מחזה לשניים בשלושה חלקים 🔗
הנפשות הפועלות
הוא
היא
הרעשים בהצגה
שני סוגי קולות-רעשים מלווים את ההצגה:
א. תפילת-שבת של עדת המערביים המלווה, בעוצמות שונות, את חלקי המחזה השונים. אין שומעים מילים אלא מלמולים ונעימות. פעמים מבחינים בחזן ובמקהלה.
ב. קולות שונים של גוף האדם: נשימות, שיעול, צחוק, בכי, דפיקות לב, צעדים וכד'. אין להשמיע קולות אחרים או מוסיקה אחרת.
המחזה מוּצג ללא הפסקה חוץ שמתי השהיות קצרות. אחת אחרי החלק הראשון ואחת אחרי החלק השני.
חלק ראשון 🔗
(הוא והיא נכנסים משני צידי הבמה. זה מימין וזה משמאל. הגבר, המרכיב משקפיים, לבוש במעיל ארוך. בידו מזוודה.
האשה לבושה בבגד-בית.
השניים עומדים מרוחקים זה מזה.
שהייה.
מן המרחק עולה קול צעדים איטי על מרצפת רחוב, קול שאינו קרב)
הוא: (מספר) הוא מגיע עם מזוודה. יורד. הולך בצעד שקט. מביט באור. איננו רואה איש. איש איננו רואה אותו. מחר יירד גשם. מחרתיים החורף. מעטים באים לחפש כאן משהו בעונה הזאת.
(קול הצעדים. שהייה. צעקה במרחק. השניים מקשיבים. לא אל אותו כיוון. האם שניהם שומעים את הצעקה? את אותה הצעקה? שהייה)
הוא:…האור הזה שאינו אור, שאינו אותו האור…
היא: פיח.
הוא: החמיצות שבאויר…
היא: גפרית. אולי.
(שהייה)
הוא: אותו הקצב. באותן השעות.
היא: הרכבת.
הוא: הגגות…
היא: הגגות. דבר לא השתנה שם. אתה שוב באותו מקום. היזהר מן המים.
(שתיקה)
הפריחה על הלחיים… על האף… אתה רגיש למים…
הוא: לא, לא אותו מקום…
היא: לא אותם מים שאתה רגיל בהם…
הוא: בארבע כבר חושך. כן, אני אזהר.
היא: יש לך עור עדין, רגיש לפריחות. עדין מדי. המים שלהם זה לא המים שלנו… כאן.
הוא: אני יודע. המים שם.. שלכם… רכים הרבה יותר, עם הרבה פחות אבן וגפרית. אולי זה בגלל ההרים, השמש. לא זה העיקר.
(שהייה)
היא: אתה צודק.
(שתיקה. סוף קול הצעדים)
היא: (מספרת) הוא מגיע. יורד. הולך. שומע צעדים. האם אשה הולכת לצדו? איש לא זוכר דבר. לא אותו, לא אותה.
הוא: (מדבר לאט מאוד כמו לממש את הדברים גם לעצמו, נאום אחרי חלום)
… קרה איתי משהו מוזר… עלי לספר… לך… על כך… (שהייה) התעוררתי… הלכתי ברחוב… הים היה… למטה… כל האור שברחוב… הוא משם… מלמטה… מן המים… מן הקאזינו הנטוש עלו… אינני יודע מה – כמו חיות… כן קולות…
(מכאן ואילך, לארך ההצגה, עולות תפילות. בשלב זה הריהן עמומות)
פתאום לא יכולתי לדמות אותך… לצייר את פיך היה כרוך בכאב נורא, בצעקה…
(שהייה)
לא.
אינני שומע עדיין דבר. זה יבוא. זאת לא היתה מוסיקה… זאת שנינו זוכרים… מה זה היה?…
(קול התפילות)
היא: (מספרת) איש לא ידע את מספרם. תפסו את הקאזינו. ניצלו את הסערה. כמו עופות. איש לא יעקור אותם משם החורף.
הוא: דבר איננו עוזר לי להיזכר. לא האור הזה, לא שתיקת המים… היית צעירה בצורה כל כך בלתי מתקבלת על הדעת. איך יכולת לאהוב אותי כאן?…
ערבים אפריקנים ממלאים היו את הרחובות כאילו היה זה שוק במאראקש, בבנגאזי… מתלחשים – נוגעים זה בזה – דבקים זה בזה…
(שהייה)
היא: לקחת הכל?
הוא: הכל?
היא: כל מה שאתה צריך.
הוא: "כל… " (במשמעות: “כאילו זה אפשרי”)
היא: לא שכחת כלום?
אל תתפרע. בלי מלח, בלי פילפל. אל תתחכם עם הקיבה שלך. תן לה בדיוק מה שמגיע לה…
הוא: איך אפשר לקחת הכל... את כל מה שיש לי…
(שתיקה ארוכה מאוד. בפשטות רבה ככל האפשר)
ואותך – השארתי שם…
היא: הכל במקום. מברשת השיניים. סכיני הגילוח. אל תחתוך את עצמך. קנה כמה בקבוקי מים טובים. הגרביים. תחליף ואל תעשה מהומה במזוודה. אתה לא תמצא כלום, תאשים אותי… עשה כל מה שצריך לעשות…
הוא: אעשה כל מה שצריך.
היא: לא רוצה לדאוג.
הוא: אם קורה משהו…
הוא: (מספר) הוא יורד לחוף. תוקע ידיו בחול עד פרקי האצבעות. עד המרפקים. עד שהלילה יורד.
(שהייה. קול התפילות)
הוא: לא חזרתי לראות את המקום בו אהבנו.
זה איננו אותו מקום.
כן, זה מזכיר את אותו מקום אבל זה שונה לחלוטין.
מה יש בו שמזכיר את המקום ההוא?
