תמונה אחת ודאי לא תימחה מזכרוני לעולם: בלילה שקדם ליום החתימה על הסכם־ההפרדה בקילומטר ה־101, בעובי החושך המצרי, על־פני צמתים שאינך יודע מה הם מחברים, בדרך המושכת מערבה וצפונה לתוך עוד ועוד מדבר אפל וקדמוני, נסענו לעבר כוח שריון שהיה פרוש ב“אפריקה”, מול הארמייה המצרית הראשונה, בואכה קאהיר. הכל כבר כאילו התהפך, ובכל־זאת היו שני הצבאות מוטלים על־פני המדבר כולו, משורגים בחביקה מאובנת – טמונים בחול, צופים על ראשי הרכסים, רובצים על קווי־המים, ללא הכרעה. הכאב שתת אילם, נבלע באבק, ולא היה מספר לכוכבים, אותם כוכבי שמים רחוקים, תמיד אותם עדים קרים לאש, לדם, לכאב.
וקרון המפקד. חושך בתוך חושך. עקרון “המקרר ההפוך” – כשנפתחת הדלת כבה האור, וכשהיא נסגרת אחרינו, שב החשמל ונדלק. ורק אז הפנים המוכרות, שפעם ראשונה ראיתי במעבר הגידי, בימי ה“התשה”, ושנייה בבאלוזה, בימיה הראשונים הנוראים של מלחמת יום הכיפורים.
התמונה הזכורה אינה רק פניו החרושות של פ', ציפור־מלחמה רובצת מאובנת, בעייפות נוגה, על דרגש. התמונה היא ציור מצומד בסלוטייפ אל הקיר, למראשותיו, “שלום לאבא”.
התמונה היא גם כרך עבה בצד הדרגש – “1914”, סולז’ניצין, ספר התהייה התהומית – מה קרה לרוסיה בטאננברג? מה קרה? מה קרה שם ואז? ומה כאן ועתה?
מאז אותו ליל ינואר 1974 הלכו וגאו סביבנו המלים. כל־כך הרבה מלים שכתבו אחרים, וכתבנו אנחנו ועדיין צמאים אנחנו למלה שתהיה לאבן־ השעות, לכדור־הבדולח, לתפילה הזכה, לקריאת־הכיוון ולאני מאמין, למלה הנותנת תוקף, מגדלת, מקדשת ומשבחת מה שבאין לו מלה – אין לו שם.
עברו שנתיים.
כבר? רק? ולמלה אחת זו עודנו מצפים בשפתיים יבשות. ואל יאמר אדם, ש“נעשה” קודם ל“נשמע”. אנחנו אומה שנולדה בדיבור אחד, ורק בכוחן של מלים אנחנו עוקרים הרים, הופכים מחשבה למעשה.
דבר בעברית אינו רק עצם, חפץ, כי ראש לכל – אמירה. העולם נברא במאמר. “ויאמר אלוהים”. המלה הנכונה הסיעה עם: “דבר אל בני ישראל וייסעו”. חסידים ואנשי מעשה אינם נלאים מן המאמץ לחשוף את הסודות הגנוזים בכ"ב האותיות הקדושות ובצירופיהן באמונה שלימה, שפיצוחם ישחרר אנרגיות קוסמיות הכלואות בהן. אמונת היהודי במלה אינה טעונה הוכחה. די שנטה אוזן אל עצמנו, שנראה את הקולות המתלבטים סביבנו.
★
אני מהרהר בספרי הזיכרון. אין כוחנו גדול באנדרטאות, ואף על פי שבשנים האחרונות נעשה לכאורה מאמץ לפרוץ את אי־היכולת הזאת ואמנים שונים ביקשו להמיר באבן, ברזל ובטון את תחושתו המיסטית של היהודי, שאין זיכרון, זכר, או “שם” לאדם, אלא באותיות וצירופיהן – לא נטלה האנדרטה מהספרים את כתר הזכרונות.
