בְּלֵב רָוֶה הֲזוּת־עֶבְרָתָה

לוֹ אֲנִי אָדוֹן וָשָׂר,

בְּסַיִף בּוֹעֵר וּבְרֶכֶב אֲוֵיר

אֶדֹּרָה אֶל תֹּהוּ־מִדְבָּר

(שיר המשוגע, “המלך ליר”)

לפי ידיעות המגיעות בעת האחרונה מרוטרדם, נראה כי העיר ההיא שרויה בריגשה פילוסופית עזה. אף גם ארעו שם תופעות כה בלתי־צפויות – כה חדשות־בתכלית – כה חדשות־בתכלית – כה נוגדות־ומנוגדות לדֵעות מוקדמות – עד אשר אבטח כמעט כי לא יארכו הימים וארופה תתגעש כולה, וחמרה כל חכמת הטבע, וקמו התבונה והתכונה יחדו אשה על אחותה.

נראה הדבר כי ביום ה – לחודש – (התאריך אינו ודאי עמי), נקהל המון־עם עצום, מטעמים אשר לא צוינו מפורש, בככר הבורסה הגדולה אשר בעיר רוטרדם השאננה. היום חם היה – חם שלא כרגיל באותה עונה – רוח לא נשבה והאויר לא זע כמעט; והקהל הרב לא התרעמו על אשר כפעם־בפעם רובּצו במטרות־נועם בני־רגע, אשר ירדו משִׁפְעי־שְׁפעים של עבים לבנים הנפוצים למכביר על פני כפת הרקיע הכחולה, אף על פי כן, סמוך לשעות הצהרים נפלה באספה חרדה קלה אך נכרת: בעקבות זו בא פטפוט רבוא לשון, וכעבור בת־רגע, הופנו רבוא פנים מעלה כלפי שמים, רבוא מקטרות ירדו כאחת מזויות רבוא פֶּה, וצעקה, אשר לא תומשל אלא לשאגת אשד הניאגרה, התגלגלה ממושכת, רמה ואדירה ברחבי העיר רוטרדם וברחבי מְסִבֶּיה.

מקור השאון הזה מהרה נגלָה גם נִכר דֵי־הצורך, מאחרי אחד מענקֵי אותם שְׁפעים תְחומים־בחריף של־עב שהזכרנו, נראָה גח לאט אל מִפְלָשׁ של תכלת גוף מוזר, מורכב, אך מוצק־למראֶה, שתבניתו משונה, והרכבתו גחמנית כדי כך שצבא האזרחים בריאי־הבשר העומדים פעורי־פה למטה בשום־פנים אי־אפשר היה להם להשיגו, ולעולם לא היו מתפעלים ממנו כל־צרכם. וכי מה יכול זה להיות? בשם כל השֵׁדים אשר ברוטרדם, מה האות הזה? איש לא ידע; איש לא יכול לצייר בנפשו; שום איש – אף לא ראש־העיר מיינהֶר סופרבוס פון־אונְדֶרְדוק – לא היה בידו מפתח קל־שבקלים לפענוח התעלומה; הנה כי כן, באין יכולת לעשות דבר הגיוני יותר, החזירו הכל כאיש אחד בשום־לב את מקטרותיהם אל זויות פיותיהם, ובעוד עיניהם נעוצות באותה תופעה, קִטרו, החרישו, דשדשו כה־וכה ונאקו בכונה מרובה – אחר דשדשו־הרתיעו, נאקו, החרישו, ולבסוף – שבו קִטרו.

בינתיים, מכל־מקום, השפֵל והשפֵל אל הקריה החסודה, קָרב אותו מושא של סקרנות כה רבה, עִלַת עשן כה רב. עברו דקות ספורות, וַיקרב כדי־כך שנתן לראותו היטב. דומה היה כי הוא – כן! בלי־ספק היה זה מין כדור־פורח; אפס ברי כי כמו זה עוד לא נראה ברוטרדם לפני־כן. כי מי זה, אשאל נא, שמע מעודו על כדור־פורח העשוי כולו ניר־עתון מזוהם? ודאי כי בהולנד לא שמע איש כזאת. אפס כאן, תחת לחטמי הבריות ממש, או, ביתר דיוק, מרחק־מה מעל חטמיהם, היה עצם אותו הדבר הנדון, והוא מורכב, זאת קבלתי מהמקור המוסמך ביותר, אותו חומר עצמו שעדין לא שמע איש כי ישמש לתכלית כעין זו. היתה זו פגיעה גסה בשכלם הטוב של אזרחי רוטרדם. ואלו תבנית התופעה, זו מגונה היתה עוד יותר. לא היתה זו כמעט אלא כובע־לֵצנים ענקי מהופך. ודמיון זה לא נמצא מתמעט כל עיקר משראה הקהל, אגב הסתכלות מקרוב יותר, פּיף גדול נסרח מרוּמו, וסביב שפתו העליונה, או בסיסו העליון, של הקונוס, חוג מכשירים קטנים, כעין זוגים של צאן, שהיו מקשקשים ומעכסים כפי אחת הנעימות המהַלכות בעם. אולם בזאת לא תמה הרעה. – משתרבב בפתילים כחולים מקצה המכונה הזאת, התמהונית, תלוי היה, בחינת מֶרְכב, כובע־בֵּבָר כביר ומהוה, אשר לו תיתורה רחבה להפליג, ועטרתו כעין חצי־כדור עם קשור שחור ואבזם של כסף. אכן, מוזר קמעה שהרבה מאזרחי רוטרדם נשבעו כי כבר ראו אותו כובע לא פעם; ובאמת דומה היה כאלו מביטה אליו כל האספה כהבֵּט אל מודע; ואילו מרת גְרֶטֶל פְּפאל, משראתהו, פלטה קריאה שבפתיעה צהולה, והצהירה כי הוא־הוא כובעו של אישה הטוב עצמו. והנה זה המקרה ראוי היה לתשומת־לב יתרה, הואיל ופפאל עם חברים שלושה אכן נעלמו מרוטרדם קודֶם חמש שנים לערך, באורח פתאומי וסתום מאד, ועד לעת המעשה הזה עלו בתוהו כל המאמצים להוודע על־אודותם דבר. אמנם, קצת עצמות שנחשבו עצמות אדם, מעורבות בקופה של מַפל משונה־למראה, נמצאו זה־מקרוב במקום מוצנע ממזרח לעיר; והיו שהרחיקו־לכת עד כדי לדמות כי במקום הזה נעשָׂה מעשה רצח בוגדני, וכי קרבנותיו אל־נכון היו הנה פפאל ומרעיו. אולם נחזור לעניננו.

הכדור־הפורח (שכזה היה בלי ספק) הנמיך עתה כדי מאה רגל מן האדמה, והקהל אשר מתחת ראה בבֵרור מספיק את היושב בו. ובאמת היה זה ברנש מופלא עד מאד. קומתו בשום־פנים לא היתה למעלה מאַמה; אולם גובה זה, בכל מיעוטו, די היה בו להרוס את שווי־משקלו, ולהַפְּכוֹ מעל פי מרכבו הפעוט, לולא סעדתו שפה עגולה המגעת עד גובה החזה, ואחוזה בעֲבוֹתֵי הכדור. גופו של הגוץ רחב היה יתֶר על המדה המתאימה, ולכל גזרתו שוותה כדוריות מופרכת במאד. רגליו, כמובן, לא נתן היה לראותן בכלל. ידיו גדולות היו למכביר. שערו שָׂב היה, ואסוף לצמה מאחור; חטמו אדיר היה בארכו, מעוקם, צָבוי; עיניו גדולות, מזהירות, וחודרות; סנטרו ולחייו, אף כי קמטתם שׂיבה, רחבים היו, תְפוחים, וקפולים: אולם רמז של אזנים כלשהן לא נתן לגלות בשום חלק מחלקי ראשו. אדון גוץ ומשונה זה לבוש היה אצטלה של אטלס תכול כּשָּׁמַיִם, וכן אברקיות הדוקות, כצבעה, פרופות באבזמי כסף בברכַּים. חזיתו היתה מעשה איזה בד צהוב בהיר; כפת טַפְטָה לבנה כפויה היתה דרך־קולָה על פאת ראשו; ולהשלים את התאור, היתה מטפחת משי אדומה־כדם עוטפת לגרגרותיו, ויורדת, חננית, על חזהו, ענובה עינוב תמהוני ומופלג־ביותר במדותיו.

משירד, אפוא, כדי מאה רגל לערך מעל לפני האדמה, אחזה פתאום בזקן הגוץ תְקפת צמרמורת, וכמו לא היה את נפשו להוסיף ולִיקרב עוד אל היבשה. משהטיל, אפוא, כמות של חול מכיס של קנבוס, אשר הרימו בעמל רב, נח כהרף־עין על מקומו לבלי זוע, אחר, חפוז ונפעם, החל מעלה מכיס־צדדי שבאצטלתו נרתיק גדול של סוּחְתְיָן. את זה שקל חשדנית בכפו, אחר התבונן בו בפתיעה יתֵרה, ונכר היה כי השתאָה לְכָבְדו. לבסוף פְּתחו, הוציא מתוכו מכתב־ענק חתום בחומר־חותָם אדום וצרור בקפדה בסרט אדום, וַיפילהו בדיוק לרגלי ראש־העיר, סופרבוס פון־אוּנְדֶּרְדּוּק. כבוד־מעלתו שח להרימו. אבל המעופף, עודו נסער במאד, ובאין לפניו כפי־הנראה עוד עסק אשר יעכבו ברוטרדם, החל ברגע הזה לטרוח ולהכון להפלגה; ולפי שהוצרך לפרוק חלק מן הזַברית בכדי שיוכל לשוב ולהתרומם, נפלו חצי תריסר השקים אשר השליך, בזה אחר זה, בלא שיטרח להריקם, ונחבטו, כולם כאחד, למרבה־הרעה, על גבו של ראש־העיר, ויהַפכוהו ויגלגלוהו לא פחות מחצי תריסר פעמים, נגדה־נא לכל יושבי רוטרדם. אכן, אין להניח כי לא הגיב אונדרדוק הגדול על חציפותו זאת של הזקן הגוץ. אדרבה, אומרים כי בתוך כל אחת ואחת מחצי תריסר תסוּבותיו פלט לא־פחות מחצי התריסר נשיפות מפורשות ונזעמות ממקטרתו, אשר בה דבק כל העת בכל כוחו, ואשר בה אומר הוא לדבק (אם ירצה האל) עד יום פטירתו.

עד כה וכה והכדור־הפורח נעלָה כעֶפרוני, הרקיע הַגְבֵּהַ מאד מעל לעיר, ולבסוף נישא לו חֶרש מאחרי עב כעין אותו עב שמתוכו גח במוזר כל־כך, וככה אבד עולמית מעיניהם התמהות של אזרחי רוטרדם הטובים.

כל שימת־הלב הוסבה עתה אל המכתב, אשר צניחתו, והתוצאות שבעקֵבה, נגלו הָפְכָניות־להשחית כל־כך לגבי אישיותו והכרת־ערכו של כבוד־מעלתו, פון־אונדרדוק. אכן, אותו נושא־משרה לא שכח, בתוך תנועותיו התְהַפְּכָניוֹת, לתת משהו דעת על התכלית החשובה של הבטחת האגרת, שכיון שבדקו, מצאו כי נפל לידים הנאותות ביותר, כי על כן יעוד היה בפועל ממש אליו עמו ואל הפרופסור רובאדוב, כמשַׁמשים בתפקידי נשיא וסגן־נשיא לאולפנת התכונה של רוטרדם. כיון שכך פתחוהו אותם רמי־שׂררה בו במקום, ונמצא כי מכיל הוא את ההודעה בלתי־הרגילה הבאה, והרצינית מאד באמת: –

"אל כבוד־מעלתם פון־אונדרדוק ורובּאדוב, נשיא וסגן־נשיא לאולפן התוכנים הממלכתי, ברוטרדם העיר.

"כבוד מעלתכם, אפשר יעלה על זכרונם אוּמן צנוע, הנס פּפאל שמו, והוא מתקן מפוחים במקצועו, אשר, עם עוד שלשה זולתו, נעלם מרוטרדם, לפני כחמש שנים, באורח שאל־נכון לא נמצא לו הסבר. אכן, אם כל כבוד־מעלתכם טוב, אני, בעל ההודעה הזאת, הנני אותו הנס פפאל עצמו. היטב ידוע למרבית האזרחים אֶחָי כי משך תקופת ארבעים שנה מתגורר הייתי בבנין הלבֵנים הרָבוע הקטן, בראש הסמטה הקרויה זאוּאֶרְקְרַאוּט, בו ישבתי בעת הֵעלמי, אבותַי אף הם ישבו בו מאז ומקֶדֶם – וכמוני כן גם הם עסקו במשלח־היד המכובד אף המכניס של תקון מפוחים ולא חדלו: כי אודֶה ולא אכחֵד, עד לשנים האחרונות, שבאו פולמוסים שמדיניות להעביר את הבריות על דעתם, לא היה אזרח ישר מאזרחי רוטרדם יכול להתאוות או להיות ראוי לעסק טוב יותר משלי. פרסומי עמד לי, עבודה לא היתה חסרה מעולם, ולא היה מחסור בממון או ברצון־טוב. אולם, כדְבָרַי, עד־מהרה החילונו מרגישים בהשפעות החֵרות והנאומים הארוכים, והרדיקָליוּת, וכל כיוצא באלה. בני־אדם שתחלה היו בחירי הלקוחות שבעולם, עתה לא היתה להם שהות של רגע לזכרנו בכלל. טרודים היו למעלה ראש בקריאה על דבר המהפכות, ובהדבקת התפתחותה של התבונה ורוחו של הזמן. אם היתה אש צריכה ללבוי, על־נקלה נתן ללבותה בעתון; וברי שככל שחלשה הממשלה, כן הוסיפו העור והברזל כוח־קיום – שכן, מקץ זמן קצר מאד, לא נמצא ברוטרדם כולה זוג מפוחים הטעון איחוי או צריך לעזרתו של קורנס. זה היה מעמד דברים שאין לשאתו. לא ארכו הימים ואני דלוֹתי כחפרפרת, ולפי שהיה עלי לספק מזונותיהם של אשה וילדה, כָּבְדה עלי לבסוף המעמסה מסְבול, ושעה־שעה הוגה הייתי מה הדרך הקלה ביותר בה אשים קץ לחיי. עד כה וכה, והנושים לא הניחו לי שהות רבה להרהורים. ביתי נָצור היה ממש מבוקר עד ערב. שלושה היו במיוחד שהציקוני לבלי־שאת, שלא היו פוסקים משְׁמור לפִתחי והיו מאימים עלי בשבט החוק. באלה השלושה נדרתי לנקום מַר־נקם, אם פעם אזכה ויהיו אלה נתונים בידי; וסבור אני כי אך העונג שבתוחלת זו, הוא ולא אחר, הֵניאני מהתאבד מיד כאשר זַמוֹתי, ומפּצפץ את מוחי בקנה־רובים. אכן, בחרתי להסתיר את חמתי, ולְזונם בהבטחות ומלים נאות, עד אשר ישחק לי המזל אי־כה והִקְרָה לי שעה כשרה לנקמות.

"יום אחד, כשחמקתי מפניהם, ורוחי מדוכדכת יותר מכפי הרגיל, משוטט הייתי והולך שעה ארוכה בלא תכלית ברחובות נדחים ביותר, עד שלבסוף נתקלתי במקרה בקרן דוכנו של מוכר־ספרים. כיון שראיתי כסא בסמוך, לצרכם של לקוחות, צנחתי לתוכו בנָחוש, מבלי דעת למה, הפכתי בדפי הכרך הראשון אשר השיגה ידי. התברר כי זה קונטרס קטן על התכונה העיונית, שכתבו הפרופסור אֶנקֶה איש־ברלין או צרפתי בעל שם דומה לכך. שמץ ידיעה היה לי בענינים ממין זה, ומהֵרה נשקעתי יותר ויותר בתכנו של הספר – אכן פעמיים קראתיו תומָם בטרם אֵעור ואזכור את הנעשה סביבי. לעת הזאת החל החושך יורד, ואני כיננתי צעדי בַּיתה. אולם המַסה (בצרוף עם תגלית בתורת הגָזים, שמעט קודם לכך נמסרה לי בחזקת סוד חשוב מפי שאֵר־בשר מנאנץ) עשתה עלי רושם בל־יימחה, ועם שנשׂרכתי לי ברחובות האפלולים, גלגלתי ובחנתי בזכרוני את עיוניו המרקיעים, הסתומים לפעמים של המחבר. אי־אלו פסקות במיוחד פעלו על דמיוני פעולה יוצאת־מגדר־הרגיל: יותר שהגיתי בהן, יותר התגבר הענין אשר נעור בקרבי. המוגבל שבחנוכי בדרך כלל, ובפרט בוּרוּתי בנושאים הקשורים בחכמות הטבע, אלה לא די שלא יֵאֲשוני מיכָלתי להשיג את אשר אני קורא, ולא הניעוני להגות אי־אמון אל הרעיונות המעומעמים המרובים אשר צצו אגב, כך, אלא, אדרבה, אך הוסיפו להלהיב את דמיוני; ואני הרהבתי, או אולי השׂכלתי, לפקפק אם אותם רעיונות גלמיים, הצצים במוחות משולהבים, ויש להם מלוא מראיתה של תפיסה־שבחוש, אם אלה אין להם תכופות בפועַל גם מלוא הכוח, הממשות, ושאר סגולות שטבועות בה בזו.

"בשעה מאוחרת הגעתי הביתה, ומיד עליתי על משכבי. דעתי, מכל־מקום, תפוסה היתה מלישון, וכל הלילה שכבתי שקוע בהגיונות. השכמתי קום בבוקר, ובלהוּט שבתי אל דוכנו של מוכר־הספרים, וָאֶתן את כל המזומנים המעט אשר ברשותי בקנית אי־אלה כרכים שבמכניקה ובתכונה מעשית. משהבאתי את אלה בֶּטח אל ביתי, הקדשתי כל רגע פנוי למקראם, ועד־מהרה קניתי לי בעיונים ממין זה מומחיות שנראתה לי מספקת לצורך בצועה של איזו תכנית קטנה אשר נְתנה בי השטן, או יצרי הטוב. בהפוגות שבתקופה זו, שקדתי ככל יכלתי לרַצות את שלושת הנושים אשר ככה הציקוני. בדבר הזה הצלחתי לבסוף – קצת על־ידי שמכרתי מרהיטֵי ביתי כשעור מחצית תביעתם, וקצת על־ידי שהבטחתי לפרוע את הנותר עד שאשלים איזה זְמם קטן אשר אמרתי להם כי אני יוזם, ואשר בו בקשתי את עזרתם. בדרך כך (שכן אנשים נבערים היו עד־מאד) לא התקשיתי הרבה לגנוב את לבם לחֶפצי.

"משסודרו הענינים ככה, הצלחתי, בעזרת אשתי ובמֵירב החשאיות והזהירות, להפטר מכל רכוש אשר נותר עמי. ולִלווֹת, בשעורים קטנים, בתואנות שונות ומשונות, ובלא תֵת כלל את הדעת (בוש אני לאמר) על אמצעי הפרעון שיעמדו לרשותי בעתיד, סכום לא מבול של ממון מזומן. עם שנתוספו האמצעים ככה, החלותי קונה לפרקים מוּסְלִין־של־קַמְבְּרֵי, דק מאד, ביריעות בנות שנים־עשר יארד האחת; חבלי־מקלעת; הרבה מִלַּכַּת גומי־הודו; סל גדול ועמוק מעשה־נצרים, עשוי על פי הזמנה; ועוד כמה חפצים הנחוצים לבנינו ולציודו של כדור־פורח בלתי־רגיל במדותיו. את זה צִוִיתי לאשתי להתקין מהר ככל־האפשר, ואתן לה את כל הידיעות הדרושות באשר למעשה ולדרך עשיתו. בינתים עבּדתי את חבל־המקלעת להיותו רשת מספיקה במדותיה; עשיתי לה לולאה ועבותים כנחוץ; ואקנה הרבה והרבה מכשירים וחמרים לנסותם במרומי האויר. בשעות־הכושר העברתי בלילות, למקום מופרש מזרחה לרוטרדם, חמש חביונות חֲשוקות־ברזל, שתְכוּלָתָן חמשים גלון האחת, ואחת גדולה יותר; שש שפופרות־בדיל, שלש זרתות קָטרן, נאותות בתבניתן, ועשר רגלים לאורך; כמות של חומר מתכתי מיוחד, או כעין־מתכת, אשר בשמו לא אנקוב, ותריסר לגינים חומצה מצויה מאד. הגז אשר ייוצר מן היסודות האלה האחרונים הוא גז שמעולם עוד לא הפיקהו איש זולתי – או שלמצער מעולם לא נזקקו לו לתכלית דומה. כאן יכול אני רק להעֵז ולאמר, כי הוא יסוד של חנקן, שעת כה רבה סברו שאינו נתן להפרדה, וכי דחיסותו היא לערך 37.4 מונים פחות משל המימן. אין־טעם הוא, אך לא אין־ריח; בוער, בטהרתו, בלהבה ירקרקה וכהרף־עין יצמית חיי אנוש. לא הייתי מתקשה לגלות את סודו כולו, לולא היה זה שיך על־פי זכות (כאשר רמזתי תחלה) לאחד מאזרחי נאנץ, בצרפת, אשר מסרהו לי על־תנאי. אותו אדם המציא לי, בלי דעת את כונתי כלל, שטח לבנין כדור־פורח משלפוחית של בעל־חי מסוים, אשר בעדו לא תתכן כמעט התמלטות כלשהי של גז. אכן אני מצאתיה יקרה רב־מדי, ובכללו של דבר לא ידעתי נאמנה אם מוסלין־של קמברי מצופה גומי הודי לא ייטב כמוה. מצין אני זאת, שכן לדעתי מסתבר כי לעתיד־לבוא אפשר שינסה האדם האמור להמריא בכדור בחומר ובגז החדשים אשר הזכרתי, ואין את נפשי לשלול ממנו את זכות־הכבוד על המצאה מיוחדת־במינה מאד.

"בנקודה אשר התכונתי כי תתפוס כל אחת מהחביונות הקטנות בזו אחר זו מֶשך נִפּוּח הכדור, חפרתי גומה קטנה; בדרך זו היו הגומות למעגל בן עשרים־וחמש רגל לקוטר. במרכזו של מעגל זה, הוא המקום המכוון לחביונה הגדולה, גם חפרתי גומה עמוקה יותר, בכל אחת מן הגומות הקטנות, קבעתי ארגז המכיל חמשים ליטרה אבק־שרֵפה לתותחים,

ובגדולה שבגומות – חבית המכילה מאה־וחמשים ליטרה. את אלה – את החבית והארגזים – חברתי בדרך נאותה אל טורי־שרפה¹ מחוּפים; ומשהכנסתי אל אחד הארגזים קצה פתיל־בָּעֵר בן־ארבע רגלים לאורך בקֵרוב, כסיתי את הגומה, ואציג את החביונה מעליה, ואת הקצה השני אשר לפתיל־הבָּעֵר הנחתי בולט כדי זרת לערך, ובלתי־נראה כמעט מעֵבר לחביונה. אחר סתמתי את הגומות הנותרות, ואציג את החביות מעליהן במעמד היעוד להן!

“לבד מהחפצים המנויים למעלה, העברתי אל ה”מחסן", ואצפין שם, אחד מן המנגנונים המשופרים של מ. גְרים לדחיסתו של אויר ספירות. אכן, מצאתי כי המכונה הזאת טעונה שנויים נִכּרים עד שתסכון לשִׁמושים אשר להם כִּונתי להזקיקה. אולם ביגיעה קשה ובקשי־עורף לא־יֵרֶף, זכיתי לבסוף להצלחה מלאה בכל הכנותי. עד מהרה נשלם מעשה כדורי־הפורח. עתיד היה להכיל יותר מארבעים אלף רגל מעוקבת גז; עתיד היה להרימני בנקל, סברתי, על כל מכשירַי, וכן, אם אכלכל מעשי נכונה, אף על מאה־ושבעים־וחמש ליטרות זַבָּרית. שלוש פעמים צוּפָּה לַכָּה, ואת מוסלין־קַמְבְּרֵי מצאתי והנה כמוהו כמשי לכל דבר, באשר חזק הוא כמותו גם יָקרוֹ פחות בהרבה.

"עתה, משנכון הכל, הוצאתי מאשתי שבועת־סוד ביחס לכל מעשַׂי למיום בקרי ראשונה את דוכן מוכר־הספרים; וַאני עצמי הבטחתיה לשוב בהקדם ככל שתרשֵׁינה המסבות, נתתי לה את מעט הממון אשר נותר אתי, ואפרד ממנה לשלום. באמת לא חששתי לה כל עיקר. היא היתה מה שקוראים הבריות אשת־חיל, אף תוכל לכלכל הליכותיה בעולם בלא עזרתי. לאמתו של דבר סבור אני כי ראתה בי הולך־בָּטֵל – סתם רועה־רוח, שלא־יצלח אלא לבנית היכלות באויר, – ושמוח שמחה להפטר ממני. לילה אפל היה לילה בו נפרדתי מעליה, ואני לקחתי עמי, כשָלִישים, את שלושת הנושים אשר הטריחו עלי ככה, וַנִשּׂא את הכדור, עם המֶרכב והאביזרים, בדרך עקיפים, למקום שם הושמו שאר החפצים. שם מצאנום שרירים־וקַימים כולם, ואני נגשתי מיד לפעולות.

"היה זה הראשון באפריל. הלילה, כאשר אמרתי אפל היה; כוכב לא נראָה; וזרזיף גשם, שירד מפקידה־לפקידה, הטרידנו קשה. אולם עיקר דאגתי היתה בנוגע לכדור, אשר, חרף הלַכָּה הסָכָה עליו, החל מכביד מאד מחמת הלחות; גם אבק־השרֵפה צָפוי היה להשחֵת. אשר על כן גרמתי לנוגשַׂי השלושה שיעבדו בשקידה רבה, נַפֵּץ קרח סביב לחביונה המרכזית, וטרוֹד את החומצה בַשְׁאָר. אכן, הללו לא פסקו מהציקֵני בשאלות באשר למעשה שאני אומר לעשות בכל המנגנון הזה, גם הביעו מורת־רוח הרבה עקב היגיעה הנוראה אשר אני גורם להם. נפלא היה מבינתם (כך אמרו) מה טובה עשויה לצמוח מזה שירטבו עד־עור, אך בכדי לקחת חלק במעשי־כשפים מחרידים אשר כאלה. החלותי חושש, ואמשיך בעבודתי בכל כוחי, כי אכן אאמין אשר סברו השוטים הללו כי באתי בברית עם השטן, וכי, בקצרה, אך פועל־אוֶן אנוכי, אשר על כן יראתי מאד פן יעזבוני כָּליל. מכל־מקום, הֵפַסתי דעתם בהבטחות לסלק את כל החשבונות תומם, משאך אוכל לסים את העסק הזה שלפנינו. את הנאומים האלה פרשו להם, כמובן, על פי דרכם; ולא אפונה כי דמו בנפשם שעל־כל־פנים אנחל סכומים עצומים של ממון מזומן; ועל־תנאי שאפרע להם את כל שאני חב, ובתוספת־מה, בהתחשב בשרותיהם, עורב אני לבי לאמר כי לא נתנו דעתם הרבה על אשר יקרה את נשמתי או את נבלתי.

"מקץ כארבע שעות וחצי השעה מצאתי את הכדור מנופח די־הצורך. הצמדתי אפוא, את המרכב ואת כל מכשירַי נתתי בו: משקפת; מַדְלַחַץ, ששֻׁפַּר כמה שפורים חשובים; פעמון; מדחום; מדחשמל; מצפן; מחט מגנטית; שעון שְׁניות; פעמון; שופר־דִבֵּר, וכו' וכו' וכו'; כן גם כדור זכוכית, מרוקן מאויר, וחתום היטב במגופה, – מבלי לשכוח את מִתְקָן העִבּוּי, קצת סיד לא־כבוי, גליל חומר־חותם, מים למכביר, וכמות גדולה של צידה, דוגמת בשר מְצוּנָם, שמזינה הרבה ונפחה מועט ביחס. כן הבאתי במֶרכב זוג יונים וחתול.

"לעת הזאת כמעט האיר הבוקר, ומדומה הייתי כי כבר עת היא להפליג. כמו דרך־מקרה שמטתי סיגר דָלוק ארצה, ואגב שְׁחותי להרימו השכלתי להצית בחשאי את פסת פתיל־ההבעֵר, אשר קצהו, כאשר אמרתי בתחלה נזקר קמעה מעבר לשפתה התחתונה של אחת החביונות הקטנות. התחבולה הזאת לא הבחין בה כלל איש משלושת הנוגשים; אז קפצתי אל תוך המרכּב, כָּרַתי מיד את העבות היחיד אשר אחזני באדמה, ולהנאתי ראיתי כי ממריא אני במהירות בל־תצויר, נשוֹא בתכלית־הקלות זבָּרית עופרת בשעור מאה־שבעים־וחמש ליטרות, וכי ביכלתי להעלות עמי אף כפלים מכך. כשנתקתי מעם האדמה, עמד מד הלחץ בשלושים זרתות, ומד־החום ב־º19.

"אכן, כמעט אך הגעתי לגובה חמשים יארד, והנה שאוג ופרוץ מעלה אחרַי כרעם, ברועש ובנורא ביותר, התנשאו בסופה להבות אש, וחצץ, ועץ בוער, ומתכת לוהטת, ואברים רסוקים, בסמוך כדי־כך שלבי נפל בקרבי, ואני נפלתי על תחתית המרכב, מרעיד באימה. עתה באמת ידעתי כי גדוש גדשתי את הסאה, וכי עיקר תוצאות ההֶלם עוד לפני. הנה כך לא יצאה שניה ואני חשתי כי כל דמי פורץ אל רקותי, ותיכף לאחר־מכן החריד פתע זעזוע, אשר לא אשכחו עולמית, את הלילה, וכמו את עצם הרקיע פרם לגזרים. כשנמצאה לי אחרי־כן שהות להרהורים, הרי תלה תליתי את אדיר־עצמתה של ההתפוצצות, ככל שאני נוגע בדבר, בשרשה הנכון – במה שנמצאתי הַיְשֵׁר מעל לה, ובקו מֵירב־כוחה. אולם בעת ההיא היו כל מעינַי בהצלחת חיי. הכדור כשל תחלה, אחר התרחב כמשתולל, אחר כרכר סביב־סביב במהירות מחליאה, ולבסוף, התנודד וחגוג כשכור, רָמָנִי מעל שפת המרכב, ויניחני סָרוּחַ, בגובה מבעית, כשראשי כלפי־מטה, ופנַי לחוץ, בפסת חבל דל בת כשלש רגלים לאורך, שהשתלשלה באקראי מחֲגו סמוך לתחתית סל־הנצרים, ואשר כנפלי נסתבכה בה, למרבה־המזל, רגלי השמאלית. לא יתכן, לא יתכן בהחלט – לדַמות כְּמו את המזַוֵעַ שבמצבי, כבעוית התנשמתי – רעדה דומה לצמרמורת־קדחת הרגיזה כל בד וכל שריר בגופי – עיני חשבו לצאת מחוריהן – קֶבֶס איום עברני – ולבסוף התעלפתי והַכּרָתי נטלה ממני כליל.

