אופרה בחמישה-עשר מעמדים לסולנים, מקהלה ומוסיקה אלקטרונית

הנפשות הפועלות

הרומאים

סילווה – מפקד הלגיון העשירי

היסטוריון

משורר

שלושה סוחרים

שלושה קצינים

סוחרים

חיילים

ניצולי מצדה

אשה צעירה

אשה זקנה

שלושה ילדים

שתי ילדות

מתי מצדה

אלעזר – המפקד

מורד צעיר

הבעל

האב

שלוש כובסות

מקהלת היהודים המתים

הזמן:

ט"ו בניסן. 15 לחודש קסנתיקוֹס. 73 לספירת הנוצרים.

המקום:

הפרולוג – מחנה סילווה למרגלות ההר.

כל שאר המעמדות – מקומות שונים על ההר.

התפאורה:

הבמה עשויה מדרגות, בחצי גורן עגולה, דמוּית מחצית איצטד רומאי.

על-גבי המדרגות – משטחי המשחק המאפשרים ביצוע רב-מימדי ובו-זמני של המעמדות השונים.

הכניסות והיציאות, כבאיצטד, מתחת למדרגות.

בקדמת הבמה – משטח פּרוֹסציני רחב.

המתים:

ערומים ועל פניהם מסכות מוות.

הערה:

האופרה מבוצעת ללא הפסקה.

פרולוג    🔗

(מחנה סילווה. חצות. מדורה.

שני חיילים מלבישים את סילווה בבגדי מלחמה.

על המדרגות העליונות, על ההר, עומדות מקהלות היהודים בתפילה.

המשורר, המכורבל בגלימתו, שוכב ליד המדורה)

היסטוריון: (על מדרגה גבוהה, ככרוז, אל הקהל) בחמישה עשר לחודש קסנתיקוֹס, הוא חודש ניסן, לאחר מצור של שנים-עשר חודשים, לאחר נפילת ירושלים בידי טיטוּס, הירודיון ומכוֹר בידי הליגאטוס בּאסוס…

סילווה: יין, היסטוריון! יין!

(ההיסטוריון יורד, מתקרב, מוזג)

שומע אותם?

(שותה)

מצודה אחרונה – מלכודת מוות…

והם ממשיכים… להילחם…

(שותה, בצווחת כאב) זה חסר כל הגיון!

(ההיסטוריון מוסיף לו יין)

היסטוריון: (לקהל) הוא צדק. זה היה חסר כל הגיון… רומאי.

סילווה: למה הם עוד מצפים, המטורפים –

לנצחון?

היסטוריון: אינני יודע.

(לקהל) לא ידעתי.

(מופיע קצין 1 על אחת המדרגות העליונות, יורד בריצה)

קצין 1: החומה נפרצה!

(קצין 2 נכנס בריצה מכיוון אחר)

קצין 2: חומת העץ עולה באש!…

(קצין 3 נכנס בריצה מכיוון אחר)

קצין 3: הכל מוכן לכיבוש המבצר, המפקד!

סילווה: סיימנו, היסטוריון, סיימנו.

דבר לא יקרה עוד.

(בועט קלות במשורר)

קום, כתוב לקיסר שכבשנו.

משורר: (מתנער) "אני מגיש לך הר זה

כגביע דם

בציר של שלוש שנים

ביהודה

לחייך קיסר!"

(סילווה לבוש עתה במלוא תפארתו הצבאית.

ההיסטוריון נותן על חזהו את שרשרת המצביא)

קולות חיילים: סילווה – סילווה – סילווה…

היסטוריון: (ככרוז אל הקהל) נאומו של סילווה על גדולתה של רומא וכי עם קטן שייך לעם גדול.

(סילווה בועט בחול ומכבה, אט־אט, את המדורה)

סילווה: חיילים!

היקוּם חולק לשניים: השמים לאלים,

האדמה לרומא.

מעולם לא היתה רומא כה גדולה ועצומה –

מאנגליה ארץ-פראים עד המדבריות הגדולים של אסיה.

מעבר לאימפריה אין עולם!

רומא פורשׂת אדרת ארגמן גדולה

וקוראת לכל העמים

היאספו תחתיה

או

היעלמו!

(שהייה)

חיילים!

חודשים צרנו על הר המלח העקשן הזה.

רבים בינינו מתו במדבר, בשמש.

לא הר, קוץ

הוא בבשר האימפריה

ואתם יוצאים היום לעוקרו

ומוכיחים – עם קטן שייך לעם גדול!

(קריאות החיילים)

היום

אתם עולים למחוֹץ את מטורפי החירוּת המזוהמים

ואני מתיר לכם את דמם הבארברי

כמו יין!

(קריאות החיילים)

נשיהם – שלכם! ילדיהם – עבדים לכם! זהבם – לכיסיכם!

העלו באש את ההר, את אלוהיהם!

אני רוצה לפיד בוער

עמוד עשן

שיכריז –

כאן עברו רומאים!

(קריאות החיילים.

