זכינוּ למדינה משלנוּ. כלוּם יש אזרחים במדינה זו? אלפיים שנה לא היתה לנוּ הרגשת אזרחוּת נוֹרמלית. אמנם, לא הרגשנוּ את עצמנוּ זרים במדינות שחיינו בהן, אבל הן היוּ זרות לנוּ. השוטר היה “שלהם”, וכאילוּ לא נוצר אלא כדי להציק לנוּ, לסגור את “החדרים” באמתלה שהתנאים ההיגייניים אינם כסדרם, לערוך רפורטים על כל עבירה; והכל חשבוּ כיצד להסתתר מפניו ואיך לעקוף את החוק. גובה־המסים ודאי שהיה למעמסה וטענה עיקרית בפינוּ: אין אנוּ מקבלים את התמוּרה הראוּיה. רוב ההכנסות הן מהיהוּדים וכל ההוצאות – לטובת האחרים. פקיד ממשלתי לא היה כאזרח רגיל בעינינו אלא כמין בריה שיש לפחד מפניה או לבזות אותה. הרופא הממשלתי, השופט וכד' הם אולי אנשים הגונים, אבל מוטב להתרחק מהם. כדי להחליש את הרעה השתמשו באמצעי בדוּק – השוחד. אם הממשלה עויינת אותנו והפקיד הממשלתי שנוא עלינוּ ושונא אותנו – הרי כל אמצעי כשר. אם צבא הוּא דבר רע והמלחמה אינה שלנוּ – יש להתחמק מהצבא בכל האמצעים, כדי להציל את החיים – ועשו מה שעשוּ. ואם היה פעם שליט שהתיחס אלינו באופן אנושי – העריצו אותו באופן אישי, התפללוּ לשלומו, אבל היחס לשלטון ולפקידי הממשלה בדרך כלל לא נשתנה במאומה.
אמנם, היוּ יהוּדים מתבוללים, בעיקר במערב אירופה, שראו את עצמם אזרחים ככל הגויים; אבל גם להם חסר היה היחס הנורמלי לשלטונות; הללוּ לָקוּ בהרגשת־נחיתוּת, ועל כן שאפוּ תמיד להראות פטריוֹטיזם מוּפרז והתבטלו לפני כל פקיד ממשלתי קטן.
גם בארץ, בימי ממשלת המנדט, לא נשתנה הרבה היחס שלנו לשלטון. הלא כל עבודתנו היתה כביכול “הפרת החוק”: עליה בלתי ליגלית, קניית קרקעות והתישבות בתחבוּלות שונות. לא היה לנוּ כל ענין לשלם מסים, כי הכסף הוצא לא לטובתנו. לא שמרנוּ על החוק, כי לרוב היה נגדנוּ, גם בימי נציבים שאהדו פחות או יותר את מפעלנוּ. קרוב לשלושים שנה חונכנו וחינכנוּ את הדור הצעיר לעקוף את החוק וראינו בשלטון גוּף זר, עויין, ולפעמים אויב שמצווה להערים עליו.
עשרות אלפים, ועד מעט מאות אלפים, מאחינו ואחיותינו הבאים מהמחנות, חיוּ 8־7 שנים, תחילה במחנות־ריכוּז של הנאצים ואח“כ במחנות־פליטים של המשחררים – למדו, ביחוד בתקוּפת הנאצים, שאת זכוּתם האלמנטרית לחיות הם יכולים לרכוש רק ע”י רמאות. רימו ושיחדו את הגסטאפּו, את ה“קאפו” וניסו להערים על פקיד אונר“א, רופא הג’וינט, עסקן הועד המרכזי, האחות הארצישראלית ואף על אנשי מפלגתם – כדי לרכוש יותר לחם, יותר סיגריות, סרטיפיקטים לא”י ועוד. אולי אין להאשים איש בכך, כי כאלה היוּ התנאים. לא כל אחד עמד בנסיון.
והנה זכינוּ והמדינה היא שלנוּ, שאנוּ נבחר בה בחירה חפשית בלי כל לחץ מצד זרים, והכסף שיוּכנס מהמסים יוצא לתפקידים קוֹנסטרוּקטיביים לטובת כל אזרחי הארץ, והשוטר הוּא שלנוּ והפקיד הוּא אזרח כמונוּ.
האם יהיה בכוחנו לעכל בנקל את כל הטוב הזה? כלום נהיה מסוּגלים להפוך בן־לילה את עורנו ולשכוח את כל ההרגלים הרעים, שהורגלנוּ בהם בעל כרחנו לשם מלחמת הקיוּם במשך דורות רבים? הנכיר ונרגיש בעומק לבנו, כי שוחד הוא דבר רע ומזיק מאד? שזו היא קורוּפציה המביאה לידי הרס המדינה? הנוכל במשך זמן קצר לסגל לנו יחס נורמלי – לא של זלזוּל ולא של התבטלות – לפקיד הממשלתי, למיניסטר ולסגנו, בין אם הם בני מפלגתנו ובין אם הם שייכים למפלגה אחרת? הלא עצם הופעת הפורשים יכלה לצמוח רק על קרקע ורקע של זלזול בשלטון! הנוּכל להתרגל לכך, שאם השלטון הוא היום בידי השמאל ומחר בידי הימין – החוק הוא חוק ואת המסים יש לשלם בסדר ואת הוראות הממשלה יש למלא בדיקנוּת וגיוּס לצבא ולשירוּתים לאוּמיים נשארים חובה לאוּמית בכל התנאים?
והצד השני של המטבע: לא חונכנו להיות אזרחים נורמליים במדינה שלנוּ, האם כבר הורגלנוּ להיות שליטים? מי שאינו מסוּגל להיות אזרח טוב אינו מסוּגל גם להיות פּקיד טוב ואינו יכול להיות גם שליט טוב. אולי ייראֶה הדבר כאבסוּרד – דוקא לנוּ, אשר כה רבות סבלנוּ מהביורוקרטיה של ממשלות זרות, נשקפת סכנה שהשליטים ייהפכוּ ביורוקרטים גרועים. לאיש שהיה מדוכא ונכנע זמן רב נשקפת הסכנה שעם בואו לשלטון ייהפך ביורוקרט וינהג באכזריות. ראינוּ, לדאבוננוּ, דוגמאות רבות ממין זה במשך ימי גלוּתנו.
אזרחות נורמלית, כלומר: יחס פשוּט וגלוּי של האזרח לשלטון ושל השלטון לאזרח, אינה נקנית בקלות, אלא צריך לכבוש אותה.
בסיסמת כיבוּש העבודה רכשנוּ את המדינה; את האזרחוּת במדינה עלינוּ לכבוש, בין כאזרחים ובין כשלטון. ייתכן שיהיה צורך בארגוּן בין־מפלגתי מקיף, לכל שכבות העם, לשם מנִיעת קוֹרוּפּציה, שוחד, דמוֹרליזציה, פּרוֹטקציוֹניזם, בּיוּרוֹקרטיה וכו'. על־כל־פּנים הכרחית בקורת הדדית, כדי להקים ולקיים מדינה כמתוּקנות שבאוּמות העולם. 1948
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.