במקום לפתוח ישר בעניין שעליו באתי לכתוב – התרחבות התהום בין אנשי מעשה לבין אנשי רוח, ודי להציץ ברשימות מועמדי המפלגות העיקריות לכנסת הבאה – אקדים ואספר מעשייה מופלאה, שמצאתי ב“ספר המעשיות” של מרדכי בן־יחזקאל, “כבש אותו בשלוש מעשיות”¹.

מעשייה זו באה להסביר מה הביא את ר' יעקב יוסף מפולנאה, שהיה מפורסם כאחד מגדולי הדור, לקום יום אחד ולדבוק בר' ישראל בעל שם טוב, מייסד החסידות.

ר' יעקב יוסף היה אחד “המתנגדים” המובהקים לבעש“ט ולמעשיו, ואילו הבעש”ט רצה למושכו אחריו. מה עשה? יצא לעיר שאריגרוד ונכנס לתוכה השכם בבוקר, בשעה שבעלי־הבתים מוליכים את בהמתם למרעה. העמיד גם הבעש"ט את עגלתו ועמד להאכיל את סוסו, ואגב שיחה עם אחד היהודים שהוציא את בהמתו למרעה, סיפר לו מעשה. השומע נשאר נטוע במקומו, “לבו נמשך אחר סיפורו של האורח, שדבש וחלב תחת לשונו”. ראה יהודי שני את השניים משוחחים, היטה אוזנו, ושוב לא יכול היה לזוז ממקומו. עד מהרה התקבצו בזה אחר זה כל בעלי־הבתים סביבו, והוא עומד ומספר מעשה אחר מעשה…

כדי לקצר: בא ר' יעקב יוסף לבית־הכנסת להתפלל, ומצא את השערים סגורים. השמש, שנכבש גם הוא לבעל־המעשיות, הגיע באיחור וסיפר לרב מה קרה: הקהל עומדים סביב איזשהו אורח מוזר ומאזינים לסיפוריו. ציווה הרב על השמש, שבגמר התפילה יביאו אליו לדין־תורה, והוא יצווה להלקותו ברצועה על שביטל קהל שלם מתפילת־שחרית. וכך מתואר אותו מפגש גורלי:

והיה בבואו אל הרב, הראה לו פנים צהובות, נתן לו שלום, ושאל אותו: “אתה הוא האיש, שבא לעירנו בבוקר השכם, וביטל את הקהל מתפילה בציבור?” ענה בשקט ובנחת: “כן הדבר, אני הוא האיש”. ותוך כדי דיבור המשיך ואמר: “כן, אדוני הרב, סיפרתי מעשיות, כי זו היא דרכי, והייתי מבקש מאת מעלתו, שלא יקפיד עלי, אם אספר גם לו מעשה”. הסתכל בו הרב, ראה את פניו המאירים והשקטים, ואמר: “תספר”. עמד האורח וסיפר לו מעשה, והרב ישב ושמע, ונתפעל מאוד מדרך הסיפור. משסיים את הסיפור, נחה דעתו של הרב, ולא הקפיד עליו. ולא עוד אלא שהתחיל לדבר אליו בלשון כבוד; לא דיבר אליו בלשון אתה, כי אם בלשון אתם, כדרך שמדברים לאנשים מכובדים. כשמוע האורח, שהרב מדבר אליו בלשון כבוד, לא קרא אותו “רבי” בדברו אתו, כי אם דבר אליו בלשון נסתר. פתח עוד פעם ואמר: “אם ירצה כבודו, אספר לו עוד מעשה.”

שלושה מעשים (מעשיות) סיפר הבעש“ט לר' יעקב יוסף. בסוף המעשה השני מעלה הרב את אורחו למדריגת “רבי”, והבעש”ט מוריד את מארחו מדריגה: “אם אתה רוצה, אספר לך עוד מעשה.”

וכשמסיים הבעש"ט את המעשה השלישי, קם הרב ממקומו וקורא:

כעת יודע אני, מי הוא האורח! יכול אני להשבע כי כבודו הוא הבעל שם טוב, והנני מוכן לילך אחריו, ולהתקשר אליו בכל לבבי ובכל נפשי!