המדורה כבתה. סילווה אינו נראה עוד. באור המעומעם של השחר העולה פורצות מקהלות החיילים בגובהי מדרגה שונים. בשוכבם על המדרגות, עטויי גלימות אדומות, דומה כי ההר עולה באש. לאחר שהייה הם נבלעם אל בין רווחי המדרגות כאל תוך עיר רפאים, מבוקעה.

דממה מוחלטת.

אלומת אור אחת מאירה את ההיסטוריון המכורבל בגלימתו)

היסטוריון: בחמישה עשר לחודש קסנתיקוֹס, הוא חודש ניסן, לאחר מצור של שנים עשר חודשים, לאחר נפילת ירושלים בידי טיטוּס, הירוֹדיוֹן ומכוֹר בידי הליגאטוֹס לוּקיליוּס בּאסוֹס, פרצו עשרת אלפי חיילי הלגיון העשירי בפיקודו של פלוויוּס סילווה את חומת הסוֹגרים של מצדה.

(האור כבה עליו.

חושך ושתיקה ארוכים ככל האפשר)

מעמד ראשון    🔗

(זרקור מאיר את “השמש” – חמניית-ענק עשויה נחושת, האחוזה בידי שני חיילים העולים במדרגות. האור הולך וגדל. עם הגיעם אל המדרגה העליונה, שם ניצב ההיסטוריון, בוהקת “השמש” בזהב – היום גדול. ההיסטוריון חובט על “השמש” כעל גונג ענק.

לאחר שהייה מופיעים מבין עלי החמניה שני ילדים וילדה א', כדור צבעוני בידה. הם מביטים סביב, נדהמים, חוששים. הם ילכו ויסחפו באור היום העולה. ילד א' הוא הגדול בחבורה)

ילדה א': שקט… איזה שקט…

ילד א': סוף סוף שקט…

ילדה א': שמש…

ילד א': איזו שמש!

ילדה א': (סובבת) אור – איזה אור – אור… אור…

ילד א': באור כזה ברא אלוהים את העולם…

ילדה א': באור כזה מחריב אלוהים את העולם…

(הילדים עולים ויורדים במדרגות, מחפשים)

הילדים: הארמון באֵש

החומה באש

כדי הדבש אש

התאנים, היין אש

בורוֹת המים אש

ההרים באש

הים באש

המלח אש

השמים אש

השמש אש – השמש אש…

אש… הכל אש… רק אש…

ילד א': שששש!

(השלושה משתתקים, מתכופפים, מסתתרים מתחת למדרגה. נכנסים ילד נוסף וילדה ב' ומרגנית בידה. ילד א' יוצא ממחבואו וחוסם את דרכם)

ילדה א': פרחים!?

ילדה ב': ההר מלא מרגניות…

ילד א': השמש נפלה על החומות…

(ילד א' חוטף מילדה ב' את הפרח ומשליכו. הילדה בוכה)

ילדה א': שתקי, טפשה.

ילדה ב': אסור עדיין לבכות?

(ילד א' מרים את הפרח, תולש את עלי הכותרת ובאותה שעה נתלשים על-ידי שני החיילים “קרני השמש”. לסוף נותר עיגול בוהק, קר)

ילד א': לחיות – למוּת – לחיות – למות… (וכו')

(הילדים מתפזרים על המדרגות)

הילדים: הארמון בדם

החומה בדם

כדי הדבש דם

התאנים, היין דם

בורות המים דם

ההרים בדם

הים בדם

המלח דם

השמים דם

השמש דם – השמש דם…

דם… הכל דם… רק דם…

(הילדים נתקלים בגוויה, כורעים לצידה)

ילדה א': שרה המשוגעת…

ילדה ב': מרים האופה…

ילד ב': יוסי הסנדלר!

ילדה א': אתמול הבאתי לו נעל קטנה

אצבעותיו ליטפו את העור

נקשו באויר

פיו פלט מסמרים…

צחוק…

קוסם…

(הילדים “חופרים” לו קבר. נושאים את הגוויה אל קברה, טומנים. נעלמים)

 

מעמד שני    🔗

(שלושה חיילים יורדים בריצה. מכיוון אחר נכנסים שני חיילים נוספים. מחפשים)

חייל: מצאתם?

חייל: אין איש!

חייל: זיאוּס, מה קורה כאן!?

חייל: היכן היהודים?

(מתפזרים, מחפשים. אין מוצאים. חוזרים ומתכנסים)

חייל: רוחות!

חייל: לכל הרוחות!

חייל: לארמון!

(השלושה יוצאים לימין)

חייל: לארמון!

(יוצא לשמאל)

מעמד שלישי    🔗

(במרומי המדרגות ניצב ההיסטוריון)

היסטוריון: (לקהל) הבורות מלאים מים. במחסנים – חיטה, שמן, תמרים, יין…

ופגרים!

(הוא הולך ויורד. עם כל אמירה נשלפים מבין המדרגות שניים שלושה פגרים ונשמטים על המדרגה לרגליו)

פגרים בארמון הצפוני!

פגרים בארמון הדרומי!

פגרים בבתי החומה!

פגרים בבית המרחץ!

פגרים במחסני המזון!

פגרים בחצרות!

פגרים בבית הכנסת…

פגרים בבורות…

במרתפים…

(הוא בא עד למדרגה התחתונה, נרגש כולו)

הר פגרים שחוּטים!

