שכל גופי התורה תלוים בה

ביחס אל זמננו.

דרשה

שדרש הרב החכם המפורסם הדרשן הנודע לתפארת

מו“ה אהרן נ”י

המכונה

דאקטאר יעללינעק

דורש טוב לעמו בבית הכנסת החדש בע"מ וויען.

בשבת פרשת אמור בשנת חמשת אלפים תרכ"א

נעתקה ללשון עברית ע"י

אברהם בער בן־חיים הכהן גאטטלאבער

יום ב' ט' סיון תרכ"א פה קאנסטנטין ישן.

דרוש לפרשה אמור    🔗

וְלֹא תְחַלְלוּ אֶת־שֵׁם קָדְשִׁי וְנִקְדַּשְתִּי

בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְֹרָאֵל אֲנִי יְיָ מְקַדָּשְכֶם:

(ויקרא כ“ב, ל”ב).

קורות בני ישראל, אחי הנכבדים, מלמדות אותנו על ידי עדים נאמנים, כי לרגל הסדרים הנעשים בעולם לעתים מיוחדים ועל השפעות יחוסי הזמן יופיעו איזה מאמרי קדש ופסוקי התורה בהדרת קדשם ויחֹקו בצפורן שמיר על לוח לב המאמינים ביתר שאת ועֹז. מאמרי קדש ופסוקי תורה אלה יהיו לפעמים כְּעִגּוּן המושלח במצֻלת הזמן הזועף אשר גליו יהמו יחמרו, ולפעמים הם כחומה נשגבה נגד נהרות איתן ושבולת הזמן השוטף ברעש ושאון, ולפעמים הם כדגל להתאסף סביבו ביום מלחמת עמים קרבות יחפצון, פעם לעורר אותנו לפעולת אדם ופעם להשיב חורפנו דבר, פעם לחזק ולאמץ לבנו ופעם להזהיר אותנו, לשמור נפשנו, אולם בכל פעם הם פרשה קטנה שכל גופי תורה תלוים בה.

כאשר עד“מ הלכה ההשכלה הלוך וגבור בירושלים, והחקירה פרשה כנפיה וספרים רבים יֻלדוּ על בִרכָּה ותהי לחוק לחקור ולדרוש ולהתחקות על שרש כל דבר חדש במדינה ובחברה ויבא גם הספק אשר לא ישקוט ולא ינוח להתיצב לשטן לכל ישן נושן ולהיות למורת רוח לכל השתדלות רוחני – כאשר עינינו רואות עדות נאמנה מזה שנשארה לנו בספר קהלת עד היום – בימים ההם ובזמן ההוא אשר משלה בו יד הספק הופיע המאמר (קהלת י“ב, י”ג): “¹את האלהים ירא ואת מצותיו שמור, ר”ל אל תחכם ואל תחקור, כי זה כל האדם, ר”ל בשלמותו ובתומו, לא שיהיה חציו לה' וחציו לבינתו".

כאשר פערה רומא פיה לבלי חוק ותבלע את כל ארצות תבל ולא ידע שָבעָה, ותכביר אכפה על גוי ועל אדם יחד ותעש אדם כדגי הים, כי יתרון הארץ היה לה בכל, ורק המושל לבדו ידו בכל משלה, ואיש איש מבלי הארץ לא נחשב למאומה ומאומה לא היה לו, לא מקום, לא זכות ומשפט ולא רצון חפשי, אז קרא ר' שמעון בן עזאי באזני הדור ההוא הלועג למשפט בני האדם הנִתן מאת ה' לאמור: “זה ספר תולדות אדם כלל גדול בתורה (ב“ר פ' כ”ד)”! צא וראה מה גדול כח החֵרות והצדק של דת היהדות, אשר על פיהם לא יגָרע נחלת איש ואיש מבני האדם, וכל איש פרטי יש לו בפני עצמו ערכו, כבודו ומשפטו, ומה בינם לבין דָתי רומא האוכלת בכל פה את הפרטים מבלי הבדל ולא נודע כי באו אל קרבינה.

