אגרא 1 1984

גם מבלי להתמסר לחוכמת־הנסתר או לדטרמיניזם כלשהו אפשר להסכים שבצדם של מקרים מקריים לגמרי מתקיימים גם מקרים סמליים, או למצער בעלי ערך סמלי. אחד המקרים בעלי הערך הסמלי הגבוה ביותר הוא, בעיני, מקרה הולדתם באותה שנה ובאותה עיר של שני סופרים שלכאורה הם שונים בכול: פראנץ קפקא ויארוסלב האשֶק. שניהם נולדו בשנת 1883, בפראג, וממילא צוינה זו לא כבר שנת המאה להולדתם – שנת המאה לקפקא בהד נרחב ובסימפוזיונים ובמאמרים רבים, ושנת המאה להאשק קצת יותר בצנעה, והרי זה אך סביר: בעוד האחד נחשב בעיני רבים לגדול הסופרים של המאה העשרים, ובעיני רבים עוד יותר לנבואי ולמשמעותי שבין כל סופריה, הרי לשני יוּחד מקום צנוע יותר בתודעה הספרותית המודרנית. אפשר שיש רבים שאינם מכירים אפילו את שמו של הסופר הצ’כי, אף כי גם אלה מכירים אל־נכון את שם הגיבור שלו: שווייק.

אפשר להוסיף ולמצוא זיקות בין קפקא להאשֶק, להצביע על כך שלא זו בלבד שהם נולדו באותה שנה, אלא גם מתו בהפרש של כמה חודשים, שניהם סביב גיל הארבעים לחייהם. האחד, האשֶק, כמה חודשים בטרם מלאו לו ארבעים, בשנת 1923; והשני, קפקא, כמה חודשים לאחר שמלאו לו ארבעים, בשנת 1924. זיקה נוספת: שניהם נתגלו לעיני העולם הגדול בזכותו של אותו אדם, הוא מאכס בּרוֹד, ידידו של קפקא, ומכּר ואף מתרגם ראשון של האשֶק לגרמנית ומי שעיבד (יחד עם האנס ריימאן) את הספר למחזה גרמני, ובכך תרם יותר מכול לתפוצתו של ‘שווייק’ (שגם בארץ היה מוכר במשך שנים כמחזה יותר מאשר כרומאן).

הניגודים גדולים כמובן מסימני הדמיון המקריים. הספרות ההאשֶקית – בראש ובראשונה ‘החייל האמיץ שווייק’ ומאות הפיליטונים והמאמרים – היא ממש היפוכה הגלוי של הספרות הקפקאית. האשק כתב, לפחות בנִגלה, ספרות עממית, קלילה, מצחיקה, שוצפת, תוך העמדת האנטי־גיבור העממי, כמעט פרוטוטיפ של התכונות הצ’כיות, או המיוחסות – בעיקר מאז ‘שווייק’ (כי החיים לעולם ממהרים לחקות את האמנות!) – לבן העם הצ’כי: הטיפש החכם, המדוכא הגובר על מדכאו בכוח ההומור היחיד במינו ובכוחה של העמידה הדו־משמעית שלו; בקצרה: כל מה שגלוּם במושג ‘שווייקיוּת’. קפקא, לעומת זאת, הוא היחיד שאין יחיד יותר ממנו, האינדיווידוּאוּם המוחלט עד כדי הכחשה עצמית. הספרות שלו, הן האוטוביוגראפית במישרין (היומנים, המכתבים) והן האוטוביוגראפית בעקיפין (הרומאנים, הסיפורים), מצהירה ללא־הרף: ‘אין אדם כמוני’, כלומר: גם אני אינני. האחד, האשֶק, כותב בלשון הטבעית לו, בצ’כית העממית שהיא כולה שלו, שהיא – הוא. השני, קפקא, חש את עצמו כ’אורח הלשון הגרמנית', חי בגולה וכותב בלשון הגולה הכפולה והמכופלת. לכאן אפשר להסמיך את ההבדל המשתמע מן הקודם: קפקא הוא יהודי, האשֶק הוא צ’כי שורשי והוא גם, לפי מסורת סלאבית עממית, אנטישמי במקצת, ובוודאי קסֶנוֹפוֹבי. הוא שונא ולועג לכל הזרים, לאוסטרים, להונגרים ולגרמנים, וממילא לזרים הזרים ביותר, ליהודים. גם יחסו של קפקא ליהודים איננו נקי מסוג מיוחד במינו של אנטישמיות, אבל השוואת שני מיני האנטישמיות הללו – ההאשקית והקפקאית – רק תגלה מה גדול הוא מרחב התחושות שמכסה המושג המכליל הזה, המכליל כל־כך עד שהוא מסתיר יותר משהוא מגלה.

מיני דמיון חיצוניים, ניגוד מהותי – דומני שהאשֶק וקפקא הם הדמויות המתאימות ביותר לעריכת אנאלוגיה נוסח פלוּטארכוס, על דרך ‘חיים מקבילים’. בסופה של אנאלוגיה כזאת היו אולי שתי הדמויות הללו שאפילו חיצוניותן היא ניגודית־משלימה – קפקא השחום והרזה מכאן והאשֶק הוורוד והשמן מכאן – מתגלות כשני הפנים של אותה סיטואציה תרבותית והיסטורית, כמשורריו של אותו עולם. עד כדי כך שלדידי, או בתודעתי, שני הסופרים הללו מסכמים ביצירתם את הספרות הגדולה של תקופתם, ואילו רק הם נותרו ממנה אפשר היה לבנות על־פיהם באמינות רבה את דגם העולם האבוד שאליו השתייכו, ואין אפשרות לעשות זאת על־פי האחד בלי רעהו. האחד הוא הדון קיחוטה, ואילו השני הסאנצ’ו פאנסה של האימפריה האוסטרו־הונגרית בנפילתה – והם מגלמים את תפקידיהם בצורה כה מושלמת, עד שלעתים אני תמה אם לא חשבו הם, או חשב בוראם האחד, זה בעל המשָלים הגדול, לעשותם לגיבורי הפאראפראזה ההבסבורגית של הרומאן הספרדי הגאוני.

נסכים, תחילה, ששני הסופרים הללו, הכותבים (בנִגלה) בשתי שפות שונות, פועלים בתחומה של ספרות אחת שאפשר לכנותה, על דרך כינויה של האימפריה, בשם הספרות האוסטרו־הונגרית. קשה לקרוא לספרות זו לאומית, ובכל זאת היא כולה מתייחדת על רקעה של הספרות העולמית בכמה תכונות יסוד, ויתר על כן, במעין ריח דומה העולה מכל כתביה, כפי ששום קוֹרפּוּס ספרותי גדול אחר אינו מתייחד. הספרות הצרפתית היא פחות ספציפית, סטנדאל שונה יותר מבאלזאק, משהספרות הזאת הכתובה בעשר שפות לערך היא בעליל פריו של אותו העץ, משהאשֶק שונה מקפקא! על סודו של אותו הכוח המאחד תוהים ויתהו עוד הרבה. ההיסטוריונים, דומה שיגיעו למסקנה שהכוח המאחד היה כוחו של הפירוד הגמור והמריבה המתמדת, או איזה פאראדוקס אחר, אבל נדמה שלא יוכלו לכחד, כפי שכבר היום איננו יכולים להכחיש: הספרות הזאת, האוסטרו־הונגרית, שכתבו אותה בגרמנית (קפקא, מוּזיל, קאנֶטי), באיטלקית (איטַלוֹ סְבֶבוֹ), בפולנית (בּרונוֹ שוּלץ), בצ’כית (האשֶק), בעברית (עגנון, פוגל) ובעוד כמה וכמה לשונות – היא הספרות הגדולה והעמוקה שבכל הספרויות, היא־היא הספרות המודרנית האמיתית. ודאי שהיו סופרים גדולים מחוץ למסגרתה – פרוּסט וג’וֹיס לא היו בין כותביה, אף כי ג’וֹיס כאיש־טריאֵסטה נגע בה בכנף אדרתו, ופרוּסט כיהודי כלל בתוכו כמה יסודות שהיו גם יסודותיה – ואף־על־פי־כן לא היתה ספרות והגות גדולה ממנה.

