בדצמבר 1991 הוזמנתי כ“עד” לסמינר “השואה – היבטים היסטוריים וספרותיים”, שנתנו באוניברסיטת תל־אביב ד“ר דן לאור וד”ר דינה פורת. נקודת־מוצא לעדותי שימשה הערה של נתן זך, במאמר שפרסם בסוף נובמבר, שבין מקום השואה “במודעות של בני דור הפלמ”ח או ‘דור המדינה’ של שנות החמישים והשישים" לבין מה שקרה אחר־כך בספרות, אין השוואה. בחרתי לספר לסטודנטים מה חווה באמת חייל ארצישראלי בן שמונה־עשרה–תשע־עשרה, שנפגש עם ניצולי־שואה. מכתבי מאירופה בשנים 1944־1945 היו עיקר עדותי על התהום שבין אמת־חייו של דורנו לבין הדיבה הרעה על אדישותנו לשואה – אחד משלושה מיתוסים שיקריים. בדברי פתיחתו, איזכר דן לאור עניין שנגעתי בו ב“חתימת המחבר” למהדורת “ספרית מעריב” של “שש כנפים לאחד” (ומאז שכחתי). זו הפיסקה, שאת סיומה ציטט:

ביום ה' אייר תש“ח היו שלושה מכל ארבעה אנשי “ישראל הראשונה” פחות מעשרים שנה בארץ, ולהוציא כמה עשרות אלפי צברים, היה זה עדיין יישוב של מהגרים. – – הורי עלו שנה אחת לפני שנולדתי אני, וה”שם" המשיך לחיות בביתנו, אם מתוך ריב עקשני אתו מצד אבי אם אגב געגועים לא נפסקים אליו מצד אמי. כשירד המסך על ה“שם”, בספטמבר 1939, היה הוותק של הורי בארץ ארבע־עשרה שנה ושל רעייתי לעתיד יהודית חמש בלבד. בשום מובן לא קשה היה עלי להכנס לנעלי העולים החדשים ולמכאוביהם… הסיפור על הצבר המיתולוגי הנולד מקצף־הגלים לא היה מעולם הסיפור שלי.

משפט זה חידד את מטרת־עדותי בסמינר – להצביע על כל רישעות המיתוס על אדישות דורנו לשואה. מכאן גם הכותרת לדברי על השני בשלושת המיתוסים על “הצבר המיתולוגי”. מי אותו צבר מיתולוגי? איך ומתי בא לעולם, ומי אביו מולידו?

הכמיהה ל“יהודי חדש”, שונה מעיקרו מהיהודי הגלותי, ימיה כימי חיבת ציון. כשם שבירכו שהחיינו על המושבה הראשונה, על התלם הראשון ועל “באר חפרנו”, כך ייחלו חובבי ציון בגולה לבריאת־אינסטנט של בועז עברי, אבי כל בראשית חדשה בארץ נחלת אבות.

על ניסיון ראשון ליזום סיפור ארצישראלי מספר גצל קרסל ב“אם המושבות פתח תקוה”. חובבי ציון באודיסה ביקשו מהסופר היהודי־רוסי י. ל. לוונדה, שיכתוב סיפור על רקע המושבות החדשות, והוא “השיבם כי עדיין מוקדם הדבר”. מאוד, צריך לומר, שכן ב־1888 מת לוונדה בבי"ח לחולי־נפש. המקור של קרסל הוא מאמרו של מ.ל. לילינבלום, “מכלל יופי מציון”. לילינבלום (כותב קרסל)

מוסיף בשנינה, כי אין קל מלהטליא “ספור” כזה שנושאו יהיו בני נוער מחוץ לארץ, מתבוללים ומרוחקים מעמם, העוסקים בבעיות ישובו של עולם, המתעוררים לקריאת עמם, עולים לארץ־ישראל, עובדים בה בחקלאות ועתה יושבים הם תחת גפנם ותאנתם. אולם מה נעשה וגבורים כאלה לא היו ולא נבראו ולשוא נבקשם במציאות.

