במקום לפתוח ישר בעניין שעליו באתי לכתוב – התרחבות התהום בין אנשי מעשה לבין אנשי רוח, ודי להציץ ברשימות מועמדי המפלגות העיקריות לכנסת הבאה – אקדים ואספר מעשייה מופלאה, שמצאתי ב“ספר המעשיות” של מרדכי בן־יחזקאל, “כבש אותו בשלוש מעשיות”¹.

מעשייה זו באה להסביר מה הביא את ר' יעקב יוסף מפולנאה, שהיה מפורסם כאחד מגדולי הדור, לקום יום אחד ולדבוק בר' ישראל בעל שם טוב, מייסד החסידות.

ר' יעקב יוסף היה אחד “המתנגדים” המובהקים לבעש“ט ולמעשיו, ואילו הבעש”ט רצה למושכו אחריו. מה עשה? יצא לעיר שאריגרוד ונכנס לתוכה השכם בבוקר, בשעה שבעלי־הבתים מוליכים את בהמתם למרעה. העמיד גם הבעש"ט את עגלתו ועמד להאכיל את סוסו, ואגב שיחה עם אחד היהודים שהוציא את בהמתו למרעה, סיפר לו מעשה. השומע נשאר נטוע במקומו, “לבו נמשך אחר סיפורו של האורח, שדבש וחלב תחת לשונו”. ראה יהודי שני את השניים משוחחים, היטה אוזנו, ושוב לא יכול היה לזוז ממקומו. עד מהרה התקבצו בזה אחר זה כל בעלי־הבתים סביבו, והוא עומד ומספר מעשה אחר מעשה…

כדי לקצר: בא ר' יעקב יוסף לבית־הכנסת להתפלל, ומצא את השערים סגורים. השמש, שנכבש גם הוא לבעל־המעשיות, הגיע באיחור וסיפר לרב מה קרה: הקהל עומדים סביב איזשהו אורח מוזר ומאזינים לסיפוריו. ציווה הרב על השמש, שבגמר התפילה יביאו אליו לדין־תורה, והוא יצווה להלקותו ברצועה על שביטל קהל שלם מתפילת־שחרית. וכך מתואר אותו מפגש גורלי:

והיה בבואו אל הרב, הראה לו פנים צהובות, נתן לו שלום, ושאל אותו: “אתה הוא האיש, שבא לעירנו בבוקר השכם, וביטל את הקהל מתפילה בציבור?” ענה בשקט ובנחת: “כן הדבר, אני הוא האיש”. ותוך כדי דיבור המשיך ואמר: “כן, אדוני הרב, סיפרתי מעשיות, כי זו היא דרכי, והייתי מבקש מאת מעלתו, שלא יקפיד עלי, אם אספר גם לו מעשה”. הסתכל בו הרב, ראה את פניו המאירים והשקטים, ואמר: “תספר”. עמד האורח וסיפר לו מעשה, והרב ישב ושמע, ונתפעל מאוד מדרך הסיפור. משסיים את הסיפור, נחה דעתו של הרב, ולא הקפיד עליו. ולא עוד אלא שהתחיל לדבר אליו בלשון כבוד; לא דיבר אליו בלשון אתה, כי אם בלשון אתם, כדרך שמדברים לאנשים מכובדים. כשמוע האורח, שהרב מדבר אליו בלשון כבוד, לא קרא אותו “רבי” בדברו אתו, כי אם דבר אליו בלשון נסתר. פתח עוד פעם ואמר: “אם ירצה כבודו, אספר לו עוד מעשה.”

שלושה מעשים (מעשיות) סיפר הבעש“ט לר' יעקב יוסף. בסוף המעשה השני מעלה הרב את אורחו למדריגת “רבי”, והבעש”ט מוריד את מארחו מדריגה: “אם אתה רוצה, אספר לך עוד מעשה.”

וכשמסיים הבעש"ט את המעשה השלישי, קם הרב ממקומו וקורא:

כעת יודע אני, מי הוא האורח! יכול אני להשבע כי כבודו הוא הבעל שם טוב, והנני מוכן לילך אחריו, ולהתקשר אליו בכל לבבי ובכל נפשי!

★

מעשייה זו ראוייה שיכללוה בקורסים לתורת־הספרות, בפרקי ה“פואטיקה”, אבל זו כבר אופרה אחרת. כאן הבאתיה בגלל הצירוף “אנשי מעשה”, הנתפש אצלנו כניגודו של “אנשי רוח”.

במעשייה זו, ולא רק בה, “מעשה” הוא סיפור ועשייה גם יחד, לא שום דבר־והיפוכו. לפני תפילת־מוסף צריך הש“ץ לומר תפילה לעצמו, להסביר מכוח אילו הישגים הוא קם ומתפלל בשם הציבור, מבקש רחמים “עלי ועל שולחי”. זוהי התפילה הנפתחת ב”הנני העני ממעש“. לאיזה “מעש” התכוון מחבר התפילה? לומר בזה, שהוא אינו “ביצועיסט”? ושמא כוונתו ל”מעשים" (מעשיות²), שבכוחם נהפך אב־בית־הדין הקפדן משאריגרוד לתלמידו המובהק של הבעש"ט ואחד מאבות התנועה החסידית?

מלון “אבן שושן” מגדיר “מעש” כ“מעשה, פעולה, עשיית דבר”, אלא שהגדרה זו מוסיפה מלים הטעונות באותו כפל־משמעות, הטבוע כנראה לא רק בשפה העברית, כי אם במה שאנו מכנים “התרבות האנושית”. אמירה היא עשייה. המעשה הוא מה שאנחנו עושים, והוא מה שאנחנו מדברים, אומרים, מספרים. העולם נברא במאמר, אמרו חז"ל. ויאמר אלוהים, יהי אור – ויהי אור. דבר אל בני־ישראל – וייסעו. “דבר” הוא עצם גשמי פחות שבפחותים וקולה של הרוח הנשגבה. “לפעול”, בלשון־העם, פירושו להשיג במלים ובדרכים אחרות תוצאה “מעשית”.

כך “אנשי מעשה”, שבהוויית ישראל “המעשית” הם אלה שאינם אנשי מלים, כלומר אינם בטלנים, ואילו בגלגולים קודמים היה מובנו של צירוף זה – “חסידים ואנשי מעשה” – אמונה בכוחם המסתורי של הרוח, לימוד תורה, חיי מוסר וסיגופים לחולל את העל־טבעי. כך האמונה בעוצמה הגנוזה בכ“ב האותיות הקדושות וב”קבלה מעשית", שעיקרה שליטה על צירופיהן הסודיים, שכוחם להפוך עולמות.

כוונתי היתה לומר פה משהו על הפוליטיקה הישראלית, על עניינים מעשיים, על ביצועיזם. במקום זה – עוד סיפור.

לפני שבועיים, עם פתיחת שנת הלימודים החדשה, נפגשתי לשיחה עם תלמידי הסמינר למורים שבמדרשת שדה־בוקר. בחרתי למקד את דברי בכוחה של הספרות לעצב את עולמו הרוחני של הילד, בחוויה הספרותית ככלי בידי המורה. תלמידי הסמינר באים מיישובי הנגב, ואין להפריד את המדרשה מדמותו וחזונו של דוד בן־גוריון.

לכן בחרתי להביא מה שסיפר בדבריו בטכס הענקת פרס ביאליק לשאול טשרניחובסקי בתרצ"ו (1936), תיאור פגישתו של ביאליק, בביקורו הראשון בארץ, “לפני עשרים ושבע שנים”, עם איכרי סג’רה ופועליה:

הוא נתבע מאתנו לדבר, להשמיע באזנינו את משא התחייה. הוא סירב. לא לו איש הגולה לשאת משא המולדת. אבל לאחר ששמע את שירינו וריקודינו המטורפים, תערובת של שירי חסידים וערבים, קם מזועזע ובכוח המיוחד לו ובשפת־הגבורה שרק הוא ידע סודה התפרץ וסח לנו על צער האילמות. לא עבודתנו הקשה, לא דחקות חיינו, לא בדידותנו העזובה – אלא חוסר הביטוי ההולם, האמיתי והנאמן לרחשי לבנו, לפרפורי נפשנו, ללהט נשמתנו, למאוויה הכמוסים, למאמצינו הכבדים, שער אילמותנו נגע עד עומק נפשו – ועליו נשא משא אדיר, משא ביאליק. – – ייסורי נפש אלה של המתחבטים באילמותם מאין ניב וביטוי נאמן וקולע לכל המתרחש בלבם ובנשמתם, ומנסים להשתיק את צערם בשירים זרים ובריקודים שאולים, לא להם – צער־אילמות זה היה לו הדבר הקשה והמכאיב ביותר מכל אשר ראה בכפר העברי הקטן אשר בין הרי הגליל³.

אותה הרצאה של בן־גוריון מאלפת הן במה שהיא מגלה על אותם ימים והן במה שאפשר להקיש מהאמור בה על ימינו אלה, על “אנשי־המעשה”, שכל ה“אילם” וה“זר” וה“שאול” בחיינו הוא לא הנושא שלהם.

אותי עניינה נקודה מיוחדת – עולמם הפנימי של אותם אנשים צעירים, ש“אילמותם” טרגית. הן הספרות היא שהזינה אותם כציונים, כיהודים, ואת העולם שבספרים (המקרא, האגדה, הספרות העברית החדשה) חיו ביתר־עוצמה מאשר את העולם שנולדו בו, את הסביבה הממשית שגדלו בה. הספר הוא שהניע אותם. למעשה הביאה המעשייה.

סיפרתי לתלמידים על שלמה צמח, בן־עירו של בן־גוריון וחבר־נעוריו. מתוך ספרו האוטוביוגרפי שנה ראשונה קראתי תיאור של הלילה האחרון על סיפון האונייה שהפליג בה מאודיסה ליפו, כולו נסער כבשעה שהניח תפילין לראשונה, נוהג מנהג חסידים:

צימצמתי עיני כדרך שהייתי נוהג להכין עצמי בשעת תפילה, עד שהכאיבו רקותי ונענעתי גופי לפנים ולאחור וריכזתי דברי אל היבשה,

אל המזרח: לארץ־ישראל… חברה חדשה… לארץ־ישראל… חברה חדשה…⁴

מלים אלה שמלמל אינן מה“סידור”. אבל הן בהחלט מתוך ספר, ציטוט מנאומו המפורסם של נחמן המשוגע בלאן של פיירברג, סיפור שטבע חותמו על דורו של שלמה צמח.

ואם שלמה צמח, בראותו את חוף יפו בקצה האופק, ממלמל בדבקות מלים מסיפור עברי, למה שלא נשער, שהספרות היא שהניעה גם את חבר־נעוריו, את דוד בן־גוריון? יש חוקרים הסבורים, שהלשון התפתחה כשהתחיל האדם לייצרר כלים – לפולחן, למלחמה, לעבודה. מה ברא את האדם? הפולחן? העבודה? הלשון? מה חשוב ממה? מה קודם למה?

כשהשמעתי תהייה זו על השפעת הספרות העברית גם על חברו של צמח, הבחנתי באדם קשיש היושב בקצה האולם ומהנהן בהסכמה. כשסיימתי ניגש אלי ואמר, “לא ידעת כמה קלעת בהשערתך זו על בן־גוריון. בוא אתי לארכיון ואראה לך משהו.”

האיש הוא יהודה ארז, חבר קיבוץ גבעת חיים, העושה מלאכה גדולה וחשובה בכינוס אגרות בן־גוריון והארתן בהערות מחכימות. מאחד המדפים משך קלסר כרסתן ומתוכו שלף מחברת שחורה, כולה שורות עבריות מנוקדות, כתובות “כתיבה תמה”.

ומה הכילה המחברת? את “מגילת האש” של ביאליק, מועתקת כולה בכתב־ידו של הנער דוד גרין. אחד מחברי־נעוריו היה שמואל פוכס, שהיגר לאמריקה, פנה עורף לציונות ולעברית, אבל את מכתבי חברו דוד שמר כל השנים⁵. כשנדפסה “מגילת האש”⁶, עשתה רושם כביר כל־כך על הנער, שהעתיקה כולה למחברת שחורה ושלחה לחברו באמריקה. זה היה שלוש שנים לפני שפגש בן־גוריון את ביאליק בסג’רה.

עד כמה קשה ההבחנה בין “מעשים” ל“מעשיות”, אפשר לראות גם משלושת המכתבים (שלושתם במסגרות שחורות) ששלח לחברו פוכס, בהיוודע לו על מות הרצל, הנער דוד, מי שייהפך לגדול הביצועיסטים בישראל, ראש הממשלה הראשון של מדינת היהודים.

פיסקה אחת אי־אפשר שלא להביא ממכתבו מיום 16 ביולי 1904:

אחי! לפני זה לא ידענו כל־כך מה שיש לנו, כמו שהננו יודעים עתה את החסר… כה גדולה האבידה כרוב צרות עם אומלל כעמנו…

לא יקום עוד איש נפלא כזה המאחד בקרבו את גבורת המכבי עם מזימות דויד, אומץ־לב רבי עקיבא שמת ב“אחד”, וענוות הלל, את יפי רבי יהודה הנשיא ואהבת־אש של רבי יהודה הלוי. רק פעם אחת במשך אלפי שנים ייוולד איש־פלאים כזה. כגודל הים – גודל אבידתנו… ובכל־זאת הנני היום, יותר מתמיד, מאמין ובטוח בנצחוננו. ברור לי, כי יש יום – והוא לא רחוק – ושבנו לארץ הנפלאה, אל ארץ השירה והאמת, ארץ הפרחים וחזיונות־החוזים; שם נחזה שמים נפלאים מבהיקים בנגוהות תכלת ברה, שם נקשיב המיית גלי נהר קדוש, אשר באזניו שמע לפנים את שירת הרועים והאהבה התמה והקוסמת. ושם יקום לנו משורר־אל ושר שירה נשגבה, נערצה אשר תרעיש את כל מיתרי לבבנו על דבר עם קטן־גדול שקם לתחייה ועל דבר הגיבור־הלוחם הגדול שהעיר בכוחו הרב שוכני קבר מתרדמת צלמוות.

ישבתי לתהות על רשימות־המועמדים לכנסת הבאה, לא כל־כך על מי שנכללו בהן אלא על מי שאיננו מוצאים בהן.

אבל, יאמרו ועדות־המינויים, ויטענו קבוצות־הלחץ, וישיבו הסקטורים, וילחשו בעלי־הזכויות, מה לכל המעשיות האלה ולעניינו?! אנחנו אנשי מעשה אנחנו. לא “מַייסעס”! ויש לנו אילן גדול להיתלות בו. הוא שאמר: חשוב לא מה יאמרו הגויים – חשוב מה יעשו היהודים!