איפיינתי פעם את הספרות עצומת־הממדים הזאת בשם־התואר ‘סתווית’, ואת ריחה הספציפי כל־כך ניסיתי להגדיר כריח רקב העלים בשלכת. הסתמכתי על הדומינאנטיות של הסתיו, ושל אווירת הסתיו, ביצירתו של ברונו שוּלץ, באזכוריה וניחוחיה של העונה הזאת בשירתו של גיאורג טראַקל ובשירת דוד פוגל. העונה השלטת בספרות האוסטרו־הונגרית היא עונת הסתיו האֶפי. במלים אחרות: הספרות האוסטרו־הונגרית היא אֶפוס של הסתיו.

הנה לפנינו עוד מכנה משותף של הספרות המגוונת הזאת: לכל גילוייה יש שאיפה תשתיתית אחת, חלום ז’אנרי אחד שלעולם אינו מתממש. זו ספרות השואפת תמיד אל האֶפוס, לעולם אינה מממשת אותו, כאילו היה אי־המימוש הזה מתנאי קיומה, כאילו היה כורח. סופרי הקיסרות האוסטרו־הונגרית כותבים בעשרות ז’אנרים, אולי בכל הז’אנרים שהומצאו, אבל תמיד צמוד לסיפור שלהם, או למיכתם, או למחזה, וכיו"ב, הגעגוע העיקר אל האֶפוס.

ברור שהיו כמה נועזים שעשו למימוש החלום הסגולי הזה, ניגשו לכתיבת אֶפוס. רוברט מוּזיל התקין עצמו שנים לכתיבתה של ה’סוּמה' ההבסבורגית הגדולה ואף ניגש לביצועה. התוצאה המפוארת: ארבעת כרכי ‘האיש ללא תכונות’ שהמוות קטע את השלמתם. האֶפוס הגדול כמעט שנכתב, אבל הרוח האירונית שעלתה מאפרה של האימפריה לא הניחה לו שייכתב עד הסוף. התוצאה: אֶפוס פראגמנטארי, או פראגמנט אֶפי. יתר על כן: אֶפוס הכתוב במיכתמים, רומאן שהרבה ממשפטיו הם אפוריזמים וינאיים טיפוסיים, ואף כותרתו היא מעין אפוריזם קצרצר שכזה.

אחֵר שניגש למימוש האפוס היה יארוסלב האשֶק. הוא תיכן שישה כרכים של עלילות החייל האמיץ שווייק. המוות מנע ממנו השלמה של הכרך הרביעי (שהושלם לימים בידי חברו הסופר של האשֶק, קארֶל ואנֶק, השלמה מצוינת שכמעט אין מרגישים הבדל בינה לבין הפרקים שנכתבו עוד בידי האשֶק עצמו). להתקנת האפוס הקומי הגדול קדמה כתיבה אינטנסיבית של קטעים שונים ומשונים, וביניהם בולטים כיום הסיפוּרוֹנים על החייל האמיץ שווייק. סיפורים קצרים אלה על מי שנראה כיציר־רוחה המובהק של מלחמת העולם הראשונה התחילו למעשה להיכתב עוד בשנת 1911, כלומר שלוש שנים לפני המלחמה. מאות סיפורים אחרים כתב האשֶק, מהם מצחיקים להפליא, ומעולם לא הניח לו החלום האוסטרו־הונגרי היסודי: להפוך את הפראגמנט לאֶפוס, לסכם סיכום גמוּר. אבל לספרות הזאת מוּנה הגורל של המכלול הפראגמנטארי, ומגורל זה לא היה מנוס, לא למוּזיל ולא להאשֶק.

הספרות הזאת נעה אפוא כולה בתוך המתח שבין הפראגמנט, בין המיכתם, לבין המכלול, האפוס. קפקא כותב משלים ומיכתמים גאוניים, אבל הוא אוהב יותר מכול בספרות את טולסטוי ואת דיקנס, את בעלי הרוח האֶפית! אליהם הוא מתגעגע; את ‘דוד קופרפילד’ הוא מציב לעצמו כדוגמה ועל ‘מלחמה ושלום’ הוא מתרפק. הרי זו הספרות האמיתית שלעומתה קטעיו שלו, הרומאנים הלא־גמורים, השילדיים, הם סימפטומים של חוֹלי ושל אי־חִיוּת. והנה נוצר דגם חדש של געגועי הסנטימנטאליות אל הנאיביות שאותם תיאר בגאוניות פרידריך שילר במסתו ‘על השירה הנאיבית והסנטימנטאלית’. קפקא המתגעגע אל טולסטוי הרי זה, במונחים שילריאניים – הסנטימנטאליות המתגעגעת אל הנאיביות, ובמונחים ז’אנריים – הפראגמנט המתגעגע אל השלם, האֶפוס. אבל הפראגמנט לעולם נשאר פראגמנט – כי זה טבעו, וכאשר הוא מבקש להשלים את עצמו הוא כושל: גם הרומאנים נותרים מקוטעים. אבל כלום אפשר אחרת, כלום אפשרי אפוס נעדר אֶפיות, אֶפוס על עצם הֶעדר זה?

הפאראדוקס קסם לקפקא עד מאוד, אבל הוא נעתר לו בעיקר בדמות טאוּטוֹלוגית: הפאראדוקס הוא אכן פאראדוקסאלי, והמיכתם הוא, אבוי, מיכתמי. מזה אין מפלט. זאת גילה מקץ שנים גם סמיואל בֶּקֶט כאשר ביקש אף הוא לכתוב את האֶפוס של אי־האֶפיות. והתוצאה התמימה יותר, האמריקאית, של הלוך־הרוח הזה היא אימרתו של הסופר האמריקאי דונלד בַּרתֶלמי (Bartelme): ‘כיום אני כבר מאמין רק בפראגמנטים’. והרי זה היפוכו של קפקא: הוא האמין רק באפוסים, אבל הוא עצמו היה רק פראגמנט.

הרי זה מופלא ממש באיזו מידה נעתרים כל סופריה של ממלכת הקיר“ה למתח הזה של הגעגועים אל השלמות האֶפית מתוך עמדה של קיטוע טראגי או לירי. כל עולמו של עגנון סובב על המתח הזה, ולפיכך כאשר בא קורצווייל ופירשו על־פי המתבקש מתוך המתח הזה – היותו של עגנון סופר המסתיר תחת מעטה השלווה האֶפית, נוסח אדלברט שטיפטֶר בן תקופת בידרמאייר, סערות ופיתולים וסיבוכים נוסח פראנץ קפקא – היטיב מאין־כמוהו לאפיין את האוֹפוּס הגדול של הסופר העברי־האוסטרי. לא בכדִי לא הושלמה כמעט שום תוכנית ספרותית גדולה של עגנון: ספר חלקת השדה לא נכתב ולא יכול היה להיכתב, כך שגם ‘תמול שלשום’ הוא אֶפוס מקוטע. והוא גם אפוס אנטי־אֶפי, שכן עגנון גילם גם הוא אותה סתירה מהלכת: הומרוס קפקאי, או קפקא הומרי. ולא בכדִי כה התאמץ עגנון להתכחש לקפקא – וכי קפקא לא השתדל להתכחש לעצמו? – לא בכדי דחה את ההשוואות שבהן הטרידוהו: הוא ביקש להיות טולסטוי, או למצער קנוּט האמסוּן, הוא רצה להיות אֶפיקן ולא פראגמנטאריסט! אכן, בנה הנאמן של ספרות ממלכת הקיסר ירום הודו היה ש”י עגנון.

