אינני יודע למי מכם מוכר “של מי אתה *ילד”,* ולכן אתאר בקצרה את עניינו: זהו רומן על התהוות זהותו של ילד, נחמן שפיגלר, שנולד במושבה ארצישראלית, באמצע שנות העשרים, להורים שעלו מפולין כשנה לפני לידתו. הסיפור נפתח עם טביעת־הזיכרון הראשונה של התינוק ומסתיים ביום היותו בן שלוש־עשרה. חגיגת הבר־מצווה נערכת בשבת האחרונה שלפני מלחמת העולם השנייה.

הנושא שאדבר בו אינו הרומן, אלא כמה ממרכיביה של אותה זהות. בנושא זה הרבו סופרים עבריים (וסופרים יהודיים בלשונות אחרות) לעסוק במאה השנים האחרונות, ומכל זווית אפשרית. במאה שנים אלה השתנו מעיקרם חיי היהודים בעולם, והקיצוני בשינויים היה צמיחת חברה עברית בארץ־ישראל, שלפני ארבעים שנה היתה למדינה ריבונית. סופרים כותבי עברית בארץ־ישראל הם ביטויה של הוויה שונה זו ומבטאיה. כשם שהמציאות הישראלית עודנה נתונה בהתהוות ובתמורה מתמדת, כך ביטוייה הספרותיים. מצב־מעבר זה משך גם אותי, והיבטיו השונים היו ביסוד כמה מספרי וסיפורי.

מה סימני־ההיכר של בן החברה האחרת?

כבר בראשוני הסיפורים (שנכתבו, אגב, לפני מאה שנים ויותר במושבתי פתח־תקווה), הוקנו ל“עברי” תכונות שונות מאלה שמקובל למנות ב“יהודי”. מאוחר יותר נולד מושג ה“צבר” כמאבחן את המשותף בזהותם של ילידי הארץ. אותי, כצבר וכסופר, דחה תיאור פשטני זה. בשאלה “של מי אתה ילד”, התכוונתי להתבוננות מקרוב בזהותו הממשית של ילד אחד, רגיש, פרי נסיבות־חיים, חינוך, ערכים, זיכרון וחלום – בסביבה מסוימת ובזמן נתון. פרשת־המים של הזמן היתה המלחמה וחורבן החיים היהודיים באירופה. כך מסתיים הרומן:

היום ההוא היה העליז והעשיר מכל הימים שידע נחמן, אבל הזמן כבר היה אחר. הכל כבר היה הפוך על פניו.

את חומרי הספר שאבתי מעולם ילדותי, אבל הוא יצירה בדיונית. את אבניו הססגוניות חצבתי מזכרוני, אבל הפסיפס הוא פרי דמיוני. נחמן שפיגלר הוא דמות ספרותית. ואם לדייק: שני נחמן שפיגלר יש ב“של מי אתה ילד”. הגלוי והמפורש הוא הילד, והנסתר הוא המבוגר, שאת צמיחת זהותו כילד הוא בוחן ממרחקי זמן והוויה, והוא־הוא המספר את סיפורו של נחמן. כאן לא אוכל לגעת אלא בכמה נקודות, מעין נקודות־מוצא לדברים יותר כלליים על ה“צבר” מהזן, שנחמן שפיגלר נמנה אתו – ילד רגיש, חולמני, ההולך ונבנה מבפנים ומבחוץ עד שמתגבשת זהותו הנבדלת, הייחודית. ותחילה על כמה בחירות שבחר המחבר לפני שנתן את רשות הדיבור למספר:

בחרתי בזמן. מלחמת העולם והיעלמותם של מיליוני היהודים על אורחות־חייהם, לשונם, מסורותיהם, תרבותם, היא פרשת־מים גם לארץ, וצמיחתה הפנימית אחרי המלחמה שונה מכל מה שקדם לה. בספטמבר 1939 נחמן הוא כבר בעל זהות פחות או יותר מסוימת.