כאשר, ערך חמשים שנה אחר זה, הכביד עֻלו אחד מקסרי רומא העריצים על ישראל והטיל עליהם מסים וארנינות אשר לא יכלו לשאת, ועי"ז נתמעטו נחלות שדותיהם ורבה העניות בישראל כל כך עד שהוכרח ר' יהודה להקל בדיני מעשרות ושמיטה, וימלא לב כל העם יגון ואנחה, וילכו שחוח בלא כח, בימים ההם דבֵר אבא בר קפרא על לב בני דורו העניים והאביונים דברי נחומים אלה ויהיו לחוק לישראל: “איזו היא פרשה קטנה שכל גופו תורה תלויין בה בכל דרכיך – בכל מקום אשר אתה הולך שמה וכל הדבר אשר אתה עושה בימי צרה וצוקה אלה – דעהו, והוא יישר ארחותיך (ברכות ס"ג)”.

כאשר שללו ויבזו מבני ישראל בארץ פרטוגאל לא לבד בתי כנסיותיהם כי אם גם ספרי תורותיהם, ולא יכלו בני ישראל ללמד את בניהם דבר ה' בספר, אז אמר ר' אברהם סבא, איש צדיק וחכם גדול מגולי ספרד; “הלא נשאר לנו ספר תורה קטן בפסוק “שמע ישראל יי אלהינו יי אחד” אשר כלנו זקן ונער נדע להגיד אותו בע”פ; די הוא לנו בעת רעה זאת עת צרה היא ליעקב, אשר כל מגמת הכומרים להעביר על דת, די לנו הפסוק הזה להנחיל לבנינו יש ולמלאות אוצרותיהם באמונת ישראל, לשמרם מפני כל מסית ולתת חרב מלחמה בידם נגד כל מדיח ומתעה"²

גם בזמננו זה, אשר ידו נטויה לעשות סדרים ויחסים חדשים בין הדתות והאומות וגם אותנו בני ישראל יביא במסורת ברית חדשה עם כל אשר סביבותנו, וישים קץ וסוף לבדידה ולהרחקה אשר חיינו בה עד הנה, ויַסֵב אלינו עין משפט הגדולים עם הקטנים ועיני הפרהסיא (דער אפפענטליכקייט) פקוחות עלינו – גם זמננו זה דורש מאתנו לבקש לנו מאמר או פסוק בכתבי הקודש, אשר יאיר לפנינו הדרך ויהיה תמיד לנגד עינינו כפרשה קטנה שכל גופי תורה תלוים בה³ אשר תנהלנו ותנחנו אורח מישור בכל אשר נפנה לדבר, לבקש, להשתדל, לעשות סדרים, להחל ולכלות.

והנה הפרשה הקטנה הזאת המתיחסת לזמננו נכללת בדברים אשר נקראו באזננו היום הזה: “ולא תחללו את שם קדשי; ונקדשתי בתוך בני ישראל אני יי, מקדשכם”.

אשר על כן נשים לבנו אל דברי הפרשה הזאת כפי אשר ידרוש מאתנו הזמן ההוה, וקודם כל נספר את קורות הפרשה הקטנה הזאת אשר מצאו אותה עד היום הזה, ואח"כ נַרְאֶה את גודל ערכה ביחס אל זמננו ההוה ואל העתיד הקרוב אלינו.

_______________

א.

קורות הפרשה הקטנה ביחס אל זמננו – הכי יש לה קורות מיוחדות? ישאלו רבים אשר בקהל הזה, כן הוא, אחי הנכבדים, בלי ספק נוכל לספר קורותיה, בהיות לדברים האלה: “ולא תחללו את שם קדשי, ונקדשתי בתוך בני ישראל, אני יי, מקדשכם” – כונה אחרת בזמן שהיה ישראל חפשי משעבוד מלכיות, והיתה מלכותו ממלכה בפני עצמה לכבוד ולתפארת, ויראו עמים מפניו, ותהי לו אחוזה וממשלה וכהנים, וקרבנות עלו על מזבחו, וכונה אחרת כאשר שמש החרות בישראל נטה לערוב⁴, שבתו כהנים מעבודתם והעם הלכו שבי לפני צר, נפזרו ויפָרדו בקצות ארץ, ומועקה הושמה על מתניהם ועל צואריהם נרדפו, ונאלצו לסור מאחרי אמונתם. מפני מה, כה ישאלו חכמינו, מתחלת הפרשה הזאת (ויקרא כ“א, כ”ד) “אמור אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם”? למה הוכפלה מלת אמירה כאן?" יען כי לדבר ה', כה תשובתם בכל פעם כונה אחרת ע"פ המקריים ושנוי ייחוסי הזמן, מבלי אשר תשתנה בכל זאת כונתו העקרית⁵.