אפשר להמשיך כך עוד ועוד: להזכיר את מיכתמיו של קארל קראוּס ואת שאיפתו אל האֶפוס הדראמאטי הכולל שאותו היה מגשים ב’ימי האנושות האחרונים' אילו היה זה ניתן להגשמה! אבל שרשרת של קטעים אינה עושה אֶפוס, ותמונות מרשימות המושמות זו על־גבי זו, כדרך סוּפר־אימפוֹזיציה כמעט קולנועית, אינן יוצרות משהו דמוי ‘מלחמה ושלום’. ניתן להזכיר כאן את תלמידם של קראוס ושל מוּזיל, את אֶליאס קאנֶטי, הנצר האחרון של הספרות האוסטרו־הונגרית, יצור כמעט אנאכרוניסטי בימינו (רבים מאלה ששמעו על כך שקיבל פרס נובל תמהו מיהו בכלל), שניסה פעמיים בחייו היצירתיים לבצע אפוסים – ברומאן ‘אוֹטוֹ דָה פֶה’ (במקורו הגרמני היה שמו ‘דִי בּלֶנדוּנג’, כלומר סנוורים) ובמסה הענקית, ‘ההמון והכוח’. פעמיים ניסה ופעמיים נכשל. לעומת זאת הצליח בקטעים המצוינים שלו, בספרי הרשימות ובספרים, כגוֹן ‘קולות מאראקֶש’ ו’עֵד שמיעה', עדויות לאופי האֲפוֹרִיסטי של דמיונו הספרותי. הוא, בעל התודעה העצמית הגבוהה כל־כך, מכיר בעצמו שהוא ‘קפקא’ המבקש להיות ‘טולסטוי’ (וראה מסתו על טולסטוי!). הוסף על כך את געגועיו של קאנֶטי לגוטפריד קֶלֶר, את הערצתו לסופר הארכי־אידִילי הזה, אשר לו הקדיש את אחד הפרקים היפים ביותר באוטוביוגראפיה שלו, ‘הלשון הניצוֹלה’.

אפשר ללכת אל סופרים אחרים, ידועים הרבה פחות, כגון הַימִיטוֹ פון דוֹדֶרֶר, בעל האֶפוס המפוקפק ‘הדֶמוֹנים’ ובעל הסיפורים האוסטריים המקסימים (‘הבישוף המשוגע’), או אל המשוררים שאמנותם מעניקה להם כעין לגיטימאציה לאי־כתיבת אפוס, אך לבם אינו נח בשל כך, הפראגמנטים אינם מספקים אותם: וכך חולם טראקל על מחזות ועל פרוזה נרחבת שעה שהוא מחבר את השירים הקצרצרים שלו ואת הפרוזות המהלכות אפילה וקסם (‘שגעון וחלום’), ופוגל שמח להניח לשירים הצנועים שלו ולגשת לכתיבת ‘חיי נישואין’, האֶפוס הגדול שלו, שכמעט נכתב. כמעט הכול נענים לדגם העריץ הזה שכפתה רוח הזמן, הרוח האנטי־אֶפית השואפת אל האֶפיות, ככל שהמוות שואף אל החיים (המת המבקש לחוזר אל הרעיה החיה) והחלום השגעוני שואף לחדול ולהיות לבהירותו של היום הגדול.

נחזור עתה לנקודת־המוצא שלנו, אל האשֶק וקפקא. כעת אפשר להגדיר את המתח שביניהם בהגדרה מתוך משנתו של שילר, לומר שקפקא הוא קפקא המתגעגע אל האשק. אבל העניין הוא בזה ש’האשק' אינו בדיוק ‘האשק’, גם הוא ביסודו של דבר קצת ‘קפקא’. שווייק הוא ‘כל־אדם’, ניחא. אבל גם יוזף ק. הריהו ‘כל־אדם’. שניהם בניה של אותה עיר מיתית, של פראג יהודית־עממית זו שלעולם כבר תוגדר כעירו של קפקא, ואפילו היא בראש־ובראשונה עירו של שווייק. ושנת קפקא זו שאותה ציינו בשנת 1983 – האמנם לא יאה לה גם תואר ‘שנת האשק’? והאפוס ההאשֶקי הגדול, שלפני כארבע שנים זיכו אותנו רות בונדי וחיים איזק בתרגומו העברי המלא (הוצאת זמורה, ביתן, מודן), כלום אין הוא מעין ‘משפט’ שני, האין שווייק ניצב אף הוא לפני החוק, ורק זאת שהוא מעדיף להתבונן בשומר ולפסוק שהאיש דומה לאיזה פקיד־בנק שעבד פעם בבנק ‘סלאביה’ (יחד עם האשֶק). הלוא כן, אדוני? והשומר המאוים קוצף קצף גדול, כפי שלא קצף על האיש הקפקאי הניצב לפני החוק. הלוא כן, אדוני השומר?

לקראת סיום ‘המשתה’ מצהיר סוקראטס שרוח הטראגדיה ורוח הקומדיה רוח אחת הן, וכל היודע לחבר טראגדיה יודע ממילא לחבר גם קומדיה. לכאורה יפים הדברים לגבי שני הגיבורים שלנו: קפקא והאשֶק. אלא שקפקא לא חיבר טראגדיה, והאשֶק לא חיבר קומדיה. שניהם חיברו ז’אנר אחד המתגעגע להיות ז’אנר אחר, מנוגד. קפקא רצה להיות האשֶק (כמה אהב את הצ’כים ואת הצ’כית! ודאי היה מעדיף שזו תהיה שפתה של המדינה הציונית, זו ולא הגרמנית נוסח הרצל, אוסטרו־הונגרי פאראדוקסאלי אחר!), והאשֶק אולי לא רצה אך היה קפקא ממש; תמיד היה האיש השמן שאיש רזה משתוקק להגיח מקרבו.

אולי מוטב לומר ששניהם – האשֶק וקפקא – היו יצירי דמיון על־אנושי כלשהו, זה הדמיון הכולל, האלוהי, שהוא היוצר את הטראגדיה ואת הקומדיה, וממילא הוא אחד. מיהו ואיזהו אותו היוצר האחד? להודות בקיומו פירושו לכאורה להצהיר הצהרת אמונה דתית. ואולי לא בהכרח: ייתכן שאותו יוצר נתקרא בשם פראנץ יוזף, הקיסר ירום הודו. אבל אני מודע לכך שהדבר נשמע היסטוריציסטי או לפחות מונארכיסטי מדי. על־כן מוטב לומר: שמו של היוצר היה סרוואנטס, האֶפיקן קטוּע־היד. דא עקא, גם זה אינו אלא משל.