"מה זמן נשארתי במצב זה, אין לאמר. מכל־מקום ודאי לא קצרה היתה העת, כי כאשר שב אלי משהו מתחושת הקיום, מצאתי והנה היום אור והולך, הכדור גבוה גובה עצום מעל תוהו של אוקינוס, וסימן יבּשה לא יֵראה מלוא תחומי האופק הכביר. אכן, בהתעַשְׁתי ככה לא היו הרגשותי בשום־פנים טעונות עֱנות כפי שנתן לשער. אמת שהרבה מן השגעון היה בסקירה השלֵוה אשר החלותי סוקר את מעמדי. הגשתי אל עיני כל אחת מידַי, בזו אחר זו. ואתמה מה זה הדבר אשר ארע וגרם את צביית העורקים, ואת שחור הצפורנים המחריד. אחרי־כן בדקתי בקפדה את ראשי, הָנֵע אותו חזור והנֵעַ, ובשים־לב מדוקדק מַשְׁתיהו, עד כי הצלחתי להניח את דעתי שאין הוא, כפי שכמעט וחשדתי, גדול מכדורי־הפורח. אחר, כיודעַ, מששתי בשני כיסי אברקַי, וכיון שנעדרו משם דפדֶפֶת וחפיסת מחצצי־שנים, עמלתי לתרץ את הֵעָלְמָן, וכיון שלא עלה הדבר בידי, היה בי מפח־נפש שאין להביעו. לעת הזאת עמדתי על כך שסובל אני צוקה רבה בפרק קרסולי השמאלי, וידֵעות מטושטשת במצבי החלה מנצנצת בקרבי. אולם, מוזר הוא לאמר! מוכה־תמהון לא הייתי גם לא הלום־בעתה, אם היתה בי בכלל הרגשה כלשהי, היתה זו כמין קורת־רוח צחקוקית מן התבונה שעתיד אני לגלות בהֵחלצי מדילמה זאת; וגם לרגע לא פקפקתי בכך ששלום יהיה לי בסופו של דבר. דקות אחדות נשארתי תפוס סרעפים עמוקים ביותר, זוכר אני ברור כי תכופות הדקתי שפתי, נתתי אצבעי אל צד חטמי, ונזקקתי לשאר עויות והעויות שמורגלים בהן בני־אדם אשר, כהרגיעם בכסאות־הנועַ שלהם, יהגו בענינים שיש בהם מן הסביכות או מן החשיבות. כיון שסברתי כי נמלכתי בדעתי די־הצורך, נתתי ידַי עתה, בזהירות ובמתינות הרבה, מאחרי גבי, ואפַתַח את אבזם הברזל הגדול השיך לחגורת תחתוני. אבזם זה שלש שנים היו לו, אשר, מהיותן חלודות כלשהו, נסובו בקושי רב על צירן. אכן, אחרי טרחת־מה, התקנתין במאונך לגוף האבזם, ואשמח למצוא כי נשארו קבועות במצבן זה. כשהמכשיר אשר עשיתי לי ככה אחוז בין שִׁנַּי, החלותי מתיר עתה את קשר עניבתי. כמה פעמים הוצרכתי להנפש עד שאוכל להפיק את התחבולה הזאת; אולם לבסוף הוּפָקָה. אל קצה אחד של העניבה צִמדתי את האבזם, ואת הקצה השני קשרתי, למרבה הבטחון, בהדוק על אמת־ידי. עתה משכתי גופי כלפי־מעלה, ואגב אמוּץ עצום של כח־שרירים הצלחתי, בעצם הנסיון הראשון, לזרוק את האבזם מעל המרכב, ולסַבּכו, כאשר שערתי מראש, בשפה המעוגלת אשר לסל־הנצרים.

"גופי נטוי היה עתה לעומת פאת המרכב, בזוית של ארבעים־וחמש מעלות לערך; אולם מכן אין להסיק כי נתון הייתי ארבעים־וחמש מעלות בלבד למטה מקו־האנך. אדרבה, עדין מוטל הייתי כמעט בקו ישר עם מישור האופק; שכן שִׁנוי התְנוחה אשר השגתי, דחק את תחתית המרכב בשעור נכר חוּצה למעמדי, שהיה אפוא מעמד של סכנה קרובה ביותר. אכן, יש לזכור כי כשנפלתי, בראשונה, מן המרכב, הרי אלו נפלתי כשפני אל הכדור, ולא מוֹּשָעות ממנו ולחוץ, כפי שארע בפועל; או אלו, מצד שני, ארע והחבל בו הייתי תלוי היה משתלשל מעל השפה העליונה, ולא בעד חרק סמוך לתחתית המרכב, – הרי נָקֵל לתאר אומר אני, כי בכל אחד מהמקרים המשועים האלה, נבצר ממני להשיג אף את המעט אשר השגתי עתה, והגלויים הנמסרים עתה ולידיעת הצבור אובדים היו כליל מן הדורות הבאים. אשר על כן רשאי הייתי גם רשאי להכיר טובה; אף כי, בעצם, עדין נואל הייתי מהכיר דבר, ומשך רבע שעה, אולי, תלוי הייתי באותה צורה מופלאה, בלא הוסֵף עוד גם מאמץ קל־שבקלים, ואגב שאננות מופלאה שבהנאה כסילית. אולם הרגש הזה פג חיש כלעומת שבא, ולאחריו באו זעוה, ובעתה, והרגשת חדלון־יֶשע גמור ואבדן. אכן, הדמים אשר עת כה רבה נאספו בורידי ראשי וגרוני, ואשר עד כה עודדו את רוחי בשגעון, עתה החלו שבים אחור בצנוריהם הנאותים. וכיון שבמשנה־בהירות ראיתי את הסכנה, אך ניטול ניטלו ממני ישוב־הדעת והאומץ לעמוד בפניהם. אולם, למזלי הטוב, לא ארכה החולשה הזאת הרבה. מבעוד־עת באה לישעי רוח היאוש, ובתְזזית קריאות ופרכוסים, הדפתי עצמי בפועל־ממש כלפי־מעלה, עד שלבסוף, תופס כבמלחצים בשָּׂפָה המְאווה־מכבר, נפתלתי־התהפכתי מעליה, ואפול הישֵׁר והרעֵד בתוך המרכב.

"רק כעבור עת־מה לאחר־מכן התאוששתי עד כדי לשית לבי כראוי אל הכדור־הפורח, אכן, אז בחנתיו בשׂום־שכל, ולרוחתי כי־רבה מצאתי כי לא נזוק. מכשירַי שלמים היו כולם, ולמזלי לא אבד ממני מאום מן הזברית והצידה. אמנם, כה היטב קבעתין במקומותיהן, עד כי תקלה כזו היתה מעיקרה בגדר המנעות. הצצתי בשעוני ואראה כי השעה שש. מוסיף הייתי ועולה במהירות, ומד־הלחץ הורה על גובה של שלושה ושלושת רבעי המיל. ממש למטה ממני, באוקינוס, נראה עצם שחור קטן, מארך קמעה בתבניתו, כשעור אריח־דוֹמינוֹ לכאורה, ודומה דמיון רב בכל המובנים לאחד הצעצועים ההם. משכִּונתי משקפתי כנגדו ראיתי ברור כי זו ספינה בריטית בת תשעים־וארבעה־תותחים, מתוחת מפרשים, עולה ויורדת במים בכבדות וחרטומה לפאת מערב־דרום־מערב. לבד מן האניה לא ראיתי כי אם את האוקינוס ואת השמים, ואת השמש, אשר עלתה מכבר.

"עתה אכן עת היא לי לבאר לכבוד־מעלתכם את מטרות מסעי. זכור יזכרו כבוד־מעלתכם כי צוקת המצב ברוטרדם הניעתני לבסוף להחליט על התאבדות. לא, חלילה, שהחיים עצמם היו לי לגועל ולזרא, אלא שנלאיתי שאת את לחצי ודחקי המוסיפים ותוכפים. במצב־נפש זה, בהיותי חפץ לחיות ועם זאת יגע־חיים, המציא הקונטרס שבדוכן מוכר־הספרים, נסמך על התגלית־בְּעִתָה אשר גלה שאֵרי בנאנץ, פתחון לדמיוני. אז חרצתי דעתי סופית, גמרתי אומר להסתלק, ולחיות בכל־זאת – לפרוש מן העולם. ובכל־זאת להמשיך בקיומי – הקצרה, אם נחדל מחידות, החלטתי, ויבוא עלי מה, להבקיע לי מעבר, אם אוכל, אל הירח. והנה, לבַל יחשבוני מטורף יותר מכפי שהנני, הנני והרציתי כמיטב יכלתי, את השקולים אשר גרמו לי להאמין כי מעלל ממין זה, אם גם קשה הוא בלי ספק, וטעון סכנה, לגבי רוח נועזת אין הוא דוקה מעבר לתחומי האפשר.

"רחוקו הממשי של הירח מן הארץ היה ענין ראשון לענות בו. והנה הפְּסִיקה הבינונית או הממוצעת שבין מרכזי שני המזלות היא 59,9643 פעם חצאי־הקוטר של קו־המשוה של הארץ, או אך כ־237,000 מיל. הפְּסיקה הבינונית הוא ממוצעת, אמרתי אולם יש לזכור כי היות ותבנית מסלול הירח היא אליפּסה אשר חוץ־מרכזיותה היא לא פחות מ־0.05484 מחצי־הציר הראשי של האליפסה עצמה, והיות והארץ מרכזה שרוי בנקודת המוקד שלה, הרי לוא יכולתי, אם כה ואם כה, להשכיל ולפגוש את הירח בפֵּרִיגֵאָה² שלו, כי אז התמעט המרחק הנקוב בשעור של ממש. אבל, בלא לומר עתה דבר על האפשרות הזאת, ברי היה מאד כי, על כל פנים, מ־237,000 המילים יהיה עלי לגרוע את חצי־הקוטר של הארץ, נאמר 4,000, ואת חצי־הקוטר של הירח, נאמר 1,080, בסך־הכל 5,080 ובכך תוָתר לפני בפועל, בתנאים רגילים, פְּסיקה של 231,920 מילים לְעָברה. והנה זה, השבתי אל לבי, אין הוא מרחק יוצא־מן־הכלל במאד. במסע על פני האדמה הושגה כפעם־בפעם מהירות של ששים מיל לשעה; אף גם מותר לצפות למהירות גדולה הרבה מכך. אולם אפילו במהירות זאת לא אהיה צריך ליותר מ־161 ימים על־מנת להגיע אל פני הירח. מכל־מקום, פרטים רבים הניעוני להאמין כי מהירות מסעי הבינונית אפשר עשויה תהיה לעלות הרבה מאד על ששים מיל לשעה, והואיל ושִׁקולים אלה העמֵק העמיקו רשומים בדעתי, אעמוד עליהם ביתר־הארכה לאחר־מכן.

"הענין השני לעין בו ענין חשוב היה הרבה יותר. מתוך אותות אשר יתן מד־הלחץ, מוצאים אנו כי, בהתנשאנו מעל פני הארץ, מניחים אנו תחתינו, בגובה 1,000 רגל, כחלק השלושים מכלל מַסַת אויר הספירה; כי בגובה 10,600, קרוב לשליש ממנה מתחתינו; כי ברום 18,000, שאינו רחוק משיא קוֹטוֹפּאקְסי, הגבהנו מעל מחצית הממשי, או, על־כל־פנים, מחצית הנשקל, שבכובד האויר שכדור־הארץ שלנו טוען, כי חישבו שבגובה שאינו עולה על חלק־המאה של קוטר־הארץ – לאמור, שאינו עולה על שמונים מיל – תהיה הקלישות מופלגת כדי־כך שבשום פנים לא יותן לכלכל שם את חיי החי, וכי, יתר על כן, האמצעים המדויקים ביותר שבהם יש בידינו לקבוע את מציאות האויר לא יהיו מספיקים להבטיחנו כי ישנו, אולם ראה ראיתי אני כי אלה החשובים האחרונים כולם מיוסדים על ידיעתנו הנסיונית את סגולות האויר, ואת החוקים המוכניים המְוַסתים את התרחבותו והתכוצותו, במה שנתן לקרוא לו, בלשון יחסית, סביבתה הסמוכה, של הארץ עצמה; ויחד עם זאת סְברה היא כי חיי החי בעיקרם, ובהכרח, אין בכוחם להשתנות בשום מרחק נתון שאין־להשיגו מפְּני האדמה. והנה כל מחשבה כזאת, ומתוך נתונים כאלה, הכרח שתהיה פשוט הֶקֵשית. שיא הגובה שהגיע אליו אדם מעולם הוא גובה 25,000 רגל, שהושג במעופם של האדונים גיי־ליסאק ובִיאוֹ. הרי זה גובה צנוע, אף בהשואה אל שמונים המיל הנדונים; ואנוס הייתי לחשוב שהענין מניח מקום לספק ומרחב גדול לעיון.

"אולם, לגופו של דבר, אגב התרוממות לגובה מסוים כלשהו, כמו האויר השקילה שמתנשאים אנו עליה עם כל התרוממות נוספת, בשום־פנים אינה מתאימה לתוספת ההגבהה (כאשר יראה ברור ממה שהוגד תחלה), אלא ביחס המתמעט בהתמדה. על כן, נראה בעליל כי, בכל אשר נגביה, לא נוכל, פשוטו כמשמעו, להגיע אל תחום שמהלאה לו לא תמָצא שום אוירה. הכרח שתהיה קימת, טענתי; אם גם אפשר שתהיה קימת במצב של קלישות אין־קץ.

"כנגד זאת ידוע היה לי שאין מחסור בנמוקים להוכחת מציאותו של תחום ממשי ומסוים לאוירה, אשר ממנו והלאה אין בהחלט כל אויר שהוא. אולם פרט שפסחו עליו הטוענים לתחום אשר כזה, דומה היה עלי שאם כי אינו מֵזים לגמרי את תורתם, אף על פי כן הריהו ענין הראוי לחקירה רצינית מאד. לכשנשוה את ההפסקות שבין הזמנים שבהם מגיע כוכב־השביט של אֶנְקֶה אל פֵּריהֵליוֹן³ שלו, ולאחר שנכיר, במדויק ביותר, בכל ההפרעות שסִבתן במשיכותיהן של המזלות, נראה כי התקופות קטֵנות בהדרגה; לאמר, שהציר הראש של אליפסת השָׁביט מתקצר והולך, בשעור אטי אך קבוע בתכלית. והנה כך בהחלט צריך הענין להיות, אם נניח, שמורגשת התנגדות הבאה מן השביט מאיזה חומר אֶתְרִי נדיר המלא את גלילות מסלולו של זה. שכן נראה בעליל כי אמצעי כזה, שהוא מעכב את מהירות השָׁביט, חיב להגביר את כוחו הצֶנְטְרִיפֵּטָאלי על־ידי שיחליש את כוחו הצֶנְטְריפוּגָלי. לשון אחרת, משיכת השמש תהיה מתמידה להשיג משְׁנֶה־עָצְמָה, והשָׁביט יִמָּשך קרוב יותר ויותר עם כל תְסוּבָּה. ואמנם אין כל דרך אחרת לתרץ את כל ההשתַנות האמורה. אולם שוב: – הקוטר האמתי של ערפליות אותו שביט עצמו, רָאו בו שהוא מצטמצם חיש עם שהוא קרֵב אל השמש, ומתרחב באותה רהיטות כשהוא מפליג לעומת האַפְהֵלְיוֹן⁴ שלו. כלום לא צדקתי שהנחתי, עם מר ואלף, כי התכוצות נפח זו, שלכאורה מקורה בהצטמצמות אותו אמצעי אתרי שעליו עמדתי תחלה, ושדחיסתו תלויה בסמיכותו אל השמש. התופעה העדשית־בתבניתה, הקרויה גם אור־האפודה⁵, היתה דבר ראוי לשימת־לב. קרינה זו, הגלויה כל־כך באזור החום, ושאין לְערבה באיזה נוגה מֵטֵאורי שהוא, מתפשטת מן האופק אלכסונית כלפי־מעלה, ומתנהלת דרך־כלל בעקבות קו־המשוה של השמש. לי נראתה זו מפורש כמין אוירה קלושה המתפשטת מן השמש ולחוץ, למִצְער מעֵבר למסלול של נוגה, וסבור הייתי שאף הרחק מזה לאין־שיעור⁶. אכן, לא יכולתי להניח כי אותו אמצעי, גבול לו בנתיבה של אליפסת השָׁביט, או בסמיכותה הקרובה של השמש. נהפוך הוא, נָקל היה לדמות כי מלא הוא את כלל תחומיה של מערכת המזלות שלנו, דחוס כדי שאנו קוראים אוירה אצל המזלות עצמם, ובכמה מהם אולי משתנה הוא מטעמים גאולוגיים טהורים: לאמור, משתנה, או משונה במדותיו (או בטבעו המוחלט) משום חמרים המאוּידים מן המסלולים כשלעצמם.

"כיון שנקטתי השקפה זו על הענין, שוב לא היו פקפוקי מרובים. משהנחתי כי בדרכי אפגע באוירה שבעיקרה כמוה כזו שעם פני הארץ, סברתי כי, על־ידי מִתקנו המחוכם מאד של מר גְרים, יקל עלי לעַבותה בכמות מספקת לצרכי נשימה. בכך יסולק ראש המכשולים שבמסע אל הירח. ובאמת שקעתי קצת ממון ועבודה הרבה בסגול המתקן לתכלית המכוונת, ובבטחה צִפִּיתִי לתשומתו⁷ הצְלֵחה. אם אך אוכל להשלים את המסע בתוך כדי איזו תקופה המתקבלת על־הדעת. דבר כזה היה מחזירני אל המהירות בה יתכן לנסוע.

"אמת שכדורים־פורחים, בשלב הראשון להַרקיעם מן הארץ, ידוע בהם שהם מגביהים במהירות צנועה ביחס. והנה עצמת ההגבהה כל־כולה טמונה במותר הכּוֹבד אשר לאויר הספירה בהשואה לגז שבכדור־הפורח; ועם ראיה ראשונה, לא יסתבר כי, ככל שהכדור מוסיף וגָבֵהָּ, ונמצא מגיע בזו אחר זו אל שכבות ספיריות שדחיסותן פוחתת במהירות – לא יסתבר, אומר אני, כל עיקר כי, בהתקדמות זאת כלפי מעלה, תוחש המהירות התחילית. כנגד זאת, לא מצאתי שבאיזו הַמְרָאָה מן הידועות לנו, הוכח ששעור ההתרוממות המוחלט פוחת פחיתה־שבנראה; אף כי דין שיהיה כן, ולוא גם אך משום התמלטות הגז מתוך כדורים שבנינם גרוע, ושלא צופו בחומר טוב מן הלכּה המצויה. נראה היה, אפוא, שפעולתה של התמלטות כעין זו די בה אך לשקול כנגד פעולת ההאצה שהושגה בהתמעט רחוקו של הכדור ממרכז הכּוֹבֶד. עתה השבתי אל לבי כי, באם אמצא בדרכי את האמצעי אשר צירתי לעצמי, ובאם יתברר כי בעיקרו הריהו מה שאנו מכַנים בשם אויר־הספירה, הרי לא חשוב יהיה הרבה, ביחס, באיזה מצב קלישות מופלגת אמצאהו – לאמור, ביחס לעצמת ההגבהה שלי – שכן הגז אשר בכדור, לא בלבד שהוא עצמו יהיה נתון להתקלשות דומה (אשר ככל שתחול, אוכל לסבול התמלטות כַשעור הנחוץ למניעת התפוצצות), אלא שמהיותו מה שהנו, יוסיף להיות, על כל מקרה מצוין בקלותו מכל תרכובת שהיא של חנקן וחמצן, הנה ככה היה סכוי – בעצם מסתבר היה מאד – כי, במהלך התרוממותי בכלל אגיע לנקודה שם ישוה המשקל הכולל של כדורי הכביר, של הגז המופלא לאין־שעור שבתוכו של המֶרכב, ושל אשר בו, למשקל המסה של האויר הסובב שהודח; והדבר הזה על־נקלה יובן שהוא התנאי היחיד העשוי לעכב את הגבהתי. אולם, אם אך תושג נקודה זו, אוכל לפטור עצמי מזַברית ושאר משא בשעור של קרוב לשלש־מאות ליטרה. בינתיים יהיה כח המשיכה מתמעט בהתמֵד, ביחס ישר אל רבועי המרחקים. וככה, במהירות מואצת בשעור עצום, אגיע לבסוף אל אותם אפסי־תחומים שם משיכתה של הארץ מבוטלת על ידי זו של הירח.

"אכן, עוד קושי היה שהדריכני מנוחה מעט. בדקו ומצאו כי, בהמראה לגובה נכּר כלשהו בכדור־פורח, הרי מחוץ לכאב שהנשימה כרוכה בו, מורגשת מצוקה בראש ובגוף, המלוּוָה תכופות זיבת דם מן האף, ושאר גלויים מפחידים, והרי זו מטריחה ומוסיפה ככל שנוסיף גובה⁸. היה זה הרהור מבעית כלשהו בטבעו. כלום לא מסתבר הוא שיתרבו גלויים אלה עד שאחריתם המוֶת עצמו? בסופו של דבר חשבתי כי לא כן הוא. את מקורם של הללו יש לחפש בירידתו המוסיפה־והולכת של לחץ־האויר המורגל על פני־שטחו של הגוף, ובהתנפחות כלי־הדם השטחיים שבעקב כך – לא בהתפרקות מפורשת כלשהי במערכת גוף החי, כבמקרה של קושי בנשימה, מקום שדחיסות הספירה פחותה מבחינה כימית מכפי צורך טיהורו היאות של הדם בחדר מחדרי הלב. אם אך לא יחדל טיהור זה, לא ראיתי, אפוא, כל מניעה לקיומם של חיים אפילו בחלל ריק; שכן התרחבות החזה והתכוצותו, שברגיל היא קרויה נשימה, פעולה שרירית טהורה היא, והיא עִלתו, לא תוצאתו, של נֶשֶׁם. הקצרה, תפסתי כי, עם שיסכין הגוף אל חֶסֶר לחץ־האויר, תמעטנה בהדרגה תחושות הכאב – וכי סבול אסבול כל זמן שתתקימנה, בדבר הזה סמכתי בבטחה על קשיות הברזל אשר למבנה גופי.

"ככה, אם על כבוד־מעלתכם טוב, הרציתי קצת מן השקולים ואם גם בשום־פנים לא את כל השקולים, אשר גרמו לי שאזום את התכנית של מסע אל הירח. מכאן והלאה אשים לפניכם את תוצאתו של נסיון שלכאורה כה נועז הוא במהותו, ואשר, על כל פנים, אין מקביל לו ואח בקורות אנוש.

"משהגעתי עד הגובה שצוין תחלה – לאמור, שלושה ושלושת־רבעי המיל – הפרחתי מן המרכב כמות של נוצות, ומצאתי כי עודני מתרומם במהירות מספקת; כיון שכך לא היה כל צורך לפרוק משהו מן הזברית. שמחתי בכך, שכן מבקש הייתי לקים עמי משקל רב ככל אשר אוכל שאת, מן הטעם הברור שלא יכולתי להיות בטוח לא במה שנוגע למשיכת הירח ולא במה שנוגע לדחיסות אוירו. לעת הזאת עדין לא ידעתי כל אי־נוחות שבגוף, נשמתי בחרות יתרה, ולא חשתי בראשי אף כהוא־זה. החתול רובץ היה בכובד־ראש מרובה אל מקטרני, אשר פשטתי, ומביט אל היונים בארשת של שויון־נפש. אלו האחרונות, שקשורות היו ברגל, למנוע את בריחתן, עסוקות ושקועות היו בניקור קצת גרגרי אורז שפוזרו להן בתחתית המרכב.

"עשרים דקות אחרי שש הראה מד־הלחץ על גובה 26,400 רגל, שהם חמשה מיל בדיוק נמרץ. הסְכות דומה היה שאין קץ לה. אכן, הנקל מאד לחַשֵּׁב על־פי גיאומטריה כדורית את גודל שטח הארץ אשר חזיתי. יחס פניו הקמורות של פלח־כדור כלשהו, לגבי כלל פניו של הכדור עצמו, הוא כיחס הסִינוס המהופך של הפֶּלח לגבי קטרו של הכדור. והנה, במקרה שלי, היה הסינוס המהופך – לאמור, עבי הפֶּלח אשר מתחתי – שוה לערך לשעור גבהי, או לגובה נקודת־הראות מעל פני השטח. ‘כחמשה מילים, אם־כן, לגבי שמונה אלפים’, בזאת תוּבּע מנת שטח הארץ אשר נראתה לי. לשון אחרת, חזיתי כחלק אחד מאלף־ושש־מאות של כלל פני שטחו של כדור־הארץ. הים נראה ממורט כראי, אף כי, במשקפת, התחַור לי כי נגרש הוא גם נגעש. הספינה לא עוד נראתה, שכן נסחפה מזה והלאה, לפאת־מזרח כמדומה. עתה החלותי חש, מפקידה לפקידה, מחוש קשה בראשי, בפרט סמוך לאזנים – נשימתי, מכל־מקום, עדין היתה חפשית במדה מספקת. החתול והיונים כמו לא ידעו אי־נוחות כלשהי.

"עשרים דקות לפני שבע נכנס הכדור לתוך שורה ארוכה של עננים סמיכים, אשר הסבו לי צרה מרובה, לפי שהזיקו למתקן העבוי שלי, ורטבוני עד־עור; אמנם היתה זו הזדמנות מופלאה, שכן לא האמנתי כי יתכן אשר יתקים ענן שכזה בגובה רב כל־כך. ראיתי לטוב לי, מכל־מקום, להשליך שני בולי זברית בני חמש ליטרות האחד, שָמור לי עוד משקל מאה־ששים־וחמש ליטרה. כיון שעשיתי כן, רַמְתִי עד־מהרה מן הקושי ומעלה, ותכף־מיד נוכחתי לראות כי מהירות הַגְבָּהָתִי רבתה במאד. שניות אחדות לאחר צאתי את הענן חלף נצנוץ ברק עז מקצהו עד קָצֶה, והענן כלו התלקח, מלוא מדתו הכבירה, כשפעת פחמים שהובערה. דבר זה, יש לזכור, נפל בעצומו של אור יום. אין דמיון אנוש אשר יוכל לצַיר את שגב המראה אשר היה נגול בְּחוּל תופעה כעין זו בחשכת הלילה. אפשר והיה נמצא כי התופת עצמה ציור מתאים היא. אם כה ואם כה, שערותי סמרו בעודי לוטש עיני הרחק מַטה אל קרֶב התהומות הפעורות, ודמיוני משולח ויורד, וטופף־עובר בלשכות המקומרות המשונות, ובבְּלוּעוֹת האדמוניות, ובחללים האדומים המאוימים, אשר לאש הבהילה בת־אין־החקר, בדוחק הצלתי נפשי. אלו הוסיף הכדור שהוֹת עוד עת קצרה מאד בתוך הענן – לאמור, אלולא החלטתי, מחמת אי־הנוחות שבהֵרָטְבות לפרוק מן הזברית – הרי אפשר גם מסתבר שהיה הדבר מֵסֵב בנפשי. סכנות כאלו, אף כי כמעט לא תושבנה אל לב, אולי הן הגדולות אשר בסכנות שנפגשים בהן בכדורים־פורחים. אכן, לעת הזאת הגעתי לגובה רב מכדי שאוסיף לחשוש לכמו אלו.

"עתה עולה הייתי חיש, ובשעה שבע הורה מד־הלחץ על גובה לא פחות מתשעה מיל וחצי. החלותי מתקשה מאוד בשאיפת אויר. גם ראשי כאב עלי להפליג; וכיון שעת־מה חשתי כמין לחות על לחיי, גליתי לבסוף כי דם הוא זה, הרוהט לזוב מתופי אזנַי אף לעיני חששתי מאד. כאשר העברתי ידי עליהן דומה היה כי נבלטו מחוריהן בשעור שאין לזלזל בו; וכל העצמים במרכב, ואף הכדור־הפורח עצמו, נראו לי נעוים. גלויים אלה עלו על המשוער מראש, ויסֵבו לי חרדת־מה. במצב זה השלכתי מן המרכב, בפחזות רבה, ובלא שקול־דעת, שלושה בעלי זברית שלש ליטרות הבול. ההאצה שהושגה ככה בשעור ההתרוממות נשאתני מהר מדי, ובלא דֵרוג מספיק, אל שכבת אויר קלוש ביותר, וכתוצאה כמעט והושם קץ לי ולמעפָּלִי. פתאם תקפתני עוית אשר ארכה למעלה מחמש דקות, ואף כאשר שככה זאת, במדת־מה, לא יכולתי להחליף רוח כי אם בהפסקות ארוכות, ואגב פרפור ופרכוס, – בעוד דם שותת־שופע מאפי ואזני, וכלשהו מעיני. היונים כמו מתענות היו ענויים מופלגים, ותטרחנה לנוס; ואלו החתולה יללה להחמיל, ובלשון שלוחה ומדולדלת תעתה במרכב כה־וכה כאלו בא רעל במֵעיה. במאוחר מדי עמדתי עתה על פחזותי הרבה בפריקת הזברית, ואתחלחל. לא צפיתי אלא למיתה, ולמיתה בתוך כדי דקות מספר. הסֵבל הגופני אשר נשאתי אף הוא גרם שיבצר ממני כמעט לנקוף אצבע להצלת חיי. דל היה כח החשיבה אשר נותר לי, ועצמת הכאב בראשי כמו גוברת היתה חיש. כיון שכך, דמיתי כי עוד מעט יתבלעו חושי כָּליל, וכבר תפסתי באחד מחבלי המגופה על מנת לנסות ולנחות, אולם אז זכרתי את אשר עוללתי לשלושת הנושים, ואת העשוי לחול על ראשי עקב כך, אם אחזור, ומפני כך, נעכבתי לפי־שעה. רבצתי בתחתית המרכב, ואנסה להתעשת. בזאת הצלחתי כדי כך שהחלטתי לנסות באבוד דמים. אכן, לפי שלא היה אתי אזמל, נאלצתי לגזור כמיטב יכלתי, ולסוף הצלחתי לפתוח בלהב אולרי עורק בזרוע שמאלי. אך החל הדם לשטוף ורוָחה מוחשת באה לי, ועד שאבדתי דם כשעור מחצית אגן בינוני, סרו מעלי מרבית החמורים שבגלויים. עם זאת לא ראיתי טעם לנסות ולעמוד על רגלי מיד; תחת זאת קשרתי זרועי כמיטב אשר אוכל ואשכב דומם כרבע השעה. כתום העת הזאת קמתי והנה אני פטור ממכאוב יותר מכפי שהייתי משך השעה האחרונה להתרוממותי. קשי הנשימה, מכל־מקום, פחת במדה מועטה מאד, ואראה כי מהֵרה נחוץ יהיה בהחלט לעשות שמוש בעַבּאי, הוא מכשיר העבוי שלי. עד כה וכה, ואני, כהביטי אל החתולה, ששוב היתה רבוצה בנחת ובכנוס־אברים על גבי מקטרני, גליתי לפתיעתי היתרה כי בעצם שעת חולשתי הביאה זו לאור עולם שלושה חתלתולים. היתה זו תוספת למספר הנוסעים, שאני לא צפיתי לה כל עיקר; אולם המאורע היה לי לרצון. המצא ימציא לי הזדמנות להעמיד בכעין בחינה את אמתותו של נחוש, אשר, יותר מכל דבר זולתו, השפיע עלי לנסות בהרקעה הזאת. דַמֵּה דִמיתי כי הסבילה המורגלת של לחץ־אויר על־פני הארץ היא הנה, או כמעט שהנה, הסבה לכאב הכרוך בקיומו של החי הרחק מעל לפני השטח. אם ימצא כי סובלים החתלתולים כמוהם כאמם, וידעתי כי סְברתי משובשת, אולם אם לא כן יהי, והיה לי הדבר כחזוק נמרץ לרעיוני.

