מחזה קולות בשמונה מעמדים

הנפשות הפועלות

הקריין

סוקראטס

סידיאס

הרמין טיראן

הפרופיסור

בעל-המלון

נער

נערת-הפרחים

עיתונאים

1.    🔗

קריין: (מגחך ומצחקק כל העת) סיגריה, רבותי?… (מצית) קצת ויסקי בקרח?… ידעתי… (קל המזיגה) על לא דבר!… עכשיו הרבה יותר טוב… ובכן, מאזינים נכבדים, את המעשיה שנשמע בעוד שעה קלה כינינו בשם דרמה קומית… (גיחוכו גובר) וכל דמיון בין הגיבורים לבין אנשים במציאות הינו מקרי לחלוטין. ההתרחשויות – על דברתי – הינן דמיוניות בהחלט. אני, עבדכם הנאמן (נשמעים ארבעה צלילים המציגים אותו), ארשה לעצמי להפריעכם מפעם לפעם, להביע את דעתי על המתרחש וכן להבהיר את הדברים הסתומים. תכירוני לפי (ארבעת הצלילים). הה, הרשמיות הזאת!

אנו נמצאים באחד מחדרי המלון הלא-מכובד-ביותר “ביבר המנוולים” שבעיר התחתית. חדר קטן ונמוך-תקרה. החום גדול. גיבורנו, את שמו איני רשאי לגלות לכם, מאחר שיש לו חשיבות מיוחדת בסיפורנו זה, תיכנן הפיכה נגד הסדר הישן והתכוון להקים עולם…

סוקראטס: (בטלפון) הלו!… הלו!

קריין: זה הוא! אני מוכרח לסיים. מאזיני היקרים, איהפך בינתיים לזבוב ואשב על קרחתו הגדולה. עליו להיות עצבני ואין הוא יודע על כך…

(ארבעת הצלילים. זמזום וצחקוק)

2.    🔗

(חדרו של סוקראטס)

סוקראטס: הלו!… אבקש את משרד המלחמה… כן – זה דחוף!… בסדר, אני מחכה… אלהים אדירים – סידיאס? אבקש את סידיאס!… סידיאס? מה פירש כל זאת?… לא להתרגש, לכל הרוחות, מה פירוש הדברים?… היכן אני נמצא? מה אני עושה כאן?… דעתי אינה צלולה ביותר… (צחוק מקנטר של הקריין) והזבובים הנוראים שאוכלים את בשרי… אתה בא אלי מיד? אני מחכה לך… (שהות. מסיים ברוגזה) בוקר טוב, סידיאס (טורק את השפופרת)

(נכנס בעל המלון)

בעל המלון: אדוני, לשרותך.

סוקראטס: מי אתה?

בעל המלון: בעל “ביבר המנוולים”, אדוני.

סוקראטס: (פולט קול שיעול, שהות) שלח לי מיד את עיתוני הבוקר ומניפה נגד הזבובים המזוהמים.

בעל המלון: כן, אדוני.

סוקראטס: (בלחש) חכה רגע. אולי אתה יכול לומר לי כמה זמן אני נמצא במקום זה? מי הביא אותי לכאן? אני מתקשה להיזכר בכל מה שקרה לי בשעות האחרונות.

בעל המלון: אדוני –

סוקראטס: האם אתה יודע מי אני?

בעל המלון: בוודאי, אדוני!

סוקראטס: ובכן, מרגע זה אתה שוכח כל מה שידוע חל עלי. האם אתה מבין?

בעל המלון: כרצונך, אדוני.

סוקראטס: מהר לשלוח לי את העיתונים וכד מים צוננים. אם יגיעו מכתבים או מברקים, שלח אותם אלי מיד.

בעל המלון: על שמו של מי? אדוני?

סוקראטס: (כולא רוחו) על שמו… על שמו של… (רוטט. הקריין מצחקק) איני ידוע… הו, איני יכול בשום פנים להיזכר… מה קרה לי?… אני בטוח שזה סידיאס… הגדול!…

בעל המלון: אולי על שם סוקראטס?

סוקראטס: סוקראטס?… מה זה עלה פתאום על דעתך? (בעל המלון צוחק וטורק את הדלת) הלך. (בטלפון) הלו!… הלו!…את טיראן… אבקש את הרמין טיראן – כן – הו, חבל… יצאה לבקר ידיד – לא! לגמרי לא חשוב – אני מצטער. זה הכול! (מניח את השפופרת. מהלך אנה ואנה) סוקראטס… סוקראטס… (פורץ בצחוק ההולך וגובר. הקריין מצטרף אליו, ואז הולך צחוקו ושוכך, דפיקות בדלת) כן!

נער: (נכנס) עיתונים ומים, אדוני.

סורקאטס: הנח על השולחן… (הנער יוצא) “סוקראטס יוּצא היום להורג”…

קריין: “סוקראטס יוּצא היום להורג”… כותרת מצחיקה. אין הוא תופס את הדברים עדיין. אני אקרא לפניכם את הידיעה (תוך-כדי קריאתו נשמעים מלמולי סוקראטס): “בית-הדין הצבאי מצא הבוקר את סוקראטס אשם ברצח המפקד העליון של הכוחות המזוינים, המרשאל טיראן, ובארגון מרד להפלת המשטר. פסק-דין המוות יוצא לפועל היום. העם מתבקש לשמור על שקט, על הצדק והשלום. יחי העם!”.