עתון “הארץ”: 29.9.89

פתאום השאלה המוקשה הזאת, “השאלה הגרמנית”, היא שוב על סדר היום הכללי. ולא רק בגרמניה המערבית, שם לא פסק מעולם הדיון הציבורי בה, אלא בארצות קרובות ורחוקות, שבכל אחת מהן היא לובשת פנים אחרות ומעוררת תגובות שונות, לעתים סותרות. כלי־התקשורת במערב כולו עוסקים בה עכשיו בקדחתנות. נדמה שכל השבועונים, מה“אקונומיסט” הבריטי ועד ה“אספרסו” האיטלקי וה“טיים” האמריקאי כבר הקדישו לה גיליונות מיוחדים. אפילו עיתוניה של פולין מלאים בהדים שונים לרעיון ההולך וקונה לו שביתה לא נוחה בראשים רבים: הרעיון שהשאלה הגרמנית לא נפתרה כלל עם חלוקתה של גרמניה בשנת 1949, וכיום, במלאת ארבעים שנה לאותה חלוקה, ברור יותר מתמיד שהמצב הנוכחי הוא זמני בלבד, ואולי כבר בעשורים הקרובים תתבטל החלוקה ושתי הגרמניות יהיו לאחת.

מאורעות השבועות האחרונים, אותה נהירה אדירה של אזרחי גרמניה המזרחית למערב, הגבירו את הדיון הנוכחי, שרק גרמניה המזרחית הצליחה עד כה להתעלם ממנו. ראשיתו של העיון הכללי המחודש בבעיה הגרמנית ניתנת לסימון מדויק: דבריו של גורבצ’וב, רמז בעצם, על האפשרות שבקרוב תפורק חומת ברלין, הרמז הזה עשה את גורבצ’וב לגיבור היום בגרמניה המערבית. שהרי גרמניה המערבית לא הכירה מעולם בחלוקה שנכפתה על גרמניה בידי בעלות הברית המנצחות. המפות המודפסות בגרמניה, לבתי־ספר או לתיירים, מראות את המדינה הגרמנית השלמה, כשהגבול הפנימי בין שתי הגרמניות הוא קו דק ולא מודגש. תחזית מזג־האוויר בתחנות של גרמניה המערבית מדווחת גם על רמת המשקעים בדרזדן ובלייפציג, ובכך מודגשת לא רק תחושת האחדות שחשים אזרחי גרמניה המערבית אל אחיהם שמעבר לחומה, אלא מוגשת גם עזרה ממשית לאחים האלה, הצופים בטלוויזיה המערב־גרמנית כבמקור מים חיים. כאשר בתקופה מסוימת לא הגיעו שידורי הטלוויזיה המערביים אל דרזדן, השוכנת בעמק, הזדרזה ממשלת הוניקר עצמה להעביר כבלים שיאפשרו קליטה טובה יותר. אחר כך התקבלו פחות בקשות הגירה מאיזור דרזדן, מה שיוחס לכך שהבריות לא חשו עוד את עצמן כלואות ומנותקות מהעולם כמו בימים שבהם אי־אפשר היה לקלוט את הטלוויזיה של גרמניה, המערבית, והאנשים נאלצו להסתפק בשידורים של גרמניה המזרחית, הכוללים תחנה אחת, הקרויה “הערוץ השחור”, ששידוריה מוקדשים להזמת התעמולה הקפיטליסטית. כך או כך, גרמניה המערבית עשתה במשך השנים כל מה שיכולה היתה כדי להפגין את אמונתה שגרמניה עודנה אחת, כולל נסיכויות ברנדנבורג ופרוסיה, ששטחן חופף, בערך, את שטחה של גרמניה המזרחית.

עם זאת, הרמז של גורבצ’וב – ולא היתה זו הצעה אלא רמז בלבד – לא היתה הפעם הראשונה שהרוסים העלו את רעיון איחודן של שתי הגרמניות. בחצי השנה האחרונה נזכרו כמה היסטוריונים מגרמניה המערבית בפרשה המעניינת, שנסיבותיה אינן ברורות עד הסוף, של הצעת האיחוד שהעלו הרוסים בשנת 1954 ושנדחתה על ידי אדנאואר. יש סברה שלפיה היתה זו הצעה שעיבד סטלין בשנת שלטונו האחרונה, ואחרי מותו העלה אותה חרושצ’וב וביסס אותה. היא כללה הצעה לאיחוד שתי הגרמניות תוך נסיגת כל הצבאות הזרים משטחיהן, הבטחת זכויות האזרח ופעילות פוליטית חופשית לכל המפלגות תוך איסור התארגנויות העוינות את הדמוקרטיה (ואת “השלום”), השתתפות באו"ם של המדינה המאוחדת ואף ציודה בנשק “ברמה סבירה”.

הגבולות, לפי ההצעה הזאת, אמורים היו להיקבע לפי הסכם פוטסדם, כך שחבלי גרמניה שניתנו לפולין לא יאוחדו עם המדינה הגרמנית השלמה. נראה שמה שסטלין ביקש להשיג בהצעתו, הנדיבה לכאורה להפליא, היה לנתק את גרמניה מברית נאט"ו, שהרי המדינה המאוחדת היתה אמורה להיות “נייטרלית”. אדנאואר לא קיבל את ההצעה מתוך שראה בה תחבולה להביא את גרמניה כולה לתחום ההשפעה הרוסי, ויש האומרים שבהחלטתו שיחק תפקיד גם החשש שבגרמניה המאוחדת לא יהיה השלטון בידי מפלגתו בעלת הבסיס הקתולי, שהרי רוב אזרחי גרמניה המזרחית הם פרוטסטנטים.

ההצעה הנרמזת מדברי גורבצ’וב היא, אם כן, מעין הד של אינטרס סובייטי לא חדש, גם אם בינתיים הוקהו שיניו של האימפריאליזם הקומוניסטי עד מאוד. ואמנם, ככל שזה נראה פרדוקסלי, נדמה שהמזרח הסוציאליסטי מגיב בחיוב רב יותר על רעיון האיחוד מאשר המערב. אמנם, יש להוציא מכלל המזרח האוהד את פולין, שם מעוררת המחשבה על האחדות הגרמנית הקרבה אי־נוחות גדולה מבכל מקום אחר. האדמות הקרויות “מוחזרות” הן כיום אדמות פולניות לכל דבר, אבל, למרות הסכמי אודר־נייסה ולמרות הפולניות המופגנת של האדמות הללו המיושבות כיום על־ידי מיליוני פולנים, לא נעלמה לגמרי תחושת השייכות ההיסטורית שלהן לתחום הגרמני. לאומנים מגרמניה המערבית תובעים את האדמות הללו למען גרמניה השלמה שהאידאה שלה לא חלפה כליל עם תבוסת הרייך השלישי. יובל החלוקה, המתאחד עם יובל פריצת מלחמת העולם השנייה, מזכיר להרבה פולנים הרבה דברים לא נעימים, ובכל מקרה, לא אהוד עליהם הרעיון של השכן האדיר שמוחזרת לו מלוא עוצמתו.

אבל מעל לכל מעורר רעיון האיחוד רגשות סותרים במערב. היחס הצרפתי לחלוקה בוטא בדברי השנינה המפורסמים של אנדרה מאלרו (המיוחסים על־ידי השבועון “טיים” לפרנסואה מוריאק): “אני אוהב את גרמניה כל כך, שאני רוצה כמה שיותר גרמניות”. אגב, גם אם אלה הם דברי שנינה, יש בהם צד ממשי ורציני: אכן, האינטלקטואלים הצרפתיים מוקסמים על־ידי גרמניה וההגות שלה מאז כמה דורות, ואולי בדור האחרון ביתר שאת: פולחן היידגר בצרפת גדול מפולחנו בגרמניה. כמו כן, נכון לומר שהתרבות הגרמנית פרחה דווקא בתקופות שבהן גרמניה היתה מחולקת לנסיכויות קטנות. מבחינה זאת, ראוי לו לכל מי ש“אוהב את גרמניה” בגילוייה היותר יפים, לאהוב הרבה גרמניות.