"בשעה שמונה הגעתי בפועל־ממש לרום שבעה־עשר מילים מעל פני הארץ. כיון שכך סברתי שברור כי מהירות התרוממותי לא די שהיא גוברת ומוסיפה, אלא שההתקדמות נראית היתה בשעור מועט אף אלולא פרקתי מן הזברית. מחושי ראשי ואזני חזרו, מפקידה לפקידה, בעַז, וחטמי עדין היה שותת לפרקים; אולם דרך כלל היה סבלי קל הרבה מכפי שנתן לשער. אכן, הקושי בנשימה גובר היה ומוסיף מרגע לרגע, וכל שאיפה היתה מלווה פרכוס מטריד בחזה. עתה הוצאתי את מתקן העבוי מאריזתו, ואכינהו לשמוש מידי.

"מראה הארץ, בפרק זה של התרוממותי, יפה היה גם יפה. לפאת מערב, צפון, ודרום, כמלוא העין, פרוש היה, כגליון אין־קץ, ים שוקט לכאורה, שמרגע לרגע תכלתו מתעזזת. מרחק עצום מזרחה, אם כי נראים היטב, השתרעו איי בריטניה הגדולה, כְּלל חופי האטלנטי של צרפת וספרד, עם משהו מחלקה הצפוני של יבשת אפריקה. אי־אפשר היה לגלות גם זכר לבנינים יחידים, והגאים בכְרַכֵּי אנוש נמוגו כליל מעל פני האדמה.

"מה שהתמיהני בעיקר, במראית הדברים מתחת, היתה הקְעירות המדומה של פני שטחו של כדור־הארץ. בנמהר למדי שערתי שעם התרוממותי תתגלה קמירותה האמתית; אולם די היה במעט מחשבה לישֵׁב את הסתירה. קו מושלך ממעמדי במאונך אל הארץ, היה נעשה נצבוֹ של משולש ישר־זוית, אשר בסיסו מתמשך מן הזוית הישרה עד האופק, ושוקו מן האופק עד למעמדי. אולם גבהי זעום או בטל היה בהשואה אל סְכותי. לשון אחרת, בסיס המשולש המשוער ושוקו כה ארוכים היו, במקרה שלי, בהשואה אל הנצב, עד כי שני הראשונים אפשר היה לחשבם מקבילים כמעט. בדרך כך נראה אפקו של המעופף תמיד על מישר אחד עם המרכב. אבל כיון שהנקודה הנמצאת ישר תחתיו דומה שהיא נמצאת, גם נמצאת היא, מרחק רב למטה ממנו, נדמה גם, כמובן, שנתונה היא מרחק רב למטה מן האופק. מכאן רושם הקעירות; ורושם זה הכרח שיעמוד בעינו, עד אשר תהיה ההתרוממות הגדולה ביחס לגבי הסכות, כדי־כך שתעלם המקבילוּת המדומה בין הבסיס והשוק.

"היונים, כיון שלעת הזאת דומה היה שסבלן מרובה, החלטתי לשלחן לחפשי. תחלה התרתי אחת מהן, יונה אפורה־מנומרת יפהפיה, ואציגה על שפת מעשה־הנצרים. נראה היה בה שחרדתה מופלגת, והיא הביטה בדאגה על סביביה, אגב נפנוף כנפים ובקול הגיה רמה, אולם אי־אפשר היה לשדלה שתרהיב לנטוש את המרכב. לבסוף נטלתיה בידי ואפריחה כדי עשרים פסיעה לערך מן הכדור. אפס, בניגוד להשערתי, לא טרחה זו לרדת, כי במאמצים גדולים נסתה לשוב, אגב קולות קריאה חדים ונוקבים מאד. לבסוף הצליחה לחזור על מעמדה על השפה, אולם אך עשתה כן וראשה צנח על חזה, והיא נפלה מתה בתוך המרכב. חברתה שחק לה מזלה יותר. על־מנת שלא תעשה כדוגמת חברתה ותחזור, הטלתיה מטה בכל כוחי, ולהנאתי ראיתי כי מוסיפה היא רדת במהירות רבה, כשהיא עושה בכנפיה דרך־קלות, ובאורח טבעי בתכלית. לא ארכה השעה והיא נתעלמה מעין, ואין ספק בידי שהגיעה לביתה בשלום. השונרית, שכמו החלימה מחָלְיָה במדה רבה, זללה עתה בנפש חפצה את הצפור המתה, ובמראית שביעות־רצון יתרה שכבה לישון. גוריה עליזי־חיים היו, ועד הנה לא נראה בם אות קל־שבקלים, למצוקה כלשהי.

"בשמונה ורבע, כיון ששוב לא יכולתי לשאוף אויר בלא מכאוב חמור ביותר, נגשתי מיד לכונן סביב למרכב את המנגנון השיך לעַבָּאי. מנגנון זה יצריך הסבר־מה, וכבוד־מעלתכם יואילו לזכור כי מטרתי היתה, בראש וראשונה, להקיף כליל את עצמי ואת המרכב במחסום נגד האוירה הקלושה עד־מאד בה הייתי מתקים, מתוך כונה להביא מִפְּנים למחסום, באמצעות העַבָּאי שלי, כמות מאותה אוירה שעובתה במדה המספיקה לצרכי נשימה. במחשבה זאת הכינותי שק גומי חזק מאד, חסום־מאויר בתכלית, אך גמיש. בתוך שק זה, שהיה בעל מדות מספיקות, הושם אי־כה המרכב כולו. פרושו של דבר, שנמתח (הוא השק) על פני כל תחתית המרכב, על גבי צלעותיו של זה, וכן הלאה, לאורך בָּרָם של החבלים, עד השפה או החשוק העילי מקום שמעשה־הרשת מצומד. כיון שמשכתי־העליתי את השק ככה, ויהי לי לחומה שלמה מכל עבר, וממטה, דרוש היה עתה לפרוף את קדקדו או פיהו, על־ידי שיועבר מעל חשוקה של הרשת, – לשון אחרת, בין הרשת והחשוק. אולם לוא הופרדה לצורך כך הרשת מהחשוק, מהו שיחזיק במרכב בינתיים? והנה הרשת לא היתה פרופה אל החשוק דרך־קבע, אלא מצומדת בכמה וכמה לולאות או עניבות. על כן לא פִּתחתי כפעם בפעם אלא קצת מלולאות אלו, והמרכב נשאר תלוי ואחוז בנותרות. כיון שתחבתי ככה חלק מבד עליתו של השק, שבתי ופרפתי את הלולאות – לא אל החשוק, שכן דבר זה מן הנמנע היה, משום שעתה חצץ הבד, – אלא אל שורה של כפתורים גדולים, קבועים בבד עצמו, כדי שלש רגלים למטה מפי השק, שהפסיקות בין הכפתורים כונו לתאום את הפסיקות שבין הלולאות. כתום המעשה הזה, פותחו עוד קצת מן הלולאות מעל השפה, שורבב עוד חלק מן השק, ואחר חוברו הלולאות שהותרו אל כפתוריהן המתאימים. בדרך כך נתן לתחוב את כל עִליתו של השק בין הרשת לבין החשוק. ברור שהחשוק ישמוט עתה לתוך המרכב, ואלו כלל משקלו של המרכב עצמו, על כל אשר בו, יהיה אחוז בחוזק הכפתורים בלבד. עם ראיה ראשונה דומה שתהיה זו תלות בלתי־מספקת; אלא שבפועל לא היתה כן כל־עיקר, שכן לא די שהכפתורים עצמם חזקים היו מאד, אלם שסמוכים היו זה לזה כדי כך שהיה כל אחד מהם נושא בחלק מועט מאד מכלל הכובד. לוא גם היו המרכב ותְכוּלָתוֹ כבדים פי־שלושה משהיו, לא הייתי חושש כלל. עתה שבתי הרימותי את החשוק אל מִפְּנים לצפוי הגומי, ואקבעהו בגבהו הקודם לערך בשלש יתדות קלות שהוכנו לצורך כך. זאת עשיתי, כמובן, בכדי שיהיה השק נפוח ברומו, ובכדי שתתקים תחתית הרשת בתנוחתה הראויה לא נותר עוד עתה אלא לפרוץ את פי השק; וזאת בצעתי על־נקלה על־ידי שקבצתי את קפליו יחדו ובאמצעות כעין עוצר־דם פתלתים מפְּנִים בהדוק מאד.

"בפאות הכסוי אשר ככה הותקן סביב המרכב, נקבעו שלש שמשות עגולות של זכוכית עבה אך בָּרָה, אשר בעדן יכולתי לראות בלי קושי את סביבי בכל כוון אפקי. בדומה לכך היה באותו חלק הבד, שהוא התחתית, חלון רביעי, מאותו מין, וחופף לארובה קטנה ברצפת המרכב עצמו. ככה נתן לי לראות במאונך למטה, אולם מכיון שנוכחתי לדעת שמן הנמנע לקבוע דבר בדומה לזה מעל, משום המיוחד שבסתימת הפתחון שם, והקמיטות שנקמט הבד מתוך כך, צפוי היה לי שלא אראה כל עצם הנמצא הישֵׁר מעלי. דבר זה, כמובן, לא היה חשוב הרבה: גם לוא היה בידי לקבוע חלון ברום, היה הכדור־פורח עצמו מניאני מעשות בו שמוש כלשהו.

"רגל אחת לערך למטה מאחד החלונות הצדדיים היה פתחון עגול, שלש זרתות קטרו, נעטר במסגרת של פליז המותאמת בשפתה הפנימית לסבוביו של בורג. במסגרת זו מוברגת היתה שפופרתו הגדולה של העבאי, ואלו גוף המכונה היה, כמובן, בתוך תא הגומי. בעד השפופרת הזאת נשאבת היתה כמות של האוירה הקלושה, באמצעות חלל־ריק שנוצר בגוף המכונה, וממנה היתה משתלחת, במצב של התעבות, ונבללת באויר הדק הנמצא כבר בתא. משחזרה פעולה זו ונשתנה כמה פעמים, נמלא התא אויר היפה לכל צרכי הנשימה; אולם במקום מצומצם כל־כך בהכרח עשוי היה להפָּסד, בזמן קצר, ולהפסל לשמוש מחמת מגע תכוף עם הריאות. או אז נפלט היה האויר על־ידי שסתום קטן שבתחתית המרכב; – על־נקלה היה האויר הדחוס שוקע לתוך האוירה הדקה יותר למטה. למניעת אי־הנעימות שבבריאת חלל גמור בכל רגע בתוך התא, לא היה זכוך זה בא על סיומו בבת־אחת, אלא במודרג, – השסתום נפתח היה לשניות אחדות בלבד, וחוזר ונסגר, עד שבהַקשה אחת או שתים היתה משאבת העבאי ממלאה את חֶסֶר האוירה שנפלטה. לצורך נסוי הנחתי את החתולה וגוריה בסל קטן, ואת זה תליתי מחוץ למרכב בכפתור שבתחתית, סמוך לשסתום, אשר בעדו יכולתי לזונם בכל רגע של צורך. זאת עשיתי אגב סכון־מה, וקודם שאגיף את פי התא, על־ידי שהושטתי אל מתחת למרכב את אחד היתדות שנזכרו תחלה, שאונקל הוצמד אליו. משאך הוכנס האויר הדחוס לתא, נטל צרכם של החשוק והיתדות; שהתפשטות האויר שבִּפְנִים נפחה ברב־כוח את הגומי.

"כשכליתי את הסדורים האלה תומם ומלאתי את התא כמבואר, היתה השעה התשיעית חסרה רק עשר דקות. כל אותה שעה שהייתי עסוק ככה, סבלתי מצוקה נוראה ביותר מחמת קשי נשימה, ומרה נחמתי על הרשלנות – או, נכון יותר על גבורת־הפחז־בה חטאתי, בדחותי עד הרגע האחרון ענין שחשיבותו כה רבה. אולם כיון שסימתי לבסוף, מהרה החלותי קוצר קצירי ברנה. שוב היתה נשימתי חפשית וקלה בתכלית – ובאמת מדוע לא תהי כן? כמו־כן נפתעתי הפתעה נעימה למצוא עצמי גאול במדה מרובה מן מחושים העזים בהם עוניתי קודם לכן. כאב־ראש קל, מלווה תחושת מלֵאות או תפיחות בסביבי אמות־היד, הקרסולים והגרון, היו כמעט כל אשר עליו יכולתי להתאונן עתה. ככה כמו הוכח בעליל כי עיקר המציק הכרוך בהעדר לחץ האויר אכן פג, כפי ששערתי, וכי הרבה מן הכאב שסבלתי בשעתים האחרונות יש לתלותו אך ורק בנשימה זעומה.

"בשעה תשע חסר עשרים דקות – לאמר, קצת קודם שאגיף את פי התא, הגיעה הכספית אל גבולה, או עמדה מפעול, במד־הלחץ, שמאריך היה בבנינו, כפי שכבר צינתי. אז הורה על גובה של 132,000 רגל, או עשרים־וחמשה מיל, ונמצא שבעת ההיא השקפתי על שטח ארץ שאינו נופל מחלק השלש־מאות־ועשרים מכלל שטחה שמִלְּבָר. בשעה התשיעית שוב נתעלמה ממני האדמה לפאת מזרח, אולם לא בטרם אעמוד על כך שהכדור נשא חיש לצפון־צפון־מערב. האוקינוס תחתי עדין היתה לו מראית קְעירות, אף כי תכופות הפריעו את ראיתו שפעות הענן ששטו כה־וכה.

"בתשע וחצי זרקתי לשם־נסיון מלוא חופן נוצות בעד לשסתום. הללו לא רחפו כפי שצפיתי, אלא צנחו אנכית, כקלע, כולן כאחת, ובמירב המהירות, – ובן שניות מספר נתעלמו מעין. בתחלה לא ידעתי מה פשר התופעה הזאת המופלאה; שנבצר ממני להאמין כי התרוממותי הוצאה בפתאום במדה עצומה כל־כך. אולם עד־מהרה עלה בדעתי שהאוירה קלושה עתה בהרבה מכדי לשאת אף בנוצות; כי באמת נפלו, כפי שנדמה, במהירות רבה; וכי אותי הפתיע סכום המהירויות של ירידתן הן והתנשאותי אני.

"בשעה העשירית מצאתי כי לא רב הוא אשר ישוה לי לשעות אליו. הענינים התנהלו להם למישרים, ואני סברתי כי הכדור עולה מעלה במהירות המתרבה ומוסיפה מרגע לרגע, אף כי שוב לא היה לי דבר לקבוע על־פיו את שעור ההתרבות. לא ידעתי מכאוב או מצוק כלשהם ורוחי צהולה היתה יותר משהיתה מאז עזבי את רוטרדם; רגע התעסקתי בבדיקת מצבם של מִתְקָנַי למיניהם, רגע בחדוש האויר בקרב התא. בדבר הזה האחרון החלטתי לענות בהפסקות קבועות של ארבעים דקה, יותר לשם שמירת בריאותי, מאשר משום הנחיצות הגמורה שבחדוש כה תכוף. בינתים לא התאפקתי מנחש נחושים. כח־המדמה עלץ בתחומיו הפראים ותפוסי־החלום של הירח. הדמיון, כיון ששוב לא היה אסור באזיקים, שוטט להנאתי בתוך פלאיה המשתנים בלי־חשׂך של אדמת צללים ואין איתן. תחלה, יערות עתיקים וכבודי־קדמות, ושני־סלע טרושות, ואשדות המתגלגלים בקול גדול אל תוך תהומות אין־קֵצֶה. אחר אבוא פתע בדידת צהרי־יום מחרישה, מקום שם לא חדרה רוח־שמים מעולם, ומקום שאֲפרים נרחבים של פרגים, ופרחים רכים, דמויי־שושן, משתרעים לאפסי־מרחקים, דומם ואין־ניע לעולמי־עד. ואחר אשוב אפליג הרחק אל ארץ אחרת שכולה אגם אפלולי ומעומעם, וקו גבולה – עננים. אולם דמיונות כעין אלה לא קנו אחיזת־יחיד על מותי. תכופות מדי היו זועות מבעיתות ביותר פורצות להן דרך אל קרבי וכליותי, והתחלחלה נפשי עד חֲבי־מעמקיה מחמת עצם ההנחה כי תִתָכֵנה אלו. אפס לא הייתי מניח לסרעַפַּי להאריך שְגוֹת בעיונים האלה האחרונים, לפי שבצדק סברתי כי הסכנות האמתיות והממשיות שבמסע דַין לתפוס את תשומת־לבי כולה.

"בשעה חמש אחר־הצהרים, בעודי עוסק בחדוש האוירה בתא התבוננתי באותה הזדמנות אל החתולה וגוריה בעד לשפתים. החתולה עצמה נראה היה בה שסובלת היא שוב הרבה מאד, ובלא פקפוקים יחסתי את מצוקתה בעיקר לקושי בנשימה; אולם נסיוני בחתלתולים העלה תוצאה מוזרה מאד. צפיתי, כמובן, לראותם מגלים הרגשה של כאב, ואם גם בשעור פחות מהורתם; ודי היה בכך לאַמֵּת את דעתי באשר לסבילה המורגלת של לחץ האויר. אולם לא הייתי נכון למצאם, בבדיקה מדוקדקת, והנה בריאים הם עד מאד, נשימתם קלה ביותר וקצובה בתכלית, וסימן קל־שבקלים למצוקה לא יראה בהם. זאת יכולתי לתרץ רק על־ידי שארחיב את סברתי, ואניח שהאוירה הקלושה במאד סביב אולי אין היא בלתי־מספיקה מבחינה כימית, לצרכי החיים, וכי מי שנולד באויר כזה אפשר שלא ידע כל אי־נעימות אגב שאיפתו, ואלו משיועבר לשכבות הדחוסות יותר סמוך לארץ אפשר לו שיסבול ענויים דומים לאותם שהתנסיתי בם אני זה־מקרוב. מאז מצטער הייתי צער עמוק על שתאונה סרת־טעם גרמה לי לעת הזאת את אבדן משפחת חתולי הקטנה, ומנעתני מבִּין בענין זה מתוך המשך הנסוי. כהעבירי בשסתום את ידי, ובה ספל מים לשונרית הקשישה, הסתבך שרוול כותנתי בלולאה המחזקת בסל, וככה התיר אותי בן־רגע מן הכפתור. לוא ממש נגוז הכל באויר, אי־אפשר היה שיתעופף־יתעלם ממני בפתאום ובחטוף יותר. מן הנמנע היה שתעבור עשירית השניה למן חליצת הסל עד העלמו כליל, הוא וכל אשר בו. אחולי לווהו ארצה, אולם מובן שלא היתה בי כל תקוה שהחתולה או גוריה ישְׂרדו להסיח את פרשת אסונם.

"בשעה שש ראיתי והנה חלק גדול משטחה הנראה של הארץ נעלף צל כבד, אשר הוסיף ופשט במהירות רבה, עד אשר, חמש דקות לפני שבע, אפפה חשכת לילה את כל השטח שבנראה. אכן, רק שעה ארוכה לאחר־מכן חדלו קרני השמש השוקעת מלהאיר את הכדור־הפורח; והדבר, אף כי כמובן צפוי היה בהחלט, גרום גרם לי הנאה בלי־מצרים. ברור היה כי בבוקר אחזה במאור העולה שעות הרבה קודם אזרחיה של רוטרדם, אף כי הללו שרויים כה הרחק ממני למזרח, וככה, מיום ליום, ככל שאגביה להתרומם, יותר ויותר יארך מֶשֶׁך התענגי על אור השמש. עתה החלטתי לנהל יומן־מסע, והימים יחשבו לי משעה אחת עד עשרים־וארבע, בלא שתעלינה שעות החשכה בחשבון.

"בשעה העשירית מבקש הייתי להתנמנם, ואחליט לשכב כל מותר הלילה; אולם פה קם קושי, אשר, ככל שיראה מובן־מעצמו, לא נתתי עליו דעתי עד עצם הרגע שאני מדבר בו עתה. אם אישן כחפצי, איך יותן לחדש את האוירה שבתא באותה עת? לנשום אותה למעלה משעה, לכל היותר, דבר־שבנמנע יהיה; ואף אם יתכן להאריך פרק זה כדי שעה ורבע, הרי עלולות התוצאות להיות משחיתות ביותר. העיון בדילמה זו הטרידני לא מעט; ולא יאומן כמעט כי, לאחר הסכנות שעמדתי בהן, אראה את העסק הזה באור חמור כדי־כך שאואש מכל תקוה להשיג את תכלית זממי, ושלבסוף אגמור בדעתי לרדת. אולם הסוסי היה עדי־רגע. השבתי אל לבי כי אדם הוא עבד־עבדים למנהג, וכי דברים הרבה בשגרת הויתו מקובלים כחשובים במהותם, ואינם כן בכלל אלא משום שעשאם מורגלים. ברור היה מאד כי לא אוכל לותר על שינה; אולם בנקל אוכל למנוע עצמי מהרגש אי־נעימות כלשהי מכך שאתעורר מדי שעה משך כל תקופת מנוחתי. לא יהיה צורך אלא בחמש דקות לכל היותר על־מנת לחדש את האוירה תומם – והקושי הממשי היחיד היה בהמצאת מין שיטה להתעורר ברגע המתאים למעשה זה. אולם זו היתה שאלה אשר, נכון אני להודות, קשתה עלי פתירתה. אמנם שמעתי על אותו תלמיד, שבכדי להמנע מהֵרָדֵם על ספריו, החזיק ביד אחת כדור של נחושת, שנקישת צניחתו אל אגן של אותה מתכת היטב להחרידו אם חזוק חזקה עליו התרדמה ברגע מן הרגעים. מקרי אני, מכל־מקום, נבדל היה מאד מזה, ולא הניח לי מקום לרעיון כעין זה; שכן לא להיות ער היה את נפשי, כי אם להתעורר משנת לעתים קצובות. לבסוף עלתה בדעתי התחבולה הבאה, אשר, פשוטה ככל שתֵרָאה, היתה בעיני, ברגע גלויה, המצאה אשר כמוה כהמצאת המשקפת, מכונת־הקיטור, או אומנות הדפוס.

"שומה עלי להקדים ולאמר שהכדור, ברום שהושג לעת הזאת, יסף להתרומם הישֵׁר ובלא סטיה, והמרכב כשלעצמו נשא ביציבות שלמה כדי־כך שמן הנמנע היה להבחין בו תנודה קלה־שבקלות, המסבה הזאת היטב עמדה לי בתכנית אשר עתה אמרתי לנקטה. מְלַאי מימי נתון היה בחביונות המכילות חמשה גלונים האחת, מוצבות בַּטוחות במרכב סביב. חלצתי אחת מאלו, ושני חבלים לקחתי ואהדקם על פני מעשה־הנשרים מקצה אל קצה. קָבוע אותם ברחוק מחצית האמה זה מזה ובמקביל, להיותם כמין מַדָּף, אשר עליו הצגתי את החביונה, ואיצבנה בתנוחה אפקית. כשמונה זרתות למטה מן החבלים האלה, ומרחק ארבע רגלים מתחתית המרכב, קבעתי עוד מדף – אולם עשוי קרש דק, והוא דבר העץ היחיד אשר בידי. על המדף הזה האחרון, וממש מתחת לאחת מסגרות החביונה, הושם כד חרס קטן, עתה נקבתי נקב בקצה החביונה מעל לכד, ואתקין בה פקק של עץ רך, בתבנית שְׁפידה או קוֹנָאִית. את הפקק הזה תחבתי או שלפתי, כפי הצורך, עד שלאחר נסיונות אחדים הגיע אל דיוק שעור ההדיקה בו ימַלאו המים, כטפטפם מן הנקב, וכרדתם אל הכד מתחת, את זה האחרון עד שְׂפתו בפרק ששים דקות. זאת, כמובן, אפשר היה לקבוע חיש ובנקל, מתוך הסתכלות בחלק המתמלא בפרק־זמן נתון כלשהו. כיון שהתקנתי את כל אלה, הרי שאר התכנית מובנת מעצמה. את מטתי קבעתי על רצפת המרכב בערך כך שבשכבי יהיה ראשי נתון ממש מתחת לזרבובית הכד, ברור היה כי כתום שעה, משיתמלא הכד, בהכרח יעברו מימיו וישטופו, ובזרבוביתו יעברו, שנמוכה היתה כלשהו מן השפה. כן ברור היה כי המים שישפכו מגובה של יותר מארבע רגלים אי־אפשר יהיה להם שלא להשפך על פני, וכי התוצאה הבטוחה תהיה שאקיץ כהרף־עין אף מן השינה העמוקה שבעולם.

"אחת־עשרה היתה השעה כאשר התימותי את הסדורים האלה ומיד עליתי על משכבי, מתוך אמונה שלמה ביעילות המצאתי. גם לא אוכזבתי בדבר הזה. מִדֵּי ששים דקות בדיוק מעיר היה אותי מד־הזמן הנאמן, ואז הייתי מריק את הכד אל נקב־הפקק של החביונה, ומשמש את העבאי כחוק, וחוזר ועולה על משכבי. הפסקות קצובות אלי בשנתי הטרידוני אף פחות מכפי ששערתי; ומשקמתי לבסוף בבוקר, היתה השעה שבע, והשמש הגביהה כמה מעלות מעל קו האופק שלי.

"ה־3 באפריל. מצאתי והנה הכדור בגובה כביר באמת, וקמירות הארץ נגלתה עתה מפורשת להפליא. מתחת לי באוקינוס מוטל היה אשכול בהרות שחורות, והם איים בלי ספק. מעל היו השמים שחורים כפחם, והכוכבים הזהירו; לאמתו של דבר מזהירים היו בתמידות מיום ההמראה הראשון. הרחק לפאת צפון הבחנתי בקו, או, פס, דק, לבן ומזהיר להפליג, בשולי האופק, ובלא פקפוקים הנחתי שהוא הדיסקית הדרומית של קרחי ים הציר. סקרנותי גוֹרְתָה היטב, שכן היו בי תקוות שבהמשך דרכי אצפין הרבה ואפשר עתיד אני למצוא עצמי ישר מעל לציר עצמו. עתה הצטערתי על שבגלל התרוממותי היתֵרה יבצר ממני לסקור סקירה מדוקדקת כחפצי. רב הוא, מכל־מקום, אשר יותן לבָררו אל־נכון.

"מלבד זה לא ארע במשך היום כל דבר יוצא־מגדר־הרגיל. מִתְקָנַי כולם הוסיפו לפעול כסדרם, והכדור התמיד בעליתו בלא כל תנודה שבנראה. הקור עז היה, ואלצני להתעטף היטב במעיל. כרדת החשכה על הארץ, עליתי על משכבי, אף כי שעות רבות לאחר־מכן עוד האיר היום על סביבי אני. שעון־המים דיק למלא תפקידו, ואני ישנתי שנת־ישרים עד הבוקר, להוציא את ההפסקות הקבועות.

"ה־4 באפריל. קמתי חָלִים ושמח, ונתמהתי על השנוי המוזר שחל במראה הים. במדה רבה אבד את עין הכחול העז אשר היתה לי קודם, ויהי עתה אפרפר־לבן, וזיו לו מסנור־עין. קמירות האוקינוס היתה מפורשת כדי־כך, שכְּלל שפעת המים הרחוקה כמו מתגלגלת היתה בבָּהול על פני תהום האופק, ואני מצאתי עצמי מבהין להקשיב להדי המפל האדיר. האיים שוב לא נראו; אם החליקו־ירדו באופק לפאת דרום־מזרח, ואם משום התרוממותי הגוברת נשמטו מעין, אין לאמר. אני, מכל־מקום, נטיתי יותר לדעה השניה. שפת הקרח לפאת צפון מסתמנת היתה בברירות מוסיפה והולכת. הקור אינו עז בשום־פנים כבתחלה. לא ארך דבר של חשיבות, ואני בליתי יומי בקריאה, שהרי דאגתי להצטיד בספרים.

"ה־5 באפריל. חזיתי בתופעה המופלאה של עלות השמש שעה שכמעט כל פני הארץ שבנראה שרויות בחשכה. אכן, במלוא העת פשט האור על הכל, ושוב ראיתי את קו הקרח בפאת צפון. עתה מפורש היה זה מאד, ודומה היה שגונו כהה הרבה ממימי האוקינוס. נראה היה בעליל שמתקרב אני אליו, ובחפזה רבה. דמיתי כי שוב יכול אני להבחין בכִבְרת ארץ לפאת מזרח, ובעוד כברה למערב, אולם לא יכולתי לדעת אל־נכון. מזג־האויר מתון. דבר של ממש לא נפל משך היום. הקדמתי לישון.

