עתון “הארץ”: 29.9.89

פתאום השאלה המוקשה הזאת, “השאלה הגרמנית”, היא שוב על סדר היום הכללי. ולא רק בגרמניה המערבית, שם לא פסק מעולם הדיון הציבורי בה, אלא בארצות קרובות ורחוקות, שבכל אחת מהן היא לובשת פנים אחרות ומעוררת תגובות שונות, לעתים סותרות. כלי־התקשורת במערב כולו עוסקים בה עכשיו בקדחתנות. נדמה שכל השבועונים, מה“אקונומיסט” הבריטי ועד ה“אספרסו” האיטלקי וה“טיים” האמריקאי כבר הקדישו לה גיליונות מיוחדים. אפילו עיתוניה של פולין מלאים בהדים שונים לרעיון ההולך וקונה לו שביתה לא נוחה בראשים רבים: הרעיון שהשאלה הגרמנית לא נפתרה כלל עם חלוקתה של גרמניה בשנת 1949, וכיום, במלאת ארבעים שנה לאותה חלוקה, ברור יותר מתמיד שהמצב הנוכחי הוא זמני בלבד, ואולי כבר בעשורים הקרובים תתבטל החלוקה ושתי הגרמניות יהיו לאחת.

מאורעות השבועות האחרונים, אותה נהירה אדירה של אזרחי גרמניה המזרחית למערב, הגבירו את הדיון הנוכחי, שרק גרמניה המזרחית הצליחה עד כה להתעלם ממנו. ראשיתו של העיון הכללי המחודש בבעיה הגרמנית ניתנת לסימון מדויק: דבריו של גורבצ’וב, רמז בעצם, על האפשרות שבקרוב תפורק חומת ברלין, הרמז הזה עשה את גורבצ’וב לגיבור היום בגרמניה המערבית. שהרי גרמניה המערבית לא הכירה מעולם בחלוקה שנכפתה על גרמניה בידי בעלות הברית המנצחות. המפות המודפסות בגרמניה, לבתי־ספר או לתיירים, מראות את המדינה הגרמנית השלמה, כשהגבול הפנימי בין שתי הגרמניות הוא קו דק ולא מודגש. תחזית מזג־האוויר בתחנות של גרמניה המערבית מדווחת גם על רמת המשקעים בדרזדן ובלייפציג, ובכך מודגשת לא רק תחושת האחדות שחשים אזרחי גרמניה המערבית אל אחיהם שמעבר לחומה, אלא מוגשת גם עזרה ממשית לאחים האלה, הצופים בטלוויזיה המערב־גרמנית כבמקור מים חיים. כאשר בתקופה מסוימת לא הגיעו שידורי הטלוויזיה המערביים אל דרזדן, השוכנת בעמק, הזדרזה ממשלת הוניקר עצמה להעביר כבלים שיאפשרו קליטה טובה יותר. אחר כך התקבלו פחות בקשות הגירה מאיזור דרזדן, מה שיוחס לכך שהבריות לא חשו עוד את עצמן כלואות ומנותקות מהעולם כמו בימים שבהם אי־אפשר היה לקלוט את הטלוויזיה של גרמניה, המערבית, והאנשים נאלצו להסתפק בשידורים של גרמניה המזרחית, הכוללים תחנה אחת, הקרויה “הערוץ השחור”, ששידוריה מוקדשים להזמת התעמולה הקפיטליסטית. כך או כך, גרמניה המערבית עשתה במשך השנים כל מה שיכולה היתה כדי להפגין את אמונתה שגרמניה עודנה אחת, כולל נסיכויות ברנדנבורג ופרוסיה, ששטחן חופף, בערך, את שטחה של גרמניה המזרחית.

עם זאת, הרמז של גורבצ’וב – ולא היתה זו הצעה אלא רמז בלבד – לא היתה הפעם הראשונה שהרוסים העלו את רעיון איחודן של שתי הגרמניות. בחצי השנה האחרונה נזכרו כמה היסטוריונים מגרמניה המערבית בפרשה המעניינת, שנסיבותיה אינן ברורות עד הסוף, של הצעת האיחוד שהעלו הרוסים בשנת 1954 ושנדחתה על ידי אדנאואר. יש סברה שלפיה היתה זו הצעה שעיבד סטלין בשנת שלטונו האחרונה, ואחרי מותו העלה אותה חרושצ’וב וביסס אותה. היא כללה הצעה לאיחוד שתי הגרמניות תוך נסיגת כל הצבאות הזרים משטחיהן, הבטחת זכויות האזרח ופעילות פוליטית חופשית לכל המפלגות תוך איסור התארגנויות העוינות את הדמוקרטיה (ואת “השלום”), השתתפות באו"ם של המדינה המאוחדת ואף ציודה בנשק “ברמה סבירה”.

