נולד בשנת תר“ך (1860). מראשי הציונות ברוסיה ומעוזריו של הרצל. בשנים 1807 – 1923 חבר הועד הפועל הציוני. בשנים 1897 – 1901 מנהל התעמולה הציונית ברוסיה (“לשכת הדואר”). בשנים 1905 – 1907 חבר הועד הציוני המצומצם. ממיסדי מפרקציה הדימוקרטית ו”ציוני ציון“. בשנים 1907–1910 ו־1925 בארץ ישראל. בשנת 1927 נשלח מטעם ה”ג’וינט" לרוסיה, לנהל בית־חולים בדניפרופטרובסק, ושם מת.

מטבעו היה בעל רוח לוהטת וטמפרמנט סוער. עוד בהיותו תלמיד הגמנסיה בעיר מולדתו קישינוב נתגלתה בו נטיה לעסקנות. בגמרו את הגמנסיה בשנת 1879 בהצטיינות ממדרגה ראשונה עזב את קישינוב ונתקבל כתלמיד באוניברסיטה של לייפציג. למד מתימטיקה, פיסיקה, פדגוגיה, פילוסופיה, היגיאנה ועוד. הצליח בלמודיו, אולם בגלל מחלתה האנושה של אמו חזר לקישינוב. מחוסר אמצעים כספיים לשוב ללייפציג, נכנס לפאקולטה למתימטיקה בפטרבורג בתחילת שנת הלמודים 1880. התפרנס משעורים פרטיים בשעות הערב.

הרבה מזמנו הקדיש להרצאות באספות הסטודנטים, וכן הרצה בחוגי הפועלים על שאלות חברתיות.

לאחר שנרצח הצאר הרוסי אלכסנדר השני נסגרו האוניברסיטאות ונאסרו הסטודנטים שהפגינו נגד המשטר הצארי. בין האסירים היה גם הסטודנט י. ב.־כ. שהוצא למשך שנה מן האוניברסיטה בפטרבורג, בלי רשות כניסה לאוניברסיטה אחרת בגבולות רוסיה. אולם המאסר חיזק רק את רוחו והתמסר כולו לתעמולה רחבה למהפכנות ולתנועת השחרור של רוסיה מן המשטר הצארי.

ביומן זכרונותיו, הגנוז בארכיון הציוני המרכזי בירושלים, רשם י. ברנשטין־כהן: בשיחה אחת שאלני פרופיסור רוסי בכעס רב: “איזו רשות יש לך להתערב בהצלת רוסיה והנוער הרוסי?” עניתי בתמימות: “הרי רוסיה היא ארץ מולדתי, והנוער הרוסי הוא יסוד עתידנו”. אולם הפרופיסור ענה בקצף: “זוהי דעתכם, אבל מקומכם בברדיטשוב, שם תחפשו את אחיכם, ואת הנוער שלנו הניחו ואל תדאגו לו”.

פרופיסור אחר אמר לו: “הסירו את ידיכם מעל הנוער הרוסי והעבירו את דאגתכם לארצות אחרות. פה ברוסיה שלנו אין לכם מקום ואין יסוד לבנינכם”…

דברים קשים אלה, שיצאו מפי מוריו הפרופיסורים פגעו בו עד עומק נפשו. בינתים הוכרח לעזוב, בפקודת המשטרה, את פטרבורג, ותחת השגחה מעולה של הג’נדרמריה עבר לאודיסה. בבואו שמה פשטו שמועות על פרעות ביהודים המתרגשות ובאות. היו מבני הנוער שהציעו להקים הגנה עצמית מפני הפורעים. הזקנים והמתונים התנגדו לכך, מתוך אמונת־שוא בשלטונות שלא יתנו להפריע את הסדר. לא חשדו הללו, כי השלטונות עצמם במארגני הפרעות.

לא ארכו הימים, ובאודיסה פרצו פרעות איומות, פרעות 1881: מחזות קורעים לב, הרס וחורבן רכוש יהודי, מאות פצועים.