"ה־6 באפריל. נפתעתי למצוא והנה שפת הקרח רחוקה מרחק צנוע מאד, ושדה קרח כביר ונרחב מתמתח עד האופק בצפון. ברי היה כי אם יתמיד הכדור במגמתו הנוכחית, יגיע מהרה אל מעל לים־הקפוא. ועתה לא פקפקתי הרבה כי לבסוף אמנם אראה את הציר. משך כל היום הוספתי ליקרב אל הקרח. סמוך ללילה התרחבו תחומי אפקי בפתאום ובנכר, וזאת ודאי משום שלארץ צורת מעין־כדור פּחוס־קצוות, משום שהגעתי אל מעל לאזורים המשוטחים בסמוך לחוג האַרְקְטִי. כאשר הדביקתני החשכה לבסוף, שכבתי לישון נפעם מאד, חושש פן אחלוף על מושאה של סקרנות כה רבה שעה שלא יהיה בידי להתבונן בו.

"ה־7 באפריל. השכמתי קום, ולשמחתי כי־רבה חזיתי את מה שאי־אפשר היה לפקפק כי הוא הציר הצפוני עצמו. נכחי היה, לא־אפונה, והישֵׁר תחת לרגלי; אך אהה! כה הרקעתי רום עתה עד אשר לא נתן להבחין במאום במדויק. אכן, מתוך סדר המספרים המורים על נקודות גבהי, בפרקי־זמן שבין שש בבוקר בשני באפריל לתשע חסר עשרים בבוקר אותו יום (שעה שבה עמד מד־הלחץ מפְּעול), אפשר היה בהחלט להסיק כי עתה, בשעה הרביעית לבוקר השביעי באפריל, הגיע הכדור לגובה שודאי אינו פחות מ־7524 מיל לפני הים. רום זה אפשר יראה עצום, אולם האומֶד שעל פיו חוּשב העלה תוצאה שמסתבר גם מסתבר כי נופלת היא בהרבה מן האמת. על כל פנים אין ספק כי חזיתי את מלוא הציר הראש של הארץ; כלל חצי־הכדור המערבי פרוש היה תחתי כמפה בולטת: והחוג הגדול של קו־המשוה עצמו היה קו הגבול לאפקי. אכן, כבוד־מעלתכם אפשר שבנקל יציעו בנפשם כי השטחים המצומצמים שעדין לא נחקרו בתחומי החוג הארקטי, אף כי נתונים היו הישר תחתי, פעוטים היו ביחס כשלעצמם, ורחוקים מנקודת־ההסתכלות, מכדי שיותן לבחנם בחינה מדוקדקת כלשהי. צפונה מאותה שפת־ענק שצוינה תחלה, אשר, בעצם, אשר לקרוא לה גבול תגליות האדם באזורים אלה, מוסיף־משתרע מעטה אחד בלתי־נקטע, או כמעט בלתי־נקטע של קרח, במספר המעלות הראשונות להתמשכותי זאת, משוטחות פניו עד־מאד, הלאה מכן משוקעות הן למישור, ולבסוף מקוערות לא מעט, מסתימות הן, בציר עצמו, במרכז עגול, מסומן בחד; קטרו הנראה של זה מוטל אל הכדור־הפורח בזוית של כששים־וחמש מעלות, וגונו האפלולי, משתנה בעזותו, כֵּהה היה בכל עת מכל מקום אחר בחצי־הכדור שבְּנראֶה, ולפרקים עמק כדי תכלית־השְּׁחוֹר. בשעה שתים־עשרה התמעט בעליל הקפו של המרכז העגול, ובשבע אחר־הצהרים נתעלם ממני כליל; הכדור־הפורח חלף מהר מעל גוֹבַלְתוֹ המערבית של הקרח, וחיש התעופף־לו בכוון קו־המשוה.

ה־8 באפריל. מצאתי שקטרה של הארץ התמעט בעליל, לבד ממה שהשתנה במראהו ובצבעו הכללי. כל השטח שבנראה לבש בשעורים שונים גון צהוב חורין, ובאי־אלה מחלקיו שוה לו זוהר אף כדי להכאיב עין. הסתכלותי כלפי־מטה הופרעה בנכּר גם על־ידי שהאוירה הדחוסה סמוך לפני השטח טעונה היתה עננים, שבינות לשפעותיהם יכולתי להציץ לרגעים אל הארץ עצמה. קשי הראיה הישרה הציקני אם מעט אם הרבה משך ארבעים־ושמונה השעות האחרונות; אולם רומי הנכחי הכביר צפף, כביכול, את גופי האֵד הצפים, וככל שהרקעתי, כמובן, החמירה אי־הנוחות. בכל־זאת בנקל ראיתי כי הכדור רוחף עתה מעל גליל האגמים הגדולים ביבשת צפון־אמריקה, והוא מתמיד במגמתו הישֵׁר דרומה, אשר מהרה תבאיני אל אזור־המשוה. דבר זה הָסֵב הֵסב לי שביעות־רצון לבבית ביותר, ואשמח בו כשמוח באות מרנין להצלחה סופית. אמת, המגמה אשר נקטתי עד הנה מלאתני חששות; שכן מובן היה כי, אם אמשיך בו עוד הרבה, מן הנמנע שאגיע בכלל אל הירח, שמסלולו נטוי אל דרך־השמש רק בזוית הקטנה של "48 '8 5⁰. מוזר ככל שיראה הדבר, הרי רק בתקופה הזאת האחרונה החלותי מבין את מִשְׁגִי הגדול בכך שלא המראתי מן הארץ באיזו נקודה במֵישַׁר אליפסת הירח.

“ה־9 באפריל. היום התמעט קוטר הארץ הרבה, ופני השטח לבשו צהוב עז יותר משעה־לשעה. הכדור התמיד הָכֵן במגמתו דרומה, ובשעה התשיעית אחה”צ הגיע אל מעל קצהו הצפוני של מפרץ מקסיקו.

"ה־10 באפריל. קרוב לשעה חמש העירני פתאום הבוקר משנתי קול נפץ גדול ונורא, אשר בשום־פנים לא יכולתי להבין טעמו. קצוב⁹ היה מאד, אולם כהשמעו לא דמה לשום דבר בעולם אשר נוסיתי בו קודם. למותר הוא לאמר כי נבהלתי להפליג, שכן ברגע הראשון דמיתי כי התבקעות הכדור היא סבתו. מכל־מקום בדקתי את כל מתקני, בקפדה מרובה, ונבצר ממני לגלות דבר אשר־לא־כן. הרבה משעות היום הוגה הייתי במאורע המופלא כל־כך, אך לא יכולתי למצוא דרך כלשהי לתרצו. במורת־רוח שכבתי לישון, שרוי בהתרגשות ודאגה מרובה.

"ה־11 באפריל. מצאתי והנה התמעט קוטר הארץ במדה מדהימה, ואילו הירח, שהיה חסר עתה רק ימים אחדים להתמלאו, קטרו, אשר נראה זו הפעם הראשונה, גדל בנכּר. עתה היה צורך בעמל ממושך ומופלג על־מנת לעבות בתוך התא כמות אויר ספיראי שתספיק לקיומם של חיים.

"ה־12 באפריל. שנוי מיוחד־במינו חל באשר לכוון הכדור־הפורח, ואף כי צפויי היה בתכלית, נתן בי חדוה נחרצה ביותר. משהגיע, במגמתו הקודמת, לערך אל קו־הרוחב הדרומי העשרים, נטה פתאום, בזוית חדה, לפאת מזרח, וככה התמיד כל היום כולו, כמעט, אם לא לגמרי. בעצם מישר אליפסת הירח. דבר הראוי לציון, שתנודה מפורשת מאד במרכב היתה תוצאת שנוי־אורח זה, – תנודה שנתקימה, אם פחות אם יותר, משך שעות הרבה.

"ה־13 באפריל. שוב הבהילתני מאד־מאד השָׁנות קול הנפץ הגדול אשר הבעיתני בעשירי בחודש. הארכתי חשוב בדבר, אולם נבצר ממני להעלות איזו מסקנה המניחה את הדעת. פחיתה גדולה בקוטר הארץ, שעתה היתה הטלתו אל כדור־הפורח בזוית של קצת למעלה מעשרים־וחמש מעלות. הירח לא נראה כל עיקר, שכן היה הישר מעלי. עדין המשכתי במישר האליפסה, אולם מועטה היתה התקדמותי מזרחה.

"ה־14 באפריל. פחיתה מהירה ביותר בקוטר הארץ. היום התרשמתי מאד מן הרעיון, כי עתה טס הכדור ועולה בקו האוֹגוֹת¹⁰ עד נקודת הפֵּרִיגֵאָה, – לשון אחרת, שהוא נוקט את האורח הישר שיביאהו מיד אל הירח באותו חלק שבמסלולו הסמוך ביותר אל הארץ. הירח עצמו היה ישר ממעל, ועל־כן נסתר מראיתי. עמל רב וממושך דרוש לעבוי האוירה.

"ה־15 באפריל. אף בחתוכם של יבשות וימים אין להבחין עתה על פני הארץ ברור. לערך בשעה שתים־עשרה שמעתי, בשלישית, אותו קול מבעית אשר ככה התמיהני קודם. אכן, עתה נמשך הקול כמה רגעים, וילך הלוך והאדיר. לבסוף, בעודי עומד, המום ומוכה־אימים, ומצפה למי־יודע איזה אבדן איום, נִנוע הכדור וירגז בעֶברה נצחת, ושפעה ענקית ולוהבת של איזה חומר שלא עמדתי על טיבו באה בקול־אלף־רעם, חלוף אצל הכדור בשאגה ובנהם. כאשר שככו פחדי ותמהוני במדת־מה, לא התקשיתי הרבה להניח כי זהו מין רסיס וולקני שנפלט מאותו עולם שאליו אני קרב מהר כל־כך, והוא, קרוב לודאי, אחד מאותם גופים מופלאים אשר לפרקים ילוקטו על פני הארץ, ומאין כנוי טוב יותר יקראו להם אבני־מֵטֵאוֹר.

"ה־16 באפריל. היום, כהסתכלי מעלה ככל אשר אוכל, בעד כל אחד מחלוני־הצד חליפות, חזיתי, לחדותי הרבה, והנה חלק מצער מאד של דיסקוס הירח נזקר, כביכול, בכל עבר סביב לכדור־הפורח אדיר־ההקף. סערת רוחי גברה מאד; שכן עתה לא היה בי כל ספק כמעט כי מהרה אגיע אל קץ מסעי רצוף הסכנות. אמת, היגיעה שהצריך העבאי לעת הזאת רבתה כדי שעור מעיק ביותר, וכמעט לא הניחה לי פוגה מהתאמצות. שינה כמעט לא באה בחשבון. נחליתי בתכלית. וגופי הרעיד מתשישות. שוב לא היה בכוח אנוש להאריך עמוד במצב זה של סבל חריף. משך פרק החשכה, הקצר עתה, שוב חלפה בסמיכותי אבן מטאור, ותכיפות התופעות האלו החלה מעוררת בי חששות מרובים.

"ה־17 באפריל. הבוקר היה לי לתור מִפְנֶה במסעי. הלא יזכר כי, בשלושה־עשר, היתה הטלת הארץ בת זוית של עשרים־וחמש מעלות. בארבעה־עשר התמעט זה ברב; בחמשה־עשר נתן להבחין בפתיחה גדולה עוד יותר; וכשכבי בליל הששה־עשר, ראיתי והנה הזוית אינה עולה על כשבע מעלות וחמש־עשרה דקות. עד־מה, אפוא? היה עלי לתמוה, כאשר בקומי משינה חטופה וטרופה, בבוקר היום הזה, השבעה־עשר, מצאתי כי פני־השטח מתחתי עצמו בפתאום ובנפלא כל־כך, עד כי היתה זוית הטלתם לא־פחות משלושים־ותשע מעלות מקוטר חד־זוית למראה! הלום־רעם הייתי! תִּדַּלנה מלים מהביע אל־נכון את עצמת, את תכלית המגור והתדהמה אשר תפסוני, עברוני, והממוני כליל. ברכַּי פקו תחתי – שִׁנַּי נקשו – שערותי סמרו. ‘אם־כן אכן התפקע הכדור!’ אלו היו המחשבות המסוכסכות הראשונות אשר נבהלו־עלו בי; הכדור התפקע בלי־ספק! – נופל אנוכי – נופל במהירות סוחפנית ביותר שאין־כדוגמתה! אם לדון על־פי המרחק העצום שכבר עברתי כה מהר, הרי לא תצאנה אלא עשר דקות, לכל היותר, עד שאגיע אל פני הארץ, והוטלתי בחֵמה אבדונה!' אולם לבסוף בא שקול הדעת לישעי. שהיתי; הגיתי; ואחל לפקפק. הדבר בגדר הנמנע הוא. בשום פנים אי־אפשר היה לי שארד מהרה כל־כך. לבד מזאת, אם כי קרב אני בעליל אל פני השטח שמתחתי, אין מהירותי כלל כערך המהירות אשר צירתי בנפשי תחלה. מחשבה זו הועילה להשביח את מהומת דעתי, ולבסוף הצלחתי התופעה באורה הנכון. אכן, מן־הסתם בּלע התמהון את חושי לגמרי אם לא ראיתי את ההבדל הכביר, במראה, בין פני השטח אשר תחתי לפניה של אמי האדמה. זו האחרונה באמת מעל ראשי היתה, והכדור מסתירה תומם, ואלו הירח – הירח עצמו בכל הדרו – רובץ תחתי, ולרגלי.

"התדהמה והפתיעה שחוללה בי התמורה הזאת המופלאה במעמדם של דברים, הן, אולי, ככלות הכל, אותו חלק בהרפתקה שפחות מכל נוח הוא להסבר. שכן המהפך כשלעצמו לא רק טבעי היה ובלתי־נמנע, אלא שמכבר חזיתיו ממש כדבר העתיד לבוא כל־אימת שאגיע במסעי אל אותה נקודה שבה תבוטל משיכת המזל על־ידי משיכת בן־הלויה¹¹ – או, ביתר דיוק, למקום שם תהיה משיכת הכדור אל הארץ חלשה ממשיכתו אל הירח. אמת נכון כי קמתי משינה עמוקה, כשכל חושי מבולבלים, ולנגדי בתופעה מרעישה מאד, אשר, אם גם צפויה היתה, לא היתה צפויה אותו רגע. התהפוכה עצמה ודאי ארעה באורח נוח והדרגי, ואין זה כלל מן הברורות שאלו ער הייתי בשעת מעשה כי אז עמדתי עליו על־פי איזה סימן פנימי להפוך – לאמר, מחמת איזו תלאה או קלקלה, אם בי עצמי ואם במתקני.

"כמעט למותר הוא לאמר כי, משתפסתי את מצבי כמו, ונחלצתי מן האימה אשר טרפה את בינתי, נתכונה דעתי כולה להתבונן, קודם כל, בכלל מראיתו הגשמית של הירח. פרוש היה תחתי כמפה – ואף כי סברתי שעדין רחוק הוא מרחק לא־קטן, הנה הסתמנו לעיני הפצירות שבפניו בבהירות מדהימה ומופלאה ביותר עם מעוף־עין ראשון נראה לי כי העדרם המוחלט של אוקינוס או ים, אף של איזה אגם או נהר, או מקוה מים כלשהו, הוא התָּו היוצא־מן־הכלל ביותר שבמצבו הגאולוגי. אפס, מוזר הוא לאמר, חזיתי מרחבי מישורים אַלוּבִיִּים¹² בהחלט בטיבם, אם כי עיקר עיקרו של חצי־הכדור שבנראה מגובב היה הררי געש אין־מספר, קונאיים בתבנית, ודומים יותר לגבנוניות מלאכותיות מאשר לטבעיות. הָרָם שבהם אינו עולה בגובה אנכי על שלושה ושלושת־רבעי המיל; אולם מפּה של הגלילות הוולקניים בקַמְפִּי פְלֶגְרִי תתן לכבוד־מעלתכם מושג טוב יותר על כלל פני שטחם של אלה מכל תאור פחות־ערך שתמצא ידי לנסות בו. מרביתם שרויים היו בעליל במצב של התפרצות, והֵבִינוּני להחריד את חרונם ועצמתם, ברעמיהן החוזרים־ונשנים של אותן אבני־מטאור, אשר עתה פרצו־חלפו מעלה אצל הכדור בתכיפות מבעיתה יותר ויותר.

“ה־18 באפריל. היום נראה לי הירח גדול במדה עצומה מבתחלה – והמהירות המואצת בעליל של ירידתי החלה למלאני חרדה. הלא יזכר כי, בעצם ראשית חקירותי באפשרותו של מסע אל הירח, הרביתי להביא בכלל חשובי את קיומה של אוירה, בסביבתו, הדחוסה ביחס לגופו שלו; וזאת חרף תורות מנוגדות הרבה, ומותר להוסיף, חרף כפירה מקובלת בעצם קיומה של אוירה ירחאית. אולם, נוסף על מה שכבר טענתי בנוגע לשָׁביט־של־אֶנְקֶה ולאור־האפודה, חזקוני בדעתי אי־אלו תצפיות של מר שְֶרֶטֶר, איש לִילְיֶנְתַאל. הלז צפה אל הירח בהיותו בן יומים וחצי, בערב, קצת לאחר שקיעת החמה, בטרם יראה החלק החשוך לעין, והוסיף להתבונן בו עד הֵרָאוֹתוֹ. שני החודים¹³ נראו מסתימים בהארכה קלושה וחדודה מאד, ואפס קצהו של כל אחד מהם מואר בקלוש בקרני השמש, קודם שיראה משהו מחצי־הכדור החשוך. קצת לאחר מכן הוארה הגוֹבֶלֶת החשוכה כולה. הארכה זו של החודים מן החרמש ולחוץ, הרהרתי, סבתה ודאו תִשְׁבּוֹרֶת קרני־השמש על־ידי אוירת הירח. כן גם חשבתי שגבהה של האוירה (היכולה לתַשְׁבֵּר לתוך חצי־הכדור החשוך שלה אור שדַיו לחולל אור־דמדומים מזהיר יותר מן האור המוחזר מן הארץ כשהירח הוא לערך32° מן המולד) הוא 1356 רגל פריסאית; מתוך דעה זאת הנחתי שמירב הגבה שיש בו כדי לתשבר את קרן השמש הוא 5376 רגל. רעיונותי בענין זה מצאו חזוק גם בפסקה בכרך הפ”ב של הדיונים־בפילוסופיה, בו נאמר כי, בשעת לקוי של בני־לויתו של צדק, נעלם השלישי לאחר לערך ספק "1 ספק "2, והרביעי נתעלם סמוך לגובלת¹⁴.

"בכוח התנגדותה, או נכון יותר, בתמיכתה של אוירה, הקימת במצב הדחיסות אשר צירתי בנפשי, תלוי הייתי, כמובן, תלות גמורה במה שנוגע לבטחון ירידתי הסופית. אם אפוא יתברר, ככלות הכל, כי טעות היתה בידי, הרי שאיני יכול לצפות, באחרית הרפתקתי, אלא לכך שאנופץ לרסיסים אל גבנוני רכסיו של הסהר. ובאמת עתה ראוי גם ראוי היה לי להתחלחל. רחוקי מן הירח מצער היה ביחס, ואלו היגיעה שהצריך העבאי לא מָעטה כל עיקר, ונבצר ממני למצוא סימן כלשהו לפחיתת קלישותו של האויר.

"ה־19 באפריל. הבוקר בשעה תשע לערך, בהיות פני־שטח הירח קרובות להחריד, וחששותי במרום עוזם, נתנה סוף־סוף משאבת העבאי שלי, לשמחתי הגדולה, אותות ברורים לחלוף אוירה. בשעה העשירית היה לי יסוד להאמין כי דחיסותה גברה בנכּר. בשעה אחת־עשרה הצריך המתקן יגיעה מעטה מאד; ובשתים־עשרה ערבתי לבי, בהסוס־מה, לחלוץ את עוצר־הדם, וכיון שלא גרם לי המעשה מצוקה של כלום, פתחתי לבסוף לרוחה את תא הגומי ואנשלהו מסביב המרכב. כפי שנתן היה לשער, עויתות ומחושי־ראש קשים היו תוצאותיו המידיות של נסיון כה נמהר וטעון סכנה. אולם קשיים אלה ושאר קשיים שהנשימה כרוכה בהם, לפי שלא היו גדולים כלל עד כדי לסכן את חיי, גמרתי אומר לשאתם כמיטב יכלתי, שהרי עד שאקרב אל השכבה הדחוסה יותר סמוך לירח עתידים הם להתעלם בכל רגע. אכן, התקרבות זאת עדיין פחוזה היתה במדה מופלגת; ועד מהרה התברר לי לחרדתי כי, אם גם מסתבר שלא תכזב צפיָתי לאוירה דחוסה בהשואה לגוף הירח, בכל זאת טעיתי בהנחתי שדחיסות זו, אף על פני השטח, תספיק לשאת במשקל הגדול שמכיל מרכבו של כדורי־הפורח. אפס כך צריך היה להיות, ובאותו שעור כעל פני שטחה של הארץ, שהרי ההנחה היא כי עצם כח־משיכתם של גופים אצל זה וזה מן המזלות היא כפי דחיסות האוירה. כי לא כן הדבר, העידה עדות מספקת גלישתי התלולה; מדוע לא כן הוא, יותן להתבאר רק בקשר לאותן הפרעות גאולוגיות אפשריות אשר צינתי תחלה, על כל פנים, סמוך הייתי עתה אל הירח, יורד־נסחף בחפזה הנוראה ביותר. כיון שכך לא בוששתי רגע מלהשליך בראשונה את הזברית, אחר את חביונות המים, אחר את מתקן העבוי שלי ואת תא הגומי, ולבסוף כל חפץ אשר בתוך המרכב. אולם הכל לשוא. מוסיף הייתי ונופל במהירות איומה, ולעת הזאת רחוק הייתי לא יותר ממיל וחצי מפני השטח, מאין בררה אחרת, וכיון שנפטרתי ממעילי, מגבעתי, ומגפי, נתקתי מן הכדור את המרכב עצמו, שלא היה בטל במשקלו, וככה, נתלה בשתי ידים ברשת, כמעט לא היה סִפֵּק בידי להבחין שהאדמה כולה, כמלוא השג העין, זרועה בצפיפות מעונות פעוטים, עד שהתגלגלתי ונפלתי לתוך לב לבה של עיר דמיונית־למראה, ולתוך המון עצום של בריות קטנים וכעורים, שאחד מהם לא הוציא הגה, ושלא טרחו אף כלשהו להושיט לי עזרה, אלא עמדו, כסיעה של שוטים, מגחכים בנלעג, ומביטים בעקימת עין בי ובכדור, כשידיהם נתונות על ירכיהם. נפניתי מעליהם בבוז, ואתלה עיני אל הארץ שזה־מקרוב כל־כך עזבתיה, אולי לעולמים, ואראנה כמו שלט נחושת ענק ומעומעם, כשתי מעלות לקוטר, תקוע לבלי־נוע בשמים ממעל, ובאחד קצותיו גובֶל, כעין החרמש, מופז ביותר. סימני יבשת או מים לא נראו כל עיקר, ויהי הכל מועב כתמים נמורים, וחגור אזורי החום והמשוה.

"ככה, אם על כבוד מעלתכם טוב, לאחר שורה של דאגות קשות, סכנות לא נשמעו, סכנות והצלות שאין־דוגמתן, הגעתי סוף סוף בשלום, ביום התשעה־עשר לעזבי את רוטרדם, אל אחריתו של מסע שהוא בלי־ספק המופלא ביותר, והנכבד ביותר, מכל המסעות אשר בצע, יזם, או זמם שוכן־ארץ מעולם, אולם הרפתקותי עדין יש להרצותן. ואכן היטב יכולים כבוד־מעלתכם לציר לעצמכם כי, לאחר ישיבה של חמש שנים במזל שלא בלבד שהוא מענין עד־מאד בטיבו המיוחד שלו, אלא שהוא גם מענין כפלים משום זיקתו ההדוקה, בחזקת בן־לויה, אל העולם המיושב אדם, יש בידי למסור בחשאי לאולפנת־התוכנים־של המדינה ידיעות החשובות הרבה יותר מן הפרטים, והיו אלה נפלאים ככל שיהיו, של עצם המסע שהסעתים בהצלחה כזאת. אכן זה הדבר רב־רב מאד הוא אשר אעלוץ ביותר להודיעו. רב הוא אשר אתי לאמר על אקלים הירח; על חליפות החום והקור הנפלאות אשר לו; על אור־השמש בוער ואכזר משך שבועים, וקרה עזה מקָרת הקוטב משך שבועים לאחריהם; על העברה תדירה של לחות, על־ידי זקוק, בדומה לזה שבחלל, מן הנקודה שלמטה מהשמש עד לנקודה המרוחקת ממנה ביותר; על אזור נָמור של מים זורמים; על האנשים עצמם; על הליכותיהם, מנהגיהם, ומוסדותיהם המדיניים; על מבנה גופם המיוחד־במינו; על כעורם; על היותם חסרים אזנים, אלו היותרות שאין טעם בהן באוירה שמזוגה כה מיוחד־במינו; על היותם נבערים עקב כך מדִבֵּר; על שיטה מופלאה של שיח־ושיג המשמשת להם תחליף לדִבר; על הקשר הנשגב־מהָבֵן שבין כל יחיד ויחיד בירח אל איזה יחיד מסוים שבארץ – קשר המקביל לזה, שבין מסלולי המזלות השְׁנים, ותלוי בו, ושבאמצעותו שזורים חייהם וגורלם של יושבי האחד בחייהם וגורלם של יושבי חברו; ועל הכל, אם על כבוד־מעלתכם טוב – על הכל, על אודות אותן תעלומות חשוכת ואיומות אשר באזוריו החיצוניים של הירח, – אזורים אשר, משום ההתאמה הנִּסית כמעט בין סוֹב הסהר על צירו שלו לתסובתו הכוכבית סביב הארץ, מעולם עוד לא נגלו, וברחמי האל, לעולם לא יגלו, אל משקפותיו הצופיות של האדם. את כל אלה, והרבה־הרבה יותר מאלה – אַרצה בנפש חפצה. אולם, למען הקצור, חיב אני לבוא על גמולי. כלתה נפשי לשוב אל משפחתי וביתי; ובמחיר מסירת כל ידיעות נוספות שהן – בשים־לב אל האור אשר ביכלתי לזרוע על הרבה ענפים חשובים מאד מענפי הפיזיקה והמתפיזיקה – חיב אני לבקש, בכוח השפעת מוסדכם הנכבד, מחילה על הפשע בו אשמתי במות הנושים עם צאתי את רוטרדם. זוהי, אפוא, תכלית הכתב הזה. נושאו, מתושבי הירח, אשר אותו שדלתי, והדרכתי כיאות, להיות שלוחי אלי אדמות, ימתין עד שיעלה רצון מלפני כבוד־מעלתכם, וישיב אלי את המחילה האמורה, אם יותן, באי־זה אופן, להשיגה.

"והנני מתכבד להיות, וכו', עבד נכנע מאד לכבוד־מעלתכם,

הנס פפאל".

כאשר כָלה מקרא התעודה הזאת המופלאה במאד, שמט הפרופיסור רובאדוב, כך אומרים, את מקטרתו ארצה מעצמת פתיעתו, ומיינהר סוּפֶּרְבּוּס פוּן־אוּנְדֶרְדוּק הסיר משקפיו, קנחן, ונתנן בכיסו, וישכח גם את עצמו גם את הכרת־ערכו עד כי סבב שלש פעמים על עקבו בתכלית התמהון וההתפעלות. לא היה ספק בדבר – את המחילה יש להשיג. ככה למצער חוה דעתו, בגדוף מפורש, הפרופסור רובאדוב, וככה סבר לבסוף פון אונדרדוק הדגול, כאשר נטל את אחיו־למדע בזרועו, ובלי אומר ודברים החל מריץ רגליו כמיטב יכלתו הביתה לשקול מה האמצעים שיש לנקטם. אכן, משהגיע הפרופסור אל דלת משכנו של מר־העיר, עָרַב הפרופסור לבו להגיד כי הואיל והשליח ראה לנכון להעלם – מאחר שבלי ספק הבהילהו עד־מות מראה אזרחיה של רוטרדם – לא תועיל המחילה הרבה, שהרי רק איש־הירח לבדו יהין לצאת לדרך רחוקה כל־כך. הסכים מר־העיר עם האמת שבהשגה זו, והענין תם אפוא. לא כן, אמנם, שמועות ונחושים. המכתב, משנתפרסם, עורר דעות ודברי־רכיל שונים ומשונים. קצת מן החכמים־מדי אף שמו עצמם לשחוק במה שנתנו לכל הענין דופי לאמר שאינו אלא גניבת־דעת. אולם לגבי הבריות הללו, סבור אני, גניבת־דעת היא שם כללי לכל מה שלמעלה מהבנתם. אשר לי, איני יכול לתפוס על איזה נתונים יסדו האשמה אשר כזאת. הבה ונראה מה בפיהם:

ראשית דבר, שאי־אלה הוללים ברוטרדם הוגים אי־אלה רחשי סלידה מיוחדים אל אי־אלה ראשי־עיר ותוכנים

שנית, שאחד ננס תמהוני וחכם־בבקבוקים, שמשום איזו קלקלה שקלקל כרתו לו את אזניו השתים עד סמוך לפדחתו, נעדר היה זה כמה ימים מהעיר בְּרוּג השכנה.

שלישית, שהעתונים שמודבקים היו על פני כל הכדור־הפורח עתונים הולנדים היו, ולפיכך אי־אפשר היה להם להדפס בירח. עתונים מלוכלכים היו – מלוכלכים מאד – וגלוק, המדפיס, נכון היה להשבע בכתבי־הקודש כי ברוטרדם נדפסו.

רביעית, כי הנס פפאל עצמו, הבליעל השתוי, הוא ושלושת האדונים העצלים מאד המכונים נושיו, נראו כולם, לפני לא יותר מיומים־שלושה, בבית סביאה שבפרוָרים, אחרי שובם זה עתה, וממון בכיסיהם, מטיול בעבר הים.

אחרונה. שדעה מקובלת על הרבים מאד, או הראויה להתקבל על הרבים, היא כי אולפנת־התוכנים ברוטרדם העיר, כמוה ככל שאר אולפנות בכל שאר חלקי העולם, – שלא להזכיר אולפנות ותוכנים בדרך־כלל, – אינם, שלא להפליג בדברים בענין זה, טובים, או גדולים, או חכמים כהוא־זה משהם צריכים להיות.

[ידיעה מרעישה, בדחוף, בדרך נורפולק! – האוקינוס האטלנטי נחצה בשלשה ימים! נצחון נכבד של מכונת התעופה של מר מונק מייסון! — אל אי־סאליבן סמוך לצ’ארלסטון, דרום־קרולינה, הגיעו מר מייסון, מר רוברט הולנד, מר הנסון, מר הריסון איינסוורת, וארבעה זולתם, בכדור הפורח ״ויקטוריה", לאחר מעוף שבעים־ושתים שעות מיבשת אל יבשת! פרטים מלאים על המסע!