תשע מאות ושישים – אף לא גוויה אחת יותר –

קומץ מעליב של מורדים!

(שני החיילים, שניצבו ליד “השמש”, מסובבים אותה על צירה והריהי נשר-רומאי נוצץ, ענק. מאחוריו נכנס סילווה. הוא פוסע בין הגוויות, המום. מדי פעם הוא הופך ברגליו גוויה. נכנס קצין א' בריצה)

סילווה: אף לא יהודי אחד חי?

קצין א': אך לא אחד, המפקד.

סילווה: מתו בצמא.

קצין א': הבורות מלאים מים מתוקים.

בבתי המרחץ, העולים באש, מים חמים

ומים פושרים ומים קרים.

(קצין ב' נכנס מכיוון אחר)

סילווה: אף לא יהודי אחד חי?

קצין ב': אף לא אחד, המפקד.

סילווה: מתו ברעב?

קצין ב': מחסני המזון, שלא העלו באש, מלאים.

על כירות-אש רותחים מים,

ריח של לחם בתנורים.

(נכנס קצין ג')

סילווה: אף לא יהודי אחד חי?

קצין ג': אף לא אחד, המפקד.

סילווה: פרצה מגפה?

קצין ג': גרונות קרועים בסכין, בטנים

מבותקוֹת בסכין. ילדים שהחלו

לבכות…

(שתיקת תדהמה)

סילווה: סללנו להם דרכים – בנינו איצטדים –

תיאטרונים – ארמונות – ערים…

והם בחרו באלוהים חלש ומטורף…

נתתי להם חיים והם סירבו

לקבלם… לא, אינני

מבין אותם, היסטוריון!

היסטוריון: אתה שר-צבא, סילווה, לא פילוסוף.

הם מתים – אנחנו חיים!

הוספת למפה הצבאית

דרך-מעבר מדברית בטוחה.

סוף למרידת היהודים, ליגאטוֹס!

דברי-הימים מוכנים להמשך המסע.

מתי תצווה לנסוע קדימה?

(ההיסטוריון סר הצידה. סילווה מרים גוויה, מביט בה)

סילווה: האפשר לנצח מי שאיננו מפחד למוּת?

(משליך את הגוויה)

היסטוריון: (לקהל) סילווה לא הבין.

רומאי לא יבין זאת לעולם.

(נכנס המשורר טעון במגילות)

סילווה: מצאת יהודי חי, משורר?

משורר: מגילות!

סילווה: (בצווחה) לשרוף באש!

משורר: את המגילות?

סילווה: לא להשאיר עדויות!

רק לא אלף-בית מרובע, משורר.

אש! המגילות – באש!

הגוויות באש!

שלא תפרוץ כאן מגפה – אש!

הקצינים: יחי פלוויוּס סילווה!

(הקצינים והמשורר עם מגילותיו יוצאים)

מעמד רביעי    🔗

(הסוחרים גולשים מכיוונים שונים כעופות-טרף שחורים.

הקולות-צריחות ממשיכים לאורך כל המעמד.

הסוחרים מפשיטים את הגוויות)

סוחר א': שן זהב!

סוחר ב': עקרו את השיניים!

סוחרים: עקור! עקור!

סוחר א': רסקו את הלסתות!

סוחרים: רסק! רסק!

סוחר ב': בתקו את הבטנים!

סוחרים: בתק! בתק!

סוחר ג': הם בלעו את הזהב!

סוחר א': קרעו את הישבנים!

סוחרים: קרע! קרע!

סוחר א': מעיים – זהב – אוצרות!

סוחר ב': פצפצו גולגלות!

סוחרים: פצפץ! פצפץ!

סוחר א': הכל מותר ביהודי!

סוחרים: הכל! הכל! ביהודי – הכל!

(תולשים בגדים, צעיפים, כובעים צבעוניים, מתהוללים. הצעיפים – נהרות אדומים, צהובים, שחורים. לאחר שהייה – החללים הופשטו והריהם עירומים ולבנים. רק המסכות נותרות על פניהם. הסוחרים יוצאים. שתיקה איומה. שהייה)

מעמד חמישי    🔗

(סילווה, שצפה בכל המעמד, מתכוון לצאת, אך הנה ילד נכנס בריצה לבמה. הילד מבחין בסילווה ובהיסטוריון. עוצר, תוהה, מתאושש, בורח החוצה)

היסטוריון: תשע מאות שישים ואחד!

(מכיוון אחר נכנס המשורר, רודף אחרי ילד. הילד מצליח להתחמק ממנו. המשורר ממשיך לרדוף אחריו)

היסטוריון: תשע מאות שישים ושניים!

(מכיוונים שונים, בגבהים שונים, בהפרשי זמן, רצים חמשת הילדים ואחריהם רודפים קצינים, חיילים והמשורר. זו ריצה רבת-מכשולים. לסוף, הכל נעצרים לרגלי סילווה וההיסטוריון. חמשת הילדים מתכדרים יחדיו)

היסטוריון: תשע מאות שישים וחמישה!

(שתיקה.