בהלך רוחו של י. ב.־כ. בא מפנה חדש. בעזרת חברו ק. פוריץ ארגן ועד הגירה מרוסיה, שפנה לבארון מוריס הירש בדבר עזרה דחופה לאותה מטרה. הבארון נענה והעביר סכום הגון לועד ההגירה. אף הסכים, שכל מהגר למערב אמריקה יקבל חלקת אדמה, כלי עבודה, בהמות עבודה וסכום כסף להקמת בית ומשק חקלאי זעיר או פתיחת בית מלאכה.

מכתבים־חוזרים נשלחו גם לרבנים ולעסקנים בערי אוסטריה וגרמניה, שמצאו הד רב.

ביוני 1881 יצאה לאמריקה חבורת המהגרים הראשונה, בת 500 איש, – רובם בעלי מלאכה, פועלים, מנהלי חשבונות, ובהם כמה עשרות סטודנטים צעירים. זמן מה אחרי כן יצאה שוב חבורה שניה בת 500 איש. לעומת זה נתקלה בקשיים בדרכה הקבוצה השלישית בת 500 איש, שנאלצה לחזור לרוסיה לאחר גלגולי דרך רבים.

ועד ההגירה חיסל את פעולותיו וב.־כ. חזר לפטרבורג, ונתקבל לפאקולטה למתימטיקה.

באחת האסיפות נפגש עם וסילי ברמן, מיסד אגודת הסטודנטים הציונית הראשונה בפטרבורג. אחר כך הכיר את הסטודנט זאב טיומקין, ציוני אף הוא וגם נואם מצוין.

הסטודנטים היהודים נפלגו אז לשתי קבוצות, האחת – ובראשה ברמן וטיומקין – הטיפה לתנועה הלאומית העברית, והשניה לבין־לאומיות ולתקון העולם. הללו כפרו בצורך של ייחוד לאומי וטריטוריה מיוחדת.

ב.־כ. היסס תחילה והיה כפוסח על שתי הסעיפים ועל כן התנגד לקביעת עמדה מפורשת בבעיה הלאומית של עם ישראל. כעבור זמן־מה נזדמן לו לבקר אצל הד“ר פינסקר באודיסה, ונפגש שם עם כמה סטודנטים, מאלה שעמדו אחרי כן בראש תנועת הבילויים, שם הכיר את העו”ד מנשה מרגלית, מאיר דיזנגוף ואחרים. פגישה זו השפיעה על ב.־כ. עד שהתנדב לאסוף כספים לשם יצירת קרן מיוחדת בשביל הביל"ויים.

מאז אנו מוצאים את ברנשטיין־כהן בשורות הראשונות של חובבי־ציון ומתמסר כולו לרעיון הלאומי.

בהיותו סטודנט בפאקולטה למתימטיקה כתב ספר בתורת הגיאומטריה שזכה לתהלת הפרופיסורים. אולם זכות זו לא עמדה לו בגמרו את האוניברסיטה, בשנת 1883, כשרצה לפתוח גמנסיה פרטית בקישינוב. מיניסטריון ההשכלה התנגד לכך. ומשנכשל בקבלת רשיון לפתיחת גמנסיה, נרשם בשנת 1884 כסטודנט מן המנין בפאקולטה לרפואה בדרפאט. כאן יסד אגודת סטודנטים, שכמה מהם – ליב כהן, בנדרסקי, יסינובסקי ואחרים, – תפסו במרוצת הזמן מקום חשוב מאד בתנועה הציונית.

באותה תקופה עמד בקשרים גם עם אגודת הסטודנטים הציונים בוינא. שבראשה עמדו קוקש, שנירר, בירנבוים ואחרים. כן בא בכתובים עם הביל"ויים, שהמציאו לו ידיעות מפורטות על הנעשה בארץ־ישראל.

סיסמתה של אגודת הסטודנטים בדורפאט – אשר י. ב.־כ. היה הרוח החיה בה, היתה: “אל העם, עם העם ובעד העם”.

במאי 1889 הוסמך בתואר דוקטור לרפואה במחלות פנימיות ומחלות ילדים“, ושוב חזר אל קישינוב, אשר בה יסד יחד עם חבריו ד”ר ליב כהן, מאיר דיזנגוף, נחום רוטמן, פסח אורבוך, האחים דובינסקי ואחרים את האגודה הראשונה של “חובבי ציון”. חברי האגודה הטילו על עצמם מס־פרוגרסיבי, שנועד לתמיכת הביל"ויים בארץ־ישראל. האגודה מנתה 33 קבוצות, שמנו כאלף חברים וחברות. האספות היו חשאיות ומתכנסות במרתפים, ברפתות ובגנים מחוץ לתחומי העיר.