בין תושבי הארץ ובין מי שבאו לתור אותה וחזרו עם “אמת מארץ ישראל”, היו עוד מפוכחים כלילינבלום. שלושים שנה אחרי ייסודה, מתאר יוסף קלוזנר את פתח־תקווה כ“עיירה ליטאית מלפני עשרים או שלושים שנה, בשעה שיצאו רוב בני פתח תקוה מרוסיה.” רושם זה

נתחזק בלבי כשנכנסתי אל בית־הכנסת הגדול והיפה ומצאתי שם יהודים פשוטים יושבים לומדים גמרא – – יושבים ומתנועעים על הגמרות הפתוחות ומזמרים “תנו רבנן” בניגון הידוע. [הכל מדברים יידיש] ובכלל נראה לי, שאם יש מדברים עברית בפתח־תקוה הרי הם הפועלים העברים.

זה לחוד, וחלום “הצבר המיתולוגי”, ממש מהרגע הראשון, לחוד. ב“שוט בארץ” (1891), “על רקע של טיול בארץ בעגלות הבאות מפתח תקוה”, מתאר זאב יעבץ את העגלון, יהושע שטמפפר:

אין זאת כי נאמנו דברי זכריהו הנביא, כי יבוא יום ומצילות הסוס תהיינה קודש לד'. כי ידעתי את האיש, כי ירא אלוהים הוא, תופש תורה ויודע ספר בלשון אשכנז, אַנגל והונגַר. ויען לי האיש: “הארץ הקדושה הזאת אַרץ פדות נפשנו היא ונפשנו לא תפדה בלתי אם בהטהרה מן המידות הרעות שדבקו בנו על כורחנו בימי עוניינו. הנאת יגיע כפינו היא תפארתנו פה והבטלה והעצלות תועבת נפשנו”.

מאלפים שבעתיים הסימנים שנותן יעבץ בעברי החדש, המשיב לתוקפיו מנה אחת אפיים:

“ואם יפגע בך ערבי בדרך ופשט את מעילך מעליך”, נשאל נער. “ופשטתי אני את אדרתו מעליו,” ענה הנער בביטחה.

הנה רמז ראשון לכאב ולגעגוע, ששיאם במכאן ומכאן של ברנר:

– – יש שאימת ההויה היתה מתנדפת משהו, והגורם לזה היה עמרם, שבינתיים מלאו לברא זה עשר שנים, וכרעא דאבוהא שלו לא היה! “אלמלא נבראה כל החיבת־ציון אלא בשביל מין בריה כזו – יש שהיה עולה הרהור־לצון בתוכי – דיינו”. זה היה ילד רזה אבל אמיץ. –– – הוא היה חופשי בתנועותיו כ’ערבי במדבר', מסתפק באכילת מעט ירקות ונכון לטפל כל היום במלמד הבקר, בבקר ובכל המחובר לקרקע, בין שלו ובין של אחרים. בלילות, ביחוד בחשכים, היה אוהב לישב במעלה־הפרבר ולשאול כל ניגש: “מן הדא?” כלומר: “מי כאן? מי בא לגבולי?” ובין גברא לגברא היה קולו הצעקני מנסר ברמה ופעם מסלסל בנגינה מזרחית:

“לשנה הבאה בירושלים – הו־הו, הו־הו, הוי!”

כאב זה וגעגוע זה הזינו את מיתוס אברהם שפירא, הוא איברהים מיכה. גצל קרסל מקדיש לו רק אחד מ־588 עמודי ספרו על פתח־תקווה. אך בשני סיפורים, שנדפסו ב“השילוח” (1907־1908) בחתימת “כרמן”, צויר כאב טיפוס אחר, שלא היה דוגמתו בשום מושבה אחרת, הלוא הוא האב טיפוס של השומר העברי המעורב בהליכות הארץ, במנהגי השכנים ובדרך חייהם.

גיבור הסיפור ג’דע יודע

לשון ערבית, רכיבה, התגוששות – – למשול ב’נבוט', לירות בקנה־רובה, ליבב כשועלים; היה מבחין את שעות היום על פי החמה, יודע להבדיל בין כוכב לכוכב ובין מטבע טורקית לחברתה. באומנות רבה היה קוטף את פירות הצבר, מגלגלם בחול, כדי שיסורו מהם העוקצים, הדקים והסמויים מן העין ומקלפם קילוף של מומחה ובקי בדבר…

ג’ידע אומרים עליו הערבים. כל חבל עזה מלא תהילתו ושמע גבורתו עד עבר הירדן הגיע – – הבידואי הגא, כשהוא פוגע בו בדרך, מרכין את כידונו ביראת הכבוד ומפנה לו את הדרך והילדים מנשקים את ידיו. אברהם מיכל הוא יותר ערבי משהוא יהודי. הדיבור הערבי שגור על פיו.