מהמעט שהבאתי על מה שהיה חבוי בו, מותר לפקפק אם זו כל התורה כולה על רגל אחת. ודאי לא אותו פירוש חדש שניתן לה והוא הולך ומחריף מכנסת לכנסת, כאילו גם מה שיאמרו היהודים, כלומר אלה שכל כוחם בפה, או בעט – כבר לא חשוב.

מותר לפקפק בחשיבותם של אנשים מעשיים אלה, הסבורים כי מה שהם עושים כבר עשוי באמת.

אני חושב על העוצמה שבתפילת אותו צעיר על סיפון האונייה, הקרבה עם שחר ליפו, תפילה מתוך סיפור עברי:

“ארץ־ישראל… חברה חדשה… ארץ־ישראל… חברה חדשה.”

אני חושב על סוד המעשייה “בכוחן של שלוש מעשיות”.

“מעשיות”, כמו שאומרים בביטול, “מייסעס!”

ואני מתעקש לטעון, שיפה ונכון לאין־שעור יותר כפל־הפנים, כפל־המשמעות:

דבר מתוך דבר, מעשה בתוך מעשה.

“הפרט הקטן”, ערב יום הכיפורים ההוא, 5.10.1973

תמונה אחת ודאי לא תימחה מזכרוני לעולם: בלילה שקדם ליום החתימה על הסכם־ההפרדה בקילומטר ה־101, בעובי החושך המצרי, על־פני צמתים שאינך יודע מה הם מחברים, בדרך המושכת מערבה וצפונה לתוך עוד ועוד מדבר אפל וקדמוני, נסענו לעבר כוח שריון שהיה פרוש ב“אפריקה”, מול הארמייה המצרית הראשונה, בואכה קאהיר. הכל כבר כאילו התהפך, ובכל־זאת היו שני הצבאות מוטלים על־פני המדבר כולו, משורגים בחביקה מאובנת – טמונים בחול, צופים על ראשי הרכסים, רובצים על קווי־המים, ללא הכרעה. הכאב שתת אילם, נבלע באבק, ולא היה מספר לכוכבים, אותם כוכבי שמים רחוקים, תמיד אותם עדים קרים לאש, לדם, לכאב.

וקרון המפקד. חושך בתוך חושך. עקרון “המקרר ההפוך” – כשנפתחת הדלת כבה האור, וכשהיא נסגרת אחרינו, שב החשמל ונדלק. ורק אז הפנים המוכרות, שפעם ראשונה ראיתי במעבר הגידי, בימי ה“התשה”, ושנייה בבאלוזה, בימיה הראשונים הנוראים של מלחמת יום הכיפורים.

התמונה הזכורה אינה רק פניו החרושות של פ', ציפור־מלחמה רובצת מאובנת, בעייפות נוגה, על דרגש. התמונה היא ציור מצומד בסלוטייפ אל הקיר, למראשותיו, “שלום לאבא”.

התמונה היא גם כרך עבה בצד הדרגש – “1914”, סולז’ניצין, ספר התהייה התהומית – מה קרה לרוסיה בטאננברג? מה קרה? מה קרה שם ואז? ומה כאן ועתה?

מאז אותו ליל ינואר 1974 הלכו וגאו סביבנו המלים. כל־כך הרבה מלים שכתבו אחרים, וכתבנו אנחנו ועדיין צמאים אנחנו למלה שתהיה לאבן־ השעות, לכדור־הבדולח, לתפילה הזכה, לקריאת־הכיוון ולאני מאמין, למלה הנותנת תוקף, מגדלת, מקדשת ומשבחת מה שבאין לו מלה – אין לו שם.

עברו שנתיים.

כבר? רק? ולמלה אחת זו עודנו מצפים בשפתיים יבשות. ואל יאמר אדם, ש“נעשה” קודם ל“נשמע”. אנחנו אומה שנולדה בדיבור אחד, ורק בכוחן של מלים אנחנו עוקרים הרים, הופכים מחשבה למעשה.

דבר בעברית אינו רק עצם, חפץ, כי ראש לכל – אמירה. העולם נברא במאמר. “ויאמר אלוהים”. המלה הנכונה הסיעה עם: “דבר אל בני ישראל וייסעו”. חסידים ואנשי מעשה אינם נלאים מן המאמץ לחשוף את הסודות הגנוזים בכ"ב האותיות הקדושות ובצירופיהן באמונה שלימה, שפיצוחם ישחרר אנרגיות קוסמיות הכלואות בהן. אמונת היהודי במלה אינה טעונה הוכחה. די שנטה אוזן אל עצמנו, שנראה את הקולות המתלבטים סביבנו.

★

אני מהרהר בספרי הזיכרון. אין כוחנו גדול באנדרטאות, ואף על פי שבשנים האחרונות נעשה לכאורה מאמץ לפרוץ את אי־היכולת הזאת ואמנים שונים ביקשו להמיר באבן, ברזל ובטון את תחושתו המיסטית של היהודי, שאין זיכרון, זכר, או “שם” לאדם, אלא באותיות וצירופיהן – לא נטלה האנדרטה מהספרים את כתר הזכרונות.

וכך גם ראוי שיהיה.

מי ימנה מספר לספרים שיצאו לזכרם של חללי המלחמה האחרונה. לכאורה, לא נועדו רובם אלא למשפחות השכולות עצמן, לרעים ולידידים. ולא כך. בספרים אלה מגלה אתה שוב ושוב את הנעלם במישכו האפור של יום החולין, מה שלא היינו יודעים אולי לעולם – את מלוא עדינותם הדרוכה של אותם חיים צעירים, שבמבט מן החוץ הם נראים רועשים ומעובי־קרום ונטולי־ניגון.

אני מהרהר בכמה מן הספרים, החוברות וקבצי־השירים שהגיעו לידי. הנה ספר שיצא בימים אלה, מאגרותיו ורשימותיו של יוחי גלעד, “באר חתומה”, ששמו מסמן משהו רחב אף יותר ממה שהוא מכיל. מי ישכח את המכתב הקצר שכתב בקנטרה, בימי מלחמת ההתשה, “אחרי ארבעה ימים רצופים של אש”:

– – משהחלו היריות והמתחים בערב שישי והחלו הדמדומים, הרגשתי (יותר נכון ידעתי) כי הנה נכנסת השבת. היינו בעמדה, חמישים מטר מן המים, צלב התותח על בונקר מן העבר השני, דרוכים כל רגע לפתוח באש, ופתאום התחלנו לשיר שירי שבת… המנוע עבד, ראשינו חבושים בכובעי הטנקיסטים, והשירה נתאחדה מגרונו של כל אחד מאתנו דרך הקשר, מלווה בצפצופיו וברעשיו…

ועוד לספר לכם כי הספר “מלחמה ושלום” עבר כבר ארבע תקריות, וחזה הדברים שבו מבשרו. בן־לוואי נאמן הוא לי, ולכל מקום אני נוטלו. מקום קבוע לו בטנק, ובין מלחמה לשלום (?) במציאות הייתי קורא את “מלחמה ושלום” של טולסטוי…

חוזר לזכרוני השיח הרוטט של חבריו וידידיו של אילן גידרון, אלה שידעוהו מן הגן, מבית־הספר, מן הניסיון הנורא של קרבות הבלימה ועד לרגעיו האחרונים, האחרונים ממש. איך היינו יודעים דבר על ניגונו הפנימי של הדור בלי המלים האלה?

חוזרים שיריו הכאובים של יוסף שרון, שירים שאינם “ספרות” ויש בהם קולות מדורותיה של הספרות העברית החדשה, מן הפיוטים ומן הקינות ומקוהלת ומאיוב – יוסף ששכל את שני בניו.

חוזרות שורות החותכות בבשר כאבן־צור, שורות שכתבה רחל מכבי על יואש בנה – לאחר ששכלה את מכבי במלחמת השחרור ואת בנה עודד שמת במחלה ממארת – אשה חזקה ובעלת עט־סופרים, כפי שגילינו בספרה “מצרים שלי”, ששוב לא עמד בה כוחה עוד לבוקר נוסף, ליום נוסף.

חוזר אלי “עד יום כיפורים זה”, ספרם של זוג הפרטיזנים אידה ויוסף קפלן, לוחמים עזים שבמרחק של עוד חצי־יובל שכלו את נתן, בנם יחידם, והאם מצאה בה כוח ומלים:

גם כיום אנו יודעים, כי הרוצה לברוח מהמאבק על עצמאות ישראל – אין לו לאן לברוח. יהודי חפשי אינו יכול לברוח מעמו ומעצמו.

★

כן, הספר. כתבנו בספר החיים. כתבנו בספר זיכרון. בספר. אומה שנשמתה צרורה בצרורות של מלים.

אל מלים שותתות אלה נרכין את ראשנו, נכרה את אוזננו.

12.9.1975

לעולם לא אחזיר פני לשם, לוחש אני על הזיכרון השותת, אבל מחשבותי נהפכות לנציבי־מלח. ועוד אני לוחש עליו, כמו על דם כחול: אשרי שלא טרפתי את נפשי בגרמניה, וזו נותרה מחוצה לי, אהיה אשר אהיה.

ל.

במשפטי־השבעה אלה נועל אלישע קרוק, בן הארץ, ממתנדבי “הבריגדה”, היא “החטיבה היהודית הלוחמת”, את סיפורו של קיץ 1945 באירופה, שהוא גם סיפור הפגישה עם שרידי השואה, גם גילוי אירופה הפראית, זו הנחפזת לעבר הנס הכלכלי שלפניה, אבל בעיקר הוא סיפורו של צבר המתבגר ונהפך ליהודי.

את פצעי בגרות, סיפורו של אלישע בן התשע־עשרה, לא השלמתי, מאלף טעמים ואחד שאפשר היה להאריך בהם עוד ועוד, אלא בסוף 1964, כעבור קרוב לעשרים שנה. את הפגישה הטראומטית עם גרמניה של קיץ 1945 ועם אירופה זו שהותיר אחריו הנאציזם, לא שכחתי כל השנים, ואף אני – כרבים מחבריו של אלישע קרוק ומחברי בגדוד השלישי של החי"ל – נדרתי שלגרמניה לא אשוב לעולם.

בינתיים עשו את שלהם, כמו שאומרים, החיים. יהודים חריפים הבינו כבר אז, שתנאי הכרחי לכל, גם לזיכרון, הוא שיתקיימו החיים. אנחנו, שלא היינו פקחים, ועלינו גם לא רבצה האחריות הכבדה לקיומה של ישראל ולבטחונה, סירבנו להבדיל בין גרמניה ההיא לבין זו ששינתה את שמה לאחרת.

רצה המקרה ובימי החורף והאביב של 1960 שימשתי סופר “למרחב” בניו־יורק, וכך הייתי עד־ראייה לפגישה הראשונה בין דוד בן־גוריון, האיש שייסד את מדינת ישראל והקים את העם היהודי מן האפר, לבין קונראד אדנאואר, האיש שבחוכמה ובעורמה שאין להן שיעור החזיר לגרמניה את מקומה בין העמים וכקאנצלר של הרפובליקה הפדרלית היה אחראי אולי יותר מכל אדם אחר לא רק להחזרת כוחה אלא גם להחזרת כבודה. אותה פגישה בפברואר 1960 בוואלדורף אסטוריה, היתה צעד מכריע לריהביליטציה של האומה הגרמנית. כשהפטיר בן־גוריון בניו־יורק, שאכן זוהי “גרמניה אחרת”, הדהדו דבריו מסוף העולם ועד סופו. כשהדובר הוא הגדול במנהיגי־היהודים בדורו, וכך גם נאמרים הדברים – אין מהם חזרה.

שבועות אחדים לאחר פגישת בן־גוריון ואדנאואר – ועודני תוהה אם אכן היתה זו רק אצבע אלוהים – נלכד בארגנטינה אדולף אייכמן והוטס בחשאי לישראל. על כך ועל התלונה שהגישה ארגנטינה למועצת־הביטחון שמענו – שני ילדינו הקטנים, אשתי ואני – באמצע מסענו בדרום העמוק של ארצות־הברית. כאחוזי “אמוק” שבנו צפונה בגרוטאה שלנו ובנס הספקתי להגיע לישיבת מועצת־הביטחון.

גם אם מאה שנים אחיה, את הישיבה ההיא, ובעיקר את נאומה של שרת החוץ גולדה מאיר, לא אשכח. על אף השטר החתום על־ידנו, שהנה כבר קמה “גרמניה האחרת”, ירדו דבריה על ראשיהם של חברי מועצת־הביטחון כפטיש כבד. צריך גם להזכיר, שזה היה פחות מחמש־עשרה שנה אחר תבוסת הרייך השלישי, הרכבו של האו"ם טרם השתנה וגם הנציגים היו עדיין בני הדור ההוא. ובכל־זאת, כשקראה גולדה, בעברית ובאנגלית, את “על השחיטה” (“יקוב הדם עד תהומות מחשכים. ואכל בחושך וחתר שם – כל־מוסדות הארץ הנמקים”), ישבו סביב השולחן דמוי־הפרסה כל אותם דיפלומטים משופשפים וציניים כאילו בדם הזה מגואלות חליפותיהם היקרות.

אני מזכיר שני ארועים אלה – וצריך לשוב ולהדגיש את הרושם העצום של משפט אייכמן ואת השפעתו החינוכית העמוקה בארץ ובעולם – כתמרורים בדרך “הקשר הגרמני” של מדינת ישראל, הנאבקת על קיומה והמממשת הן את זכרונות העם היהודי והן את חלומותיו הפרועים ביותר. דרך־ייסורים זו היא כמין סדרה של תמונות־על־תמונות, מה שצלמים מכנים “חשיפה כפולה”.

כמה חודשים מאוחר יותר, בקיץ 1960, בדרכי חזרה הביתה, השתהיתי באירופה כדי לעשות מחדש את כל מסלולה של “הבריגדה”, לרענן את זכרוני ולרשום רשימות לספר על הנער אלישע קרוק, שעדיין הלך ונרקם בראשי. בכמה מקומות הגעתי ממש עד לתחנת־גבול, אלא שאז היה עדיין נדרי חזק ממני. בטַרוויזיו למשל סירבתי לחצות אפילו את הגבול האיטלקי־אוסטרי, ואף שהסיפור שבראשי היה על שם, מעבר לגבול, שבתי על עקבותי.

את הסיפור על בן התשע־עשרה כתב בסופו של דבר אדם שהתקרב לארבעים. פצעי בגרות נכתב אחרי “גרמניה האחרת”, אחרי משפט אייכמן, אחרי שה“נורמליזציה” ביחסים הגיעה עד לידי כך, שאנחנו התחלנו לבקש מהגרמנים יחסים דיפלומטיים, והם לא התלהבו.

עד כדי כך הלכה אותה נורמליות והסתבכה.