(שתיקה)
הדלתות. אולי. קולות המים. אולי ריח הגפרית. החריף הזה. החמיצות. אולי. הקאזינו… אלו רק כמה אפשרויות.
לא, איך אפשר לומר שזה אותו מקום?
אותו מרום לא היה.. מקום…
היא: לא דגים מלוחים, לא דגים צלויים.
לא שמן. לא בירה. יין?… טיפה.
היא: (מספרת) על החוף. עד הכתפיים. כבר בוקר. הוא יושב בתנוחה של איש המנסה להעמיק בחול. משהו עוצר בו. הסנטר?… הראש?…
איש לא ראה דבר.
התפללו. שתו יין. עקבו אחרי המהגרים שלא יתפסו את מקומות העבודה. נגעו זה בזה.
הוא: את שואלת מדוע ואני אינני יודע להשיב לך. איך אפשר לעזוב אנשים שמאוהבים בהם ולהסתלק למקום שבּו אתה לא מכיר איש, ואיש לא מכיר אותך, והמקום, אתה נוכח לדעת, איננו המקום שרצית להגיע…
(צחוקים רחוקים עולים ויורדים. צחוק נערה-מאושרת הרצה על החוף. קריאות הו הוו.
האשה מקשיבה. איננה זזה. איננה מנסה לחקות את הצעירה. איננה שומעת. היא מוציאה מכיסה כדור צמר ומסרגות. סורגת כובע)
היא:… לא מצאנו מקום לאהוב בו. המלונות היו מלאים. החוף היה ריק. הגשם הבריח את התיירים. הירבו לצחוק, לשיר. חיכו שיתבהר, התבהר ולא מצאנו מקום לאהוב בו. אתה סיפרת לי על שמש אחרת, על קיץ אחר – לא הייתי צריכה להרבה יותר מזה – הייתי כל כך צעירה עד שכל זה נראה לי… עכשיו… כמו בחלום… כמח משחק ילדים…
(סוף קולות הנערה)
תאמר שזה לא. תאמר.
(שהייה)
הוא: לא. זה לא חלום.
היא: אהבת אותי… אז… בקיץ ההוא כשלא מצאנו מקום לאהוב בו…
הוא: כן.
(שתיקה)
היא: מה אתה עושה?
(קולות נשימה)
הוא: (מספר) הוא מתנשם. הוא יורד במורד. יחידי ברחוב. ליד ההצטלבות הוא נשאר לעמוד. לנשום. להביט לשמאל, לימין. לא לדעת לאן לפנות.
אם לפנות.
הוא מרים יד, לא כדי לעצור משהו.
תנועת יד.
האור ירד מהר ואיש לא ראה זאת. אחר כך – איש לא יכול היה
לומר יותר.
הוא:… לא, זה לא אַת…
זה לא בגללך…
כך חשבת. זו איננה האמת.
גם אני חשבתי,
נטיתי לקבל את גרסתך.
היום אני יודע
שטעית.
דווקא ללכת אל העיר האחרת
שאין לי שם איש, מישהי
אחרת, כפי שחשבת,
כפי שדימיתי גם אני…
נטיתי לקבל את גרסתך.
היום אני יודע – שטעית.
היום גם את יודעת
שזאת לא היתה אחרת –
שטעית!
אפילו לא העיר האחת כמו שנטית,
שנטיתי להאמין גם אני…
היום…
(שתיקה)
…אחרי הכל…
(שתיקה)
למה לא אמרת לי… למה לא עיכבת אותי?..
היא: שוב? (במשמעות: “באמת, בוא נניח לזה”)
הוא: יכולת להגיד…
היא: לא, לא יכולתי.
הוא: יכולת…
היא: אתה יודע שלא.
הוא: יכולת. יכולת להגיד, לא!
(שהייה)
היא: לך?!
הוא: אינני נושך.
היא: אתה נושך.
הוא: אני?
היא: כן.
הוא: (נובח ככלב-נושך. צוחק)
היא: (צוחקת)
(הצחוקים ממשיכים גם לאחר תום צחוקם)
הוא: פחד זו מלה גדולה – זה לא היה זה… ריח של עוגות מאלז’יר – מתוק להקיא… לא, לא טעמתי… למה חיכיתי?… שמישהו ישלוף סכין?… זה היה יום ראשון – שתו יין, שיחקו בקוביה, מכרו שעונים מהונג קונג… שחור הקיא משהו – פחד זו מלה גדולה… מדוע אני מספר לה על כך? מה כותבים במכתבים? אני מבין רק את הכאב ואותו אין להפוך למילים בלי למות מבושה.
מישהו מדהומי הביט בי. אולי ממאוריטאניה – מה הלך לאיבוד?… בקצה אצבעותי… מתחת לאפי…
(קול הילדים מתחזק בתפילות)
ואז באו החגים שלהם. המון זהב –נייר כסף עשו בובות ענקיות – ממולאות בנוּגאט… פתיתי נייר… אינני זוכר במה…
(בקול רם להפתיע)
פאאאפפף!
והכל מתפוצץ באויר… צפלין – צלופן!… השתכרנו כמו ילדים ששותים בפעם הראשונה – בכיתי שאין זה החג שלי – מה שחשוב לי זה אותו רגע שהיה לפני כל זה…
(קולו אחר) מה המרחק מכאן לאי ההוא?
היא: (מספרת) אמרו לו. והוא שאל שאלות נוספות: על הגאוּת ועל מה שאחרי הגאוּת ועל החוֹל בזמן הגאוּת. איש לא הבין למה הדברים האלה חשובים לזר. לא. איש איננו זוכר אותו. למה להסתבך עם המשטרה?
(צחוק הנערה המאושרת חוזר לשהות-מה, במרחק, כמו גלים קרבים ומתרחקים.
