כידוע לא נתכוון פרויד תחילה וגם שנים רבות אחר־כך לגבש השקפת־עולם. ככל המצאה או תגלית נולדה גם הפסיכואנליזה כהברקת־פתע אגב נסיון־אקראי מוצלח. וככל תגלית או אמצאה הצריכה גם היא עשרות שנים עד שנשתכללה כדי שיטה להלכה ולמעשה ויצאה מכלל מקרה או קובץ של פרטים ונעשתה מדע, שיש בו מערכת של כללים והנחות שנבחנו וחזרו ונבחנו בכור הנסיון.

ביקש פרויד לשכלל שיטת ריפוי, תירפיה חדשה. ברם, מעט מעט עזב את התחום הצר של בדיקת מחלות וריפואן בלבד והתחיל מקיף את ספירות התרבות האנושית. אין לך מקצוע ממקצועות החיים והיצירה הרוחנית, שהוא או תלמידיו הותיקים לא חדרו לתוכם ולא בדקו אותם בדיקה אנליטית. המכשיר העיקרי לא נשתנה אך נושאי המחקר נשתנו. לפיכך לא נתמה, שבעשר השנים האחרונות שפרויד עוסק בניתוח התרבות האנושית על עיקרי־תופעותיה – דת, אמנות, ספרות, מדינה וכיוצא בהן – פסק היחס המדעי הטהור, והקטיגוריות של אמת ושקר, טוב ורע, צדק ועוול התחילו משתלבות כחוטים נראים וסמויים בתוך המסכת. בספרו “טוטם וטבו” כבר היתה מורגשת רוח זו, אם כי עדיין מרובה העמעום בו, אך הספרים שבאו אחריו המשיכו את הקו התירפי הותיק. בעוד שבספריו “עתידה של השליה”, “אי הנחת בתרבות” ובמחזור החדש של הרצאות הפקיע את עצמו מרשות החקירה הרפואית, או שהוא מסכמה ומכניס בה שינויים, והעיקר בהם הוא בקורת התרבות. בזכות הספרים האלה נכנס פרויד לפרדס של חקירת ההויה התרבותית והחברתית הכללית וקיצץ בכמה וכמה נטיעות. כאן איננו מוצאים עוד אותה קרירות מדעית שהרגשנו בה בשעה שהנושא היה “מנותח” אלמוני; פה רוטטת נימה לבבית, אמונה וחוט של יאוש דק מתוח על פני הבירורים ומסקנותיהם. ואך־על־פי שרבים מתלמידיו רואים בכך סכנה ונזק לעתידה של הפסיכולואנליזה, שכבר רכשה לה שם מדע רפואי, ועכשיו, עם כניסתה לרשות חדשה שמרובות בה הפלוגתות היא עלולה להשמיט מתחתיה את עמדתה כמדע – אין חשש זה נראה לנו. אדרבה, אין ערוך לתרומה זו שתרם גאון הניתוח בדורנו להסברת ההויות התרבותיות והחברתיות ולהוּלדת רוח בלב התקופה הזאת ולאחריה.

במה מתבטא ערכה החברתי המהפכני של הפסיכואנליזה? אילו מכשירים חדשים נתנה בידנו כדי להתקין לנו הסתכלות חדשה בעולם ובחברה? הנתכוון פרויד להפוך את קערת החברה על פיה, או שמהפכנוּתה של תורתו היא תולדה שבאה מאליה בלא חשבון בעלים ובלא רצון בעלים? אם לדון על פי מה שאחדים מתלמידיו מספרים, לא הסכים פרויד לכל נסיון שנעשה לזווג את הפסיכואנליזה עם השקפת־עולם אחת או אחרת. וילהלם רייך מודה שפרויד התנגד לנסיונו לגלות את היחסים והמגעים שבין הפסיכואנליזה והמטריאליזם הדיאלקטי של מרכס ואנגלס. פרויד סבור, שהמרכסיזם והפסיכואנליזה הם שני מדעים מנוגדים. וכן לא נתקבל על דעתו המעשה של דה מאן, שנטל את הפסיכואנליזה ועשאה בסיס לבקורת המרכסיזם ולהסברת הסוציאליזם. לא כל שכן שלא הסכים לרצונם של שמרנים ונציגי הדת להביא את הפסיכואנליזה בברית הקישורין עם השקפת עולמם. אין הוא איש הפשרה והסינתיזה המעושה. יותר מדי יקרה לו האמת הנמצאת לו בטורח מרוּבה ובביקוש תמידי אחריה. הוא גילה את דעתו, שכל מעשה־זיווג או התפשרות מחייבים ויתורי־גומלין, ואמת, המוותרת על מקצתה, כאילו ויתרה על עצם זכות קיומה. וכן הסביר, שאין לפסיכואנליזה השקפת־עולם מיוּחדת, השקפת־עולמה היא זו של המדע בכלל.