★

מעט מסבך זה אני רואה צורך להעלות דווקא עכשיו, כשברור כשמש שהקאנצלר שמידט, מנהיג הסוציאל־דימוקרטים, נתון בעיצומו של מהלך גדול של “אוסט־פוליטיק” (מדיניות כלפי המזרח), שכליה הם נפט־כסף־נשק ומניעיה סימני החולשה בכלכלת גרמניה ושאיפתה הנמשכת להבטיח לעצמה את מקומה כמעצמה העיקרית באירופה. לפי כל הסימנים, מכריע אצל שמידט רק ההווה.

כל היתר הוא היסטוריה, ושמא – רק ארכיאולוגיה.

לפני חודשים אחדים הוזמנו – שישה סופרים עבריים – לסיור של שלושה שבועות בגרמניה המערבית. כל אחד מאתנו הוזמן אישית על־ידי נציג השגרירות של בון, וההחלטה אם להיענות היתה אינדיבידואלית. ידועים לי שמות כמה סופרים שהוזמנו, ומטעם זה או אחר דחו את ההזמנה. קל לי לעמוד בנעליהם, שכן עד לעת האחרונה לא הייתי מעלה אפילו על הדעת שיבוא יום ואוכל, ואף ארצה, להתנסות במסע כזה, שכלולה בו הפרת הנדר שנדר בן התשע־עשרה, אלישע קרוק.

את רשמי הרבים מאותם עשרים ושניים יום אני מוסיף לשאת בלתי מעוכלים בתוכי. רק לסיבור האוזן, הנה אחת מאותן “תמונות־על־תמונות”:

כיוון שלבקשתנו נפתח הסיור בברגן בלזן, עשינו את הלילה שלפניו ב“הולידיי אין” שליד נמל־התעופה של האנובר, מלון שדמה לכל סניפיה האחרים של רשת זו, שבחדריה באמריקה עשיתי לילות לא מעטים, אולי בבולטימור, אטלנטה, או פיניקס, מי יידע להבחין.

ולמחרת בבוקר, בדבּל קבּינה שהועמדה לרשותנו, נסענו דרך יערות סתוויים, מוצאים עצמנו בתוך שיירות רכב צבאי בריטי, הזוחלות מסוף הכביש ועד סופו. אני משער, שנערכו אי־אלה תמרונים, אולי של איזו דיביזיה, או בריגדה. לרגע חשתי כמי שמכונת־זמן החזירה אותו 35 שנים לאחור, לקיץ 1945. הן בשיירה צבאית כזאת, ב“בריגדה”, חצינו, אלישע קרוק ואני, את גרמניה, וכך, בעיקרו של דבר גם נראתה לי. רק שאז עמד הכל בחורבנו, ועכשיו הכל בנוי, מתפוצץ מעושר, יפה להפליא – כאילו לא היו הדברים מעולם. מה פה נורמלי, זה שלנגד עיני היום, או מה שקבוע 35 שנים בזכרוני?

בשובי, שוחחתי עם ידיד ותיק מניצולי ברגן בלזן (ומ“רכבת המיוחסים” מבודפשט), פרופסור יואל שנן. כשסיפרתי לו על קטע זה של הדרך והוספתי, שבברגן בלזן חשבתי עליו, שאל בקול שקט, מפולס, קולו של פסיכולוג ותיק: “האם עברתם גם בעיר בשם צלה (Celle )?”

“בהחלט,” הגבתי בהתעוררות, שכן איזשהו רחוב שחלפנו לאורכו נחקק בזכרוני כיפה במיוחד, “עיר ציורית להפליא – כל פסוקי־הדת־והמוסר, המעטרים את חזיתות הבתים שם. למה אתה שואל?”

“כאן, ליד צלה, ביער, בלילה,” אמר, “הורידו אותנו מהרכבת. את פנינו קיבלו אס־אס עם כלבים, והצעידו אותנו לברגן בלזן.”

תמונה־על־תמונה־על־תמונה. אחת מרבות שנצרבו לתוכי באותו ביקור. אבל על כל אלה לא הפעם.

האם צריכה להפתיע אותנו תוכנית הקאנצלר שמידט להשתלב במועדון ספקי־הנשק לערב הסעודית? המזרח התיכון הוא השוק הבלתי־נדלה לסחורתם, והביקוש לכלי־מלחמה מספק פרנסה בשפע לאמריקנים, צרפתים, איטלקים, בלגים, למי־לא. למה ייגרע חלקה של הרפובליקה הפדרלית? שכחנו: מפני שבינם לבינינו, היהודים, שוררים “יחסים מיוחדים”, כביכול.

למרבה הצער, אי־אפשר לקיים בתוכנו שתי מערכות רגשיות מנוגדות, בלי לשלם מחיר כבד. היגיון חיינו המורכבים קורע אותנו בין תאוותנו ל“נורמליות” לבין הידיעה הוודאית, שהכל כאן “לא־נורמלי”. זו אמת וזו אמת, אבל מי, להוציא רבי־לוליינים, יודע להלך בטח על החבל הדק הזה, המתוח מעל לתהום?

הרושם המטריד ביותר – ואיני יודע עד כמה הוא מבוסס – מפגישותינו בעשרים ושניים הימים בגרמניה, ויותר מכך מפגישות שמטעמים אלה ואחרים לא התקיימו, הוא זה: ביחסם של גרמנים לישראל אין עוד שום אנומליה. ובאופן נורמלי, אפשרית בהחלט אדישות מצד בני אומה גדולה כלפי עם קטן וטורדני זה, ישראל. באופן נורמלי מותר שיכריעו (כמו בצרפת) חשבונות נפט־דולרים־פוליטיקה. באופן נורמלי, אין אפילו מניעה לעוינות גלוייה וסמויה כלפינו.

אמדוד מעצמי: כל עוד עמדתי מעבר למחיצת הזכוכית המשוריינת, יכולתי להוסיף ולשגות באשליה, שהזיכרון אינו רק שלנו, שגם שם, מעבר לזכוכית המשוריינת, מטרף אותו זיכרון עצמו את דעת מחריבי העם היהודי. והנה, פתאום קמתי וניפצתי את הזכוכית כאילו היתה נייר דק. מעבר למחיצה מצאתי ארץ נורמלית ועם נורמלי וחשבונות נורמליים.

זיכרון? – כן, בהחלט, באתרי הזיכרון של ברגן בלזן, דאכאו, הרייכסטאג בברלין. רק, או בעיקר, באתרים שהוקצו לו, לזיכרון.

לא – אם נבחן את התמצית – בשיחה עם פקיד בכיר במשרד החוץ הגרמני. לא, בעצם העובדה, שסופרים גרמנים נחשבים (להוציא היינריך בל, זיגפריד לנץ ועוד קומץ יוצאי־דופן) פשוט אינם מוצאים בישראל יותר משרואה העין – ארץ קטנה, פרובלימטית, השוכנת אי־שם מחוץ לטווח־ליבם. כמה נוח להם להזדהות עם הפלשתינאים ולטעון, שהיום הם־הם “היהודים”, להגיע לאיזון עם הכל, גם עם אותו “זיכרון”.

אם רציתי לערוך מסע אל העולם הזה, העכשווי, לא יכולתי ללכת למקום הולם יותר מגרמניה שמצאנו. זו הנורמליות של ראשית שנות השמונים. וכדי לדייק: היא חוגגת, ה“נורמליות”, משני עברי הזכוכית המנופצת.

★

רק עוד תמונה־על־תמונה: ברלין. מלון קמפינסקי הנודע. מנמל־התעופה הסיעו אותנו, בכבוד רישמי רב, במרצדסים שחורים, בגשם, ישר לבית המלון. לדלת־הכניסה הגענו ברחוב צר, לא בשדרה הנודעת, הקורפירסטנדאם. בעד חלון המכונית, ממש מול מלון־הפאר, ראיתי מבנה מוזר, כמין שרידים ארכיאולוגיים ששולבו לתוך מבנה מודרניסטי. איזו ארכיאולוגיה יש בכרך זה, הצעיר לערך.

כעבור שעה קלה יצאתי באותה כניסה, חציתי את הכביש וראיתי – לפני היה “בית הקהילה” החדש, שנבנה על הריסות בית־הכנסת הגדול, ועכשיו מהלכים בו קצת צללים חיים, יהודי ברלין האחרת.

ולמחרת, מעבר לרחוב הצר, ימינה ממנו, צעדנו לעבר תחנת ה“אס באהן”, הרכבת שנוסעים בה לנקודת־הגבול של מזרח ברלין. אנחנו צועדים, עינינו מצלמות בלי־הרף, קולטות ומערמות תמונות על תמונות, והנה, בשפת המדרכה מצלם צוות קולנוע “סצינת רחוב”. מי יאמין? הבמאי, שקוע עד מעל לאוזניו ועד מתחת למיצחת־כובעו בתוך הסצינה, אינו אלא י. ז. מהשכונה שלנו מעבר לירקון.

אחד מחברינו הסופרים, שהלך כעשרים פסיעות לפני, ממש צעק מעוצם־השמחה: “שלום, י'!”

ואילו י', לשנייה הגביה את עינו־שמתחת־למיצחה וכמו לתוך ה“פריים” נכנסנו לו בדיזנגוף, לא ליד ה“אס באהן”, הפטיר “שלום” מוטרד וחזר לסצינה. אין לו רגע מיותר לשישיית סופרים זו.

היש משהו נורמלי יותר מסצינה לא־נורמלית זו בברלין?

★

אין זו אפילו דגימה מכל התמונות־על־תמונות, שהצטברו בי במהלך “החשיפה הכפולה” לפלונטר הגרמני. למשל: הזכרתי את אלישע קרוק, ולא הזכרתי את אבישלום חברוני מספרי “הבדאי” ואת כל גלגוליו כפולי־הפנים. לא הזכרתי, שכבר לפני שבע שנים גרר אותי יציר־דמיוני אבישלום (כלומר, היינץ ברגרזון) למסע קצר ומיסתורי לפרנקפורט ולהומבורג.

אבל אותו ביקור אפל שלי שם שייך לפרקיו הבלתי־נורמליים של “הקשר הגרמני”, ואילו בדברי כאן אני בא לגעת בעצב הנורמליזציה מחוייבת־ חיינו־האכזריים, הבלתי־נמנעת, לתהות על מחירה הכבד.

עוד צריך יהיה לשוב ולשקול גם את יתרונות האנומליה. בכל הנוגע ליחסים היהודיים־גרמניים, מכל מקום, טמונה עדיין רק בה, למרבה הפרדוכס, ערובה יחידה למידה כלשהי של נורמליות.

30.1.1981

ברצון רב נעניתי להזמנה לדבר כ“עד” בסמינר משותף זה לתלמידי ספרות והיסטוריה, ולא משום שאני שש להשמיע הרצאות ולדבר בשער. יש לי צורך פנימי דוחק לצרף את קולי לוויכוח חוזר ויגע זה על מקומה של השואה במודעות של בני־דורי, הן בחיים והן בספרות. ואם כי ברור לי, שגם ניסיון זה להעמיד דברים על אמיתותם לא יצלח, אני רואה חובה לעצמי, ובמפנה־דורות זה דווקא, לבוא ולדבר באוזני קבוצה ייחודית זו. במקום להאריך, אפתח במה שהוציא אותי סוף־סוף מגדרי, מאמרו של נתן זך, “מיהו סופר יהודי, מהו ספר יהודי” (מעריב, 29.11.1991), ובעיקר שורות שיקריות אלה:

– – – ואולי השואה היא באמת אחת הסיבות העיקריות לתחושת הזהות היהודית בקרב סופרים, שלפניה היו, קרוב לוודאי, מדחיקים את יהדותם?

והרי אפשר אפילו להביא את ישראל כדוגמא. השוו את מקומה של השואה במודעות הספרותית של בני דור הפלמ"ח או “דור המדינה” של שנות החמישים והשישים למה שקרה אחר־כך, כשהתפרסמו לגעת ברוח לגעת במים של עוז, אדם בן כלב של קניוק ועיין ערך אהבה של גרוסמן וגטו של סובול.

על נתן זך קשה לומר, שמתוך בורות הוא כותב את הדברים האלה. לדבריו אלה אין כמובן שחר. בקצת מהספרים, המעידים על מודעותם האמיתית של בני־הדור, עוסקים אתם בסמינר זה, ולא אעלה גירה. בסמינריון זה התבקשתי להשתתף בחזקת מי שחווה וגם כתב, ואת דברי הפתיחה אייחד לשתיים־שלוש דוגמאות אישיות המדברות בעדן. אני מקווה שתסייענה להפרכת החזרה העיקשת על איזו דיבה רעה, שמוליכים אישים, שנתן זך הוא מהמשפיעים שבהם – גם משורר ששמו הולך לפניו גם פרופסור לספרות, מסאי מבריק ומרצה נחשב – כאילו אנשים כמוני לא חלו ולא הרגישו, והשמדת העם היהודי באירופה לא ניכרת בכתיבתם; שכל־כולנו התרכזנו ב“פופיק” הארץ־ישראלי והיישובי־פרובינציאלי הזעיר שלנו, ומה שקרה שם פשוט לא עניין אותנו.

ב־7 ביולי 1943 , חודש לפני שמלאו לי שבע־עשרה, בעזרת תעודת־לידה שזייפתי ומכתב־המלצה שהוצאתי במירמה מידיד של אבי, אזרח פתח־תקוואי נכבד, התנדבתי לפלוגה 30 של הגדוד היהודי השלישי של הרג’ימנט הפלסטיני (א"י), שאך זה הואילו סוף־סוף הבריטים להקימו. הייתי לטוראי PAL/38705. בסוף ספטמבר 1944 נענו הבריטים גם ללחץ הנמשך לשילובה של עוצבה יהודית, על דיגלה הלאומי, במלחמה בנאצים, ושלושת גדודי החי“ר של ה־Palestine Regiment היו ל־Jewish Infantry Brigade Group, “החטיבה היהודית הלוחמת”, בקיצור החי”ל ובלשון העם – “הבריגדה”. בנובמבר 1944 נחתנו באיטליה ואחרי אימונים ככוח קרבי, נכנסנו לחזית מדרום לבולוניה ולחמנו במסגרת “המחנה השמיני” של הצבא הבריטי עד לכניעת הגרמנים באיטליה ב־2 במאי 1945.

אני מספר זאת כדי לומר, שהתנסותי במלחמה ולאחריה – הפגישה הטראומטית עם שרידי העם היהודי ההרוג – עיצבה את ראיית־עולמי וטבעה חותמה בכתיבתי, לטוב ובוודאי גם לרע, מאז ועד היום.

אני מספר זאת גם כדי להסביר איך יש בידי, מאותם ימים עצמם, עדות אותנטית שתדגים את האמת ההיסטורית על דורי, גם כדי לומר משהו על זיקת־הגומלין בינה לבין היבטו האחר של הסמינר – הספרות. העדות היא צרור גדול של מכתבים בין חברתי אז לביני, מכתבים, שכמו החברות עצמה – נשתמרו במצב טוב.

