¹

(6 במאי 1898)

ב“אמריקן היברו” משמיע האדון קלוד ג. מונטיפיורי את קולו נגד הציונות. המאמר ראוי מאוד לתשומת-לב בגלל אישיוּתו של המחבר, בגלל האֶלגאנציה של הצורה והתוכן הברור ללא-פשרה. מחמת טעמים אלה רוצים אנו לטפל במתנגד הזה ביתר פרטיות מכפי שהדבר נעשה תמיד, שעה שמשמיעים כנגדנו את הנימוקים הידועים מכבר, המוכחשים והמבוטלים מכבר, נגד התנוּעה היהודית הלאומית.

אנו יכולים כיום, לאחר כמעט שלוש שנים של הפולמוס הזה, להניח בלי ספק, שהוויכוח הכללי על ערכה של הציונות כבר נתמצה עד תום. בשני המחנות כאחד כבר מצאו להן ההשקפות השונות לגוני-גוניהן את ביטוין המלא. המפלגות תפסו גם הן את עמדותיהן הסופיות. אלה שעדיין הם מהססים או שהעניין עדיין אינו נהיר להם כל הצורך, נשאר להם רק להחליט, לאיזה משני המחנות עליהם להצטרף. על-כן נראה בעינינו מיסטר קלוד ג. מונטיפיורי כמין נואם ראשי של הצד שכנגד, החוזר ומסכם בבהירות שאין למעלה ממנה ובסגנון גדול באמת, את כל מה שאפשר להעלות נגד שאיפותינו. הוא ישר למדי כדי להודיע מראש שהוא מתנגד מוחלט של הציונות, שהוא רוצה להסביר אותה לקוראיו של “אמריקן היברו”. אין הוא רוצה לאחז את עיניו של שום אדם, אין הוא מגלגל עיניים כלפי מעלה מתוך קדושה של צביעות, אף אינו מסלף את העובדות. הוא אומר: כך וכך הוא מצב העניינים האובייקטיבי, כזאת וכזאת היא דעתי הסובייקטיבית שלי, של קלוד מונטיפיורי. כל הכבוד לאויב כזה! אבל לאחר הברכה מן-ההכרח שיורשה לנו להכות אותו אל החומש.

הוֹ, מיסטר קלוד מונטיפיורי הוא אישיות מייצגת מצוינת של מתנגדינו . הוא חפשי, גאה, מלומד, וגם, במידה שמתנות חיצוניות של הגורל יש בהן כדי להקנות זאת, הוא אדם מאושר על פני האדמה הזאת. הוא חי בארץ, שבזמן הזה עדיין היא אי-האושר בים הגדול של שנאת היהודים. הנה הנהו, מה שאי-אפשר אמנם להבין לאלתר על-פי שמו הוואֶלשי, אנגלי מושלם. מוצאו ממשפּחה, שלפי תעוּדות-היוחסים שלה היא יושבת בבריטניה זה זמן רב והגיעה שם לעושר ולכבוד. אין אני מכיר את דרך-חייו בדיוק, אבל לפי שהופיע לפני באותה שיחה, שהוא עצמו מזכיר אותה ב“אמריקן היברו”, קרוב לוודאי שעבר את שלבי ההתפתחות של אנגלי מוצלח מבית עשיר-נכסים. הוא כיום בן ארבעים וכמה, נעוריו חלו איפוא כבר בזמן הטוב-יותר, שבו חימם – אז מוטב לומר: ריכך – בנימין ד’ישראלי את לבות בני-ארצו הנוקשים הקרים, בשביל שיווּי-הזכויות החברתי של היהודים. האדונים הצעירים מדורו של קלוד מונטיפיורי חייבים היו תודה מרובה לרומאנטיקה של ד’ישראלי. שעה שהתאמנו באיטון או בהרראוּ² לקראת תחרות-קריקט עם בניהם של האצילים האנגלים; שעה שעסקו באוכספורד או בקיימברידג' בשיט או בלימודים, ודאי שלא הרגישו עוד כלל, שלפני זמן-מה היו שרויים במצוק. אדם המסתכל בדור החדש, שקלוד מונטיפיורי מייצג אותו כל-כך יפה, נזכר בלי-משים במשחקי-התחרויות הנאים של האנגלים ובערכם החינוכי. משחקי-התחרוּיות עזים אלה נראים בעינינו כחיקוי וכתחליף לאותן מלחמות-הקיום, שבהן מתפתח בדרך-כלל מרצם של מעוטי-האמצעים. מאבק ותחרות הריהם כל החיים, והואיל ודלדול-המרץ היה מאיים דווקא על השכבות העליונות של החברה, מאחר שהנוער הגברי שלהן לא נאבק ולא תיחר במאמץ גופני, הנהיג החינוך האנגלי מתוך המדיניות רבת-מעוף את המשחקים האלה.