ערב יום הולדתו המאה ועשרים של אברהם שפירא קראתי בנשימה אחת את כל חמש מאות ארבעים ושלושה עמודי ה“אוטוביוגרפיה”, שיהודה איידלשטיין כתב מפיו (ראתה אור ב־1939, ליום־הולדתו השבעים). בספר מצאתי רשימה מאת אסף הלוי איש ירושלים (אלתר לוין), בעל ספר־השירים הנשכח מגילת קדם. אותו “צבר מיתולוגי” דומה להפליא לג’דע של כרמן:

איש היה בארץ יהודה, בנחלת מטה בני דן, ושמו איברהים מיכה. – – בעודנו צעיר – וחרבו רכשה לו שם ג’דע מסביב וזרועו ורוחו פילסו נתיב כבוד לרוחב־הארץ. – – – בקרית “מולבס” שוכן כבוד הגיבור. מול מולבס נטויים פני הבדווים הבאים מקצה הערבה לחזות את פני מיכה. נוהרים בני־המטה, מקרוב ומרחוק, להגיש דורון לאיברהים ולהשבע לו שבועת־אמונים.

הסייחה האצילה, אהובת הגיבור וחברתו בדם ואש, שמה מחסום לפיה מבלי גלות פלאי היד החזקה. רק כליו וזינו, רומחו וחרבו – מודיעים לפרקים כי יש מיכה בארץ. – –

שודדים כי פשטו בקרית מולבס שואפי־דם ומחריבי־ארץ – וצלחה הרוח על מיכה והזעיק את אנשיו בני יפתח וגדעון – ודפק במצילות האצילה והרים קול אדיר וזועה – “אל המבצר”! – –

גבור הוא מגבורי הקדמונים וחרבו מורשת הנפילים מאז.

עבד אדוני האיש, וירא נביאיו מעודו. מצליח מיכה בדרכיו, כי אדיר ישראל אתו. והאלוהים הרועה אותו מנעוריו – לא יסיר את חסדו מעולם ועד עולם.

לא אאריך. מאה השנים גדושות סיפורים גדולים מהחיים, עלילות רוטטות בין מציאות לבדיה, בין ההיסטורי למיתי – השומר, ותל־חי, ונילי, והפושים והל"ה – מיתוסים המפרנסים את זהותנו הקיבוצית. בני־הדור שלחמו בגופם במלחמת השחרור, חשו ונתפשו כצירוף עז של מיתוס “הצבר המיתולוגי” ושל ממשות־חייהם השותתת. לא בכדי היה “מגש הכסף” למעין “קדיש” של ישראל הנולדת:

אָז תִּשְׁאַל הָאֻמָּה, שְׁטוּפַת דֶּמַע־וָקֶסֶם,

וְאָמְרָה: מִי אַתֶּם? וְהַשְּׁנַיִם, שׁוֹקְטִים,

יַעֲנוּ לָהּ: אֲנַחְנוּ מַגַּשׁ הַכֶּסֶף

שֶׁעָלָיו לָךְ נִתְּנָה מְדִינַת־הַיְּהוּדִים.

וכאילו היה זה אתמול, רואה אני עצמי באיזשהו ערב שבת, בפברואר 1948, עומד ברחוב יפו בירושלים, קורא ב“על המשמר”

הִנֵּה מוּטָלוֹת גּוּפוֹתֵינוּ, שׁוּרָה אֲרֻכָּה, וְאֵינֶנּוּ נוֹשְמִים.

אַךְ הָרוּחַ עַזָּה בֶהָרִים וְנוֹשֶׁמֶת.

וְהַבֹּקֶר נוֹלָד, וּזְרִיחַת הַטְּלָלִים רוֹנְנָה.

עוֹד נָשׁוּב, נִפָּגֵשׁ, נַחֲזֹר כִּפְרָחִים אֲדֻמִּים.

לנו, אנשי מחלקות הסטודנטים בירושלים, לא היה זה עוד שיר בלבד. “פרחי האש”, הל“ה, היו חברינו ללימודים, לשיכון, לפלוגה. כך חשתי מאוחר יותר בקריאת “הוא הלך בשדות” למשה שמיר. כך בכל מילה של ס. יזהר. או ע. הלל בצירוף הארצי־מיתי שב”כיתה בארץ":

כָּךְ, בַּשִּׁינֶל הַגַּס, בַּנַעַל הַסְּמוּרָה,

בַּגֶּרֶב הַפַּלְמָחִי הַזָּקוּר!