במושבה הגדולה של שנות העשרים והשלושים בחרתי לא רק משום שהיכרתיה היטב אלא מפני שהיתה לא קטנה מדי ולא גדולה מדי, כבר אז חיו בה כמה דורות, צאצאי היישוב הישן, איכרים, סוחרים, פועלים, כלי קודש, משכילים “חופשיים”, והיה חיכוך מרתק בין עולי רוסיה ותימן, הונגריה ובוכרה, גרמניה וגרוזיה, קיבוצניקים, בעלי נכסים וחסרי כל. היה מגע מתמיד, שונה מאוד, עם העיירות והכפרים הערביים מסביב. את נחמן עיצבו עוד נוכחויות – ספרייה ציבורית עשירה מאוד וכן מה שאני קורא “זיכרון המשפחה”.

מדוע קראתי לגיבורי נחמן שפיגלר? אומר שתי מלים על שם המשפחה, שפיגלר. מקורו במלה יידית־גרמנית, “שפיגל”, ראי. זה הילד, שבעדו משתקף הכל, אם כי, אני מודה, רק לאחרונה שמעתי מפי סופר, שאצל סטנדל הצרפתי ישנה הגדרה נפלאה של מהות הסופר:

“סַבל נושא ראי.”

האם כבר קראתי הגדרה זו בעבר, והשתמשתי בה שלא מדעת?! האם יש כאן פשוט איזו מקריות? מכל מקום, זה נחמן שפיגלר: נחמן הראי.

ומדוע נחמן? את שמו הפרטי בחרתי מאוד מדעת. זה שם מיוחד בספרות העברית החדשה, שם גיבורו של הסיפור לאן?, שבדיוק לפני תשעים שנה, ב־1899, נכתב בידי מ.ז. פיירברג, סופר בעל כשרונות אדירים ועברית נפלאה, שכל משך כתיבתו היה כשלוש שנים, ואת סיפורו זה, האחרון, לא זכה לראות בדפוס ב“השלוח” של אחד העם. ברוסיה נולד ושם חי, ובשנתו ה־24, לפני תשעים שנה הצטנן ומת. (בגירסה המקורית של לאן?, מת נחמן מהצטננות, אך הדבר לא התקבל על דעת אחד העם, ולכן שינה פיירברג את סיבת המוות, וכתב: “נר אלוהים אשר בקרבו” הלך וכבה “עד אשר חמל עליו המוות”. והנה, המחבר עצמו מת מיתה שהועיד לגיבורו ושעורכו פסל.)

מיהו נחמן, גיבור לאן?

זהו בחור הנחשב ל“משוגע”, אך הוא מצביע על סיבת שגעונו:

" – – – מצב עמי, החפץ להושיע לו ואי־היכולת לעשות למענו דבר – עשוני למשוגע."

שניים הם “שגעונותיו”, ושניהם בלב “השיגעון הישראלי” עד היום. שימו לב למשפטים הבאים:

העם העברי צריך.. לא חברה עברית כמושה, סחופה ודלה כזו שבגולה, אך חברה עברית חיה, בריאה ורעננה..

רושם כביר עשה לאן? על דור צעירים, שקיבלו על עצמם לממש את ה“שיגעון” הראשון, “לשוב – – – לא בשביל להמלט מן השוט והרעב, אך בשביל להניח שם יסוד לחברה חדשה ולחיים חדשים.”

להמחשת הדבר, אזכיר את שנה ראשונה, סיפורו האוטוביוגרפי של שלמה צמח, בן עירו של דוד בן־גוריון וחברו הקרוב. שניהם גם עלו לארץ בערך באותו זמן (1906). בשנה ראשונה, שראה אור כעבור חמישים שנה ויותר, מתאר צמח את לילו האחרון באונייה, שהסיעה אותו מאודיסה, דרך אלכסנדריה, ליפו. כל הלילה עמד על הסיפון, תר אחר חוף יפו. בעלות השחר, כשהחל החוף להראות, מצא עצמו מתפלל לא במלות ה“סידור” אלא בדברי נחמן בלאן? של פיירברג:

כיוונתי דברי אל היבשה, אל המזרח: לארץ־ישראל.. חברה חדשה…

והאם שמתם לב למלה אחת חשובה? “כיוונתי דברי אל המזרח”.