סוקראטס: "… על הצדק ועל השלום. יחי העם!? קנוניה שפלה…

קריין: (מגחך) קנוניה… מדוע אין הוא שותה מים צוננים?

סוקראטס: (מוזג לעצמו) כן… סידיאס… (מנסה לפרוץ בצחוק ואינו מצליח) סידיאס הגדול…

סידיאס: (טריקת דלת) אדוני.

סוקראטס: (נדהם) אתה?… (שהות) מי אתה?

סידיאס: הרשה לי להציג את עצמי – סידיאס מהעיר העליונה.

סוקראטס: סידיאס! ריבון העולמים, לרגע חשבתי שטיראן קם מקברו. מעולם לא שמתי לב שקיים דמיון כה בולט ביניכם. הו, אני מצטער, סידיאס…

סידיאס: אני מבין.

סוקראטס: אתה נראה טוב מתמיד… מה האות הזהוֹב שעל חזך, אם מותר לי לשאול?

סידיאס: אות השולט. זה יקל על ההמונים לדעת מיהו השולט בהם, מה שימנע אי-הבנות בעתיד.

סוקראטס: אני מאחל לך הצלחה במילוי תפקידך החדש, סידיאס.

סידיאס: תודה. הנשיא העניקו לי בשם העם. המנוול היה אדיב אלי מאוד.

סוקראטס: והעם הריע?

סידיאס: שלוש פעמים. לאחר כל אחת מהבטחותי.

סוקראטס: ומה הבטחת?

סידיאס: לחם, מלחמה ולהוציא להורג את כל הבוגדים בעם.

סוקראטס: מחוכם מאוד מצידך. אך מה אני עושה כאן, סידיאס?

סידיאס: אתה אורח-הכבוד של הסדר החדש.

סוקראטס: אני מבין. ועוד שאלה קטנה שלא במקומה – כיצד הצליחה המהפכה?

סידיאס: המהפכה בשיא גדולתה – הבוגדים יוּצאו עוד היום להורג – זה רצון העם.

סוקראטס: קראתי על כך בעיתון.

סידיאס: אני משתתף בצערך.

סוקראטס: אילו עלה בידי לתפוס את השלטון לפניך, הייתי עורף את ראשך עוד אתמול (סידיאס מגחך). הראש שעל כתפיך הדאיג אותי תמיד. היה לך עורף חזירי מדי.

סידיאס: איני מבין אותך, סוקראטס.

סוקראטס: הפסק להיות פרחח. כולכם יודעים ששמי אינו סוקראטס, אלא שאינני יכול להיזכר בשמי. משעות הבוקר המוקדמות ניסיתי בכל המאמצים להיזכר ו… אתה יודע בדיוק מה קרה לי. מתי אתה מוציא אותי להורג?

סידיאס: אתה הולך ומוּמת בעצם שעה זאת, סוקראטס.

סוקרטאס: סוקראטס… אינני מבין מלה מכל מה שאתה שח.

סידיאס: אתה מתרגש, וזה מפריע לך להתרכז ולהיזכר במאורעות.

סוקראטס: סידיאס, קח כיסא ועזור לי לחזור אל הימים האחרונים כדי שלא אמוּת פתאום כבהמה. המאורע האחרון החי בזכרוני הוא הפגישה ביני לבין קציני-המטה. גם אתה השתתפת בה.

סידיאס: כן, זה היה ביום שלישי.

סוקראטס: ובאותה פגישה החלטנו שיש להפוך את הסדר הישן.

סידיאס: הפכנו את הסדר הישן.

סוקראטס: מדוע, אם כן, איני שולט בהתאם לתוכנית?

סידיאס: משום שבינתיים נשתנו כמה וכמה נתונים.

סוקראטס: אתה הבטחת לי את תמיכת הצבא. האם קיימת הבטחה זו?

סידיאס: לא.

סוקראטס: בגדת בי!

סידיאס: בישיבה נוספת של המטה העליון הוחלט שאתה נוכל. ביקשת להוליך שולל את כל התומכים בך.

סוקראטס: הבלים!

סידיאס: אתה רצחת את טיראן!

סוקראטס: מה רע בכך? מכאן צריכה היתה להתחיל המהפכה. הוא היה מנוּול.

סידיאס: אתה היית מאוהב באשתו.

סוקראטס: כל הצבא היה מאוהב באשתו. היא היתה האשה היפה בכל היבשת.

סידיאס: אתה הרבית לצאת איתה.

סוקראטס: (מחמיר) מה היה לאחר ישיבת המטה הכללי?

סידיאס: הוחלט להעמידך לדין באשמת התנשאות ושלטון-יחיד.

(שהות. סוקראטס פורץ בצחוק)

קריין: מדוע אין הוא משליך את הכוס בפרצופו של סידיאס?

סוקראטס: ואז נגזר דיני למוּת. התשתה כוס מים קרים, סידיאס?

סידיאס: לא!

