רקע
אדגר אלן פו
מפּלת בית אַשֶׁר
אדגר אלן פו
תרגום: אהרן אמיר (מאנגלית)

Son coeur est un luth suspendu;

Sitôt qu’on le touche iI résonne.

DE BERANGER


משך יום תמים – יום עמום, כהה ואין־קול מימות הסתו, שעה שבשמים פרושים העננים הנמֵך עד־דַכָּא, עובר הייתי לבדי, רכוּב על סוס, בכברת ארץ נכֵאה ביותר, ובאחרונה מצאתי עצמי, כִנְטות צללי ערב, נבט אל בית־אַשֶׁר הנוגה. לא אדע איך נפל הדבר – אולם, כאשר אך ראתה עיני את הבנין, נחדרה רוחי תחושת עצבת־שאין־לסבלה. שאין־לסבלה, אמרתי; כי על כן לא נטל מן ההרגשה כלום משום אותו רגש שהוא מענג־למחצה, מהיותו פיוטי, אשר בו מקבלים אנו אף את הזועפות בתאונותיו של טבע שָׁמֵם או נורא. השקפתי על המראה אשר לפני – על הבית עצמו, שרטוטי הנוף הפשוטים סביב – על החומות הנעכרות – על החלונות הריקים, דמויי־העין – על קצת שיחי־מים שעלו פרא – ועל קצת גזעים לבנים של עצים כמושים – וברוחי דכאון גמור אשר אין להשוותו אלא לסרח חלומו של לועט אפיון – המעבר המר של חיי־יומיום – נשירת הצעיף המחרידה. קפא הלב, מס, נֶחֱלֶה –השמימה המחשבה בלי־פְּדות, בשום דרבון־דמיון לא נתן לאכוף עליה שמץ מן הנעלה. מהו זה – עמדתי והרהרתי – מהו זה אשר ימֵס את לבי ככה כהתבונני אל בית אַשֶּׁר? היתה זו תעלומה חדלת־פֵּתֶר מכל־וכל; אף נבצר ממני להאבק עם דמיונות־הצללים אשר אפפוני בעודני תפוס בסרעפי. אלוץ הייתי להאחז במסקנה, שאינה מניחה את הדעת, כי אם גם יש, ללא ספק, צרופים של עצמים טבעיים פשוטים מאד אשר להם הכוח להשפיע עלינו ככה, הנה אבחנת כוח זה היא בגדרם של שקולים אשר יפלא מעמנו חִקרם. אפשר, הרהרתי, כי אם אך אחרת, יערכו פרטי המראה, פרטי התמונה, די יהיה בכך לְמַדֵּן, או אולי לכלות את כוחם להעציב; אף שעשיתי על פי הרעיון הזה, ואַטֶּה את סוסי אל עברי פי תהומו של מקוה־מים שחור וקודר המרגיע אצל המעון בנוגה אין־מחריד, ואשפיל הבט – אך בחִיל מרעיד יותר מבתחלה – אל המראות המחודשים והמהופכים אשר לשיח־הבצה האפור, ולגזעי העצים המבעיתים, ולחלונות הריקנים ודמויי־העין.

אף על פי כן, בבית־קדרות זה אמרתי עתה לעשות שבועות אחדים. בעליו, רוֹדריק אשר, היה אחד מרעי וידידי ילדותי; אבל שנים רבות חלפו למאז נפגשנו באחרונה. מכתב, אכן, הגיעני זה־מקרוב אל קצה־הארץ – מכתב ממנו – אשר בפרא־הַפְצֵרו, לא הניח מקום אלא לתשובה אישית. כתב־היד העיד על רגשת עצבים. הכותב דבר על חלי עז – על נבוכת־רוח אשר תדכאו – ועל חפץ עז לראותני, מהיותי הטוב בידידיו, אף גם ידידו הקרוב היחיד, וזו משאלתו לנסות למצוא, בחדוַת חֶברתי, פורקן־מה למחלתו. היה זה הנוסח בו אמר כל זה, ורב יתר מכך – היתה זו הלמות הלב שבבקשתו – אשר לא הותירו לי מקום לפקפוקים; הנה על כן נשמעתי מיד לקריאה אשר נראתה לי בלתי־שכיחה מאד.

אם גם, בילדותנו, עמיתים קרובים היינו, הנה אך מעט ידעתי את חברי. סוּגוּתוֹ היתה תמיד מופלגת וטבועה בו. ידעתי, מכל־מקום, כי משפחתו, העתיקה עד־מאד, נִכּרה, מאז־ומקדם, ברגישות־מזג יתרה. אשר דורות על דורות נגלתה במעשים הרבה של אמנות רוממה, ובעת האחרונה הופגנה בפֱעָלים חוזרים־ונשנים של צדקה פזרנית עם זאת צנעתנית, כמו גם בשקידה נלהבת על סבַכְבכיו של מדע הנגינה, אולי אף יותר מאשר על המקובל והנוח־להכרה שביפְיְפוּתוֹ. כן נודעה לי העובדה המופלאה מאד כי אילן גזע אשר, עם כל היותו כבד בשנים, לא הוציא מעודו כל נצר־של־קְיָם; לשון אחרת, כי המשפחה כולה צאצאי־מישרים הֵמה, וכי תמיד, להוציא שנויים חולפים מאד וקלי־ערך מאד, היו כן. חֶסֶר זה, סברתי, בעודי סוקר במחשבתי את ההתאמה הגמורה שבין אופי הבנין והאופי המיוחש ליושביו, ובעודי מהרהר בהשפעה אשר עשוי היה האחד, במרוצת שנות־מאה, להשפיע על משנהו – חֶסֶר זה בפארות־מִשנֶה ובתוצאתו – המסירה המֵישירה, מאב לבנו, אשר נמסרה נחלת־אבות עם שמה, הם אולי, אשר זהו את השְנים עד לטַמע את כנויה המקורי של האחוזה בשם המשונה “בית אַשר” – שם אשר כמו יכלול, במעינֵי האכרים המשתמשים בו, את המשפחה ואת בית המשפחה כאחד.

