נולד 1863 בקראקוב־קרמנצ’וג. קיבל חנוך תורני בבית הוריו (אביו – סוחר אמיד ולמדן מופלג) עד גיל 18. הוסמך לרבנות. אחרי כן השתלם בלמודים כלליים. היה מ“בני משה”, מידידיו ומקורביו של אחד־העם, לילינבלום ומראשוני חובבי־ציון. נפטר 1940 ונקבר בבית־הקברות החדש ע"י נחלת־יצחק.
אחד משרידי חובבי ציון הותיקים, שעמד במערכה כששים שנה רצופות. חינוכו, היה בחדר ובבית המדרש – הספרות העתיקה, ואחרי כן הוסיף עליה השכלה עברית וכללית.
מתחילה האמין ב. לדיז’נסקי, שההשכלה הרחבה תפתור את שאלת היהודים. אולם פרעות 1881־1882 ברוסיה הוכיחו לצעיר, שההתבוללות לא תפתור את השאלה היהודית – ובנפשו נתחוללה מהפכה פנימית. הוא נענה לקריאה הראשונה של ד“ר י. ל. פינסקר ב”אבטואמנציפציה" שלו, התקרב לסופר הלוחם מ.ל. לילינבלום, שעבד שכם אחד עם ד"ר פינסקר בתוך “החברה לישוב ארץ־ישראל”. עם יסוד הועד לתמיכת עובדי אדמה ובעלי מלאכה בסוריה ובארץ־ישראל (ועד חובבי ציון), הטיל ב. לדיז’נסקי על עצמו כמה תפקידים ומילא אותם מתוך מסירות. הוא החשיב מאד את העבודה המעשית בארץ־ישראל, ועם זה העריך גם את העבודה התרבותית בארץ ובגולה.
עם הופעת אחד־העם על הבמה הצבורית התקרב לדיז’נסקי אליו ונכנס לאגודת “בני משה”, שנוסדה על ידי אחד־העם בתרמ“ט (1889). עיני ל. היו נשואות לציון, ובשנת תר”ן (1890) עזב את אשתו הצעירה עם שלשת ילדיה, בא לארץ־ישראל ונכנס לשורות הפועלים, שעבדו כשכירי־יום בכרמי ראשון־לציון.
באביב תרנ“א החלו לדבר על ההתישבות הראשונה במושבה החדשה חדרה, שהיתה רחוקה מישוב אדם. רבים היססו, אם כדאי לעלות על הקרקע לפני הכשרתה להתיישבות. זאב טיומקין ז”ל, ויבדל לחיים ארוכים מר יהושע חנקין, יעצו לחכות עד קבלת שטרי המקנה אל הקרקע (קושאנים) ועד השגת הרשיונות לבנין הבתים הראשונים. רבים מהמתנחלים צייתו לפקודה וישבו ביפו ובמושבות יהודה וחכו חדשים על חדשים. לאחר צפיה ממושכת נמצאו כמה נחשונים שקפצו לתוך הביצות של חדרה. בין הנחשונים הנועזים היו גם ברוך לדיז’נסקי וגיסו משה סמילנסקי.
באחד הימים, באב תרנ“א (1891), יצאו שני החלוצים ועלו על אחת הגבעות השוממות בחדרה. אחריהם זז המחנה הקטן של בני משפחתנו (שפרה סמילנסקי, זאב סמילנסקי, מאיר סמילנסקי ודוד סמילנסקי). יצאנו מראשון־לציון הבנויה ותקענו יתד על גבעה בודדה, שהיתה במרחק כשני קילומטרים מה”חאן" המזוהם, ששימש דירה לכמה משפחות של המתיישבים הראשונים.
ימים קשים ומרים עברו אז על ראשוני החלוצים בחדרה. ביום עבדו במדידות, בהצבת גבולות והכשרת הקרקע לנטיעות ולבנין, ובלילות שמרו על כלי העבודה, על חמרי הבנין שהוכנו להקמת בתי אבן, על המטלטלין ועל הרכוש הצבורי. הקדחת הממארת הפילה למשכב את כולנו וימים על שבועות שכבנו במטותינו השקועות בחול ללא כל עזרה רפואית וללא כל טיפול, כי רופא ואחות ובית־מרקחת טרם היו אז בחדרה.
בהתקרב עונת הגשמים גדל סבלנו עוד יותר. גשמי הזעף חדרו לצריף העץ דרך הגג ודרך הקירות, הנחלים שמסביבנו גאו ועלו על גדותיהם, נותק הקשר החי בינינו ובין המושבות היהודיות והכפרים הערבים. ובינתים פרצה מגפת החלי־רע, שהפילה חללים רבים בשומרון וסביבתה. חדרה הלכה ונתרוקנה מתושביה ונשארו רק יחידים ב“חאן”. רובם יצאו ליפו, פתח־תקוה, ראשון־לציון וחלק קטן עבר לזכרון־יעקב. הממשלה התורכית הכריזה בינתים הסגר חמור על חדרה ועל הכפרים הערבים באין יוצא ובא. נותקנו לגמרי מכל הישובים והיינו במצב של מצור. אמצעינו הכספיים דללו, צרכי המזון אפסו, לעזרה רפואית קשה היה לצפות. הסכנה גדלה מיום ליום, אמצעי התחבורה נפסקו, וקשה היה גם להמציא מכתב ליפו.
ברוך לדיז’נסקי סיכן ממש את חייו, ובאחד הלילות האפלים עבר בעזרת מורה־דרך ערבי את גבול ההסגר, שהיה בקרבת נהר הירקון. משם הגיע ליפו, ולא נח ולא שקט עד שהשיג את האמצעים הדרושים לחלצנו מצרתנו. הוא המציא לנו סכום כסף וכעבור ימים מספר יצאנו מחדרה למחנה ההסגר. במשך עשרה ימים היה בא יום־יום ברכיבה על סוס ומביא לנו צרכי מזון ורפואות עד שהצלחנו להשתחרר מן ההסגר ולעבור ליפו ומשם לראשון־לציון.
אחר חדרה המשיך ל. את עבודתו כפועל שכיר־יום בכרמים וביקב שבראשון־לציון.
לאחר שבריאותו התרופפה מן הקדחת הממושכת יצא ב. ל. את הארץ בסוף שנת תרנ"ב, וחזר לרוסיה. מבחינה גופנית היה רצוץ ושבור, אולם רוחו לא נפל עליו, והוא התמסר לעסקנות הצבורית במערכות חובבי־ציון באודיסה, ואחר בציונות ובעבודת התרבות העברית.
בשנת 1920 חזר ב. לדיז’נסקי אל הארץ בלוית אשתו ובני משפחתו.
מטבעו היה המנוח איש צנוע ונחבא אל הכלים, לא נדחק לכותל המזרח, לא רדף אחרי כסא־כבוד והתרחק מן הפרסום וההתרברבות. בבחינת חייל אלמוני מן המערכה שמר אמונים למנהיגים, ומתוך משמעת מוחלטת מילא במסירות ובדיקנות את כל התפקידים הצבוריים, שהטיל על עצמו.
ביום י“ג אייר, ת”ש הלכה לעולמה אשת נעוריו בשנת ה־75 לחייה, ולאחר שבועיים – בשנת ה־77 לחייו – נפטר גם הוא לעולמו.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.