שתיקה)
הוא: חזרתי למלון שלנו. נייר הקירות הוחלף, הכיסאות, לואי-טרז, מזויפים – הוסיפו מראוֹת – מעלית – השד יודע איך חפרו לה ארובה – גנבו מכל חדר מטר – דרגת המלון הועלתה. “גראנד פאלאס הוטל”… (צוחק) לא, זה לא היה המלון ההוא… שלנו… ברחתי…
היא: (מספרת) החוף. עד לכתפיים. צהריים. האור קר כמו בשעת בוקר. הוא מנסה להעמיק בחול, להידחק. משהו עוצר בעדו. הסנטר?… הראש?…
(צעקה במרחק)
הוא: שכחתי הכל.
צריך להתחיל מן ההתחלה.
הכאב הזה –
מהיכן להתחיל?…
מפתיחת הדלת… מן התנועה ההיא של פתיחת הדלת… מן העמידה שלפני אותה תנועה לפתוח את… להתחיל מן הדלת – והרוח שהיכתה בדלת… והמוסיקה…
(שתיקה מוחלטת)
המוסיקה!
(שתיקה. הוא מתאמץ להיזכר)
המו-סי-קה…
(שתיקה ארוכה מאוד)
לא, רק קולות…
(מלמול רחוק מאוד מקרקעית רחוקה שהוא עדיין לא ירד אליה)
היא: (מספרת) הוא מביט בחלל האויר. אין לדעת מדוע. אולי זה הצבע המיוחד של העונה. אולי זה המקום החדש שנתהווה עם סילוק המלון הישן. זרמי הרוח כאן אחרים. רצועות השמש אחרות.
הוא: היית צעירה מאוד.
איך אפשר להיות צעירה כל כך…
עכשיו אני מתחיל לחשוב על…
איך הרשית לעצמך?…
היא: אהבתי אותך.
הוא: איך הרשיתי לעצמי?
היא: אהבת אותי…
הוא: איך זה התחיל?
(שתיקה)
מה היה הרגע לפני אותו רגע בו הכל בינינו התחיל?
היא: (אוטומאטית, מהר)
“לא מצאנו מקום לאהוב בו. המלונות היו מלאים, החוף היה ריק.”
(עוצרת, מבחינה בחוסר הטעם שבנסיון זה, שבציטוט זה.
שהייה)
הוא: גם אַת כבר אינך זוכרת.
הוא: (מספר) כבר ערב. האור אינו יורד. הרחובות ריקים. האנשים מחכים לחורף.. שותים יין. פוקחים עין על המהגרים.
היא: (מספרת) עליו לעשות זאת בעצמו. עוד פעם. שוב. לעבור בבלתי אפשרי – בדלת הזאת – בתנועה ההיא שלפני…
הוא: עזרי לי…
היא: “פיח. גפרית.” לקחת אותי משם לכאן. אני יכולה לשמוע קולות. האם הוא שומע את הקולות?…“פיח. גפרית. באותו קצב. באותן שעות. הרכבת.”
(היא מנסה לחקות, בהצלחה מעטה, את הנערה) הו! הווו!
הוא: כן… אני נזכר. אולי לא בך. זה יבוא.
אולי לא מה שהיה…
איזו נקודה…
איזה קול – איזה קול…
(קול צעדים. במשך שהות ארוכה. קול התנשמות. שני סוגי צעדים: מהירים ורחוקים של אז, מדודים וקרובים של היום)
היא: (מספרת) האיש משאיר את המזוודה. יורד במדרגות, ברחוב. כל הרחובות יורדים אל המים.
הוא מביט. הוא קונה משהו.
טועם. משליך. המוכר, אחר כך, לא יכול היה לזהות אותו. כמובן.
היא: הייתי צעירה מאוד. איך יכולתי להיות צעירה בצורה כל כך בלתי מתקבלת על הדעת?… עכשיו שאני מנסה לחשוב על – איך הרשיתי לעצמי?… איך אתה הרשית לעצמך?…
היא: (מספרת) הוא איננו מביט עוד בחלל האויר. הוא מטה ראשו. שם אין מה לראות מלבד המים, כמובן. האי והקאזינו והרחובות שפונים לשם.
היא: ידעתי שתביא אותי לכאן ותעזוב אותי. זאת אהבה. כמו בספרים שלכם. פתאום לא הייתי צריכה לך. איך זה קרה? למדתי לפחוד כמו שמישהו לומד לנגן, לומד שפה זרה… לא, זה לא זה… זה לא היה זה. אולי המים. כן, אולי זה. התרגלתי לאור החזק… לא התרגלתי לצל ההרים… נו, טוב. (במשמעות: “מה ניתן כבר לשנות”)
הוא: (מספר) הוא מתכופף להרים את המזוודה. לא, הוא לא מרים. המזוודה איננה לצדו. התנועה אופיינית לאלה שמרבים לנסוע. עכשיו הוא מביט לשם. אל מעלה הרחוב.
הוא: לך היו ילדים. חודשים של הקאה, רגליים מחותלות. שיער נושר… ניסיתי להגן על יופייך. היית צעירה מכדי לדעת שיש להשקיע מאמץ בהגנה… ילד ועוד ילד. לקנא בך. לא, זאת איננה המלה. לצאת מהדעת. לקנא בבחילה, כן.
הוא: (מספר) הוא מביט בהם בערב. הילדים נאחזו בה. אשכול של דונג. בתוך אור החשמל – דבוקים זה בזה – כחולים באור הטלויזיה…
היא: (מספרת) הוא מגיע עם מזוודה. יורד. הילד בצעד שקט. מביט. שואל שאלה פה, שאלה שם. השיבו מה שמשיבים לזרים. על הגאוּת. על האי. לא הביטו בו. לא רצו לזכור אותו. למה לבזבז זמן במשטרה – אחר כך… הוא הלך לאט כמי שיודע בדיוק לאן להגיע. איש לא הבטיח לו שזאת העיר, אותה הוא מחפש.
