יצחק (אריה) ליב גולדברג – נולד 1860 בשאקי (פלך סובאלקי, פולין). 1881 – ממייסדי אגודת “אוהבי ציון” בווילנה, עבד יחד עם רש“י פין וליבאנדה בעניני א”י. מ־1892 – מורשה חובבי־ציון בגליל ווילנה. ציר הקונגרסים א’־י“ב, והשתתף בכל שאר הקונגרסים. כמה שנים מורשה ההסתדרות הציונית לגליל ווילנה. 1900 – חבר הועד הפועל הציוני. ממייסדי ההסתדרות הציונית ברוסיה. חבר מועצת אוצר התישבות היהודים, חבר הנהלת אפ”ק וסגן יו“ר הבנק־האיפותיקאי עד מותו. היה מו”ל “העולם” בווילנה, ממייסדי חברות “אחיאסף”, “כרמל” ו“גאולה” ומעסקניהם הפעילים. בימי מלחמת העולם עסקן בעניני תרבות במוסקבה. מייסד העתון היומי “העם” (מוסקבה) ו“הארץ” (ארץ־ישראל). נדב את אדמת הר הצופים, רכושו, לבנין האוניברסיטה העברית. צווה מחצית מהונו לקהק“ל, ואת פירות העזבון למוסדות שונים. מת ט”ו תרצ“ה בשווייץ, נקבר בתל־אביב, ליד קבר בנו בנימין שנהרג בהגנה במאורעות אב, תרפ”ט.

מראשוני הראשונים היה בתנועת שחרור עמנו וארצנו.

משחר נעוריו עמד במערכה, ומתוך הקרבה עצמית הקדיש את מיטב מרצו ואונו לשם מלוי כמה וכמה תפקידים אחראיים וחשובים.

י. ל. גולדברג היה עסקן אלמוני, בחינת השתקן הגדול. השתתף בהרבה כנוסים, ועידות, קונגרסים, ישיבות סגורות ואספות פומביות, ואף פעם לא נאם, לא הרצה ולא השמיע את מדברותיו ואת רחשי לבו. לא כתב מאמרים בכתבי־עת ולא הבליט את ישותו בשום מקום ובכל צורה שהיא. את מעשיו עשה מתוך כוונה טהורה, לשם־שמים, בלי בקשת גמול ופרסום.

בעודנו בן 21 יסד את אגודת “אוהבי ציון” בווילנה בשנת 1881. שנים מספר עבד לטובת ישוב ארץ־ישראל במחצית הסופרים הידועים שמואל יוסף פין ויהודה־ליב ליבאנדה.

עם אשור “החברה לתמיכת היהודים עובדי האדמה ובעלי המלאכה בסוריה ובארץ־ישראל” על ידי ממשלת רוסיה בשנת 1890, נמנה מיד בווילנה כמורשה ועד חובבי־ציון מאודיסה. משנת 1892 היה אחד הכחות הפעילים ביותר בתנועת חבת ציון.

לא בקולי קולות, לא ברעש וסערה, ולא במלים מפוצצות הופיע על הבמה הצבורית, כי אם הצניע לכת מכל דרכיו ובכל מעשיו. עם התפרסם המחברת “מדינת היהודים” להרצל, נענה מיד לקריאתו הראשונה, נצטרף לשורות החלוציות של הציונים המדיניים הראשונים, והשתתף בקונגרס הציוני הראשון, שהתכנס באוגוסט 1897 בבאזל.

אחרי כן השתתף כציר בשאר הקונגרסים הציוניים, ותמיד נסע על חשבונו הפרטי ולא על חשבון קופה צבורית.

עוד בקונגרסים הראשונים נבחר כחבר הועד הפועל הציוני, ושנים רבות עמד בראש ההסתדרות הציונית בחבל ווילנה. על מעשיו הטובים ועל פעילותו הערה שמעתי רבות מפי מורי זאב טיומקין, אשר ציין אותו לשבח מיוחד בין ראשי הציונים הרוסים.

טיומקין היה רגיל לומר: “אנחנו הדברנים מדברים רמות ונשגבות על העבודה הציונית, ואילו השתקן גולדברג מרבה ליצור ולפעול יום־יום ושעה־שעה”.

בראשית 1905 נזדמן לי, בפעם הראשונה להפגש עם י. ל. גולדברג בכנוס החשאי של “ציוני ציון” בווילנה, ששם עובדה תכנית מוקדמת לקראת הקונגרס השביעי על ידי המתנגדים לתכנית אוגאנדה.