לא רק מפני שלבא באונייה יפו היא במזרח. זה “השיגעון” השני של נחמן ושל כל מי שהסיפור לאן? היה להם למורה־דרך. בנאום שנושא נחמן באסיפה של צעירים, הוא אומר:

אירופה חולה עתה, – הכל מרגישים כי החברה מתמוטטת וכי אשיותיה כבר נרקבו. החברה האנושית היא עיפה ויגעה מאוד, היא צמאה לדבר אלוהים, לנביא ומחוקק. – – הבה ואגיד לכם, אחי, כי לא אך אנחנו פנינו מועדות אל המזרח, אך המערב כולו נוסע זה כבר מזרחה… ואתם, אחי, בלכתכם עתה מזרחה, עליכם לזכור תמיד, כי מזרחיים אתם מלידה. בעת שהמערב כולו הולך מזרחה לרשת נחלת המת, עליכם ללכת שם בשביל להחיות את המת ולבנות את בנין החברה החדשה. השונא הגדול ביותר של היהדות הוא המערב. – – לכן, אחי, בנסעכם מזרחה, אל תסעו כאויבי המזרח, אך כאוהביו הנאמנים… לא אך לארץ ישראל, אך אל המזרח כולו… מזרחה! מזרחה!

בשני אלה הסברתי את השם שבחרתי לגיבורי הקטן.

ועכשיו כמה מלים על השם, של מי אתה ילד. הרומן קרוי על שם אחד מפרקיו, זה המתאר חוויה מקו־ההתחלה של זהותו המיוחדת. אחד השכנים, איש זקן וחסוך־בנים, מתגרה בפעוט, קורא לו ערבצ’יק, אומר שאינו בנם של אביו ואמו אלא מילדי הערבים הגרים בחצר. הנה שורות אחדות מאותו פרק:

וזו המלה שנושא עמו זכרונו של נחמן, והוא בטוח שאין רחוק מזיכרון זה, שאין קודם לו. מה אמרתי? ערבצ’יק. אך כל כמה שהוא מתיר פקעת זו לחוטיה, אין היא מותרת, וכל כמה שהוא משתדל לרדת לחקר הזיכרון הזה, נותרת אותה שעה של ערב קיצי בחצר והשאלה:

“של מי אתה, ילד? של מי?”

“שלנו אתה, גולם, ודאי שלנו,” לוחש קולו של אבא באזנו, אבל נחמן רואה את עבד, רועה הבהמות של אדון מנדלביץ', זה השוכן, הוא והמון צאצאיו השחורים, ברפת, במקום שמתחילים האקאליפטוסים. אולי מעבד נלקח גם הוא? אולי גם אבא ואמא, כמו מיסטר ומיסיס בלקמן, לא היו להם ילדים, ועבד מכר להם אחד מילדיו, אותו, את נחמן? ואולי החליפוהו, אחרי שנולד, ואבא ואמא באמת מגדלים איזה בידואי שחור, שעה שהוא, נחמן, מתגלגל שם, מאחרי הרפת, בין הגללים, בלי אבא ובלי אמא, יחף ומזוהם, מכוסה זבובים? השאלה הזאת נשארה פתוחה וכל התשובות לא סילקוה.

אני מדבר על “השיבה אל המזרח” במובנו התמים והרומנטי, אך עמוק־השורשים. לא אאריך, אך את התחושה הזאת שאב נחמן שלי מכיוונים שונים.