הוא:… והזלילה הזאת – הרעב… אכלת כמויות אגדתיות של אוכל – כל אוכל – משהו נפער בתוכך – ואחר כך זה הפסיק… חזרת אל אותו גוף דק כאילו לא עברת את טירוף האכילה הנורא ביותר – הפצעים – הכתמים על הלחיים – הכל נעלם…
(שהייה)
היא: (בפליאה קלה. מפסיקה לסרוג)
עקבת אחרי…
(שהייה)
הוא: כל רגע. כססתי את צפורני. נשכתי את ידי. התנפחת. חשבתי שהנה, הפעם, אולי הפעם, את עומדת להיחרב… שמזה לא תצאי שלימה…
(שהייה)
היא: (מאושרת) עקבת אחרי…
(שהייה)
הוא: היופי חיכה לך שתגמרי עם הכיעור – עם הזלילה – עם ההקאות… איתי…
היא: (מאושרת עוד יותר) היבטת בי!
הוא: מזוודה זה לא הרבה. גם אם הכל מוּנח בה. למה לא עמדת בדלת?
היא: מה עלי לעשות כדי שתאמין שאני אוהבת אותך? שאני עוד אוהבת אותך?… חושקת בך… שוב אוהבת אותך… למות!?
(נחשפת פתאום) עכשיו אחת עשרה. הילדים הלכו. המיטות הפוכות. אם היית נכנס – היינו משחקים…
(מבחינה בסטייה. עוצרת. חוזרת אל קולה)
גע. שכחת להושיט יד. אתה אוהב איזור הרוס… תן לי את האצבעות שלך.
הוא: שומעת?
(קול תפילות הציבור)
הוא: תפילה?… כן… כך כל היום – מהגרים מאפריקה – מפֶז… תפסו את הקאזינו. את שתי הקומות. את הוראנדה… איש לא יוציא אותם משם… מי כבר בא לכאן בחורף…
(קול ילדים בתפילתם עולה על-גבי קול המבוגרים)
היא: (מספרת) הוא נכנס לכיכר. נכנס לבאר. מזוודה אחת. מנסה להיזכר. מביט באנשים שאינם מביטים בו. מסתכלים בו דרכו.
הוא: (מספר) מישהו, שמוזג יין, מספר על זה שטבע. “המשטרה עושה קצת רעש. נו – מה, העונה המתה.” הוא יצא לרחוב. אותו צעד מדוד.
הוא: כן, את צודקת. זה עצוב הדבק הזה.
(חושך.
שהייה ארוכה.
קול התפילות מתחזק.
לאחר שהייה, שתיקה)
הערה
(בין חלק ראשון לחלק שני – הפסקה קלה, כמו פסק-הזמן של נגני תזמורת בין פרק לפרק. לאחר פסק-הזמן האור משתנה. שהייה. הם שבים ונכנסים לתוך דמויותיהם אל החלק השני)
חלק שני 🔗
שינוי חריף מאוד של האור.
שינוי במצב עמידתם של השחקנים.
הוא יושב על המזוודה, ללא מעיל, עניבתו פרופה. מדי-פעם, בחלק זה, הוא מסיר את משקפיו ומנקה אותם. היא יושבת על כיסא שהוכנס בחושך. היא מתירה שרוול סרוג ומגלגלת אותו לכדור-צמר. לאחר-מכן, במשך חלק זה, היא תסרוג בקצב מהיר הרבה יותר.
המיקצב בחלק זה תקיף ומהיר יותר)
היא:…'תה לא יכול יותר…
הוא: ודאי שאני יכול…
היא: לא, לא יכול!
הוא: אמרתי –
היא: “אמרתי, אמרתי”, אבל לא אמרת. חודשים, שנים…
הוא: אל תשתטי. את מנסה להשפיל אותי. להפחיד אותי… מה קשה כל כך במלה הזאת?
היא: ובכל זאת…
הוא: “לא-אמרת, לא-אמרת”. לבסוף גם אני אאמין שאין לי את האומץ… את היכולת… את החוצפה… את החזירות –
הוא: אולי. כשאני ישנה. אולי כשאינני כאן, כשאמות, כשאהיה בתוך האדמה…
(שהייה)
הוא: מה קורה לך?
היא: בתוך הזכרון…
הוא: בשם אלוהים, את מטורפת על כל הראש! מה כל כך נושך… מה כל כך נורא במלה הזאת?…
(כדור הצמר נופל. היא מרימה)
היא:… לא לפני הילדים – לא לפני הידידים – לא לפני אנשים זרים… לא באור… לא בים…
(מגלגלת מהר יותר)
הוא: (התכוון לומר דבר-מה)
היא: קח זמן. אל תמהר. אל תאמר שום-דבר שלא תוכל לחזור ממנו – להתחרט – לעקור – שיטיל צל – נשום עמוק – עוד פעם – לא, לא עם המבט הזה – בוא נדחה את כל העניין לפעם אחרת…
(מגלגלת מהר יותר)
הוא: (מבקש לומר דבר-מה)
היא: לא, אל תסמוך שאעזור לך הפעם. שאלחש משהו – שאביה כתף – שאוותר – שאעצום עין – שאתחיל את ההברה הראשונה – שאשמיע את הניגון של המלה – אל תסמוך עלי יותר שאעמיד פנים כאילו אמרת את כל שלוש המילים… כאילו אני עסוקה…
הוא: אני אוהב אותך!
(שתיקה ארוכה)
זה לא יה נורא כל כך…
(שהייה)
היא: היה רגע אחד שבו לא היית מסוגל… שפחדת… לא הרבה – אבל, תודה, זה הצריך מאמץ מסוּים… אי-התחשבות בתוצאות… סיכון מתקבל על הדעת…
הוא: בדעה צלולה. 'חת שתיים! (מכה באצבע צרידה) אני אוהב – אני אוהב – אני אוהב – אני אוהב –
היא: לא!