ואף על פי כך, נדמה, שהדין עם וילהלם רייך באמרו, כי חזיון רגיל הוא בחברה שלנו, שמצוי הפרד בין המחקר והמסקנות, בין בעל שיטה מדעית והשקפת עולמו, שאינה מושתתת על שיטה זו. דבר זה, להסיק את המסקנות החברתיות הנועזות הנובעות מתורתו של פרויד, שמור לו לסוציולוג המעשי.

גורל מיוחד נועד לו לפרויד. כל ספר מספריו היה מפתיע את העולם והוליד טינה ותרעומת בלבו של חוג חברתי אחד או אחר. הוא לא שת לבו מעולם להשפעת מחשבותיו על דעת הקהל ותגובתה. לפיכך רואים אנחנו, שהקומוניסטים שאינם רוצים להכניס תחת כנפיהם את הפסיכואנליזה ורואים בה “תופעת־ירידה של הבוּרגנות השוקעת” וכן חוגים מתקדמים אחרים ברכו על הופעת הספר “עתידה של השליה”, שבו חשף פרויד את המסד האינפנטילי של הדת ומאמיניה, ופרק את טענותיהם של מחזיקי הדת בהגיון רב ובאיזמל פיפיות. ולעומת זאת הוטל נחשול של זעם בקרב אמרכלי הדת ושומרי הקיים, שראו בספר זה סכנה חדשה להתפשטות הכפירה וחתירה תחת הכנסיה ומוסדות החברה. וכשהופיע ספרו “אי־הנחת בתרבות”, שבו גילה פרויד את דעתו במפורש – לפי יסודות תורתו – כי ביטול הקנין הפרטי אין בו עדיין כדי לרפא את כל תחלואי החברה והפרט, הואיל ומצויים גם כוחות־הפרעה אחרים, שאין להם זיקה לכלכלה, מיד הלולוּהו כהני הדת והמשטר הקיים, ואילו הקומוניסטים שטמוהו והוקיעו אותו כאידיאולוג של הבורגנוּת. כך עלתה לו להוגה דעות גדול זה שהיה נאמן לעצמו ולא נכפף אלא לאמת שלו בלבד. אולם השאלה היא, כיצד פועלת הפסיכואנליזה על האדם החושב על הוית העולם, המחזקת היא את אימונו בשטר הקיים או המביאה היא אותו לידי בקורת הסדרים הנוכחים? המשמשת היא כוח מסייע וכלי־אומנות בידי מבקש ההתחדשות אם לאו? ומה הן המסקנות האוביקטיביות הנופקות ממנה? ובתשובה לשאלות אלו לא נמצה את המסכת כולה אלא נעמוד על סעיף אחד עיקרי הבא ללמד על הכלל כולו.