סילווה מנסה לגעת עם מקלו בילד א'. זה חורק שן ומתכוון להתנפל עליו. שני חיילים אוחזים בו. סילווה צוחק. לתנועתו מניחים החיילים לילד א'. סילווה מגשש לעברו כאל חיה. לפתע הוא תופסו ומחבקו בכל כוחו. ילד א' מנסה להתנגד וחובט בו באגרופיו. סילווה אינו מרפה מן הילד. שהייה מרטיטה, ללא הגה. הכל מביטים במפקד. סילווה מניח לילד. הילדים מתכדרים מסביב לחברם. סילווה מתקשח, נוטל מאחד החיילים שוט, מצליף באויר, זורקו לידי ההיסטוריון.

נכנס קצין א')

קצין א': שתי נשים, המפקד!

סילווה: נשים?

קצין א': עלו מבורות המים.

היסטוריון: לחפש את הילדים.

(סילווה יוצא עם כל הפמליה. גם הנשר נישא החוצה.

נשארים ההיסטוריון והילדים.

שהייה)

מעמד שישי    🔗

היסטוריון: במה נתחיל עכברי מדבר שלי?

(מצליף באויר)

אתה!

(ילד א' פוסע קדימה.

התנהגות ההיסטוריון כשל מאלף חיות. הילדים בתנועה מתמדת)

היסטוריון: ברחת אל בורות המים.

ילד א': כן, אדון.

היסטוריון: משם ראית הכל.

ילד א': הכל, אדון.

היסטוריון: מה, ילד?

ילד א': אני לא זוכר.

היסטוריון: קראו בשמך. לא ענית.

ילד א': רציתי. לא יכולתי.

היסטוריון: לחיות. רצית לחיות!

ילד א': לחיות?…

היסטוריון: (מצליף) היזכר!

ילד א': לא זוכר – לא זוכר…

ואז פרצה השמש…

פתאום…

כמו ליצן שפותחים לו מיכסה…

קפצתי החוצה… שקט…

כמו אלוהים נותן

תורה…

(הצלפה. שתיקה. מתכדר אל תוך עצמו)

היסטוריון: (לילד ב') גם אתה ברחת אל בורות המים.

משם ראית הכל.

חיפשו אחריך.

יצאת!

ילד ב': (מתחלחל) לא!

היסטוריון: כן, יצאת. פגשת באביך!

(מצליף)

ילד ב': לא – לא – לא!

(שתיקה מתוחה. הילדים מביטים בו.

ילד ב' נסוג, מתכנס אל תוך עצמו, כמו לעכל את “הידיעה”. הוא נכפף אל אחת הגוויות הקמה “לשחק” את האב)

האב: שמעת?

ילד ב': שמעתי, אבא.

האב: ראית?

ילד ב': דם. לא ראיתי דבר. דם.

ראיתי הכל,

אבא.

האב: מפחד, בן?

ילד ב': למדתי על יצחק… על אברהם…

יימצא לנו גדי… אבא…

האב: לא, בן. לא גדי. לא איל.

(מחבקו) לא מלאך.

ילד ב': השמים נמוכים היום, כמו בקפיצה ניתן להיכנס פנימה.

(החיבוק עז יותר) אתה רועד, אבא.

עיניך אדומות, אבא…

האב: עיניך אדומות, בני…

ילד ב': אני עומד בתוך עיניך, אבא…

האב: אני עומד בתוך עיניך, בן…

(ההיסטוריון מצליף. הגוויה מתמוטטת בין ידי הילד הכורע יחד עמה. הילדים נסגרים על השניים כעלי כותרת עם שקיעה)

מעמד שביעי    🔗

(האור עולה על פינה אחרת.

שלוש כובסות מכבסות.

הכובסת הצעירה פורשת כתונת לפני חברותיה)

כובסת צעירה: רקמתי על חזהו של ילדי אותיות של זהב

וצבי כסף קטן

מדלג על הר תכלת…

והוספתי לו ענן ארגמן זעיר ליד

פתח הצואר…

(מנענעת את הכתונת בין זרועותיה, שרה שיר ערש)

מלך ומלכה.

גדי ודבש.

גפרית. מלח.

(ראשה כבוש בכתונת)

כובסת צעירה מאוד: ריח גופך עומד חם בכתונת

כאהבה במיטתנו –

קרע זה…

(מאושרת) זוכר איך רדפת אחרי, שובב?

כפצע בטנך

ממנו נשמתך יוצאת אל נשמתי…

(מתעטפת בכתונת)

כובסת מבוגרת: לאחר החג צריכה היתה להיכנס לחופה, המסכנה.

הכינה ארגז בגדי לבן

וארגז בד צבעונין

וארגז בגדים לתינוקות שיבואו.

בראשון יוּנח חתנה המת

היא עצמה בשני

והשלישי – לתינוקות שלא יבואו.

(האור יורד על פינת הכובסות)

הילדים: איש לא ישן – אתמול – על ההר

איל הברזל היכה!

כך ערים אנשים שלא יישנו עוד לעולם

איל הברזל היכה!

היה מי שבנה חומת-עץ שנייה

איל הברזל היכה!

היה מי שירה או הקיא, התפלל או קילל,

היה מי ששר…

איל הברזל היכה!