(שתיקה)
זה לא זה. (שהיית חטף) ואתה יודע ש… זה לא זה!
הוא: את לא רוצה שאצא לרחוב ואצעק: “אני אוהב אותך!” – שארוץ אצל השכנים “אני אוהב אותך!” – שאעיר את הילדים… כשהידידים שלך נמצאים כאן… פתאום… סתם כך…ש…
(עוצר בעצמו
מביטים זה בזה – בפעם הראשונה בהצגה. הוא מבחין בגיחוך שבהתפרצותו. בחיוך קל, בחשש קל)
אם את רוצה…
(שהיית מתח. היא פורצת בצחוק. לאחר שהייה הוא צוחק עמה. הצחוק נמשך על אף שהם הפסיקו אותו. שוב אין הם במביטים זה בזה. הצחוק מתגלגל לצחוק האחר, של אז)
היא: קל לומר זאת כשמישהו מת… או עומד למות… או נוסע לכל הרוחות…
(סוף צחוק רקע)
מה שאני רוצה לומר…
(שתיקה)
הוא: (במאמץ, בצעקה שהוא מנסה לאפקה מאוד)
מה את רוצה לומר?…
היא: נניח לזה.
הוא: לא!
היא: 'תה מרגיש עכשיו טוב מדי – אמיץ מדי – לא נוכל לדבר על כך… עשית את הבלתי-אפשרי ואתה לא תשכח זאת לעצמך… ידי על התחתונה – כך 'תה חושב… התפתיתי לתת לך הזדמנות… זה הכל, יקירי.
הוא: (צוחק לעצמו כמי שנזכר בכל השיחה הזאת, מצטט אותה: )
“לא, לא הזדמנות… פח… לא פח…”
היא: לא, לא הזדמנות… פח… לא פח. רגל – כן, לשים רגל – 'תה מבין?… שמתי לך רגל... לא, אינני מתכוונת עכשיו לתת לך יד…
הוא: אמרתי. העזתי. ללא כל עזרה מצדך. לפניך. בפניך. רואה? טעית. מתחרטת? המבחן – הו, זה לא היה רק המבחן שלי – גם שלך… נכשלת. הודי… זה נעשה. אינך יכולה יותר לומר שאינני יכול לומר. שום דבר שבעולם לא ישנה את העובדה הזאת. שום נסיגה מצדך. שום נסיון לתקוף אותי מכיוון אחר. אני ער. “אני אוהב אותך”.
עובדה. כל – השאר טירוף. חרה. כל השאר יכול מצדי למות. מת.
“את כל מה שיש לי.”
“מדוע אתה מביט בי כך?”
(שהייה. בעצב)
זהו. נגמר.
(שתיקה ארוכה למדי)
היא: רצית לומר משהו?
הוא: (חד) לא!
היא: פתחת את הפה…
הוא: הה?… שום דבר!
היא: הלשון התקפלה כמו לומר…
הוא: לא! לא כלום!
היא: השיניים…
היא: (בזעם כמעט) לעזאזל!
(שתיקה ארוכה)
היא: אז באו השתיקות המפורסמות.
הוא: אז. אז. מתי אז?
היא: אינני זוכרת בדיוק.
הוא: (בבוז מפתיע) אז חרא!
היא: העמדת הפנים הזאת! היו לך ציפורים בראש ואני הייתי כמובן, אשמה. ניסיתי לעזור לך. דיברתי. גם בשבילי. גם בשבילך.
הוא: (לעצמו) לא יכולתי לשאת זאת…
היא: מה יכולתי לעשות?
הוא: לא כלום!
היא: מה רצית שאעשה?
(שתיקה קשה מכרגיל. מדגישה כל מלה)
מפתיע בשביל אדם בגילך!
(הוא מופתע באמת, כמו שמע זאת לראשונה. מביט בה. היא אינה מביטה בו. חדלה לסרוג. שתיקה. קולה רך פתאום ופשוט מאוד)
כן, החלטתי. אקנה את הסופר-אוטומאטית. 'תה אל תתנגד…
(הוא שותק)
היא: תוף אוטומאטי וכל זה… וחמש שנים ביטוח… ירוקה – הצעקה האחרונה – אחרי כל-כך הרבה שנים מגיע לנו את הכי טוב שיש… אל תעשה מזה עניין…
היא: (בלחש) כן, כמובן.
(האור משתנה)
הוא: היא צדקה, כמובן. אף פעם לא אהבתי. לא, היא לא האשימה אותי, הרי אף פעם לא אהבתי אפילו את עצמי. מדי-פעם איזו נערה. סערה קצרה. שום-כלום-נפלא כזה. מה שנשאר בתחתית? מה שנשאר, היא היתה אומרת, בתחתית – זאת אהבה. רציתי אז לבכות…
היא: רציתי אז לבכות.
הוא: אני לא זוכר עכשיו מדוע.
היא: לא זוכרת עכשיו… (שהייה) מדוע?
(שתיקה)
הוא: אני לא ידוע לבכות…
היא: מדוע אתה מביט בי כך?
היא: (מספרת) הוא הולך עכשיו לתיאטרון. עד למסעדה שליד. עומד שעה ארוכה מול התפריט המוּאר, הנעוץ בתוך תיבה שמסגרתה אדומה. מסיר את משקפיו. קורא? הוא לא הזיז ענף מגנוליה שנח על התיבה. אחר כך עלה במדרגות הנעות.
היא: מדוע אתה מביט בי כך?
(שהייה)
היא: (מספרת) “זה שטבע?” שואל מישהו. “לא, לא זה שטבע,” עונה הבארמן. “אחר.” “זה שטבע - זה פשוט”, מוסיף המישהו. “הבעיה זה עם האחר.”
הבארמן מספר להם כל מה שהוא יודע על האחר. לא הרבה. עם מזוודה אחת, וסוגר את הבּאר, אתה אור.