מי ינהיג את אירופה המאוחדת

גם אם כיום שרויה גרמניה המערבית ביחסי אחווה מושלמים עם צרפת, עד שיש להן יחידות צבא משותפות, עדיין יש בצרפת חשש היסטורי מתמיד מפני גרמניה השלמה. החשש הזה לובש לעתים צורה של התנגדות לאירופה המאוחדת של שנת 1992. לא מכבר כתב אחד המתנגדים לרעיון איחוד אירופה: “אין בכלל בעיה אירופית, יש רק בעיה גרמנית”. באירופה המאוחדת עשויה גרמניה (המאוחדת?) להיות המדינה הדומיננטית. כבר כיום היא בעלת הכלכלה המתפתחת במהירות הרבה ביותר. דה־גול שחשש מכניסתה של אנגליה לשוק המשותף מפחד שהיא תתפוס את מקומה של צרפת כמדינה הדומיננטית באירופה בוודאי מתהפך עכשיו בקברו נוכח האפשרות שתהיה זו לא אנגליה אלא גרמניה, שתנהיג את כלכלת אירופה.

אנגליה, היריבה המסורתית של גרמניה באירופה, משמיעה קולות רטינה מוקדמים לא מעטים לנוכח האפשרות של איחוד גרמניה. לחששות ההיסטוריים האלה, נוסף כיום גורם שיש לו משמעות לא קטנה בחיי הציבור הבריטיים: הקנאה. “מה עשינו אנחנו בניצחון שלנו לעומת מה שעשו הגרמנים עם התבוסה שלהם?” – שאלה ריטורית־סרקסטית זו העלה לפני זמן לא רב העיתונאי אוברון וו. ואומנם, מהניצחון על גרמניה יצאה אנגליה מרוששת ומתרוששת, כך שאחרי ארבעים שנה ויותר ניכרים בה עדיין פצעי תקופת הצנע שאחרי המלחמה (כמובן, הממשלה הסוציאליסטית של אנגליה סירבה, ברוב גאווה, לקבל את עזרת הקפיטליזם האמריקאי, קרי תוכנית מרשל, ועד היום היא משלמת את מחיר הגאווה ההיא, המטופשת).

מהניוון שלה ומשקיעתה הכלכלית המתמשכת, הנס המפוקפק של התאצ’ריזם שאינו יכול אלא להסתיר לשעה את השקיעה הזאת, מתבוננת אנגליה בקנאה אדירה על גרמניה המערבית המשיגה אותה בכל.

מובן שרשמית מקבלים האנגלים באהדה את רעיון האיחוד של גרמניה במסגרת האיחוד האירופי, אך אפשר שאין זה אלא מס שפתיים לאהדה לחופש ולדמוקרטיה המובטחים לאזרחי גרמניה המזרחית בהתאחדם עם גרמניה המערבית.

גם היחס האמריקאי צבוע בדו־משמעות מסוימת, לפי העיתונות. לכאורה, ארה“ב תוכל רק להרוויח מאיחוד גרמניה שיביא עמו צמצום של הנוכחות הצבאית האמריקאית ביבשת בכלל, ובגרמניה המערבית בפרט. אבל הנוכחות הזאת מכבידה רק רשמית. בעצם היא לרוחה של ארה”ב, בבחינת מאחז יציב בלבה של אירופה. לא נעלם מהאמריקאים, ואין זה מקרי כלל, שהלאומנים הגרמניים התובעים את איחוד גרמניה הם המתנגדים הנמרצים ביותר של ההשפעה האמריקאית והנוכחות האמריקאית בגרמניה המאוחדת, שמטבע הדברים תתייצב בעימות מסוים עם ארצות־הברית.

באווירת היחס האמריקאי לגרמניה מצטלצל עדיין פסוקו הגדול של הנשיא קנדי על כך שגם הוא ברלינאי. העניין הוא בזה שהאמריקאים אינם רוצים להפסיק להיות “ברלינאים” גם לאחר שתיפול החומה של ברלין שמעליה פסק קנדי את פסוקו.

מובן שכל הרגשות הסותרים השונים הללו שמעוררת האופציה של איחוד שתי הגרמניות בארצות השונות – ומעניין לדעת מה נאמר ונחשב בעניין זה במדינות הקטנות השכנות לגרמניה, שהיו מקורבנותיו הראשונים של הרייך השלישי דוגמת הולנד – הן כאין וכאפס לעומת סערת הרגשות שמעוררת האפשרות הזאת בגרמניה המערבית עצמה. כאן זהו כמובן נושא ותיק מאוד, ולכאורה העמדה היא חד־משמעית: זו שלנו, זו גם כן. הגרמנים, לפי תחושתם הלאומית, הם עם אחד אשר לו מדינה אחת, ובון לא השלימה מעולם עם החלוקה. ברלין, זה סלע המחלוקת הישן, היא הסמל וההוכחה הגדולה ביותר לאי־ההשלמה הזאת. לאחר ככלות הכל המצור על ברלין ומבצע הצלת העיר בהתחלת שנת 1949, הם שהחישו את הקמתה של גרמניה המערבית: סטלין נאלץ להסיר את המצור במאי 49', ובאותו החודש נוסדה הרפובליקה הפדרלית. מאז – ברלין היא סמל, גם סמל האנומליה של החלוקה. היא הבעיה הגרמנית בהתגלמותה הגלויה ביותר. אבל ברלין היא נושא בפני עצמו.

היחס הרשמי לחוד והיחס הטכני־דיפלומטי לחוד. מבחינה טכנית, ברלין המערבית מכירה, כמובן, בקיום החלוקה, ומאז הסכמי שנות 71–72, תוצאת ה“אוסטפוליטיק” של וילי בראנדט, הגיעו יחסי שתי המדינות לנורמליזציה, או כמעט. הצה־דה־או, המפלגה השלטת, היתה שמחה, כמדומה, להגיע לכך שהמצב הטכני־דיפלומטי הזה יהיה למצב טבעי לגמרי. ששתי הגרמניות תהיינה מדינות שכנות רגילות, כמו בלגיה והולנד שגם הן היו ישות אחת לפנים. יתכן שכל מפלגה גרמנית שתגיע לשלטון תגלה את הנטייה הזאת להשלמה עם החלוקה, תוך תשלום מס שפתיים הכרחי לאיחוד הלאומי ולמצג אי החלוקה המהותי, אך תמיד יפריעו המדינות היריבות לצביעות הנוחה הזאת, גם לקאנצלר קוהל מפריעים, משמאל ומימין. אולי בייחוד, לאחרונה, מימין, מהמפלגה הרפובליקאית ההולכת ומתחזקת, כשמנהיגה, פרנץ שיינהובר, נושא ברמה את דבר האיחוד המאווה.

אכן, שיינהובר הוא כיום מעין כוכב עולה, המבקש לסמן את חזרתה של גרמניה למשפחת העמים, משפחת העמים האירופים על גדולתם ועל פגמיהם. הגרמנים, עם ככל העמים, זהו היסוד לגישתו של שיינהובר לבעיה הגרמנית שלדידו חייבת לא להיות עוד בעיה כלל. שיינהובר שהתחיל את דרכו כאחד מאנשים של פראנץ יוזף שטראוס בבוואריה, גם הוא מנושאי דברה המרכזיים של האחדות הגרמנית, רואה את איחודה של גרמניה כנקודת מוצא לעתיד היבשת.

ברומן שפירסם הפוליטיקאי המוכשר הזה, שהוא גם סופר ואיש תקשורת מקצועי, מצויה דמות של פוליטיקאי המייצג אותו עצמו, והיא אומרת: “לכל הרוחות, הרי איננו יכולים לבלות את כל חיינו כשאנו זוחלים על ברכינו!” הוא קורא להתנערות לאומית גרמנית, השבת הזהות והגאווה הגרמנית, הוא מתנגד ל“אמריקניזציה” מרחיקת הלכת של גרמניה, וכמובן, הוא מדגיש בכל פעם את סלידתו מהיטלר. לפני שנתיים הוא זכה במשפט דיבה כנגד עיתונאי טלוויזיה גרמני שטען בשידור שאדולף היטלר הוא המופת האישי של שיינהובר.