עוּרִי, הַכִּתָּה הַלֹּא־נֻצָּחָה! – – –

לֹא צְבָא גָלְיָת אַדִּיר הָרַהַב,

בְּשִׁרְיוֹן, בְּקַשְׂקַשִּים!

כִּי לֹא!

כִּי בְנֵי אֻמָּה־רוֹעָה, נוֹטְשֵׁי הַצֹּאן בַּמִּכְלָאוֹת,

זֶה צְבָא דָוִד! – –

מי היו ילדי “מגש הכסף”, “פרחי האש” ו“כיתה בארץ”? מציאות? חלום אבותיהם? מיתוס? למה מתכוון אדם, באומרו “מיתוס”? שמא לאחד המיתוסים־שכנגד, למיתוס־הכזב בדבר אדישותו של דורנו לשואה?

היה מיתוס־כזב שני, שאת מחיר־הדמים של מלחמת תש“ח שילמו ניצולי־השואה. ביטוי בוטה לכך נתן גבי דניאל ב”פטר הגדול":

פטר הגדול ן סלל את עיר הבירה פטרבורג / בביצות הצפון / על עצמות אכרים. / דוד בן גוריון / סלל / את הדרך אל דרך בורמה, העוקפת ן את הדרך אל דרך הבירה ירושלים / בעצמות נערים מן השואה.

בספרו בדור תש"ח: מיתוס, דיוקן וזיכרון, הראה עכשיו עמנואל סיוון במספרים ועובדות, כי שיעור ילידי הארץ וחניכיה בין לוחמי תש“ח וחלליה אכן היה כבד ביותר. בפרוץ פעולות האיבה מנה היישוב 628 אלף, וביום הקמת המדינה – 649 אלף. מספר הנופלים בתש”ח – בהם אנשי אצ“ל ולח”י, חברי משקי ספר, פעילי המוסדות הלאומיים שנהרגו בשיירה לירושלים והרוגי שיירת הר הצופים – כ־4,500. (נהרגו עוד כ־1,200 אזרחים, המוגדרים “נפגעי מלחמה”).

ילידי 1923־1930 היוו 47.1 אחוזים מהמגויסים ו־64.8 אחוזים מהנופלים. קבוצה זו, המונה 45,550 מגויסים, נחלקת לצברים ולחניכי הארץ. מספר הגברים הצברים בגילאים אלה ערב המלחמה היה 17,400. מתוכם נפלו – 1,013. בדצמבר 1947־ינואר 1948 היו ילידי־הארץ כ־45 אחוזים מכלל הנופלים; עד הקמת המדינה – 37 אחוזים; בכלל הנופלים במלחמה – 28 אחוזים.

כותב סיוון:

היה צידוק רב במציאות לתחושתם של הנערים הללו בקוו האש, כי הם הנושאים בעיקר האבידות, תחושה שהחריפה מתוקף המצב הקשה בחודשי המלחמה הראשונים, שבהם היו הרוב המכריע מבין המגוייסים (ולא רק מבין הלוחמים). חותמה של מכווה זו בזיכרון הקיבוצי של דור הלוחמים אינו יציר הדמיון, והוא המציאות לאמיתה.

השתרש גם מיתוס־כזב שלישי על דור תש"ח – שהיה כולו “צברי”.

בפועל, היוו הצברים 38 אחוזים מ־45,550 המגויסים ילידי 1923־1930. שאר 62 האחוזים, 28,150, היו ילידי חו“ל. 1,621 מכלל הנופלים בני הדור (כ־62 אחוזים) נולדו בחו”ל, וגילם החציוני בעת עלייתם היה תשע. מה משמעות העובדה, שכשני שלישים מבני דור תש"ה לא היו צברים – לא מיתולוגיים ולא ממשיים?

“כלום לא ייתכן,” כותב סיוון, “שכור ההיתוך של החיים בארץ – על מסגרות החינוך והסוציאליזאציה האחרות המשותפות, ועל מיתוס ‘הצבר’ כדגם לחיקוי לכל – יצר ‘דור בארץ’ במובן של דור חניכי הארץ, בעלי קווי היכר דומים ביסודם, שהיה מורכב מצברים ועולים ותיקים?”

הדברים סבוכים יותר, ובמקום הכללה – סיפור.