אמרתי כי פעולתו היחידה של נסיוני הילדותי קמעה – להפיל־הבֵּט אל תוך מקוה־המים – היתה להעמיק את הרושם המופלא הראשון. אין ספק כי תודעת התחזקותה המהירה של אמונתי־התפלה – כי למה־זה לא אכַנֶה כן? – אך זרזה את התחזקותה של זו. ככה, ידעתי מכבר, הוא חוק־ההפוכות לכל הרגשות אשר יסודם האימים. אפשר כי מטעם זה בלבד עלתה בי, כאשר שבתי ואשא את עיני מבבואת הבית במקוה המים אליו עצמו, משאת־דמיון מוזרה – משאת־דמיון שאכן מגוחכה היא כדי־כך שאיני מצַינה אלא להראות את חִיות כוחם של הרגשות אשר כבדו עלי. כה פעם דמיוני עד כי באמת האמנתי שכל הבנין והנחלה שרויה עליהם אוירה המיוחדת להם ולסביבתם הקרובה – אוירה אשר זיקה אין לה אל אויר־מרומים, כי מצחינה היא עולה מן העצים הכמושים, והחומה האפורה, ומקוה־המים המחריש – אד־נֶגֶף – וטמירים, עמום, נרפה, מטושטש, ועינו כעין עופרת.

נֵערתי רוחי מאשר ודאי חלום היה, ובמשנה־קפדה שבתי להתבונן אל מראהו האמתי של הבנין. חותמו העיקרי כמו חותם קדמות מופלגת היה. רב היה השחֵת הדורות. פטריות פעוטות פשטו על פני הבית כולו מלבר, סורחות מסכת קורים סבוכים ודקיקים מקורות הגג. אפס בכל אלה לא היה משום חורבן בלתי־רגיל. שום אבן לא נשרה ממקומה; ודומה כי חלוק מוזר יש בין ההתאמה הנפלאה עדין שבין האבנים לבין עצמי לבין התפוררות כל אבן ואבן לעצמה. דבר זה היה בו כדי להזכירני הרבה מעשה־עץ שלם לכאורה, אשר הרקיב משך שנים באיזה כוך נשכח, באפס מַשב־אויר מחוץ. אכן, לבד מן האות הזה להתבַּלוּת מקיפה, כמעט ולא נכר בבנין סימן של רעיעות. עין מסתכל בוחן אולי היתה מגלה בקיע בלתי־נראה כמעט, יוצא מגג הבנין בחזיתו, יורד בקיר עקלקלות, עד אבדו במקוה־המים הקודר.

אחרי תִּתִּי את הדברים האלה על לבי, רכבתי ועברתי במסלה קצרה אל הבית. משרת אחד נטל את סוסי, ואני באתי באִבּוֹל המבוא הגוֹתי. משרת חריש־צעד נהלני מכאן דומם במסדרונים חשֵכים וסבוכים הרבה לבוא אל האולפן אשר לרַבּו. הרבה מאשר ראיתי סיע, לא אדע כיצד, לעזֵז את הרגשות הסתומות אשר בהן כבר דברתי. בעוד העצמים סביבי – עם שפתותי הסִפונים, טפיטי הכתלים הזעֵפים, שחור־ההבנֶה אשר לרצפה, ושלטי הגבורים הדמיוניים אשר קשקשו כעָברְי, אלה, או שכמותם, הורגל הורגלתי בהם מקטנותי – עם שלא פקפקתי להודות עד־מה מוכּר לי כל זה – תמוה תמהתי למצוא עד־מה נָכְריים הדמויים אשר יעירו מראות שמן המצויים. באחד גרמי־המעלות פגשתי ברופא המשפחה. פניו, דמיתי, היתה בהן ארשת ספק ערמומית נקלה ספק נבוכה. ברְעדה שאל לשלומי וילך לו. עתה פתח המשרת דלת לרוָחָה ויביאני אל מעמד אדוניו.

החדר בו מצאתי עצמי גדול ורם היה במאד. החלונות ארוכים היו, צרים, ומחודדים, ומוגבהים מרצפת האלון השחורה כדי־כך שלא נתן כלל להשיגו מבפנים. זהרורים חלושים של אור מכורמל הסתננו בעד לשְׁמשות השְּׂבָכָה, והודות לאלה הסתמנו די־הצורך הבולטים שבעצמים אשר סביב; אפס שוא טרחה העין להגיע עד קרנות החדר הרחוקות יותר; או עד חביוני הספון הקִמֵּר והמכורסם. יריעות כהות תלויות היו על הכתלים. הרהוט בכללו גדוש היה, חדל־נוחוּת, עתיק, וממורטט. הרבה ספרים וכלי־נגֵּן פזורים היו בכה־ובכה, אולם הוסֵף לא הסיפו חִיות כלשהי למראה. הרגשתי כי אוירת יגונים אני נושם. הכל היה עוטה וחדור רוח של עגמה זועמת, עמוקה, ואין־פדות.

עם כניסתי קם אַשר מעל ספה אשר עליה היה שכוב מלוא־קומה. ויקדמני בחמימות שוקקה אשר תחלה דמיתי כי יש בה הרבה משום לבביות מוגזמת – מטרחו הכָּפוי של איש־העולם הנלאה. אפס כהעיפי עין על פניו, ברי היה לי כי כנותו שלמה. ישבנו; ורגעים מספר, בטרם ידבר, התבוננתי בו בהרגשת ספק חמלה ספק מורא. אהה, כי מעולם עוד לא שונה אדם שנוי נורא כל־כך, בתקופה כה קצרה, כרודריק אשר! בדי־עמל יכולתי להודות בזהות שבין היצור החוַרין אשר לפני לבין חברי משחר נערותי. אפס חזות פניו מופלאה היתה בכל הזמנים. חורון מות; עין גדולה זכה, מזהירה לאין־שעור; שפתים דקות וחורות במאד, אולם יפות־להפליג בעקימתן; חוטם־עברים עדין, אלא שנחיריו מפולשות שלא כרגיל בדומיו; סנטר מחוטב־נאה, המעיד, בחֶסֶר בליטותו, על חֶסֶר עזוז־רוח; שׂער רק דקיק יותר ממטוה קורים; תוי מראה אלה, עם רחֵבות יתרה מעל לתחומי הרקות, העלו בכללם דמות אשר לא בנקל תשכח. והנה בעצם המופרז שבַּחותם המובהק אשר לתוי־פנים אלה, ובמבע אשר מפיקים היו ברגיל, הובעה תמורה כה נמרצת עד כי לא ידעתי נְכוֺחה אל מי אני דובר. חוְרון העור אשר עתה מאוּיָם היה, וזיז עיניו הנפלא עתה, אלה הדברים, יָתֵר־על־כל, הרעישוני אף נתנו בי מורא. גם שׂער המשי צוּמַח פֶּרע. ובאשר, מפני דקיקותו האורירית, רוחף היה על פניו יותר משהיה יורד עליהן, נבצר ממני, אף בהתאמץ, לקשר את ארשת־סְבַכְבָכָיו אל מושג כלשהו של הוית־אדם פשוטה.