כאשר נאמר בפעם הראשונה לבני ישראל; “ולא תחללו את שם קדשי; ונקדשתי בתוך בני ישראל, אני יי מקדשכם” היתה הכונה ביחוד, כדברי הראב"ע והרב דון יצחק אברבנאל, על הכהנים, השומרים משמרת קדשי בני ישראל, האנשים הקרובים אל מזבח ה' ואשר היו למופת לכל בני ישראל. המה, הכהנים, נזהרו לבלי עשות דבר אשר יחולל בו שם ה' אשר עבודתו המה עושים, בעיני כל ישראל, וחובה היתה מוטלת עליהם לסדר כל עניני כהונתם ועבודתם באופן שיקודש שם שמים בעיני ישראל, וידעו ויכירו כלם כי שונא הוא כל תועבה וכל רע ואוהב הוא כל טוב ויפה.

הנהגת משפחת הכהנים בעניני נשואין היתה חמורה מאד, ונזהרו על הטהרה בה ועל הרחקה מכל תועבה (ויקרא כ"א, ז, ט') כי “קדוש הכהן לאלהיו” וכל תועבה אשר יקרה לו בענין הנשואין הוא חלול שם ה' אלהיו.

כל איש מזרע הכהנים אשר בו מום משחתו בו לא יקרב להקריב לחם אלהיו, אל הקודש לא יבא ואל המזבח לא יגש (שם שם ט“ז, כ”ד), לבלתי יחולל כבוד עבודת ה' שלמותה ותפארתה.

וכן לא היה רשאי הכהן להקריב על מזח אלהיו בהמה וחיה, אשר בה מום, או להעלות אשה ריח ניחוח לה' הבא באכזריות ובבטול התעוררות רחמי הלב (כ“ב, כ’־כ”ח); כי כל מעשה אכזריות והעדר הרחמנות הנעשה מאת הכהן לאל עליון אלהי החסד והצדקה, אפילו נגד בהמה וחיה, ואפילו לצורך המזבח, הוא חלל שם ה' וכבודו. במצוה שנצטוו הכהנים לעזוב שור או כשב או עז כי יוָלד שבעת ימים תחת אמו ורק מיום השמיני והלאה ירצה לקרבן אשה לה‘, ע"פ דברי המדרש⁶ תאיר ותזהיר בה צדקת ה’ ומשפטיו, אשר נעים זמירות ישראל מלא פיהו תהלתם, ומדמה אותם לכבוד תפארת הררי אל השאננים ולהמית שאון תהום רבה, ואשר לא לבד על בני אדם גבר חסדם כי אם גם על הבהמה; קצור הדברים, כל מצות עשה ולא תעשה הבאות בפרשה אמור נכללות ומיוסדות בדברים האלה: “ולא תחללו את שם קדשי; ונקדשתי בתוך בני ישראל, אני יי, מקדשכם”.