תורת היצרים היא בסיסה של הפסיכואנליזה ונשמתה. זו מלמדת אותנו, שנפש האדם אינה מלכות אחת אשר אור ושלוה שליטים בה, אלא היא ברית של מלכויות, שכל אחת נוגעת בחברתה ופורצת לרשותה בלא רשות. זוהי ברית, שהצדדים מפירים אותה בלי הרף. נפש האדם משוּלה לזירה, שבה נאבקים יצרים ויצרים־שכנגד. שלושה סוגי יצר הם: יצרי ה“אני”, האני העילי וה“סתם” (ES). האני הוא מכלול של יצרי־החיים, האהבה וההולדה. ה“אני” רוצה לחיות בשלום עם הממשוּת של העולם ולא לבוא לדידי התנגשוּת עמה, הוא שווּי־המשקל והכח המאזן. ה“סתם” והאני העילי הם שתי לחיי־המלחציים בתוך האישיות של האדם. ה“סתם” הוא ניגוד גמור ל“אני” ולמגמתו. אם ה“אני” שואף לסדר ולהרמוניה, אין “ה”סתם" שואף לאל למלא את כל תאוותיו, גם אם כרוכה בכך סכנת אבדן וכלייה לאדם. הוא קלחת שבה רותחים ומבעבעים תדיר כל מיני יצרים, מאוויים ורחשים אפלים ללא משטר ותכנית. העיקרון היחידי השולט שם הוא עקרון העונג והסיפוק בלי מצרים. כל הנידח והמוּסח, כל המגורש והמנודה משתכן בתוך אותו מחוז של תוהו ובוהו. כאן אין טוב ואין רע, כאן עיורון־עולם. ה“אני העילי” הוא המצפון, שנוצר ונתגבש מתוך כל האיסורים וההיתרים, מצוות העשה והלא תעשה הכפויים על האדם מטעם החברה. הוא שבט המוסר המצליף בלי הרף. הוא אינו מניח ל“אני” ול“סתם” שיהיו חיים ונהנים ככל שיטה אותם חפצם; הוא שוקד על כך, שאפני הסיפוק וההנאה יעלו בד בבד עם רצון ההורים, החברה או האב שבשמים. הוא מופיע כסמכות עליונה שניתנה לו מידי התרבות והמוסר. היאבקות זו, הנערכת בכוח איתנים, המוחצת את ה“אני” אשר צריך להיות, כביכול, השורר בביתו והמביא לידי מיצוע בין הניצים הנצחיים האלה – היא עילתן של רוב המחלות הסימפטומטים, הקרעים וסכנות החורבן האישי והכלכלי. כל מי שעקב יפה אחרי גירסותיה השונות של משנת היצרים הפרוידיאנית עד לסכומה במחזור ההרצאות החדש, יבן על נקלה, כי תורת היצרים הזאת מוּתנית תנוּת חברתית. רובם של התסביכים נתרקמו ונתעקמו בתוך החברה ובעטיה. האדם הקדמוני לא היה בעל תסביכים. הוא היה משולח כל רסן, תאוותיו נתמלאו, הוא טרף ונטרף, דרס ונדרס, סיפק את יצריו כשם ששימש אובייקט לסיפוק תאוותיהם של אחרים. ההפרעה היחידה היתה הגבול הטבעי של כוחותיו, אך הואיל והוא עצמו לא ידע את הגבול, היה עובר אותו ונשמד או משמיד. מה שאין כן האדם בן תקופתנו, שהוא אדם־החברה, שכל נקבוביות גופו ונפשו, כל הויתו והופעתו ספוגות זולתיות ויסודות חברתיים, אפילו תסביך אידיפוס, זה הקדום והאימתני שבתסביכים, אף הוא מתחדד ומתקהה בהתאם לתנאי החברה.

ומן הראוי להעיר, כי רבים וכן שלמים בראותם את המקום המכובד, שהפסיכואנליזה מקצה להם ליצרים ואת הערך שהיא מיחסת להם, באו לכלל מקנה, שהפסיכואנליזה היא תורה ריאקציונית, הכופרת בכוחו של השכל והתבונה ומחזירה את השלטון לרשותה של המעצמה האפלה ביותר בנפש אדם. אין לך טעות גדולה מזו. אמנם פרויד בדק ומצא, שהממשל הגדול מסור בידי כוחות היצר והגורמים הלא־מוּדעים המתגברים תדיר על כוחות התבונה והסדר, אך אין הוא משלים למצב הזה, כל שכן שאינו ממליץ עליו. ונהפוך הוא: כל עיקרה של הפסיכואנליזה לא באה אלא לשחרר את האדם מן הכוחות השליליים, הפועלים את פעולתם הדימוֹנית, מן המחבואים. הן תעודתו הראשית של הריפוא הפסיכאנליטי היא להפקיע בלי הרף חלקים ממחוזות המחשך, מן ה“סתם”, זה המחסן האיום המלא תמיד מתיחויות, דיחויים, היסחים והיסטים, ולהפקידם ביד ה“אני”. אותו “אני”, שאלמלא שני השומרים מאליפי־העינים, היה כולו זיותן ומבהיק באור שבעתים. וכי מהי סוד הסובלימציה אם לא גלגוּל תוכנו ועיבור צורתו של המרץ המיני, המשוקע בספירה של מטה, על מנת להעתיקו לספירה של מעלה, לתרבות ולאמנות? ואנליזה מהי אם לא העלאת הסמוי ולא־מוּדע למחיצת הנראה והמוּדע, כלומר: הכנעת התוהו ובוהו לחוקי משטר ורתימת יצרי־בראשית למרכבת התבונה והיצירה?