(חושך.
קול התפילות במרחק.
שהות ארוכה של חושך.
ראה ההערה בסוף חלק ראשון.
התפילות אינן פוסקות עד לתחילת חלק שלישי)
חלק שלישי 🔗
(אור חזק, לבן וצורב מאוד.
הדמויות והבמה כמו מוארות למעלה מן המידה.
הוא, ללא משקפיים, בלי עניבה. שערו פרוע, חולצתו פרועה, שוליה קרועים. קולו אחר מבחלקים הקודמים.
במשך רוב הזמן הוא כורע על ברכיו או יושב בשפיפה על שרפרף לבן שהוכנס לבמה.
היא, משקפיים כהים לעיניה, כובע סרוג לראשה, כפפות על ידיה, צעיף לצוארה, מעילה ארוך וכבד.
הופעתה כאשה הבאה לביקור.
אל שפת-הבמה הוכנסה גדר עץ קטנה, מעין מעקה או דוכן-עדות.
השניים קרובים יותר זה לה.
שהייה.
צובעת את שפתיה. מביטה ממושכות בראי.
צעקה במרחק.
שהייה.
עוד צעקה במרחק, מכיוון אחר)
היא: (מספרת) החוף.
(קול צחוק הנערה-המאושרת במרחק, קול ריצה)
ידיים בחול. לא שעון. עד המרפקים. עד הצואר. עד הסנטר. הים אינו עולה אל האף. גפרית במים. פנימה, פנימה. להידחק, החול אל תוך הפה.
(קול התפילות)
הוא: מישהו לבן עוקב אחרי. לא 'כפת לי. אם משהו יתחמק מתשומת-לבי אוכל לגשת אליו ולשאול אותו…
(היא מוציאה חפיסת סיגריות. שולפת סיגריה)
הוא: קרה איתי משהו מוזר. עלי לספר לך על כך. התעוררתי. הלכתי ברחוב. הים היה למטה. מן הקאזינו, השרוף למחצה, עלו תפילות… פתאום לא יכולתי לדמוֹת אותך לעצמי… לצייר את פיך היה כרוּך בכאב נורא – כמו להגיע אל אותו הרגע…
(קול צעדים כבתחילת ההצגה.
שהייה)
את יכולה לצבוע את שפתיך – לשים אדום על לחייך – שחור על עינייך – לבן על אפך – לקבוע את פנייך…
היא: (מציתה לעצמה סיגריה. עישון עצבני)
הוא: ואני?
שום דבר. מחוק.
פאאאאפפף!
היא: (מספרת) “פאאאפפף!” אמר הבארמן. "פאאאפפף… לא יותר… כן, זה כן. אבל זה הכל.
זה מה שהבארמן אמר.
פאאאפפף!" זה מה ששמעו.
אחר-כך דיברו על אפריקה. משהו בכל זאת התקלקל שם. ושתו. דיברו בקול רם כמו פועלי מוסך מתחת למכונית.
הוא: משהו דק רועד באויר. אינני חושב שזה גשם. אולי אלה כמויות אור שלא ציפּוּ להם בעונה זו. אולי זו רק תנועה של דבר-מה שטרם הבחנתי בו. לא קר, כמו שהזהירו אותי – “חכה חכה”… כל החומה מכוסה בחלודה – בעלים חלודים – ראית פעם חומה רקובה?… אז זהו. מעל החומה – גגות… בתוך גגות העופרת – אשנבים… לפעמים יוצא משם עשן – מישהו מעשן או מבשל – אני יכול לעמוד שעות מול הרקבון החלוד הזה ואשנבי היונים האלה שמאחוריהם חיים אנשים ובסוף היום אני רוצה למות – אם את מבינה – אם עדיין לא מת.
(ממעכת בנעלה את בדל הסיגריה. שתיקה)
היא: מה אתה עושה?
הוא: קורא. האם זה נכון?…
היא: שכחת את הרזרביוֹת.
הוא:… מה שכתוב בעיתונים, שם?
(שהייה)
היא: כן.
הוא: זה נורא. רוצה שאחזור?
היא: לא בגלל העיתונים. הם מנפחים כל דבר, אתה יודע.
(שהייה)
הוא: כן.
(שתיקה)
כמה נהרגו?
היא: ישנן גרסות שונות.
הוא: העיתונים מנפחים הכל.
(הוא עוצם עיניו בכאב. מניח אצבעותיו על עיניו)
היא: אף אחד שאתה מכיר. שום דבר מיוחד. כרגיל.
אף אחד לא ידוע מתי יהיה לזה סוף.
הוא: צריך להיזהר…
היא: אני אומרת לילדים שצריכים להיזהר – מכל חפץ חשוד…
הוא: איך אפשר לומר לילדים לא לגעת בכל חפץ חשוד!…
היא: אינך רוצה שנצטער.
הוא: ילדים מתים לגעת בחפצים חשודים…
(שהייה)
היא: כן.
(שתיקה)
הוא: את מפחדת?
היא: זה מה שאני עושה כל היום.
הוא: (איטי) ודאי משהו נורא מתרחש שם. אחרת מדוע כותבים כל כך הרבה על אפריקה?…
באפריקה הכל סופי כל כך.
אנשים אוהבים לקרוא על דברים שיש להם התחלה ושיש להם סוף ושיודעים איפה שעומדים –ושלא עושים מהם… צחוק – הה?
היא: כן. כן.
(קולו מעוות יותר)
הוא: מה שמדאיג אותי יותר, יקירה, שאני מתגלח ונשאר בלתי מגולח…
היא: זה המים.
(שתיקה)
הוא: אולי. לא. גם האנשים האחרים משתמשים באותם החדרים באותם המים…
היא: על אנשים שונים מים משפיעים בדרכים שונות. הלחיים שלך לא הלחיים של מישהו אחר. אני בטוחה שזה המים. ברר זאת. הגפרית. יש לך עור רגיש להפליא.