במנהג ידידי עמדתי מיד על קטיעות; על אין־עקיבות; ומהרה מצאתי כי שורש הדבר בשורת מאמצים חלושים ומופרכים להתגבר על רעידות שבטבע – על רגשת־עצבים מופלגת. אמת כי למשהו מעין כך נכונותי, לא דוקא משום מכתבו, כי אם גם משום זִכְרֵי קצת מתכונת נערותו, ומשום מסקנות שהעליתי מהמיוחד אשר במבנה גופו ובמזגו. מעשהו חָיֶה ונעכר היה חליפות. קולו שונה חיש מהססנות מרעידה על אותו מין התז נמרץ – אותה הבעה בּוֺטָה, כבדה, לא־חפוזה ונבובה למשמע – אותה הגיה גרונית כבדה, מעוינת ומצוינה בקצובה, אשר כמוה תמצא בשכור האובד, או בלועט אפיון שאין־לו־תקנה, כהיותו במרום רגשתו.

הנה ככה דבר על תכלית בִקורי, על חפצו העז לראותני, ועל התנחומות אשר צפה כי אביא לו. באריכות־מה התעכב על מה שנצטיר לו כטבע מחלתו. היה זה, כה אמר, פֶגע שבגוף ובמשפחה, פֶגע אשר נואש ממצוא רפאות לו – סתם מַדוה עצבים, הזדרז להוסיף, אשר בלי־ספק יחלוף מהרה. הוא נגלה בהמון תחושות בלתי־טבעיות. קצת מאלו, כפרטו אותן, עוררו בי ענין גם מבוכה; אף כי קצת אולי דרך ספורו ומליו גרמו. רב היה סבלו מחדידות־חושים נכֵאה; התפֵלים במאכלים אך אותם יכול שאת; רק מלבושים מאריג מסויים יכול ללבוש; ריחות כל הפרחים כבדו עליו; את עיניו עִנָּה אף אור קלוש; רק צלילים מסוימים, מצלילי כלי־מיתר, לא החדירוהו חלחלה.

עבד־עבדים מצאתיהו למין אימים בלתי־טבעי, “אבוֺד אובַד” אמר, “לבטח אובַד באִוֶּלת אומללה זו. ככה, כך, ולא אחרת, אִסָּפה. גוּר אגוּר ממאורעות יבואו, לא מהם עצמם, כי אם מתוצאותיהם. נחרד אני לחשוב על מקרה כלשהו, ויהי קל־בקלים, העשוי להפעיל פעולתו על רגשת־נפש זו הקשה־משאת. אכן איני מתעב סכנה. אלא בתולדתה הסופית – באימה. בדלדולי זה – בעליבותי זאת – ארגיש כי מוקדם או מאוחר תבוא שעתי לותר על החיים והתבונה כאחד, באיזו הֵאבקות עם משאת־השוא הקשחת, הפחד”.

יָתֵר על כן, בהפוגות, מתוך רמיזות רסוקות כפולות־משמע, עמדתי על עוד קו מיוחד במצבו הנפשי. אסור היה אזיקי אי־אלה רשמי־הבל בנוגע למעון שִכְנו, אשר ממנו לא ההין, זה שנים רבות, לצאת כל־עיקר – בנוגע להשפעה שכוחה המשוער תואר במלים טשטושיות מכדי חזור עליהן בזה – השפעה אשר קנה לו על רוחו, אמר, יחוד־מה שבעצם תבנית בית־המשפחה וטיבו, וזאת מחמת סבלנותו הממושכה – רושם אשר החומר שבחומות והמגדלים האפורים, ובמקוה־המים העמום אליו נבטו כולם, הטביעו במרוצת הזמן, על רוח הויתו.

עם זאת הודה, ואם בהסוס, כי הרבה מן הקדרות המוזרה אשר ככה הציקתו יותן לתלותה בנסבה טבעית יותר ומוחשית רב־יֶתֶר – במחלה הקשה הנמשכת – או אף לאבדן הקֵַב בעליל – של אחות נאהבה בְּרַך – רעותו האחת משך שנים ארוכות – בת־משפחתו האחרונה היחידה על אדמות. “עם הסתלקותה”, אמר, במרירות אשר לעולם לא אוכל לשכוח, “יותר הוא (הוא חדל־הסֵּבר־והכוח) אחרון לגזע אַשֶׁר העתיק”. עוד הוא מדבר, והגבירה מַדְלֵן (כי ככה קראוה) עברה לאטה בקצוי החדר, ובלי הבחן בי, נעלמה. התבוננתי אליה בתמהון אשר לא נִקָה ממורא – ועם זאת ראיתי כי נבצר ממני למצוא טעם לרגשות כמו אלה.

נדכֶּה תדהמה הייתי כלַווֹת עיני את צעדיה המסתלקים, כאשר נסגרה, לבסוף דלת מאחוריה, תר מבטי כִּבְחוּש ובלהוּט אחר מראה פני האח – אולם הלז כבש פניו בידיו, ואני ראיתי רק כי חִוְרה רבה־רבה מהרגיל פשטה באצבעות השחופות אשר בעדן זלגו דמעות לוהטות לרוב.

חליה של הגבירה מדלן עת רבה נשגב מחכמת רופאיה. שויון־נפש מתמיד, הדלדלות הדרגתית, ומֵחושים תכופים ואם חולפים שבשתוק חלקי, היו האבחנה הבלתי־רגילה. עד כה עמדה איתן בפני עקת מחלתה, ולא חבשה עצמה סופית אל ערש; אולם כערוב יום בואי אל הבית, נכנעה (כאשר סח לי אחיה בלילה בסערת־רוח בל־תוּבע) לכוחו המדביר של המצמית: ואני נמצאתי לָמֵד כי כאשר ראיתיה בחטיפה ככה לא אוסיף עוד אל־נכון לראותה – כי לא עוד תֵרָאה הגבירה לפני והיא חיה.