מכתבים אלה כבר שימשו אותי בעבר, כשכתבתי את “פצעי בגרות”. הרומן ראה אור ב־1965, עשרים שנה אחרי מאי־יולי 1945, מסגרת עלילתו. עברו עוד שנים, וב־1983 ביקשוני חברי לבריגדה והנהלת “בית התפוצות” לכתוב מבוא לקטלוג “הגשר החי” – תערוכה על מפגש המתנדבים הארץ־ישראלים עם שארית הפליטה – וכן לשתף את מדריכות התערוכה בחוויותי האישיות. שבתי אל המכתבים, להזכיר לעצמי מי באמת היה אותו פתח־תקוואי בן שמונה־עשרה – תשע־עשרה בשנים 1944 –

1. מאותן עדויות אותנטיות התגלו לי דברים מרגשים, לא אחת מדהימים, על מה שבימים ההם חש אותו “צבר טיפוסי” ועל מה שבלי משים חלחל לתוך הספר.

בחרתי להביא קטעים, לעניינים שונים, מתוך כמה מהם. שיפטו נא אתם אם אמנם הרחיקו אותו צבר צעיר ודומיו את יהדותם, כפי שמספרים זה שנים לדור שלא ידע את היישוב.

מתוך מכתב ראשון

נשלח מחוץ־לארץ, מן המדבר המצרי, ב־28 בספטמבר 1944:

אני כותב מכתב זה הרחק מגבולות הארץ. זו לי הפעם הראשונה שעזבתי את גבולותיה – – – יחד עם גדודי בדרך להקמת הבריגדה היהודית. – – – ימים אלה היו לכל הגדוד ימים גדולים. מצב הרוח היה מרומם. כל הדרך שרנו ורקדנו, לא ישנו כמעט במשך הלילה אלא המשכנו בשירה. – – – מחננו הוא עתה המחנה הראשון בצבא הבריטי הבולט בצביונו העברי. דגלנו הלאומי מתנופף במרכז המחנה ברשות רשמית, דבר שלכאורה הוא זעיר, אך אומר הרבה. – – – אתמול היה יום הכיפורים. מספר גדול של אנשים צם (ואני ביניהם). נערכה תפילה רשמית של כל הגדוד והיו סידורים מיוחדים לאנשים דתיים. צבא יהודי ממש – – –

מתוך מכתב מיום 14 בינואר 1945

אחרי ביקור בגיטו היהודי ברומא, כהסבר לתצלום המצורף:

– – – ילדה אחת שצילמתי. תמונתה יצאה מטושטשת מאוד. אשתדל להעביר את מראה בעזרת מלים: ילדה בת שתים־עשרה, שיער שחור ומתולתל, עיניים גדולות מאוד, עגולות ושחורות, פנים עגלגלות ופקחיות, מדברת מעט עברית ושמה נורית. מכל הילדים משכה היא מיד את תשומת־לבי. אני מצרף תמונה של ילדי הגיטו, על אף העובדה שהתמונה מטושטשת. מזג־האוויר באותו יום היה גרוע והילדים התנפלו עלי מכל עבר, ולכן היה עלי לצלם בחטיפה, וזו התוצאה. – – –

מכתב מיום 6 בפברואר 1945

סמוך לכניסת הבריגדה לחזית. למכתב צריך להקדים כמה מלים. הורי עלו ב־1925, ארבע־עשרה שנים לפני שפלש היטלר לפולין. חברתי נולדה בפולין, פחות מעשר שנים בארץ ביום כתיבת מכתב זה אליה:

– – כתבת לי על רצח סבתך, דודתך ודודך וילדיהם. קראתי את המכתב וקראתיו שנית ושום דבר לא זע בקרבי. לרגע נדהמתי. האמנם אני אדיש לרצח אנשים? האמנם לא נוגע לי רצח משפחה שלמה? האמנם טומטמו רגשותי? – – –אני שותק, אין אני מתרגש, אין אני בוכה, היות ועם המוות השלמנו, ואת תמורתו, את הנחמה, נמצא לא בדמעות ולא בהספדים. מוות זה אינו מוות רגיל, מות כל אדם. זהו רצח טמא, המוני, ואת תמורתו צריך להביא בדם. דם גרמני שיישפך יטהר את הדם היהודי, דם המיליונים שנשפך. דם גברים נשים ילדים גרמניים שיישפך, יטהר את דם אותם מיליוני היהודים שנשחטו, נורו ונשרפו. דם זה ישקיט את הדם הזועק לנקמה של היהודים החיים. – – – הרבה חשבתי עד שהגעתי למסקנה קיצונית ואיומה זו. לעתים תקפה אותי צמרמורת לשמע דברי. אולם זוהי הדרך היחידה לנקום את דם ההרוגים ולחזור ארצה, הביתה, אל אותם האנשים הצופים כלפינו מן הארץ בראש מורם ובהרגשה שמלאנו את חובתנו – נקמנו.

אין אני מגזים במה שכתבתי ואין זה פאתוס ריק. החלטה זו היא איתנה לא רק בקרבי אלא בלב רובם הגדול של הנמצאים פה. אף החיילים הזרים אינם מתארים לעצמם שהבריגדה לא תעשה מעשי נקמה. כבר עכשיו מתהלכות עלינו מעשיות על גבי מעשיות על האכזריות והנקמה שלנו. אם כי עדיין לא הוכחנו זאת, אני בטוח שלא נאכזב. וזו תהיה נחמתך. – –

בהמשכו, עוסק המכתב, שאני מצטטו כמאפיין, לא כחריג, בעתיד היהדות והציונות אחרי המלחמה. עוד כמה שורות המפריכות את התיאוריה, שדברי זך מדגימים:

– – – קיימת עוד פרובלימה קשה יותר וחשובה יותר. הבעייה היא: מי יעלה? מי יבנה ויחיה בארץ? המצב באירופה המשוחררת מדאיג. בארצות הבלקן והאחרות, שיש בהן השפעה סובייטית, יש נטייה להתבולל. ואם הנטייה אינה – כופים אותה. – – –יהודים איטלקים רבים השתמדו בתקופת הפשיזם האחרונה וכעת אינם מראים כל רצון לחזור ליהדות. להיפך, גם עכשיו משתמדים יהודים. – – –

פולניה, שהיוותה את בית היוצר לחלוציות, שהיתה הכוח המניע בציונות המגשימה, אינה קיימת עוד בשבילנו. היהדות האמריקאית והבריטית רחוקה מאוד מהציונות. – – – אמנם, כעת מורגש מפנה בגישת היהודים כאן, האזרחים והחיילים, לשאלות שלנו. בעיקר הודות ליחידות הארץ־ישראליות, שהראו, זו הפעם הראשונה, את קיום הגוש היהודי, הקיבוץ היהודי. אין אתה רואה יהודי בודד בין מאה אחרים. רואה אתה קבוצות־קבוצות, ואינך צריך לנחש לפי אפם וציבעם מאין הם. ה“פאלסטיין” והמגן־דוד אומרים לך מייד שאלה הם יהודים. – – –

המכתב עוסק בשאלות המדינה היהודית בהיעדר רוב יהודי בהווה ובעתיד הנראה לעין, ואני מצטט:

ולכן מסוכנת הסיסמה “מדינה יהודית לאלתר”. – – –האפשר ליצור מדינה יהודית דימוקראטית כאשר אנו מהווים פחות מ־40 אחוז של תושבי הארץ הזו? האם אין הדבר הזה עלול להביא לדיכוי המעוטים האחרים המהווים למעשה רוב? – – – אני חושב ומתלבט בשאלות אלו ואיני מוצא את הפתרון האחד היחידי. מה שיש לעשות לדעתי הוא המשכת בנינה של הארץ ושכנוע נוער יהודי, שכנוע המונים, לבוא ארצה לבנותה. לבנותה בכל השטחים והמקצועות שהם רוצים ובעיקר שיבואו בהכרה וייצרו בה. – – –

וכן הלאה, וכן הלאה. ומשהו מזווית שונה, מרגשת.

בצרור־המכתבים גיליתי מעטפה ובה דף מתוך Tribune, שבועון האגף השמאלי של הלייבור הבריטי, מיום 27 באוקטובר 1944, שקראתיו כנראה באיחור.

מתוך מכתב מיום 20 בפברואר 1945:

אני מצרף לך שני שירים שהוצאתים מעתון אנגלי. אני מסופק מאוד אם הם מתורגמים לעברית. הם עלולים להבהיר את מצבם הנפשי של מורדי הגטו וכדאי לקוראם.

לתרגום האנגלי מצורפת הערת המתרגם, הוא המשורר פול פוטס (Paul Potts), הכותב בין השאר:

אין ספק בדבר האותנטיות של שירים אלה. הם הוברחו מטרבלינקה, והעתקים פוטוסטאטיים שלהם נעשו בידי המחתרת הסוציאליסטית בוורשה והוטסו ללונדון במטוס שהביא את סגן ראש ממשלת הרפובליקה הפולנית. מי הם משוררים אלה ואל מה לא היו יכולים להגיע, אילו חיו את חייהם עד קיצם הטבעי?

למשורר־המתרגם אין ספק, שדברים אמורים במשוררים יהודיים גדולים שנספו בטרבלינקה, ואף אני, למרות ידיעתי המוגבלת באנגלית בזמן ההוא והבנתי המצומצמת יותר בשירה, חשתי כמותו.

בעשרות השנים שעברו מאז, שכחתי את השירים, שכחתי את המכתב – עד ששלפתי מתוך המעטפה את דף ה־Tribune. כשראיתי את שם השיר הפותח, החסיר לבי פעימה. זהו Campo di Fiori, שירו הנפלא של המשורר הפולני, חתן פרס נובל, צ’סלאב מילוש, המתאר את גיטו וארשה הבוער ומעמת את המראה עם הכיכר הרומאית, שהאינקוויזיציה העלתה בה על המוקד את ג’ורדאנו ברונו.

איך ראה בן השמונה־עשרה, בתוך כל מה שהקיפו באיטליה של שלהי 1944, לתלוש דף זה דווקה ולשולחו לחברתו בירושלים, בצירוף ההערה, שיש בשירים כדי “להבהיר את מצבם הנפשי של מורדי הגטו וכדאי לקוראם”?!

★

ולמכתב האחרון, הנוגע כבר בספרים שכתבתי אני כעבור שנים ואשר עליהם בעצם נתבקשתי לדבר לפניכם היום.

המכתב הוא מיום 2 ביולי 1945, חודשיים לאחר כניעת הגרמנים בחזית האיטלקית. בין שני התאריכים ניתנה פקודה לבריגדה – שלושת גדודי החי“ר, גדוד התותחנים, פלוגות ההנדסה הקרבית, התובלה, החימוש, הסדנה, התאג”ד ובסך־הכל כחמשת אלפים חיילים וכאלף כלי־רכב – להיכון לתזוזה. נאמר לנו, שהחי“ל ישולב בחיל־הכיבוש של צבאות הברית בגרמניה. לפני צאתנו לדרך, נערך גדודנו במיסדר, שהושבענו בו לקיים את “שלושה־עשר הדיברות לאיש החי”ל בגרמניה הכבושה”. הדיברות נדפסו בחוברת ג' של “במאבק – ביטאון החטיבה היהודית הלוחמת”, תעודה יקרת־ערך, השמורה אצלי כל השנים.

אתם אנשים צעירים, נולדתם הרבה אחרי מאורעות חד־פעמיים אלה, וכל משך גידולכם אתם חשופים, באקדמיה ובעתונות, לשטיפת־מוח בלתי־פוסקת, המכוונת כולה להכחשת מה שהיה ולהמצאת מה שלא היה, שטיפת־מוח שלחיקרה אינני מצליח לרדת. האם מקורה טמטום פשוט? רשעות? ואולי היא משקפת איזה עיוות נפשי, אותה “שלילת־עצמנו” מפורסמת? אינני יודע.

מתוך התקוממות כלפי מגמה נמשכת ועקיבה זו, אני עומד כאן היום לפניכם. פשוט: כל עוד מתהלכים בארצות החיים אנשים שחיו בתוך הזמן, אם כפעילים אם כנפעלים, יותר מכל כעדים חיים, ובכוחם להעיד בעברית בהירה באזני תלמידי היסטוריה וספרות ולספר מה היה בפועל־ממש, חובה לעשות זאת.

ובכן: ביחידות הארצישראליות בצבא הבריטי, ודאי ב“בריגדה”, היה פיקוד סמוי של “ההגנה”, וכיוון שרובנו סר מרצון למרותה, גם פעלנו בהתאם להוראות אותם מפקדים אלמונים־למחצה. הם חיברו את “שלושה־עשר הדיברות”, ואנחנו כולנו נשבענו לקיימם (טכסט זה שיבצתי גם בספרי פצעי בגרות):

א. זכור את ששת מיליון אחיך הטבוחים.

ב. שמור על השינאה לדורות כלפי שוחטי עמך.

ג. זכור שהינך שליח עם במערכה.

ד. זכור, החי"ל בגרמניה הנאצית הוא חיל כיבוש יהודי.

ה. זכור, הופעתנו כחטיבה על דיגלה וסימלה לעיני העם הגרמני בארצו – נקמה היא! – – –

יא. זכור, שליחותך – הצלת יהודים, עליה, מולדת חופשית.

יב. חובתך – מסירות, נאמנות ואהבה לשרידי החרב והמחנות.

עורכי “במאבק” הקדימו לדיברות את הפסוק “וינקמו נקם בשאט נפש למשחית איבת עולם” (יחזקאל), וחתמו במעין קללה: “ארור אשר לא יזכור את אשר עוללו לנו”.

זו היתה אווירת הזמן, זו היתה שבועת הדור. אז מי מבלבל לנו היום את המוח? מי מקשקש לנו היום בקומקום? הן תעודה זו מראשית קיץ 1945 לא זייפתי היום כדי לתקן לדורנו את סיפור־חייו!

אכן, נשבענו, אבל חיל־כיבוש בגרמניה לא היינו. בפועל עצרה פקודה מגבוה את הבריגדה בצד האיטלקי של גבול איטליה־אוסטריה, ושם, מפוזרים בין טרוויזיו שעל הגבול לבין מסטרה שליד ונציה, חנו אלפי החיילים הארצישראלים המתוסכלים, הזועמים וחסרי־האונים עד שנחתה עלינו פקודה חדשה – הבריגדה עוברת לארצות השפלה. בחודשיים אלה, בין המסעות, התרחש המפגש בין החיילים הארצישראלים לבין שרידי השואה, “שארית הפליטה”, “האודים המוצלים”. פלוגות תובלה ארץ־ישראליות וכל רכב אחר שגוייס באלף תחבולות, הקימו את רכבת “הבריחה”, שיירות שהסיעו אלפים רבים מאוסטריה וגרמניה לאיטליה, דרומה ככל־האפשר. בין בסיסי היחידות שחנו באלפים האיטלקיים, בעיירה פונטבה, אולתר מחנה־מעבר לאותן שיירות, פעמים ללינת־לילה, פעמים ליותר מזה.