הגבולות, לפי ההצעה הזאת, אמורים היו להיקבע לפי הסכם פוטסדם, כך שחבלי גרמניה שניתנו לפולין לא יאוחדו עם המדינה הגרמנית השלמה. נראה שמה שסטלין ביקש להשיג בהצעתו, הנדיבה לכאורה להפליא, היה לנתק את גרמניה מברית נאט"ו, שהרי המדינה המאוחדת היתה אמורה להיות “נייטרלית”. אדנאואר לא קיבל את ההצעה מתוך שראה בה תחבולה להביא את גרמניה כולה לתחום ההשפעה הרוסי, ויש האומרים שבהחלטתו שיחק תפקיד גם החשש שבגרמניה המאוחדת לא יהיה השלטון בידי מפלגתו בעלת הבסיס הקתולי, שהרי רוב אזרחי גרמניה המזרחית הם פרוטסטנטים.

ההצעה הנרמזת מדברי גורבצ’וב היא, אם כן, מעין הד של אינטרס סובייטי לא חדש, גם אם בינתיים הוקהו שיניו של האימפריאליזם הקומוניסטי עד מאוד. ואמנם, ככל שזה נראה פרדוקסלי, נדמה שהמזרח הסוציאליסטי מגיב בחיוב רב יותר על רעיון האיחוד מאשר המערב. אמנם, יש להוציא מכלל המזרח האוהד את פולין, שם מעוררת המחשבה על האחדות הגרמנית הקרבה אי־נוחות גדולה מבכל מקום אחר. האדמות הקרויות “מוחזרות” הן כיום אדמות פולניות לכל דבר, אבל, למרות הסכמי אודר־נייסה ולמרות הפולניות המופגנת של האדמות הללו המיושבות כיום על־ידי מיליוני פולנים, לא נעלמה לגמרי תחושת השייכות ההיסטורית שלהן לתחום הגרמני. לאומנים מגרמניה המערבית תובעים את האדמות הללו למען גרמניה השלמה שהאידאה שלה לא חלפה כליל עם תבוסת הרייך השלישי. יובל החלוקה, המתאחד עם יובל פריצת מלחמת העולם השנייה, מזכיר להרבה פולנים הרבה דברים לא נעימים, ובכל מקרה, לא אהוד עליהם הרעיון של השכן האדיר שמוחזרת לו מלוא עוצמתו.

אבל מעל לכל מעורר רעיון האיחוד רגשות סותרים במערב. היחס הצרפתי לחלוקה בוטא בדברי השנינה המפורסמים של אנדרה מאלרו (המיוחסים על־ידי השבועון “טיים” לפרנסואה מוריאק): “אני אוהב את גרמניה כל כך, שאני רוצה כמה שיותר גרמניות”. אגב, גם אם אלה הם דברי שנינה, יש בהם צד ממשי ורציני: אכן, האינטלקטואלים הצרפתיים מוקסמים על־ידי גרמניה וההגות שלה מאז כמה דורות, ואולי בדור האחרון ביתר שאת: פולחן היידגר בצרפת גדול מפולחנו בגרמניה. כמו כן, נכון לומר שהתרבות הגרמנית פרחה דווקא בתקופות שבהן גרמניה היתה מחולקת לנסיכויות קטנות. מבחינה זאת, ראוי לו לכל מי ש“אוהב את גרמניה” בגילוייה היותר יפים, לאהוב הרבה גרמניות.

מי ינהיג את אירופה המאוחדת    🔗

גם אם כיום שרויה גרמניה המערבית ביחסי אחווה מושלמים עם צרפת, עד שיש להן יחידות צבא משותפות, עדיין יש בצרפת חשש היסטורי מתמיד מפני גרמניה השלמה. החשש הזה לובש לעתים צורה של התנגדות לאירופה המאוחדת של שנת 1992. לא מכבר כתב אחד המתנגדים לרעיון איחוד אירופה: “אין בכלל בעיה אירופית, יש רק בעיה גרמנית”. באירופה המאוחדת עשויה גרמניה (המאוחדת?) להיות המדינה הדומיננטית. כבר כיום היא בעלת הכלכלה המתפתחת במהירות הרבה ביותר. דה־גול שחשש מכניסתה של אנגליה לשוק המשותף מפחד שהיא תתפוס את מקומה של צרפת כמדינה הדומיננטית באירופה בוודאי מתהפך עכשיו בקברו נוכח האפשרות שתהיה זו לא אנגליה אלא גרמניה, שתנהיג את כלכלת אירופה.