זה לא כבר הופיע פראנץ שיינהובר בהופעת טלוויזיה מתמשכת בלונדון ודבריו עשו רושם: הוא גרמני שאינו מתכחש לעבר המחפיר של ארצו כפי שמקובל על רוב בני עמו. נהפוך הוא, הוא חיבר ספר וידויים בשם “אני הייתי שם” על תקופתו כחייל בצבא ההיטלראי. אבל הוא גם רוצה שיובן כי זהו עבר שאין לו שיבה, ושהביא אסון על גרמניה. “אני גאה בזה שאני גרמני”, הצהיר בעת הוויכוח על עתידה של גרמניה בתוכנית של ערוץ 4 הבריטי “אחרי החשיכה”. הוא חזר והדגיש שגרמניה היא, לדידו, גרמניה כולה, שלמה ומאוחדת: “כך היא בעיני כל שאר הגרמנים”. גרמני אחר שהיה באולפן, צעיר שמאלני מבולבל, טען לעומתו ש“בושה להיות גרמני”. הוא אף טען שהשקפתו של שיינהובר רחוקה מלשקף את דעת “כל הגרמנים”. לדידי, אמר, אנשי גרמניה המזרחית הם אנשים זרים שאין לי שום קשר אליהם. אין לי שום רצון שגרמניה תתאחד אי־פעם, נהפוך הוא, זה מפחיד אותי.

אכן, לצד העמדה הרשמית והעמדה הטכנית דיפלומטית – על מיני הצביעות המתקשרים בכל אחת מהן – קיימת גם העמדה של “האיש ברחוב”. גם היא לא מיקשה אחת, כמובן. הצעיר הזה דיבר על מה שהוא שומע ברחובות מינכן בגנות הבאים מגרמניה המזרחית, “אנשי האשפתות” הללו, כדבריו. ואומנם, נכון שזה עשרות שנים נחשבת אוכלוסיית גרמניה המזרחית ל“שארית המטומטמת”, DER DOOFE REST, ראשי התיבות הגרמניות הללו הם גם ראשי התיבות של “הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית”.

הנקודה היהודית

מאז ומעולם נטו הצעירים והפיקחים שבבני גרמניה המזרחית לצאת מערבה. הפחות מוצלחים והפחות אמביציוזיים נשארו במזרח. גם הנהירה האחרונה, שבה נוספו כמה עשרות אלפים לארבעה המיליון שעזבו את המזרח מאז החלוקה, היא נהירתם של המוכשרים ובעלי המקצוע, ומעל לכל היא נהירתם של הצעירים. עם זאת, התחושה שתושבי המזרח הם “פחות טובים” מקננת עמוק בלב האיש ברחוב בגרמניה המערבית, ומוצאת לה ביטוי גם בהתנגדות לבאים. זאת ועוד: הבאים נוספים ל“פועלים־אורחים” מארצות אחרות, המעוררים רגשות דו־משמעיים כל כך בלב הגרמנים, ואשר התנגדותו של שיינהובר אליהם הביאה לו קולות רבים מאוד. הוא מוצא את עצמו בדילמה לנוכח האחרים מהמזרח: מצד אחד, נאמנותו לעיקרון השלמות והאחווה הכלל־גרמנית, ומצד שני, הרצון לצמצם את מספרם של ה“אורחים” הממלאים את גרמניה, מפקיעים את העבודה מידי צעיריה וכו'.

אזרחים רבים של גרמניה המערבית חוששים גם ממה שחוששים ממנו כה רבים מחוץ לגרמניה: התעצמותה של גרמניה עם איחודה. רבים רואים בחלוקה מצב מבורך ומרבים להזכיר את דבריו של גיתה על בני עמו, שהם נפלאים כיחידים ונוראים ואיומים כהמון גדול. נדמה שלא מעטים שמחים גם הם על “כמה שיותר גרמניות”. הלאומיות והכוח הלאומי הם פיתוי מסוכן מדי לגרמנים, טוענים אנשים חכמים אלה.

ומה דעתם של היהודים בנושא האחדות הגרמנית? לא ראיתי בשום מקום מחקר, או אפילו רצף תגובות יהודיות בנושא הזה. לא ראיתי התבטאויות של אנשי רוח או היסטוריונים ישראליים, למשל. התגובה היהודית האפשרית הוזכרה במאמרו של פיטר מילר, שליח ה“סאנדיי טיימס” בגרמניה, בעניין שאיפות האיחוד. הוא טען שה“לובי היהודי” ינסה לסכל את ההסכמה האמריקאית לתוכנית האיחוד, גם כאשר האמריקאים עצמם יגלו נטייה להסכים. יש בטענה הזאת צל צילה של קלישאה אנטישמית (או שאני רגיש מדי?) ועם זאת, אין היא קלוטה מן האוויר. היהדות האמריקאית ודאי חוששת מהתעצמות כוחה של גרמניה יותר משחוששים ממנה הישראלים. מה עשויה או צריכה להיות תגובתם של אלה? בראייה צינית במקצת אפשר לומר שהיהודים הם העם שצריך לחשוש פחות מכל מהתעצמותה של גרמניה, בדומה למי שנוסע למחרת התאונה על פני הכביש שבו ארעה התאונה והוא רואה את עצמו בטוח יותר מתמיד, שהרי על־פי תורת ההסתברות, כאן זה לא יקרה שוב. ואומנם, מלבד הניאו־נאצים השוליים, אין הלאומנים הגרמניים של היום, אם מסוגו של שיינהובר ואם מסוגים אחרים, נגועים באנטישמיות. למעשה, הם מכריזים על אהדה גדולה לישראל.

שאלה אחרת, רצינית מאוד, היא מבחינה יהודית, השאלה המוסרית. גרמניה המאוחדת היא בהכרח גרמניה המוחזרת סופית, ובכבוד גדול, אל משפחת העמים. שתי גרמניות אחרות, הריהן יותר מגרמניה אחרת אחת, לפי נימת דבריו של מאלרו. “אלף שנים תחלופנה ואשמת גרמניה לא תימחק,” אמר הפושע הנאצי הנס פרנק במשפטו. חמישים שנה אחרי, ארבעים שנה אחרי, הרי זה חלק קטן מדי מאותן אלף שנים שבהן אמורה היתה להיזכר אשמת גרמניה. השלמה יהודית עם איחוד גרמניה היא השלמה עם השיכחה, עם מחילה היסטורית. וכאן נפתח, או צריך להיפתח, פולמוס היסטורי גדול מדי למצע זה.

4.5.90

היסטוריון הלאומיות הפלשתינית, יהושע פורת, יוצא במאמר מלומד (“הארץ”, 9.4) נגד “אותה סיסמה יפה של זכות העמים להגדרה עצמית, שהיא כביכול התוכן הראשי של הצייטגייסט השורר עתה בעולמנו”. הוא מציע לא להתפעל יתר על המידה ממאבקיהם של הליטאים, הפולנים, ושאר העמים הקטנים המקימים עכשיו מהומה רבה כל־כך, והוא ממליץ בהיגיון ברזל (אמנם ברזל חלוד במקצת), “לייחל שגורבצ’וב יראה ברכה בפועלו וישמור על אחדות עמיה וארצותיה (של בריה"מ)”. שהרי ברית־המועצות, כולל כל מה שמכנה ההיסטוריון “עמיה וארצותיה” (ליטא, אך שמא גם פולין, ואפילו הונגריה?), היא הכוח היחיד המסוגל להתייצב נגד גרמניה המאוחדת ולהבטיח בכך את מאזן הכוחות באירופה. את מאמרו המרתק מסיים יהושע פורת בקריאה־תפילה שצפונים בה הדים מונרכיסטים אימפריאליסטיים, כיאה וכנאה: “ינצור האל את ברית־המועצות”! (זהו גם שם מאמרו).

