ד“ר זאב זכרין – נולד 1863 בהומל. חניך האוניברסיטאות בקיוב ובמוסקבה. רופא משנת 1888. בשנים 1904־1921 – יו”ר ההסתדרות הציונית בהומל (נתמנה “חבר כבוד” לכל ימי חייו). יו“ר כמה חברות צדקה שם. יו”ר חברת יק“א והאגודה לשווי זכויות יהודי רוסיה. ציר הקונגרסים הציוניים הי”א והי“ב. משנת 1921 בארץ־ישראל. פרסם מאמרים מקצועיים וכללים בעתונות. נפטר כ”ב אדר ת"ש. נקבר בבית הקברות הישן בתל־אביב.

מראשית בואו ארצה – בשנת 1921 – התישב במרכז של תל־אביב ברחוב לילינבלום. כעבור שנים מספר הקים לו בית קטן ברחוב יהודה הלוי, וכאן חי את שנותיו האחרונות.

שכנים קרובים היינו כעשרים שנה רצופות, וכמו חי עומד לנגד עיני הד"ר זאב זכרין בהדרת פניו, בגופו המוצק, בקומתו הזקופה ובראשו המורם. הדור בלבושו תמיד ואציל בהליכותיו הקצובות.

בהיותו ברוסיה תפס הד"ר זכרין מקום נכבד בשורות הראשונות של האינטליגנציה הרוסית ומשכילי הדור היהודי של שנות השמונים. היה עסקן צבורי, בהיקף רחב, ורבים היו ידידיו ומעריציו.

פעיל היה בקרב חובבי־ציון הראשונים, ואחר כך בחוגי הציונים המדיניים.

ד“ר זכרין נולד בשנת 1863 בהומל. חנוכו הראשון ב”חדר". אחרי כן – בפרוגימנסיה בהומל ובגימנסיה במינסק. בגמרו את בית הספר התיכוני נתקבל כסטודנט מן המנין בפאקולטה הרפואית של האוניברסיטה בקיוב.

בעל כשרונות מצוינים היה והצטיין בלמודיו, אולם לא הצטמצם בלמודים בלבד ונמשך גם לעבודה צבורית וחברתית. ביחוד משכו את לבו חבורות הסטודנטים המהפכנים שנלחמו בישיבותיהם החשאיות במשטר הרוסי הישן.

הפרופיסורים של האוניברסיטה בקיוב התנגדו בכל תוקף להשתתפות הסטודנטים בישיבות חשאיות, ובגלל זה גורש זכרין מבין כתלי האוניברסיטה.

כעבור זמן־מה עבר למוסקבה, נבחן שוב ונכנס לפאקולטה הרפואית. אף כאן לא פסק מלהשתתף בישיבות החשאיות של המהפכנים.

בשנת 1889 גמר את חוק למודיו במוסקבה והוסמך בתואר רופא. חזר לעיר־מולדתו הומל, והחל לעבוד שם כרופא.

במשך זמן קצר יצאו לד"ר זאב זכרין מוניטין כרופא מצוין בחוגים רחבים. לא רק יהודים אלא גם נוצרים רבים היו פונים לבקש ממנו עזרה רפואית לתחלואיהם.

באישיותו המקסימה השפיע לטובה על חוליו הרבים שצבאו על דלתות ביתו למן הבוקר ועד הערב. ואם כי שקוע היה בראשו ורובו במקצועו, הקדיש מזמנו גם לעבודה הצבור. בשנת 1894 נבחר למורשה מטעם חברת יק"א בפטרבורג לעניני הגירה לגליל הומל.

באותו זמן נתמנה על ידי השלטונות כחבר המועצה העירונית. כנציגה של העדה היהודית היה דורש תמיד את זכויות היהודים, והנבחרים הנוצרים התיחסו אליו ולדרישותיו בכבוד.

עם זה היה מורשה מטעם ועד חובבי־ציון, שמרכזו באודיסה. בגלל מעמדו החשוב בחוגי השלטונות, היה משיג בנקל רשיונות להרצאות ונשפים ציוניים, דבר נדיר מאד בימים ההם.

שנים רבות עמד הד"ר זכרין בראש האגודה הציונית בהומל, נבחר כציר לקונגרסים הציוניים, וביתו שימש בית ועד לציונים ולעסקנים הלאומיים והצבוריים.

בכל הענינים עמדה לעזרתו אשתו אסתר זכרין, אשר הפכה את הבית לאכסניה נאה בשביל כמה מנהיגים ועסקנים ציוניים שבאו מן החוץ לבקר בהומל. זה היה מין “בית לאומי” בזעיר־אנפין, אשר בו נתקבלו כל הבאים להתארח בו – בסבר פנים יפות ובזרועות פתוחות.

גם בעת שהטילו איסור חמור על התנועה הציונית בתחומי רוסיה, מצא ד“ר זכרין אפשרות להמשיך את העבודה הציונית בהומל וסביבתה בלי הפרעות יתירות. לעזרתו בא תמיד שר הג’נדרמריה, אשר היה מתרפא אצלו שנים מספר. הלה היה מקדים ומזהירו בעוד מועד על סכנת ה”בקורים" הפתאומיים של אנשי הרשות. וכך סר פחד הבולשת החשאית מעל ציוני הומל, והעבודה הציונית התנהלה בעיר זו באופן משביע רצון פחות או יותר.