הדברים המובאים למטה, ועליהם הכותרת המקדימה באותיות־אדירים, זרועים היטב הערות התפעלות, נתפרסמו, בחינת עובדות, ב״ניו־יורק סאן", עתון יומי, ובכך שמשו גם שמשו ליצור מזון בל־יעוכל ליושבי־קרנות משך מספר השעות בין המפסיקות מטעני הדואר הבא מצ’ארלסטון. ההסתערות על ״העתון היחיד המביא את הידיעה" היתה דבר שאין לה שעור; ובעצם, אם (כפי שטוענים) לא בצעה “ויקטוריה” בתכלית את המסע האמור, הנה יקשה לקבוע טעם לכך שלא תהיה מבצעתו.]

הבעיה הגדולה נפתרה סוף־סוף! האויר, כמוהו כאדמה וכאוקינוס, הדבירהו המדע, ועתיד הוא להיות לאדם דרך־מלך רגילה ונוחה. בכדור־פורח חצו בפועל ממש את האטלנטי! וזאת גם בלי קושי – בלא סכנה גדולה הנראית־בעליל – אגב שליטה גמורה במכונה – ובפרק־הזמן הקצר לאין־תאֵר של שבעים־ושתים שעות מחוף אל חוף! תודות לחריצותו של כַּתָּב בצ’ארלסטון, ד. ק., יש ביכלתנו להמציא ראשונים לקהל דין־וחשבון מפורט מהמסע הזה המופלא ביותר, אשר נתקים בין יום השבת, ה־6 לח. ז., ב־11 לפה“צ, ל־2 אחה”צ ביום השלישי, ה־9 לח. ז., על־ידי סֵר אוורארד בְּרִינְגְהֶרְסְט; מר אוסבורן, אַחְיָן ללורד בֶּנְטִינְק: מר מונק מייסון ומר רוברט הולנד, המעופפים המפורסמים: מר הריסון איינסוורת, המחבר של ‘גֶ'ק שֶׁפֶרְד’ , וכו‘; ומר הנסון, מפריח מכונת־הטיס הכושלת האחרונה – עם שני ימאים מווּליץ’ – סך־הכל, שמונה נפשות. הפרטים המובאים מטה אפשר לקבלם כמהימנים ומדויקים, מכל הבחינות, הואיל ופרט ליוצא־מן־הכלל קטן, נעתקים הם מלה־במלה מיומניהם המשותפים של מר מונק מייסון ומר הריסון איינסוורת, אשר לאדיבותם אסיר־תודה הוא כַּתבנו על הרבה ידיעות שבעל־פה הנוגעות בכדור עצמו, בבנינו, ובשאר נקודות מענינות. השנוי היחיד בכתב־היד שנתקבל, נעשה על־מנת לשוות רציפות וברירות לדו"ח החפוז של בא־כוחנו, מר פורסיית.

״הכדור הפורח"

״שני כשלונות נחרצים מאד, זה־מקרוב, – אותם של מר הנסון וְסֵר ג’ור’ג קיילי, – רִפו הרבה את התענינות הצבור בשאלת התעופה. תכניתו של מר הנסון (שבתחלה נראתה מעשית מאד אף בעיני אנשי־מדע) יסוּדה היה על העקרון של מישור נטוי, המותנע מגבוה על־ידי כח מבחוץ המופעל ומתקים על־ידי סבובן של שַׁבְשָׁבוֹת מתנגשות, אשר בתואר ובמספר תדמינה לשבשבות אשר לטחנת הרוח. אולם בכל הנסיונות שנעשו בדגמים באולמות ״אָדֶלָאִיד״, נמצא כי פעולת המניפות האלו לא די שאינה מְדַחפת את המכונה, כי אף גם מונעת היא את מעופה. כח־הדְּחָף היחיד אשר נראה בה בכלל היה אך כח התנועה שהופק מירידת המישור הנטוי; וכח תנועה זה הרחיק יותר לשאת את המכונה שעה ששבתו השבשבות מבשעה שנעו – עובדה שדי בה להדגים את אפס־התועלת שבהן; ובהעדר כח הדחף, שהוא גם הכח המחזיק, בהכרח היה כל המנגנון נוחת. שקול זה גרם לסר ג’ורג' קיילי שיחשוב רק על התאמת מַדְחֵף לאיזו מכונה אשר היא כשלעצמה יש בה כח החְזקה משלה – בקצור, לכדור־פורח; אכן לגבי סר ג’ורג' היה הרעיון חדש, או מקורי, רק במה שנוגע לאורח גשומו למעשה. הוא הציג דְגם של המצאתו במכון הפוליטכני. עקרון, או כח, הדְחף, הנזקק כאן גם אל משטחים פסוקים או שַׁבְשָׁבוֹת, שסובבו. שבשבות אלו ארבע היו במספר, אולם נמצא כי יפות כל עיקר להזיז את הכדור־הפורח, או לסיע לכח התרוממותו. התכנית כולה נכשלה בכך כשלון חרוץ.

״בשלב זה הגה מר מונק מייסון (אשר מסעו מדוֹבֶר אל ויילבורג בכדור־הפורח ״נַסַאו" הסב התרגשות כה מרובה ב־1837) את רעיון השמוש בעקרון בּוֹרג־אַרְכִימֵדִס לצורך הדחוף באויר – מתוך שבצדק תלה את כשלון תכניותיהם של מר הנסון וסר ג’ורג' קיילי בפִסוק המשטח בשבשבות הנבדלות. נסוי ראשון בפומבי נסה באולמות ויליס, אך לאחר־מכן העתיק את דְגמו אל אולמות אדלאיד.

״בדומה לכדור של סר ג’ורג' קיילי, היה כדורו בֵּיצי. ארכו היה שלש־עשרה רגל ושש זרתות גבהו, שש רגלים ושמונה זרתות. הוא הכיל כשלש־מאות ועשרים רגל־מעוקבת גז, אשר, אם מימן טהור הוא, ישא עשרים־ואחת ליטרה עם נפוח ראשון, בטרם יספיק הגז להתמעט או להתמלט. משקל כלל המכונה והמנגנון היה שבע־עשרה ליטרה – ובכך נותר עודף של כארבע ליטרות. למטה ממרכז הכדור היתה תבנית עץ קל, כתשע רגלים ארכה, והיא אחוזה בכדור עצמו במעשה־רשת, כפי הדוגמה המקובלת. מתבנית זו נסרח היה סל, או מֶרְכָּב, נְצרים.

הבורג מורכב ציר העשוי שפופרת פליז חלולה, שמונה־עשרה זרתות ארכה, אשר בעדה, על גבי כעין־סְלִיל הנטוי בזוית חמש־עשרה מעלות, עוברים כמה־וכמה חצאי־קוטר של תיל־פלדה, שארכם שתי רגלים, וככה נבלטים הם כדי־רגל מזה ומזה. חצאי־קוטר אלה מחוברים בקצותיהם החיצוניים בשתי משיחות של תיל רקוע – ובדרך כך יהיה הכל מסגרתו של הבורג, אשר ישלימנה מעטה משי משומן הגזור למשולשים, ומהודק להיותו משטח אחיד למדי. בכל קצה מקצות צירו נסמך הבורג על עמודים מעשה שפופרת פליז חלולה היורדים מן החשוק. בקצוות התחתיים של שפופרות אלו יש חורים בהם יסובו סרני הציר. מקצה הציר אשר אצל הרכב נמשך גליל של פלדה, המקשר את הבורג אל גלגל־שנים של כמין מעשה־קפיץ הקבוע במרכב. כשמפעילים קפיץ זה, סובב הבורג ברהיטות רבה, ומַקנה תנועה גוברת־ומוסיפה למנגנון כולו. באמצעות ההגה הוטתה המכונה על־נקלה לכל עבר. הקפיץ רב־עָצמה היה, בהשואה אל מדותיו, כי היה בכוחו להרים ארבעים־וחמש ליטרה על־גבי אצטונה בקוטר ארבע זרתות אחרי תסובה ראשונה. וככל אשר יכונונהו יגַבר און. משקלו היה, בסך הכל, שמונה ליטרות ושש אונקיות. ההגה היה מעשה־קנֶה קל, נחפֶּה משי, דומה בתבניתו כלשהו לכף־קלע, ארכו כשלש רגלים, וּמֵירַב רחבו רגל אחת. משקלו היה כשתי אונקיות. אפשר היה להישיר בו, להטותו מעלה או מטה, כמו גם לימין או שמאל; וככה יכול המעופף להעתיק את כח־ההתנגדות של האויר, – אשר אותה יחולל בהכרח בעברו, משום מצבו הנטוי, – אל כל צד אשר יחפץ; ובכך יקבע את הכדור בכוון הנגדי.

״הדְגם הזה (אשר, מחסרון פנאי אנוסים היינו לתארו תאור פגום) הופעל באולמות אדלאיד, מקום שהגיע למהירות של חמשה מילין לשעה; אף כי, מוזר לאמר, העיר ענין מועט מאד בהשואה למכונה המסובכת הקודמת של מר הנסון – כה נחרץ הוא העולם לבוז לכל אשר יש עמו מראית פשטות. ההנחה הרווּחה מאד היתה כי על־מנת להשיג את הטיסה המאוּוָה, תדרש איזו תשומה מסובכת־להפליג של איזה עקרון עמוק למעלה מהרגיל בדינמיקה.

״מר מייסון, מכל מקום, משוכנע היה בהצלחתה הסופית של המצאתו עד כי גמר אומר להקים מיד, אם אפשר, כדור פורח בעל קבולֶת מספקת על־מנת לבחון את השאלה אגב הפלגה למרחק־מה – מתחלה היתה הכונה לעבור את התעלה הבריטית, כקודם, בַּכדור ״נסאוּ״, לצורך הגשמת רעיוניו בקש והשיג את חסותם של סר אווררד בְּרִינְגְהֶרְסְט ומר אוֹסְבּוֹרן, שני אדונים נודעים בבינתם במדעים, ובמיוחד בהתענינותם בהתקדמות האֲוִירוֹסְטַטְיָּה. כפי משאלת מר אוסבורן, נשמרה התכנית בסוד כמוס מידיעת הצבור – והיחידים אשר נגלה להם דבר התרשים היו אותם אשר הועסקו בפועל בבנין המכונה, שהוקמה (בהשגחת מר מייסון, מר הולנד, סיר אווררד ברינגהרסט, ומר אוסבורן) במושבו של זה האחרון בקרבת פֶּנְסְתְרוּתַל, בוֶלְס. מר הנסון, בלוית ידידו מר איינסוורת, הורשה לסקור את הכדור בחשאי, ביום השבת שעברה – כאשר קבעו השנים סדורים אחרונים להיותם מצורפים להרפתקה. לא נודע לנו מה טעם צורפו שני הימאים אף הם לחבורה – אולם, בתוך כדי יום־יומים. נִתֵּן בידי קוראינו את פרטי הפרטים הנוגעים במסע הזה המופלא.

״הכדור מרכב משי, משוח בנָטָף הנוזל קאוצ’וק. מדותיו כבירות, ומכיל הוא יתר על 40,000 רגל־מעוקבת גז; אבל הואיל ונזקקו לגז־הפחם תחת המימן, שיָקָר הוא יותר ואינו נוח, הרי כח־ההחזקה של המכונה, כהיותה מנופחת תומם, ותכף לאחר נפוחה, אינו עולה על 2500 הליטרה לערך. גז הפחם לא די שמחירו זול הרבה יותר, גם יקל להשיגו ולעשות בו.

״על הכנסתו לשמוש רגיל לצרכי האוירוסטטיה, חבים אנו תודה למר צ’ארלס גרין. עד לתגליתו היה מעשה הנפוח לא רק יקר־להפליג אלא גם בלתי־בטוח. יומים גם שלושה שוחחו תכופות בטרחות־שוא להשיג מימן די־צורך מלויו של כדור פורח, אשר ממנו נטה זה מאד להתמלט. עקב דקותו היתרה, ומשיכתו אל האויר אשר סביב. בכדור, שמושלם הוא די שַׁמֵּר את גז־הפחם אשר בקרבו, בלא שתשתנה איכותו או כמותו, כימות ששה חדשים, לא יותן להחזיק גם ששה שבועות כמות שוה של מימן באותו שעור טהרה.

״הואיל וכח ההחזקה נאמד ב־2500 ליטרה, וסכום משקלם של אנשי החבורה עלה אך כדי 1200 לערך, נותר עודף של 1300, ואלו מזה נתפסו 1200 על־ידי הזברית,¹ ערוכה בשקים נבדלים במדותיהם, שק־שק ומשקלו רשום עליו – על־ידי עבותים, מַדֵּי־לַחַץ, שעונים, צקלונים, ושאר חפצים שאי־אפשר בלעדיהם, כולל מֵחַם־קפה העשוי לחמם קפה על־ידי סיד כבוי, למען יותן לותר על אש כליל, אם יראה הדבר לנכון. כל הדברים האלה, לבד מן הזברית, וקצת זוטות, תלוים היו בחשוק מעל. המרכב קטן וקל הוא בהרבה, ביחס, מאותו שצורף אל הדְגם. עשוי הוא נצרים קלים, וחזק הוא להפליא, לגבי מִתְקָן כה שָׁביר־למראה. עומק שפתו כארבע רגלים. ההגה אף הוא גדול בהרבה, ביחס, מזה אשר לדְגם; והבורג קטן יותר במדה נכרת. לבד מכך מצויד הכדור בעוגן קטן וחבל־נוֹהֵג: זה האחרון חשוב הוא לאין־ערוך. כמה מלות הסבר תדרשנה פה בשביל אותם מקוראינו שאין פרטי האוירוסטטיה נהירים להם.

״אך יטוש הכדור את האדמה, נתון הוא להשפעת הרבה מסבות השואפות לחולל תמורה במשקלו; להרבות או להמעיט את כח־התרוממותו. אפשר, למשל, כי יהיה כובד טל על המשי, אף עד כדי כמה מאות ליטרה; או אז יש להשליך מן הזברית, שאם לא כן אולי תנחת המכונה. כיון שהושלכה הזברית, ואור שמש בהיר נדף את הטל, ובאותה עת פשֵּׁט את הגז במשי, שוב יעלה הכל והתרומם חיש. הדרך היחידה לבצור את ההתרוממות הזאת הנה (או, ביתר דיוק, היתה, עד אשר המציא מר גרין את החבל הנוהג) להניח לגז להתמלט מן השסתום; אולם כאבוד הגז, יאבד, במקביל, כח ההתרוממות; הנה כי כן מן ההכרח הוא כי, בפרק־זמן קצר ביחס, יוצרך הכדור המשוכלל ביותר לרדת ארצה. זה היה המכשול הגדול בפני הפלגות ממושכות.

״החבל־הנוהג רופא את הקושי בדרך הפשוטה מכל שיותן לשער. אין הוא כי אם חבל ארוך מאד אשר ישתלשל מן המרכב. ופעולתו להניא את הכדור משַׁנות רמתו בשעור ממשי כלשהו. אם, דרך משל, יהיה כובד לחות על המשי, ועקב זאת תחל המכונה לשפל, לא יהיה צורך לפרוק מן הזברית על־מנת לִתְקוֹן את גדול המשקל, כי על כן יתָּקן. או יסָּתר, בשעור מתאים בדיוק, על־ידי שיונח מקצה החבל על הקרקע בדיוק ככל הנחוץ. אם, כנגד זאת, תגרם משום־מה קלות יתרה, והתרוממות בעקבותיה, תסתר קלות זו מיד על־ידי כובד החבל המוסף אשר יוגבה מן האדמה. הנה כי כן לא יוכל הכדור לעלות או לרדת, כי אם בגבולות מצומצמים מאד, ועתודותיו, בין בגז בין בזברית, נשארים שלמים ביחס. בעת מַעֲבר על פני מרחב מים, יקום הצורך להשתמש בחביונות נחושת או עץ, ממולאות זברית נוזלת, קלה בטבעה מן המים. אותן חביונות תצפנה ותשמשנה ככל אשר ישמש חבל רגיל על היבשה. עוד תפקיד חשוב ביותר אשר לחבל־הנוהג הוא להורות את מגמת הכדור. החבל נגרר, אם על פני היבשה ואם על פני הים, שעה שהכדור חפשי; אשר על כן יהיה זה האחרון בראש תמיד, בכל התקדמות שהיא; השואה, באמצעות המצפן, בין המצבים היחסיים של השְׁנים, תוֹרָה אפוא תמיד על המַהֲלך. באותה אופן תורה הזוית הנוצרת בין החבל לציר האנכי של המכונה על המהירות. כאשר אין זוית – לשון אחר, בהיות החבל תלוי אנכית, – ונח המנגנון כולו; אולם ככל אשר תגדל הזוית, לאמר, ככל אשר ירחיק הכדור להקדים את קצה החבל, כן תגדל המהירות; וכן להפך.

הואיל ותחלה היתה הכונה לצלוח את התעלה הבריטית, ולנחות סמוך ככל האפשר לפאריס, ראו הנוסעים להצטיד בדרכונים לכל מדינות היבשת, המפרשים את אופי המסע. כבמקרה מסע “נסאו”, ופוטרים את ההרפתקנים מגנוני הרשמיות הרגילים; אכן, עקב מקרים בלתי־צפויים נעשו דרכונים אלה מיותרים.

“הנפוח החל בחשאי־חשאים עם־הנץ, בבוקר יום־השבת, ב־6 לח. ז., בחצר בית ויל־ווֹר, מושב מר אוסבורן, מרחק מיל לערך מפסנתרותל, בצפון וֶלס; שבע דקות אחר השעה האחת־עשרה, בהיות הכל נכון להמראה, שוּלח הכדור־הפורח. וינשא, לאט אך בטח, בכוון דרומי בקֵרוב, במחצית השעה הראשונה לא נעשה כל שמוש לא בבורג ולא בהגה. כאן ממשיכים אנו ביומן, כפי שנעתק בידי מר פורסיית מכתבי־היד המשותפים של מר מונק מייסון ומר איינסוורת. גוף היומן, כנתינתו, כתוב בידי מר מייסון, ובכל יום מוסף נספח בידי מר איינסוורת, אשר עתה הוא מכין – ובמהרה יביא לפני הצבור – דו”ח מדוקדק יותר, ובלי־ספק: מעַנְיַן־לרַתֵּק.

״היומן"

״שבת, ה־6 באפריל. – עם שכל ההכנות נעשו בן־לילה, החלונו בנפוח הבוקר עם־הנץ; אולם לפי שמחמת ערפל עב כבדו קפלי המשי ואי־אפשר היה לעשות בו, לא סיַמנו אלא סמוך לשעה אחת־עשרה. אז נתקנו בלב שמח ונעלה לאט אך בטח, ובְריזה קלה אשר נשבה מצפון נשאתנו לעבר התעלה הבריטית. מצאנו את כח ההתרוממות גדול מכפי המצופה; וכאשר הגבהנו ונפסח על הצוקים, וקרני השמש שטפונו, הואצה עליתנו במאד. לא חפצתי, מכל מקום, לאבד גם בשלב כה מוקדם של ההרפתקה, ולכן גמרתי אומר להתרומם לפי שעה. מהרה התמנו את חבל־ הנוהג שלנו; אבל אף כאשר הרימונו אותו כולו מן האדמה ומעלה, הוספנו להתרומם חיש־קל. הכדור יציב היה למעלה־מהרגיל, ויפה היה למראה. כעשר דקות אחרי־הַמרא, הורה מד־הלחץ על גובה 15,000 רגל. מזג האויר נאה היה להפליא, ומראה הארץ הפרושה מתחת – זו אשר רומנטית ביותר תֵּראה מכל עבר – עתה היה נשגב במיוחד. הנקיקים העמוקים המרובים כמראה אגמים היה להם, וזאת בגלל האדים הדחוסים אשר מלאו אותם, וצוקי הסלע והטֶרש אשר לפאת דרום־מזרח, מגובבים בערבוביה שאין־לה־תקנה, נדמו אך ככרכי־הענק אשר באגדות המזרח. קרֵבים היינו חיש אל ההרים בדרום, אולם גבהֵנו די היה בו להניח לנו לעברם בבטחה. מקץ דקות אחדות הרקענו מעליהם בשופי; ומר איינסוורת. עם הימאים, נפתעו כי הנה לא גובה להם, לכאורה, כאשר יֵרָאו מן המרכב, וזאת באשר התרוממות רבה בכדור־פורח מגמתה למעט הבדלים שבפני השטח מתחת, עד כדי לבטלם כמעט. באחת־עשרה וחצי, בעודנו ממשיכים דרומית בקֵרוב, נראתה לנו לראשונה תעלת בריסטול; וכעבור חמש־עשרה דקות הופיע טור מִשברי החוף ממש מתחת לנו, ונהי מגמאים ים. עתה גמרנו אומר למלט גז די הטל את חבל־הנוהג אשר לנו, והמצופים קבועים בו, לתוך המים. הדבר הזה נעשה מיד, ונחל לרדת מעט מעט. מקץ כעשרים דקה טבל מצוֹפנו הראשון, ואחרי געת השני מהרה אחריו, נשארנו במנוחה במה שנוגע לגובה. עתה להוטים היינו כולנו לבדוק את צְלֵחות ההגה והבורג, גם מהרנו להפעילם, לצורך הסחת כווננו מזרחית יותר, חתור אל פריס, באמצעות ההגה בצענו כהרף־עין את שנוי־הכוון הנחוץ, ויהי ארחנו נטוי בזוית ישרה כמעט אל אורח הרוח: או אז הפעלנו את קפיץ הבורג, ונעלוץ למצוא כי מְדַחֵף הוא יפה כמאוּוָּה. לזאת הריעונו תשע תרועות גיל, ונטיל הימה בקבוק, ובתוכו פסת קלף אשר עליה תאור קצר של עקרון ההמצאה. אכן, אך כלינו תרועותינו, והנה נפל דבר לא צפוי אשר רִפה את ידינו לא מעט. מוט הפלדה המחבר את הקפיץ אל המדחף נטלטל פתע ממקומו בקצה המרכב (כיון שכנוע המרכב בעטי איזו תנועה של אחד הימאים השנים אשר העלינו אתנו), ובן־רגע היה דלוי ומִדלדל, מכדי הֶשֵּׂגנו והלאה, מסרנוֹ של ציר הבורג. עוד אנחנו מתאמצים לשוב לתפסו, שקועים כולנו בדבר הזה, נלכדנו בזרם חזק של רוח מן המזרח, אשר נשאנו, בעצמה גוברת והולכת לעבר האטלנטי. מהרה מצאנו עצמנו נסחפים ימה בשעור לא פחות מחמשים־ששים מיל לשעה, עד כי הגענו אל מעל לקייפ־קְליר, מרחק כארבעים מיל לצפוננו, בטרם נתפוס במוט בטח, ובטרם נהיה מספיקים לחשוב מה נעשה. לעת הזאת העלה מר איינסוורת הצעה יוצאת־מגדר־הרגיל, אלא שלפי עניות דעתי, לא היתה כלל חסרת־שחר או דמיונית, ובה תמך בו כהרף־עין מר הולנד – לאמר: כי נִוָּעֵל בסופה החזקה אשר צררתנו, ותחת לחתור בחזרה לפריס, ננסה להגיע אל חוף צפון־אמריקה. לאחר עיון־מה נעניתי ברצון להצעה הנועזה הזאת, אשר (מוזר לאמר) נתקלה בהתנגדות אך מצד הימאים השנים. מכל־מקום, מהיותנו הרוב, בטלנו את חששותיהם, וחֲלֵטים המשכנו בדרכנו, נהגנו הַיְשר מערבה; אולם מאחר שהִסָּרחות המצופים עכבה מאד את התקדמותנו, ואלו בכדור שררנו כחפצנו, אם להתרומם בו ואם להשפיל, השלכנו תחלה חמשים ליטרה מן הזברית, ואחר שלשלנו (במַחֲלָץ) את החבל עד סמוך לפני הים. בתוצאת התחבולה הזאת נוכחנו מיד, שכן גבר שעור התקדמותנו בעצום; וכהתעזז הסופה, טסנו במהירות לא תצויר כמעט; ויהי החבל־הנוהג מתעופף מאחרי המרכב, כשָׁבְלה של שמלה מבודרת. למותר לאמר כי מקץ שעה קלה נתעלם החוף מעינינו. חלפנו על פני ספינות אין־מספר מכל המינים, קצתן טורחות לשוט כנגד הזרם, אך מרביתן שוהות תחתיהן. על ספוני כולן גרמנו רִגשה גדולה ביותר – רגשה אשר עליה התענגנו כולנו עד מאד, ובמיוחד שני אנשינו, אשר, מהיותם נתונים עתה להשפעת לגימה משרף־זֶנֶכָה, דומה היה כי נמנו וגמרו לזרות כל הסוס ופחד לרוח. הרבה מן הספינות ירו בתותחים לאות שועה לעזרה; ובכולן קדמונו בתרועות רמות (אשר שמענון בברירות מפתיעה) ובנפנוף מצנפות ומטפחות. בדרך כך המשכנו כל היום כולו בלא כל מאורע של ממש, וכסגור עלינו צללי חליל אמדנו אומדן גם את המרחק אשר עברנו. מרחק זה לא נפל מחמש מאות מיל, ומסתבר שגדול היה מכך בהרבה. המדחף פעל בלי הפוגות, ובלי ספק סיע להתקדמותנו בנכר. כערוב השמש התעזזה הסופה עד היותה לעלעול לכל סמניו ודקדוקיו, והאוקינוס מתחת נראה ברור משום זהרירותו. הרוח נשבה ממזרח כל הלילה, ותהי לנו אות ההצלחה המובהק ביותר. מן הקור סבלנו לא מעט, ולחות האויר מציקה היתה ביותר; אולם משום הרְוָחה היתרה במרכב יכלנו לשכב, ואדרות ושמיכות מספר הֵחמו לנו די־סִפְקנו.

נ. ב. [בידי מר איינסוורת]. תשע השעות האחרונות היו, בלי־תְפונה, המסעירות ביותר בחיי, לא אוכל לציר לעצמי דבר מרומֵם יותר מן החדוש והסכון המוזר אשר בהרפתקה מעין זו. יתן אלוהים והצלחנו! איני שואל הצלחה אך לבעבור תובטח אישיותי האפסית, כי אם למען דעת האדם ובעבור – עוֹצֶם הנצחון. ועם זאת אך ברורה היא האפשרות לבצע את המפעל עד כי הפלא היחיד הוא מפני מה הססו בני־האדם לנסות בו עד כה. רק סופה אחת מעין זו המסבירה לנו פנים עתה – יהי־נא סער שכזה גורף כדור־פורח משך ארבעה־חמשה ימים (הסופות האלו תכופות תארכנה יותר מכך) והנוסע נשא על־נקלה, בפרק זמן זה. מחוף אל חוף. נוכח סופה כזאת נהיה האטלנטי הנרחב אך אגם־מים בלבד. כרגע תפליאני הדממה הנעלה השוררת בים אשר תחתינו, חרף רתחתו, יָתֵר על כל תופעה אחרת הנגלית לעינינו. הגלים אינם נושאים דֳּכי אל השמים. האוקינוס הלוהב רחב־הידים מתעות ומתענה אין־תלונה. הררי המִשברים נדמים כשֵׁדֵי־אדירים אלמים אין־מספר הנפתלים ביסוריהם חדלי־כח. בְלילה כדוגמת הלילה הזה, יחיה איש – חיים השקולים כנגד שנות־מאה של חיים רגילים – אף גם לא אמיר חדות־התעלות זו במאת־שנים תמימה של הויה רגילה.

״יום ראשון, ה־7 בחודש. [כת"י מר מייסון]. הבוקר, בעשר, שככה הסופה כדי בְּריזה שמהירותה שמונה־תשעה קשרים (לגבי כלי שיט בים) והיא נושאתנו, אולי, במהירות שלושים מיל בשעה, או יותר. אכן מגמתה נטתה בנִכּר צפונה; ועתה, כערוב השמש, מישירים אנו ארחנו מערבה, בעיקר על־ידי הבורג וההגה, הממלאים תפקידיהם להלל. לפי ראות־עיני נעטרה התכנית בהצלחה גמורה והטיסה הנוחה באויר לכל עבר (לאו דוקא בעצומה של סופה) שוב אין בה משום בעיה. לא היינו יכולים לעמוד בפני הרוח החזקה של יום אתמול; אולם לוא הגבהנו אולי היינו נחלצים מתחום השפעתה, אלו הוצרכנו לכך. נוכח בריזה עזה למדי, ברי לי כי נוכל לעשות דרכנו בַמַדחף. בצהרי היום הרקענו לגובה 25,000 רגל בקֵרוב, על־ידי שפרקנו מן הזבורית. זאת עשינו מתוך חפוש אחר זרם מישיר יותר, אך לא מצאנו יפה מזה שבו אנו נתונים עתה. שפעת גז עמנו אשר דיה להעבירנו על פני זו הברֵכה הקטנה, ולוא תארך הדרך שלושה שבועות. אין בי חשש קל־שבקלים לאחרית הדבר. הקושי, הפריזו בו זָרָה גם טעו בו. בידי לבחור את הזרם היאה לי, ואם ארצה והנה כל הזרמים נגדי, יכול אוכל להתקדם די־ספק בעזרת המדחף. דבר לא אונה לנו שראוי לרשמו, הלילה נראה כי יהיה שפיר.

.נ. ב. [בידי מר איינסוורת]. לא רב עמי להעלותו על הניר, מלבד העובדה (שלגבי מפתעת היא למדי) כי, בגובה שוה לזה של הר קוטופַּקסי, לא ידעתי צנה עזה מאד, לא מחוש־ראש, גם לא קשי נשימה; נמצא שאת אלו לא ידעו אף מר מייסון, מר הולנד, וְסֶר אווררד, מר אוסבורן התאונן על התכוצות בבית החזה – אולם זו חלפה חיש. במרוצת היום טסנו במהירות גדולה, ואל נכון כבר צלחנו את האטלנטי כדי מחציתו. עברנו מעל עשרים או שלושים ספינות שונות ומשונות, ודומה כי הכל נתמהו גם תמהו. צליחת האוקינוס בכדור פורח אין הוא, ככלות הכל, מפעל קשה כל כך. Omne ignotum pro magnifico. ציון: בגובה עשרים וחמשה אלף רגל נראים השמים שחורים כמעט, והכוכבים יֵראו ברור; ואלו היום דומה כי לא יִקָּמֵר (כפי שנתן לשער) כי אם, בהחלט ובמפורש ביותר, יִקָּעֵר.²

״יום שני, ה־8 בחודש. [כת"י מר מייסון.] הבוקר שוב הטריח עלינו מעט מוטו של המדחף, אשר יש לצור לו צורה חדשה בתכלית, לבל תאונה תקלה רצינית – כונתי למוט הפלדה, לא לשַׁבְשָׁבוֹת. את האחרונות אין להיטיבן. הרוח מנשבת כל היום הכן ובחזק מפאת צפון־מזרח; ועד עתה דומה כי הגורל אומר לנטות חסדו אלינו. קצת בטרם־אור נחרדנו כולנו כלשהו מפני אי־אלה קולות ונפצים משונים בכדור, ועם אלה כמו החלה המכונה כולה צוללת חיש. תופעות אלו גרמתן התפשטות הגז, מחמת עלית דרגת־החום באויר, ובעקבותיה – התבקעות פרודות הקרח הפעוטות אשר קָרַם מעשה־הרשת משך הליל. הטלנו כמה בקבוקים אל הספינות תחתינו. ראינו אחד מהם נאסף על־ידי אניה גדולה – כנראה אחת אניות הדואר של קו ניו־יורק. נסינו לקרוא את שמה, אך לא יכולנו לקבעו בטח. לפי משקפתו של מר אוסבורן הרי זה משהו מעין אטָלַנְטָה. השעה עתה שעת חצות־הליל, ועדין אנו נוסעים מערבה בקֵרוב, חיש מהר. הים זהרורי במיוחד.