וכך גם ראוי שיהיה.
מי ימנה מספר לספרים שיצאו לזכרם של חללי המלחמה האחרונה. לכאורה, לא נועדו רובם אלא למשפחות השכולות עצמן, לרעים ולידידים. ולא כך. בספרים אלה מגלה אתה שוב ושוב את הנעלם במישכו האפור של יום החולין, מה שלא היינו יודעים אולי לעולם – את מלוא עדינותם הדרוכה של אותם חיים צעירים, שבמבט מן החוץ הם נראים רועשים ומעובי־קרום ונטולי־ניגון.
אני מהרהר בכמה מן הספרים, החוברות וקבצי־השירים שהגיעו לידי. הנה ספר שיצא בימים אלה, מאגרותיו ורשימותיו של יוחי גלעד, “באר חתומה”, ששמו מסמן משהו רחב אף יותר ממה שהוא מכיל. מי ישכח את המכתב הקצר שכתב בקנטרה, בימי מלחמת ההתשה, “אחרי ארבעה ימים רצופים של אש”:
– – משהחלו היריות והמתחים בערב שישי והחלו הדמדומים, הרגשתי (יותר נכון ידעתי) כי הנה נכנסת השבת. היינו בעמדה, חמישים מטר מן המים, צלב התותח על בונקר מן העבר השני, דרוכים כל רגע לפתוח באש, ופתאום התחלנו לשיר שירי שבת… המנוע עבד, ראשינו חבושים בכובעי הטנקיסטים, והשירה נתאחדה מגרונו של כל אחד מאתנו דרך הקשר, מלווה בצפצופיו וברעשיו…
ועוד לספר לכם כי הספר “מלחמה ושלום” עבר כבר ארבע תקריות, וחזה הדברים שבו מבשרו. בן־לוואי נאמן הוא לי, ולכל מקום אני נוטלו. מקום קבוע לו בטנק, ובין מלחמה לשלום (?) במציאות הייתי קורא את “מלחמה ושלום” של טולסטוי…
חוזר לזכרוני השיח הרוטט של חבריו וידידיו של אילן גידרון, אלה שידעוהו מן הגן, מבית־הספר, מן הניסיון הנורא של קרבות הבלימה ועד לרגעיו האחרונים, האחרונים ממש. איך היינו יודעים דבר על ניגונו הפנימי של הדור בלי המלים האלה?
חוזרים שיריו הכאובים של יוסף שרון, שירים שאינם “ספרות” ויש בהם קולות מדורותיה של הספרות העברית החדשה, מן הפיוטים ומן הקינות ומקוהלת ומאיוב – יוסף ששכל את שני בניו.
חוזרות שורות החותכות בבשר כאבן־צור, שורות שכתבה רחל מכבי על יואש בנה – לאחר ששכלה את מכבי במלחמת השחרור ואת בנה עודד שמת במחלה ממארת – אשה חזקה ובעלת עט־סופרים, כפי שגילינו בספרה “מצרים שלי”, ששוב לא עמד בה כוחה עוד לבוקר נוסף, ליום נוסף.
חוזר אלי “עד יום כיפורים זה”, ספרם של זוג הפרטיזנים אידה ויוסף קפלן, לוחמים עזים שבמרחק של עוד חצי־יובל שכלו את נתן, בנם יחידם, והאם מצאה בה כוח ומלים:
גם כיום אנו יודעים, כי הרוצה לברוח מהמאבק על עצמאות ישראל – אין לו לאן לברוח. יהודי חפשי אינו יכול לברוח מעמו ומעצמו.
★
כן, הספר. כתבנו בספר החיים. כתבנו בספר זיכרון. בספר. אומה שנשמתה צרורה בצרורות של מלים.
אל מלים שותתות אלה נרכין את ראשנו, נכרה את אוזננו.
12.9.1975
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.