ד“ר זכרין היה נשיא ה”מרכז לעזרה סוציאלית" שהיה בעל 12 סניפים.

בשנים 1903־1906 עמד בראש ועד העזרה לנפגעי הפרעות בהומל. כן היה חבר הועד להשגת שווי זכויות ליהודים, חבר הועד של מפיצי השכלה בין יהודי רוסיה. בשעת הבחירות ל“דומה” (אספת הנבחרים) הממלכתית השניה, נבחר זכרין ל“בוחר” מחוזי.

בהומל לא היתה כמעט שום עבודה צבורית וציונית, שד"ר זכרין לא השתתף בה השתתפות ערה ופעילה.

בתקופת הפרעות האיומות, שנתחוללו בהומל בפעם השניה (בינואר 1906) נשדד גם רכושו של ד"ר זכרין. פורעי “המאה השחורה” התנקשו בחייו, ובאורח פלא ניצל מסכנת מות.

ימים מספר לאחר הפרעות יצאה משלחת מטעם יהודי הומל לפטרבורג להתיצב בפני הצאר ניקולאי. בין חברי המשלחת היו: הרב שלמה הכהן אהרנסון (אחרי כן: רבה הראשי של תל־אביב), מרדכי בן הלל הכהן, העו“ד סליוזבורג מפטרבורג ואחרים. בראש המשלחת עמד ד”ר זכרין כבא־כחה של קהלת הומל. המשלחת לא זכתה להתיצב לפני הצאר, אלא נתקבלה על ידי ויטה, ראש המיניסטרים בימים ההם.

בין ראשי המדברים היו הד“ר זכרין והעו”ד סליוזברג, אשר גוללו את פרשת הרציחות, השוד והביזה שאורגנו על ידי השלטונות עצמם, ודרשו במפגיע להעניש בכל חומר הדין את המסיתים ואת הפורעים האכזריים.

לאות הכרת תודה על פעולותיו הציוניות נבחר על ידי ציוני הומל ל“חבר נכבד”.

עם הקמת משטר הסובייטים ברוסיה והתחלת הרדיפות על הציונים כקונטר־מהפכנים, כביכול, בצורת מאסרים וגלות סיביר – הגיעה לציונות שעת עבודה במחתרת – לא הסתיר הד“ר זכרין את ציוניותו. עמדה לו לד”ר זכרין זכותו הגדולה כרופא מצוין, שגם ראשי הבולשביקים היו משכימים לפתחו בענינים רפואיים, שלא נגעו בו לרעה.

אולם האוירה המחניקה של המשטר, הדכאון הנפשי ושלילת חופש הפעולה, הכבידו עליו ולא יכול היה להשלים עמהם. ד"ר זכרין הפקיר את רכושו ואת נכסיו, העביר בחשאי את משפחתו לקובנה, ובעצמו יצא לקונגרס השנים־עשר בקרלסבד, ומשם עבר בשנת 1921 לארץ־ישראל.

מראשית בואו ארצה בחר את תל־אביב למושב לו. כאן החל הרופא המובהק את עבודתו הרפואית מחדש, ולא ארכו הימים ואף בתל־אביב ובסביבתה יצאו לו מוניטין.

מטבעו היה בעל מזג טוב, איש חביב ונוח לבריות. ושוב נפתחו דלתות ביתו בפני ידידיו ומרעיו הרבים.

מן הבוקר ועד הערב היה שקוע בעבודה הרפואית, החולים מצאו בו לא רק רופא מנוסה, כי אם גם ידיד נאמן ומסור למשפחת חוליו הרבים.

אי־ידיעתה של הלשון העברית מנעה ממנו להכנס לחיים הצבוריים, והעסקן הצבורי המובהק בגולה לא יכול היה להופיע על הבמה הצבורית בארץ שאיפותיו.

ד"ר זכרין היה ממוקירי התרבות העברית וכל ערכינו הלאומיים והבין היטב, שבארץ תחיתנו אין מקום לרבוי הלשונות הזרות, ועל כן גזר על עצמו שתיקה והתבודדות.

מקנא היה באלה אשר סיגלו לעצמם את הלשון העברית, אולם הוא עצמו התקשה לסגל לו את הדבור העברי. פרש הצדה, נחבא אל הכלים, ושקד על הספרות המדעית, היה גם מן הקוראים התמידיים של העתונות העברית – אבל שתק… סמל נפלא לאנשי דור המעבר של הציונות!

לאחר מות רעיתו אסתר – אשר אתה ראה חיים קרוב ליובל שנים – בניסן תרצ"ד (1934) נתרופפה בריאותו, קפצו עליו מיחושים וחלה במחלת לב אנושה.

בשנותיו האחרונות סבל הרבה גם מבחינה חמרית.

בדידותו גברה. ימים על שבועות התהפך במכאוביו, בבית החולים העירוני, וביום כ“ב אדר ת”ש נגאל מיסוריו.

ופלא הדבר: בימיו האחרונים היה מבכר את הדבור העברי על הדבור הרוסי וגם לאלה שהיו רגילים לדבר אתו רוסית, היה עונה עברית. עברי שלם יצא ד"ר זכרין את עולמנו ־ ־ ־