סוקראטס: (מוזג לעצמו ולועג) הו, לא, סוקראטס… אני זקוק לה מאוד… אתה נחמד, סידיאס, לבוש בחליפה שחורה ובעניבת-פרפר כמו המלצר שלי… איך עבר עליך היום הראשון בסדר החדש?… אינך חייב לענות לי. תוכל לכתוב ספר זכרונות ולהשׂתכר יפה. אַל תכתוב על אלה שמתו, אלא על האנשים שנותרו בחיים…

סידיאס: (באי-נוחות) סוקראטס, זמני דוחק. באתי להיפרד ממך.

סוקראטס: מתי אמות לחלוטין?

סידיאס: בעוד שעה לא ישאר ממך הרבה… הרשה לי ללחוץ את ידך. סוף-סוף הרבינו לחשוב ביחד.

סוקראטס: מלבדך לא בא איש?

סידיאס: אשת טיראן.

סוקראטס: סידיאס! המטופשת הנחמדה הזאת! שלח אותה אלי והישאר בחוץ. (סידיאס יוצא. טריקת הדלת. סוקראטס קורא אחריו) ואמור לבעל “ביבר המנוולים” שלך שישלח קוניאק משובח ושהרמין לא תשכח להביא מניפת-זבובים. (צוחק. הקריין צוחק אף הוא. נשמעים ארבעת הצלילים. סוקראטס שורק מנגינה)

קריין: גיבורנו מסתרק, מתקן עניבתו, רוכס מעילו העליון ומצפה.

סוקראטס: (מהמהם כמעט בעליזות):סוקראטס יוּצא היום להורג?…

(משתעל)

קריין: הה, העיתון המזוהם הזה –

(נכנסת הרמין)

סוקראטס: (מתפעל) הרמין – – מעולם לא היית יפה יותר!

הרמין: (מתנפלת עליו) אהובי…

סוקראטס: רגע, רגע… הרמין, תחילה עליך להביע בפני את השתתפותך בצערי, ובקול עמוק, ואז נוכל לעבור לחלק היותר משעשע של פגישתנו.

הרמין: אני – מצטערת באמת – אמרתי לסידיאס שזו ממש חוצפה מה שעוללו לך – זה לא הוגן – אני מצטערת…

סוקרטאס: הו, זה נחמד מצידך – אין זה מבהיל אותך במקצת להימצא במחיצתו של אדם שבעוד… הו, הבלים! הרמין, האם כל האלמנות נראות יפות ומאושרות כל-כך יומיים לאחר מות בעליהן?

הרמין: זה ניסוח משמיץ, חביבי.

סוקראטס: אינך כועסת עלי שרצחתי את בעלך?

(הרמין פוקעת מצחוק)

סוקראטס: את אינך כועסת, אם כך!

הרמין: שנאתי אותו.

סוקראטס: שנאת? מדוע?

הרמין: היתה לו צלקת שחורה ליד הטבור, וזה היה מגוחך ומגעיל.

סוקראטס: הו! (שניהם צוחקים) יודעת מדוע רצחתי אותו? משום שהוא היה עריץ שפל ו… הרשי לי לנסח את הדברים בצורה ברורה יותר – משום שאהבתי אותך מאוד, מאוד, מאוד…

(מחבקה בעוז, היא מנסה להשתחרר ממנו)

הרמין: אל תאלצני לצעוק.

סוקראטס: (מוותר) כרצונך! (שהות, רועד במקצת) הרמין, הביטי בפני, האינני הולך ומחוויר?

הרמין: (בקול מעושה) מעולם לא נראית טוב יותר.

סוקראטס: (רציני) מה שמי?

הרמין: הפסק להיות מגוחך!

סוקראטס: (מאיים) הרמין…

הרמין: איני יכולה לומר לך.

סוקראטס: האם מישהו אסר עליך את הדבר?

הרמין: לא!

סוקראטס: אם כן, מדוע את מסרבת לענות לי על שאלה פעוטה זו?

הרמין: זה עלול לזעזע אותך.

סוקראטס: רצוני להזדעזע בנוכחותך, גבירתי. הגיע הזמן שאזדעזע!

הרמין: אלוהים!

סוקראטס: אם איני מוצא חן בעיניך, הסתלקי לכל השדים והרוחות!

הרמין: (נדהמת) סוקראטס!

סוקראטס: סוקראטס?

הרמין: (מתחרטת) הו, לא התכוונתי, אתה נראית לי פתאום כמו…

סוקראטס: הזקן והקרחת, הה?

הרמין: ההה!

סוקראטס: זה בסדר גמור, הרמין – אני הולך ומתחסל –

(נכנס נער)

נער: קוניאק, אדוני!

סוקראטס: (מתנער) הגעת בזמן.

(הנער יוצא)

סוקראטס: כוסית?… (מוזג) האם תצאי עמי הערב, אם אזמינך אל ה“ביתן הירוק”?

הרמין: (מתנערת) לכל מקום שתחפוץ!

סוקראטס: (פורץ בצחוק) הו, אבל אני כבר לא אהיה כאן יותר הערב.

הרמין: (בפשטות) הו, כן…

(השניים צוחקים)

סוקראטס: יודעת מה שמפתיע אותי, חמודה, שאני חש עצמי מצוּין ואינני יכול להאמין שבעוד שעה אהיה פגר!

הרמין: (מוחה) סוקראטס!

סוקראטס: (בלעג) ואני חשבתי שיש לך סימפאטיה מיוחדת, טעם טוב, והבחנה דקה בבחירת פגרים.