(הוא נוגע בלחיו האחת והיא, אגב הושטת יד ארוכה, נוגעת – בפעם הראשונה בהצגה – בלחיו האחרת. התמונה קופאת לשהייה ארוכה. עד עלות שוב קול התפילות)
היא: מה אתה עושה?
הוא: מביט.
היא: מה אתה רואה?
הוא: עוד אינני יודע.
היא: פתח את החלון.
(שהייה. הוא מגרד את כפות ידיו)
הוא: מה היה באותו הרגע לפני הרגע בו הכול בינינו התחיל… באותו שבריר של רגע?…
(צחוק האושר של הנערה רחוק מאוד מאוד. קול התפילות קרוב הרבה יותר, אך אין להבחין, כאמור, במילים)
האם הרמתי את הראש?
האם משיהו הביט בי ואמר “הופ, זה קרה גם לו”?
(מתגרד)
מה היתה המלה הראשונה שהוצאתי אז?
לאיפה פניתי? למה דווקא?
האם שתקתי?
.. רעש הוּנדה ואחרי זה שום דבר גדול כל כך שהעמיד אפילו את רעש ההוּנדה בספק…
(שהייה)
אני נזכר שניסיתי גם אז להזכיר לעצמי שיש לזכור – לא את הקורה, אל זה אפשר תמיד להגיע מאוחר יותר – אלא את הרגע לפני שהדבר הופך לאפשרי להיזכר בו…
(שתיקה)
היא: (מספרת) אולי פעם אחת. סיבוב ליד הקאזינו. אולי חשב שעוד משחקים שם. אולי משהו אחר. אלו הערות. לא עובדות. לא עדוּת שום תועלת. אחר כך הוא לא יצא עוד מחדרו.
הוא: (במאמץ גדול יותר ויותר)
אני כמעט נוגע בקצות האצבעות… בתוך הרטיבות הזאת – למטה – עמוק – עמוק – לוּ יכולתי להושיט יותר – להגיע…
היא: (מספרת) הוא יוצא. סוגר את השער. משאיר את שעון היד. מתכופף להרים. לא, המזוודה איננה לידו. רק תנועה. יורד ברחוב. הולך אל החוף. אל הקאזינו. עומד. איננו קרב. מקשיב, מתחמם ליד המדורות. הם העלו באש את הוילונות. אחר כך הוא הלך, בצעד מדוּד, צפונה, לאורך החוף.
(שהייה)
עוד משהו?
(שהייה)
כאילו עידן מקטרת. כאילו לא ירד גשם.
(שהייה)
עוד?
הסתכל בידו. לראות מה השעה. השעון איננו. רק תנועה. אולילגרד את הפריחה.
הוא: ליד חדרי יש חדר לבן וריק כל כך עד שאין להכניס לשם שום-דבר – כמו לחדר שלי… הכאב הזה שאין לשים עליו אצבע ולומר… “פה” – “מפה” – “עד פה”…
(קול דפיקות לב)
בלילה אני צועק.
די בכף יד אחת על מצחי כדי שאשתוק מפחד – שארדם מבושה. לחיות!… זה כל מה שאני רוצה – לחיות…
(קול דפיקות הלב חזקות יותר)
כמה זה משפיל – ואת אומרת נשום עמוק כאילו כבר מצאתי… כאילו כבר הוּצאתי מן המים…
(קולות נשימה עמוקים מאוד למשך זמן-מה.
מעין קולות הנשמה מלאכותית)
מישהו מדהוֹמיי מביט בי – אולי ממאוּריטניה…
(קולות שיעול כבד, קולות חרחור.
הקולות נחתכים)
היא: (מספרת) שמעו אותו הולך בחדר באותו צעד שקט ומדוד כמו איש הולך ברחוב עם מקטרת ואשה הולכת לצדו. לא ראיתי. לא שמעתי. מישהו שראה – סיפר ששמע.
הוא: הבוקר שקוף כל כך. אני יכול לראות דרך עצמי – דרך החוֹמה החלודה… מחר יהיה חורף… “חכה –חכה…” אחזור לאהוב אותך ואת האהבה בה את אוהבת אותי… לו יכולתי להיות כאן שוב – בפעם הראשונה?
“את כל מה שיש לי”
“למה לא עמדת בדלת?”
(נשימה עמוקה)
היא: “… על אדן החלון נושרים עלים בצבע של יין כמו פרוסות דקות של דבש שקפא…” אלו היו הדברים האחרונים שהוא כתב לי. בשם אלוהים, מה היה עלי להבין מזה?
(שהייה)
הבנתי מה ש… אולי טעיתי…
(מציתה גפרור. מחזיקה בסיגריה. אש הגפרור באה עד לאצבעותיה מציתה את הסיגריה)
היא: (מספרת) היא טעתה. עכשיו אנחנו יודעים שהיא טעתה. היא לא היתה אשמה.
היא:… שאין הוא מוותר – שאין הוא חדל לחפש אחרי מה שהוא קרא לו “שבריר הרגע שלפני…”
יום יום כתבתי לו, אני אוהבת אותך – אני חושקת בך – אני לא בטוחה שהוא פתח את המכתבים או שהוא הבין אם פתח… הוא היה הדבר היחידי שהיה יקר לי בעולם…
(קול התפילות רם יותר)
הוא: על יד הדלת עומד מישהו. אולי זו רק הדלת.