★

מעשייה זו ראוייה שיכללוה בקורסים לתורת־הספרות, בפרקי ה“פואטיקה”, אבל זו כבר אופרה אחרת. כאן הבאתיה בגלל הצירוף “אנשי מעשה”, הנתפש אצלנו כניגודו של “אנשי רוח”.

במעשייה זו, ולא רק בה, “מעשה” הוא סיפור ועשייה גם יחד, לא שום דבר־והיפוכו. לפני תפילת־מוסף צריך הש“ץ לומר תפילה לעצמו, להסביר מכוח אילו הישגים הוא קם ומתפלל בשם הציבור, מבקש רחמים “עלי ועל שולחי”. זוהי התפילה הנפתחת ב”הנני העני ממעש“. לאיזה “מעש” התכוון מחבר התפילה? לומר בזה, שהוא אינו “ביצועיסט”? ושמא כוונתו ל”מעשים" (מעשיות²), שבכוחם נהפך אב־בית־הדין הקפדן משאריגרוד לתלמידו המובהק של הבעש"ט ואחד מאבות התנועה החסידית?

מלון “אבן שושן” מגדיר “מעש” כ“מעשה, פעולה, עשיית דבר”, אלא שהגדרה זו מוסיפה מלים הטעונות באותו כפל־משמעות, הטבוע כנראה לא רק בשפה העברית, כי אם במה שאנו מכנים “התרבות האנושית”. אמירה היא עשייה. המעשה הוא מה שאנחנו עושים, והוא מה שאנחנו מדברים, אומרים, מספרים. העולם נברא במאמר, אמרו חז"ל. ויאמר אלוהים, יהי אור – ויהי אור. דבר אל בני־ישראל – וייסעו. “דבר” הוא עצם גשמי פחות שבפחותים וקולה של הרוח הנשגבה. “לפעול”, בלשון־העם, פירושו להשיג במלים ובדרכים אחרות תוצאה “מעשית”.

כך “אנשי מעשה”, שבהוויית ישראל “המעשית” הם אלה שאינם אנשי מלים, כלומר אינם בטלנים, ואילו בגלגולים קודמים היה מובנו של צירוף זה – “חסידים ואנשי מעשה” – אמונה בכוחם המסתורי של הרוח, לימוד תורה, חיי מוסר וסיגופים לחולל את העל־טבעי. כך האמונה בעוצמה הגנוזה בכ“ב האותיות הקדושות וב”קבלה מעשית", שעיקרה שליטה על צירופיהן הסודיים, שכוחם להפוך עולמות.

כוונתי היתה לומר פה משהו על הפוליטיקה הישראלית, על עניינים מעשיים, על ביצועיזם. במקום זה – עוד סיפור.

לפני שבועיים, עם פתיחת שנת הלימודים החדשה, נפגשתי לשיחה עם תלמידי הסמינר למורים שבמדרשת שדה־בוקר. בחרתי למקד את דברי בכוחה של הספרות לעצב את עולמו הרוחני של הילד, בחוויה הספרותית ככלי בידי המורה. תלמידי הסמינר באים מיישובי הנגב, ואין להפריד את המדרשה מדמותו וחזונו של דוד בן־גוריון.

לכן בחרתי להביא מה שסיפר בדבריו בטכס הענקת פרס ביאליק לשאול טשרניחובסקי בתרצ"ו (1936), תיאור פגישתו של ביאליק, בביקורו הראשון בארץ, “לפני עשרים ושבע שנים”, עם איכרי סג’רה ופועליה:

הוא נתבע מאתנו לדבר, להשמיע באזנינו את משא התחייה. הוא סירב. לא לו איש הגולה לשאת משא המולדת. אבל לאחר ששמע את שירינו וריקודינו המטורפים, תערובת של שירי חסידים וערבים, קם מזועזע ובכוח המיוחד לו ובשפת־הגבורה שרק הוא ידע סודה התפרץ וסח לנו על צער האילמות. לא עבודתנו הקשה, לא דחקות חיינו, לא בדידותנו העזובה – אלא חוסר הביטוי ההולם, האמיתי והנאמן לרחשי לבנו, לפרפורי נפשנו, ללהט נשמתנו, למאוויה הכמוסים, למאמצינו הכבדים, שער אילמותנו נגע עד עומק נפשו – ועליו נשא משא אדיר, משא ביאליק. – – ייסורי נפש אלה של המתחבטים באילמותם מאין ניב וביטוי נאמן וקולע לכל המתרחש בלבם ובנשמתם, ומנסים להשתיק את צערם בשירים זרים ובריקודים שאולים, לא להם – צער־אילמות זה היה לו הדבר הקשה והמכאיב ביותר מכל אשר ראה בכפר העברי הקטן אשר בין הרי הגליל³.

אותה הרצאה של בן־גוריון מאלפת הן במה שהיא מגלה על אותם ימים והן במה שאפשר להקיש מהאמור בה על ימינו אלה, על “אנשי־המעשה”, שכל ה“אילם” וה“זר” וה“שאול” בחיינו הוא לא הנושא שלהם.

אותי עניינה נקודה מיוחדת – עולמם הפנימי של אותם אנשים צעירים, ש“אילמותם” טרגית. הן הספרות היא שהזינה אותם כציונים, כיהודים, ואת העולם שבספרים (המקרא, האגדה, הספרות העברית החדשה) חיו ביתר־עוצמה מאשר את העולם שנולדו בו, את הסביבה הממשית שגדלו בה. הספר הוא שהניע אותם. למעשה הביאה המעשייה.

סיפרתי לתלמידים על שלמה צמח, בן־עירו של בן־גוריון וחבר־נעוריו. מתוך ספרו האוטוביוגרפי שנה ראשונה קראתי תיאור של הלילה האחרון על סיפון האונייה שהפליג בה מאודיסה ליפו, כולו נסער כבשעה שהניח תפילין לראשונה, נוהג מנהג חסידים:

צימצמתי עיני כדרך שהייתי נוהג להכין עצמי בשעת תפילה, עד שהכאיבו רקותי ונענעתי גופי לפנים ולאחור וריכזתי דברי אל היבשה,

אל המזרח: לארץ־ישראל… חברה חדשה… לארץ־ישראל… חברה חדשה…⁴

מלים אלה שמלמל אינן מה“סידור”. אבל הן בהחלט מתוך ספר, ציטוט מנאומו המפורסם של נחמן המשוגע בלאן של פיירברג, סיפור שטבע חותמו על דורו של שלמה צמח.

ואם שלמה צמח, בראותו את חוף יפו בקצה האופק, ממלמל בדבקות מלים מסיפור עברי, למה שלא נשער, שהספרות היא שהניעה גם את חבר־נעוריו, את דוד בן־גוריון? יש חוקרים הסבורים, שהלשון התפתחה כשהתחיל האדם לייצרר כלים – לפולחן, למלחמה, לעבודה. מה ברא את האדם? הפולחן? העבודה? הלשון? מה חשוב ממה? מה קודם למה?

כשהשמעתי תהייה זו על השפעת הספרות העברית גם על חברו של צמח, הבחנתי באדם קשיש היושב בקצה האולם ומהנהן בהסכמה. כשסיימתי ניגש אלי ואמר, “לא ידעת כמה קלעת בהשערתך זו על בן־גוריון. בוא אתי לארכיון ואראה לך משהו.”

האיש הוא יהודה ארז, חבר קיבוץ גבעת חיים, העושה מלאכה גדולה וחשובה בכינוס אגרות בן־גוריון והארתן בהערות מחכימות. מאחד המדפים משך קלסר כרסתן ומתוכו שלף מחברת שחורה, כולה שורות עבריות מנוקדות, כתובות “כתיבה תמה”.