הרמין: למה אתה מתכוון?

סוקראטס: את יודעת יפה למה אני מתכוון. זוכרת מי רצח את בעלך המנוח?

הרמין: שוב אותו נושא?

סוקראטס: והיכן נרצח בעלך המנוח, הרמין?

הרמין: במיטתי!

סוקראטס: כן, במיטתך! זה היה רעיון גאוני. שלך. ידעת יפה באיזו שעה אבוא, וידעת כיצד לשעשע את הטיפש הזה, שנרדם לצידך כתינוק תמים. מאוחר יותר שכבת עם פגר עד הבוקר.

הרמין: איך אתה מעז?

סוקראטס: שיתפת עמי פעולה בצורה נבונה ביותר. כל אזרחית היתה גאה במעשה מפואר כזה.

הרמין: מדוע אתה מבקש להיות שפל דווקא בשעה זו?

סוקראטס: בבוקר הלכת וסיפרת למטה הכללי שלי, שביליתי איתך את מחציתו השנייה של הלילה, ואז אסף סידיאס, שקינא בי ואהב אותך, את הקצינים וישב ישיבה שניה – ואני בעוד שעה קלה מת, וחסל!

הרמין: ריבון העולמים, מעולם לא עשיתי נבלה שכזאת. לא הייתי מעזה, סוקראטס!

סוקראטס: (מגחך) עוד כוסית קוניאק?

הרמין: כן!

סוקראטס: אינני מאמין שסידיאס המציא את המעשיה הזאת בראשו הנבוב.

הרמין: אילו יכולתי להוכיח לך את נקיון כפי בטרם תמות!

סוקראטס: האם תעשי הכול כדי להוכיח זאת?

הרמין: הכול!

סוקראטס: עוד כוסית קוניאק?

הרמין: הו, לא!

(שהות)

סוקראטס: רצחי את סידיאס!

הרמין: סוקראטס!!

סוקראטס: ובכן?…

הרמין: ומי ישלוט בעם? הרי אתה מת?

סוקראטס: את! כן, את! איש לא יתנגד, בתנאי שתענדי את אות השולט של הסדר החדש על חזך!

הרמין: (שהות) סוקראטס, את גאון!

(מתחבקים)

סוקראטס: (בלחש כמעט) כן, אנו נמצאים בביבר של גאונים…

(מוסיקה מעבירה אותנו אל הבאר של המלון. שם ממשיכה תזמורת המלון בנגינת אותה נעימה)

3    🔗

(הבאר)

סידיאס: (צוחק) אני מעריץ אותך, פרופיסור, אתה גאון! הוא נראה עלוב כל-כך! רק במאמץ מרובה הצלחתי להתאפק מלפרוץ בצחוק! הוא טוען שאינו יכול להיזכר בשום דבר שקרה לאחר המשפט… הוא אינו מבין כיצד יכול היה הדבר לקרות לו… (שותים) האם הגיעו מברקים לסוקראטס?

פרופיסור: שלושה.

סידיאס: מה כתוב בהם?

פרופיסור: לא פתחתי אותם.

סידיאס: בכל הקדוש לך, למי אתה מחכה? (קורע מעטפה ראשונה ופורץ בצחוק) “סוקראטס, אל פחד. אנחנו איתך!” (קורע מעטפה שניה וקורא בקול) “סוקראטס, תמיד איתך!” (קורע וקורא בלעג) “סוקראטס, שלך אנחנו!”

פרופיסור: האם זה כה מצחיק, סידיאס?

סידיאס: חוש הומור של סטודנטים בטלנים ורעבים!

פרופיסור: כרצונך.

סידיאס: (מרצין במקצת) מה אוכל אותך, פרופיסור?

פרופיסור: הצלחנו במהירות רבה מדי.

סידיאס: אתה רגיל לעמול קשה על תגליותיך, שנים רבות, הה?… את תגלית השלטון באדם גילה האל בגרשו אותו מגן העדן וקין בהורגו את אחיו… (לוחש) כל מי שיכול היה לתבוע חלק בסדר החדש איננו… (מגחך, מרצין) חוץ ממך…

פרופיסור: הבירה אינה משובחת היום.

סידיאס: הו, כן – (שהות) חוץ ממך. אנו ניטיב לשבת יחד – – (יורק) בירה מחורבנת! (למלצר) מזוג את הבירה הישנה שהסתרת!

פרופיסור: אני חושש מהעם!

סידיאס: העם? מיהו הגיבור הזה? אתה אומנם פרופיסור למדעי החברה, אך העם שבספרים הוא משהו שונה לחלוטין מזה המאכלס את הבתים והעולם. הוא אינו יודע דבר ממה שהפרופיסורים כותבים עליו בספרים ומשום כך אין הוא מתנהג כפי שהם היו רוצים שהוא יתנהג.

פרופיסור: אלא שיש עם המסתובב ברחובות, ולו חוש ריח כמו לכלבי המשטרה ההולכים בעקבות הפושעים.

סידיאס: (בחימה) בלום את הפה! אנו הבטחנו לו לחם, מלחמה והוצאתם להורג של הבוגדים, ואת הבטחותינו נמלא! (בסארקאזם) לא כך, פרופיסור, הרי אינך מוג-לב כזה!

פרופיסור: כן, סידיאס.