אנגליה, היריבה המסורתית של גרמניה באירופה, משמיעה קולות רטינה מוקדמים לא מעטים לנוכח האפשרות של איחוד גרמניה. לחששות ההיסטוריים האלה, נוסף כיום גורם שיש לו משמעות לא קטנה בחיי הציבור הבריטיים: הקנאה. “מה עשינו אנחנו בניצחון שלנו לעומת מה שעשו הגרמנים עם התבוסה שלהם?” – שאלה ריטורית־סרקסטית זו העלה לפני זמן לא רב העיתונאי אוברון וו. ואומנם, מהניצחון על גרמניה יצאה אנגליה מרוששת ומתרוששת, כך שאחרי ארבעים שנה ויותר ניכרים בה עדיין פצעי תקופת הצנע שאחרי המלחמה (כמובן, הממשלה הסוציאליסטית של אנגליה סירבה, ברוב גאווה, לקבל את עזרת הקפיטליזם האמריקאי, קרי תוכנית מרשל, ועד היום היא משלמת את מחיר הגאווה ההיא, המטופשת).

מהניוון שלה ומשקיעתה הכלכלית המתמשכת, הנס המפוקפק של התאצ’ריזם שאינו יכול אלא להסתיר לשעה את השקיעה הזאת, מתבוננת אנגליה בקנאה אדירה על גרמניה המערבית המשיגה אותה בכל.

מובן שרשמית מקבלים האנגלים באהדה את רעיון האיחוד של גרמניה במסגרת האיחוד האירופי, אך אפשר שאין זה אלא מס שפתיים לאהדה לחופש ולדמוקרטיה המובטחים לאזרחי גרמניה המזרחית בהתאחדם עם גרמניה המערבית.

גם היחס האמריקאי צבוע בדו־משמעות מסוימת, לפי העיתונות. לכאורה, ארה“ב תוכל רק להרוויח מאיחוד גרמניה שיביא עמו צמצום של הנוכחות הצבאית האמריקאית ביבשת בכלל, ובגרמניה המערבית בפרט. אבל הנוכחות הזאת מכבידה רק רשמית. בעצם היא לרוחה של ארה”ב, בבחינת מאחז יציב בלבה של אירופה. לא נעלם מהאמריקאים, ואין זה מקרי כלל, שהלאומנים הגרמניים התובעים את איחוד גרמניה הם המתנגדים הנמרצים ביותר של ההשפעה האמריקאית והנוכחות האמריקאית בגרמניה המאוחדת, שמטבע הדברים תתייצב בעימות מסוים עם ארצות־הברית.

באווירת היחס האמריקאי לגרמניה מצטלצל עדיין פסוקו הגדול של הנשיא קנדי על כך שגם הוא ברלינאי. העניין הוא בזה שהאמריקאים אינם רוצים להפסיק להיות “ברלינאים” גם לאחר שתיפול החומה של ברלין שמעליה פסק קנדי את פסוקו.

מובן שכל הרגשות הסותרים השונים הללו שמעוררת האופציה של איחוד שתי הגרמניות בארצות השונות – ומעניין לדעת מה נאמר ונחשב בעניין זה במדינות הקטנות השכנות לגרמניה, שהיו מקורבנותיו הראשונים של הרייך השלישי דוגמת הולנד – הן כאין וכאפס לעומת סערת הרגשות שמעוררת האפשרות הזאת בגרמניה המערבית עצמה. כאן זהו כמובן נושא ותיק מאוד, ולכאורה העמדה היא חד־משמעית: זו שלנו, זו גם כן. הגרמנים, לפי תחושתם הלאומית, הם עם אחד אשר לו מדינה אחת, ובון לא השלימה מעולם עם החלוקה. ברלין, זה סלע המחלוקת הישן, היא הסמל וההוכחה הגדולה ביותר לאי־ההשלמה הזאת. לאחר ככלות הכל המצור על ברלין ומבצע הצלת העיר בהתחלת שנת 1949, הם שהחישו את הקמתה של גרמניה המערבית: סטלין נאלץ להסיר את המצור במאי 49', ובאותו החודש נוסדה הרפובליקה הפדרלית. מאז – ברלין היא סמל, גם סמל האנומליה של החלוקה. היא הבעיה הגרמנית בהתגלמותה הגלויה ביותר. אבל ברלין היא נושא בפני עצמו.