מתוך מכתב מיום 2 ביולי 1945

נכתב לחברתי ומתואר בו ביקור באותו מחנה, ביקור שעתיד היה ללוות שנים את עבודתי כסופר:

– – – והנה בא עתה גל חדש שהרים את מצב־רוחנו, עודדנו ונתן טעם חדש לחיינו. הבריגדה נכנסה לייעוד חדש, שפקפקתי בו קודם ואשר כעת נתגלה כייעוד הגדול ביותר שיכולנו להציב לעצמנו. נפגשנו עם אחים מוצלים מהגיהנום. ולא רק נפגשנו בהם, כי אם הוגשה להם העזרה המלאה באוכל, בגדים ובעידוד רוחני. – – – כפי שאת מבינה בעצמך לא כאן המקום לתאר בפרוטרוט את אשר נעשה וכיצד נעשה כל זה. אולם מספיק אם אומר לך, שבחורים שלנו, חיילים מהבריגדה, רושמים את הדף היפה ביותר בקורות היישוב העברי. – – –הניצולים הם שרידים. הם באים מכל מחנות ההשמדה. אנשים שעמדו לפני תנור השריפה באושבינצים. אנשים שניצלו בנס ובמקרה בדכאו ובבוכנוואלד. אני אומר אנשים, אולם אין ביניהם כמעט אנשים מבוגרים. עברתי היום על רשימת ניצולים וגילם הממוצע שבע־עשרה. יש גם אנשים מבוגרים, אולם יש הרבה ילדים ללא אב ואם.

אינני רוצה להכנס לפרטי סיפוריהם. הכל הרי ידוע לנו כל־כך טוב. אסתפק בזה שאמסור לך כמה קטעים משיחה שהיתה לי אתמול עם חמשה נערים בגיל ארבע־עשרה – שבע־עשרה. כולם נמצאים במחנות זו השנה הששית. לכולם מקועקעים מספרים על זרועותיהם. ישבתי אתם כשעתיים. אני עצמי לא דיברתי כמעט. נתתי להם לדבר, ומה שהשאיר את רשמיו הוא לא מה שסיפרו, כי אם מה שנפלט דרך אגב, בשעת שיחה בינם לבין עצמם.

ראיתי אותם לבושים תלבושת של “הנוער ההיטלראי”. כאשר שאלתי אותם למקור תלבושות אלו, ענה לי אחד בחיוך מבוגר, ערמומי: “מיר האבען עס אורגאניזירט” (ביטוי מקורי שלהם במקום “סחבנו”).

הצעיר שבהם, בן הארבע־עשרה, מפליט בשעת השיחה: “האמריקאים לא נותנים לנו להיכנס לארצם. הם לא טובים מהגרמנים.”

על זה עונה לו המבוגר: “מה הפלא? הרי אנחנו דמורַליזירט.”

כך החדירו להם את ההכרה על מהותם. כולם הבינו עברית, ואחד מהם דיבר עברית לא רעה על אף העובדה שחמש שנים לא השתמש בה, והוא בסך־הכל בן שבע־עשרה. הם שאלו על מוצאי. כאשר אמרתי להם שאני יליד־הארץ, הסתכלו עלי בקינאה ובהערצה, ואחד לא התאפק וקרא לחבר: “הבט, הוא ארץ־ישראלי.”

– – – אינני מספר על הזוועה שבסיפוריהם, על מה שסיפרו במכוון, כי בשעה שאני נזכר בסיפורים של ילדים אלה חולפת בי צמרמורת. בשעה שישב אחד מהם וסיפר לי על הרפתקאותיו, הפסיק כל פעם בשאלה: “אתה מבין?” אני, כמובן, “כן”. לבסוף לא יכול היה להתאפק והתפרץ: “אתה לא מבין! אתה לא יכול להבין! אני עצמי לא מאמין שעברתי את כל זה.”

ועל אף כל הסבל לא שכחו לרגע את ארץ־ישראל. וכולם, יהודים מפולין, ליטא, רוסיה, רומניה, רוצים לנסוע ארצה. כיצד יגיעו? לאלוהים פתרונים. ואולי לנו? הבחורים אצלנו כה מזועזעים מהפגישות עם פליטים אלה, שעדיין לא נמחה מהם טעם כל זה, שחלק מהם לבוש עדיין בבגדי הפסים של מחנות ההשמדה, העונדים עדיין את סמלי דכאו ובוכנוואלד, עד שלא חדלים אנו לרגע מלחשוב עליהם. ומלבד העזרה המאורגנת, מנצל כל אחד איזו הזדמנות שלא תהיה כדי לעזור ולתמוך בהם – – –

אמרתי: הקיץ ההוא המשיך ללוות אותי כל חיי, נכנס לסיפורי, שינה לא רק את השקפתי על מה שמסביב לי – בעולם, בעם היהודי ובארץ – אלא הפך אותי ליהודי מתוך בחירה. כיהודי הייתי לציוני, כציוני – לישראלי, בשום פנים לא בסדר הפוך.

והתמונה שבמכתב המצוטט, ישיבתי עם הילדים, לא נתנה לי עוד מנוח. מקומה היה בספר שלא סיימתי לכותבו אלא כעבור עשרים שנה – פצעי בגרות, אבל כבר בשנים 1953־1954 כתבתי את שש כנפים לאחד, שעניינו המפגש בין הניצולים לארץ, בינם לבין היישוב הוותיק, בין עברם המרוסק לבין איזה עתיד “מומצא”, בדוי. זמנית קבעתי את הפגישה עם הילדים (“פרולוג במחנה הדי.פי.”) לפני “שש כנפים לאחד”, כמין רמז לספר שהשתוקקתי לכתוב וקיוויתי שייכתב אי־פעם, גם כחיבור אל המטמורפוזה שלי בקיץ 1945, כמתואר למעלה.

מדוע אמרתי שזה מתחבר לסיפור? בארץ חונכנו על כך, שאנחנו נגן על נפשנו; אנחנו נילחם; אנחנו חזקים; אנחנו בעלי רצון משלנו; אנחנו בעלי מסירות־נפש; אנחנו ואנחנו.

כספק־ילד ספק־נער התחלתי בזה שעשיתי לי מקל קפא“פ. זה היה פולחן בני הארבע־עשרה, שלוש־עשרה, שתים־עשרה – הולכים לפרדס, מחפשים ענף לימון מתאים, כורתים, קולפים, משרים במים¹, נותנים לו להתייבש, מכשירים אותו לקרבות מקל אל מקל. בן שלוש־עשרה הושבעתי ל”הגנה" וכשמלאו לי חמש־עשרה כבר צורפה מחלקתנו לחי"ש, חיל־שדה. ככה התחנכנו, וככה רצינו לחיות.

ופתאום, בקיץ 1945, במפגש הזה, סיטואציה: אלה – הניצולים, השרידים, האודים העשנים – הם אחינו. כן, כוונתי גם לאיש המתואר ב“פצעי בגרות”, זה שאמר לי ש“עבד” בקרמטוריום. אלה היו פגישות ששוב לא נתנו לי מנוח, כל חיי. שם, במעמדים אלה, צריך הייתי לקבל הכרעה פנימית, והיא היתה קשה מאוד, כי לנו, הבאים מעבר מזה, לא קל היה לאהוב אותם, את הבאים מעבר מזה. אומר לכם: לאהוב אותם יכולתי רק בתנאי אחד, שאמרתי לעצמי שוב ושוב, זה – אני! זה – משפחתי! הם כל מה שהוא, בניד־מקרה אחד, יכולתי להיות אני. פשוט: בית אבי ובית אמי נשארו כמעט כולם שם, אבדו שם. אבל לצעיר בשנתו התשע־עשרה, מבוצר בתוך דימוי עצמי כזה, היה קשה מאוד.

כאן נכנס אותו ויכוח גדול על הכנענות, על “תנועת הנוער העברי” ותאומיה בתנועות־הנוער של השמאל. בכל אחד מאתנו ישב גם הכנעני הקטן, אלא שלא היינו ראשי־בצל, ולא ראשי־כרוב. היינו בני־אדם צעירים, אני מעז לומר רגישים, מעורבים, מאוד ראש־החץ של העם היהודי, חלק מאתנו גם אינטליגנטיים – והתמודדנו בעוצמה עם מה שקרה לעינינו, עם מה שראשונים מצאנו עצמנו בתוך־תוכו!

אדבר בגוף ראשון: מרגע שהפנמתי את המפגש, נהפך ליסוד חשוב בחיי. בשובי מהמלחמה עליתי לירושלים, והתחלתי ללמוד באוניברסיטה העברית. מה למדתי? היסטוריה של עם ישראל וסוציולוגיה ודימוגרפיה של העם היהודי. ובהיסטוריה של עם ישראל, באילו תקופות ובאילו נושאים בחרתי להתרכז? שתי עבודות סמינריונית שכתבתי לפרופ' בנציון דינור היו האחת על “ועידת טשרנוביץ” של התנועה היידישיסטית בשנת 1908, והאחרת (שחייבה קריאה מרובה של ספרות עממית ביידיש, שלמדתי מעצמי) על “היחס לאומות העולם בפולקלור היהודי במזרח־אירופה”. החומר שליקטתי, שימש אותי כעבור שנים אחדות יפה ב“שש כנפים לאחד”. הכל בתוכי שינה כיוון. הקטע על הילדים מתוך המכתב שקראתי הוא עיקרו של מה שרדף אותי, שיגע אותי. הלוא הם היו צעירים ממני רק שלוש, ארבע שנים, ומתוך מה יצאו ומה לא עברו בשש שנות המלחמה, ואני, לעומתם, מה אני…

על כל פנים, כל כתיבתי, אפשר לומר, היתה בצל אותה פגישה. שנים, מאז שובי מהמלחמה, רציתי לכתוב את “פצעי בגרות”, אבל לא מצאתי מפתח נכון, ובסופו של דבר התמודדתי עם הספר ברקע משפט אייכמן, במדינת ישראל שבין קדש לבין ששת הימים, סיפור ארוך. לתוך “פצעי בגרות” הכנסתי שוב את הפגישה עם הילדים, אם כי בעיצוב קצת שונה, שהלם את המבנה הכללי, אבל ללב־ליבו של הסיפור.

המרחק בזמן מדומה, וכל המבין משהו במניע את מעשה־היצירה, בדחפים ובתהליכים, יודע שהכל מחובר, ואחת היא באיזו אסכולה ספרותית תשובץ. גם כשכותב אדם רומן בידיוני על פלנטה אחרת, הוא כותב אוטוביוגרפיה, כותב וחוזר וכותב כל ימיו.

★

אני מודה לדן לאור, שאת דברי־הפתיחה בחר לסיים במשפט שכתבתי ב“חתימת המחבר” למהדורה החדשה של שש כנפים לאחד – ש“הצבר המיתולוגי הוא לא הסיפור שלי”.

אכן: אני לא. אני לא, ואני לא!

בבואי אחרי המלחמה לירושלים, פגשתי באוניברסיטה כמה מתלמידיו המובהקים של יונתן רטוש. נחשבתי לקנדידט ראוי לתנועה העברית, אולי מהיותי מפתח־תקווה, רזה, שחרחר, שזוף. עד היום זכורה לי שיחה מטורפת בקפה “עטרה”. מישהו מדבר ואני מאזין לתורת האומה העברית, הנבדלת מיסודה מיהדות הגולה. השנה היא 1947, בין סוף ההשמדה לראשית מלחמת העצמאות. אני שואל: “מי יבנה את האומה הזאת? לא יהודים? לא ניצולים?”

“נבנית כאן אומה חדשה, וכל מי שיבוא יהיה בן לאומה החדשה הזאת,” השיבו אנשי־שיחי.

“אתם חולים?! אתם יודעים מה קרה לעם היהודי?!”

בחילה אחזה אותי. חזרתי אדם אחר, חזרתי יהודי. התנסות זו שזורה בשש כנפים לאחד ופצעי בגרות והבדאי, אבל היא גם בלב של מי אתה ילד, ספר על ילדות ארצישראלית בראייה שונה, שלילה נמשכת של שקר הצבר המיתולוגי, שקר הניתוק מהמהות היהודית. אכן, רציתי לדחות את התפישה הכנענית לכל גלגוליה ולכל פרצופיה.

יש קרבה עצומה, מרתקת, בין הימין הקיצוני לבין השמאל הקיצוני, מכאן רטוש והתשוקה למיתוס, שיבסס התנתקות מהגולה ומכל העבר, עד לאיזה זמן פרי־יהודי של “כל עבריי הסהר הפורה”, ומכאן אורי אבנרי, אף הוא ימני ועברי לשעבר, שתבע לעצמו, בגלגולו השמאלי, זכות־יוצרים למושג “דציוניזציה”.

אני בא כעד מאירופה של קיץ 1945, מהפגישה עם אחי בני עמי היהודים. כל האומר, שבשנות הארבעים והחמישים והשישים היינו אטומים לשואה, מתכחש לעיקר מהותו של דור שלם בארץ ומוציא עליו – מטמטום, מרשעות או מתוך עיוות פנימי – את הרעה בדיבות. כבן הדור וכאחד הסופרים בדור, באתי וקראתי באזניכם מתוך מכתביו של אחד מצעירי הדור ההוא בארץ, מעיד עלי שמים וארץ:

מי שכח?

מי התעלם מבשרו?

מי לא זכר ומי לא כתב?

או שאנחנו יהודים הנמצאים כאן מכוח העבר, מכוח שותפות גורל וחלום, אחראים להווה ולעתיד – או שבכלל אין לנו מה לחפש כאן.

בסמינר של ד“ר דינה פורת וד”ר דן לאור, “השואה, היבטים היסטוריים וספרותיים” באוניברסיטת תל־אביב, 23.12.1991.

בדצמבר 1991 הוזמנתי כ“עד” לסמינר “השואה – היבטים היסטוריים וספרותיים”, שנתנו באוניברסיטת תל־אביב ד“ר דן לאור וד”ר דינה פורת. נקודת־מוצא לעדותי שימשה הערה של נתן זך, במאמר שפרסם בסוף נובמבר, שבין מקום השואה “במודעות של בני דור הפלמ”ח או ‘דור המדינה’ של שנות החמישים והשישים" לבין מה שקרה אחר־כך בספרות, אין השוואה. בחרתי לספר לסטודנטים מה חווה באמת חייל ארצישראלי בן שמונה־עשרה–תשע־עשרה, שנפגש עם ניצולי־שואה. מכתבי מאירופה בשנים 1944־1945 היו עיקר עדותי על התהום שבין אמת־חייו של דורנו לבין הדיבה הרעה על אדישותנו לשואה – אחד משלושה מיתוסים שיקריים. בדברי פתיחתו, איזכר דן לאור עניין שנגעתי בו ב“חתימת המחבר” למהדורת “ספרית מעריב” של “שש כנפים לאחד” (ומאז שכחתי). זו הפיסקה, שאת סיומה ציטט:

ביום ה' אייר תש“ח היו שלושה מכל ארבעה אנשי “ישראל הראשונה” פחות מעשרים שנה בארץ, ולהוציא כמה עשרות אלפי צברים, היה זה עדיין יישוב של מהגרים. – – הורי עלו שנה אחת לפני שנולדתי אני, וה”שם" המשיך לחיות בביתנו, אם מתוך ריב עקשני אתו מצד אבי אם אגב געגועים לא נפסקים אליו מצד אמי. כשירד המסך על ה“שם”, בספטמבר 1939, היה הוותק של הורי בארץ ארבע־עשרה שנה ושל רעייתי לעתיד יהודית חמש בלבד. בשום מובן לא קשה היה עלי להכנס לנעלי העולים החדשים ולמכאוביהם… הסיפור על הצבר המיתולוגי הנולד מקצף־הגלים לא היה מעולם הסיפור שלי.