סידיאס: (מתקן) כן, הוד-מעלתו סידיאס!

פרופיסור: כן, הוד-מעלתו סידיאס.

(המוסיקה מתרעשת. ארבעת הצלילים)

קריין: מאימתי הספיק סידיאס ללמוד את כל הגינונים המלכותיים האלה?… רק אתמול פרץ את כלובו בביבר, וכבר הוא לובש כפפות ואינו נושך בלא חיוך, והוא יודע שכל החיות בביבר שואפות לפרוץ את כלוביהן וללבוש כפפות וללמוד לחייך…

4    🔗

(חדרו של סוקראטס)

סוקראטס: פרופיסור… כמה נאה מצידך שבאת לבקר אותי!

פרופיסור: (מתפלא) הרמין!

הרמין: בוקר טוב, פרופיסור. הרשה לי להשאירכם לבד. אני ממהרת אל סידיאס.

פרופיסור: הו, ודאי!

הרמין: להתראות, סוקראטס!

סוקראטס: היי! היי! (יוצאת) לבלר הסדר החדש, מעולם לא הערצתי אותך יותר מבשעה זו. האם הועלית בדרגה?

פרופיסור: אני נשיא האוניברסיטה בעיר העליונה.

סוקראטס: לזאת שאפת. הגעת, אם כן, אל הנחלה.

פרופיסור: גם אתה נתאווית לעלות לדוכן זה.

סוקראטס: הו… אפשר שכן, אלא הכול לוטה בזכרוני באיזה ערפל מגוחך… כל מה שאזכור הוא שאף אני הייתי פרופיסור באותה אוניברסיטה, לא כך?

פרופיסור: פרופיסור למדעים הקלאסיים.

סוקראטס: תרבות יוון הגדולה! וחיברתי איזשהו ספר על זכויות האדם בריפובליקה… מה היה שמו של אותו ספר, פרופיסור?

פרופיסור: “העריץ והאזרח בתורתו של סוקראטס”.

סוקראטס: של סוקראטס?… (בחולשה) אינני חש עצמי בטוב, פרופיסור.

פרופיסור: שב לנוח ונשום עמוקות, זה יעזור לך.

סוקראטס: הו, תודה… אתה יודע מה ביקשתי לומר באותו ספר?… יותר מכל צריך השליט לחנך את האזרח… יש לבנות בתי-ספר והכול חייבים ללמוד. מי שאינו מסוגל ללמוד, יוּמת בטרם יקום וימית אחרים… יותר מכל בעל-מקצוע אחר במדינה, יזכּר המורה כמי שברשותו התפקיד הנעלה ביותר, והוא יושבע באלוהים לומר את האמת ורק את האמת. פרופיסור, האם קרא מישהו את הספר?

פרופיסור: חוששני שמעטים מאוד.

סוקראטס: הוא לא היה כתוב בצורה מעניינת. פרופיסור, הואל בטובך למזוג לי כוס מים ולהתיז בפרצופי.

פרופיסור: כרצונך, סוקראטס.

(מתיז מים הנמהלים במוסיקה, המחזירה אותנו אל אולם המלון)

5    🔗

הרמין: (צווחת בשמחה) סידיאס!

סידיאס: הרמין – – כיצד מרגיש סוקראטס?

הרמין: מעולם לא חש עצמו טוב יותר.

סידיאס: הו – הו…

הרמין: (בהתחנחנות) אני אוהבת אותך, סידיאס, חמודי.

סידיאס: (בהתראה ובהתפנקות קלה) הרמין!…

הרמין: האם לא אמרתי לך זאת אף פעם?

סידיאס: (רציני) מה את מתכננת?

הרמין: דבר-מה איום – את נישואינו!

סידיאס: (נדהם משמחה) הרמין! (מנשקה) מחר נחוג את נישואינו.

הרמין: כרצונך, מותק!

סידיאס: בואי נפרסם זאת בכל העיר!

הרמין: קודם כוסית קטנה של ג’ין. אני חייבת להיות אמיצה מאוד…

סידיאס: נחש ערום שכמותך!

6    🔗

(מוסיקה והתזת כוס-מים שנייה.

חדרו של סוקראטס)

סוקראטס: הו, מספיק, פרופיסור, אני חש עצמי הרבה יותר טוב… מסכים עמי שאין לשליט תפקיד חשוב יותר מאשר לחנך?

פרופיסור: לאיזו מטרה?

סוקראטס: כדי שהאזרחים יוכלו לחשוב בעצמם. כדי שלא יהיו עדרים. כדי שיגלו את האמת.

פרופיסור: מה צורך באמת אם איש אינו מאמין בה?

סוקראטס: ואתה הבטחת לו את תמיכת האינטליגנציה כשתיכננתי את ההפיכה.

פרופיסור: לא! אתה טועה!

סוקראטס: אם כן, מה היתה האסיפה בביתך?

פרופיסור: מסיבת-חברים של סוף-שבוע על כוס קפה.

סוקראטס: ומה הוחלט באותה מסיבה?

פרופיסור: לתמוך בכוחות המתקדמים במדינה!

סוקראטס: ומי היו בכוחות המתקדמים במדינה?

פרופיסור: איני חושב שאני מיטיב לזכור את הדבר!