אזכיר עוד את התלם הראשון מאת יהודה ראב (1858־1948), ממייסדי פתח־תקווה. בתו היא המשוררת אסתר ראב ואחד מנכדיו הסופר והמבקר אהוד בן־עזר, המרבה לעסוק ביחסי יהודים־ערבים. את התלם הראשון כתב מפיו בנימין בנו, אחיה של אסתר ואביו של אהוד. אחד מפרקי הספר הוא “שומר עברי פלאי”. מתוארים בו מאורע מלפני מאה ועשר שנים ודמות שנהפכה לחלק מתודעתו של נחמן שפיגלר. הנה כמה שורות, הזורעות אור על מורכבות זהותו של נחמן:

באחד מימי סוף החורף 1879, למחרת ליל שמירה קר וקשה, הרגשתי עצמי עייף וקודח במקצת. היה זה יום שמש רך ונעים. ישבתי ליד קיר אחד הבתים שהלכו ונבנו, ואתחמם. מעבר הכפר הערבי פג’ה הלך וקרב בכיוון אלי רוכב בידואי. הוא היה רכוב על סוסה לבנה, שלא ראיתי עדיין כמוה לגודל. – – הפרש לא היה גבה־קומה, רגליו בתוך הארכובות הגיעו רק עד חצי בטן הסוסה, אולם כתפיו היו רחבות להפליא. בימינו החזיק רומח, ועל ירכו משמאל היתה תלויה חרב ענקית. – –

ו“למחרת בבוקר, בחזרי רכוב על סוסי משמירתי הלילית” פוגש המספר שנית את הזר –

פתאום קרא: “אנא ישראל!”, ולמרבה השתוממותי הוסיף: “שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד” – – זה היה הבדואי היהודי דאוד אבו־יוסף מסביבות בגדאד.

וכאן מתוארת השנה שעשה במושבה אותו פלאי, אשר “בנשק אש לא השתמש מעודו. – – הוא הסתפק ברומחו ובחרבו, חרב דמשק (ג’והר) עתיקה מימי הביניים, שקיבלה בירושה מדורי דורות”. וכן מסופר שם על אהבת אבו־יוסף את הנגינה והשירה:

היה מוציא את הרבאבה, פותח במלודקלַמציה על אודות הגיבורים הקדומים של ערב – – או שהיה שר פיוטים ערביים עתיקים באותו נוסח…

וסיום הסיפור המרתק:

ככה חי ופעל בינינו דאוד אבו־יוסף במשך שנה אחת. ואז החליט לחזור לביתו. הוא נפרד מעלינו בדמעות, עלה על סוסתו וירכב בדרכו צפונה ויעלם…

בחרתי בסיפור מלפני מאה ועשר שנים (שיבצתיו ברמז בפרק “כן!.. כן!.. כן!..”), אבל מוטיב זה חוזר בספרות ובשירה, כמו בחיים. אזכיר עוד את “האחרון לבית קוריטה” לשאול טשרניחובסקי, (נרמז בפרק “סיפור שאין לו סוף”):

כִּנְפֹל קוֹרַיְטָה יַחַד

עִם נְשִׂיאָם עַל שְּׂדֵה־קְרָב,

נַדִּיר וקַילַהּ כָּרְעוּ

וּשְׁאָר בְּנֵי ‘עַם־הַכְּתָב’;

אַךְ שְׁמָם עוֹד יִנּוֹן, יִחְיֶה

בְּאֵבֶל־שִׁיר עֲרָב,

בְּמַנְגִּינוֹת הָעֲרָבוֹת

וּתְרוּעוֹת שׁוֹפַר קְרָב.

כך “מגילות קדם” מאת איש מיוחד, שכינויו הספרותי היה אסף הלוי (שמו היה אלתר לוין)¹. ורמז אחרון למרכיבי זהותו של נחמן:

בפרק “זיכרון המשפחה” ביקשתי לבטא מרכיב חשוב בזהות היחיד, כל שהוא אוצר מהסביבה קודם שמתגבשת עצמיותו. זכרונו הוא גם מה שמחלחל לתוכו מזיכרון האב, זיכרון האם והזיכרון המשותף לשניהם, כמו גם דרך זכרונה הקיבוצי של החברה – הוא המחבר את ההווה לעבר הארוך. גם כששוכב נחמן הקטן במיטתו –

משים עצמו ישן ומאזין לזיכרון המשפחה, שאין לו התחלה ואין לו סוף, שכולו מחוץ לנחמן ואינו חדל מלחלחל לתוכו, להיות אחד עם זכרונו…

המרכז הישראלי בקאהיר, 7.3.1989