משפט זה חידד את מטרת־עדותי בסמינר – להצביע על כל רישעות המיתוס על אדישות דורנו לשואה. מכאן גם הכותרת לדברי על השני בשלושת המיתוסים על “הצבר המיתולוגי”. מי אותו צבר מיתולוגי? איך ומתי בא לעולם, ומי אביו מולידו?

הכמיהה ל“יהודי חדש”, שונה מעיקרו מהיהודי הגלותי, ימיה כימי חיבת ציון. כשם שבירכו שהחיינו על המושבה הראשונה, על התלם הראשון ועל “באר חפרנו”, כך ייחלו חובבי ציון בגולה לבריאת־אינסטנט של בועז עברי, אבי כל בראשית חדשה בארץ נחלת אבות.

על ניסיון ראשון ליזום סיפור ארצישראלי מספר גצל קרסל ב“אם המושבות פתח תקוה”. חובבי ציון באודיסה ביקשו מהסופר היהודי־רוסי י. ל. לוונדה, שיכתוב סיפור על רקע המושבות החדשות, והוא “השיבם כי עדיין מוקדם הדבר”. מאוד, צריך לומר, שכן ב־1888 מת לוונדה בבי"ח לחולי־נפש. המקור של קרסל הוא מאמרו של מ.ל. לילינבלום, “מכלל יופי מציון”. לילינבלום (כותב קרסל)

מוסיף בשנינה, כי אין קל מלהטליא “ספור” כזה שנושאו יהיו בני נוער מחוץ לארץ, מתבוללים ומרוחקים מעמם, העוסקים בבעיות ישובו של עולם, המתעוררים לקריאת עמם, עולים לארץ־ישראל, עובדים בה בחקלאות ועתה יושבים הם תחת גפנם ותאנתם. אולם מה נעשה וגבורים כאלה לא היו ולא נבראו ולשוא נבקשם במציאות.

בין תושבי הארץ ובין מי שבאו לתור אותה וחזרו עם “אמת מארץ ישראל”, היו עוד מפוכחים כלילינבלום. שלושים שנה אחרי ייסודה, מתאר יוסף קלוזנר את פתח־תקווה כ“עיירה ליטאית מלפני עשרים או שלושים שנה, בשעה שיצאו רוב בני פתח תקוה מרוסיה.” רושם זה

נתחזק בלבי כשנכנסתי אל בית־הכנסת הגדול והיפה ומצאתי שם יהודים פשוטים יושבים לומדים גמרא – – יושבים ומתנועעים על הגמרות הפתוחות ומזמרים “תנו רבנן” בניגון הידוע. [הכל מדברים יידיש] ובכלל נראה לי, שאם יש מדברים עברית בפתח־תקוה הרי הם הפועלים העברים.

זה לחוד, וחלום “הצבר המיתולוגי”, ממש מהרגע הראשון, לחוד. ב“שוט בארץ” (1891), “על רקע של טיול בארץ בעגלות הבאות מפתח תקוה”, מתאר זאב יעבץ את העגלון, יהושע שטמפפר:

אין זאת כי נאמנו דברי זכריהו הנביא, כי יבוא יום ומצילות הסוס תהיינה קודש לד'. כי ידעתי את האיש, כי ירא אלוהים הוא, תופש תורה ויודע ספר בלשון אשכנז, אַנגל והונגַר. ויען לי האיש: “הארץ הקדושה הזאת אַרץ פדות נפשנו היא ונפשנו לא תפדה בלתי אם בהטהרה מן המידות הרעות שדבקו בנו על כורחנו בימי עוניינו. הנאת יגיע כפינו היא תפארתנו פה והבטלה והעצלות תועבת נפשנו”.

מאלפים שבעתיים הסימנים שנותן יעבץ בעברי החדש, המשיב לתוקפיו מנה אחת אפיים:

“ואם יפגע בך ערבי בדרך ופשט את מעילך מעליך”, נשאל נער. “ופשטתי אני את אדרתו מעליו,” ענה הנער בביטחה.

הנה רמז ראשון לכאב ולגעגוע, ששיאם במכאן ומכאן של ברנר:

– – יש שאימת ההויה היתה מתנדפת משהו, והגורם לזה היה עמרם, שבינתיים מלאו לברא זה עשר שנים, וכרעא דאבוהא שלו לא היה! “אלמלא נבראה כל החיבת־ציון אלא בשביל מין בריה כזו – יש שהיה עולה הרהור־לצון בתוכי – דיינו”. זה היה ילד רזה אבל אמיץ. –– – הוא היה חופשי בתנועותיו כ’ערבי במדבר', מסתפק באכילת מעט ירקות ונכון לטפל כל היום במלמד הבקר, בבקר ובכל המחובר לקרקע, בין שלו ובין של אחרים. בלילות, ביחוד בחשכים, היה אוהב לישב במעלה־הפרבר ולשאול כל ניגש: “מן הדא?” כלומר: “מי כאן? מי בא לגבולי?” ובין גברא לגברא היה קולו הצעקני מנסר ברמה ופעם מסלסל בנגינה מזרחית:

“לשנה הבאה בירושלים – הו־הו, הו־הו, הוי!”

כאב זה וגעגוע זה הזינו את מיתוס אברהם שפירא, הוא איברהים מיכה. גצל קרסל מקדיש לו רק אחד מ־588 עמודי ספרו על פתח־תקווה. אך בשני סיפורים, שנדפסו ב“השילוח” (1907־1908) בחתימת “כרמן”, צויר כאב טיפוס אחר, שלא היה דוגמתו בשום מושבה אחרת, הלוא הוא האב טיפוס של השומר העברי המעורב בהליכות הארץ, במנהגי השכנים ובדרך חייהם.

גיבור הסיפור ג’דע יודע

לשון ערבית, רכיבה, התגוששות – – למשול ב’נבוט', לירות בקנה־רובה, ליבב כשועלים; היה מבחין את שעות היום על פי החמה, יודע להבדיל בין כוכב לכוכב ובין מטבע טורקית לחברתה. באומנות רבה היה קוטף את פירות הצבר, מגלגלם בחול, כדי שיסורו מהם העוקצים, הדקים והסמויים מן העין ומקלפם קילוף של מומחה ובקי בדבר…

ג’ידע אומרים עליו הערבים. כל חבל עזה מלא תהילתו ושמע גבורתו עד עבר הירדן הגיע – – הבידואי הגא, כשהוא פוגע בו בדרך, מרכין את כידונו ביראת הכבוד ומפנה לו את הדרך והילדים מנשקים את ידיו. אברהם מיכל הוא יותר ערבי משהוא יהודי. הדיבור הערבי שגור על פיו.

ערב יום הולדתו המאה ועשרים של אברהם שפירא קראתי בנשימה אחת את כל חמש מאות ארבעים ושלושה עמודי ה“אוטוביוגרפיה”, שיהודה איידלשטיין כתב מפיו (ראתה אור ב־1939, ליום־הולדתו השבעים). בספר מצאתי רשימה מאת אסף הלוי איש ירושלים (אלתר לוין), בעל ספר־השירים הנשכח מגילת קדם. אותו “צבר מיתולוגי” דומה להפליא לג’דע של כרמן:

איש היה בארץ יהודה, בנחלת מטה בני דן, ושמו איברהים מיכה. – – בעודנו צעיר – וחרבו רכשה לו שם ג’דע מסביב וזרועו ורוחו פילסו נתיב כבוד לרוחב־הארץ. – – – בקרית “מולבס” שוכן כבוד הגיבור. מול מולבס נטויים פני הבדווים הבאים מקצה הערבה לחזות את פני מיכה. נוהרים בני־המטה, מקרוב ומרחוק, להגיש דורון לאיברהים ולהשבע לו שבועת־אמונים.

הסייחה האצילה, אהובת הגיבור וחברתו בדם ואש, שמה מחסום לפיה מבלי גלות פלאי היד החזקה. רק כליו וזינו, רומחו וחרבו – מודיעים לפרקים כי יש מיכה בארץ. – –

שודדים כי פשטו בקרית מולבס שואפי־דם ומחריבי־ארץ – וצלחה הרוח על מיכה והזעיק את אנשיו בני יפתח וגדעון – ודפק במצילות האצילה והרים קול אדיר וזועה – “אל המבצר”! – –

גבור הוא מגבורי הקדמונים וחרבו מורשת הנפילים מאז.

עבד אדוני האיש, וירא נביאיו מעודו. מצליח מיכה בדרכיו, כי אדיר ישראל אתו. והאלוהים הרועה אותו מנעוריו – לא יסיר את חסדו מעולם ועד עולם.

לא אאריך. מאה השנים גדושות סיפורים גדולים מהחיים, עלילות רוטטות בין מציאות לבדיה, בין ההיסטורי למיתי – השומר, ותל־חי, ונילי, והפושים והל"ה – מיתוסים המפרנסים את זהותנו הקיבוצית. בני־הדור שלחמו בגופם במלחמת השחרור, חשו ונתפשו כצירוף עז של מיתוס “הצבר המיתולוגי” ושל ממשות־חייהם השותתת. לא בכדי היה “מגש הכסף” למעין “קדיש” של ישראל הנולדת:

אָז תִּשְׁאַל הָאֻמָּה, שְׁטוּפַת דֶּמַע־וָקֶסֶם,

וְאָמְרָה: מִי אַתֶּם? וְהַשְּׁנַיִם, שׁוֹקְטִים,

יַעֲנוּ לָהּ: אֲנַחְנוּ מַגַּשׁ הַכֶּסֶף

שֶׁעָלָיו לָךְ נִתְּנָה מְדִינַת־הַיְּהוּדִים.

וכאילו היה זה אתמול, רואה אני עצמי באיזשהו ערב שבת, בפברואר 1948, עומד ברחוב יפו בירושלים, קורא ב“על המשמר”

הִנֵּה מוּטָלוֹת גּוּפוֹתֵינוּ, שׁוּרָה אֲרֻכָּה, וְאֵינֶנּוּ נוֹשְמִים.

אַךְ הָרוּחַ עַזָּה בֶהָרִים וְנוֹשֶׁמֶת.

וְהַבֹּקֶר נוֹלָד, וּזְרִיחַת הַטְּלָלִים רוֹנְנָה.

עוֹד נָשׁוּב, נִפָּגֵשׁ, נַחֲזֹר כִּפְרָחִים אֲדֻמִּים.

לנו, אנשי מחלקות הסטודנטים בירושלים, לא היה זה עוד שיר בלבד. “פרחי האש”, הל“ה, היו חברינו ללימודים, לשיכון, לפלוגה. כך חשתי מאוחר יותר בקריאת “הוא הלך בשדות” למשה שמיר. כך בכל מילה של ס. יזהר. או ע. הלל בצירוף הארצי־מיתי שב”כיתה בארץ":

כָּךְ, בַּשִּׁינֶל הַגַּס, בַּנַעַל הַסְּמוּרָה,

בַּגֶּרֶב הַפַּלְמָחִי הַזָּקוּר!

עוּרִי, הַכִּתָּה הַלֹּא־נֻצָּחָה! – – –

לֹא צְבָא גָלְיָת אַדִּיר הָרַהַב,

בְּשִׁרְיוֹן, בְּקַשְׂקַשִּים!

כִּי לֹא!

כִּי בְנֵי אֻמָּה־רוֹעָה, נוֹטְשֵׁי הַצֹּאן בַּמִּכְלָאוֹת,

זֶה צְבָא דָוִד! – –

מי היו ילדי “מגש הכסף”, “פרחי האש” ו“כיתה בארץ”? מציאות? חלום אבותיהם? מיתוס? למה מתכוון אדם, באומרו “מיתוס”? שמא לאחד המיתוסים־שכנגד, למיתוס־הכזב בדבר אדישותו של דורנו לשואה?

היה מיתוס־כזב שני, שאת מחיר־הדמים של מלחמת תש“ח שילמו ניצולי־השואה. ביטוי בוטה לכך נתן גבי דניאל ב”פטר הגדול":

פטר הגדול ן סלל את עיר הבירה פטרבורג / בביצות הצפון / על עצמות אכרים. / דוד בן גוריון / סלל / את הדרך אל דרך בורמה, העוקפת ן את הדרך אל דרך הבירה ירושלים / בעצמות נערים מן השואה.

בספרו בדור תש"ח: מיתוס, דיוקן וזיכרון, הראה עכשיו עמנואל סיוון במספרים ועובדות, כי שיעור ילידי הארץ וחניכיה בין לוחמי תש“ח וחלליה אכן היה כבד ביותר. בפרוץ פעולות האיבה מנה היישוב 628 אלף, וביום הקמת המדינה – 649 אלף. מספר הנופלים בתש”ח – בהם אנשי אצ“ל ולח”י, חברי משקי ספר, פעילי המוסדות הלאומיים שנהרגו בשיירה לירושלים והרוגי שיירת הר הצופים – כ־4,500. (נהרגו עוד כ־1,200 אזרחים, המוגדרים “נפגעי מלחמה”).

ילידי 1923־1930 היוו 47.1 אחוזים מהמגויסים ו־64.8 אחוזים מהנופלים. קבוצה זו, המונה 45,550 מגויסים, נחלקת לצברים ולחניכי הארץ. מספר הגברים הצברים בגילאים אלה ערב המלחמה היה 17,400. מתוכם נפלו – 1,013. בדצמבר 1947־ינואר 1948 היו ילידי־הארץ כ־45 אחוזים מכלל הנופלים; עד הקמת המדינה – 37 אחוזים; בכלל הנופלים במלחמה – 28 אחוזים.

כותב סיוון:

היה צידוק רב במציאות לתחושתם של הנערים הללו בקוו האש, כי הם הנושאים בעיקר האבידות, תחושה שהחריפה מתוקף המצב הקשה בחודשי המלחמה הראשונים, שבהם היו הרוב המכריע מבין המגוייסים (ולא רק מבין הלוחמים). חותמה של מכווה זו בזיכרון הקיבוצי של דור הלוחמים אינו יציר הדמיון, והוא המציאות לאמיתה.