עברו ימים מספר ולא אַשֶׁר גם לא אני לא הזכרנו את שמה: בפרק הזמן הזה נעסקתי בהשתדלויות נאמנות להקל מעצבון ידידי. ונהיה מצירים או קוראים יחדו; או כי מקשיב הייתי, כבחלום, לפֶרֶא לִחוּניו של קתרוסו הדובר. וככה, ככל אשר קרבתי אליו ואבוא בחדרי רוחו באין סג וחוצץ, ככה גבר מר־רוחי לראות כי שוא כל נסיון להצהיל נפש אשר האפלה, כסגולה שבטבע, יוצאת ממנה להציף את כל עצמֵי עולם הרוח והחומר, בקרינת קדרות אחת בלתי־פוסקת.

לעולם אשא עמי את זכר השעות הרצינות הרבות אשר בליתי ככה בדד עם אדון בית אַשֶׁר. אפס יקצר כחי מנַסוֹת לתְאור לאשורו את טיב העיונים, או העִסוקים, אשר הכניסני בעָבְים או נְהלני בם. משאת־דמיון נפעמה ונחלאה במאד הפיצה בוהק גפריתי על הכל. המנוני האבל שלו הארוכים אשר בחר ממנו־ובו יצלצלו באזני לעד. בתוך שאר דברים, שמורה עמי להכאיב איזו השחתה והרחבה של לַחַן הפֶרא אשר בואלס האחרון לפון־וֶבֶּר. מן הציורים אשר בהם הגה דמיונו המרקיע, ואשר קמעה־קמעה לבשו סְתימוּת אשר החרידתני שבעתים, כי נחרדתי ולא אדע עד־מה: – מן הציורים האלה (אף כי דמותיהם כמו חיות הן עתה לנגדי) שוא איגע להפיק יותר מקורט מועט אשר יובע במלים שכתב. בפשטות הגמורה, בערטילאות אשר לציוריו, שָׁבָה לבב גם הפיל מורא. אם היה אי־פעם בשר־ודם אשר ציֵר רעיון, רודריק אַשֶׁר היה זה. לגבי, למצער – במסבות אשר סבוני אז – עלו מתוך ההפשטות הגמורות אשר השכיל נכה־הרוח למשוח על בדיו, תעצומות מורא לבלי־הכיל, אשר גם שמץ ממנו לא ידעתי כהתבונני אל ההזיות, שלוהבות הן בהחלט אפס בנות־ממש הן מדי, אשר לפִיזֵלֵי.

אחד מחזיונות־המדוחים אשר לידידי, שרוח ההפשטה אינה חמורה בו כל־כך יותן להעלותו רָמוז, ואם קלוש, במלים. תמונה קטנה תארה את פְּנים של מערה או מנהרה ישרת־זוית ארוכה לאין־שעור, נמוכת קירות, חלקה, לבנה, ובלא פסיקה או מעשה־חושב. אי־אלו נקודות־לואי היטיבו להביע את הרעיון כי מָחְפֵּרה זו נתונה בעומק מופלג מתחחת לפני האדמה. מוצא לא נראה בשום חלק מתפוסתה העצומה, אף לא נתן להבחין שום אבוקה או מקור־אור מלאכותי אחר; אף על פי כן שפע זרם קרני־עוז מכל עבר, הכל רחץ בזיו מבעית יוצא־דופן.

אך זה דברתי על אותו תחלוא של עֲצַב־השֵׁמַע אשר בעטיו לא יכול הסובל לשאת כל נגינה, להוציא אי־אלה צלילים של כלי־מיתר. אולי התחומים הצרים, אשר בהם צמצם עצמו על הקתרוס, הם שגרמו, במדה רבה, את טיבן המופלא של נגינותיו. אולם הרהיטות הקודחת אשר לחבורי־החֲטף שלו, זו לא נתן לתרצה בכך. אל־נכון, גם בפועַל, היו אלה, בצלילים, כמו גם במלים אשר לפרא־פַנְטָסְיוֹתָיו1 (כי תכופות למדי לִוה עצמו בחרוזים הֲגויי־רגע). תולדת אותו ישוב־הדעת ורכוז־מעינים אשר לפני כן ציַנתי כי נגלים היו אך ברגעים ידועים של שיא ההתרגשות המלאכותית. את מִלֵי אחת הרפסודיות הללו זכרתי בנקל. אולי גם חָזַק עלי רשמה של זו, כהשמיעו אותה, יען כי בספונֵי או בטמירי משמעותה דמיתי לראות, ולראשונה, כי הנה יָדֵעַ אותו אַשֶׁר גם יָדֵעַ כי מתמוטטת בינתו הרמה על כס־מלכותה. החרוזים, אשר נקראו בשם “אַפֶּדֶן הרוחות”" היו בקרוב, אם לא בדיוק, כך:

1

בַּבִּקְעָה יַרְקָהּ כְּעֵדֶן,

הֶבֶל מַלְאֲכֵי הַתֹּם,

שָׁם אֵי־אָז נִשָׂא אַפֶּדֶן –

אַפְּדַּן־הוֹד – רֹאשׁוֹ מָרוֹם.

בִּמְעוֹנַת הָגוּת־הָמְלָכָה –

הִזְדַּקָּר!

וְאֶבְרַת שָׂרָף לֹא סָכָּהּ

עַל בִּנְיָן מָשְּׁלוֹ לִיקָר.

2

נֵס זָהָב, יִפְעָה וָאֹדֶם

עַל גַּגּוֹ נוֹפֵף, נִבְדָּר;

(זֶה – כָּל זֶה – הֵן חָל מִקֹדֶּם

מִשֶּׁכְּבָר)

וְעִם כָּל מַשָּׁב מַרְקִיעַ,

אוֹתוֹ יוֹם חַף,

עַל חֵל וָשׁוּר פָּלוּם, רָגִיעַ

בֹּשֶׂם קַל־נוֹצָה רָחָף.

3

בְּבִקְעַת הַשֵּׁפֶר הֵלֶךְ

בְּעַד חַלּוֹנַים־זִיו יַרְא

הָרוּחוֹת נָעוֹת בְּשֶׁלִּי

אֱלֵי נֹעַם קוֹל מֵיתַר,

סֹב וָסֹב לְכֵס עֲלֵיהוּ

(בְּסוּת אַרְגּוֹן)

עוֹטֶה הַדְרָה שֶׁתַּהַלְמֵהוּ

נִרְאָה מוֹשֵׁל, נִרְאָה אָדוֹן.