ליהודים הצעירים באנגליה עדיין נכונו אמנם בבית-ספר מלבד זה גם מרורות ודאגות במידה מספקת. ד’ישראלי תיאר את ייסורי-הנפש של הנערים ה“זרים” האלה באורח משכנע,³ והתוצאה לא איחרה לבוא. דורו של קלוד מונטיפיורי חלקו שפר יותר. כמה נחמד ונעים עתה לחשוב, כי העלמים היהודיים המתבגרים נעשו זרים יותר לצור-מחצבתם האמיתי, משום שסבלו פחות סבל מוסרי, הודות ל-oratio pro domo⁴ של משורר יהודי! צא וראה, הרי כאן מקרה שבו הסולידאריות היהודית היו לה גם הצדדים הטובים שלה בשביל האנגלוסאכסים בני-דת-משה ובעלי השם האיטלקי. הם מפיקים תועלת מביטולו של המשפט הקדום, שאחד מהם השיג אותו בכוחו. משחקי הקריקט באיטון או בהארראו, בתחרוּיות השיט באוקספורד או בקיימברידג' לבשו אותם הצבעים שלבשו חבריהם. הטלאי הצהוב נעלם.

והדור הזה, שכבר גדל בחיים של טובה וחדווה, המכיר את מלחמת-החיים רק מתוך המשל של המשחקים, רואה את עצמו פתאום עומד מול תנועה של אנשים מרי-נפש. יהודים הם אלה, כלומר, בני אותו עם שממנו יצא ד’ישראלי, וּבְמִרְוָח מתאים מאותו גדול – גם קלוד מונטיפיורי. מה רוצים היהודים הללו בקריאתם לציון, הבוקעת ממעמקי ישותם? האם אין חיים כבר בטוב שבעולמות האפשריים? האם אין אנו משחקים קריקט עם בניהן של משפּחות אנגליות מפורסמות? האם עדיין אנו נושאים את הטלאי הצהוב? האם אין אנו מגיעים לפעמים עד לבית העליון? האין אנו עושים עסקים טובים? ואם אין אנו בעלי אמצעים, האין אנו יכולים להתמסר לתרגולים מדעיים?

מיסטר קלוד מונטיפיורי הוא אדון מלומד. הוא מתעסק, כנראה, בעיקר במדעי-היהדות, מרצה הרצאות לשם סיפוק עצמו, ויש לשער שמעולם לא הכתים את ידו בהשגת-ממון. הוא גם בעל-צדקה – לפי הסגנון הישן. מוצאים את שמו בכל רשימת התורמים, הוא עומד בראש מפעלי-צדקה שונים; ואם ליידי פלונית-אלמונית שולחת אליו גליון-התרמה, הוא רושם בוודאי את הסכום הגבוה ביותר. בכל זה אין שום פגם. ועדותו של ג’נטלמן מושלם כזה ודאי שיהיה לה תוקף בכל דבר – פרט לציונות, אם הג’נטלמן הזה מתנגד לה. שכן הציונוּת יש בה תופעה מופלאה. ככל שמעמדו של אדם גבוה יותר, ככל שמצבו טוב יותר, כן פּוחת המשקל של התנגדותו. בשעה שלהיפך, הצטרפותו של אדם שמעמדו איתן, משמשת הוכחה חזקה ביותר. על-יסוד זה אנו יכולים כבר כיום לנסח כלל גדול: בנידון הציונוּת ערך הצטרפותו או התנגדותו של אדם נמצא ביחס הפוך למידת עשרו. האדון מונטיפיורי מרגיש את עצמו טוב ואינו רוצה בשום שינוי במצבו הנוכחי? זה נחמד מאוד, ואין עיננו צרה בו. אבל מוח תקין קשה לו לתפוס, מה סמכות תובע הוא לפי זה לעצמו, לשפוט על סבלותיו וצרכיו של המון-עם עצום ורב כזה, שמצוקתו כל-כך בלתי-מוכחשת, שאף הוא עצמו אינו מכחיש אותה.