איל הברזל היכה! – איל הברזל היכה!

(הילדים כורעים.

ההיסטוריון מצליף בשוטו, מתרחק מהם, אל הקהל)

ההיסטוריון: כל זאת סיפרו לי הילדים

והרבה יותר מזאת.

מעמד שמיני    🔗

(האור עולה על מקהלת היהודים, בגובהי-מדרגה שונים. המקהלה נמצאת בתנועת-תפילה ההולכת והופכת אקטאטית. יש ותנועתה מדגימה את אירועי השעות האחרונות על ההר.

אלעזר מתבדל מתוך המקהלה. דבריו, ככרוז, אל הקהל ואל אנשי מצדה כאחד)

אלעזר: הביטו במחנות בחיילים

הם מטילים קוביה על גופות נשותינו ואימותינו

הביטו בסוחרים שכבר חילקו את ילדינו בין שוקי אירופה

בשר עבדים אסיאתי משובח

החומה שהגנה עלינו שבע שנים

חונקת אותנו הלילה

מחר והלוא פסח מחר

שוב כבני-חורין נצא אל ארץ חדשה

מקהלת-היהודים: זבח פסח הוא לה' – זבח פסח הוא לה' – זבח פסח…

(מורד צעיר מתבדל מתוך המקהלה ופונה אל עבר אלעזר)

מורד צעיר: לא!… אלעזר – לא!… לא!

לחיות…

אני רוצה לחיות!

לא למות… לא להתאבד…

אלעזר: אין מוות עוד ילד

צחק למוות

מורד צעיר: נשבענו לנקום ברומא… לא להתאבד…

להילחם – למרוד – להילחם…

אלעזר: שכח את כל המילים האנושיות שלמדת

על הר זה בשעה זו לשון חדשה באה לעולם

לשון הלשונות

לא ישלוט אדם באדם

מלכות לא תבוא על חברתה

כולנו שווים יחד בפני אלוהים

אחד

מורד צעיר: להרוס את מצדה – להמית את אחרון היהודים –

זה רצון אלוהים…

ואתה מצפה לנס?

אלעזר: להאמין אפילו בשעה אחרונה זו שאנחנו צודקים

ואיננו מוותרים על

אלוהים וארץ

זהו נס ילדי

זוהי גאולה

(מחבקו ונועץ בו את פגיונו)

המוות, ילד, שומר על כבוד-האדם שלנו

כרחם על עוּבּר

מורד צעיר: אלוהים,

פתח לנו שער בעת נעילת שער

על ההר…

(הצעיר נופל. אלעזר נכפף אליו באהבה אבהית. מקהלת המתים חוזרת על דברי הצעיר)

אלעזר: ילד גיבור שלי ישן

אין ים יש שמים

אין הרים יש שמים

אין שמים יש שמים

ישן

משהו מסתיים עכשיו כמו

נשר הסוגר כנפיו

בשמים

(מקהלת המתים חוזרת על דברי הצעיר באקסטזה גוברת)

נתנו לך כל שהיה לנו

ארץ גליל שומרון ירושלים ומקדש

ואתה כתנור הבולע ככרות לחם

לקחת כל שנתנו לך

קח כל שאתה נתת לנו

נשמה וגוף

ושמך מבורך

מקהלת היהודים: נשמה וגוף… נשמה וגוף…

אלעזר: מי ירד מנכסיו יותר ממך

על מי תמלוך אם על עמך ויתרת

בלי בשר היפה לזעקה וכאב

ומה יפה לכך מבשרו של יהודי

מה תעשה בשוֹטך

אם לא תופיע עכשיו

כמובטח בחזון ובמגילות

וזו שעה אחרונה לקץ הימים

מתי תופיע

על מי תופיע

מקהלת היהודים: נשמה וגוף – נשמה וגוף… (וכו')

אלעזר: הבט עמוד אש ועמוד עשן

הולכים לפנינו

ואין לאן ללכת

ואין לאן להגיע

(הוא שב ומשתלב אל תוך המקהלה)

מקהלת היהודים: נשמה וגוף – נשמה וגוף…

יהי שמך מבורך…

(האור מאיר רק את הילדים. המקהלה נעלמת.

הילדים נעים בתנועה אקסטאטית ואחר עוצרים פתאום. דממה)

ילד א' וילדה א': לסוף נשארו שוחטים עשרה.

רוח לא נשבה, עופות חדשים לא באו.

נשארו תשעה, שמונה, שבעה –

הים לא יבש, המדבר לא נבקע.

נשארו שישה, חמישה, ארבעה –

מן השמים לא ירדו סולמות.

שלושה, שניים… אחד…

ולא יצאה בת קול

ולא נשלחה גם יד…

ילד א': תכתוב על כך, היסטוריון?

(הצלפה. הילדים מתעופפים לכל עבר. נעלמים. חושך)

מעמד תשיעי    🔗

(פינה אחרת. ההיסטוריון וכד יין בידו. לא הרחק ממנו – סילווה והאשה הצעירה לרגליו)

היסטוריון: (לקהל) מה עושה מפקד רומאי באשה צעירה, יפה וחיו… לאחר כיבוש מצודה מקוללת?