השתרש גם מיתוס־כזב שלישי על דור תש"ח – שהיה כולו “צברי”.

בפועל, היוו הצברים 38 אחוזים מ־45,550 המגויסים ילידי 1923־1930. שאר 62 האחוזים, 28,150, היו ילידי חו“ל. 1,621 מכלל הנופלים בני הדור (כ־62 אחוזים) נולדו בחו”ל, וגילם החציוני בעת עלייתם היה תשע. מה משמעות העובדה, שכשני שלישים מבני דור תש"ה לא היו צברים – לא מיתולוגיים ולא ממשיים?

“כלום לא ייתכן,” כותב סיוון, “שכור ההיתוך של החיים בארץ – על מסגרות החינוך והסוציאליזאציה האחרות המשותפות, ועל מיתוס ‘הצבר’ כדגם לחיקוי לכל – יצר ‘דור בארץ’ במובן של דור חניכי הארץ, בעלי קווי היכר דומים ביסודם, שהיה מורכב מצברים ועולים ותיקים?”

הדברים סבוכים יותר, ובמקום הכללה – סיפור.

בניגוד לנדמה, הפיקה תש"ח מעט ספרים “מהשוחה”, או “מהשדה”. אחד המעטים הוא אחרונים על הרכס מאת יצחק טישלר, המסתיים בקרב שניהל ב־15 במאי 1948 גדוד הגליל בחטיבת יפתח על מלכייה. בקרב נפגעו מאה ועשרים איש, רבע מהגדוד. כך מסתיים הספר:

כמאה מטרים הפרידו בין הלוחמים ובין ראשוני המסתערים, והנה צווח עבדול (הוא גנדי, רחבעם זאבי – ח.ב.), כשהוא מחליף את מחסנית הקוֹלְט שהתרוקנה: “לסגת! כולם לסגת!”

רק מקלע אחד עוד הוסיף לטרטר בידו של יהושע (שמו האמיתי היה כנראה ברלה – ח.ב.), הדם שתת מגופו, ראשו שעון היה אל הקת, והוא הפליט לעבר חברו הכדוריסט, המקלען מספר שנים:

“נשארת אחרון? עזוב אותי וברח!”

מי היה אותו “כדוריסט”, מקלען מספר שנים, האחרון על הרכס? כל סיפור מקומנו וזמננו בהיסטוריה היהודית נצבר בשאלה זו.

ערב יום העצמאות 1978, עשיתי ב“מעריב” מעין “אזכרת נשמות” לחברי ללימודים בהר הצופים, שנפלו בירושלים עוד לפני ה־14 במאי 1948. בין השאר הזכרתי את המ"פ נחום שושני, היקר בחברי, שנעלם לעד בין צובא לקסטל, והוספתי:

בקורס הממי“ם של נחום, הוסמכו עוד שניים, שהיכרנו דרכו בשלהי הקיץ ההוא, נועם גרוסמן ו”רבי" – הוא בנימין אלחנן (רבינוביציוס).

כשם שנחום היה גבוה, תמיר, ג’ינג’י, כך היה “רבי” רחב, כבד, כהה, שעיר, מרכיב משקפי־קרן. אני זוכר את כניסתו הראשונה לחדרנו – כמוהו כנחום במכנסי “שיבר”, רגליו חשופות ושעירות, מקפלי־מכנסיו ועד לגליל־הגרביים מעל לנעליו המסומרות, כמוהו כנחום מהיר־דיבור, כספיתי, אצבעותיו ועיניו בכל ספר שבחדר. שמו הלך לפניו כבר אז, שכן בראשית מאי יצא עם עוד שניים־שלושה חברים למסע במדבר יהודה, בדרך למצדה, אבד ורק בנסי־נסים יצא בשלום…¹

בו ביום טילפן אלי אדם לא מוכר והציג עצמו כיצחק אלחנן, אביו של “רבי”. אמנם, עוד בבריגדה, בגבול איטליה־אוסטריה, שמעתי על חברי לפלוגה, עמוס רבינוביציוס־אלחנן, שמצא את אביו ואת אמו, הוא שריד מחנה־מוות אחד והיא שרידת מחנה אחר, גם ידעתי כנראה שהוא ו“רבי” אחים. אבל קולו של האב בשנת השלושים למדינה, כמו עלה מאוב. הנה מעשה בצבר המיתולוגי, האחרון על הרכס:

שלושה בנים היו לאיש קובנה, יצחק אלחנן, נינו של ר' יצחק אלחנן הנודע. כבר אחרי שפרצה המלחמה והרוסים כבשו את ליטא, נשלחו עמוס בן החמש־עשרה ובנימין בן השלוש־עשרה אל סבא רוזנבלום, אבי אמם, בתל־אביב. כך היו עמוס ובנימין לדור תש“ח. בנימין היה מ”מ חי“ש, בחודשי המצור על ירושלים היה קצין קשר מחוזי, התנדב ליחידת־שדה ונפל בקרב בית עפא, בקיץ תש”ח. עמוס אחיו נפטר לפני שנים ממחלה.

למשפחת רבינוביציוס־אלחנן היה גם בן־זקונים, שמואל. הוא נשאר עם הוריו בקובנה, אתם עבר את כל אימי הכיבוש הגרמני, תחילה בגטו (הוא מהמעטים ששרדו מ“אקציית הילדים”), ועם חיסול הגיטו שולח עם אביו לדאכאו־לאנדסברג. שניהם ניצלו, וגם האם, שולמית, יצאה בחיים ממחנה שטוטהוף ומצעדת המוות. בסוף 1945 כבר היתה המשפחה בתל־אביב, אצל הסב האמיד בשדרות רוטשילד. שמואל החל ללמוד בתיכון־חדש, אבל משאת נפשו היתה כדורי. בשנת תש“ז היה לכדוריסט, ובפרוץ מלחמת תש”ח לפלמ"חניק. בקרב מלכיה השתתף יחד עם שאר חברי הכשרת רביבים, ובין הנופלים שם היה בן־דודו הצבר, אסף רוזנבלום. “החייל שנשאל אם הוא האחרון על הרכס,” סיפר לי שמואל, “הייתי אני.”

בדיוק שלוש שנים אחרי שצעד צעדת מוות אחרונה מדכאו, נהפך שמואל אלחנן לאותו “אחרון על הרכס” מיתי. בחישוביו של עמנואל סיוון הוא כלול כ“בן הדור”, אבל באמת הוא גם אחד ה“נערים מן השואה” בשיר “פטר הגדול” של גבי דניאל. את אמיתו היהודית והישראלית העמוקה של הזמן מקפל בתוכו גורלם של שלושת בני אלחנן. אל אמת זו מתנפצים המיתוסים והאנטי־מיתוסים.

הדוגמה קיצונית, אבל פרופיל הדור הוא זה – לא יישוב ותיק ומושרש, אלא ארץ של עולים חדשים, כמעט בלי עבר ריאלי על האדמה הזאת. שבתי אל תמצית המיתוס, ספר הל“ה, ש”הנה מוטלות גופותינו" נכתב עליהם. חמישה־עשר מהם לא היו צברים, גם לא דני מס, המפקד.

מכאן חזרה לכותרת: “אני לא הצבר המיתולוגי”.

תחושה זו אינה חדשה אצלי. דברי במעמד הענקת פרס אוסישקין ל“שש כנפים לאחד” שמורים, למזלי ב“משא” (28 באוקטובר 1954):

כשבאתי לספר כבר ידעתי שלא רק את סיפורם של עולים תמהונים אני מספר, אלא גם את סיפורי שלי, את זכרי־ילדותי, את בית אבא־אמא מן הימים שהיה ביתם של עולים חדשים, את סיפורו של דורי, שכביכול נתרחק ת"ק פרסה מעולם זה שנקרא שמו ישראל השנייה. – – והיה גם – – יחסו של יליד־הארץ ליהדות־הגולה, לכל אותו טופס־חיים שאנו מכנים אותו בשם גלות. יחס זה עתיד היה להגדיר רגש־אשמה, ורגש זה טיבו הוא, שבהגיעו לכלל ביטוי יש לו פנים לכאן ולכאן: שנאת המוצא הזה וכל הכרוך בו מצד אחד, והכמיהה לשרשים, למגילת־יוחסין, למסורת אבות, מן הצד האחר – –

כאן באו המניעים החיצוניים – הפגישה עם אוצרות שירי־העם, הפתגמים, ההלצות והמעשיות, ופגישה זו הולידה גאווה ואהבה. וזה היה החוט השלישי – – –

בסיום, איני יכול שלא לשוב תשע שנים לאחור, למכתבו של צבר בן תשע־עשרה לחברתו בירושלים ב־2 ביולי 1945, למחרת פגישתו עם נערים ניצולים באחד מבסיסי הבריגדה באלפים האיטלקיים.²

– – ישבתי אתם כשעתיים. אני עצמי לא דיברתי כמעט. נתתי להם לדבר, ומה שהשאיר את רשמיו הוא לא מה שסיפרו, כי אם מה שנפלט דרך אגב, בשעת שיחה בינם לבין עצמם. – – – כולם הבינו עברית, ואחד מהם דיבר עברית לא רעה על אף העובדה שחמש שנים לא השתמש בה, והוא בסך־הכל בן שבע־עשרה. הם שאלו על מוצאי. כאשר אמרתי להם שאני יליד־הארץ, הסתכלו עלי בקינאה ובהערצה, ואחד לא התאפק וקרא לחבר: “הבט, הוא ארץ־ישראלי” – –

לכך כוונתי בהצהרתי: "אני לא הצבר המיתולוגי". על הקיץ ההוא אני מדבר, על הילדים, שלא יצאו מאז מראשי, מכתיבתי. התאווה להימלט מהיות־יהודי לתוך משהו־אחר עברה כמה מטמורפוזות מאז ימי־זוהרה הקצרים, אבל עודנה חיה בווריאנטים העכשוויים של “ישראליות־נטו”, עיוורת כאז למהותנו אכולת־ההפכים, אפופת־המסתורין.

היטיב לבטא זאת גרשם שלום בדברים בגו:

בחיי חייבתי את הציונות החילונית כדרך לגיטימית, אך לא חייבתי את המשפט האוילי של “עם ככל העמים”. הגשמת משפט כזה היא סופו של עם ישראל. – – אם דברי אורי אבנרי, יונתן רטוש או אנשי “מצפן” יתגשמו – יחסר כל אימפולס להמשך חייה של אומה זו.

מן המרחק הזה נראה הכל באור חדש, מרתק להפליא. חיים גורי הוא גם מחבר עיסקת השוקולד ושורות־השיר

יש לי קרובי משפחה, / לבבות מפחם ושינַים מכסף

* * *

קרובי משפחה רחוקים. / לסתות מפלטינה.

רגלים של אש. / ידַים של מַים.

ובספרו הנפלא מקדמות מחיה ס. יזהר את מאה שנות ארץ־ישראל, מעלייתו הראשונה של אביו ב־1891, כותב לא רק על רכיבי־זהותו של הילד במקום הזה אלא גם אלגיה רכה על הווייתו החלומה והכואבת של בית הוריו, הוויית אינטליגנטים יהודים־רוסים מתחת לשמש המזרחית, סיפור הגירה, צמיחה, עקירה והתפוררות מהירה מדי, שהילד העברי הארצישראלי מטמיע לתוכו.

כך עד הסוף, הכרך הסוגר את רחוק מפנינים של משה שמיר, שהוא גם סגירת מעגל־יצירה־וראייה של מי שזוהה יותר מכל עם “דור בארץ”. דן לאור, במאמרו המעניין “העלייה ההמונית כ’תוכן ונושא' בספרות העברית בשנות המדינה הראשונות,” העלה מאוב פסוק מרשימה שפירסם משה שמיר בראשית שנות חמישים:

לאלה השואלים היכן הסיפור על המעברה אומר אני: את הסיפור הזה יכתוב הנער הגדל במעברה והלומד עכשיו לכתוב את שמו לראשונה (“משא”, 27.8.53).

לא הפולמוס הנשכח סביב דברים אלה מעניין היום. מעניינות טרילוגיה יהודית זו של שמיר וחתימתה הסמלית. אך תחילה עוד סיפור מטורף על אמת־חיינו, שאליה מתנפצים שלושת מיתוסי־הכזב:

בספטמבר 1987 עשיתי במוסקבה עם המשלחת ליריד הספרים הבינלאומי. ערב שובנו לארץ, שוחרר אלכסיי מהריק, אחרון אסירי־ציון, ממחנה־עבודה באומסק והגיע למוסקבה. שעות אחדות לפני המראתנו באתי אליו לדירתו הדחוקה. לתדהמתי, הראה לי עותק של “שש כנפים לאחד”, שקרא בקרון האסירים (ה“סטוליפין”), בבתי־כלא ובמחנות, אף נתן לי את העותק שלו עם ההקדשה: “לסופר שהיה עם הקורא שלו בשני מחנות־ריכוז ובחמישה בתי־כלא”.

אז איך אפשר להיות “צבר מיתולוגי”?

ודאי לא כשכל ישראלי עשירי הגיע רק אתמול. ומצד אחר, “בני המעברה המיתולוגיים” אכן היו לסופרים עבריים נחשבים.

אני שב לעד הסוף. בסיום הטרילוגיה יוצאת לאה ברמן מבמת הציונות ונכנסת משפחה מהמעברה. זו המלודרמה היהודית של זמננו, שבה “כל הכלים שבורים, שום דבר לא נורמלי”. ועוד נאמר בספר:

יעקב: אין חיים אחרים, זיוה, תסתכלי מסביב. החומר של החיים הוא שברים.

זיוה: אולי. אבל למה להקבר תחתיהם? למה לא לעשות מהם כנפים?

כנפים לעופף בהן הרחק מהצבר המיתולוגי, חזרה אל היהודי כפול־הפנים, הישראלי הממשי.

“בשתיים יכסה פניו, בשתיים יכסה רגליו ובשתיים יעופף.”

הרצאה לכבוד פרופ' ישראל לוין, אוניברסיטת תל־אביב, 24.6.1992.

אינני יודע למי מכם מוכר “של מי אתה *ילד”,* ולכן אתאר בקצרה את עניינו: זהו רומן על התהוות זהותו של ילד, נחמן שפיגלר, שנולד במושבה ארצישראלית, באמצע שנות העשרים, להורים שעלו מפולין כשנה לפני לידתו. הסיפור נפתח עם טביעת־הזיכרון הראשונה של התינוק ומסתיים ביום היותו בן שלוש־עשרה. חגיגת הבר־מצווה נערכת בשבת האחרונה שלפני מלחמת העולם השנייה.