היחס הרשמי לחוד והיחס הטכני־דיפלומטי לחוד. מבחינה טכנית, ברלין המערבית מכירה, כמובן, בקיום החלוקה, ומאז הסכמי שנות 71–72, תוצאת ה“אוסטפוליטיק” של וילי בראנדט, הגיעו יחסי שתי המדינות לנורמליזציה, או כמעט. הצה־דה־או, המפלגה השלטת, היתה שמחה, כמדומה, להגיע לכך שהמצב הטכני־דיפלומטי הזה יהיה למצב טבעי לגמרי. ששתי הגרמניות תהיינה מדינות שכנות רגילות, כמו בלגיה והולנד שגם הן היו ישות אחת לפנים. יתכן שכל מפלגה גרמנית שתגיע לשלטון תגלה את הנטייה הזאת להשלמה עם החלוקה, תוך תשלום מס שפתיים הכרחי לאיחוד הלאומי ולמצג אי החלוקה המהותי, אך תמיד יפריעו המדינות היריבות לצביעות הנוחה הזאת, גם לקאנצלר קוהל מפריעים, משמאל ומימין. אולי בייחוד, לאחרונה, מימין, מהמפלגה הרפובליקאית ההולכת ומתחזקת, כשמנהיגה, פרנץ שיינהובר, נושא ברמה את דבר האיחוד המאווה.

אכן, שיינהובר הוא כיום מעין כוכב עולה, המבקש לסמן את חזרתה של גרמניה למשפחת העמים, משפחת העמים האירופים על גדולתם ועל פגמיהם. הגרמנים, עם ככל העמים, זהו היסוד לגישתו של שיינהובר לבעיה הגרמנית שלדידו חייבת לא להיות עוד בעיה כלל. שיינהובר שהתחיל את דרכו כאחד מאנשים של פראנץ יוזף שטראוס בבוואריה, גם הוא מנושאי דברה המרכזיים של האחדות הגרמנית, רואה את איחודה של גרמניה כנקודת מוצא לעתיד היבשת.

ברומן שפירסם הפוליטיקאי המוכשר הזה, שהוא גם סופר ואיש תקשורת מקצועי, מצויה דמות של פוליטיקאי המייצג אותו עצמו, והיא אומרת: “לכל הרוחות, הרי איננו יכולים לבלות את כל חיינו כשאנו זוחלים על ברכינו!” הוא קורא להתנערות לאומית גרמנית, השבת הזהות והגאווה הגרמנית, הוא מתנגד ל“אמריקניזציה” מרחיקת הלכת של גרמניה, וכמובן, הוא מדגיש בכל פעם את סלידתו מהיטלר. לפני שנתיים הוא זכה במשפט דיבה כנגד עיתונאי טלוויזיה גרמני שטען בשידור שאדולף היטלר הוא המופת האישי של שיינהובר.

זה לא כבר הופיע פראנץ שיינהובר בהופעת טלוויזיה מתמשכת בלונדון ודבריו עשו רושם: הוא גרמני שאינו מתכחש לעבר המחפיר של ארצו כפי שמקובל על רוב בני עמו. נהפוך הוא, הוא חיבר ספר וידויים בשם “אני הייתי שם” על תקופתו כחייל בצבא ההיטלראי. אבל הוא גם רוצה שיובן כי זהו עבר שאין לו שיבה, ושהביא אסון על גרמניה. “אני גאה בזה שאני גרמני”, הצהיר בעת הוויכוח על עתידה של גרמניה בתוכנית של ערוץ 4 הבריטי “אחרי החשיכה”. הוא חזר והדגיש שגרמניה היא, לדידו, גרמניה כולה, שלמה ומאוחדת: “כך היא בעיני כל שאר הגרמנים”. גרמני אחר שהיה באולפן, צעיר שמאלני מבולבל, טען לעומתו ש“בושה להיות גרמני”. הוא אף טען שהשקפתו של שיינהובר רחוקה מלשקף את דעת “כל הגרמנים”. לדידי, אמר, אנשי גרמניה המזרחית הם אנשים זרים שאין לי שום קשר אליהם. אין לי שום רצון שגרמניה תתאחד אי־פעם, נהפוך הוא, זה מפחיד אותי.

אכן, לצד העמדה הרשמית והעמדה הטכנית דיפלומטית – על מיני הצביעות המתקשרים בכל אחת מהן – קיימת גם העמדה של “האיש ברחוב”. גם היא לא מיקשה אחת, כמובן. הצעיר הזה דיבר על מה שהוא שומע ברחובות מינכן בגנות הבאים מגרמניה המזרחית, “אנשי האשפתות” הללו, כדבריו. ואומנם, נכון שזה עשרות שנים נחשבת אוכלוסיית גרמניה המזרחית ל“שארית המטומטמת”, DER DOOFE REST, ראשי התיבות הגרמניות הללו הם גם ראשי התיבות של “הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית”.