הוא יהיה צמא.

(מוזג לשני גביעים, מגיש לסילווה. סר הצידה)

סילווה: שתי, מקוֹרינתוֹס.

בטחתם בהר התלול, במחסני המזון,

בבורות המים, ב’קץ הימים'…

ציפיתם למלכות-שמים שתרד

והנה עלתה רומא!

הוֹדי, אם כן,

אלוהים בחר בנו

ואספסיאנוּס – משיחוֹ!

אשה חכמה אַת – בחרת בחיים.

אשה צעירה: לא. רק סירבתי לבחור במוות.

(אחת הגוויות, הבעל המת, מתקרבת אל האשה)

הבעל: אַת, כאן?

חיפשתי כל הלילה. היכן היית?

האשה: במים. עם שני ילדיך.

עד צואר.

אין לי דבר בעולם מלבדם.

הבעל: אין לי דבר בעולם מלבדכם.

האשה: נתנו חיים לילדינו

איך יכולה אני אותם לקחת?

יעשו הם בחייהם כרצונם

לא כרצונך… לא כרצוני…

הבעל: הנשאר כאן חי – רכושה של רומא

וחשוּב כמת!

את שונאת אותי!

האשה: היפה והחזק בגברים –

לא היה איש שאהבתיו יותר ממך.

חבקני באלף זרועותיך…

(היא מחבקת אותו)

שׁק לי עד יבּלו השפתיים…

הבט בעופרים הקטנים שלנו…

(המת מגשש בידיו על פניה)

אתה עיוור.

הבעל: אַת עוד יפה.

האשה: גם זו קללה היום.

הבעל: שומעת?

האשה: מה?

הבעל: איך הדם כבר מצמיח עשב פרוע…

(הגוויה נעלמת)

סילווה: שתי! מקוֹרינתוֹס!

(שהייה)

אינך שומעת?

האשה: רק עכשיו אני שומעת מה

ראו עיני שאינן רואות עוד.

סילווה: את בּוֹשה בחייך?

האשה: ואתה?

(סילווה מתיז את היין על פניה. פרצופה אדום כמו ניתז עליה דם)

סילווה: קצין! קצין!

(נכנס קצין א')

חמישה חיילים!

סוסים מטונפים ורעבים!

(הקצין יוצא בריצה. סילווה שותה מן הכוס השנייה שבידו. שהייה.

נכנסים חמישה חיילים, מזדקפים)

רחרחו טינופות!

(קורע את שרוולה)

לקלקו, חיות טרף שלי, לקלקו!

(קורע לה שרוול שני, אין הם מאמינים למשמע אוזניהם.

הם מגעגעים בצחוק)

לא בתולה – אבל אשה –

שלכם!

כלבים נואפים, היא שלכם!

(סילווה, בבחילה, מתיז עליהם מן היין ויוצא.

ההיסטוריון מוחא כף. נכנסים שני חיילים הפורשים פרגוד אל מול עיני הקהל)

היסטוריון: במלחמה כמו במלחמה.

(ההיסטוריון יוצא.

האור דועך על פינה זו. החיילים נעלמים. האשה הצעירה מוטלת,

ללא תנועה. זרקור מאיר אותה.

הילדים נכנסים כעורבים, עטים על הגוויה.

עם כניסת האשה הזקנה הם מתעופפים הצידה. מתכנסים בתוך עצמם, עדים למתרחש)

מעמד עשירי    🔗

(האשה הזקנה, כורעת לצד האשה הצעירה, מוחה את פניה המוכים. האור הולך ומתרכז על האשה הזקנה)

האשה הזקנה: כל שנעשה, אל, ברצונך נעשה,

למדני רצונך להבין.

לטהר ארץ שהבטחת

בצוֹאת רומאים?

מדוע בשוֹט זה בחרת?

אתוֹן דיברה, מדוע שותקים שמים?

מי כמוך באילמים?…

אם חטאנו לך

פתח תחתינו את ההר

הפוֹך את ארץ הכיכר

שלח אש – החשך עולם…

לתת בני-אור בידי בני-חושך

במדבר המלח הזה?…

למה תכנו במבוכה?…

כל שנותר לי, על אפך ועל חמתך,

הוא להאמין בך.

מה תעשה עם מאמינה עקשנית כמוני?

אינני מחזירה לך את חיי

שטר ערבות אחרון שלך בידי…

פדה אותו!

אביט בשמש עד עיני

יימלאו קוצים שחורים

ואמשיך לחיות…

(נרכנת על האשה הצעירה, מטפלת בה)

מעמד אחד עשר    🔗

(ההיסטוריון יורד במדרגות אל עבר שתי הנשים. ניצב במרחק מה מהן)

היסטוריון: (בזעם, בצעקה) לכתוב?… לכתוב על מה?…

(שולף מגילה ריקה, קורע, משליך)

איך לנסח את העובדות כך שהן יתקבלו על הדעת?… מי יאמין?…

(לקהל) מי מכם יאמין לי אם אכתוב…

(פונה אל הנשים) בימינו לא די למות כדי להיחשב צודק.

אנחנו בשנת 73 ולא בתקופת החושך!