אני מסכים בהחלט שבעניינים חובקי־עולם אלה הדבר המועיל ביותר שכולנו יכולים לעשות הוא להתפלל. עכשיו, השאלה שנקרתה לי במהלך קריאת מאמרו של הפרופ' פורת ופרצה בעליל לאחר התפילה הנרגשת שלו לשלומה של מנהיגת העמים, בריה“מ, ושמשם, גורבצ’וב: למה שלא יתפלל הפרופסור להפרת המזימה של איחוד גרמניה? האם זאת לא תפילה טבעית יותר, מיידית יותר? הלא היענותו של האל לתפילה זו – והכל־יכול ודאי שמסוגל למנוע את איחוד גרמניה, לפחות כפי שהוא מסוגל למנוע את התפוררותה של בריה”מ – עשויה להבטיח לעולם את שמירת מאזן הכוחות, כך שבעיית הפרתו של המאזן לא תטריד עוד את הפרופ' פורת ורבים אחרים במערב, המתפללים ממש כמוהו לשמירתה של ברית־המועצות במצבה הנוכחי, לפחות הנוכחי – ובעצם, המצב מלפני כמה עשורים – תוך התעלמות מכל מיני מהומות של עמים זוטרים. (אגב, גם רבים ברפובליקה הרוסית של בריה"מ מתפללים לכך, נושאים תפילה לאל שיחזיר אותם לימים שמצב זה היה קיים בעליל, ובכל כל איום עליו, והיתה יד שדאגה לכך היטב, ידו של אבי העמים האותנטי שאצלו לא היו כל מיני ליטאים שוליים מעזים להקים מהומות שוליות).

*

אכן, מאמרו של יהושע פורת גרם לי לתהות על המצב המעניין הזה של התגובה (כולל חוסר התגובה) היהודית לתהליך איחוד גרמניה. מה גם שחוסר התגובה הזה, ויותר מזה, ברכה והתלהבות לנוכח האיחוד, הם חזון נפרץ זה חודשים רבים. כיצד קורה שדווקא היהודים הם המגיבים הנלהבים ביותר על האיחוד הזה, ונדמה שלא עלה על דעתו של אף אחד מהם (ככל הידוע לי) להתפלל למען הפרתה של האחדות הקמה ומתחוללת. שמא נאמר שהיהודים הם עם פרגמטי, ואין דרכם להתווכח עם מה שאין לשנותו, או לנסות להפיר את מה שכבר קם והיה. טענה כזאת מפוקפקת מכמה בחינות, וגם אינה מבטלת את התהייה על כך ששום ויכוח של ממש על הנושא הזה לא עלה בישראל או גם ביהדות האמריקאית, לדוגמה. והרי גם עמים אחרים עומדים לנוכח המציאות הקמה ומתממשת, ובכל זאת יש בקרבם כל מיני קולות, קולות תפילה וקולות פחד וקולות פולמוס, למצער. למשל, הדעות הסבוכות בשאלת התגובה לאיחוד גרמניה בקרב צמרת השלטון הסובייטית: גורבצ’וב, שבוודאי היה סומך ידיו על טיעוניו של יהושע פורת, מצביע על אי־נמנעותה של האחדות ועל כך שכל ניסיון מצדה של בריה"מ, למשל, למנוע את האיחוד הזה נידון מראש לכישלון ואין טעם להידרש לו (עמדה שאינה מנבאת טובות לתורת מאזן הכוחות שהעלה הפרופ' פורת בדומה לרבים אחרים במערב).

אבל ליגצ’וב, יריבו (לפי ההגדרה העיתונאית הקלישאית) של גורבצ’וב, פירסם זה לא כבר מאמר ב“פראוודה” היוצא חוצץ נגד העמדה רפוית־הידיים של גורבצ’וב בשאלת גרמניה וקורא לנסות להפיר את התהליך או לפחות לשים מקלות בגלגליו. לכאורה, טוען ליגצ’וב, לבריה"מ יש עדיין אפשרות לעשות משהו, לומר את דברו לפחות, בשאלת גרמניה, שאלה הנוגעת לחייה ולמעמדה בצורה עמוקה הרבה יותר ממה שמצטייר ממאמרו של פורת. ודאי שאפשר לפרש את עמדת ליגצ’וב כפרק של מאבקו בדרכו של גורבצ’וב ולא לייחס לה משמעות לגופו של עניין. אבל היא סימן, ואיזה סימן, של אי־קבלת הדין, של ניסיון להפיר את התמונה האוטופית של האיחוד הגרמני, תמונה שהקנצלר קוהל הצליח להפיץ במחוזות מסוימים.

אבל דומני שהתמונה הזאת מקובלת כיום על היהודים בלבד, ורק על־ידם היא מתקבלת בברכה. ודווקא, מעניין עוד יותר, היא מתקבלת בברכה על־ידי ההיסטוריונים שלנו, וחוקרי תולדות גרמניה בפרט. במאמר שנדפס ב“ידיעות־אחרונות” כבר לפני חודשים אחדים טען אחד מחוקרי גרמניה הבכירים שלנו, הפרופ' משה צימרמן, שטועים אלה החושבים שחלוקת גרמניה על־ידי בעלות־הברית אחרי ניצחונן היתה בבחינת עונש לגרמנים. הכוונה, טוען צימרמן, לא היתה כלל להעניש. ומה פירושה של החלשתה של ישות מדינית, החלשה כה קיצונית עד שיובטח שלא תוכל הישות הזאת לחזור לכוחה הקודם, מה פירושה אם לא עונש בשביל ישות כזאת? מובן שלהצבעה על טעויות כביכול שכאלה צירף המלומד (מחברו של ספר על וילהלם מאר, אבי המושג אנטישמיות) דברי התלהבות לנוכח גרמניה המתאחדת, שלישראל (הוסיף) ודאי שאין מה לחשוש מפניה (למה ודאי? האם ישראל לא מתכוונת להישאר על כדור־הארץ בשנים הבאות?). על כל פנים, הפרופ' צימרמן אינו חושש, והוא חזר על עמדתו הנלהבת כמה פעמים, גם בשידור רדיו (שקראתי רק דיווח עיתונאי עליו), שם הצטרפה אליו (בהסכמה, לפי הדיווח), היסטוריונית ירושלמית אחרת, חדוה בן־ישראל. אכן, ההיסטוריונים שלנו אנשים פרגמטיים הם, בניגוד למה שמלעיזים עליהם.