דעותיו הסובייקטיביות של מיסטר קלוד ג. מונטיפיורי אין איפוא להביא מהן ראיה. לכל היותר מצער הדבר, שהוא משפיע בדוגמה שלו על כמה בני-אדם מוגבלים ברוחם, או שהוא גורר אחריו אותם רפי-הרוח, המשתוקקים להימצא בחברה כל-כך טובה. תנועת עם חסונה כתנועתנו יכולה לשאת הפסדים כאלה. האובדים האלה עתידים להצטרף אלינו כולם, לאחר שיתברר כי הצדק היה אתנו, ואנחנו נאמר להם בחיוך “ברוכים הבאים!”

הוא מסביר בבירור גמור את הסיבות, שבגללן אדם נעשה ציוני. הוא מודה, כי יהודים חרדים וריפורמיים עם חפשים-בדעות כאחד משתייכים לציונוּת. אנו כנגד זה נודה ברצוננו הטוב, כי גם המחנה שכנגד מורכב מאותם הסוגים. כבר מכאן מתחוור, כי על-פי השכל יש להסתייג מכל נימוקים דתיים. כל אחד מאמין וחושב גם בתורת ציוני לפי נטייתו האישית. חופש-המצפון, המלא והשווה, הוא נכס יקר-ערך מדי של האנושות התרבותית המודרנית, משנרשה אפילו להעמיד אותו לוויכוח בתנועתנו. שיקוליו של מיסטר מונטיפיורי הם איפוא לחינם, ואין אנו מתעכבים עליהם כלל.

הגרעין של מסקנותיו הוא כזה:

“מדינת-היהודים, אומרים, היא הפתרון היחיד לשאלת-היהודים. נניח רגע אחד, שהדבר הזה נכון; ואם כן הרי הרבה תלוי בכך, באיזה אופן ניגשים אל הפתרון הזה. האם זהו פתרון עצוב או משמח? האם זהו הכרח עגום, או אידיאל רב-תהילה?”

לאחר שהעמיד מיסטר מונטיפיורי לעצמו את השאלה בצורה זו של דילמה, הוא עונה לעצמו מתוך קורת-רוח. אפשר לקרוא את הדילמה שלו, וכן התשובות שהוא כופה עלינו, מתוך בדיחות-דעת גוברת. לפני שנים אחדות צחקו הרבה בצרפת על ראש-הממשלה באותה שעה, מר דיפי, שבאחד הימים קרא לעבר הסוציאליסטים: “Je vous emferme dans un dilemme, dir=”rtl“>”⁵ אבל הכלוּאים בתוך הדילמה של הגיונו הוסיפו להתהלך חפשים ורוחם היתה טובה עליהם, וכך הם מתהלכים גם כיום, בשעה שמר דיפי מזמן חדל למשול ולכלוא את הבריות בתוך דילמות.

ובכן, הקרן האחת בדילמה של מונטיפיורי: “האידיאל רב-התהילה”. אם מישהו רואה את ציון בתורת כזאת, אי-אפשר שיהיה עוד, לדעתו, אזרח במדינה שהוא נמצא בה. ריבונו של עולם, מדוע לא? האם קיימת בין ההווה והעתיד רק ברירה יבשה כזאת? האם אין אדם יכול להפעיל את זכויותיו ולמלא את חובותיו בהווה, ועם זה לשאוף לימים טובים יותר ולקדם את בואם? כן, כיצד נתהוותה התרבות האנושית כולה? איש ההגיון מונטיפיורי יאמר – וגם יוכיח, כי הוא מוכיח הכול – שאין אדם יכול לגור בשני בתים. כמה נכון! אך אין אדם יכול לבנות בית חדש, שעה שעדיין הוא דר בבית הישן? לא, יאמר הוא, אסור, כי הוא בעל שכל שיטתי, הרואה קפיצות כאלה בלתי-הגיוניות ומסוכנות. לפי זה היו בני-אדם גרים עוד עד היום במיבני-כלונסאות או בחורי-עפר, אילו לא היו קיימים מוחות אחרים שונים ממוחו שלו.