שתוף פעולה היה בין האגודה בקישינוב ובין סניפי חובבי־ציון בערים המרכזיות אודיסה, פטרבורג, מוסקבה ועוד, וקשר תמיד היה בין ד“ר ברנשטיין־כהן ובין ד”ר פינסקר, הרב שמואל מוהילובר, פרץ סמולנסקין, מ. אוסישקין ואחרים.

ב.־כ השתתף בועידת היסוד של חובבי ציון בקטוביץ, ואחרי כן – כציר בכנוס הראשון של ועד חובבי־ציון באודיסה, שבו השתתפו בין השאר: הרב יעקב מאז"ה, האינג’ינר זאב טיומקין, האינג’ינר מ. אוסישקין, הרב שמואל מוהילובר, ו. ברמן, הסופרים א. ל. לוינסקי ושלום עליכם ועוד. י. ב.־כ. נתמנה כמורשה ועד חובבי־ציון בקישינוב.

עם פרסום “מדינת היהודים” של הרצל, הצטרף לתנועת הציונות המדינית ונבחר כצירם של ציוני קישינוב לקונגרס הראשון שהתקיים בבאזל באבגוסט 1897. באותו קונגרס נבחר לחבר הועד הפועל הגדול. מאז השתתף באופן פעיל בכל הקונגרסים ובישיבות הועד הפועל.

י. ברנשטיין־כהן עמד במשך כמה שנים בראש התעמולה הציונית לכל רוסיה, שהיתה ידועה בשם “לשכת הדואר”. מכתביו החוזרים בעברית, יידיש ורוסית נפוצו בכל רחבי רוסיה ושמשו חומר חשוב לביסוס הציונות, וביחוד היתה להם השפעה עצומה על הנוער והדור הצעיר, שהתחנכו על מכתבים אלה.

מספר המכתבים היוצאים במשך שנה מ“לשכת הדואר” עלה לשלושים ושלשה אלף (בעוד שמספר המכתבים היוצאים ממשרדו של שר הפלך בקישינוב היה רק עשרים ושמונה אלף!).

מכתבים חוזרים אלה יצאו להם מוניטין בכל רחבי רוסיה וגם מחוץ לתחומיה. לא רק בשלטון המקומי בקישינוב, אלא גם בעיר הבירה פטרבורג ידעו יפה על קיומה של “לשכת הדואר” בראשותו של ד"ר י. ברנשטיין־כהן, שעבד במחתרת. בידי השלטונות לא עלה לגלות את בית הדפוס שבו נדפסו המכתבים־החוזרים, הואיל וחודש־חודש היו מעבירים את “מרכז הדואר” לדירה אחרת, מחליפים את צבע הדיו ואת צורת המכתבים לבל יודע מקום כתיבתם והדפסתם.

המכתבים היו נקראים באגודות הציוניות, בחוגי הסטודנטים, בבתי המלאכה וביתר שדרות העם.

זכורני את הרעש שעורר המכתב החוזר הרביעי, שהוקדש ברובו לבקורת חריפה וגלויה על פעולות הועד הפועל הציוני. ב.־כ. מצא לו אומץ־לב לדבר גלויות ולהלחם מלחמה עקשנית להשקפותיו ולהלך־רוחו. לעתים נשאר יחידי במערכה. באספת ציוני רוסיה, שהיתה בשנת 1902 במינסק, יצאו רבים לערער על הבקורת החריפה שמתח ב.־כ. על המנהיג ד"ר הרצל.

בקונגרס הששי בשנת 1903 הציע הרצל לב.־כ. לעבור לוינא ולעבוד במחיצתו, אך הוא סרב והמשיך בפעולותו המיוחדת. באותה שנה נסגרה “לשכת הדואר” בקישינוב.