(שהייה)
אולי זה רק הצבע הלבן הכבד והשמנוני הזה…
(שהייה)
אולי זה האור האיטי ורעש הים…
(רועד מהתרגשות עזה. מגרד כפות ידיו)
אולי זה אותו הדבר שהוא בטווח היד, בקצה הציפורניים – שרק שכבת אור מפרידה בינו לביני… ואין להגיע אליו…
הוא: (משנה קולו)
העיתונים לא מפסיקים לדבר על אפריקה. בימי ראשון הערבים ממלאים את הכיכר כאילו היה זה שוּק במאראקש – בברינדיזי – בואראפאייֶש. בערב ישלוף מישהו סכין ויסיים את יום הראשון כמו שצריך…
היא: (מספרת)
“זה שטבע?” שאל מישהו. “לא, לא זה שטבע”, עונה הבארמן.
“אחר.”
"הה, זה שטבע זה פשוט ", מוסיף המישהו.
“הבעיה זה האחר,” אומר הבארמן.
(צחוק הנערה המאושרת רחוק עכשיו ביותר, אך ניתן להבחין בו. צחוק נער מצטרף אליו. שני קולות אושר במרחק)
הוא: מישהו מדבר שם כל הזמן על שערי הדולר – הוא כנראה איבד הכל – כאילו אפשר לאבד הכל… כל מה שיש לו…
הוא או מיהו אחר… מבין המהגרים…
(קולות חבטה)
מכה על חזהו – לפוצץ את העולם…
(המכות חזקות עוד יותר. הוא מחזיק ראשו בין ידיו, אוטם אוזניו, עוצם עיניו, סוף למכות. שקט)
אינך רוצה לבכות – לפעמים…
(שהייה)
כך סתם…
היא: כן.
לא כשהילדים רואים, יקירי.
(מכבה את הסיגריה)
הוא: השלישי בדצמבר. אני מזקין. הלילה ישנתי טוב. בפעם הראשונה. זה אולי החושך המוחלט או הסמים או העייפות או הרעב – פיח המדורות.
(שהייה קלה. מגרד את לחיו. את כפות ידיו)
משהו חסר לי.
בתוך תוכי.
הלילה אינני בטוח שזה – אַת…
(צעקה במרחק)
בסמוך. בחדר הלבן.
(צעקה ארוכה ורחוקה יותר)
אולי בים. על החוף. המהגרים מפֶז. חול עד האף… בתוך הנחיריים…
(במאמץ, בכאב)
להגיע… להגיע…
(צעקה קרובה וחזקה מאוד. שתיקה)
חול… בתוך… האוזניים…
(מתייבב. יבבותיו הופכות, אט-אט, על רקע המונולוג של האשה, לבכייה גדולה וממושכת מאוד)
היא: (מתחילה את דבריה בפשטות עובדתית שתלך ותיעלם עם המשך דבריה)
קניתי את הסופר-אוטומאטית… הסכמת… שלושים אלף סיבובים בדקה – חמש שנות ביטוח – תוף מניירוֹסטה, ציפוי כרוֹם – זה לב המכונה, בשביל זה משלמים… מכניסה את הכביסה בערב, בבוקר תולה לייבוש קל – זה הכול… מעבירה מגהץ, אפילו גם זה לא. סופסוף, מה?… מגיע לי. לא?…
בזבזתי שבוע. בדקתי כל חנות. מה לא ראיתי!… מחקר שווקים שלם.. מכונת כביסה סופר-אוטומאטית לא קונים כל יום… אפילו אתה תוכל לכבס. לחיצת כפתור אחת – תאר לעצמך, לחיצת כפתור אחת ושיוּוּט שלושים אלף סיבובים… בדקה!… צמר, משי, ניילון – לכל בד מספר סיבובים אחר – זה העיקרון – מכונה חכמה – ובכלל, הסיבובים – זה מה שקובע ב’סוּפּר'…
כמובן שאל-חלד. לא רק התוף. הברגים, המסמרים, הזוויות, המנופים, הגלגלים, הגלגיליות, הגומיות, הלחצניות והכל… ובכלל… לפני שבוע, גם לי לא היה מושג על כל זה… בדיוק כמוך… למעלה, אמאייל – בחרתי בירוק. אל תשאל מה המחיר. חמש שנות ביטוח ואחריות. זה משהו, מה?… “התוף שווה את כל המחיר” – הם טענו… זה פשוט מאוד. כל ילד… חושב שתזכור על איזה כפתור ללחוץ… יש המון כפתורים בסופּר-אוטומאטית – כמו שולחן בסופּר-פיקוד שאסור להתבלבל – אפילו שזה פשוט עד מאוד… לא, לא בא בחשבון לטעות – לא במחיר הזה – לא אתן לך להרוס את הסופר-אוטומאטית הזאת… הברגים, המסמרים, הזוויות, המנופים, הגלגלים, הגומיות, הלחצניות – הכל – הכל ובכלל…
הה, כמה שהחיים יכולים להיות קלים –
(שתיקה ארוכה. היבבות של האיש נמשכות)
את ‘תה רוצה, אחזיר את ה’סופּר-חכמה’ – הסתדרנו כל כך הרבה שנים בלי סופר שלושים אלף… נסתדר בלעדיה גם הלאה – חבל רק על ה… (משהו נתקע בגרונה) על ה…
(כמו אדם הרוצה להקיא. מתגברת.
שולפת סיגריה ואינה מדליקה.
התפילות מתחזקות יותר מתמיד. היא אינה יודעת מה לעשות עם הסיגריות שבידה. שהייה. היא ממעכת את הסיגריה בנעלה)
היא: (מספרת) משיהו פתח את המזוודה. לא אני. לא מצאו כתובת. לא מכתבים. קצת פיח. בקאזינו התנפלו על המזוודה לראות אם היה אחד משלהם. אם יש בה דולארים. “פאאאפפפףף, היתה המלה,” אמר הבארמן. “אם זה עוזר, אז זה פאפפףף!” אחר כך חיכו שבוע כמו שהחוק מחייב. איש לא בא לשאול עליו. לא ידעו מה לעשות עם הדבר הזה.
(שהייה ארוכה של שקט.
פתאום חושך מוחלט)
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.