סוקראטס: בוודאי, כולכם ידעתם את שחיתותו של טיראן. הוא הוציא את בנינו להורג במלחמותיו כדי להנציח את שמו בהיסטוריה. בעוד עשר שנים לא היה נותר תינוק בריא אחד בעם הזה! בשם מה נעשו כל הנוראות האלה?

פרופיסור: ואתה היית מפקד בצבאו של טיראן, אם אינני טועה!

סוקראטס: כן! זה היה לפני חמש שנים, כשעזבתי את הקתדרה שלי באוניברסיטה שלכם. משם לא יוכל אדם לשנות דבר במדינה הזאת. הייתי צריך להוכיח לכם שאף אני יכול לשפוך דם, ורק אחר כך לומר לכם את דברי. מדוע לא תמכתם בי?

פרופיסור: בישיבה נוספת ומכרעת של האינטליגנציה הוחלט לא לתמוך בך. סוקראטס, השלטון הוא הכוח ואתה ביקשת להעלות את האמת והחכמה. בעזרתן אפשר לכתוב את הספרים היפים והעמוקים ביותר, אך לא לשלוט אפילו שעה אחת. ביקשת לפזר את מועצת הגנרלים ומושב השרים המיוחדים, לבחור במספר רב של אישים אזרחיים ולתת בידם את הדבר המסוכן ביותר והחשוב מכול, את כוח ההחלטה ואת כוח הביצוע.

סוקראטס: ומי ראוי יותר מן החכמים לשבת ולקבוע תחומים וחוקים ולדעת להבחין בין טוב לרע, בין מותר לאסור… (שהות. ברצינות) אינני מצחיק אותך, פרופיסור?… אתה יודע כמה קל להחריב עולם של נמלים – מביאים עפר זה לתוך מחילה זו והן חונקות אלו את אלו. כל-כך קל!…

(צלצול בטלפון)

פרופיסור: כן, את מי?… רגע אחד… (סוקראטס) נציגת-חברת הנשים שואלת אם היא תוכל לבוא להביע באוזניה את תנחומיה?

סוקראטס: לא! שתשלח את תנחומיה בדואר. זה יספיק בהחלט!

פרופיסור: (בטלפון) אני מצטער… כן! הו, על לא דבר!

(נכנסים הרמין וסידיאס)

הרמין: (קיצרת נשימה) סוקראטס…

סוקראטס: מה קרה?

הרמין: (באי-נוחות) חשבתי שכבר… (סוקראטס מגחך) לסידיאס יש משהו חשוב לומר לכם.

סידיאס: ידידי, אחלו לי כל טוב, אנו נישאים מחר.

פרופיסור: (מוחה כפיים) ברכותי הלבביות!

סוקראטס: (נדהם ובאיטיות) הרמין, את כוכב עולה בסדר החדש.

סידיאס: אני מצטער, סוקראטס, שלא תוכל להיות נוכח בטקס. תחסר לנו.

סוקראטס: לא נותר לי אלא לאחל לכם הצלחה רבה.

הרמין: (נושקת לסוקראטס) תודה, סוקראטס.

סוקראטס: הבה נרים כוסית לחיי הזוג החדש. (מוזג, צוחקים) אני הולך ומת לעיניכם, וזה משעשע את כולנו.

סידיאס: הרשה לי להיות פֶה לנוכחים כאן – אנו מודים לך מאוד, סוקראטס.

סוקראטס: (מקישים כוסות) חן-חן. אבל, רבותי הנערצים מאוד, מהו שנתתם לי, ואין הולך ומכלה אותי, והכול כאילו לא איכפת לי ואינו מסתבר לי, ואין לו כל מובן בעיני, והדברים נטולי עניין שאטרח להתבונן ולחקור בהם?

סידיאס: הוצאנו ממך את החוכמה.

סוקראטס: ריבון העולמים, כיצד עשיתם זאת, הרי זה מעשה אלוהים?

סידיאס: שחררנו שריר קטן במוח האחורי שלך.

סוקראטס: ותו לא?

סידיאס: האמן לי, סוקראטס!

סוקראטס: מסתבר שאני הולך ומשתטה לעיניכם עד שאהיה לשוטה גמור כעבור זמן שאתם קבעתם מראש, בהתאם לתוכנית.

סידיאס: התשובה היא חיובית.

סוקראטס: הרי שאתם עדים להפיכת אדם לחיה, בהבדל אחד – שהוא חסר כוח.

סידיאס: כדבריך.

סוקראטס: וזה דין המוות שנגזר עלי – להשתטות ואחר-כך למות?

סידיאס: בדיוק.

סוקראטס: ומה מתכוונים אתם לעשות בסוקראטס השוטה, אם מותר לי לשאול?

סידיאס: סוקראטס יעשה זאת בעצמו.

סוקראטס: אדם חסר דעת אינו יכול לעשות דבר, אף לא לנקוף אצבע, או להניד עפעף.

סידיאס: אנו נשמש לך כדעת. הפרופיסור יעשה זאת ברצון רב.

סוקראטס: הו-הו… כמה הגון מצידכם. רצונך לומר שאני אפעל בהתאם לרצונותיכם, שיהיו אף רצונותי, ולא אדע על כך?

סידיאס: כן!