בניגוד לנדמה, הפיקה תש"ח מעט ספרים “מהשוחה”, או “מהשדה”. אחד המעטים הוא אחרונים על הרכס מאת יצחק טישלר, המסתיים בקרב שניהל ב־15 במאי 1948 גדוד הגליל בחטיבת יפתח על מלכייה. בקרב נפגעו מאה ועשרים איש, רבע מהגדוד. כך מסתיים הספר:

כמאה מטרים הפרידו בין הלוחמים ובין ראשוני המסתערים, והנה צווח עבדול (הוא גנדי, רחבעם זאבי – ח.ב.), כשהוא מחליף את מחסנית הקוֹלְט שהתרוקנה: “לסגת! כולם לסגת!”

רק מקלע אחד עוד הוסיף לטרטר בידו של יהושע (שמו האמיתי היה כנראה ברלה – ח.ב.), הדם שתת מגופו, ראשו שעון היה אל הקת, והוא הפליט לעבר חברו הכדוריסט, המקלען מספר שנים:

“נשארת אחרון? עזוב אותי וברח!”

מי היה אותו “כדוריסט”, מקלען מספר שנים, האחרון על הרכס? כל סיפור מקומנו וזמננו בהיסטוריה היהודית נצבר בשאלה זו.

ערב יום העצמאות 1978, עשיתי ב“מעריב” מעין “אזכרת נשמות” לחברי ללימודים בהר הצופים, שנפלו בירושלים עוד לפני ה־14 במאי 1948. בין השאר הזכרתי את המ"פ נחום שושני, היקר בחברי, שנעלם לעד בין צובא לקסטל, והוספתי:

בקורס הממי“ם של נחום, הוסמכו עוד שניים, שהיכרנו דרכו בשלהי הקיץ ההוא, נועם גרוסמן ו”רבי" – הוא בנימין אלחנן (רבינוביציוס).

כשם שנחום היה גבוה, תמיר, ג’ינג’י, כך היה “רבי” רחב, כבד, כהה, שעיר, מרכיב משקפי־קרן. אני זוכר את כניסתו הראשונה לחדרנו – כמוהו כנחום במכנסי “שיבר”, רגליו חשופות ושעירות, מקפלי־מכנסיו ועד לגליל־הגרביים מעל לנעליו המסומרות, כמוהו כנחום מהיר־דיבור, כספיתי, אצבעותיו ועיניו בכל ספר שבחדר. שמו הלך לפניו כבר אז, שכן בראשית מאי יצא עם עוד שניים־שלושה חברים למסע במדבר יהודה, בדרך למצדה, אבד ורק בנסי־נסים יצא בשלום…¹

בו ביום טילפן אלי אדם לא מוכר והציג עצמו כיצחק אלחנן, אביו של “רבי”. אמנם, עוד בבריגדה, בגבול איטליה־אוסטריה, שמעתי על חברי לפלוגה, עמוס רבינוביציוס־אלחנן, שמצא את אביו ואת אמו, הוא שריד מחנה־מוות אחד והיא שרידת מחנה אחר, גם ידעתי כנראה שהוא ו“רבי” אחים. אבל קולו של האב בשנת השלושים למדינה, כמו עלה מאוב. הנה מעשה בצבר המיתולוגי, האחרון על הרכס:

שלושה בנים היו לאיש קובנה, יצחק אלחנן, נינו של ר' יצחק אלחנן הנודע. כבר אחרי שפרצה המלחמה והרוסים כבשו את ליטא, נשלחו עמוס בן החמש־עשרה ובנימין בן השלוש־עשרה אל סבא רוזנבלום, אבי אמם, בתל־אביב. כך היו עמוס ובנימין לדור תש“ח. בנימין היה מ”מ חי“ש, בחודשי המצור על ירושלים היה קצין קשר מחוזי, התנדב ליחידת־שדה ונפל בקרב בית עפא, בקיץ תש”ח. עמוס אחיו נפטר לפני שנים ממחלה.