״נ. ב. [בידי מר איינסוורת.] השעה עתה שתים אחר־חצות, והרוח דמומה כמעט, ככל אשר בידי לשפוט – אולם זאת קשה מאד לקבוע, יען אשר כה שלם הלוכנו עם הרוח. לא עצמתי עין מאז צאתנו את ויל־ווֹר, אולם לא אוכל שאת עוד, ושומה עלי לנום קמעה. אי אפשר שרחוקים אנו עתה מחוף אמריקה.

״יום שלישי, ה־9 בחודש. [כת“י מר איינסוורת.] אחת אחה”צ. שְׁפל החוף של דרום קרולינה נשקף אלינו תומם. הבעיה הגדולה יוּשבה. צלחנו את האטלנטי – יפה ובנקל צלחנוהו בכדור־פורח! אלוהים ישתבח! מי יאמר כי יש עוד עתת דבר שמן־הנמנעות?

פה פוסק היומן. אכן, קצת מפרטי הנחיתה מסר מר איינסוורת למר פורסיית. הרוח עמדה מנשוב כמעט כאשר נגלה החוף ראשונה לעיני הנוסעים, החוף אשר תיכף הכירוהו שני הימאים, ומר אוסבורן. הואיל וזה האחרון מודָעים לו בפורט־מוֹלְטְרִי, הוחלט מיד לנחות בסביבתה. הכדור הובא אל מעל לחוף (גאות הים עברה והחול היה קשה, חלק, ויאה־להלל לנחיתה), והעוגן הקטן הוטל ובבת־אחת נאחז הכן. יושבי האי, והמצודה, יצאו כמובן בקהל לחזות בכדור; אולם אך בעמל רב ביותר נפתה איש להאמין כי הכדור אכן צלח את האוקינוס. העוגן הקטן נאחז בשעה שתים אחה"צ בדיוק; וככה הושלם המסע כולו בשבעים־ושתים שעות; ובעצם בפחות מכך, אם למנות מחוף עד חוף. לא ארעה כל תקלה רצינית. בשום שעה מן השעות לא נשקפה סכנה של ממש. הכדור רוקן בלא טורח; וכאשר שוּגר מצ’רלסטון כתב־היד אשר מתוכו נלקחה פרשת המעשה הזה, עדין היתה החבורה בפורט־מולטרי, כונותיהם להבא לא נקבעו; אולם יש בידנו להבטיח לקוראינו ידיעות נוספות ביום השני או, לכל המאוחר, במרוצת היום שלמחרתו.

אין כל ספק כי זהו האדיר, המעניין והחשוב במפעלות אשר בצע האדם או אשר נסה בהן מעודו. מה מאורעות מפוארים יחולו בתוצאת הדבר, זאת אך לשוא נאמר לקבוע עתה.

וּמַה עַל זֹאת? עַל זַעַף הַמַּצְפּוּן,

רָפָא עַל נְתִיבֵי

Pharronida צ’מברלן,

הבה אתקרא, לפי־שעה, וילים וילסון. הגליון הצח הפרוש עתה לפני אל לו להגאל בשמי האמתי. יתר־על־המדה כבר היה זה לבוז – לזעוה – לשאט לאֶחָי. אל קצוי־אפסי־תבל הלא נשאו הרוחות בחרונן את שמועת קלונו שאין־משלו? אי לך, האובד שבמנודי־המנודים! – הלא לעד מתה עליך הארץ? היא וכִּבודיה, ופרחיה, ושאיפותיה־פז? – וענן, עבה, קודר, ואין־תכלה, הלא נצח יחצוץ בין תקוותיך לשמים?

לא אובה, אלו יכולתי, עתה, פה, להעלות את קורות שנותי האחרונות, שנות עֱנות בל־תוּבּע, ופשע אין־כַּפֵּר. התקופה הזאת – אלו השנים האחרונות – לקחו להן רום־פתע בַּזֻלּוּת, אשר אך את מקורה בלבד מתכון אני לקבוע בזה. בני־אדם, ברגיל, מעט־מעט יֵקַלּוּ ממני, בהרף־עין, שמוט שמטה כמעיל כל מדה תרומית. מרשעה פעטוטית־ביחס עברתי, בצעדי ענק, אל העולה על תועבותיו של קיסר כאֶלגַבָּלוּס. איזה מאורע – איזה מקרה אחד חולל את הרעה הזאת, שאו־נא לי ואספרה. המות קרב־ובא; והצל ההולך לפניו הנה הֲרַך את רוחי. צמא אני, כי אעברה בעמק האפלולי, לאהדתם – כמעט אמרתי לחמלתם־של הבריות. מתאוה הייתי כי יאמינו אשר, בשעור־מה, עבד הייתי למסבות שאין לאדם שליטה עליהן. מבקש הייתי כי ימצאו לי, בפרטי־הדברים אשר אביא, אי־זה נוה־מדבר מועט של גורל בתוך ישימון שגגה. רוצה הייתי כי יודו – גם לא יוכלו לבלי הודות – כי, אף אם היתה אולי בעולם לפני כן מסה כה גדולה, מעולם, מכל־מקום, עוד לא נוסה אדם ככה במסה – וברי, מעולם עוד ככה לא נפל. וכלום מפני כן לא סבל ככה מעולם? כלום באמת לא בחלום חייתי? וכלום לא אמות עתה ואני קרבן לזועתו ולתעלומתו של הפרוע מכל הגיונות העולם הזה?

בן הנני לגזע אנשים אשר בכל הזמנים נודעו במזגם המדַמה והנוח־להפָּעל; ובשחר קטנותי נכר בי כי תומם ירשתי את אופי המשפחה. ככל אשר הוספתי שנים כן חזק זה ויחריף; עד כי, מטעמים הרבה, הייתי גְרם דאגה קשה לידידי, ונזק ודאי לעצמי. סורר נהייתי, סחוף גחמות־פרא, טרף למסתוללים שביצרים. חלושי־דעת, וחֲבורי חולשות דומות לשלי, לא יכלו הורי לבצור אלא במעט את הנטיות הרעות בהן התנכרתי. אי־אלה נסיונות רופסים וכושלים מצדם העלו אך חרס, ונצחוני אני שלם היה, כמובן. מאז והלאה היה קולי חוק לבית; ובגיל בו מעטים הילדים אשר יהלכו הכן, הניחוני לנהוג כפי רצוני, ובפועל, אם לא להלכה, הייתי אדון למעשי.

ראשוני זכרונותי מחיי בית ספר קשורים אל בית אליזבֶּתִי גדול ומשונה, בכפר ערפלי־למראה מכפרי אנגליה. מקום שהיה משופע ביותר בעצים ענקים ומסוקסים, וכל בתי עתיקים־להפליג. אכן מקום חלוּמי ומשובב־נפש היתה אותה עיר נושנה וכבודת־שיבה. בדמיוני חש אנוכי ברגע זה בצנה המרעננת אשר לשדרותיה כבדות־הצל, שואף אל קרבי את ניחוח רבוא השיח, ושב ונפעם, בשמחה אין־פשר, אל קולו העמוק, ההולך של פעמון־הכנסיה, המרעים, מדי שעה, ברעם פתאומי ונעכר על דממת האפלולית בה שרוי המגדל הגוֹתי המכורסם ורדום.

קורת־רוח, ככל אשר אוכל לחושה עתה בדרך מן הדרכים, אמצא אולי בהעלותי זכרונות פעוטים מבית־הספר ומעִניניו. מהיותי משוקע במצוקה כל־כך – מצוקה, אהה! ממשית ביותר – יסָלח לחולשתי אם אתור לי פורקן, דל וחולף כאשר יהי, בקצת שרטוטי־פרטים חטופים. יתר על כן, אלה, שקלי־ערך הם כשלעצמם, אף נלעגים, ילבשו, בדמיוני, משנה חשיבות, באשר קשורים הם אל תקופה ומקום בהם הכרתי את אותות ההתראה. סתומי־המשמע הראשונים של הגורל אשר אחרי־כן הֵליטני ככה בצלו. אזכרה־נא אפוא.

הבית, כאשר אמרתי, נושן היה ופרוע בבנינו. המגרש היה רחב־ידים, וחומת לבֵנים גבוהה ואיתנה, שברומה מַצע טיח ומכִתות זכוכית, מקיפם סביב. דיק זה, כמוהו כסוהר, היה גבול אחוזתנו; מהלאה לו הצצנו אך שלש בשבוע – פעם אחת מדי שבת אחר־הצהרים, כאשר, בלוית מדריכים שנים, הורשינו להפליג בסך לטיולים קצרים בקצת מהשדות הסמוכים – ופעמים ביום־א', כאשר נהלונו בתהלוכה באותה רשמיות אל תפלת הבוקר והערב בכנסיה האחת שבכפר. בכנסיה זו היה מנהל בית ספרנו כוהן. מה־עמְקה רוח הפליאה והמבוכה בה הייתי צופה אליו מספסלנו המרוחק אשר ביציע, כעלותו, בצעד חגיגי ואטי, אל הדוכן! האיש הזה הכבוּד, שארשת פניו כה חסודה ברצינותה, שבגדיו כה מבהיקים ושופעים, שפיאתו־הנכרית מְפוּדָרָה בקפדה כה רבה, כה נוקשה וכה עצומה, – היתכן כי הוא האיש אשר זה־ מקרוב, חמוץ־חזות, ובמלבושים מרובבי־טבק, הִשְׁלִיט, שבטו בידו, את חוקיה הדרקוניים של האולפנה? אי, פִּרכת־ענק, נפלצה־מפֵּשר!

בזוית מזויות החומה המגושמת הִזעיף שער מגושם יותר. סמור היה ומסומר יתדות ברזל, וכפתו סמרורי ברזל פצורים. מה־עמקו רשמי יראת־הכבוד אשר העיר! מעולם לא נפתח אלא לצורך שלש היציאות והכניסות הקבועות אשר נזכרו כבר; אז, בכל חריקה מחריקות ציריו האדירים, נמצאה לנו שפעת רז – עולם־מלא לחות־שפתים רצינה, או להגות רצינה יותר.

הכר הנרחב משופע היה בחביונים נרחבים. שלושה או ארבעה מהגדולים שבהם היו מגרש־המשחקים. ישר היה, ונחפה חצץ דק וקשה. היטב אזכור כי לא היו בו אילנות, ולא ספסלים, ולא דבר בדומה לאלה. מובן כי מאחרי הבית השתרע. מקֶדֶם היתה חלקת נוי קטנה, שתולה אטדים ושאר שיחים; אפס בחלקה הזאת המקודשת עברנו אך במקרים נדירים באמת – כבעֵת כניסה ראשונה לבית־הספר או יציאה סופית ממנו, או אולי, כאשר, כדרוש לנו הוֹרָה או רֵע, הפלגנו בלב שמח לדרכנו הביתה לפגרת הקיץ או חג־הניטל.

אולם הבית! – איזה בנין נושן ומוזר היה זה! – ובעיני עד־מה נדמָה כארמון־קסמים! אכן לא היה קץ לפתלתוליו – למדוריו הנפלאים־מהָבֵן. קשה היה, לאדם בכל שעה מהשעות, לאמר בבטחה לאיזו מקומותיו השתים נקלע. מכל חדר אל משנהו אל־נכון נמצאו שלש או ארבע מדרגות, אם לעלות בהן ואם לרדת. והסעיפים הצדדיים אין מספר היו – אין־תָאֵר – וכה חוזרים־וסובבים על עצמם, עד כי במחשבתנו לא נִפְלָה הבנין כולו הרבה מן האינסוף. משך חמש שנות שבתי שם, מעולם לא היה בידי לקבוע ודאית באיזה מקום רחוק נמצא חדר־השינה הקטן שהוקצה לי ולעוד כשמונה־עשר או עשרים תלמידים.

״חדר־הלמוד היה הגדול בחדרי־הבית – אנוס היית לחשוב, בחדרי העולם. ארוך היה מאד, צר, ונמוך להעציב, ולו חלונות גותיים מחודדים ותקרת אלון. בקרן־זוית מרוחקה ומפילת־אימים היתה גְדֶרה רבועה, בת ארבע־חמש אמות, והיא קודש־הקדשים, ״בשעות הקבלה“, של מנהלנו, הכהן דר. בְּרֶנְסְבִּי, מבנה מוצק היה זה, ולו דלת כבדה, אשר מפְּתוֹח אותה בהעדר ה״אדון”, בוחרים היינו כולנו להספות ב־peine forte et dure. בקרנות אחרות היו עוד שתי תיבות מעין זו, נערצות פחות לאין־שעור, אמנם, אך מַשְׁרות מורא הרבה, בכל־זאת. אחת מאלו היתה קתדרתו של המדריך ל״למודים קלסיים“, השנית של המדריך ל״אנגלית ומתמטיקה”, פזורים ומפוזרים בחדר בכה־ובכה, צולבים ומצטלבים בסכסכות אין־קץ, היו ספסלים ומכתבות אין־ מספר, שחורים, עתיקים, ואכולי־שנים, טעונים־ליאש ספרים ממושמשי־בוהן, ומצולקים ראשי־תיבות, שמות מֵלאים, דמויות מתמיהות, ושאר מעשי־סכין הרבה מאד, כדי־כך שאבדו הללו את מעט התואר המקורי אשר אולי עלה בחלקם בימים־משכבר. דלי מים עצום עמד בקצה החדר מזה, ושעון מדהים במדותיו מזה.

מוקף חומותיה העבות של אקדמיה הדוּרת־שיבה זו, בליתי, אפס לא בשאט או מְאוֹס, את שנות החומש השלישי לשנות חיי. מוחם האטום של בני תשחורת אין צורך לו בעולם חיצון של ארועים להעסיקו או לשעשעו; וחדגונות המשמימה לכאורה, אשר לבית־ספר חדורה היתה התעוררות עזה מזו אשר הפיקו שנות בגוּרוֹתַי ממותרות, או שהפיקוה שנות גברותי השלמה מפשע. עם זאת שומה עלי להאמין כי ראשית התפתחותי השכלית היה בה הרבה מהנדיר – אף הרבה מיוצא־הדופן. בני־אדם בכללותם, אך לעתים רחוקות ישאו עמם בשנות פִּרקם רושם ברור כלשהו משחר היותם. הכל הוא כעין צל אפור – זכר דל ומטושטש – עֵרב של הנאות רפות ומכאובים־תעתועים. אני לא כן עמדי. בילדותי ודאי הרגשתי בעזוז־גבר את אשר אמצאהו עתה טבוע בזכרון בקוים חיים, עמוקים ובני־קים כגביהם של מֶדַלְיוֹנִי קרתחדשת.

אפס למעשה – לפי ראות־העולם למעשה – מה־דל היה החומר לזכרון! היקיצה־לבקרים, פקודת השינה מדי־לילה: השנונים, הקריאות־על־פה; הפגרות הזוטות בין עונה לעונה, והטיולים; ככר המשחקים, על ריבותיה, שעשועיה מזמותיה – בכוח כשפי־רוח שכוחים־מכבר נכרכו בהללו הפעולות בלי־מצרים, עולם של התרחשות עתירה, תבל־רבה, של הרגשות, של התעוררות לוהטה ומסעירת־נפש ביותר. Oh, le bon temps, que ce siecle de fer“”.

אכן, הלהט, ההתלהבות, וְהֶטֵל־השררה אשר במזגי, מהרה נִכְּרוני בקרב חברי־ללמודים, ואט־אט, אך כדרך־הטבע. רוממוני מעל כל שאינם קשישים ממני ברב; – מעל כל, זולת יוצא־מן־הכלל אחד. יוצא־מן־הכלל זה היה תלמיד אחד, אשר, אף כי לא שְׁאֵר־בשר היה לי, התקרא בשם ובשם־משפחה כשלי; – מקרה לא מופלא, בעצם; כי על כן, חֵרף מוצאי הנאצל, היה שמי אחד מאותם השמות השכיחים אשר דומה כי בתוקף זכות־חזקה מאז ומעולם הם קנין המון־העם. בספור־המעשה הזה כִּניתי עצמי וילים וילסון, – שם בדוי אשר לא יבדל הרבה מן האמתי. בן־שמי לבדו, מכל אותם שבלשון בית־הספר היו ״החבורה שלנו", הרהיב לתַחֲרות עמי בתלמודֵי הכתה – בשעשועי ככר־המשחקים וריבותיה – למאֵן לתת אמון גמור בדברַי, ולהכנע לרצוני – אף גם לבטל את מִצְוָתי השרירותית בכל ענין מן העניינים. אם יש על אדמות עריצות נחרצה ובלי־מצרים, הרי זו עריצות נער מוּרָם־ברוח על נפשות רֵעיו הנמרצים פחות.

התקוממותו של וילסון היתה לי מקור מבוכה גדולה ביותר; – מה גם, שחֵרף השחצנות אשר שמתיה לקַו לי במנהגי כלפיו וכלפי יוּמְרוֹתָיו¹ הרגשתי בסתר־לבי כי ירא אני מפניו, גם אנוס הייתי לראות בשויונו אתי, אשר בו מחזיק בנקל כל־כך, מופת נאמן ליתרונו עלי; שכֵּן על־מנת לעמוד בפניו הוצרכתי להאבק תמיד. אפס יתרון זה – אפילו שויון זה – לא הודה בו, בעצם, איש זולתי: עמיתינו, מפני איזו סמיות־עינים אין־פשר, דומה כי אף לא חשדו בכך. אמת שתחרותו, מריו, וביחוד התערבותו המחוצפה והעקשנית בעצותי חשאיות היו יותר משהיו מפורשות. לכאורה היה נטול אותה שאפתנות אשר הניעתני להצטין. ונטול עזוז־הרוח הסוהר אשר הכשירני לכך. נתן היה לשער כי ביריבותו פעמהו רק הרצון הגחמני לסכל את עצתי, להתמיהני, או להשפילני; אם כי פעמים לא יכולתי לבלי ראות, בהרגשה מורכבת פליאה, בְּזות וטינה, כי מוהל הוא בפגיעותיו, זלזוליו, או השגותיו מדה של חביבות־הליכות בלתי־נאותה ביותר ובהחלט בלתי־רצויה ביותר. לא נצטיר לי מנהג משונה זה אלא כנובע מתוך יהירות גמורה הנוקטת מנהג גס של פטרונות ופרישת־חסות.

אפשר קו זה האחרון בארחו של וילסון, בצרוף עם זהותנו בְשם, וכניסתנו לבית־הספר באותו יום, במקרה בלבד, אפשר אלה גרמו שתפשוט, בקרב הכתות הקשישות שבאקדמיה, הדעה כי אחים הננו, הקשישים הללו ברגיל לא ידקדקו לחקור בעניני הצעירים מהם. קודם אמרתי, או שצריך הייתי לאמר, כי לא היה וילסון קשור, אף כלשהו, אל משפחתי. אולם אין־ספק כי אלו היינו אחים כי אז בהכרח תאומים היינו; כי, אחרי צאתי את מוסד הד"ר ברנסבי, נודע לי באקראי כי בן־שמי נולד בתשעה־עשר לינואר, 1813 – והנה זה הוא צרוף־מקרים מופלא מעט: כי היום הוא עצם יום לידתי אני.

אפשר מוזר יראה הדבר כי חֵרף הדאגה הממושכה אשר הסבו לי יריבותו של וילסון, ורוח המַקְשָׁנוּת שלו שאין־לשאתה, נבצר ממני להגות אליו תכלית־שנאה. ודאי, כמעט בכל יום נפל בינינו ריב אשר בו, עם שבפומבי הניח לי את זר הנצחון, הנה אי־כה השכיל לתת בי את ההרגשה כי הוא הזכאי לו; אפס מפני רגש־גאוה מצדי, והכרת־ערך של־אמת מצדו, עומדים היינו תמיד במה שקוראים ״יחסי־שיח", אף גם היו במְזגינו הרבה נקודות תואמות במאד, שבגללן נעור בי רגש אשר רק מעמדנו, אולי, מנעוֹ מהֵבשֵׁל כדי ידידות. קשה, אמנם, להגדיר, או אף לתאר, את הרגשותי האמתיות כלפיו. היו אלה תערובת יסודות מרובי־גונים שונים ומשונים – קצת איבה רגוזה, שעדין לא היתה בגדר שנאה, קצת הוקרה, יותר מזה הגות־כבוד, הרבה פחד, וסקרנות קצרת־מנוחה אין־קץ. בעל־המוסר אך למותר יהיה לאמר לו, כי וילסון ואני היינו עמיתים בל־יפרדו.

אין ספק כי מעמד־הדברים הזר והמוזר שבינינו הוא אשר הטה את כל התקפותי עליו (ואלו רבות היו, אם גלויות ואם מוסוות) לאפיק התקלסות או תעלולים (אשר יכאיבו עם אשר ילבשו מרבית לצון־סתם) ולא אל איבה חמורה ונחרצה יותר. אולם נסיונותי בכוון זה לא תמיד צלחו במדה שוה, ״אף כשהיו תכניותי רקוחות בתכלית השנינות; שכן בן־שמי הרבה היה בו, באופי, מאותה פשטנות צנועה ומתונה, אשר עם התענגה על חריפות לצונותיה שלה. אין בה עצמה כל עקב אכילס, ותכלית־מאון תמאן להיות מטרה לשחוק. אכן, רק נקודת תורף אחת יכולתי למצוא, וזו, מהיותה נעוצה בדבר־זָרוּת אישי, ומקורה אולי בחלי־גוף, פוסח היה עליה כל יריב נואש פחות ממני – איש־תחרותי לקוי היה בכלי דבורו, אשר מנע אותו, מהגבֵּהַּ קולו בכלל למעלה מלחוש כבוש מאד. מום זה לא בוששתי לנצלו ככל אשר יהיה לדל־ידי.

הַרְבֵּה הִרְבָּה עלי וילסון תגמולי קנטור; ואחת מצורות שנינת־תעלוליו הרגיזתני לבלי־חק. איך בכלל גלה בתבונתו ראשונה כי קטנה אשר כזאת תקניטני, זוהי שאלה אשר מעולם לא יכולתי לפתרה; אולם, משגלה את זאת, לא פסק מהכעיסני בה. מאז ומתמיד מאסתי בשם־האבות נטול־החן הקרוא עלי, ובשמי־הפרטי ששכיח הוא מאד, אם לא המוני. ארס באזנַי היו המלים; וכאשר, ביום הגיעי אל האקדמיה בא שמה גם וילים וילסון שֵׁני, רגוז רגזתי עליו בעבור התכַּנּוּתו בשם הזה, וכפלים שאטתי את השם מפני התכַּנות בו זר, אשר בגללו יחזור השם וישָׁנה, אשר תדיר יהיה במחיצתי, ואשר עניניו, בשגרתם היומיום של עסקי בית־הספר, בהכרח יעורבו תכופות, בעטי צרוף־המקרים הנתעב, בענינַי שלי.

מורת־הרוח אשר נולדה בי ככה חזקה ותתחזק עם כל מקרה שיש בו כדי להורות על דמיון, בנפש או בגוף בין איש־תחרותי לביני, לעת ההיא לא נגלתה לי העובדה המופלאה כי שוים הננו לגיל; אולם ראיתי כי שוים אנו לקומה, גם הבחנתי כי דומים אנו להפליא בכלל סגולות האופי ותוי המראה. כן גם הרעימתני השמועה בנוגע לקרבת־משפחה, אשר רוחה ופשטה בכתות הגבוהות. הקצור, לא היה דבר אשר יוכל להרגיזני יותר (אם כי הקפדתי להסתיר את רוגזתי זאת) מרֶמז כלשהו אל דמיון ברוח, באופי, או במעמד הקים בינינו. אבל, לאמתו של דבר, לא נמצאה לי סבה להאמין כי (להוציא את דבר קרבת המשפחה, ואת וילסון עצמו) היה דמיון זה ענין לשיחה לחברינו־ללמודים, או כי הבחינו בו בכלל. כי הוא הבחין בדמיון לכל צדדיו, ודרך־קבע כמוני, דבר זה נראה־בעליל; אולם מה שיכול למצוא בנתונים אשר כאלה שדה פורה־רוגז כל־כך, דבר זה אפשר לתלותו, כאשר אמרתי תחלה, רק בהסתכלותו החודרת מכפי הרגיל.

טכסיסו היה לחקותני חקוי מושלם, הן בדברים הן במעשים; אף גם השכיל־להפליא במשחקו. לבושי, הנקל היה להעתיקו; את הלוכי וכלל הליכותי סגֵל לו בלא קושי; חרף המום אשר בו, אף קולי לא נעלם ממנו. בגבוהים שבצלילי לא נסה גרונו, כמובן, אפס כי המפתח כמו שלי היה; ולחושו המוזר, זה נעשה ממש הד לחושי אני.

עד מה הציקני מעשה־דיוקן זה, כליל־השלמות (אף לא מן הדין היה לקרוא לו ציור־חוּכה), לא ארהיב תאֵר עתה. אחת היתה נחמתי – בעובדה כי על החקוי לא עמד, כנראה, איש מלבדי, וכי נטל עלי לשאת רק את חיוכיו היודעים והלגלגניים־זָרָה של בן־שמי עצמו. די היה לו בכך שחולל בקרבי את הרושם המכוון, ודומה היה כי מצחקֵק הוא בסתר על הצרֶבֶת אשר הֵסב, והתעלמות אָפיית התעלם מתשואות הרבים אשר כה בנקל יכלה לזַכותו בהן הצלחתם של השתדלויותיו השנונות. לחידה אשר לא יכולתי פתור משך חדשי־דאגה הרבה, היה לי הדבר, אשר אכן לא הרגישו קהל התלמידים במגמתו, לא השגיחו בהצלחתו, ולא חָלְקוּ בלעוגו. אולי משום שמודרג היה מעשה העתקתו לא הובחן בו על־נקלה כל כך; ואפשר יותר כי ישבתי בטח הודות למנהג האמן שנהג המעתיק, אשר בז לצורה (שבציור היא כל אשר יראוהו ההדיוטות), וַיתן לפני אך את תוכן התמצית של המקור, להתבוננות ולמגינת־לב.

לא פעם אחת כבר ציינתי את הפטרונוּת הנמאסה אשר נהג בי, ואת התערבותו התכופה, ללא־שאלוהו, בשרירות רצוני. התערבות זו פעמים קרובות לבשה אופי מגושם של עֵצה; עצה הנתנת לא־בגלוי, כי אם בעקיף או במרומז. קבלתי זאת בסלידה אשר גברה והלכה ככל שגדלתי. אפס, כיום הזה, אודה־נא בפשטות כי איני זוכר כי מקרה בו צדדו הצעותיו של איש־תחרותי בזכות אותם משגים או משוגות הרגילים כל־כך בנער רך־בשנים, כמוהו אז, ונטול־ נסיון, לכאורה, וכן כי רגש־המוסר שלו, אם לא כלל כשרוניו ובינתו־במעשים, עֵר היה בהרבה משלי; וכי כיום הזה אפשר הייתי איש טוב יותר, ומתוך כך גם מאושר יותר, אלו תכופות פחות דחיתי את חוות־העצה האצורות באותן לחישות חדורות כונה אשר אותן שנאתי אז שנאה לוהטה מדי וּמָרָה מדי בְּזִיתִין.

מכל־מקום, עם הזמן קצרה רוחי משֵׂאת את השגחתו הנתעבה, ומיום ליום גליתי יותר ויותר את קצפי על מה שנראה לי בחינת שחצנותו שאין־לשאתה. אמרתי כי בשנים הראשונות להיותנו קשורים כחברים־ללמודים, עשויים היו רגשותי לגביו להבשיל בנקל כדי ידידות: אולם, בשלהי תקופת שבתי באקדמיה, אף כי פחתה הדחקותו הרגילה לרשותי בלי־ספק, במדת־מה, הרי ביחס דומה לעֵרך לבשו הרגשותי הרבה משום שנאה מוחלטת. בהזדמנות אחת ראה זאת, אדַמה, ואחרי־כן השתמט, או שם עצמו משתמט, מחֶברתי.

היה הדבר, אם אזכור נכונה בקֵרוב באותה תקופה בה, אגב התנצחות־עֲברות בינינו, שעה ששלח רסן מעליו יותר מכרגיל, ודבר ונהג בחֲשיפות זרה מאד לטבעו, – גליתי, או דמיתי כי גליתי, במדברו, במַבּעו, ובכלל מראהו, דבר מה אשר תחלה החרידני, ואחר עורר בי ענין עז. מתוך שהעלה לפני חזיונות עמומים משחר קטנותי – זכרונות פרועים, מסוכסכים ושוצפים מזמן שבו טרם יוּלד הזכרון עצמו. לא אוכל לתאר את ההרגשה אשר כבדה עלי אלא אם אומר כי התקשיתי לעקור מלבי את האמונה כי ידוע ידעתי את היצור העומד לפני, באיזו עת שחלפה מכבר – באיזו נקודת־עבר רחוקה עד אין־שעור. משאת־השוא אכן נמוגה חיש כלעומת שבאה; ואיני מצינה אלא על־מנת לקבוע את יום השיחה האחרונה אשר שוחחתי שם עם בן־שמי המופלא.

הבית הנושן העצום, על מדוריו אשר לא יספרו מרוב, היו בו כמה חדרים גדולים המתחברים זה אל זה, מקום שם יָשְׁנו מרבית התלמידים. אכן, היו (כאשר יקרה בהכרח בבנין אשר תִכּונו מסורבל כל־כך) קיטוניות וחביונים הרבה, יִתורי הבנין, וגם את אלה התקין ד"ר ברנסבי בחכמת־חסכּונו להיותם מקומות לינה; אף כי, מהיותם קובות בלבד, לא יכול לשבת בם כי אם איש יחיד. באחד החדרים הקטנים האלה דר וילסון.