מלבד פעלתנותו בתנועה הציונית היה ד"ר ב.־כ. רב פעלים גם בשטחים צבוריים יהודיים אחרים: בייסוד אגודות קואופרטיביות שונים, קופות חסכון מפעלי חנוך, תרבות ובריאות.

בימי הפרעות הידועות בקישינוב בשנת 1903, שימש ביתו של ד"ר ב.־ב. מרכז להגנה העצמית היהודית. פעמים רבות הלך – מתוך סיכון נפשו – בעצם ימי הדמים, בראש משלחת לשר הפלך, ודרש לנקוט באמצעים נגד המסיתים והפורעים. שר הפלך ביקשו למסור לו ידיעות נכונות על המצב המתוח בעיר.

ובהתאסף ההמון הפרוע, שהוסת על ידי הצורר קרושיבאן, על בתי היהודים בחג הפסחא הנוצרי, פקד ב.־כ. על אנשי ההגנה לעמוד על נפשם ולהגן על המוני העם היהודי, ובינתים פנה שוֹב לעזרת שר הפלך.

כעבור שעה קצרה בא גדוד פרשים אל דירתו של ד"ר ב.־כ. ואחד מקציניו הודיע לו בלגלוג, כי “בא לשמור על הרופא היהודי, אבל מסופק הוא אם יוכל להגן על כל היהודים”… ברגעי סכנה אלה יצא ב.־כ. אל הרחוב, ושמע במו אזניו את ראש המשטרה מדבר אל הפורעים ואומר: “פטרבורג יודעת את פעולותיכם. ברכתי לכם, אחים”. את הדברים האלה הלך למסור לשר הפלך, ומשלא מצאהו במשרדו, פנה לראש הג’נדרמריה ודרש להפסיק את ההסתה לפרעות. והתשובה: חברי ההגנה העצמית היהודית הוקפו על ידי הצבא והמשטרה, ונאסרו. והפורעים המשיכו את פעולתם בשוד רכוש יהודי, בהריגת ובפציעת יהודים ובאונס נשים יהודיות.

פרעות אלו נערכו – כפי שהוברר אחרי כן – בפקודת המיניסטר פליבה, כמעשה נקם ביהודים, אשר מהם נספחו לשורות המהפכנים.

ד"ר ב.־כ. יסד את קרן העזרה לניזוקי הפרעות בקישינוב, אסף במשך ימים מספר בקישינוב עצמה 84000 רובל כסף, ופנה לעזרה לכל קהלות ישראל בגולה. ותוך שבועות מספר נאספה קרן בת מיליון ורבע רובלים.

בראש דאגתו היו מאות היתומים מילדי ההרוגים בקישינוב, ובהצעתו נשלחו יתומים אלה לארץ־ישראל. ישראל בלקינד, מראשוני הביל"ויים ומראשוני המורים העברים, בא במיוחד לקישינוב והעלה אתו את היתומים ונעשה לאב ומדריך להם. בהקצבת הקונגרס הציוני ותרומות פרטיות, נפתח בית ספר חקלאי ליתומים אלה בשם “קרית ספר” בהנהלתו של בלקינד.

הרבה עשה ב.־כ. כדי לבדר את הגורמים ואת הנסיבות לטבח ביהודי קישינוב, ולהעניש את האשמים. לדרישותיו הנמרצות נשלח מפטרבורג המנהל הראשי של מחלקת המשטרה, לופוחין, לקישינוב לשם חקירה. ב.־כ. המציא לו צלומים מן המקומות הנפגעים ומסר לו דו“ח מפורט, אחרי כן נסע ב.־כ. בעצמו לפטרבורג, ובהשתדלות חשובי עיר הבירה – בהם הבארון אורי גינצבורג, הגרף היידין, הנסיך מישצירסקי (עורך העתון הרוסי “גראז’דאנין”), ועוד – נתקבל אצל מיניסטר הפנים פליבה ומיניסטר הכספים ויטה והרצה לפניהם על פרשת קישינוב. כן מצא דרך למסור דו”ח על הפרעות לידי המלכה אלכסנדרה פיודורובנה וגם לצאר.