אולם משחרב בית מקדשנו ובטלה מלכות היהודים ונטל כבוד מן הכהונה ותכליתה העצמית הלכה בתהו, ועם בני ישראל המפוזר בכל אפסי ארץ היה בכללו לשבט כהנים בין שבטי כל עמי הארץ; כאשר חדלו לעלות על מזבח אלהים עולות אילים ודם פרים ועתודים, כי כל היקר וחביב לו, ביתו וחצרו, הונו ורכושו, מנוחתו ושלומו, חייו, אשתו ובניו הקריב היהודי לקדוש ישראל. אז נתרחב גבול הפרשה הקטנה המתיחסת לזמננו אשר כפלים לתושיה בה, ונתנה לה כונה אחרת עמוקה ונשגבה מן הראשונה, ותהיינה שתים עשרה תיבות הפרשה הקטנה הזאת לשנים עשר כוכבים, אשר לא פעם ולא שתים אדמו כדם ברקיע שמי אמונת אבותינו, אז עשתה הפרשה הזאת גבורי־הדת אין ספורות למו, ואין קצה למעונים ומוסרים נפשם, אשר נתנו עדותם על פני כל האדמה כי יהוה הוא המְקַדש ישראל, כי מעת אשר נשאו ראשם נגד ישראל שנאת הדת ורדיפות והשמדות בכל אפם וחמתם ואכזריותם, אז קראה הפרשה הקטנה הזאת, ע"פ פירושו חכמי היהודים אשר מלאה אותם רוח ה‘⁷, באזני העם לאמור: אם יקרה בארץ רדיפת הדת, שעת השמד, ויאנסו אתכם בני ישראל, המאמינים בה יחיד ומיוחד, לעבור אפילו על מצוה קלה, או רק על מנהג ממנהגים הקדושים בפרהסיא בפני עשרה מישראל, כדי להראות בזה שכופרים אתם באמונתכם הקדושה, או אם ידרשו מכם שלא בשעת השמד, לעבוד אלילי עץ ואבן, לגלות ערוה או לרצוח נפש. חובה עליכם בני ישראל להקריב נפשכם⁸, לבלתי יחולל שם שמים, ונקדש בכם אלהיכם, ויכירו וידעו כל העמים, כי יש כח בידם ליסר לענות, לשרוף ולהמית את עבדי ה’ אבל לא לנצחם, לכפותם ולדכאם, כי האמונה, ידיעת הלב הברורה, רוח האמונים והאמת סלעים חזקים המה בל יתפלצון, וגלי הרדיפות פור יתפוררו בהמה.

מי הוא זה, אחי הנכבדים, אשר תמצא ידו למנות מספר לכל תולדות הכונה השניה של פרשתנו הקטנה הזאת במשך הימים הרבים; מי יקרא בשמות כל האבות והאמהות, הזקנים והנערים, הקהלות הגדולות והקטנות, אשר בימי קנאת הדת השואפות דם רצח מסרו נפשם על קדושת השם, אשר מנשרים קלו ומאריות גברו להביט בפני המות הנורא, לעשות כבנים נאמנים את מצות אביהם שבשמים, לבלתי כפור בו בשום ענין ואופן! ומי יוכל לומר על עם כזה שהוא רודף רק אחר הבצע וצמא לזהב וקניני הארץ יקרים לו מכל חמדה, עם אשר חכמיו הורו לאמור: אם יטילו על היהודים מס מיוחד אסור על איש מישראל לשנות בגדיו למען לא יכירוהו ויפטור מן המס⁹, לבלתי יכחיד אמונתו בשום דבר, ולא יתן פתחון פה לומר כי חרפה היא לו לשאת עליו שם אלהיו אשר הוא פורע מס בעבורו?

הבה, נודה נא את ה', אשר עין השגחתו משוטטת בכל הארץ, הנוהג ומנהל אותנו בני ישראל בכל נפלאותיו, נודה אותו בכל נפשנו ובכל לבבנו, כי עברו הימים הנוראים האלה ימי יגון ושואפי דם, כי עברו עכ“פ בארצות המתוקנות שבאיראפא, עברו ע”י נצחון חרות האמונות והדעות, ואין צורך לנו בני ישראל עוד למנוע חלול השם ולקדש שם שמים ע"י שנקריב על מזבחו כל קניני רכושנו ואושר הארץ ומסירת נפשנו, והפרשה הקטנה הזאת: “ולא תחללו את שם קדשי; ונקדשתי בתוך בני ישראל, אני יי, מקדשכם”, קבלה הפעם כונה חדשה כפי המתיחס לזמן ההוה, וכפי שדורש מאתנו הזמן העתיד לבא.

________________

ב.