(בגלל אסור החמור מטעם המשטר הצארי על העבודה הציונית ברוסיה, ואימת הבולשת היה הכרח להתכנס בישיבות חשאיות).

לכנס “ציוני ציון” באו יותר ממאה צירים מאודיסה, חרקוב, ניקוליוב, ייקטרינוסלב, ייליסבטגרד, קישינוב, קיוב, חרסון, מינסק, הומל ועוד ועוד.

מארגני הכנוס החשאי התחכמו לערוך את הישיבות הסגורות במעונותיהם של י.ל. גולדברג ואחיו דוב גולדברג, בן־יעקב וצסקין.

רוב הישיבות נתקיימו במעונו של י. ל. גולדברג, בחדריו המרווחים ואולם רחב הידים. השלחנות היו ערוכים מאכלים ומעדנים, לא חסרו משקאות, וגם יינות ארצישראליים מתוצרת “כרמל” (אם כי גולדברג בעצמו היה הסוכן הראשי של יין “סן רפאל”!).

הצירים עסקו ב“סעודה אריכתא” למן הבוקר ועד הערב, לרבות הלילה, ואגב טעימה ולגימה התוכחו על הבעיות העומדות לדיון בקונגרס הציוני הקרוב.

מחשש עינא־בישא של השלטונות קראו לכנוס ולישיבותיו “סעודת מצוה”, והשמחה היתה במעוננו.

בעל הבית י. ל. גולדברג ורעיתו רחל קיימו את מצות “הכנסת אורחים” בעין יפה ובהרחבת הדעת.

מאחורי הפרגוד שמעתי, שהבולשת נהנתה אף היא מ“סעודות מצוה” אלו וקבלה הענקה פרטית מ“בעל השמחה”.

הצירים דברו, נאמו, הרצו והתוכחו בחום רב ימים על לילות, ואילו י. ל. גולדברג עשה את אזנו כאפרכסת והקשיב והאזין אבל לא השמיע דבר וחצי דבר ברבים. ויהי לפלא…

י. ל. גולדברג היה מנהל העסקים הגדולים של האחים סגל, אשר שם ויד היו להם בכל רחבי רוסיה ומחוץ לתחומיה.

הנהלת העסקים גזלה ממנו זמן רב, ובכל זאת הקדיש בעת ובעונה אחת את מיטב כחותיו לעבודה הציונית בהיקף רחב.

בלי אומר ובלי דברים השתתף באופן פעיל בכמה וכמה מפעלים צבוריים, חברתיים ובעיקר ציוניים כמו: “כרמל הרוסי”, “כרמל האמריקאי”, “כרמל מזרחי” לממכר יינות ארץ־ישראל, חברת “גאולה”, אוצר התישבות היהודים, חברת אנגלו־פלשתינה, קרן קיימת לישראל, חברת “אחיאסף” ועוד, ועוד.

בשנת 1903 יצאה גזירה מאת הממשלה הצארית להחרים את בולי הקרן הקיימת, מניות אוצר התישבות היהודים וחברת אנגלו־פלשתינה.

הנימוק היה, שהבולים והמניות הם בבחינת ניירות־ערך של חברות זרות המנצלות את כספי רוסיה למטרות זרות.

כותב השורות היה נתון במבוכה רבה ולא ידע איך לצאת מן המיצר. בגליל ייליסבטגרד הופצו על ידי מניות משני הבנקים ובולי הקה"ק ברבבות רובלים.

פניתי לעזרת י. ל. גולדברג, ומיד נענה לי בהבטיחו להמציא לי חודש־חודש את הכמות הדרושה ובאשראי בלתי־מוגבל. תודות לכך עלה בידי להמשיך את מכירת “ניירות הערך” בשנות 1903־1905 בפלכי חרסון, חארקוב, פולטאבה, פודוליה בסכומים עצומים בלי כל הוצאות מיותרות.

יתכן, שגם פה עמדו לימין גולדברג הקשרים הטובים עם פקידי הגבולות אשר נתנו את עינם ביין “סן רפאל” וגם מיינות ארץ־ישראל לא התנזרו.

נזכר אני באפיזודה מאלפת קטנה המעצבת את דמותו של גולדברג, אשר לו יאה הפתגם: “מלה בסלע ושתיקה בתרי”.