בשובו לקישינוב החלו השלטונות המקומיים מתחקים על צעדיו של ד"ר ב.־כ. עד שהיה משולל כל אפשרות להמשיך את עבודתו הציונית והצבורית. כעבור זמן קצר העתיק את מושבו לחארקוב, כמפקח ראשי בחברה לבטוח החיים.

לרגל תפקידו החדש ניתנה לו ההזדמנות לבקר בערי תחום המושב ולהרצות שם על הציונות ולעשות לה נפשות.

הקהלה העברית בחארקוב אמרה לבחור בו כרב־רשמי, אולם שר הפלך בחארקוב וגם מיניסטריון הפנים בפטרבורג סרבו לאשר את בחירתו.

בימי הקונגרס הששי היה ד"ר ב.־כ. ממתנגדי הצעת אוגנדה, ובכנוס המורשים הרוסים שהיה בחארקוב אחרי הקונגרס – ובו נערך גלוי־דעת לכל העסקנים הציונים – היה מראשי המדברים. השתתף גם בכנוס השני בפריבורג אשר בו הוכן הקונגרס השביעי, ואשר בעזרת לכוד הכחות הפעילים הצליח להוריד מעל הפרק את שאלת אוגנדה.

מתוך צידוד בעבודה המעשית בארץ־ישראל, בנגוד לאותם הציונים אשר דרשו להקדים בפעולות מדיניות עלה ד"ר ב.־כ.. בשנת 1905 לארץ־ישראל, על מנת להשתקע בה, לאחר שהוזמן כרופא במושבות ימה, סג’רה, מלחמיה, מסחה ובית־ג’ן.

בנמל יפו נמצא איזה פגם בניירותיו ונאסר. בעזרתו של מאיר דיזנגוף שהיה אז מנהל חברת “גאולה” ביפו – ניתנה לד"ר ב.־כ. ולבני משפחתו “פתקה אדומה”, המקנה להם זכות ישיבה במשך 3 חדשים. את דירתו קבע במושבה הקטנה בין הרי הגליל, ויום יום היה עובר ברכיבה על סוס – ובלוית פרש תורכי – ממושבה למושבה כדי לרפא את חוליהן.

לבקשתו נשלחו מטעם הבארון רוטשילד מכשירי הרפוי הדרושים, שהיו חסרים אז במושבות אלו, הרבה עשה לרפוי מחלות העיניים, וביחוד הגרענת. שנפוצו בין הפלחים הערבים, והם שהדביקו גם את האכרים היהודים. על ידי אורגנו פלוגות עזרה מהירה מבין הפועלים במושבות. הוא שעורר את תשומת־לבם של השלטונות על הצורך לנצל את חמי טבריה על ידי בניית בתי־מרחצאות משוכללים ובתי מלון מודרניים ולהפוך את טבריה למרכז הבראה והחלמה.

מלבד עבודתו הרפואית יסד ד"ר ב.־כ. גם קופות חסכון לאכרים, חנויות משותפות וצרכניות משותפות אשר סייעו במדה ניכרת למשק החקלאי, הרצה בפניהם על היגיאנה וסניטריה ועוד.

לאחר שעשה בגליל תשעה חדשים, התישב – בשנת 1908 – בפתח־תקוה, אשר הוזמן אליה כרופא, אף כאן לא הצטמצם בעבודה הרפואית בלבד, אלא נכנס גם לחיים הצבוריים של המושבה, התקרב למורים ונלחם לזכויות הפועלים בבחירות לועד המושבה. מדירתו הפרטית הקדיש 3 חדרים לספריה ומועדון לפועלים, ומסר לספריה זו הרבה מספריו בעברית ורוסית (הספריה עברה אחר כך לבית־העם בפתח־תקוה). כן הרצה מזמן לזמן על נושאים מדעיים, על התנועה הציונית ועל סדרי החברה בארצות ובמדינות שונות.

בפתח־תקוה יסד פלוגת אחיות רחמניות לרפוי עינים ולהגשת עזרה מהירה.