4

בִּכְלִיל מִשְׁבַּץ פִּטְדָה וָלֶשֶׁם

פֶּתַח הָאַרְמוֹן אוֹר,

וּבַעֲדוֹ שָׁפְּעָה כַּגֶּשֶׁם

וּבְשֶׁטֶף אֵין־עֲצוֹר,

סִיעַת הֵדִים הוּשַׁת עָלֶיהָ

אַךְ שְׂאֵת רִנָּה,

הַלֵּל בְּמֶתֶק־קוֹל מוֹשְׁלֶהָּ:

חָכָם־מִמֶּלֶךְ, טוֹב־בִּינָה.

5

אֲבָל רָעוֹת, בִּלְבוּשׁ שֶׁל צַעַר.

תָּקְפוּ עַל מֶלֶךְ וְכִתְרוֹ;

(נִסְפּוֹדָה־נָא, כִּי לֹא עוֹד יַעַר

יוֹם־מָחָר עָלָיו שַׁחֲרוֹ )

וּסְבִיב! בֵּיתוֹ, הַדְרַת הַנֹּעַר

שֶׁלִּבְלְבָה

הִיא אַךְ מַזְכֶּרֶת חִדְלַת־זֹהַר

מִתּוֹר עָבַר כָּבָה.

6

וּבַבִּקְעָה עוֹבֵר הָאֹרַח

עַתָּה יִרְאֶה בַּחַלּוֹנוֹת

צַלְּמֵי־נְפִיל בְּכֹבֶד טֹרַח

זָעִים אֶל פֶּרַע קוֹל קִינוֹת;

בְּעוֹד, כִּנְהַר דּוּמָה וָשֶׁבֶר,

מִפֶּתַח־בּוֹר,

פּוֹרֵץ עַם־שֶׁקֶץ לְכָל עֵבֶר,

בִּשְׂחוֹק קָרוּשׁ, שָׁחוֹר.

היטב אזכור כי הֶחְבֵּרִים2 שנבעו מן הבַּלָד הזה נהלונו אל הלך־מחשבות אשר בו נגלתה דעה מדעות אשר אני מצין אותה לא דוקא מפני חדושה (כי על כן גם אחרים3 חִווה). אלא מפני התעקשותו בה. הדעה הזאת, בכללותה, היתה, כי יש כח־הרגשה לכל הצומח. אולם, בדמיוני המסוכסך לבש הרעיון משנה־עוז, ובתנאים ידועים עבר לתחום ממלכת הדומם. חסר אני מלים לתְאור את מלוא שעור אמונתו, או את התמכרותו הנלהבה אליה. וכן, אותה סבָרה קשורה היתה (כאשר רמזתי תחלה) אל האבנים האפורות אשר לבית אבותיו.התנאים לכח־ההרגשה נמלאו כאן, כך דִמָה, בדרך קביעתן של האבנים האלו – במשטר עריכתן, כמו גם במשטרן של הפטריות המרובות אשר עלו בהן, ובזה של העצים הכמושים אשר סביב – בראש־לכל, בהתקוממותה הממושכה והשלֵוה של עריכה זו, ובכפולת בבואתה במים הדוממים אשר לאַשְׁבּוֹרן. המופת – המופת לכח־ההרגשה – ירָאה, אמר, (ופה התחלחלתי כדַברו) בהתעבות סביב המים והקירות, מעט־מעט אך בבטחה, אויר משלהם. התוצאה הנהי נגלית, הוסיף, באותה השפעה חרישית, ועם זאת תובענית נוראה, אשר מימות־דור־ודור לָשָה את גורלות משפחתו, ואשר עשתה אותו כפי שהוא נראה לי עתה – כפי שהנו. דעות אשר כאלו אינן צריכות פרושים, ואני לא אפרשן.

ספרינו – הספרים אשר מזה שנים צרו הרבה מהויתו הרוחנית של הנָכֶה – עלו, כאשר יותן לשער, בקנה אחד עם כיון זה של דמיונות־מַדוח. יחדו הגינו בכתבים מעין; Ververt et Chartreuse לגְרֵסֶה; Belphegor למַקְאיָוֶלִי; שמים ושאול לסְוֶדֶנְבּוֹרְג; מסע נִיקולָס קְלים תחת הארץ להוֹלְבֶּרְג; נחוש־היד לרוברט פלוּד, לז’אן ד’אַנְדָָזִ’ינָה, ולדֵה־לא־שַמְבְּר; הפלגה למרחק התכוּל לתיק; ועיר השמש לקַמְפָּנֶלֶּה. כרך אחד אשר אהבנו היה מהדורה קטנה של ה־ Directorium Inquisitorum מעטו של הדומיניקאי איימֶרִיק די־ז’ירון; וקטעים היו ב־Pomponius Mela על אודות הסַטִירים והאֵגִפָֹּנִים, בני־אפריקה אשר מעולם, שבהם היה אַשֶׁר תפוס וחולם שעות על שעות. אכן, עיקר משושו נמצא במקרא ספר מוזר ונדיר־להפליג, בדפוס גותי – ספר שמושי לכנסיה נשכחת – Vigiliae Mortuorum Chorum Ecclesiae Maguntinae.

לא יכולתי להתאפק מחשוב על פרא־הפולחן אשר לספר הזה, ועל השפעתו הצפויה אל נכה־הרוח, והנה ערב אחד, אחרי הודיעו אותי בחטף כי הגבירה מדלן איננה עוד, גלה את כונתו לשמֵר את הגופה כימי שבועיים (קודם קבורתה הסופית), באחד הכוכים המרובים אשר בינות לחומות הבנין. אכן, הטעם המוחשי אשר בו נתלה המעשה הזה הנפלֶה היה טעם אשר עליו לא ראיתי עצמי בן־חורין לחלוק, האח הונע להחליט כן (כה אמר לי) בהתחשב בטיבו המשונה של חלי המנוחה, באי־אלו חקירות להוטות וחטטניות מצד רופאיה, ובריחוקו ומִגְלֵהו של שדה־הקברים אשר למשפחה. לא אכחיש כי כאשזר העליתי בזכרונו את רוע מראהו של האיש אשר פגשתי בגֶרֶם־המדרגות, ביום הגיעי אל הבית, לא אביתי להתקומם על מה שנראה לי לכל־המוטב אך אמצעי־זהירות תמים, ובשום־פנים לא בלתי טבעי.