“ולא תחללו את שם קדשי!” קוראה באזנינו הפרשה הקטנה המתיחסת לזמננו שנו ושלשו לכם, בני ישראל, בכל יום ובכל שעה, שנו ושלשו לכם במקומות עסקיכם, במשאכם ומתנכם, בבתי אלהיכם ובבתי ספרכם, בסדרי קהלותיכם, ובכל עניניכם הגלויים; שנו ושלשו לכם כסוחרים, כמורים, כתלמידים, כסופרים, כאזרחי עיר, כאנשי המדינה, כמחזיקי דת יהדות, כי לא עוד לבדד תשבו מורחקים ומובדלים מן המחנה ברחובות צרים לפני עצמכם, כי כגדול כקטן ישים עין על מציאתכם, רם ושפל ישפוט על כל מעשיכם והשתדלותיכם, כי נפלו תחתם החומות המבדילות ביניכם ובין העמים לקול שופר הזמן החדש, כי הנכם נצבים כלכם היום עם כל עצמות עניניכם, עם אמונתכם, מנהגיכם, דתי תורתכם, נטיותיכם, דרכי מוסרכם והשתדלותכם, גלויים לעיני השמש! השמרו לכם, לבלתי תחללו לעיני העמים את מקדש אלהיכם, אשר עליכם לפקוח עין עליו כי ילך הלוך וגדול לכבוד לתפארת ולעוז.

“ולא תחללו את שם קדשי” בני ישראל! דעו כי חלול השם הוא, חלול כבוד הדת והאמונה, אם תתנו יד לעמים לחשוב, כי כל ענין ועצמות הדת היהדות האמתית תולה בדברים קטני הערך, במנהגים מעצרים ומעכבים על כל פסיעה ופסיעה, בתמונות חיצוניות אשר כל רוח חיים אין בקרבינה, ורק במעשה הדברים האלה תולה רפואת הנפש, והחדל מהם לא בשם ישראל יכנה והוציא עצמו מן הכלל. “ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד (ויקרא כ“ד, י”ב)”; את כל היותר זך ובהיר, הנצחי והקיים, כל דבר מזהיר ומבריק, כל המושגים הגדולים והמאירים הכלולים בדת היהדות על אודות אלהים ואדם על אודות סדרי החברה והמדינה, על ההצלחה הארציית והעשר השמימי; מצות היהודים המלאים חסד ואהבה אל המין האנושי, הדורשים משפט ודרור, צדק ואמת; אמונת אמון אשר הדת היהדות דורשת למלכים ושרים ישרי לב, מעוז ומחסה אשר היא דורשת מאתנו לעמים מתוקנים, הרחמים והחסד לעניים ולאביונים, בטחות לקניני בני אדם הרמת ראש לכל איש ואיש – אלה הדברים אשר לכם לבחור דרכם ולהושיבם ראש להראותם גלוי לכל העמים בכל הדר כבודם ותפארתם ובכל פרי תבואותיהם, “וראו כל עמי הארץ כי שם יי נקרא עליך (דברים כ"ח, י')”, כי עם אלהים אתם. “על המנורה הטהורה יערך את הנרות (ויקרא כ"ד, י')”; כי עם אלוהים אתם. “על המנורה הטהורה יערך את הנרות (ויקרא כ“ד, י”ד)”;וכל נקודות האור של אמונתכם, כל הלמודים הגדולים, המשפטים והאמתות אשר לדת היהדות ישתרעו על מצע טהור וצח, ויגלו ויראו לעיני השמש ביופי והדר וחן טוב, כל התמונות החיצוניות של הדת הקדושה והמאירה תבאנה מקרב ומלב רוחה הטהורה והזכה¹⁰ “ראשו כתם פז; קוצותיו תלתלים שחורות כעורב; עיניו כיונים על אפיקי מים, שפתותיו שושנים נוטפות מור עובר, ידיו גלילי זהב ממלאים בתרשיש גו'; מראהו כלבנון (ש“ה ה', י”א־ט"ו)” – כה תתיצב הדת היהדות בזמננו לקדש שם ה' לעיני העמים. “ראשו” הוא התורה¹¹, עיקר הדת ויסודה, מזהב טהור בלי כל סוגים. “קוצותיה” התמונות החיצוניות המלבישות את רוח התורה הפנימי, מלאות חן והדר חיים ונעימות. “עיניו” הצופות לפנים, השתדלותיה, כיונת נח אחר המבול¹² תהיינה פורשות אור ומפיקות נוגה השלום; “שפתותיה” הפתוחות לדבר תטופנה מור לתת ריח אהבת האדם כאברהם¹³; “ידיה” פעולותיה לתועלת חיי החברה, תהיינה כגלילי זהב ממלאים בתרשיש, יפים וראוים לשבח ולפאר, מזהירים ובתכלית השלמות; “מראיה” לא מדכא ושפל כגמד, מתנודד בלא כח כמלונה וכאהל יצען¹⁴, כ“א חזק ואמיץ, מרומם ונשגב, הדר כלבנון, אשר על כתפיו, ע”פ מליצת משוררי ארץ הקדם, ישחק האביב מלא חן, ולרגליו ינום הקיץ נושא משך הזרע.