ומה הכילה המחברת? את “מגילת האש” של ביאליק, מועתקת כולה בכתב־ידו של הנער דוד גרין. אחד מחברי־נעוריו היה שמואל פוכס, שהיגר לאמריקה, פנה עורף לציונות ולעברית, אבל את מכתבי חברו דוד שמר כל השנים⁵. כשנדפסה “מגילת האש”⁶, עשתה רושם כביר כל־כך על הנער, שהעתיקה כולה למחברת שחורה ושלחה לחברו באמריקה. זה היה שלוש שנים לפני שפגש בן־גוריון את ביאליק בסג’רה.

עד כמה קשה ההבחנה בין “מעשים” ל“מעשיות”, אפשר לראות גם משלושת המכתבים (שלושתם במסגרות שחורות) ששלח לחברו פוכס, בהיוודע לו על מות הרצל, הנער דוד, מי שייהפך לגדול הביצועיסטים בישראל, ראש הממשלה הראשון של מדינת היהודים.

פיסקה אחת אי־אפשר שלא להביא ממכתבו מיום 16 ביולי 1904:

אחי! לפני זה לא ידענו כל־כך מה שיש לנו, כמו שהננו יודעים עתה את החסר… כה גדולה האבידה כרוב צרות עם אומלל כעמנו…

לא יקום עוד איש נפלא כזה המאחד בקרבו את גבורת המכבי עם מזימות דויד, אומץ־לב רבי עקיבא שמת ב“אחד”, וענוות הלל, את יפי רבי יהודה הנשיא ואהבת־אש של רבי יהודה הלוי. רק פעם אחת במשך אלפי שנים ייוולד איש־פלאים כזה. כגודל הים – גודל אבידתנו… ובכל־זאת הנני היום, יותר מתמיד, מאמין ובטוח בנצחוננו. ברור לי, כי יש יום – והוא לא רחוק – ושבנו לארץ הנפלאה, אל ארץ השירה והאמת, ארץ הפרחים וחזיונות־החוזים; שם נחזה שמים נפלאים מבהיקים בנגוהות תכלת ברה, שם נקשיב המיית גלי נהר קדוש, אשר באזניו שמע לפנים את שירת הרועים והאהבה התמה והקוסמת. ושם יקום לנו משורר־אל ושר שירה נשגבה, נערצה אשר תרעיש את כל מיתרי לבבנו על דבר עם קטן־גדול שקם לתחייה ועל דבר הגיבור־הלוחם הגדול שהעיר בכוחו הרב שוכני קבר מתרדמת צלמוות.

ישבתי לתהות על רשימות־המועמדים לכנסת הבאה, לא כל־כך על מי שנכללו בהן אלא על מי שאיננו מוצאים בהן.

אבל, יאמרו ועדות־המינויים, ויטענו קבוצות־הלחץ, וישיבו הסקטורים, וילחשו בעלי־הזכויות, מה לכל המעשיות האלה ולעניינו?! אנחנו אנשי מעשה אנחנו. לא “מַייסעס”! ויש לנו אילן גדול להיתלות בו. הוא שאמר: חשוב לא מה יאמרו הגויים – חשוב מה יעשו היהודים!

מהמעט שהבאתי על מה שהיה חבוי בו, מותר לפקפק אם זו כל התורה כולה על רגל אחת. ודאי לא אותו פירוש חדש שניתן לה והוא הולך ומחריף מכנסת לכנסת, כאילו גם מה שיאמרו היהודים, כלומר אלה שכל כוחם בפה, או בעט – כבר לא חשוב.

מותר לפקפק בחשיבותם של אנשים מעשיים אלה, הסבורים כי מה שהם עושים כבר עשוי באמת.

אני חושב על העוצמה שבתפילת אותו צעיר על סיפון האונייה, הקרבה עם שחר ליפו, תפילה מתוך סיפור עברי:

“ארץ־ישראל… חברה חדשה… ארץ־ישראל… חברה חדשה.”

אני חושב על סוד המעשייה “בכוחן של שלוש מעשיות”.

“מעשיות”, כמו שאומרים בביטול, “מייסעס!”

ואני מתעקש לטעון, שיפה ונכון לאין־שעור יותר כפל־הפנים, כפל־המשמעות:

דבר מתוך דבר, מעשה בתוך מעשה.

“הפרט הקטן”, ערב יום הכיפורים ההוא, 5.10.1973