לבקשתו של אַשֶׁר, עזרתי בעצמי ובגופי בהכנות לקבורה הזמנית. אחרי אשר הושם הגוף בארון, נשאנוהו שנינו לבדנו למנוחות. הכוך אשר בו שמנוהו (ואשר חתום היה עת כה רבה עד כי אבוקותינו, אשר חישבו להחנק באוירו הכבד, כמעט לא הניחונו לבדקו) קטן היה, טחוב, מבלי כל דרך לְבוא אור; כי על כן נתון היה, בעומק גדול, ממש מתחת לאותו חלק הבנין אשר שם היה חדר־משכבי אני. נראה היה כי שמש, בימות פֵאוֹדָלִים רחוקים, תא־סוהר מרושע, ולאחר־מכן, מקום להפקיד בו אבק־שרפה, או איזה חומר אחר בָּעִיר במאד, כי הנה חלק מן הרצפה, וכל פנימו של אִבּוּל ארוך אשר בו הגענו עדיו, צופו נחושת בקפֵדה. הדלת, דלת ברזל מוצקה, אף היא מוגנה היתה בדומה. מחמת עוצם משקלה השמיעה חריקה חדה למעלה־מהרגיל מִשֶנָעה על ציריה.

וכאשר הנחנו את משׂאֵנו־יגונים על מכונים בתחום זעוה זה, הזחנו קמעה את כסוי הארון אשר טרם סומר, ונביט אל פני שוכנתו. דמיון מפליא בין האח לאחות רִתֵּק עתה את תשומת־לבי; ואַשֶּׁר, כיון שגלה, אולי, את מחשבתי, מלמל מספר מלים אשר הורוני לדעת כי הנפטרת והוא תאומים היו, וכי רגשי חבה שאין להבינם כמעט שררו ביניהם תמיד. אכן, לא עת רבה נחו מבטינו על המֵתה –כי לא יכולנו להסתכל בה בלי מורא. המחלה אשר ככה הורידה את הגבירה שאולה בִּבְשֵלות עלומיה, הותירה, כרגיל בכל החלאים שהשתוק עיקרם, לעגֵי סומקה קלושה על החזה והפנים, ואותו חיוך שָהוי־להחשיד עֲלֵי־שָׂפָה, שכה נורא הוא במות. השבנו את המכסה אל מקומו וַנְסַמְרֵהוּ, סגרנו על מסגר את דלת הברזל, ונעשׂ דרכנו בדֵי־עמל אל החדרים, שקדרותם פחותה אך במעט, אשר בחלקו העִלִּי של הבית.

ועתה, מקץ כמה ימים של עצב מר, חל שינוי נראה־בעליל בטיב מבוכת־הרוח אשר לידידי. רִבְעוֹ מתמול־שלשום חדל. עסוקיו מתמול־שלשום זונחו או נשכחו. בצעד חפוז, פרוע ואין־תכלית שוטט מחדר אל חדר. חורון פניו לבש, עם עוד אפשר היה הדבר, גון מפחיד יותר – אבל צחצחות עינו פגו כליל. צרידות־האקראי אשר למדברו מקודם לא נשמעה עוד; ומדברו לבש חיל רוטט, כמו מאימה נִצַּחת. אמת, פעמים סברתי כי רוחו הנפעמה בלי־חשך אחוזה צירי איזה סוד מעיק, והוא עמל לאזור את האומץ הנחוץ לגלותו. ואלו פעמים אנוס הייתי ליחס הכל אך לתהפוכות שגעון אשר אין לבארן, כי על כן ראֹה ראיתיו צופה אל החלל הריק שעות על שעות, כאיש אשר כולו כונה וקשב, כמסכית לאיזה קול דמיוני. לא יפלא כי ביעתני מצבו – כי דבק בי. הרגשתי בחדור בי, אט־אט אך בבטחה, השפעות־הפרא אשר להבלוּתותיו המופרכות אפס עזוֹת־הרושם.

בליל השביעי או השמיני אחרי שימנו את הגבירה מדלן בכוך־הסוהר, כעלותי על יצועי בשעה מאוחרת, אז חזיתי במלוא עצמתם של רגשות אשר כאלה. תנומה לא קרבה אל ערשי – והשעות הלכו הלוך וחסור. בהגיוני־בינות עמלתי להדיח את העצבנות המושלת בי. שקדתי להאמין כי הרבה מאשר ארגיש, אם לא הכל, סבתו בהשפעה המְביכה אשר לרהוטו הקדורני של החדר – של הוילונים האפלים והממורטטים, אשר, כיון שבא משב של סער עולה לענותם ולהגידם, ננועוּ כאחוזי־תזזית אנה ואנה על־פני הכתלים, והתחככו קצרי־מנוח בפארֵי המטה. אולם מאמצי עלו בתוהו. רעדה לאין־השבֵּחַ באה מעט־מעט בעצמותי; ולבסוף רבץ על מו־לבי סיוט של בלהה חדלת־שחר בתכלית. אחרי התנערי מזה, נפתל ומתנשם, התרוממתי על הכרים, לטשתי עיני אל תוך האפלה העזה אשר בחדר, ואקשיב – לא אדע מדוע, לבד מאשר יֵצֶר הסיתני – לאי־אלה קולות חרישים ולא־ברורים אשר נשמעו, בהפוגות הסער, בהפסקות ארוכות, לא ידעתי מאין. הרגשת מגור חריפה, אין שחר אך אין־שאת עברתני הלמתני, ואני לבשתי בגדי בחפזון (יען אשר הרגשתי כי אל לי לישון עוד בלילה), ואגב צעידה רהוטה מקצה החדר אל קצהו התאמצתי להתעורר מן המצב העלוב אשר בא עלי.

אך תסובות אחדות סבּותי בדרך הזאת וקִשְבִּי רותק אל צְעדה קלה על גרם־מדרגות שבסמוך. תֵכף־ומיד הכרתי כי קול צעדי אַשֶׁר הוא. כהרף־עין והוא הרתיק רכות בדלתי ויכנס, ובידו מנורהת. פניו, כמשפטן, חורת־מה היתה להן – אולם, יתר על כך, כמין עליצות־שגעון היתה בעיניו – תזזית בלומה־בעליל בכל מנהגו. מראהו הבהילני – אולם כל דבר נבחר היה מן הבדידה אשר כה ארכה עלי, ואנכי אף ששתי לקראתו כלקראת ישע ופורקן.

“ואתה לא ראית זאת?” אמר פתאום, אחרי לטשו עינים דומם בכה־ובכה כמה רגעים – “אתה אפוא לא ראית? – אך המתן! ראה תראה”. ואחרי אשר דבר ככה, ואחרי האהילו בשום־לב על מנורתו, חש אל אחד החלונים, ויפתחהו לרוחה אל הסער.