מי מתרגש עוד מאגדות טירוף?

(לקהל, בצעקה) מי?… אתם!?

(לנשים) איך אסביר (מצביע אל הקהל) להם

שאנשים הפילו גורלות מי יטבח את מי?…

(מבקע בבעיטה כד חרס. יין אדום נוזל על המדרגות)

האשה הזקנה: שמעת על קיפריס הנהר?

היסטוריון: (בצווחה אל עבר הקהל) סיפור קיפריס הנהר!

האשה הזקנה: הקיפום לגיונות והרגום

ונתערבו דמים בדמים

והיה הדם בוקע והולך עד שהגיע

לקיפריס הנהר…

שמעת על קיפריס הנהר!?

היסטוריון: (בצווחה אל הקהל) סיפור קיפריס הנהר!

האשה הזקנה: היו רומאים הורגים אנשים נשים וטף

עד שיצא דמם מן הפתחים ומן הסבכוֹת ומן הצינורות

והיה הסוס שוקע בדם עד חוטמו

והיה הדם מגלגל אבנים

והולך בים ארבעה מילין…

היסטוריון: יכולתי לספר לכם עוד ועוד

על אספסיאנוּס בטריכיי, במחוזות תימנה ואנטיפטרוֹס,

על פאלאקידס במגדל נוּניא,

על צסטיוּס גאלוֹס בלוּד וביפו,

על העיר גמלא שם נופצו תינוקות אל סלע –

שם קפצו מאות יהודים אל תהום…

אילו דם היה עולה באש

היתה אבוקת ארץ זו דולקת אלפיים שנה!

(הוא מתרחק מן הנשים. האור יורד עליהן.

הוא הולך אל עבר קבוצת-סילווה)

מעמד שנים עשר    🔗

(האור עולה על סילווה המוקף בפמליה הצבאית. לרגליו – דגם-חול של מצדה שהובא על-ידי שני חיילים.

קולה של הזקנה שב ועולה מדי-פעם בין דבריו)

סילווה: ארפתקה מזוהמת! ארפתקה מזוהמת!

לשרוף! לעקור! לטחון עד דק!

לכתוש!… לא להשאיר אבן על אבן!…

(בועט בדגם ופוגמו)

להשכיח הר מלח זה!

למחוק את הכתם!

מצדה לא היתה!

כאן לא לחמו יהודים!

שמש! מדבר! גפרית! מוות!

אל ייהפך צוּק זה –

גיבנת האימפריה – מזבח

עליו בארברים שוחטים עצמם!

(כורע על ברכיו, חופן עפר ואפר)

איספו את האפר על פּרדוֹת שלא יתפזר

בשמים האלה – בארץ הזאת – על הים הזה –

לרומא!

הכל לרומא!

הר יהודי עקשן שלא

היה ולא נברא – לרומא!

(החיילים והקצינים מביטים בו נדהמים)

—-: אני פלוויוּס סילווה, ליגאטוֹס – לא קברן!

—-: אני פלוויוּס סילווה, ליגאטוֹס – לא קברן!

(הדי הצעקה מתגלגלים סביב)

סילווה: עצלים מטומטמים – למי אתם מחכים?

קרעו את ההר מתוך המדבר

כמו כיב של מוּגלה!…

(הכל יוצאים מלבד המשורר הנשאר בקרבתו)

סילווה: שותק, משורר?

המשורר: אל תתן להם, סילווה, עוד קדושים.

ארץ זו הצמיחה נביאים

רבים יותר מדבשות הגמלים במדבריות ערב.

אם לא תזיז את ההר –

הם ישכחו אותו.

סילווה: כל זמן שמצדה קיימת

אין רומאים יכולים לישון בשקט, משורר!

מצא לי את אלעזר בן-יאיר!

(הוא יוצא. המשורר מתחיל להלך בין הגוויות.

משמאל נדחפת על-ידי חיילים עגלת-עץ – מאספי גוויות.

בגבהים השונים נכנסים חיילים העומסים גוויות ויוצאים)

מעמד שלושה עשר    🔗

היסטוריון: (אל הקהל) הכל ישכח?… מה ישאר?… אדמה חרוכה… מטבעות, פיסות מחצלת, שלד או שניים שהמלח והאויר הצלול יישמרו… (קורע מגילה, מפזר) קטעי מגילה, צנצנת בושם, מסרק, ראי, צדפת פוך, נר… חליל… סנדל… אולי צמת אשה…

(הוא סר הצדה אך נוכח במתרחש.

שלושה חיילים גילו את גווית אלעזר. הם מתנפלים עליה בחמת-זעם ומפשטים אותה. הם רבים ביניהם, מתלבשים בבגדיו בדרך ליצנית, גרוטסקית. לבסוף – הגוויה הערומה מוטלת על-גבי הקרקע.

המשורר אינו מוחה על מעשי החיילים. עם הסתלקותם – הוא כורע לצדו. בינתיים סולקו כל הגוויות)

משורר: מה ביקשת להוכיח, ילד?

שחט עצמך – שׂרוֹף עצמך –

על מי תשפיע?

הבל הבלים הכל – רומא!