“ולא תחללו את שם קדשי” בני ישראל! דעו כי חלול השם הוא, חלול תורת ישראל, כי תבואו להיות למשען ולעזר לשיטות מדיניות והשתדלות ממשליות, הקולעות אל המטרה לאסור בעבותים חדשים רגלי לאומים, לעצור בעד רוח ה' השוכן בקרב האדם לבלתי ילך מחיל אל חיל, לאשר ולקיים את הבדל בני אדם למיניהם למשפחותם לגוייהם, בשום על ההבדל הזה לכסות את ערותו את בגד הארגמן של קורות הדורות הראשונים, אשר כבר שנה פניו ולא עמד עינו בו, להסיר קדוש משפטי עם בערמה ובהקישי שוא –^{–15 16 17} או לסבב השחתת הסדר, להשבית כל פעולה הנעשה במשפט וצדק, לשאת פני עול וחמס, לעשות מקל חובלים לשופט בארץ ולספור ספירה חדשה, ספירת המכות, להיות לחוק ולמשפט במדינה לענוש בעונש מלקות ועד חמשים יכני![¹⁸] ¹⁸ ה' אלהיכם, בני ישראל! אשר עליכם לקדש שמו, הוציא אתכם מארץ מצרים ונתן לכם שני לוחות העדות לשמור אותם, אשר בם קשורים ודבוקים יחד בקשור אמיץ, החרות והמשפט, החסד והדין, והמה יוצאים ומפכים מנחל האור העליון הנותן חיים ותנועה וחרות וברכה לכל העולם¹⁹.

“ולא תחללו את שם קדשי” בני ישראל! דעו כי חלול השם הוא, חלול כבוד היהדות, כי תשמעו לעצת האנשים העושים עם החרות כאדם העושה בשלו לתת אותה לכל הישר בעיניהם, והם מזכים אותה רק לבעלי נכסים וקרקעות, לעשירים, לאומנים ובעלי חרשת המעשה, לתלמידי בתי מדרש החכמה, למדברים שפה מיוחדת ולובשים בגדים מיוחדים, ולעניי ישראל אשר אין להם דבר מאלה הנה הם אומרים כי אין להם חלק ונחלה בחרות^{20 21}, כאשר קרא אלהים דרור לאבותיכם ביום הוציאו אותם מארץ מצרים, גם ערב רב עלה אתם, וגם להם קרא ה' דרור מתחת סבלות מצרים, מבלי אשר שאל מתחלה כל אחד מהם, אם יש לו עושר ונכסים, מה השפה אשר הוא מדבר, ומה הבגד אשר הוא לובש, מה מלאכתו ומעשהו ואיזה הוא בית הספר אשר לומד שם.