פַּחַז־הַחֵמות אשר לפרץ הרוח כמעט הפריחנו. היה זה, באמת, לילה סוער אך יפה בזעפו, ומוזר־להפריא באימתו כביפיו, נראה כי עַלְעול קָבץ עוזו בסביבתנו; כי על כן תכופות ונמהרות השתנתה מגמת הרוח; ודחיסותם היתרה של העננים (אשר הנמיכו עד כדי העיק על מגדלי הבית) לא מנעתנו מהבחן באוּצם לבוא כמו־חי מכל עבר, התעופף ודָהור זה לעומת זה, מבלי הִבָּלע בתוך המרחקים.

אומר אני כי אף דחיסותם היתרה לא מנעתנו מהבחן בכך – עם זאת לא נראָה לנו לא ירח ולא כוכב – אף הברק לא השתלח. אבל שולי שפעותיו העצומות של האד הנגרש, וכן כל העצמים הארציים אשר בסביבתנו הסמוכה, לוחשים היו באור בלתי־טבעי של הֶבֶל גָזִי, נוצץ ברָפֶה ונראה מפורש, אשר רד על הבנין ויליטהו.

“אל לך – לא תחזה זאת”! אמרתי מרעיד אל אַשֶר, כנהלי אותו, בחוזק־יד כבוש, מן החלון אל מושב. “המראות האלה, אשר יביאוך במבוכה, אינם אלא תופעות חשמליות שאינן בלתי־רגילות – או אפשר כי מקורן המפחיד הוא באד הרע והנבאש העולה ממקוה־המים. הבה נסגור את החלון; – האויר צונן ומסוכן לבריאותך, אני אקרא, ואתה תקשיב; וככה נבלה את הלילה הזה הנורא יחדו”.

הכרך העתיק בו אחזתי היה ה־Mad Trist לסֵר לונסלוט קֶנִינְג; אולם אט אמרתי כי על זה היתה חובתו של אַשֶר, אמרתי זאת יותר דרך לצון נוגה מאשר דרך רצינות; כי לאמתו של דבר אין בארכָּנוּתוֺ המסורבלת וחדלת־הדמיון הרבה ממה שעשוי היה לענין את מחשבתו הערטילאית והרוממה של ידידי. אכן, היה זה הספר היחיד בהַשג־היד; ואני שגיתי בתקוה סתומה כי ההתרגשות המפעמת עתה את נכה־הרוח, אפשר תמצא פורקן (שכן קורות מבוכת הנפש רצופות הן זָרויות כעין זו) אף בהבלים המבוהלים אשר אקרא לפניו. ובאמת, אלו יכלתי לדון על־פי ארשת העליצות המאונסת בה הקשיב, או נראה כמקשיב, לדברי ספור־המעשה, כי אז הן אך התברכתי בלבבי כי צלח חפצי בידי.

הגעתי אל אותו חלק נודע של המעשה, כשאֵתֶלְרֶד, גבור ה־Trist אחרי בַקשו לשוא להכנס בשלום אל מעון הנזיר המתבודד, נגש לפרוץ דרכו בכוח. כאן, הלא תזכורו, סופר לאמור:

“ואתלרד, שמטבעו אמיץ היה בלבו, ושלבד מזאת כביר־כח היה עתה, עקב עזוז היין אשר שתה, לא יסף לעמוד בשיח־ושיג עם הנזיר, אשר, בעצם, קשה־עורף ומזיד היה בתכונתו, כי הנה, כאשר רִטֵּב הגשם את כתפיו, והוא ירא פן תגבר הסופה, עורר־הניף אַלָתוֹ, ובמהלומות פִּנָּה חיש דרך בקרשי הדלת לידו חמושת המנוּל4; ואחר חתר באדיר, ויהי מְפַצֵּעַ ומבַקעַ, ומנפץ, עד כי לשאון העץ היבש, העמוק־למשמע נחרד היער ויען הד”.

בגמר המשפט הזה נתרתי, ואחריש רגע; כי דומה היה עלי (אם כי מיד אמרתי כי דמיוני הרגוש הוא הוליכני שולל) – דומה היה עלי כי, אי־מזה בקצוי הבנין, בא עמום אל אזני, מה שיכול להיות, בדיוק־דמוֹתוֹ, ההד (ואולם הד חנוק ורפה אל־נכון) של אותו קול מפצע ומבקע אשר סֵר לונסלוט תארו במפורט כל־כך. לא אפונה כי צרוף־המאורעות לבדו הוא אשר הסב את שימת־לבי; כי בעצום נקישתן של מסגרות החלונות, ובעצם בְּליל־השאון אשר לסער הגובר ומוסיף, ברי כי הקול כשלעצמו לא היה בו מאום מאשר יענין אותי או יטרידני. המשכתי בספור־המעשה:

"אבל כאשר בא עתה אתלרד, הגבור הטוב בדלת פנימה, השתאה גם התעבר לראות כי אין סמן לנזיר המזיד; אפס, תחתיו, הנה דרקון קשקשים ענק־בענקים, ולשונו לשון־שרף, אשר ישב משמר נוכח ארמון הזהב, אשר רצפת כסף לו; שלט היה תלוי על הקיר, מעשה נחושת־קלל, ועליו כתוב לאמור –

אֲשֶׁר יָבוֹא בָּזֶה, נוֹצֵחַ יְכֻנֶּה;

קוֹטֵל הַדְּרָקוֹן, הַשֶּׁלֶט לוֹ מִקְנֶה;

ואתלרד הניף את אלתו, ויך על ראש הדרקון, והדרקון נפל לפניו ויוציא את נשמתו המרירית בצוחה איומה, צורמת אף נוקבת, עד כי נאלץ אתלרד לאטום אזניו בידיו מפני השאון המבעית, אשר מוחו לא שמע עוד מעולם".

פה שוב החרשתי בפתאום, ועתה כמוכה תמהון – כי הנה לא היה כל מקום לספק כי, זאת הפעם, אמנם שמעתי (ואם גם נבצר ממני לאמר מאין) קול זעקה או שיפָה, כבוש רחוק כמדומה, אולם צורם, מתמשך, בלתי־מצוי ביותר –כדיוקו של מה שהצטיר כבר דמיוני כצוחתו בלתי־הטבעית של הדרקון, כמתואר על־ידי אותו מסַפֵּר.