אבל ציון בתורת “אידיאל רב-תהילה” יש בה חסרונות אחרים: היא מוכרחה לעורר את האנטישמיוּת. והנה כבר יש לנו מאחרינו נסיון של שלוש שנים בארצות מארצות שונות. בשום מקום לא עוררה הציונוּת את האנטישמיות ולא הגבירה אותה. ההיפך הוא הנכון. האנטישמיים הגרועים ביותר מודים, שהכיווּן האידיאלי הזה של היהדות החדשה ראוי לכבוד. אילו לא היה מיסטר מונטיפיורי מודאג כל-כך וחושש למצבו הטוב, אילו עמד בחוץ נתון במלחמת-הקיוּם כמו הרוב העצום של בני-עמו, ודאי שהרעיון על הרעת-המצב לא היה עולה בדעתו. לא, לדבר זה אין לחשוש; הרבה יותר אפשר לחזות מראש, שבכל ארץ יהיה ערכם וכבודם של היהודים עולה, אם מספרם יהיה פּוחת והולך. ולבסוף, כשיישארו המתבוללים בלבד, יביטו עליהם כעל סוג יקר-המציאות, כפי שהם באמת. אבל נניח, שהדין עמו: האדון מונטיפיורי והדומים לו יצמחו להם אי-נעימויות מן התנועה הציונית – באיזו זכות דורש הוא מאתנו, שאנחנו, העם היהודי, נוותר על שאיפתנו להטבת מצבנו, נחניק את זעקת כאבנו, ונעבור בשתיקה על כל המצוקה החומרית והמוסרית המענה אותנו? תביעה כזו היא גרוטסקית. מי שמעז להעלות אותה, רושם לעצמו תעודת-עניוּת. לצערנו הרבה אנשים חושבים כך, אבל רובם החכמה אוסרת עליהם לדבר כך.

וכאן מציג לפנינו מיסטר מונטיפיורי את הקרן השנייה: “ההכרח העגום”, ושוב הוא “מניח משהו”. מה הוא מניח? “שהאנטישמיות תעבור מחר מן העולם, שהיהודים ברוסיה וברומניה יזכו פתאום בשיווי-זכויות מוחלט, שהמשטמה והנידוי החברתי, שמהם סובלים היהודים באוסטריה ובגרמניה ואפילו mirabile dictu⁶ בארצות-הברית, יימוגו וייעלמו לפתע פתאום”. אז תחדל הציונות להיות “הכרח עגום” תיכף ומיד. כן, אם הוא כבר עוסק בהנחות, למה לא יניח מיד, שאנו נמצאים על הירח, או במאה העשרים ושלוש לספירה, או שאנו יודעים לעוף. אכן, אילמלא ידענו, כי מיסטר מונטיפיורי הוא אדם בעל-נימוסים ובעל-צדקה, היינו סבורים שהוא חומד לו הלצות תפלות על חשבון אסונו של העם.

לכל ההנחות המחוכמות האלה שמיסטר מונטיפיורי מפריח כבועות בחלל-האוויר של חדר-לימודיו ברוב נוחיות, חסרה לנו הסבלנות. נסיון מלא מרירות עמוקה לימד אותנו, היהודים המודרניים, ה“משוחררים”, כי האנטישמיות אינה נעלמת ואינה יכולה להיעלם, משום שסיבותיה אינן מסולקות. אמרנו זאת תכופות. כל יום חדש מביא הוכחות חדשות, – אבוי! בכל העולם. זרם-יציאה של המוני-היהודים הלחוצים-קשה מן הארצות שבהן הם למשא על עצמם ועל סביבתם, עתיד להתקבל על-ידי היהודים והנוצרים כאחד בקריאת-תודה של הקלה. ואנו, בתורת בני-אדם רציניים, המכירים יפה את האחריות הגדולה המוטלת עלינו, נדאג לכך שיציאה זו תתנהל על יסוד ערובות המשפט הכלל. חסרה לנו הקלות, שבה מסלקים כמה נדבנים רבי-חסד את המהגרים היהודים המסכנים אי-שמה, הרחק מעבר לים, הרחק ככל-האפשר. חוסר-הערך של הנסיונות האלה, גם אם הם נעשים באמצעים הגדולים ביותר, מתגלה יותר ויותר ברוּר. כל דין-וחשבון של חברות-הצדקה הללו מכלי הודאה מוסווית פּחות או יותר, שמאמציהם של האפוטרופסים לא נשאו פרי. כל זמן שהאדונים האלה לא היה להם מושג מהתעוררוּתה של התודעה הלאומית החדשה של עם ישראל, היו מעשי-הנדבנות שלהם ראויים לא רק להידון לכף-זכות, אלא גם לשבח. המצב הזה נשתנה בהדרגה.