זאב טיומקין חלה במחלה אנושה, שהפילה אותו למשכב לזמן ממושך. בעצת רופאים הזדקק לרפואה, שאי אפשר היה להשיג ברוסיה בכל מחיר שהוא.

בהיותי בווילנה הראיתי לי. ל. גולדברג את הרפואה והדגשתי, שהיא נחוצה מאד לחולה טיומקין ממש כאויר לנשימה.

איש־שיחי נאנח ואמר, שינסה את מזלו מחוץ לתחומי רוסיה, כעבור ימים מספר הושיט לי מנה אחת אפים והוסיף, שהחבילה תספיק לחולה לכמה שנים.

בידעי, שהרפואה יקרת המציאות עלתה בדמים מרובים – שאלתי למחירה והייתי מוכן לשלם ככל אשר יושת עלי. אבל תשובתו היתה קצרה: “את החשבון אעשה עם ידידי וחברי טיומקין בפגישתנו הקרובה בקונגרס השביעי”, ובסיימו את דברו פרש הצדה והתקרב ליתר הצירים והאורחים.

בשובי לייליסבטגרד מיהרתי אל טיומקין ובידי החבילה שמסר לידי גולדברג. הלה צהל לקראת הרפואה, אשר אמנם פעלה לטובה על בריאותו וגרמה להחלמתו.־ ־ ־

המנהיגם והציונים העשירים לא התישבו בארץ, גם לא רכשו כל נכסים בערי ארץ־ישראל ומושבותיה.

רק יחידי סגולה החשיבו בראשית עבודתנו המעשית את גאולת הארץ בפועל, את עבודת התרבות והחנוך על אדמת המולדת.

רבים מן הציונים הטובים דברו על ציון ועל מקראיה, דרשו מאחרים התנדבות והתפרקות לטובת הקרנות הלאומיות, דרשו מאחרים לעלות אל הארץ ולהתישב בה – אולם הם עצמם נאחזו בגולה ויצאו חובתם בתרומות לא־גדולות לצרכי התנועה הציונית.

י. ל. גולדברג היה מן היחידים שלא תבע בשום פעם הקרבה עצמית מאחרים, אלא גזר אומר “קשוט עת עצמך”, והיה מראשוני הנוטעים בראשון־לציון, רחובות, חדרה והר־טוב.

בבואו אל הארץ (בפעם השמינית בשנת 1918), השתקע בתל־אביב, שהיתה עדיין פרבר קטן בתוך ים של חולות. מספר הבתים באותה שנה היה 182, רובם בני קומה אחת, ומספר האוכלוסים – פחות מ־2000 נפש.

עם התחדשות העליה מן החוץ חסרו אז דירות בתל־אביב. גולדברג, כאחד ממיסדי חברת “הבונה”, נגש מיד לבצוע תכנית בנין של כמה בתים גדולים בני שתי קומות ברחוב אלנבי בין הרחובות הכרמל (כיום: המלך ג’ורג') ורחוב בצלאל. כן הקים שורת בתים קטנים וגדולים ברחובות גרוזנברג, קלישר ונחלת־בנימין.

“הבונה” היתה החברה היהודית הראשונה לבנין בתים בארץ־ישראל.

באותו זמן רכש גולדברג פרדס גדול בן 600 דונם מאת הגרמני קפוס. פרדס זה נקרא מאז “פרדס גולדברג” הידוע לכולם. בימים ההם היה זה מאורע חשוב מאד לגאול מידי גרמני חלקת אדמה הגונה, שנמצאה במקום מרכזי שבין תל־אביב ופתח־תקוה.

על חלק הפרדס יסד אחרי כן גולדברג את שכונת “תל־בנימין”, על שם בנו בנימין גולדברג אשר נפל חלל י“ט אב תרפ”א¹ בשעת הגנתו על תל־אביב.

כן נדב גולדברג חלק מפרדסו לשם נטיעת גן צבורי גדול.

גולדברג גאל גם את הגבעה, בצפון תל־אביב, הקרויה בשם “גבעת נפוליון”.

גולדברג היה ממיסדי התעשיה בארץ־ישראל.

בלבנים מתוצרת בית החרושת “סיליקט” בתל־אביב, שיסד יחד עם אחיו ועוד, נבנו בתל־אביב ובנותיה אלפי בתים, המתנוססים לתפארה בכל קצות תל־אביב המורחבת ואגפיה.