הנקודה היהודית    🔗

מאז ומעולם נטו הצעירים והפיקחים שבבני גרמניה המזרחית לצאת מערבה. הפחות מוצלחים והפחות אמביציוזיים נשארו במזרח. גם הנהירה האחרונה, שבה נוספו כמה עשרות אלפים לארבעה המיליון שעזבו את המזרח מאז החלוקה, היא נהירתם של המוכשרים ובעלי המקצוע, ומעל לכל היא נהירתם של הצעירים. עם זאת, התחושה שתושבי המזרח הם “פחות טובים” מקננת עמוק בלב האיש ברחוב בגרמניה המערבית, ומוצאת לה ביטוי גם בהתנגדות לבאים. זאת ועוד: הבאים נוספים ל“פועלים־אורחים” מארצות אחרות, המעוררים רגשות דו־משמעיים כל כך בלב הגרמנים, ואשר התנגדותו של שיינהובר אליהם הביאה לו קולות רבים מאוד. הוא מוצא את עצמו בדילמה לנוכח האחרים מהמזרח: מצד אחד, נאמנותו לעיקרון השלמות והאחווה הכלל־גרמנית, ומצד שני, הרצון לצמצם את מספרם של ה“אורחים” הממלאים את גרמניה, מפקיעים את העבודה מידי צעיריה וכו'.

אזרחים רבים של גרמניה המערבית חוששים גם ממה שחוששים ממנו כה רבים מחוץ לגרמניה: התעצמותה של גרמניה עם איחודה. רבים רואים בחלוקה מצב מבורך ומרבים להזכיר את דבריו של גיתה על בני עמו, שהם נפלאים כיחידים ונוראים ואיומים כהמון גדול. נדמה שלא מעטים שמחים גם הם על “כמה שיותר גרמניות”. הלאומיות והכוח הלאומי הם פיתוי מסוכן מדי לגרמנים, טוענים אנשים חכמים אלה.

ומה דעתם של היהודים בנושא האחדות הגרמנית? לא ראיתי בשום מקום מחקר, או אפילו רצף תגובות יהודיות בנושא הזה. לא ראיתי התבטאויות של אנשי רוח או היסטוריונים ישראליים, למשל. התגובה היהודית האפשרית הוזכרה במאמרו של פיטר מילר, שליח ה“סאנדיי טיימס” בגרמניה, בעניין שאיפות האיחוד. הוא טען שה“לובי היהודי” ינסה לסכל את ההסכמה האמריקאית לתוכנית האיחוד, גם כאשר האמריקאים עצמם יגלו נטייה להסכים. יש בטענה הזאת צל צילה של קלישאה אנטישמית (או שאני רגיש מדי?) ועם זאת, אין היא קלוטה מן האוויר. היהדות האמריקאית ודאי חוששת מהתעצמות כוחה של גרמניה יותר משחוששים ממנה הישראלים. מה עשויה או צריכה להיות תגובתם של אלה? בראייה צינית במקצת אפשר לומר שהיהודים הם העם שצריך לחשוש פחות מכל מהתעצמותה של גרמניה, בדומה למי שנוסע למחרת התאונה על פני הכביש שבו ארעה התאונה והוא רואה את עצמו בטוח יותר מתמיד, שהרי על־פי תורת ההסתברות, כאן זה לא יקרה שוב. ואומנם, מלבד הניאו־נאצים השוליים, אין הלאומנים הגרמניים של היום, אם מסוגו של שיינהובר ואם מסוגים אחרים, נגועים באנטישמיות. למעשה, הם מכריזים על אהדה גדולה לישראל.

שאלה אחרת, רצינית מאוד, היא מבחינה יהודית, השאלה המוסרית. גרמניה המאוחדת היא בהכרח גרמניה המוחזרת סופית, ובכבוד גדול, אל משפחת העמים. שתי גרמניות אחרות, הריהן יותר מגרמניה אחרת אחת, לפי נימת דבריו של מאלרו. “אלף שנים תחלופנה ואשמת גרמניה לא תימחק,” אמר הפושע הנאצי הנס פרנק במשפטו. חמישים שנה אחרי, ארבעים שנה אחרי, הרי זה חלק קטן מדי מאותן אלף שנים שבהן אמורה היתה להיזכר אשמת גרמניה. השלמה יהודית עם איחוד גרמניה היא השלמה עם השיכחה, עם מחילה היסטורית. וכאן נפתח, או צריך להיפתח, פולמוס היסטורי גדול מדי למצע זה.