אף כי, עם צרוף־האֵרועים השני והנפלֶה ביותר אמנם דכא דכאוני רבוא תחושות מסוכסכות, והמכריעות בהן פליאה ואימה מופלגת, עדין משלתי ברוחי די המנע מעורר, בהערה כלשהי, את עצבנותו הרגישה של רעי. לא ברי היה לי כי הבחין בקולות האמורים; אף כי שנוי מוזר חל, אל־נכון, במספר הדקות האחרונות, במנהגו. אם תחלה ישב מולי, הנה מעט־מעט הסב את כסאו, ויהי יושב ופניו אל דלת החדר; וככה לא חזיתי כי אם קצת מתוי־פניו אף כי ראיתי כי שפתיו רותחות כאלו מלמל הוא בחשאי. ראשו צנח על חזהו – אפס ידוע ידעתי כי לא ישן הוא, כי פקוחה הרחֵב היתה עינו כצוד אותה מבטי מן הצד. גם תנועת גופו סתרה את המחשבה הזאת – שכן היה נִנוֹע לעברים ניע כבוש אפס חוזר ותדיר. נתתי את הדבר חיש אל לבי, ואשוב אל מעשה סר לונסלוט, אשר נמשך לאמור:

ועתה, כיון שנצל הגבור ממורא חמת הדרקון, ויזכור את שלט־נחושת־הקלל, להסיר את הקסמים אשר עליו, אז המיש את הפּגר מלפניו, ובגבורה קרב על־פני מרצפת הכסף אשר לארמון אל מקום שם השלט תלוי על הקיר. והשלט הנה לא הוחיל עד בואו עדָיו, כי נפול נפל לרגליו על רצפת הכסף, בקול צלצל גדול ונורא עד־מאד".

ההברות האלו אך עברו את דל־שפתי, ושלט נחושת־קלל כמו נפל באמת, באותו הרגע, כבד על רצפת כסף – ואזני קלטה גלגול־הד ברור, עמוק, מתכתי, ומצטלצל, אפס כבוש לכאורה. בלב נמס כליל קפצתי על רגלי; אולם ניעו המדוד של אַשֶׁר לא הוּפר. חשתי אל כסא שִׁבתו, עיניו נבטו הכן נכחו, ובמראה פניו כולו שררה קשיות־אבנים. אבל כהניחי יד על כתפו, עברתו סמרמורת עזה; בת־שחוק דָוָה פרכסה על שפתיו; ואני ראיתי כי דובר הוא בלחש חרישי, חפוז, ומלומלם, כמו לא יחוש במציאותי. רכנתי סמוך אליו, ולבסף השגתי את הכונה האיומה אשר בדבריו.

“איני שומע? – כן, שומע אני, גם שמעתי. מכבר – מכבר – דקות הרבה, שעות הרבה, ימים הרבה, אני שומע זאת – אפס לא העזתי – לא העזתי הה, רַחמוני, עלוב־עלובים אשר כמוני! – לא העזתי – לא העזתי לדבר! חיים טָמַנו אותה בקבר! לא אמרתי כי חושַׁי חריפים? עתה אומר אני לכן כי שמעתי את ראשוני רחושיה הרפים בארון הנבוב. שמעתים – קודם ימים רבים, רבים – אפס לא העזתי – לא העזתי לדבר! ועתה – הלילה – אתלרֵד – חא! חא! – פריצת דלת הנזיר, וקריאת־המות של הדרקון, וצלצל השלט! – מוטב, אמור, בקיעת ארונה, וחריקת צירי הברזל אשר לכִלאה, ונפתוליה בקֶרֶב האִבול רצוף־הנחושת אשר לכוך! אהה אנה אברח? הכי לא תהיה היא בזה כרגע? האין היא אצה ליסרני על חפזי? הלא שמעתי את צעדה על המדרגות? האין אני מבחין בהלמות לבבה הלזו הכבדה והאיומה? משוגע!” כאן זנק ממקומו בהתעבר ויהגה הברותיו בצווחה, כמו לוא את נפשו נתן במאמץ – “משוגע! אני אומר לך כי עומדת היא עתה מחוץ לדלת!

כמו לוא נמצאו באון על־אנושי אשר למִדְברו תעצומות כשפים – פערו הדלתות העתיקות והכבירות אשר עליהן הורה הדובר, בו ברגע, אט את כובד מלתעותיהן־ הָבְנִים. פֶּרץ הרוח המתהולל הוא אשר עולל זאת – אבל הנה מחוץ לדלתות ההן אמנם עמדה דמותה הנשאה והמתוכרכת של הגבירה מדלן לבית אַשֶר. דם היה על שלמותיה־לובן, ואותות אי־זו מלחמה מרה בכל פלג מפלגי גופה הרזוי. רגע עמדה מרעידה וחגה כה וכה על הסף, ואחר, באנקה רפה, נפלה כבדה פנימה על אחיה, ובחבלי־מותה הנוראים, האחרונים עתה, הכריעתהו ארצה חלל, קרבן לאימות אשר צפה מראש.

מן החדר ההוא, ומן הבנין ההוא, נמלטתי הלום־בעתה. בחוץ עוד השתולל הסער כאשר מצאתי עצמי עובר במִגְבַּה המסלה הנושנה. פתאום השתלח אור פרא על פני הדרך, ואני פניתי לראות אי־מזה יצא נוֹגה לא־נפרץ אשר כזה; כי על כן היו מאחרי רק הבית רחב־הידים וצלליו. הזוהר זוהר הירח היה, זה המלא, השוקע, האדום־כדם, אשר חָיֶה האיר עתה בעד אותו בקיע, שפעם קשה היה להבחין בו, ואשר הזכרתי תחלה כי מגג הבנין נבעה, עקלתון, עד מסד. עודי מתבונן, והבקיע חפז להרחיב – העלעוֹל נִשב בעוז – גלגל הירח כולו נגלה לעיני פתע – מוחי תעה כשכור בראותי את החומות האדירות קורסות־מָטות – וקול צעקה והמולה נשמע, כקול מים רבים – ומקוה־המים העמוק והסופגני אשר לרגלַי אָטַר בזעף ודממה, על מכִתות בית אשר".



  1. פנטסיה – חבור מוסיקלי חפשי מהיצירות המקובלות.  ↩

  2. החבר – אסוציאציה.  ↩

  3. ואסטון, ד"ר פרסיבל, ספלנצאני, וביחוד הבישוף מלנדאף.  ↩

  4. מנול – כפפת ברזל  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47902 יצירות מאת 2670 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20429 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!