לילה אחד, קרוב לתום שנתי החמישית בבית־הספר, ותכף לאחר ההתנצחות אשר נזכרה זה עתה, משמצאתי את הכל נסוכי שינה, קמתי ממטתי, והתגנבתי, מנורה בידי, בדרך מַעֲבַרים צרים אין־קץ, מחדר־משכבי שלי אל זה של איש־תחרותי, מכבר מתנכל הייתי לעולל לו אחד מאותם תעלולים אשר עד אז היתה הצלחתי בהם שלמה. כהגיעי אל קובּתו, נכנסתי אין־קול, ואת המנורה, וּסְכוֹכָה עליה, השארתי מחוץ. פסעתי פסיעה, והקשבתי לקול נשימתו השלֵוה. כיון שברי היה לי כי ישן הוא, חזרתי, נטלתי את המאור, ובו שוב קָרַבתי אל המטה. וילונים הדוקים היו סביב לה, ולהפיק את זממי הפלשתים אט וחרש, והנה נחו הקרנים האורות ברב־חִיות על הישֵׁן, ועיני, באותו הרגע. על פניו. הבטתי; – ורגש תדהמה, רגש קפאון חדרני כהרף־ עין. חזי התגעש, ברכי כשלו, כל רוחי נאחזה בְּעָתה חדלת־שחר אפס קשה־מנשוא. קצר־נשימה הנמכתי את המנורה להסמיכה עוד יותר אל הפנים. האם אלה – אלה תוי דיוקנו של וילים וילסון? ראיתי אמנם כי שלו הם, אולם כתקוף צמרמורת הרעדתי בדַמותי כי לא לו הם. מה זה היה בהם שככה נבהלתי? התבוננתי; – ומוחי סחרחר מהמון מחשבות טרופות. לא זה היה מראהו – בהחלט לא זה – בשעות עֵרותו השופעות חיים. אותו שֵׁם! אותו חתוך תואר! אותו יום כניסה לאקדמיה! ואחר החקוי העקשני ונטול־הטעם אשר יחקה את הלוכי, קולי, אורחותי ומנהגי! היתכן גם יאמן כי אשר אראה עתה אינו אלא תוצאת ההתמדה הלמודה בַחקוי הזה הלגלגני? הלום פחדים, וסמור חלחלה, כביתי את המנורה, חמקתי מן החדר חרש, ומיד יצאתי את מסדרוני האקדמיה ההיא הנושנה, לבלי בוא בהם שוב עולמים.

כעבור ירחים מספר, אשר בליתים בבית בבטלה גמורה, מצאתי עצמי חובש ספסל באִיטוֹן. ההפוגה הקצרה די היה בה להחליש את זכרון המאורעות אשר ארעו אצל ד"ר ברנסבי, או למִצְער לחולל תמורה של־ממש בטיב רגשותי בזָכְרִי אותם. האמת – הטרגי – אשר בַדְרמה סרו מעלי. עתה לא נבצר ממני להטיל ספק בעדות חושי; ובפעמים הרחוקות בהן עלה הענין לפני לא זכרתיו אלא אגב תמיהה על שעור קלות־אמונתו של אדם, ואגב בת־צחוק על כוחו החָיֶה של הדמיון אשר מוֹרֶשֶׁה הוא לי. גם אופי החיים אשר ידעתי באיטון אי־אפשר היה שיגרע מסוג ספקנות זה. עַרְבּוֹלת מְשובת־הפחז אשר אל תוכה צללתי שם חיש כל־כך ובנמהר כל־כך, גרפה את שעות עברִי לבלתי הותר כי־אם את קצפן, מחתה בבת־אחת כל רושם שלם ורציני, ורק את הנלוזים שבמעשי ההויה הקודמת השאיר למשמרת הזכרון.

אין עם לבי, מכל־מקום, לתְאור את מעגל הפקרותי העלובה בכאן – הפקרות אשר את חוקות המוסד הִמְרְתה, ואלו על עינו הפקוחה הֶעֱרימה. שלש שנות משובה, שחלפו בלא בֶצע, אך נטוע נטעו בי הרגלי חטא, והוסיפו, בשעור בלתי־רגיל קמעה, לגובה קומתי, כאשר, מקץ שבוע של הוללות אין־לב, קראתי קצת מן המושחתים שבתלמידים לחנגת־סתר בחדרַי. בשעה מאוחרת בלילה נועדנו; שְׁכֵּן אמורים היינו להאריך בהִלולתנו נאמנה עד בוקר. היין שטף בלי מצרים, אף לא נעדרו מדוחים אחרים ומסוכנים יותר אולי; הנה כי כן כבר דרך שחר קלוש במזרח והשתוללותנו עמדה בשיאה. לוהב כבשגעון מחמת קלפים ושכרות, עומד הייתי וטוען לעוד כוס־של־נאצה גדושה מן הרגיל, והנה הוסחה שימת־לבי אל דלת החדר, שנפתחה נמרצה ואם גם חלקית, ואל קולו הפוצר של משרת מבחוץ. הלז אמר כי איש אחד, בהול מאד כנראה, דורש לדבר עמי במסדרון.

מהיותי מסוער וחמום־מיין, שמחתני ההפרעה הפתאומית יותר משהפתיעתני. מיד נשאתי רגלי הכושלות, וצעדים מספר הביאוני אל המבוא. בחדר הזה הנמוך והקט לא היתה כל מנורה; ולעת הזאת לא חדר כל אור, לבד מאור השחר הרפה־להפליג אשר עשה דרכו בעד החלון העגולי־למחצה. משעברה רגלי את המפתן, הבחנתי בדמות צעיר כקומתי לערך, עוטה גלימת־קַסמיר², גזורה כדוגמתה החדשה של גלימת הבוקר אשר לבשתי אני אותו רגע. בזאת הבחנתי באור הקלוש: אולם את תוי פניו לא יכולתי לראות כְּמו. עם כניסתי חש הלז לקראתי, תפסני בידי כאיש אשר קצרה רוחו וחמתו עלי. ולחש על אזני את המלים ״וילים וילסון!״

בכהרף־עין נפוג ייני כליל.

מנהגו של הזר, ורטט אצבעו המַתרה, כזקרו אותה בין עינַי לבין האור, אלה היה בהם כדי למלאני תמיהה בלי־מצרים, אפס לא זה היה הדבר אשר הפעימני עַזָּה כל־כך. היתה זו התוכַחַת כבדת־הראש הספונה באומר האחד, הכבוש, השורק; ועל הכל, היתה זו התכונה, הנעימה, המפתח אשר למספר ההברות הללו, הפשוטות, ומוכרות, אפס לחושות, אשר הביאו צבא רבוא זכרונות מימים־עברו, ויכו בנפשי בהֶלֶם סוללה גַלְוָנִית. טרם אוכל להתעשת, והוא הלך ואיננו.

אף כי טבוע טבע המקרה הזה רושם חָיֶה בדמיוני המסוכסך, הנה חולף היה. כהיותו הָיֶה. שבועות אחדים אמנם העסקתי עצמי בחקירה שקודה, או יש ונחתלתי ענן הַשערות־נכאים. לא התאמרתי לכחד מבינתי מי האיש המוזר אשר ככה מתמיד הוא להתערב בענינַי ומציקני בעצתו הרמוזה. אולם מי ומה הוא וילסון זה? – ומאין בא? – זממו מהו? גם על אחת מהשאלות האלו לא מצאתי מענה שיניח את דעתי; בחקירתי לא העליתי אלא כי עקב מקרה־פתאום אשר נפל במשפחתו עקר מן האקדמיה של ד"ר ברנסבי במוצאי אותו יום בו ברחתי אני משם, אולם מקץ תקופת־מה חדלתי מחשוב בדבר; דעתי תפוסה היתה כולה בתכנית של יציאה לאוקספורד. שָׁמָּה הלכתי עד־מהרה; והורי, בהֲכילות נטולת־חשבון, קבעו לי מזונות וקצבה שנתית. אשר תודות לה אוכל להתמכר כשרירות־לבי למותרות אשר כה יקרו כבר ללבבי, – לתַחֲרות בפזרנות עם יהירי יורשיהן של העשירות ברוזנויות בריטניה־הגדולה.

כיון שנפתחו לפני ארחות חֲטאה שכאלו, פרץ יצרי הרע בעצמה כפולה ומכופלת, ואבעט גם בסיָגֵי הנמוס המקובלים בכִסְלַת־השגעון אשר למִשְׁתַי. אפס הבל יהיה זה לעמוד על פרטי הסתוללותי. די אם אומַר, כי בקרֶב זריזי־פִּזְרון לא היה כמָשְׁלִי, וכי שפעת חדושי־אוֶן המצאתי, ואוסיף נספח לא־קצר לרשימה הארוכה של החטאים שהיו רגילים אז בהולֵלָה שבמכללות אירופה.

אף על פי כן, יקשה להאמין כי, אפילו כאן, כה נחרָצָה נָפַלְתִּי ממעמד בני טובים, עד כי תרתי לדעת את הנקלים שבנכלי הקוביוסטוס המקצועי, גם התמחיתי במדעו הבזוי, עד כי קבעתיו לי אמצעי להרבות את הכנסתי, העצומה כבר בלא־כן, על חשבון חלושי־הדעת בקֶרב חברַי־למדרשה. כך, בכל־זאת, היה הדבר. ועצם הנתעב אשר בפגיעה זאת בכל רגש של גברות וכבוד, אין־ספק כי נגלה שהוא סבה עיקרית, אם לא יחידה, לחסינותה מעונש. ובאמת מי מן המופקרים אשר ברעי לא היה בוחר לחלוק על הברורה בעדויות חושיו, מלחשוד בארחות כאלה בוילים וילסון, זה העלֵז, הכֵּן, הנדיב – האציל ורחב היד בבני־העם אשר באוקספורד – זה אשר משובותיו (אמרו טפיליו) אינן אלא משובות עלומים ודמיון אין־רסן – אשר שגגותיו אך גַחַם אין־חקות – אשר האפֵל שבחטאיו אך מעשה־הוללות נמהר ופזיז?

שנתים ימים עסוק הייתי בהצלחה בדרך כך, והנה בא אל המכללה צעיר מן החדשים במערכות האצילים. גְלֶנְדִינִינְג שמו – עשיר, אמרה השמועה, כהֵרוֹדֵס איש־אתיקה – אשר גם הושג חילו בנקל, כשל הלז. עד־מהרה מצאתי כי רפה־בינות הוא, וכמובן קבעתיו מטרה נאה לחריצות כפַּי. תכופות משכתיו למשחק, ובערמת־הקוביוסטוס הרגילה התחכמתי להניח לו לזכות בסכומים נכּרים, על־מנת להיטיב סַבּכו בשחיתותי. למועד, כהַבשיל זְמָמַי, נפגשתי עמו (בכונה גמורה לעשות פגישה זו סופית וחותכת) בחדרי חבר מבני־העם (מר פְּרֶסְטון), איש המיודד בשָּׂוֶה עם שנֵינו, אפס כי, נתנה האמת להֵאמר, לא העלה על לבו חשד כלשהו במזימתי. להַנְאות את מראית הדברים, התחכמתי לכנוס חבורה בת שמונה או עשרה איש, אף שקדתי להקפיד שתֵראה ההִזקקות לצחוק־הקלפים מקרית, ותבוא ביזמת אותו סָכָל המעותד לי לקרבן. כדי שלא להאריך בנושא נקלֶה, דיי אם אומר כי לא נגרע מאום מגנוני־העָרְמה, השגורים בהזדמנויות מעין אלו כדי כך שבצדק יִפָּלא איך־זה יש עוד סָרֵי־דעת הנִפְתִים לִכְמוֹתָם.

הארכנו שֶׁבֶת עד הַאֲחֵר בלילה, ובאחרונה הפקתי את זממי ויהי לי גלנדינינג בעל־משחקי היחיד. כן גם היה הצחוק צחוק־הקַרְטָע³ החביב עלי. שאר החבורה רותקו אל משחקנו, זנחו את קלפיהם שלהם, ויעמדו סביבנו כמסתכלים. החדש באצילים, אשר בתחבולותי הניעותיו בראשית הערב להכביר בשתיה, לעת הזאת בוחש היה בקלפים, חולקם או משחק בם, בעצבנות־פרא, אשר, דמיתי, במדת־מה יותן לתלותה בשכרונו, אך לא מלוא־המדה. לא ארכה השעה כלל וכבר עלה חובו לי כדי סכום גדול, ואז, אחרי לגמו לגימה ממושכה. מיין־פורט, דיק ועשה כמעשה אשר לו הייתי צופה בקור־רוח – הוא הציע להכפיל את ערבונינו המופלגים כבר בלא כן. אני השכלתי להתראות כממאן, ורק לאחר שהעלה סרובי את חמתו עד שהשמיע כמה דברי־רוגזה, אשר בגללם נראתה הסכמתי כמאוּנסת, נעניתי לו לבסוף. התוצאה, כמובן, אך הוכיחה עד־מה לכוד היה טַרְפִּי במצודותי; בתוך פחות משעה רִבֵּע את חובו. עת־מה היו פניו אובדות את בת־הגון הפורחת אשר שִוה להן היין; אפס עתה השתאיתי לראות כי הנה חוְרוּ עד־להחריד ממש. השתאיתי, אומר אני כפי שהעליתי. בחקירותי הלהוטות היה גלנדינינג עשיר לבלי־חק; והסכומים אשר הפסיד עד הנה, אם גם עצומים היו כשלעצמם, לא היה בהם, דמיתי, כדי להרעימו קשה, ובודאי לא יכלו להכביד ככה רשומם עליו. היין אשר לגמו זה־עתה הלמו, הנה זאת המחשבה אשר מהרה לעלות על דעתי; ואומר הייתי לתבוע בנחרץ – מכונה לשמור על טוב־שמי בעינֵי מְרֵעַי יותר, ולא מאיזה טעם אנוכי פחות – את הפסקת המשחק, כשנשמעו אי־אלה דברים בקרב החבורה, וגלנדינינג פלט קריאה המפיקה יאוש גמור, ואני עמדתי על כך שהסִבותי בחורבנו השלם בתנאים אשר יעירו עליו את רחמי הכל, ואשר דין היה כי יגֵנו עליו אפילו בפני זדונותיו של שטן.

מה מנהג עשוי הייתי לנקוט עתה, קשה הוא לאמר. מעמדו העלוב של קרבני השרה עצבות נבוכה על הכל; וכמה דקות עמדה דומיה עמוקה, ואנוכי לא יכולתי לבלי חוש בצרוב את לחיי רוב־המבטים, המפיקים בוז או תוכחה, אשר נתנו בי המהוגנים־ביחס שבחבורה. אודה אפילו כי לכהרף־עין הוסר מעלי נֵטל אין־שֵׂאת של דאגה עם בוא ההפרעה הפתאומית ובלתי־הרגילה. הדלתות־המתקפלות הרחבות והכבדות אשר לחדר נפתחו בבת־אחת, מְלוא רחבן, בפֶרֶץ עִזוז ונמהר אשר כְּבה, כבכוח־קסם, כל נר בחדר. כדעוך האור לא נתן לנו אלא להבחין כי נכנס איש זר, כמוני לגובה, והוא מכורבל היטב באדרת. אפס החשכה שלמה היתה עתה; ואך הרְגש הרגשנו כי עומד הוא בתוכנו בטרם יוכל איש מאתנו להתאושש מהתמהון המופלג אשר הטיל בנו מעשה־גסות זה, שמענו את קול המתפרץ.

״רבותי“, אמר, בלחש כבוש, מפורש, בל־יִשָּׁכח־לעד אשר זעזעני עד לשד־עצמותי ממש, ״רבותי, לא אתנצל על התנהגות זו, כי בהתנהגי כן אך חובה אנוכי ממלא. לא־אפונה כי נעלם מכם אפיו האמתי של האיש אשר זכה הלילה בצחוק הקרטע בממון רב מידי הלורד גלנדינינג. אשר על כן אורה לכם איך תשיגו חיש ובחותֵך את הידיעות האלו הנחוצות מאד. הואילו ובדקו, בדוק היטב, את הבּטנה אשר לחפת שרוול ימינו, ואת מספר החפיסות הקטנות אשר יותן למצאן בכיסים הנרחבים כלשהו אשר לגלימת־בָּקרו הרקומה”.

כדברו את דבריו, עמוקה היתה הדממה כדי כך שיכול אדם לשמוע בנפול סכה ארצה. משכִּלה, מיד הלך, פתע כאשר נכנס. האתאר את הרגשותי – האוכל תאֵר? – האם עלי לאמר כי עברוני כל בעותי גיהנום? ודאי גם ודאי כי לא הונחה לי שהות להרהורים. ידים רבות אחזו בי חיש, ואורות שבו־הֳעלו מיד. אחר בא חפוש. בבטנת שרוולי – נמצאו כל קלפי ה“מלכות” ההכרחיים בצחוק־קרטע, ובכיסי גלימתי מספר עורכי־קלפים העתֵקי אותם ששמשו במושבינו, לבד מן ההבדל האחד כי שלי היו מן הסוג הקרוי, בלשון־המקצוע, arrondèes; שקלפי־הזכיה היו קמורים קמעה בקצוות, והפחותים מאלה קמורים קמעה בקצוות, והפחותים מאלה קמורים קמעה בצדדים. הנה כי כן, הפֶּתי החולק, כַּשגור, לאורך העַרך תמיד ימצא כי חולק הוא ליריבו קלף־זכיה; אפס הקוביוסטוס, החולק לרוחב, מובטח לו כי לא יחלוק לטַרפו כל דבר העשוי לקבוע, לבוא בחשבון במהלך המשחק.

חֵמה לוא נתכה עם הגלוי הזה לא היתה משפיעה עלי כדממת־הבוז או שלות־הלעג אשר בה נתקבל זה.

״מר וילסון“, אמר מארחנו, והוא שח לסלק מתחת לרגליו אדרת פרוות נדירות, יקרת־ערך להפליג, “מר וילסון, זה רכושך”. (מזג האויר קר היה; כצאתי את חדרי הטלתי אדרת מעל לגלימת־בקרי, וכבואי אל מקום המשחק פשטתיה מעלי). ״סבור אני כי אך למותר הוא לחפש פה (והוא נותן עיניו בקפלי הלבוש במר־חיוך) ״ראיות נוספות לחריצות־כפיך. אכן, מָצא לנו. ראֹה תראה, אני תקוה, בהכרח לצאת את אוקספורד – מכל־מקום, לצאת את חדרַי כהרף־עין”.

אז, כהיותי מבוזה ומושפל עד־עפר, מסתבר כי הייתי משיב על לשון־הקנֵט זו בהתפרצות אלימה מידית, אלולא רותקה ברגע ההוא שימת־לבי כולה אל עובדה מרעישה ביותר בטיבה. האדרת אשר לבשתי היתה ממין פרוה נדירה; מה־נדירה, מה־מופלגת־במחיר, זאת לא אהין לאמר. גם באפנתה היתה אמצאת דמיוני שלי; כי על כן נוקדני הייתי כדי שיא של טרזנות בדברי־ריק כעין אלה. הנה, אפוא, כאשר הושיט לי מר פרסטון את זו אשר אסף מעל הרצפה. וסמוך לדלתותיו המתקפלות של החדר, הרי בתמהון הגובל עם בעתה כמעט, ראיתי כי אדרתי אני תלויה כבר על זרועי (מקום שם בלי ספק הנחתיה בהסח־הדעת), וכי זו המוגשת לי אך בת־זוגה היא לכל פרטי־פרטיה. היצור המופלא אשר מְחצני־הוקיעני ככה, מכורבל היה, זכרתי, באדרת: ובכל החבורה לא עטה איש אדרת מלבדי. בשארית־ישוב הדעת נטלתי את זו אשר הושיט לי פרסטון: הנחתיה. באין מבחין על שלי; יצאתי את החדר בזעף־תָגָר חָלֵט, ובבוקר המחרת בטרם־שחר יצאתי בחפזון למסע מאוקספורד אל היבשת, אחוז כולי חבלי בלהה ובושת.

נמלטתי לשוא. גורלי הרע כמו שׂשׂ לרדפני, ובאמת הוכיח כי לעת הזאת אך הֵחל לשפוך ממשלתו. אני אך הצגתי כף רגלי בפריס וכבר נמצאו לי ראיות חדשות להתענינותו הנתעבת של וילסון זה בעסקי. שנים חלפו־התעופפו, ואני לא מצאתי יֵשע ופורקן. הנבל! – ברומא, איך כמו רָפָא, ובלא עת, הופיע לא־שאול, ויבוא לחצוץ ביני למשאת שאיפתי! וכן בוינה – בברלין – ובמוסקבה! אכן איפה לא היתה לי סבה מרה לקללו בלבבי! מעריצותו הנפלאה־מהבן נמלטתי לאחרונה, מוכה־חרדות, כמו המגפה; ועד אפסי קצוי־ארץ נמלטתי לשוא.

וכפעם בפעם שואל הייתי ומפגיע, בשיג סתר עם נפשי ״מי הוא זה? – מאין יבוא? ומה מבוקשיו?״ אפס מענֶה לא נמצא. ואחר התבוננתי במדוקדק אל צורות השגחתו המחוצפה, אל דרכיה, ואל תויה העיקריים. אולם גם כאן מועט היה היסוד מלכונן עליו השערה. אמנם נכר כי בכל המקרים הרבים והחוזרים בהם עבר לאחרונה את נתיבי, לא עברוֹ בלתי אם לבעבור סַכל אותם זממים, או הפֵר אותם מעשים, אשר, אלו הוצאו לפעולות, עשויים היו להבשיל שוד־ושבר. אכן, צדוק דל הוא זה לנטילת־שררה נוגשנית אשר כזאת! פצוי דל למניעה כה מעליבה, כה נחושה של הזכויות הטבעיות לחרות היחיד במעשהו!

כמו כן אנוס הייתי להכיר כי משך פרק־זמן ארוך מאד (עם שהוא מדקדק וזריז־להפליא בגחמתו להזדהות עמי בלבוש) השכיל מְעַני, מדי הופיעו לבטל רצוני, שלא להראותני, גם פעם, את תוי פניו. יהיה וילסון אשר יהי דבר זה, מכל־מקום, הוא תכלית הצביעות, או האולת. כלום יכול, ולוא רגע, לחשוב באיש אשר יסרני באיטון – אשר השחית את כבודי באוקספורד, – אשר בִּלע את שַׁאֲפָתי ברומא. נקמתי בפריס, את אהבתי הלוהטה בנאפולי, או את מה שבשקר כִּנהו בשם אהבת־בצעי במצרים, – כי בזה, רב־משַׂנְאַי ויצרי הרע, לא אכיר את וילים וילסון שמימי דרדקותי, – את בן־שמי, עמיתי, איש־תחרותי, – איש־תחרותי השנוא והירוא במוסדו של ד"ר ברנסבי? אי־אפשר! אולם הבה ואחושה אל התמונה האחרונה הרת־המאורעות אשר למחזה.

עד הנה נכנעתי ברפיון־ידים לשררה נוגשנית זו. רחשי יראת־הכבוד העמוקה אשר הגיתי ברגיל אל אפיו המורם וחכמתו הנשגבה של וילסון, הנמצא־בכל ויכול־הכל, כביכול, נוסף על הרגשת אימה ממש, אשר השרו עלי קצת סגולות אחרות שבטבעו ובתחפָּשְׂתו, טבוע טבעו בי עד כה. את ההכרה כי רפה־און הנני וחדל־ישע לגמרי, גם נתנו בי רוח של כניעה גמורה, ואם גם מְאנתָנוֹת מָרָה, לשרירות־רצונו. אולם לימים התמכרתי ליין כליל; ומחמת השפעתו המשַׁגַעת על מזגי התורשתי, קָצַר אפי במתג־ומעצור קצור והולך. החלותי לרטן, – לפקפק, – להתקומם. וכלום אך דמיון־שוא המריצנו לסבּור כי, ככל שתגבר תקיפותי אני, ככה יגרע מתקיפות מְעַנִי? אם כך ואם אחרת, עתה החלה לפעמני תקוה יוקדת, ולבסוף טפחתי בסתר־מַעְינַי החלטה נזעמה ונואשת לבלי קבֵּל עלי עוד עוּלה של עבדות.

ברומא, במרוצת הקַרְנִיבָל של שנת – 18, ארחתי לנשף־מסכות בארמונו של הדוכס די בְּרוֹליו איש נאפולי. הכברתי גם נשטפתי בסביאה, יתר על הרגיל; ולעת הזאת הציקני עד אין שאת האויר המחניק אשר בחדרים המלאים מפה אל פה. אף הקושי אשר התקשיתי להבקיע לי דרך בסבכי הקהל, הוסיף לא מעט על רִתְחתי; כי הנה תר הייתי בלהוט (בל־נא אומר מאיזה טעם מביש) אחר הצעירה. העליזה, היפה, היא רעיַת די־ברוליו הבא־בימים ועובר־בָּטל. בפחזות־אמונים יתֵרה גלתה לי לפני כן את סוד התלבושת אשר תהיה לה, ועתה כצוד עיני את מראֶהָ, חש הייתי לקראתה. ברגע הזה הרגשתי והנה יד קלה שוּמָה על כתפי, באזני אותו לחש מאוֹרָר, כבוש, זכור לָעַד.

הלום־עֶברה כליל, נפניתי מיד אל האיש אשר ככה עכבני, ואתפוס בו בצוארונו בכוח. לגופו היתה, כאשר צָפיתי, תלבושת דומה תכלית־דמיון לשלי; אדרת ספרדית של קטיפה כחולה היתה עליו, ולמתניו חגור אזור שָׁנִי אשר סיף תלוי בו. את פניו הליט תומָם מסוה משי שחור.

״בן־בליעל!" כה אמרתי, בקול נחר מחֵמה, וכל הברה אשר אהגה תהי כתוספת שמן על עֶברתי, ״בן־בליעל! רמאי! נבל ארור! לא תהיה – לא תהיה שומר צעדי עד־מות! בוא־אחרי, ואם לא ודקרתיך במקום עמדך!״ – ואני נטיתי ללכת מטרקלין־הנשף אל חדר מבוא קטן בסמוך – ואותו גררתי באין התנגדות בלֶכתי.

עם כניסתי, הדפתיו בחרי־אף מלפני. כושל נחבט בכותל, ואנוכי סגרתי את הדלת בקללה ואצוֵהו לשלוף. הוא הסס אך כבת־רגע; אחר, באנחת מה, שלף דומם, ויערוך להתגונן.

אכן קָצְרה התגרה. שטוף הייתי כולי רוח־עֲברות למיניה. ובזרועי האחת כמו נאצר און המון־אדם ועזוזו. בתוך שניות מספר דחקתיו בהכרע־כוח אל קרשי הכותל, וככה, מדביר וגבור, תקעתי חרבי באכזריות־רצח חזור וחזור, בחזהו.

ברגע ההוא נסה איש בבריח הדלת. חשתי להקדים אורח לא־קרוא, ואחר שַׁבְתי מיד אל יריבי הגווע. אולם אֵי לשון־אנוש אשר תוכל לתאור די־ספק אותו תמהון. אותה בעתה אשר קפצו עלי נוכח החזיון אשר נגלה אז לעין? בת־הרגע אשר השעיתי עיני די היה בה לחולל תמורה ממשית, כפי הנראה, במערכי קצה החדר. רְאי גדול, – ככה נראה לי זה תחלה במבוכתי – נצב עתה במקום אשר לא נחזה בו קוֹדֶם כל ראי; וכגשתי אליו, באימה אין־מָשְׁלה. קרבה לעומתי, בהלוך רפה ומתנודד, דמותי אני, אולם חִוֶרת ומלוחלחה־בדם כולה.

כך נראה הדבר, אומר אני, אך לא כן היה. יריבי היה זה – וילסון היה זה אשר עמד אז נכחי בחבלי התפוגגו. מסוֵהו ואדרתו מוטלים היו באשר השליכם שם, על הרצפה. לא היה חוט בכל כסותו – לא קו בכל שרטוטי־פניו המיוחדים והאֳפִיים אשר אינו זֵהה אף תכלית־הזהות עם שלי!

וילסון היה זה: אפס הוא לא יסף עוד לדבר בלחש, ואני יכולתי לדמות בנפשי כי אני עצמי הדובר כאשר אמר:

״נִצחתָ, ואני נכנע. אף על פי כן, מעתה והלאה מת הנך גם אתה – מתים עליך העולם. השמים, והתקוה! בי היה לך קיום – ועתה כי מַתִּי, רְאֵה בצלם הזה, אשר הוא צלמך, עד מה הפלאת רְצוֹח את עצמך".

Son coeur est un luth suspendu;

Sitôt qu’on le touche iI résonne.

DE BERANGER

משך יום תמים – יום עמום, כהה ואין־קול מימות הסתו, שעה שבשמים פרושים העננים הנמֵך עד־דַכָּא, עובר הייתי לבדי, רכוּב על סוס, בכברת ארץ נכֵאה ביותר, ובאחרונה מצאתי עצמי, כִנְטות צללי ערב, נבט אל בית־אַשֶׁר הנוגה. לא אדע איך נפל הדבר – אולם, כאשר אך ראתה עיני את הבנין, נחדרה רוחי תחושת עצבת־שאין־לסבלה. שאין־לסבלה, אמרתי; כי על כן לא נטל מן ההרגשה כלום משום אותו רגש שהוא מענג־למחצה, מהיותו פיוטי, אשר בו מקבלים אנו אף את הזועפות בתאונותיו של טבע שָׁמֵם או נורא. השקפתי על המראה אשר לפני – על הבית עצמו, שרטוטי הנוף הפשוטים סביב – על החומות הנעכרות – על החלונות הריקים, דמויי־העין – על קצת שיחי־מים שעלו פרא – ועל קצת גזעים לבנים של עצים כמושים – וברוחי דכאון גמור אשר אין להשוותו אלא לסרח חלומו של לועט אפיון – המעבר המר של חיי־יומיום – נשירת הצעיף המחרידה. קפא הלב, מס, נֶחֱלֶה –השמימה המחשבה בלי־פְּדות, בשום דרבון־דמיון לא נתן לאכוף עליה שמץ מן הנעלה. מהו זה – עמדתי והרהרתי – מהו זה אשר ימֵס את לבי ככה כהתבונני אל בית אַשֶּׁר? היתה זו תעלומה חדלת־פֵּתֶר מכל־וכל; אף נבצר ממני להאבק עם דמיונות־הצללים אשר אפפוני בעודני תפוס בסרעפי. אלוץ הייתי להאחז במסקנה, שאינה מניחה את הדעת, כי אם גם יש, ללא ספק, צרופים של עצמים טבעיים פשוטים מאד אשר להם הכוח להשפיע עלינו ככה, הנה אבחנת כוח זה היא בגדרם של שקולים אשר יפלא מעמנו חִקרם. אפשר, הרהרתי, כי אם אך אחרת, יערכו פרטי המראה, פרטי התמונה, די יהיה בכך לְמַדֵּן, או אולי לכלות את כוחם להעציב; אף שעשיתי על פי הרעיון הזה, ואַטֶּה את סוסי אל עברי פי תהומו של מקוה־מים שחור וקודר המרגיע אצל המעון בנוגה אין־מחריד, ואשפיל הבט – אך בחִיל מרעיד יותר מבתחלה – אל המראות המחודשים והמהופכים אשר לשיח־הבצה האפור, ולגזעי העצים המבעיתים, ולחלונות הריקנים ודמויי־העין.