פקח עיניים מתות וראה

כלל-זהב תלוי בשמי אסיה:

“אין להיות גם חלש וגם צודק!”

אבל, ילד, כדי לדעת זאת צריך להזקין…

(נכנס סילווה – לבוש כגלדיאטור. בידיו קלשוני קרב. הוא בועט קלות במשורר. המשורר קם)

איש צעיר. עצוב. מצח גדול, חלק.

המוות לא הזקין אותו. אין

הוא מסריח כמו מנוצח.

(סילווה מחליף עמו מבטים ולתנועתו המשורר יוצא.

ההיסטוריון נעלם. רוח נושבת)

מעמד ארבעה עשר    🔗

(סילווה מושך את הגוויה אל עבר הזירה, קדמת הבמה)

סילווה: אני ואתה. אין איש איתנו. דבר לא יירשם.

הכל בוער. כל שלא יאוּכּל באש

ישרף בשמש, יבּלע במלח, יישכח בזמן.

המדבר יסגור לנצח על ההר והפגרים…

(שהייה)

ידעת שאין תקווה: שמונת המחנות – הדייק – הסוללה –

מדוע לא נכנעת?

חובתו של מצביא להיכנע כשאין כל טעם עוד בכשלון.

אין זה עלבון להיכנע כשנלחמים כמוך!

(הוא שולף חרב ומשליכה אל הגוויה הקמה לקראתה. המעמד נושא אופי של מפגש גלדיאטורי, סיוט. על פני אלעזר מסכה)

רומאים: (מקהלה רחוקה, מעודדת) סילווה – סילווה – סילווה…

אלעזר: כאיש צבא אתה צודק

סילווה: אתה איש צבא, אלעזר!

אלעזר: איך תוכל לשפוט את חיי

אתה שבאת לקחת את חיי

את חירותי

את אלוהי

סילווה: עבדים לחירות!

עמים נלחמים כדי לחיות – אתם נלחמים כדי למות!

האלוהים והמדבר הטריפו את יהודה –

שיגעוה!

(הוא מצליח להפילו בדו־קרב. קלשון על צואר אלעזר. סילווה סר הצדה)

אלעזר: הבא עד מצדה חי כבר את כל חייו

מכאן אין יורדים רק עולים

זרועות פשוטות לקראתנו

סילווה: אלוהים?

להאמין באלוהים שלא ידע

להצילכם מידי?…

(הקרב נמשך ומתעצם על פני המדרגות.

אל קולות הרומאים המעודדים מצטרפים מקהלות היהודים המתים:

“פתח לנו שער…”)

אלעזר: עם מכונות מלחמה ואלפי חיילים

אתה יכול לכבוש הר

אך לעולם לא תוכל לכבוש עם

המוכן למות בשביל הר

סילווה: 960 איש עבור הר אחד מדברי, יבש, רחוק…

אלעזר: יש עמים החיים לנצח בזכותו של הר אחד

שאין גדלו עולה על ראש סיכה

במפתך הצבאית

סילווה: מילים!

להיחרב – זה להיחרב! לא יותר!

אלעזר: כגלדיאטור אתה צודק

(קרב קלשונים אכזרי ביותר)

אנו קשורים לאלוהים

ואל ארץ קטנה ומדברית

זו כאדם אל צלו

(לפתע אלעזר פוסק מן הקרב, משליך את חרבו, הופך תל המתרחק לאי— וכורע אל תוך החשיכה. כל הקולות נחתכים. סילווה מביט אחריו מוכה אלם. משליך קלשונו ויוצא)

מעמד חמישה עשר    🔗

(במרומי המדרגות ניצב עתה, כמו-ירד ממרומים, הנשר הרומאי הענק. מכיוונים שונים נכנסים חמשת הילדים. הם מחפשים זה את זה ומתכדרים זה בזה. לאחר שהייה נכנס ההיסטוריון. הוא עולה ומסובב את הנשר על צירו וזה הופך שוב ל“שמש” גדולה כבתחילת האופרה. צבעו סגול. הילדים קמים ותולשים, אט אט, את עלי חמניית-השמש. אחר כך הם גולשים במדרגות וכורעים לצד גוויתו של אלעזר. אט אט הופכת “השמש” ל“ירח” אפור-כסוף. לילה יורד. רוח שורקת. ההיסטוריון משליך את השוט ומתעטף באדרתו. האור מתרכז עליו)

ההיסטוריון: (אל הקהל) בחמישה עשר לחודש קסנתיקוֹס, הוא חודש ניסן, לאחר מצור של שנים עשר חודשים, לאחר נפילת ירושלים בידי טיטוס, הירוֹדיוֹן ומכוֹר בידי הליגאטוֹס לוּקיליוּס בּאסוֹס, פרצו עשרת אלפי חיילי הלגיון העשירי בפיקודו של פלוויוּס סילווה את חומת הסוֹגרים של מצדה…

(תוך כדי דבריו מופיעים שני חיילים, נוטלים את “הירח” ויורדים עמו במדרגות. ככל שהם יורדים האור דועך והולך. לסוף כבה גם הירח ועמו כבה האור באיצטד כולו.

רוח שורקת במרחקים.

שתיקה מוחלטת)