סוקראטס: איך אל חשבתי מעולם בכיווּן זה! אני אהיה שליחו ומבשרו של הסדר החדש…

פרופיסור: אלא שאין אנו שולטים בנפש האדם. ברגע שהצלחנו להוציא ממך את החוכמה, באותו הרגע התחלת למוּת. עלי להודות שאין הסדר החדש כל-יכול.

סידיאס: אין רע במותו של אזרח למען הסדר החדש!

סוקראטס: גם אם אמות, את העם לא תנצחו.

סידיאס: אינך מכיר אותם, סוקראטס.

סוקראטס: לאולם לא תחסלו אותו.

(רעש ההמון בחוץ)

סידיאס: שומע אותם?

סוקראטס: מה הם צווחים?

סידיאס: הקשב.

(שהות)

סוקראטס: (נבהל) למה?

סידיאס: הם רוצים להתעלל בגופתך, המנוּולים!

הרמין: מנוּולים!

סוקראטס: אתם יודעים מה חסר להם לכל האנשים שם למטה?… האומץ שלא לקפוץ אל האש בכל פעם שהם רואים אש!

פרופיסור: האם לא תרצה לומר להם את דברך האחרון?

סוקראטס: אתה חושב שעלי לומר להם דבר-מה?

פרופיסור: מיתתך תהיה חשובה בעיניהם מחייך.

סוקראטס: אינני יודע מה לומר להם, ראשי לוהט…

פרופיסור: כל מה שעולה בדעתך.

סוקראטס: בדעתי: כן! השתק אותם, פרופיסור.

פרופיסור: (קורא) אזרחים, צוואתו של סוקראטס!

(קריאות ההמון)

סוקראטס: הם עליזים כאילו עמדו לחזות בהופעתו של מוקיון בקרקס.

פרופיסור: (בתקיפות) דבר אליהם!

סוקראטס: ידידי, אני עומד למות, ומזה זמן רב רציתי לומר לכם כמה מילים לא-נעימות ביותר – אני אוהב אתכם… אלא שדבר לא איכפת לכם ודבר לא תזכרו. אתם מביאים לעולם את המושיעים והגיבורים ואתם גם תוציאו אותם להורג. אל פחד, תוסיפו ותלדו מושיעים חדשים. אתם נותנים לכל דורש את עשר אצבעותיכם ושתי עיניכם וצחוקכם וכל דמכם.

(צווחות, אין הוא יכול להמשיך.

סידיאס משתעל)

פרופיסור: זה היה נאום גדול, סוקראטס.

סוקראטס: (תוהה) פרופיסור, נדמה לי שאינני יודע מה אני שח… העם שונא אותי מאוד!

פרופיסור: משום שאתה אדם רע, סוקראטס!

סוקראטס: האם הגיעו למסקנה זו בבית-הדין הגבוה לצדק? (לסידיאס) אמור לי, סידיאס, האם טענתי דברים של טעם באוזני השופטים שלי?

סידיאס: הדברים עשו עליהם רושם גדול.

סוקראטס: הו!… (מגחך) ודאי… (קולו טרוף במקצת) ברשותכם! (מוזג לעצמו כוס) התרשו לי לשאת את נאומי הגדול בשנית לפניכם?

הרמין: סוקראטס…

סוקראטס: הו, הרמין… נניח, פרופיסור, שאתה השופט. שאל אותי: נאשם, מה יש לך לומר להגנתך?…

(שהייה)

פרופיסור: נאשם, מה יש לך לומר להגנתך?

סוקראטס: כבוד בית-הדין, המותר לי לומר להגנתי כל מה שעולה בדעתי בשעה זאת?… (מצחקק כשוטה) דבר אינו עולה בדעתי. אולי יכולתי להציל את עצמי אם הייתי אומר לכם דבר-מה. (מרצין) מוזר, דברים רבים היה לי להשמיעכם! האם מותר לי לומר משהו על הצדק? מי יתן ואוכל לנסח את הדברים מבלי לפגוע בכבוד בית-הדין… נכון הוא שאתם עושים היסטוריה, אך זו סיבה מספקת לא לחשוש ממנה!… האין די בזה כדי להגן על עצמי?… הייתי צריך לדבר על עיוות הצדק, אך לא זה המקום והזמן. דעו – לאדם לא נותר דבר מלבד הצדק ובית הדין, עתה אני יכול לומר שלא נותר לו דבר… כבוד השופט, בקשתי האחרונה היא – הרשו לי להתפלל..

פרופיסור: למי?

סוקראטס: לאלוהים!…

(צוחקים)

הרמין: זה היה מצוּין, סוקראטס!

סוקראטס: (ברצינות משונה) אלו הבלים אני אומר… הייתי צריך עכשיו לפרוץ בצחוק על שאני אומר טפשויות כאלה… מדוע אינני פורץ בצחוק, פרופיסור? (הפרופיסור משתעל) שומעים את הים? כמה גופות ייפלטו הלילה? עם שחר תהיינה מוטלות על החוף גוויותיהם של המאבדים עצמם לדעת, של השוקעים עם ציי המלחמה, ושל הלוויתנים הנקובים בטורפידות… מכולם תוכלו להכין שמן-מאור נפלא ללפיד החירות… (פורץ בצחוק איטי, הנקטע עם היכנס נערת-הפרחים) מי זאת? אינני מכיר אותה!

פרופיסור: זו נערת-הפרחים.