למשפחת רבינוביציוס־אלחנן היה גם בן־זקונים, שמואל. הוא נשאר עם הוריו בקובנה, אתם עבר את כל אימי הכיבוש הגרמני, תחילה בגטו (הוא מהמעטים ששרדו מ“אקציית הילדים”), ועם חיסול הגיטו שולח עם אביו לדאכאו־לאנדסברג. שניהם ניצלו, וגם האם, שולמית, יצאה בחיים ממחנה שטוטהוף ומצעדת המוות. בסוף 1945 כבר היתה המשפחה בתל־אביב, אצל הסב האמיד בשדרות רוטשילד. שמואל החל ללמוד בתיכון־חדש, אבל משאת נפשו היתה כדורי. בשנת תש“ז היה לכדוריסט, ובפרוץ מלחמת תש”ח לפלמ"חניק. בקרב מלכיה השתתף יחד עם שאר חברי הכשרת רביבים, ובין הנופלים שם היה בן־דודו הצבר, אסף רוזנבלום. “החייל שנשאל אם הוא האחרון על הרכס,” סיפר לי שמואל, “הייתי אני.”

בדיוק שלוש שנים אחרי שצעד צעדת מוות אחרונה מדכאו, נהפך שמואל אלחנן לאותו “אחרון על הרכס” מיתי. בחישוביו של עמנואל סיוון הוא כלול כ“בן הדור”, אבל באמת הוא גם אחד ה“נערים מן השואה” בשיר “פטר הגדול” של גבי דניאל. את אמיתו היהודית והישראלית העמוקה של הזמן מקפל בתוכו גורלם של שלושת בני אלחנן. אל אמת זו מתנפצים המיתוסים והאנטי־מיתוסים.

הדוגמה קיצונית, אבל פרופיל הדור הוא זה – לא יישוב ותיק ומושרש, אלא ארץ של עולים חדשים, כמעט בלי עבר ריאלי על האדמה הזאת. שבתי אל תמצית המיתוס, ספר הל“ה, ש”הנה מוטלות גופותינו" נכתב עליהם. חמישה־עשר מהם לא היו צברים, גם לא דני מס, המפקד.

מכאן חזרה לכותרת: “אני לא הצבר המיתולוגי”.

תחושה זו אינה חדשה אצלי. דברי במעמד הענקת פרס אוסישקין ל“שש כנפים לאחד” שמורים, למזלי ב“משא” (28 באוקטובר 1954):

כשבאתי לספר כבר ידעתי שלא רק את סיפורם של עולים תמהונים אני מספר, אלא גם את סיפורי שלי, את זכרי־ילדותי, את בית אבא־אמא מן הימים שהיה ביתם של עולים חדשים, את סיפורו של דורי, שכביכול נתרחק ת"ק פרסה מעולם זה שנקרא שמו ישראל השנייה. – – והיה גם – – יחסו של יליד־הארץ ליהדות־הגולה, לכל אותו טופס־חיים שאנו מכנים אותו בשם גלות. יחס זה עתיד היה להגדיר רגש־אשמה, ורגש זה טיבו הוא, שבהגיעו לכלל ביטוי יש לו פנים לכאן ולכאן: שנאת המוצא הזה וכל הכרוך בו מצד אחד, והכמיהה לשרשים, למגילת־יוחסין, למסורת אבות, מן הצד האחר – –

כאן באו המניעים החיצוניים – הפגישה עם אוצרות שירי־העם, הפתגמים, ההלצות והמעשיות, ופגישה זו הולידה גאווה ואהבה. וזה היה החוט השלישי – – –

בסיום, איני יכול שלא לשוב תשע שנים לאחור, למכתבו של צבר בן תשע־עשרה לחברתו בירושלים ב־2 ביולי 1945, למחרת פגישתו עם נערים ניצולים באחד מבסיסי הבריגדה באלפים האיטלקיים.²

– – ישבתי אתם כשעתיים. אני עצמי לא דיברתי כמעט. נתתי להם לדבר, ומה שהשאיר את רשמיו הוא לא מה שסיפרו, כי אם מה שנפלט דרך אגב, בשעת שיחה בינם לבין עצמם. – – – כולם הבינו עברית, ואחד מהם דיבר עברית לא רעה על אף העובדה שחמש שנים לא השתמש בה, והוא בסך־הכל בן שבע־עשרה. הם שאלו על מוצאי. כאשר אמרתי להם שאני יליד־הארץ, הסתכלו עלי בקינאה ובהערצה, ואחד לא התאפק וקרא לחבר: “הבט, הוא ארץ־ישראלי” – –

לכך כוונתי בהצהרתי: "אני לא הצבר המיתולוגי". על הקיץ ההוא אני מדבר, על הילדים, שלא יצאו מאז מראשי, מכתיבתי. התאווה להימלט מהיות־יהודי לתוך משהו־אחר עברה כמה מטמורפוזות מאז ימי־זוהרה הקצרים, אבל עודנה חיה בווריאנטים העכשוויים של “ישראליות־נטו”, עיוורת כאז למהותנו אכולת־ההפכים, אפופת־המסתורין.