“ולא תחללו את שם קדשי” בני ישראל! דעו כי חלול השם הוא, חלול כבוד היהדות, כי תתנו יד להעמים וממשלותיהם לחשוב, כי אצלכם איש כל הישר בעיניו יעשה, כי אצלכם המשפט לכל איש לדבר ליעץ ולהגיד דעתו בדברים העומדים ברומה של האמונה. הן אמת אין חומה מפרדת בין הכהנים והעם בעדת ישראל, ואני בעצמי דברתי באריכות זה שנה תמימה מתפארת ישראל בענין זה; ובכל זאת מאז נחרב ביהמ“ק וישראל נפזרו בין העמים אנחנו מבדילים בין תלמידי חכמים ועמי הארץ, בין אנשים חכמים ובקיאים בדיני התורה והדת ובין הבלתי יודעים אותם אם גם נכבדים הם, ואלה האחרונים לא ישמיעו קולם בשום פעם בענייני דת ואמונה, ולא יחוו דעתם בדברים הנוגעים לעצמות היהדות ולכתה מחיל אל חיל בהוצאת כוחותיה אל הפועל לתת לה אחרית ותקוה טובה, ולעשות לה סדרים נכונים. האיש החפץ ללכת בטח לבלי ימעדו קרסוליו, הנה לא יספיקו לו הרגלים לבד, כי אם נחוצים לו גם עינים. ומי המה איפוא עיני העדה הפקוחות תמיד ובוחנות וצופות מרחוק? בעלי הממון או התורה?²² ראשי המסחר העוסקים בפרקמטיא או מורי ישראל העוסקים בתורה²³? מנהלי בתי חרשת המעשה או מנהיגי הדור בישראל? רבים עתה המקנאים בעם בקהלות גדולות בישראל – מי יתן ובערה אש קנאתם זאת לצורך דבר טוב מזה – אשר תחת מסוה האמתלא כי אין נפשם לתת שבט מושלים ביד כהני בני ישראל, ובאמת כל ישעם וכל חפצם לקחת שבט הממשלה בידם, הם משתדלים להשפיל כבוד מורי ישראל ולהבזותם בעיני העם לבלי תת להם אוזן קשבת! הן אמת נמצאים בין המורים האלה מקצת אנשים עומדים על דעתם וקשי עורף, אשר מבלי שומם על לב כי האל הזוקף כפופים הוא ג”כ פוקח עורים, הם עצמם חייבים בדבר ומכריחים אנשי עדתם להזכירם שבמקום שיש חלול השם אין חולקין כבוד לרב. אמנם בכל זאת מלאכי השרת, השלוחים אשר ה' שולח אותם לפני עמו להורותם הדרך, הם אנשי הרוח, אנשי התורה מורי ישראל²⁴, אשר ע“פ חכמינו ז”ל הקדמונים הם ראויים לכבוד גדול²⁵ והמה צבי עדים ותפארתם של ישראל²⁶.

“ונקדשתי בתוך בני ישראל!” אלה הם סוף דברי הפרשה הקטנה הזאת אשר תקרא באזני בני ישראל אשר בזמננו הדור החדש, דור הכין לבו מעט מעט לדעת ולהכיר כי ישר דבר ה' הנאמר בסדר היום הזה: “משפט אחד יהיה לכם כגר כאזרח (ויקרא, כ“ג, כ”ב)”, ולבשר ביחוד לבני ישראל כי יקצרו ברנה קציר החרות אשר זרעו ימים רבים בדמעה, הדור החדש הזה, הטוב והישר, הדורש שלום ואהבה וחסד, אל נא ישיא אתכם, בני ישראל להחליש לבבכם בשמירת דתי אמונתכם הקדומה והנכבדה, בקדושת מועדיכם המפורשים בסדר שבוע זה אחר הפרשה הקטנה הזאת, כי אם יוסיף לכם עוז ואמוץ לאהוב באמת ובתמים את הדת היהדות בכל לבבכם ובכל נפשכם. כי הנה זאת, אחי הנכבדים, יהיה חלול השם היותר גדול בקורות העולם, אם אחר אשר הייתם לאנשים חפשים ונתקו כל מוסרותיכם המעיקות, ומשפט אחד לכם עם כל אזרחי הארץ, תתראו כמקצרים באהבה וחיבה לאמונת אבותיכם, ולא תהיה החרות לטל תחיה המשיב נפש, כי אם כקרח הנורא לבית ישראל, והיו שירי הדרור אשר ישמעו גם על פיכם לשירי מספד ואבל על קבר אמונת ישראל ואהבת דתם ואומץ רוחם לעבודתה! אם ברכת כהנים מבשרת שלום על פי ה' (במדבר ו', כ“ד־כ”ו) חגרה בעוז מתני אבותיכם²⁷ בימי צרה וצוקה שואפי דם ורצח, הלא לה למצוא אתכם היום הזה, בהיותכם עדים כי נמלאו דבריה, גבורי כח בימים טובים מימים הראשונים, גבורי כח לאמונה, גבורים לדעת את ה', גבורים לכבד במעשה הצדקה, בדבור ובפועל, בחסד וברחמים ובהוציא לפעולת אדם כל דבר טוב ומועיל ויפה, את אלהי הכבוד “המקדשכם” אשר בחר בישראל לגוי קדוש ולממלכת כהנים. אמן.