הנושא שאדבר בו אינו הרומן, אלא כמה ממרכיביה של אותה זהות. בנושא זה הרבו סופרים עבריים (וסופרים יהודיים בלשונות אחרות) לעסוק במאה השנים האחרונות, ומכל זווית אפשרית. במאה שנים אלה השתנו מעיקרם חיי היהודים בעולם, והקיצוני בשינויים היה צמיחת חברה עברית בארץ־ישראל, שלפני ארבעים שנה היתה למדינה ריבונית. סופרים כותבי עברית בארץ־ישראל הם ביטויה של הוויה שונה זו ומבטאיה. כשם שהמציאות הישראלית עודנה נתונה בהתהוות ובתמורה מתמדת, כך ביטוייה הספרותיים. מצב־מעבר זה משך גם אותי, והיבטיו השונים היו ביסוד כמה מספרי וסיפורי.

מה סימני־ההיכר של בן החברה האחרת?

כבר בראשוני הסיפורים (שנכתבו, אגב, לפני מאה שנים ויותר במושבתי פתח־תקווה), הוקנו ל“עברי” תכונות שונות מאלה שמקובל למנות ב“יהודי”. מאוחר יותר נולד מושג ה“צבר” כמאבחן את המשותף בזהותם של ילידי הארץ. אותי, כצבר וכסופר, דחה תיאור פשטני זה. בשאלה “של מי אתה ילד”, התכוונתי להתבוננות מקרוב בזהותו הממשית של ילד אחד, רגיש, פרי נסיבות־חיים, חינוך, ערכים, זיכרון וחלום – בסביבה מסוימת ובזמן נתון. פרשת־המים של הזמן היתה המלחמה וחורבן החיים היהודיים באירופה. כך מסתיים הרומן:

היום ההוא היה העליז והעשיר מכל הימים שידע נחמן, אבל הזמן כבר היה אחר. הכל כבר היה הפוך על פניו.

את חומרי הספר שאבתי מעולם ילדותי, אבל הוא יצירה בדיונית. את אבניו הססגוניות חצבתי מזכרוני, אבל הפסיפס הוא פרי דמיוני. נחמן שפיגלר הוא דמות ספרותית. ואם לדייק: שני נחמן שפיגלר יש ב“של מי אתה ילד”. הגלוי והמפורש הוא הילד, והנסתר הוא המבוגר, שאת צמיחת זהותו כילד הוא בוחן ממרחקי זמן והוויה, והוא־הוא המספר את סיפורו של נחמן. כאן לא אוכל לגעת אלא בכמה נקודות, מעין נקודות־מוצא לדברים יותר כלליים על ה“צבר” מהזן, שנחמן שפיגלר נמנה אתו – ילד רגיש, חולמני, ההולך ונבנה מבפנים ומבחוץ עד שמתגבשת זהותו הנבדלת, הייחודית. ותחילה על כמה בחירות שבחר המחבר לפני שנתן את רשות הדיבור למספר:

בחרתי בזמן. מלחמת העולם והיעלמותם של מיליוני היהודים על אורחות־חייהם, לשונם, מסורותיהם, תרבותם, היא פרשת־מים גם לארץ, וצמיחתה הפנימית אחרי המלחמה שונה מכל מה שקדם לה. בספטמבר 1939 נחמן הוא כבר בעל זהות פחות או יותר מסוימת.

במושבה הגדולה של שנות העשרים והשלושים בחרתי לא רק משום שהיכרתיה היטב אלא מפני שהיתה לא קטנה מדי ולא גדולה מדי, כבר אז חיו בה כמה דורות, צאצאי היישוב הישן, איכרים, סוחרים, פועלים, כלי קודש, משכילים “חופשיים”, והיה חיכוך מרתק בין עולי רוסיה ותימן, הונגריה ובוכרה, גרמניה וגרוזיה, קיבוצניקים, בעלי נכסים וחסרי כל. היה מגע מתמיד, שונה מאוד, עם העיירות והכפרים הערביים מסביב. את נחמן עיצבו עוד נוכחויות – ספרייה ציבורית עשירה מאוד וכן מה שאני קורא “זיכרון המשפחה”.

מדוע קראתי לגיבורי נחמן שפיגלר? אומר שתי מלים על שם המשפחה, שפיגלר. מקורו במלה יידית־גרמנית, “שפיגל”, ראי. זה הילד, שבעדו משתקף הכל, אם כי, אני מודה, רק לאחרונה שמעתי מפי סופר, שאצל סטנדל הצרפתי ישנה הגדרה נפלאה של מהות הסופר:

“סַבל נושא ראי.”

האם כבר קראתי הגדרה זו בעבר, והשתמשתי בה שלא מדעת?! האם יש כאן פשוט איזו מקריות? מכל מקום, זה נחמן שפיגלר: נחמן הראי.

ומדוע נחמן? את שמו הפרטי בחרתי מאוד מדעת. זה שם מיוחד בספרות העברית החדשה, שם גיבורו של הסיפור לאן?, שבדיוק לפני תשעים שנה, ב־1899, נכתב בידי מ.ז. פיירברג, סופר בעל כשרונות אדירים ועברית נפלאה, שכל משך כתיבתו היה כשלוש שנים, ואת סיפורו זה, האחרון, לא זכה לראות בדפוס ב“השלוח” של אחד העם. ברוסיה נולד ושם חי, ובשנתו ה־24, לפני תשעים שנה הצטנן ומת. (בגירסה המקורית של לאן?, מת נחמן מהצטננות, אך הדבר לא התקבל על דעת אחד העם, ולכן שינה פיירברג את סיבת המוות, וכתב: “נר אלוהים אשר בקרבו” הלך וכבה “עד אשר חמל עליו המוות”. והנה, המחבר עצמו מת מיתה שהועיד לגיבורו ושעורכו פסל.)

מיהו נחמן, גיבור לאן?

זהו בחור הנחשב ל“משוגע”, אך הוא מצביע על סיבת שגעונו:

" – – – מצב עמי, החפץ להושיע לו ואי־היכולת לעשות למענו דבר – עשוני למשוגע."

שניים הם “שגעונותיו”, ושניהם בלב “השיגעון הישראלי” עד היום. שימו לב למשפטים הבאים:

העם העברי צריך.. לא חברה עברית כמושה, סחופה ודלה כזו שבגולה, אך חברה עברית חיה, בריאה ורעננה..

רושם כביר עשה לאן? על דור צעירים, שקיבלו על עצמם לממש את ה“שיגעון” הראשון, “לשוב – – – לא בשביל להמלט מן השוט והרעב, אך בשביל להניח שם יסוד לחברה חדשה ולחיים חדשים.”

להמחשת הדבר, אזכיר את שנה ראשונה, סיפורו האוטוביוגרפי של שלמה צמח, בן עירו של דוד בן־גוריון וחברו הקרוב. שניהם גם עלו לארץ בערך באותו זמן (1906). בשנה ראשונה, שראה אור כעבור חמישים שנה ויותר, מתאר צמח את לילו האחרון באונייה, שהסיעה אותו מאודיסה, דרך אלכסנדריה, ליפו. כל הלילה עמד על הסיפון, תר אחר חוף יפו. בעלות השחר, כשהחל החוף להראות, מצא עצמו מתפלל לא במלות ה“סידור” אלא בדברי נחמן בלאן? של פיירברג:

כיוונתי דברי אל היבשה, אל המזרח: לארץ־ישראל.. חברה חדשה…

והאם שמתם לב למלה אחת חשובה? “כיוונתי דברי אל המזרח”.

לא רק מפני שלבא באונייה יפו היא במזרח. זה “השיגעון” השני של נחמן ושל כל מי שהסיפור לאן? היה להם למורה־דרך. בנאום שנושא נחמן באסיפה של צעירים, הוא אומר:

אירופה חולה עתה, – הכל מרגישים כי החברה מתמוטטת וכי אשיותיה כבר נרקבו. החברה האנושית היא עיפה ויגעה מאוד, היא צמאה לדבר אלוהים, לנביא ומחוקק. – – הבה ואגיד לכם, אחי, כי לא אך אנחנו פנינו מועדות אל המזרח, אך המערב כולו נוסע זה כבר מזרחה… ואתם, אחי, בלכתכם עתה מזרחה, עליכם לזכור תמיד, כי מזרחיים אתם מלידה. בעת שהמערב כולו הולך מזרחה לרשת נחלת המת, עליכם ללכת שם בשביל להחיות את המת ולבנות את בנין החברה החדשה. השונא הגדול ביותר של היהדות הוא המערב. – – לכן, אחי, בנסעכם מזרחה, אל תסעו כאויבי המזרח, אך כאוהביו הנאמנים… לא אך לארץ ישראל, אך אל המזרח כולו… מזרחה! מזרחה!

בשני אלה הסברתי את השם שבחרתי לגיבורי הקטן.

ועכשיו כמה מלים על השם, של מי אתה ילד. הרומן קרוי על שם אחד מפרקיו, זה המתאר חוויה מקו־ההתחלה של זהותו המיוחדת. אחד השכנים, איש זקן וחסוך־בנים, מתגרה בפעוט, קורא לו ערבצ’יק, אומר שאינו בנם של אביו ואמו אלא מילדי הערבים הגרים בחצר. הנה שורות אחדות מאותו פרק:

וזו המלה שנושא עמו זכרונו של נחמן, והוא בטוח שאין רחוק מזיכרון זה, שאין קודם לו. מה אמרתי? ערבצ’יק. אך כל כמה שהוא מתיר פקעת זו לחוטיה, אין היא מותרת, וכל כמה שהוא משתדל לרדת לחקר הזיכרון הזה, נותרת אותה שעה של ערב קיצי בחצר והשאלה:

“של מי אתה, ילד? של מי?”

“שלנו אתה, גולם, ודאי שלנו,” לוחש קולו של אבא באזנו, אבל נחמן רואה את עבד, רועה הבהמות של אדון מנדלביץ', זה השוכן, הוא והמון צאצאיו השחורים, ברפת, במקום שמתחילים האקאליפטוסים. אולי מעבד נלקח גם הוא? אולי גם אבא ואמא, כמו מיסטר ומיסיס בלקמן, לא היו להם ילדים, ועבד מכר להם אחד מילדיו, אותו, את נחמן? ואולי החליפוהו, אחרי שנולד, ואבא ואמא באמת מגדלים איזה בידואי שחור, שעה שהוא, נחמן, מתגלגל שם, מאחרי הרפת, בין הגללים, בלי אבא ובלי אמא, יחף ומזוהם, מכוסה זבובים? השאלה הזאת נשארה פתוחה וכל התשובות לא סילקוה.

אני מדבר על “השיבה אל המזרח” במובנו התמים והרומנטי, אך עמוק־השורשים. לא אאריך, אך את התחושה הזאת שאב נחמן שלי מכיוונים שונים.

אזכיר עוד את התלם הראשון מאת יהודה ראב (1858־1948), ממייסדי פתח־תקווה. בתו היא המשוררת אסתר ראב ואחד מנכדיו הסופר והמבקר אהוד בן־עזר, המרבה לעסוק ביחסי יהודים־ערבים. את התלם הראשון כתב מפיו בנימין בנו, אחיה של אסתר ואביו של אהוד. אחד מפרקי הספר הוא “שומר עברי פלאי”. מתוארים בו מאורע מלפני מאה ועשר שנים ודמות שנהפכה לחלק מתודעתו של נחמן שפיגלר. הנה כמה שורות, הזורעות אור על מורכבות זהותו של נחמן:

באחד מימי סוף החורף 1879, למחרת ליל שמירה קר וקשה, הרגשתי עצמי עייף וקודח במקצת. היה זה יום שמש רך ונעים. ישבתי ליד קיר אחד הבתים שהלכו ונבנו, ואתחמם. מעבר הכפר הערבי פג’ה הלך וקרב בכיוון אלי רוכב בידואי. הוא היה רכוב על סוסה לבנה, שלא ראיתי עדיין כמוה לגודל. – – הפרש לא היה גבה־קומה, רגליו בתוך הארכובות הגיעו רק עד חצי בטן הסוסה, אולם כתפיו היו רחבות להפליא. בימינו החזיק רומח, ועל ירכו משמאל היתה תלויה חרב ענקית. – –

ו“למחרת בבוקר, בחזרי רכוב על סוסי משמירתי הלילית” פוגש המספר שנית את הזר –

פתאום קרא: “אנא ישראל!”, ולמרבה השתוממותי הוסיף: “שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד” – – זה היה הבדואי היהודי דאוד אבו־יוסף מסביבות בגדאד.

וכאן מתוארת השנה שעשה במושבה אותו פלאי, אשר “בנשק אש לא השתמש מעודו. – – הוא הסתפק ברומחו ובחרבו, חרב דמשק (ג’והר) עתיקה מימי הביניים, שקיבלה בירושה מדורי דורות”. וכן מסופר שם על אהבת אבו־יוסף את הנגינה והשירה:

היה מוציא את הרבאבה, פותח במלודקלַמציה על אודות הגיבורים הקדומים של ערב – – או שהיה שר פיוטים ערביים עתיקים באותו נוסח…

וסיום הסיפור המרתק:

ככה חי ופעל בינינו דאוד אבו־יוסף במשך שנה אחת. ואז החליט לחזור לביתו. הוא נפרד מעלינו בדמעות, עלה על סוסתו וירכב בדרכו צפונה ויעלם…

בחרתי בסיפור מלפני מאה ועשר שנים (שיבצתיו ברמז בפרק “כן!.. כן!.. כן!..”), אבל מוטיב זה חוזר בספרות ובשירה, כמו בחיים. אזכיר עוד את “האחרון לבית קוריטה” לשאול טשרניחובסקי, (נרמז בפרק “סיפור שאין לו סוף”):

כִּנְפֹל קוֹרַיְטָה יַחַד

עִם נְשִׂיאָם עַל שְּׂדֵה־קְרָב,

נַדִּיר וקַילַהּ כָּרְעוּ

וּשְׁאָר בְּנֵי ‘עַם־הַכְּתָב’;

אַךְ שְׁמָם עוֹד יִנּוֹן, יִחְיֶה

בְּאֵבֶל־שִׁיר עֲרָב,

בְּמַנְגִּינוֹת הָעֲרָבוֹת

וּתְרוּעוֹת שׁוֹפַר קְרָב.

כך “מגילות קדם” מאת איש מיוחד, שכינויו הספרותי היה אסף הלוי (שמו היה אלתר לוין)¹. ורמז אחרון למרכיבי זהותו של נחמן:

בפרק “זיכרון המשפחה” ביקשתי לבטא מרכיב חשוב בזהות היחיד, כל שהוא אוצר מהסביבה קודם שמתגבשת עצמיותו. זכרונו הוא גם מה שמחלחל לתוכו מזיכרון האב, זיכרון האם והזיכרון המשותף לשניהם, כמו גם דרך זכרונה הקיבוצי של החברה – הוא המחבר את ההווה לעבר הארוך. גם כששוכב נחמן הקטן במיטתו –

משים עצמו ישן ומאזין לזיכרון המשפחה, שאין לו התחלה ואין לו סוף, שכולו מחוץ לנחמן ואינו חדל מלחלחל לתוכו, להיות אחד עם זכרונו…

המרכז הישראלי בקאהיר, 7.3.1989