בשנת 1908 הציע במכתב־חוזר לרופאי ארץ־ישראל לכנס מזמן לזמן כנוסים רפואיים לשם דיון על מצב הבריאות בארץ, וכן עמד על הצורך לארגן את הרופאים היהודים לאגודה רפואית מקצועית. נענו להצעתו הרופאים הותיקים ד“ר מ. שטיין וד”ר ח. חיסין ביפו, ד“ר הלל יפה בזכרון יעקב, ד”ר ויץ בירושלים ועוד. בפסח תרס“ט נתקיים הכנוס הראשון בדירת ד”ר חיסין ביפו. השתתפו בכנוס 8 רופאים, ואז הונח היסוד לארגון של רופאי ארץ־ישראל.

בקונגרס הציוני בהמבורג, בשנת 1909, הרצה ד“ר ברנשטיין־כהן, יחד עם ד”ר אריה ביהם מחארקוב (אחרי כן: מיסד מכון־פסטור בירושלים ובתל־אביב) על בעיות הבריאות בארץ־ישראל. באותו מעמד נוסדה אגודת רופאים ציונים, אשר שמה לה למטרה את פיתוח המדע הרפואי והסניטרי בא"י.

זקני המושבה פתח־תקוה התיחסו בשלילה גמורה לעבודתו הצבורית של ד“ר ב.־כ. וטענו, שהוא מקים נגדם את הנוער ואת הפועל העברי. הדברים הגיעו למלחמה גלויה בין שני מחנות – “האבות והבנים”. בני האכרים והפועלים העברים עמדו לצדו של ד”ר ב.־כ. פעם התאספו נשי פתח־תקוה לשם התקפה על בית הד"ר ברנשטיין־כהן ורצו לרגמו באבנים, אולם הבנים לא נתנו לאמותיהם לבצע את תכניתן.

מתוך אכזבה, ולאחר מלחמה פנימית קשה, עזב ד"ר ב.־כ. את פתח־תקוה ויצא עם משפחתו ליפו בתקוה להכנס לתוך העבודה הישובית הגדולה, אולם נשאר בבדידותו.

לאחר היסוסים רבים החליט לצאת את הארץ, אך בידי קבוצה מידידיו, מבני העליה השניה, אשר זכרו את מעשיו הגדולים ואת הקרבתו העצמית למען עם ישראל וארץ־ישראל, עלה לעכב את תכניתו. ד"ר ברנשטיין־כהן נענה להפצרתם וביטל את נסיעתו לרוסיה.

לאחר זמן־מה יצא לקונגרס, ושוב נפגש עם חבריו הותיקים, שפך לפניהם את מרי שיחו, ודרש להרחיב את העבודה המעשית לכל סוגיה בעיר ובכפר. בשובו קבע דירתו ביפו, ולהתרפא אליו באו לא רק חולים יהודים, כי אם גם ערבים ונוצרים. שמו הלך לפניו והכנסותיו הלכו ורבו מיום ליום. אולם העסקן שבו חיפש לו גם עבודה צבורית רחבה, וראשי הישוב לא זכרו לו את חסד נעוריו (במדה ידועה הפריע להופעתו על הבמה הצבורית חוסר ידיעה מספקת בעברית, אף על פי ששלט יפה בכמה לשונות אירופיות).

מרירות רבה הצטברה בלב הארי שבחבורה, אשר גדל וטפח את התנועה הלאומית ונשא אותה על כפיו מראשית התהוותה. ד"ר ברנשטיין־כהן הרגיש בדידות מעיקה. קשה היה לו להשקיט את המית רוחו, ומתוך חרדה עמוקה לא הסכים לרדת מעל הבמה הצבורית ולחיות חיים סגורים במשפחתו בלבד. רצוץ ושבור מן ההתרוצצות הפנימית יצא ב.־כ. עם משפחתו את יפו ב־19 באוקטובר 1910. בשובו לרוסיה חידש את נעוריו והתמסר שוב לארגון ולפעולה בתנועה הציונית ועל יסוד נסיונו עיבד כמה הצעות, שאני מביא אחדות מהן:

"א. כחלק מן העבודה המעשית בארץ־ישראל יש לארגן את הישוב העברי בארץ ישראל ולהפעיל את הכחות הקונסטרוקטיביים לשם יצירת ערכים חדשים.