מעניין למצוא את הסיבות ל“הסכמה” היהודית, לברכת־הדרך הזאת שנותנים היהודים לגרמניה המאוחדת היוצאת לדרך שאחריתה אינה קלה כל־כך לחיזוי. מה נותן בידיהם של ההיסטוריונים שלנו את הערובות שהאוטופיה שקוהל שוקד לטפחה היא שתקום? ספק אם נותן אותה העיון בהיסטוריה הגרמנית, ודווקא בהיסטוריה של רעיונות האיחוד, במיוחד הרעיונות בני המאה התשע־עשרה. וכאן אני נזכר על כורחי במסכת תגובות ישראליות האנלוגית, כמדומני, לתגובות על איחוד גרמניה, ככל שמדובר לכאורה בשני נושאים שונים: הנה כי כן, רק בישראל ובגרמניה אפשר (היה?) להיתקל במגמה רעיונית של אנשי־רוח או אינטלקטואלים הרואה בנאציזם נטע זר, תאונה קשה אך לא הכרחית, בתולדות גרמניה. האם לגמרי מקרית היא העובדה שמתוך שלל ספרי “גל היטלר” הגרמני זכה להתפרסם אצלנו (וזכה לתגובות אוהדות מאוד) דווקא ספרו של סבסטיאן הפנר, שם מוצג היטלר כאיש לא־גרמני במהותו, כזר שפלש לגרמניה, ניצל את תומתה ואת חולשתה ואנס אותה אונס גס כל־כך? התיזה עוררה התנגדות בגרמניה (למשל במאמר פולמוסי של גוֹלוֹ מאן על ספרו של הפנר), אבל גם לחיזוק ניכר בשנים האחרונות, בעת “מריבת ההיסטוריונים”. אצלנו יכול היה להישמע בשנים האחרונות הללו קול לא־אחד המצביע על היטלר כעל תאונה, ודאי לא תוצר של ההיסטוריה הגרמנית (“זה יכול לקרות בכל מקום”) – הרי הוא היה אוסטרי.

אי־אפשר להיכנס כאן לדיון כלשהו בבעיה סבוכה להפליא זו, אבל עד כמה היה הנאציזם – ועד כמה היתה דווקא האוסטריות של היטלר טבעית בעניין זה – תוצר של ההיסטוריה הגרמנית, זה יכול להתברר דווקא מן העיון במסכת רעיונות האיחוד הגרמני. הנאציזם ירש, באורח טבעי כל־כך, את שלל רעיונות האיחוד והאחדות של הפרלמנט של פרנקפורט, זה התוצר של “אביב העמים” האירופי של שנת 1848. בפרלמנט הזה נוצר המסד של האחדות הגרמנית, שם נגול הוויכוח על “גרמניה הגדולה” מול “גרמניה הקטנה”, שם נוצקה הסיסמה “אחדות, חירות ועוצמה”, שעד מהרה התקצרה ל“אחדות ועוצמה” (“איינהייט אונד מאכט”) כי התיבה “חירות” נמצאה מיותרת ומטעה. כל זה ידוע יפה להיסטוריוני גרמניה, וּודאי ידוע להם שגם את המושג “פולקסדויטש” לא המציאו הנאצים, שהיה זה הרעיון של הפרלמנט הפרנקפורטי שכל דובר גרמנית, כל שחש בזיקה לארץ־האבות הגרמנית, יהיה שותף למפעל האחדות הגרמנית (הפרלמנט הציע שלגרמנים היושבים בפאריס תהיה נציגות בפרלמנט הכלל־גרמני). בתוך מסכת רעיונות האחדות הגרמנית נולד רעיון העם הגרמני, כמעין עם־עולם שנציגות לו בכל מקום, ושם גם נולד הרעיון של מלכות עולם גרמנית. אבל הדברים ארוכים ומוכרים (אם גם, אולי, לא מספיק יפה).

עכשיו, כאשר כה ברורים הם הסימנים שחזונו של הדחף לאחדות, מן הפרלמנט הפרנקפורטי ועד היטלר, כולל היטלר, יתגשם, ואם גם בדרכי שלום, לא כל העמים עומדים מול הסיכוי הזה וסופקים¹ לו כפיים, אבל היהודים כן. אינני מעז, למען האמת, לפתח את כל ההשערות שלי לסיבתה הפסיכולוגית של השמחה הזאת, אומר רק זאת: מעטים מאוד, מחוץ ליהודים, אם בכלל, שותפים לה, וההתלהבות לנוכח אחדות גרמניה, שברגע מסוים היתה כללית למדי ואחזה גם בארצות הברית (עם נפילת חומת ברלין), הולכת ופוחתת ככל שהאיחוד הזה קורם עור וגידים. לא אזכיר את המדינות האירופיות “השוליות” (הולנד, בלגיה), שם החרדה מפני האחדות הקמה מגיעה פה ושם לממדי פאניקה, והוא הדין בעם “שוּלי” אחר, הפולנים. אבל החרדה אוחזת יותר ויותר גם בצרפתים, שזמן רב כל כך דובר על האחווה הגדולה החדשה שבין שני האויבים ההיסטוריים שיש להם עכשיו יחידות־צבא משותפות. מחשבה נוספת שמוטב לא לסיימה: מה יהיה כאשר, וכו'. מישהו העלה אפילו תיאוריה מעניינת, שלפיה מופנית החרדה הצרפתית נגד ה“זרים” (ערבים וכושים בעיקר), שלבשה באחרונה ממדים מופרזים לכאורה, לשמש כעין כסות לחרדה מפני הגרמנים. על יחסה של אנגליה לאיחוד הגרמני אין צורך להכביר מלים.

ומה שחשוב אולי יותר מכל, ומה שיעודד רבים מאתנו (אם גם לא את הפרופ' צימרמן ועמיתיו, אולי), הוא הפולמוס הגואה בגרמניה עצמה, שכשם שהיתה שטופה בהתלהבות של איחוד רק לפני חודשיים, כך נדמה שהיא נשטפת עכשיו – האם עודנה הבתולה העומדת להיאנס? – בחרדות קשות מכל הכיוונים. האינטלקטואלים הם כמובן הראשונים להזדעק, כיאה וכנאה, וגינתר גראס כבר אינו עומד כמעט לבדו במערכה האנטי־אחדותית. הוגה דעות מרכזי, ירגן האברמאס, שהצטרף למוחים נגד האיחוד ומגמותיו, הירבה לכתוב באחרונה על “הלאומנות של הדויטשמארק”. והבריות ברחוב המערב־גרמני גם הן מודאגות יותר ממה שאפשר היה לחשוב: ירידת ערך הדויטשמארק, עם האיחוד המוניטרי, בעיות של תעסוקה ודיור הגואות והולכות. לא כולם מוכנים להבין שלמען גדולה לאומית אמיתית צריך לסבול.

אכן, הבעיה האמיתית היא שלמדינה המתאחדת אין יסודות יציבים באמת, אין לה מוסדות היכולים להבטיח את מה שמבטיח קוהל. אין לה, בקיצור, זהות לאומית ברורה, זהות שמעבר לדויטשמארק. הכלכלה לבדה אינה יכולה להיות יסוד ההוויה הלאומית, והרי גם כלכלה זו צפויה להחלשה עם האיחוד, קובע האברמאס, ככל שיש צורך לקבוע זאת. בקיצור: גרמניה היא מבחינות רבות, עדיין ותמיד, “האיש החולה של אירופה”, גם בשעה שהיא קמה נגד עינינו בכל עוצמתה.

אין דוגמה טובה יותר מגרמניה זו לטענה הפרדוקסלית לכאורה, שעוצמה היא לעתים ביטוי של חולשה. החולשות המהותיות לא נעלמו במדינה המערב־גרמנית, ואיחודה עם המזרח מחליש את גרמניה מבחינה מוסדית ו“זהותית” עוד יותר. הגדרת הלאומיות הגרמנית עודנה מורשת ה“פולקיזם”, מורשת הפרלמנט הפרנקפורטי ומה שאחריו. לחולשות־יסוד כאלה יש גם פתרונות גרמניים – ולא רק גרמניים – מסורתיים. אבל הס מלהזכירם, אף שרציתי לקלקל קצת את השמחה למתלהבי גרמניה החדשה, לא רציתי להלך אימים על איש. לזה ודאי יש עוד (קצת) זמן.