האם הציונות היא הכרח, שואל עוד מונטיפיורי. מי שאין לו ארמון באנגליה, לא יטיל ספק בדבר.

אבל האם אין הציונות “ארמון באספמיה”, טירת-עננים ברקיע, אוּטופּיה, חלוּמה על-ידי בעלי חלומות? אין אנו רוצים לענות על כך בנימוקים שבתבונה, שהרי הללו אינם משפיעים אלא על אנשי-בינה, הבלתי-מוגבלים ברוחם. הציונים שלנו בבולגאריה, בדרום אפריקה, משיבים תשובה בסער תרועות. בבולגאריה הם ראו, כיצד יצירת מדינה מתרחשת בהווה. בדרום אפריקה השתתפו בעשור האחרון בגידולה המהיר של המושבה. הציונים מן הבאלקאן, ציוני ה-Chartered Company⁷ הם נימוקינו המשכנעים ביותר. כן, וכל האותות של התחבורה העולמית, הכבל במעמקי הים, הקיטור של הלוקומובילים, מכונת הזריעה, הקצירה והדישה, הכותנה ההודית, החיטים האמריקאיות, העברת-הכוח בתיל הדק – בקצרה, כל מכלול הפלאות, המלבלבים ביומיום שלנו, האם אין הם מדברים אל חוּשו האטוּם של מיסטר קלוד מונטיפיורי המלומד? נימוקי-ההוכחה שלנו הם מהיום, שלו הם מתמול ומשלשום. הוא מצטט מתוך יתרון-ידיעה ושביעת-רצון את הפילוסוף היהודי העתיק פילון.⁸ האם אין מנצנץ מעולם במוחו של מיסטר קלוד המלומד הרעיון, כי החכמים העתיקים יכלו להיות חכמים רק בתוך זמנם, וכי תנאי-חיים אחרים מולידים גם חכמת-חיים אחרת? כל זמן יש לו חכמתו שלו, חכמיו שלו.

והאם אין מיסטר קלוד מונטיפיורי יכול לשער לעצמו, מה ירחב לבם של אלה שאינם חושבים על נוחיוּתם שלהם, אלא משרתים רעיון מסוים, על אפּו וחמתו של המון מתנגדים? במשך הזמן הקצר של מלחמתנו כבר התגברנו על מכשולים, שהם קשים יותר מן הדילמות היגעות של מיסטר מונטיפיורי. אכן, כל-כך פשוטים, כפי שמצייר אותם לעצמו הוגה-הדעות האנגלי-היהודי הזה, אין הדברים באמת. “הכרח עגום” או “אידיאל רב-תהילה”? ובכן, גם זה וגם זה. נימוקיהם של האנשים הם שונים כשם שהם עצמם שונים זה מזה. כולם יחד הם מהווים את מעבה-היער של האוּמה. אבל מי שעיניו אינן חפשיות לראות נכוחה אינו רואה, כפי שנוהגים לומר, את היער מרוב העצים. ואחד כזה ילמד אותנו בינה? לא, לא, תודה רבה. אנו רואים את היער, אנו מאמינים ביער. והציונוּת עוברת כמו סופה מטאטאה על-פני כל היהדות. הענפים היבשים יופלו, בצמרות יש לפנות מקום בשביל הזלזלים הצעירים-תמיד, הרוצים לפרוץ למעלה, אל זיו השמש.

במקור: Representative man (אנגלית): אישיות מייצגת. הביטוי לקוח כנראה משמו של ספר-מסות מפורסם של הפילוסוף האמריקאי ראלף ואלדו אֶמרסון (1803–1882) : Representative men.