ב. לאחד את פעולות המוסדות הישוביים הקיימים בארץ, כגון: בנק אנגלו־פלשתינה, המשרד הארצישראלי, לשכת מודיעין של ועד חובבי ציון וחברת “גאולה”. כל המוסדות הללו מצווים לעבד תכנית פעולה משותפת ולא להביא לידי התחרות ביניהם לבין עצמם.

ג. לשם פתרון בעית העבודה העברית, יש ליסד ועד מאוחד של נותני העבודה מצד אחד ומקבלי העבודה מצד שני.

ועד זה מתפקידו לדאוג להטבת מצב הפועל העברי וליצור יחסים טובים בין האכרים ובין הפועלים.

ד. יש לדאוג לחנוך הנוער הלומד בבתי הספר ומחוצה להם, ליסד שעורי ערב לגדולים, לפתוח ספריות קבועות ונודדות, לסדר הרצאות פומביות בעיר ובכפר, להכין ספרי למוד בעברית וליצור שיטת למודים אחידה בכל בתי הספר הקיימים בארץ".

בגמר מלחמת העמים, בשנת 1918, עמד ב.־כ. בראש המועצה העירונית בקישינוב, ועם ספות בסרביה לרומניה נשאר על משמרתו. כיו"ר הדומה העירונית השתתף בכמה מפעלים צבוריים חשובים.

העיר קישינוב שימשה במשך כמה שנים מרכז ראשי לפליטי רוסיה, וב.־כ. עמד בראש ועד העזרה לפליטים. בהשפעתו הישרה נתקבלה עזרה גדולה מן ה“ג’וינט” מאמריקה: בגדים, צרכי מזון ותרומות כסף.

בינואר 1918 נסע ללונדון לישיבת הועד הפועל הציוני, ומשם הלך לפאריס ונפגש שם עם ליאו מוצקין בעניני הפליטים. באותו מעמד הוחלט לבוא מיד בקשר עם חבר הלאומים בג’ניבה. כשיצא לג’ניבה הטילה עליו ממשלת רומניה תפקידים מדיניים ושליחות מיוחדת בפני חבר הלאומים, ב.־כ, הציג תנאי, שממשלת רומניה תפתח את שעריה בפני הפליטים היהודים, והצעתו נתקבלה.

בשנת 1920 ביקר בארץ־ישראל בקור קצר וחזר לקישינוב. שנים אחדות התכונן לעלות ארצה על מנת להשתקע בה, ובמארס 1925 חיסל את עניניו ויצא עם משפחתו לתל־אביב, שזכה לעמוד על יד עריסתה.

אמצעיו הכספיים היו מצומצמים מאד. מתחילה הציע את שרותו הרפואי לגמנסיה “הרצליה”, אולם אי־ידיעת הלשון העברית היתה בעוכריו. לא עלה בידו להתקבל כרופא גם בבתי החולים של הדסה בירושלים, תל־אביב וחיפה, וגם לא בקופת החולים של הסתדרות העובדים הכללית, ובינתים דללו ואפסו אמצעיו הכספיים והיה נתון במצוקה רבה. הייתי מבאי ביתו וראיתיו מקרוב בסבלו החמרי

ימים על שבועות התהלך קדורנית תחת משא יגונו הכבד, ואין איש מרגיש בלוחם הגדול אשר עמד על יד ההגה של ספינת עם ישראל יובל שנים.

טרגדיה איומה התחוללה בלב האיש הלאומי אשר נלחם מלחמה קשה וארוכה עם שונאינו ויריבינו לשם השגת זכויותינו הלאומיות והמדיניות, ולאחר התאבקות קשה עזב לאנחות, בספטמבר 1926, את הארץ וחזר לגולה.

דוקא בארץ הסובייטים קבל עזרה גדולה ב“ג’וינט”, עבר לדניפרופטרובסק ועד קיץ 1927 עבד שם כעסקן צבורי וכרופא. כעבור זמן מה חלה מחלה אנושה ולא קם עוד מערש דוי.

וכך גמר את חייו על אדמת נכר בסביבה זרה לרוחו ולנשמתו אחד ממנהיגי האומה הישראלית.

בארכיון הציוני המרכזי בירושלים גנוזים זכרונותיו של ד"ר יעקב ברנשטיין־כהן, הכתובים רוסית בעצם ידו.