השאלה העולה מאליה היא: הנוחות מסקנותיה של הפּסיכואַנליזה לחברה הנוכחית, או במלים אחרות: אפשר לרפא את היחיד (היינו, את כל היחידים, את החברה) ריפּוי פּסיכואנליטי עקבי בלי להתקל במכשול העצום אשר בעצם קיומה של החברה הקיימת? יוצר הפּסיכואַנליזה עצמו השיב על כך בעקיפין. הוא אמר, שהתנגדות לפסיכואַנליזהתגדל והעולם ישמיד את תגליותיו, הואיל ואין הוא יכול לשאת אותן. ובאמת, הן כל תורתו היא מחאה עזה על סדרי החיים, הנימוסים, המוּסר המשפחתי, החינוך, המדינה ודרכי ההוראה. וגם בשעה שלא חיוה במפורש את דעתו על מצב הדברים, אלא צביע עליו מבחינת נסיונותיו המדעיים, אי אפשר שלא נרגיש בשטר־הכלייה שהוא חותם על החברה הקיימת. הוא חתר חתירה עמוקה תחת האידיאוֹלוֹגיות הבורגניות וסלל דרך לקראת חברה חדשה המבוּססת על יחסי אדם ותנאי חיים אחרים. וחברה חדשה זו אינה אלא משטר כזה, שבה נוצרו התנאים המוקדמים לריפוי פסיכואנליטי. הפסיכואנליזה מביאה עמה שנוּי כל הערכין, אגב השימוש המעשי בה היא הורסת את הדת. או המוּסר הנפסד, את התפיסה המינית הבעל ביתית ומורה דרך חדשה בחיים.

כל יסוד מיסודות הפּסיכואנליזה הוא ניגוד חי למשטר נוכחי, ובראשי פרקים אפשר יהיה לנסח כך: א) הפּסיכואנליזה בונה את עולמו הקטן של האדם ואת עולמה הגדול של החברה מתוך אבני התוהו ובוהו המשוּקעות בנפשיוּת האישית והקיבוצית על פי שיטה דיאלקטית. ב) המתקתו של תסביך אידיפּוס דורשת משטר חינוכי ומשפחתי אחר. ג) ריפוא החשובות שבנוֹירוזות אינו אפשרי אלא אם כן יתקינו מוּסר חדש וסדרי חיים אחרים. ד) החזרת חשיבותו של היחיד, שהיא נטרת הרפּוי הפּסיכואנליטי, תתכן רק במשטר כלכלי וחברתי כזה, שאין בו מעלה ומטה, עניים ועשירים, אוכלים לשובע ורעבים, שליטים ונשלטים. ה) הפחתת המתיחוּיות ויצרי ה“סתם” והגברת היסוד המוּדע בנפש האדם תלויות קודם כל בדרגת התבונה וההשכלה של ההמונים, שהיא ירודה במשטר של מונופּולין על קניני חומר ורוח וגבוהה בחברה שיש בה שויון של אפשרות הנאה והשכלה. ו) ריסון יצרי־המות ויצרי־ההרס יבוא בשעה שהחברה תתן לכל אחד מיחידיה כר־פעולה חיוּבי ומספיק, כגון השתתפות כללית בכיבוש כוחות הטבע וכו'. ז) עקרון הסוּבלימציה יכול להתגשם רק במשטר, שבו ניתנת לכל אחד אפשרות להטות את מרצו המיני והיצרי הטייה מועילה, כלומר, שבו פתוחים שערי היצירה ההנהגה וההתעלוּת לכל מי שכשרון לו. ח) הצלחתו של ה“אני” להביא לידי מיצוע בין ה“סתם” ES והאני העילי תושג לאחר שהמוסר החברתי וחוקי המדינה יהיו נתונים בתוך סדר כזה, שיש בו מעין מזיגה בין החופש של הפרט לחיות את חייו כרצונו ובין הבורח מצד הכלל להקים מסגרת של מצוות עשה ולא תעשה לכל היחידים.

ודאי אין הפסיכואַנליזה מסוגלת לרפא את כל תחלוּאי הנפש והגוף. תמיד יישאר חלק שאין לו אולי תקנה. אולם גם זהו אחד מגופי תורתה של הפסיכואנליזה לשאוף אל האפשרי ככל שיכלתנו מגעת ולפרוש מן הנמנעות ואילוזיות. וכשם שמשגה הוא להשלות את האדם שאפשר להצילו ממות, כך חובה היא לעשות את הכל כדי להעניק לו חיים מלאים, חיים של כבוד. צריך לרפא תחילה את הקלקלות שמקורן בחברה או שנעשו לטבע שני בנפש בעטין של קלקלות החברה. לתיקון הקלקלות האלה מסייעת הפסיכואנליזה, ומכאן, שהיא מכשיר מהפכני להתחדשותם של האדם והחברה.

תרצ"ו