סוקראטס: האם מותר לה להיכנס לכאן? האם אתם מרשים לה להופיע בחברה זו? מה היא מבקשת?

הרמין: לשים פרחים בעציץ שעל השולחן.

סוקראטס: וזה מעשה רע, אדוני הפרופיסור?

פרופיסור: איני ידוע.

סוקראטס: הרשאי אני לתת לה את הרשות?

הרמין: אין כל רע בפרחים!

סוקראטס: וזו גם דעתו של שליט הסדר החדש?

סידיאס: איני יכול להסתייג הפעם.

סוקראטס: ובכן, רשותי נתונה לך, עלמתי.

נערת-הפרחים: תודה, אדוני.

סוקראטס: (להרמין) האם האי עלמה יפה, הרמין?

הרמין: עניין של טעם. לדעתי יש בה יופי זול המעורר סלידה. ולדעתך?

סוקראטס: היא העם!

הרמין: העם? העם יפה?

סוקראטס: עניין של טעם… (ניגש אל הנערה) נערה, מה שמך?

נערת-הפרחים: דידי, אדוני.

סוקראטס: את בטוחה בכך, נערתי?

נערת-הפרחים: הו, וודאי…

סוקראטס: האם זה פשוט כל-כך לאדם לזכור את שמו?

נערת-הפרחים: חושבת שכן, אדוני.

סוקטאטס: (לוחש) האם את יודעת מי אני?

נערת-הפרחים: אתה אדם מפורסם מאוד, אדוני.

סוקראטס: לא די בכך לאדם כדי שיוכל להוסיף ולחיות. צאי ושאלי ברחוב מיהו האדם המוּצא היום להורג? מה היה שמו? יש לכך חשיבות ממדרגה ראשונה.

נערת-הפרחים: כן!

סוקראטס: אינני רשאי לבכות בנוכחות נערה חמודה וקטנה שכמותך.

נערת-הפרחים: כן-אדוני!

(יוצאת)

סוקראטס: מי שלח את הפרחים היפים הללו?

סידיאס: תלמידי בית-ספר אחד.

סוקראטס:… סידיאס, עזור לי להגיע למיטה… נדמה שרגלי נתאבנו במקצת…

סידיאס: התאמץ, סוקראטס, לשאת את הכאבים.

סוקראטס: אל פחד, מעולם לא היה לי אומץ רב כל-כך כמו בשעה זו, אולי משום שאני נזקק לו פחות מבכל פעם אחרת. כיצד אדע, פרופיסור, בבוא אלי המוות?

פרופיסור: הוא יבוא אליך לאיטו, מן הרגליים, ובהגיעו אל ליבך תמות!

(נער נכנס)

נער: מר סידיאס, מברק.

סידיאס: כן.

(הנער יוצא. סידיאס פותח את המעטפה)

קריין: (נשמעים ארבעת הצלילים הידועים) הוא בוודאי לא יקרא באוזנינו את המברק הזה – “בוא מיד למטה. בצפון פרצה מרידה”. סידיאס מן העיר העליונה איננו מחוויר, הוא יאמר בפשטות –

סידיאס: אני מצטער, עלי למהר. מחכים לי. הרמין?

הרמין: כן – כאן לא נותר דבר…

(יוצאים)

סוקראטס: מה השעה, פרופיסור?

פרופיסור: שעה אחת לפני חצות.

סוקראטס: חשבתי שהרבה יותר מאוחר… כל זה צריך היה ללכת הרבה יותר מהר… (שהות) מדוע לא ניצחתי אתכם? הרי כולכם מנוּולים, פרופיסור? מה היתה כאן הטעות? מה לא הבאתי בחשבון? החזק בברכי, פרופיסור… אינני חש אותן עוד… (מגחך במאמץ) איזו שלימות, איזה דיוק, כמו פצצת-זמן.

(מנגינה רעשנית, ואנו באולם המלון המלא עיתונאים)

7.    🔗

סידיאס: (צועק) לכל הרוחות, מי אתם? מה אתם מבקשים?

עיתונאי א': האם נכון שהצבא התפצל בין הגנרלים ומקבל פקודות ממפקדים שונים?

עיתונאי ב': לכמה זמן יספיק הלחם?

עיתונאי ג': מתי תפרוץ המלחמה שהבטחת לעם?

עיתונאי א': האם סוקראטס מת?

סידיאס: הוא מת! שומעים כולם? סוקראטס מת!… (שהות) תמצאו את גופתו בקומה העליונה…

(ריצה מבוהלת במדרגות. פריצת הדלת ועצירה פתאומית)

8.    🔗

(החדר)

סוקראטס: (בחולשה)… אינני חש עוד את בטני, פרופיסור!

פרופיסור: מי הרשה לכם להיכנס לכאן? מה רצונכם?

סוקרטאס: מי כל האנשים האלה, פרופיסור, האם הם האנשים שלנו?

פרופיסור: עיתונאים, סוקראטס.

סוקראטס: הודעה לעיתונות? היכן טעיתי בחישובי, פרופיסור?

פרופיסור: (צועק) זה הכול! זה הכול, רבותי!…

(חובט בדלת)

סוקראטס: אני חשוב שאני…

פרופיסור: אני מצטער, אדוני!

סוקראטס: פתח את החלון… לקצת אויר צח.

פרופיסור: כן סוקראטס…