ולא רק על רקע הכלכלה פעל, אלא דאג גם לעניני תרבות וחנוך, ספרות ועתונות: בשנת 1919 יסד את העתון היומי העברי הראשון “הארץ” בירושלים. היה מבעלי המניות הראשונים של הגמנסיה העברית “הרצליה” ועוד בשנת תרס"ט הקצה לגמנסיה 50 דונם אדמה על יד החוה שלו במושבה “הר־טוב”, לשם יסוד מעונות קיץ לתלמידי הגמנסיה שירצו לבלות באויר הרים את ימות הפגרה בחדשי הקיץ.

מאז היה קרוב לעניני הגמנסיה ונשאר לכל ימי חייו חבר־כבוד של הועד המפקח, והשתתף באופן מתמיד בכל ישיבותיו.

גולדברג, ורעיתו רחל, היו המצנטים הראשונים של התיאטרון העברי, ובכספם הוקם הבנין הראשון בשדרות רוטשילד ( אשר עבר אחר כך לרשות “הבימה”).

שנים מספר נערכו ב“היכל האמנות” הקטן הזה הצגות התא“י והרצאות על האמנות. אחרי כן נמכרו הבנין והמגרש, ותמורתם שימשה יסוד כספי להתחלת הבנין הנהדר של “הבימה” המתנוסס לתפארת בשדרות תרס”ט.

את נדבותיו ותרומותיו תרם תמיד בעין יפה. ולעתים בעילום־שם: רבים יכלו לקבל ממנו לקח טוב, כיצד מנדבים ונותנים “מתן בסתר” לעסקן פלוני, לסופר אלמוני ולאמן מובהק מפגעי השעה.

פעם פניתי לי. ל. גולדברג בענין תמיכתו הקבועה לאופירה הארצישראלית. ואף על פי שפנקס הכיס שלו היה מלא כבר מוסדות ואנשים פרטיים אשר היה תומך בהם בקביעות, לא קפץ את ידו ממוסד זה והקציב לו סכום הגון בשני שעורים, את האחד שילם מיד ואת השני טרח והביא לי בעוד חודש הביתה, כמי שמביא חוב. ־ ־ ־

מקרים דומים אירעו לי בגולדברג, כש“חזרתי על הפתחים” לאסוף תרומות בין תושבי תל־אביב במאי 1921 לשם יצירת קרן לשמירה מעולה, כשעשיתי “סבוב” בתל־אביב, בספטמבר־אוקטובר 1929 לשם איסוף כספים ל“קרן פאספילד” (הכסף נמסר לקרן הקיימת לשם גאולת קרקע, לאות מחאה נמרצת ל“ספר הלבן” שהוציא שר המושבות של אז, ג’ימס פאספילד, אחרי מאורעות הדמים של תרפ"ט). תמיד־תמיד היה י. ל. גולדברג נענה למפעלים בנדיבות־רוח בלתי מצויה.

לפי תרומותיו הגדולות לאוניברסיטה העברית בירושלים, לקרן הקימת, לקרן היסוד ולעשרות מפעלי חנוך, תרבות, ספרות, אמנות, בריאות ומוסדות סוציאליים, צבוריים וחברתיים הערכתיו בדמיוני ל“מיליונר” גדול. אולם לאחר מותו (ט“ו אלול תרצ”ה) הוברר, שהנחיל בצואתו את מחצית הונו בסך 75000 לא"י לקרן הקיימת, ואת מחצית הונו למשפחתו היורשת.

יתכן, שבחייו חילק הרבה מהונו למוסדות ולמפעלים ישוביים שונים, אולם דבר אחד ברור, שכל מה שעשה ופעל בחייו היפים והארוכים, עשה אך ורק לשם שמים, ולא רדף אחרי כבוד.

אסיים במלים ספורות ממאמרו של ח. נ. ביאליק “הציוני הסתמי”, שהקדיש לי. ל. גולדברג במלאת לו שבעים שנה: “קשה למצוא בארץ־ישראל בנין בר־ערך לאומי, שאין נדבך משל ר' יל”ג מושקע בו. אם נגלה ואם נעלם, גולדברג אינו חושש להבליע את חלקו בשל אחרים, לא איכפת לו. ציונות רוחנית? מדינית? מעשית? מאי נפקא מינה? כולם – גופי מעשה וגופי בנין וכולם ישנם ב“קום ועשה”. הציוני הגמור יצא ידי כולם. תן חלק לשבעה וגם לשמונה".