היטיב לבטא זאת גרשם שלום בדברים בגו:

בחיי חייבתי את הציונות החילונית כדרך לגיטימית, אך לא חייבתי את המשפט האוילי של “עם ככל העמים”. הגשמת משפט כזה היא סופו של עם ישראל. – – אם דברי אורי אבנרי, יונתן רטוש או אנשי “מצפן” יתגשמו – יחסר כל אימפולס להמשך חייה של אומה זו.

מן המרחק הזה נראה הכל באור חדש, מרתק להפליא. חיים גורי הוא גם מחבר עיסקת השוקולד ושורות־השיר

יש לי קרובי משפחה, / לבבות מפחם ושינַים מכסף

* * *

קרובי משפחה רחוקים. / לסתות מפלטינה.

רגלים של אש. / ידַים של מַים.

ובספרו הנפלא מקדמות מחיה ס. יזהר את מאה שנות ארץ־ישראל, מעלייתו הראשונה של אביו ב־1891, כותב לא רק על רכיבי־זהותו של הילד במקום הזה אלא גם אלגיה רכה על הווייתו החלומה והכואבת של בית הוריו, הוויית אינטליגנטים יהודים־רוסים מתחת לשמש המזרחית, סיפור הגירה, צמיחה, עקירה והתפוררות מהירה מדי, שהילד העברי הארצישראלי מטמיע לתוכו.

כך עד הסוף, הכרך הסוגר את רחוק מפנינים של משה שמיר, שהוא גם סגירת מעגל־יצירה־וראייה של מי שזוהה יותר מכל עם “דור בארץ”. דן לאור, במאמרו המעניין “העלייה ההמונית כ’תוכן ונושא' בספרות העברית בשנות המדינה הראשונות,” העלה מאוב פסוק מרשימה שפירסם משה שמיר בראשית שנות חמישים:

לאלה השואלים היכן הסיפור על המעברה אומר אני: את הסיפור הזה יכתוב הנער הגדל במעברה והלומד עכשיו לכתוב את שמו לראשונה (“משא”, 27.8.53).

לא הפולמוס הנשכח סביב דברים אלה מעניין היום. מעניינות טרילוגיה יהודית זו של שמיר וחתימתה הסמלית. אך תחילה עוד סיפור מטורף על אמת־חיינו, שאליה מתנפצים שלושת מיתוסי־הכזב:

בספטמבר 1987 עשיתי במוסקבה עם המשלחת ליריד הספרים הבינלאומי. ערב שובנו לארץ, שוחרר אלכסיי מהריק, אחרון אסירי־ציון, ממחנה־עבודה באומסק והגיע למוסקבה. שעות אחדות לפני המראתנו באתי אליו לדירתו הדחוקה. לתדהמתי, הראה לי עותק של “שש כנפים לאחד”, שקרא בקרון האסירים (ה“סטוליפין”), בבתי־כלא ובמחנות, אף נתן לי את העותק שלו עם ההקדשה: “לסופר שהיה עם הקורא שלו בשני מחנות־ריכוז ובחמישה בתי־כלא”.

אז איך אפשר להיות “צבר מיתולוגי”?

ודאי לא כשכל ישראלי עשירי הגיע רק אתמול. ומצד אחר, “בני המעברה המיתולוגיים” אכן היו לסופרים עבריים נחשבים.

אני שב לעד הסוף. בסיום הטרילוגיה יוצאת לאה ברמן מבמת הציונות ונכנסת משפחה מהמעברה. זו המלודרמה היהודית של זמננו, שבה “כל הכלים שבורים, שום דבר לא נורמלי”. ועוד נאמר בספר:

יעקב: אין חיים אחרים, זיוה, תסתכלי מסביב. החומר של החיים הוא שברים.

זיוה: אולי. אבל למה להקבר תחתיהם? למה לא לעשות מהם כנפים?

כנפים לעופף בהן הרחק מהצבר המיתולוגי, חזרה אל היהודי כפול־הפנים, הישראלי הממשי.

“בשתיים יכסה פניו, בשתיים יכסה רגליו ובשתיים יעופף.”

הרצאה לכבוד פרופ' ישראל לוין, אוניברסיטת תל־אביב, 24.6.1992.