אף על פי כן, בבית־קדרות זה אמרתי עתה לעשות שבועות אחדים. בעליו, רוֹדריק אשר, היה אחד מרעי וידידי ילדותי; אבל שנים רבות חלפו למאז נפגשנו באחרונה. מכתב, אכן, הגיעני זה־מקרוב אל קצה־הארץ – מכתב ממנו – אשר בפרא־הַפְצֵרו, לא הניח מקום אלא לתשובה אישית. כתב־היד העיד על רגשת עצבים. הכותב דבר על חלי עז – על נבוכת־רוח אשר תדכאו – ועל חפץ עז לראותני, מהיותי הטוב בידידיו, אף גם ידידו הקרוב היחיד, וזו משאלתו לנסות למצוא, בחדוַת חֶברתי, פורקן־מה למחלתו. היה זה הנוסח בו אמר כל זה, ורב יתר מכך – היתה זו הלמות הלב שבבקשתו – אשר לא הותירו לי מקום לפקפוקים; הנה על כן נשמעתי מיד לקריאה אשר נראתה לי בלתי־שכיחה מאד.

אם גם, בילדותנו, עמיתים קרובים היינו, הנה אך מעט ידעתי את חברי. סוּגוּתוֹ היתה תמיד מופלגת וטבועה בו. ידעתי, מכל־מקום, כי משפחתו, העתיקה עד־מאד, נִכּרה, מאז־ומקדם, ברגישות־מזג יתרה. אשר דורות על דורות נגלתה במעשים הרבה של אמנות רוממה, ובעת האחרונה הופגנה בפֱעָלים חוזרים־ונשנים של צדקה פזרנית עם זאת צנעתנית, כמו גם בשקידה נלהבת על סבַכְבכיו של מדע הנגינה, אולי אף יותר מאשר על המקובל והנוח־להכרה שביפְיְפוּתוֹ. כן נודעה לי העובדה המופלאה מאד כי אילן גזע אשר, עם כל היותו כבד בשנים, לא הוציא מעודו כל נצר־של־קְיָם; לשון אחרת, כי המשפחה כולה צאצאי־מישרים הֵמה, וכי תמיד, להוציא שנויים חולפים מאד וקלי־ערך מאד, היו כן. חֶסֶר זה, סברתי, בעודי סוקר במחשבתי את ההתאמה הגמורה שבין אופי הבנין והאופי המיוחש ליושביו, ובעודי מהרהר בהשפעה אשר עשוי היה האחד, במרוצת שנות־מאה, להשפיע על משנהו – חֶסֶר זה בפארות־מִשנֶה ובתוצאתו – המסירה המֵישירה, מאב לבנו, אשר נמסרה נחלת־אבות עם שמה, הם אולי, אשר זהו את השְנים עד לטַמע את כנויה המקורי של האחוזה בשם המשונה “בית אַשר” – שם אשר כמו יכלול, במעינֵי האכרים המשתמשים בו, את המשפחה ואת בית המשפחה כאחד.

אמרתי כי פעולתו היחידה של נסיוני הילדותי קמעה – להפיל־הבֵּט אל תוך מקוה־המים – היתה להעמיק את הרושם המופלא הראשון. אין ספק כי תודעת התחזקותה המהירה של אמונתי־התפלה – כי למה־זה לא אכַנֶה כן? – אך זרזה את התחזקותה של זו. ככה, ידעתי מכבר, הוא חוק־ההפוכות לכל הרגשות אשר יסודם האימים. אפשר כי מטעם זה בלבד עלתה בי, כאשר שבתי ואשא את עיני מבבואת הבית במקוה המים אליו עצמו, משאת־דמיון מוזרה – משאת־דמיון שאכן מגוחכה היא כדי־כך שאיני מצַינה אלא להראות את חִיות כוחם של הרגשות אשר כבדו עלי. כה פעם דמיוני עד כי באמת האמנתי שכל הבנין והנחלה שרויה עליהם אוירה המיוחדת להם ולסביבתם הקרובה – אוירה אשר זיקה אין לה אל אויר־מרומים, כי מצחינה היא עולה מן העצים הכמושים, והחומה האפורה, ומקוה־המים המחריש – אד־נֶגֶף – וטמירים, עמום, נרפה, מטושטש, ועינו כעין עופרת.

נֵערתי רוחי מאשר ודאי חלום היה, ובמשנה־קפדה שבתי להתבונן אל מראהו האמתי של הבנין. חותמו העיקרי כמו חותם קדמות מופלגת היה. רב היה השחֵת הדורות. פטריות פעוטות פשטו על פני הבית כולו מלבר, סורחות מסכת קורים סבוכים ודקיקים מקורות הגג. אפס בכל אלה לא היה משום חורבן בלתי־רגיל. שום אבן לא נשרה ממקומה; ודומה כי חלוק מוזר יש בין ההתאמה הנפלאה עדין שבין האבנים לבין עצמי לבין התפוררות כל אבן ואבן לעצמה. דבר זה היה בו כדי להזכירני הרבה מעשה־עץ שלם לכאורה, אשר הרקיב משך שנים באיזה כוך נשכח, באפס מַשב־אויר מחוץ. אכן, לבד מן האות הזה להתבַּלוּת מקיפה, כמעט ולא נכר בבנין סימן של רעיעות. עין מסתכל בוחן אולי היתה מגלה בקיע בלתי־נראה כמעט, יוצא מגג הבנין בחזיתו, יורד בקיר עקלקלות, עד אבדו במקוה־המים הקודר.

אחרי תִּתִּי את הדברים האלה על לבי, רכבתי ועברתי במסלה קצרה אל הבית. משרת אחד נטל את סוסי, ואני באתי באִבּוֹל המבוא הגוֹתי. משרת חריש־צעד נהלני מכאן דומם במסדרונים חשֵכים וסבוכים הרבה לבוא אל האולפן אשר לרַבּו. הרבה מאשר ראיתי סיע, לא אדע כיצד, לעזֵז את הרגשות הסתומות אשר בהן כבר דברתי. בעוד העצמים סביבי – עם שפתותי הסִפונים, טפיטי הכתלים הזעֵפים, שחור־ההבנֶה אשר לרצפה, ושלטי הגבורים הדמיוניים אשר קשקשו כעָברְי, אלה, או שכמותם, הורגל הורגלתי בהם מקטנותי – עם שלא פקפקתי להודות עד־מה מוכּר לי כל זה – תמוה תמהתי למצוא עד־מה נָכְריים הדמויים אשר יעירו מראות שמן המצויים. באחד גרמי־המעלות פגשתי ברופא המשפחה. פניו, דמיתי, היתה בהן ארשת ספק ערמומית נקלה ספק נבוכה. ברְעדה שאל לשלומי וילך לו. עתה פתח המשרת דלת לרוָחָה ויביאני אל מעמד אדוניו.

החדר בו מצאתי עצמי גדול ורם היה במאד. החלונות ארוכים היו, צרים, ומחודדים, ומוגבהים מרצפת האלון השחורה כדי־כך שלא נתן כלל להשיגו מבפנים. זהרורים חלושים של אור מכורמל הסתננו בעד לשְׁמשות השְּׂבָכָה, והודות לאלה הסתמנו די־הצורך הבולטים שבעצמים אשר סביב; אפס שוא טרחה העין להגיע עד קרנות החדר הרחוקות יותר; או עד חביוני הספון הקִמֵּר והמכורסם. יריעות כהות תלויות היו על הכתלים. הרהוט בכללו גדוש היה, חדל־נוחוּת, עתיק, וממורטט. הרבה ספרים וכלי־נגֵּן פזורים היו בכה־ובכה, אולם הוסֵף לא הסיפו חִיות כלשהי למראה. הרגשתי כי אוירת יגונים אני נושם. הכל היה עוטה וחדור רוח של עגמה זועמת, עמוקה, ואין־פדות.

עם כניסתי קם אַשר מעל ספה אשר עליה היה שכוב מלוא־קומה. ויקדמני בחמימות שוקקה אשר תחלה דמיתי כי יש בה הרבה משום לבביות מוגזמת – מטרחו הכָּפוי של איש־העולם הנלאה. אפס כהעיפי עין על פניו, ברי היה לי כי כנותו שלמה. ישבנו; ורגעים מספר, בטרם ידבר, התבוננתי בו בהרגשת ספק חמלה ספק מורא. אהה, כי מעולם עוד לא שונה אדם שנוי נורא כל־כך, בתקופה כה קצרה, כרודריק אשר! בדי־עמל יכולתי להודות בזהות שבין היצור החוַרין אשר לפני לבין חברי משחר נערותי. אפס חזות פניו מופלאה היתה בכל הזמנים. חורון מות; עין גדולה זכה, מזהירה לאין־שעור; שפתים דקות וחורות במאד, אולם יפות־להפליג בעקימתן; חוטם־עברים עדין, אלא שנחיריו מפולשות שלא כרגיל בדומיו; סנטר מחוטב־נאה, המעיד, בחֶסֶר בליטותו, על חֶסֶר עזוז־רוח; שׂער רק דקיק יותר ממטוה קורים; תוי מראה אלה, עם רחֵבות יתרה מעל לתחומי הרקות, העלו בכללם דמות אשר לא בנקל תשכח. והנה בעצם המופרז שבַּחותם המובהק אשר לתוי־פנים אלה, ובמבע אשר מפיקים היו ברגיל, הובעה תמורה כה נמרצת עד כי לא ידעתי נְכוֺחה אל מי אני דובר. חוְרון העור אשר עתה מאוּיָם היה, וזיז עיניו הנפלא עתה, אלה הדברים, יָתֵר־על־כל, הרעישוני אף נתנו בי מורא. גם שׂער המשי צוּמַח פֶּרע. ובאשר, מפני דקיקותו האורירית, רוחף היה על פניו יותר משהיה יורד עליהן, נבצר ממני, אף בהתאמץ, לקשר את ארשת־סְבַכְבָכָיו אל מושג כלשהו של הוית־אדם פשוטה.

במנהג ידידי עמדתי מיד על קטיעות; על אין־עקיבות; ומהרה מצאתי כי שורש הדבר בשורת מאמצים חלושים ומופרכים להתגבר על רעידות שבטבע – על רגשת־עצבים מופלגת. אמת כי למשהו מעין כך נכונותי, לא דוקא משום מכתבו, כי אם גם משום זִכְרֵי קצת מתכונת נערותו, ומשום מסקנות שהעליתי מהמיוחד אשר במבנה גופו ובמזגו. מעשהו חָיֶה ונעכר היה חליפות. קולו שונה חיש מהססנות מרעידה על אותו מין התז נמרץ – אותה הבעה בּוֺטָה, כבדה, לא־חפוזה ונבובה למשמע – אותה הגיה גרונית כבדה, מעוינת ומצוינה בקצובה, אשר כמוה תמצא בשכור האובד, או בלועט אפיון שאין־לו־תקנה, כהיותו במרום רגשתו.

הנה ככה דבר על תכלית בִקורי, על חפצו העז לראותני, ועל התנחומות אשר צפה כי אביא לו. באריכות־מה התעכב על מה שנצטיר לו כטבע מחלתו. היה זה, כה אמר, פֶגע שבגוף ובמשפחה, פֶגע אשר נואש ממצוא רפאות לו – סתם מַדוה עצבים, הזדרז להוסיף, אשר בלי־ספק יחלוף מהרה. הוא נגלה בהמון תחושות בלתי־טבעיות. קצת מאלו, כפרטו אותן, עוררו בי ענין גם מבוכה; אף כי קצת אולי דרך ספורו ומליו גרמו. רב היה סבלו מחדידות־חושים נכֵאה; התפֵלים במאכלים אך אותם יכול שאת; רק מלבושים מאריג מסויים יכול ללבוש; ריחות כל הפרחים כבדו עליו; את עיניו עִנָּה אף אור קלוש; רק צלילים מסוימים, מצלילי כלי־מיתר, לא החדירוהו חלחלה.

עבד־עבדים מצאתיהו למין אימים בלתי־טבעי, “אבוֺד אובַד” אמר, “לבטח אובַד באִוֶּלת אומללה זו. ככה, כך, ולא אחרת, אִסָּפה. גוּר אגוּר ממאורעות יבואו, לא מהם עצמם, כי אם מתוצאותיהם. נחרד אני לחשוב על מקרה כלשהו, ויהי קל־בקלים, העשוי להפעיל פעולתו על רגשת־נפש זו הקשה־משאת. אכן איני מתעב סכנה. אלא בתולדתה הסופית – באימה. בדלדולי זה – בעליבותי זאת – ארגיש כי מוקדם או מאוחר תבוא שעתי לותר על החיים והתבונה כאחד, באיזו הֵאבקות עם משאת־השוא הקשחת, הפחד”.

יָתֵר על כן, בהפוגות, מתוך רמיזות רסוקות כפולות־משמע, עמדתי על עוד קו מיוחד במצבו הנפשי. אסור היה אזיקי אי־אלה רשמי־הבל בנוגע למעון שִכְנו, אשר ממנו לא ההין, זה שנים רבות, לצאת כל־עיקר – בנוגע להשפעה שכוחה המשוער תואר במלים טשטושיות מכדי חזור עליהן בזה – השפעה אשר קנה לו על רוחו, אמר, יחוד־מה שבעצם תבנית בית־המשפחה וטיבו, וזאת מחמת סבלנותו הממושכה – רושם אשר החומר שבחומות והמגדלים האפורים, ובמקוה־המים העמום אליו נבטו כולם, הטביעו במרוצת הזמן, על רוח הויתו.

עם זאת הודה, ואם בהסוס, כי הרבה מן הקדרות המוזרה אשר ככה הציקתו יותן לתלותה בנסבה טבעית יותר ומוחשית רב־יֶתֶר – במחלה הקשה הנמשכת – או אף לאבדן הקֵַב בעליל – של אחות נאהבה בְּרַך – רעותו האחת משך שנים ארוכות – בת־משפחתו האחרונה היחידה על אדמות. “עם הסתלקותה”, אמר, במרירות אשר לעולם לא אוכל לשכוח, “יותר הוא (הוא חדל־הסֵּבר־והכוח) אחרון לגזע אַשֶׁר העתיק”. עוד הוא מדבר, והגבירה מַדְלֵן (כי ככה קראוה) עברה לאטה בקצוי החדר, ובלי הבחן בי, נעלמה. התבוננתי אליה בתמהון אשר לא נִקָה ממורא – ועם זאת ראיתי כי נבצר ממני למצוא טעם לרגשות כמו אלה.

נדכֶּה תדהמה הייתי כלַווֹת עיני את צעדיה המסתלקים, כאשר נסגרה, לבסוף דלת מאחוריה, תר מבטי כִּבְחוּש ובלהוּט אחר מראה פני האח – אולם הלז כבש פניו בידיו, ואני ראיתי רק כי חִוְרה רבה־רבה מהרגיל פשטה באצבעות השחופות אשר בעדן זלגו דמעות לוהטות לרוב.

חליה של הגבירה מדלן עת רבה נשגב מחכמת רופאיה. שויון־נפש מתמיד, הדלדלות הדרגתית, ומֵחושים תכופים ואם חולפים שבשתוק חלקי, היו האבחנה הבלתי־רגילה. עד כה עמדה איתן בפני עקת מחלתה, ולא חבשה עצמה סופית אל ערש; אולם כערוב יום בואי אל הבית, נכנעה (כאשר סח לי אחיה בלילה בסערת־רוח בל־תוּבע) לכוחו המדביר של המצמית: ואני נמצאתי לָמֵד כי כאשר ראיתיה בחטיפה ככה לא אוסיף עוד אל־נכון לראותה – כי לא עוד תֵרָאה הגבירה לפני והיא חיה.

עברו ימים מספר ולא אַשֶׁר גם לא אני לא הזכרנו את שמה: בפרק הזמן הזה נעסקתי בהשתדלויות נאמנות להקל מעצבון ידידי. ונהיה מצירים או קוראים יחדו; או כי מקשיב הייתי, כבחלום, לפֶרֶא לִחוּניו של קתרוסו הדובר. וככה, ככל אשר קרבתי אליו ואבוא בחדרי רוחו באין סג וחוצץ, ככה גבר מר־רוחי לראות כי שוא כל נסיון להצהיל נפש אשר האפלה, כסגולה שבטבע, יוצאת ממנה להציף את כל עצמֵי עולם הרוח והחומר, בקרינת קדרות אחת בלתי־פוסקת.

לעולם אשא עמי את זכר השעות הרצינות הרבות אשר בליתי ככה בדד עם אדון בית אַשֶׁר. אפס יקצר כחי מנַסוֹת לתְאור לאשורו את טיב העיונים, או העִסוקים, אשר הכניסני בעָבְים או נְהלני בם. משאת־דמיון נפעמה ונחלאה במאד הפיצה בוהק גפריתי על הכל. המנוני האבל שלו הארוכים אשר בחר ממנו־ובו יצלצלו באזני לעד. בתוך שאר דברים, שמורה עמי להכאיב איזו השחתה והרחבה של לַחַן הפֶרא אשר בואלס האחרון לפון־וֶבֶּר. מן הציורים אשר בהם הגה דמיונו המרקיע, ואשר קמעה־קמעה לבשו סְתימוּת אשר החרידתני שבעתים, כי נחרדתי ולא אדע עד־מה: – מן הציורים האלה (אף כי דמותיהם כמו חיות הן עתה לנגדי) שוא איגע להפיק יותר מקורט מועט אשר יובע במלים שכתב. בפשטות הגמורה, בערטילאות אשר לציוריו, שָׁבָה לבב גם הפיל מורא. אם היה אי־פעם בשר־ודם אשר ציֵר רעיון, רודריק אַשֶׁר היה זה. לגבי, למצער – במסבות אשר סבוני אז – עלו מתוך ההפשטות הגמורות אשר השכיל נכה־הרוח למשוח על בדיו, תעצומות מורא לבלי־הכיל, אשר גם שמץ ממנו לא ידעתי כהתבונני אל ההזיות, שלוהבות הן בהחלט אפס בנות־ממש הן מדי, אשר לפִיזֵלֵי.

אחד מחזיונות־המדוחים אשר לידידי, שרוח ההפשטה אינה חמורה בו כל־כך יותן להעלותו רָמוז, ואם קלוש, במלים. תמונה קטנה תארה את פְּנים של מערה או מנהרה ישרת־זוית ארוכה לאין־שעור, נמוכת קירות, חלקה, לבנה, ובלא פסיקה או מעשה־חושב. אי־אלו נקודות־לואי היטיבו להביע את הרעיון כי מָחְפֵּרה זו נתונה בעומק מופלג מתחחת לפני האדמה. מוצא לא נראה בשום חלק מתפוסתה העצומה, אף לא נתן להבחין שום אבוקה או מקור־אור מלאכותי אחר; אף על פי כן שפע זרם קרני־עוז מכל עבר, הכל רחץ בזיו מבעית יוצא־דופן.

אך זה דברתי על אותו תחלוא של עֲצַב־השֵׁמַע אשר בעטיו לא יכול הסובל לשאת כל נגינה, להוציא אי־אלה צלילים של כלי־מיתר. אולי התחומים הצרים, אשר בהם צמצם עצמו על הקתרוס, הם שגרמו, במדה רבה, את טיבן המופלא של נגינותיו. אולם הרהיטות הקודחת אשר לחבורי־החֲטף שלו, זו לא נתן לתרצה בכך. אל־נכון, גם בפועַל, היו אלה, בצלילים, כמו גם במלים אשר לפרא־פַנְטָסְיוֹתָיו¹ (כי תכופות למדי לִוה עצמו בחרוזים הֲגויי־רגע). תולדת אותו ישוב־הדעת ורכוז־מעינים אשר לפני כן ציַנתי כי נגלים היו אך ברגעים ידועים של שיא ההתרגשות המלאכותית. את מִלֵי אחת הרפסודיות הללו זכרתי בנקל. אולי גם חָזַק עלי רשמה של זו, כהשמיעו אותה, יען כי בספונֵי או בטמירי משמעותה דמיתי לראות, ולראשונה, כי הנה יָדֵעַ אותו אַשֶׁר גם יָדֵעַ כי מתמוטטת בינתו הרמה על כס־מלכותה. החרוזים, אשר נקראו בשם “אַפֶּדֶן הרוחות”" היו בקרוב, אם לא בדיוק, כך:

1

בַּבִּקְעָה יַרְקָהּ כְּעֵדֶן,

הֶבֶל מַלְאֲכֵי הַתֹּם,

שָׁם אֵי־אָז נִשָׂא אַפֶּדֶן –

אַפְּדַּן־הוֹד – רֹאשׁוֹ מָרוֹם.

בִּמְעוֹנַת הָגוּת־הָמְלָכָה –

הִזְדַּקָּר!

וְאֶבְרַת שָׂרָף לֹא סָכָּהּ

עַל בִּנְיָן מָשְּׁלוֹ לִיקָר.

2

נֵס זָהָב, יִפְעָה וָאֹדֶם

עַל גַּגּוֹ נוֹפֵף, נִבְדָּר;

(זֶה – כָּל זֶה – הֵן חָל מִקֹדֶּם

מִשֶּׁכְּבָר)

וְעִם כָּל מַשָּׁב מַרְקִיעַ,

אוֹתוֹ יוֹם חַף,

עַל חֵל וָשׁוּר פָּלוּם, רָגִיעַ

בֹּשֶׂם קַל־נוֹצָה רָחָף.

3

בְּבִקְעַת הַשֵּׁפֶר הֵלֶךְ

בְּעַד חַלּוֹנַים־זִיו יַרְא

הָרוּחוֹת נָעוֹת בְּשֶׁלִּי

אֱלֵי נֹעַם קוֹל מֵיתַר,

סֹב וָסֹב לְכֵס עֲלֵיהוּ

(בְּסוּת אַרְגּוֹן)

עוֹטֶה הַדְרָה שֶׁתַּהַלְמֵהוּ

נִרְאָה מוֹשֵׁל, נִרְאָה אָדוֹן.

4

בִּכְלִיל מִשְׁבַּץ פִּטְדָה וָלֶשֶׁם

פֶּתַח הָאַרְמוֹן אוֹר,

וּבַעֲדוֹ שָׁפְּעָה כַּגֶּשֶׁם

וּבְשֶׁטֶף אֵין־עֲצוֹר,

סִיעַת הֵדִים הוּשַׁת עָלֶיהָ

אַךְ שְׂאֵת רִנָּה,

הַלֵּל בְּמֶתֶק־קוֹל מוֹשְׁלֶהָּ:

חָכָם־מִמֶּלֶךְ, טוֹב־בִּינָה.

5

אֲבָל רָעוֹת, בִּלְבוּשׁ שֶׁל צַעַר.

תָּקְפוּ עַל מֶלֶךְ וְכִתְרוֹ;

(נִסְפּוֹדָה־נָא, כִּי לֹא עוֹד יַעַר

יוֹם־מָחָר עָלָיו שַׁחֲרוֹ )

וּסְבִיב! בֵּיתוֹ, הַדְרַת הַנֹּעַר

שֶׁלִּבְלְבָה

הִיא אַךְ מַזְכֶּרֶת חִדְלַת־זֹהַר

מִתּוֹר עָבַר כָּבָה.

6

וּבַבִּקְעָה עוֹבֵר הָאֹרַח

עַתָּה יִרְאֶה בַּחַלּוֹנוֹת

צַלְּמֵי־נְפִיל בְּכֹבֶד טֹרַח

זָעִים אֶל פֶּרַע קוֹל קִינוֹת;

בְּעוֹד, כִּנְהַר דּוּמָה וָשֶׁבֶר,

מִפֶּתַח־בּוֹר,

פּוֹרֵץ עַם־שֶׁקֶץ לְכָל עֵבֶר,

בִּשְׂחוֹק קָרוּשׁ, שָׁחוֹר.

היטב אזכור כי הֶחְבֵּרִים² שנבעו מן הבַּלָד הזה נהלונו אל הלך־מחשבות אשר בו נגלתה דעה מדעות אשר אני מצין אותה לא דוקא מפני חדושה (כי על כן גם אחרים³ חִווה). אלא מפני התעקשותו בה. הדעה הזאת, בכללותה, היתה, כי יש כח־הרגשה לכל הצומח. אולם, בדמיוני המסוכסך לבש הרעיון משנה־עוז, ובתנאים ידועים עבר לתחום ממלכת הדומם. חסר אני מלים לתְאור את מלוא שעור אמונתו, או את התמכרותו הנלהבה אליה. וכן, אותה סבָרה קשורה היתה (כאשר רמזתי תחלה) אל האבנים האפורות אשר לבית אבותיו.התנאים לכח־ההרגשה נמלאו כאן, כך דִמָה, בדרך קביעתן של האבנים האלו – במשטר עריכתן, כמו גם במשטרן של הפטריות המרובות אשר עלו בהן, ובזה של העצים הכמושים אשר סביב – בראש־לכל, בהתקוממותה הממושכה והשלֵוה של עריכה זו, ובכפולת בבואתה במים הדוממים אשר לאַשְׁבּוֹרן. המופת – המופת לכח־ההרגשה – ירָאה, אמר, (ופה התחלחלתי כדַברו) בהתעבות סביב המים והקירות, מעט־מעט אך בבטחה, אויר משלהם. התוצאה הנהי נגלית, הוסיף, באותה השפעה חרישית, ועם זאת תובענית נוראה, אשר מימות־דור־ודור לָשָה את גורלות משפחתו, ואשר עשתה אותו כפי שהוא נראה לי עתה – כפי שהנו. דעות אשר כאלו אינן צריכות פרושים, ואני לא אפרשן.

ספרינו – הספרים אשר מזה שנים צרו הרבה מהויתו הרוחנית של הנָכֶה – עלו, כאשר יותן לשער, בקנה אחד עם כיון זה של דמיונות־מַדוח. יחדו הגינו בכתבים מעין; Ververt et Chartreuse לגְרֵסֶה; Belphegor למַקְאיָוֶלִי; שמים ושאול לסְוֶדֶנְבּוֹרְג; מסע נִיקולָס קְלים תחת הארץ להוֹלְבֶּרְג; נחוש־היד לרוברט פלוּד, לז’אן ד’אַנְדָָזִ’ינָה, ולדֵה־לא־שַמְבְּר; הפלגה למרחק התכוּל לתיק; ועיר השמש לקַמְפָּנֶלֶּה. כרך אחד אשר אהבנו היה מהדורה קטנה של ה־ Directorium Inquisitorum מעטו של הדומיניקאי איימֶרִיק די־ז’ירון; וקטעים היו ב־Pomponius Mela על אודות הסַטִירים והאֵגִפָֹּנִים, בני־אפריקה אשר מעולם, שבהם היה אַשֶׁר תפוס וחולם שעות על שעות. אכן, עיקר משושו נמצא במקרא ספר מוזר ונדיר־להפליג, בדפוס גותי – ספר שמושי לכנסיה נשכחת – Vigiliae Mortuorum Chorum Ecclesiae Maguntinae.

לא יכולתי להתאפק מחשוב על פרא־הפולחן אשר לספר הזה, ועל השפעתו הצפויה אל נכה־הרוח, והנה ערב אחד, אחרי הודיעו אותי בחטף כי הגבירה מדלן איננה עוד, גלה את כונתו לשמֵר את הגופה כימי שבועיים (קודם קבורתה הסופית), באחד הכוכים המרובים אשר בינות לחומות הבנין. אכן, הטעם המוחשי אשר בו נתלה המעשה הזה הנפלֶה היה טעם אשר עליו לא ראיתי עצמי בן־חורין לחלוק, האח הונע להחליט כן (כה אמר לי) בהתחשב בטיבו המשונה של חלי המנוחה, באי־אלו חקירות להוטות וחטטניות מצד רופאיה, ובריחוקו ומִגְלֵהו של שדה־הקברים אשר למשפחה. לא אכחיש כי כאשזר העליתי בזכרונו את רוע מראהו של האיש אשר פגשתי בגֶרֶם־המדרגות, ביום הגיעי אל הבית, לא אביתי להתקומם על מה שנראה לי לכל־המוטב אך אמצעי־זהירות תמים, ובשום־פנים לא בלתי טבעי.

לבקשתו של אַשֶׁר, עזרתי בעצמי ובגופי בהכנות לקבורה הזמנית. אחרי אשר הושם הגוף בארון, נשאנוהו שנינו לבדנו למנוחות. הכוך אשר בו שמנוהו (ואשר חתום היה עת כה רבה עד כי אבוקותינו, אשר חישבו להחנק באוירו הכבד, כמעט לא הניחונו לבדקו) קטן היה, טחוב, מבלי כל דרך לְבוא אור; כי על כן נתון היה, בעומק גדול, ממש מתחת לאותו חלק הבנין אשר שם היה חדר־משכבי אני. נראה היה כי שמש, בימות פֵאוֹדָלִים רחוקים, תא־סוהר מרושע, ולאחר־מכן, מקום להפקיד בו אבק־שרפה, או איזה חומר אחר בָּעִיר במאד, כי הנה חלק מן הרצפה, וכל פנימו של אִבּוּל ארוך אשר בו הגענו עדיו, צופו נחושת בקפֵדה. הדלת, דלת ברזל מוצקה, אף היא מוגנה היתה בדומה. מחמת עוצם משקלה השמיעה חריקה חדה למעלה־מהרגיל מִשֶנָעה על ציריה.

וכאשר הנחנו את משׂאֵנו־יגונים על מכונים בתחום זעוה זה, הזחנו קמעה את כסוי הארון אשר טרם סומר, ונביט אל פני שוכנתו. דמיון מפליא בין האח לאחות רִתֵּק עתה את תשומת־לבי; ואַשֶּׁר, כיון שגלה, אולי, את מחשבתי, מלמל מספר מלים אשר הורוני לדעת כי הנפטרת והוא תאומים היו, וכי רגשי חבה שאין להבינם כמעט שררו ביניהם תמיד. אכן, לא עת רבה נחו מבטינו על המֵתה –כי לא יכולנו להסתכל בה בלי מורא. המחלה אשר ככה הורידה את הגבירה שאולה בִּבְשֵלות עלומיה, הותירה, כרגיל בכל החלאים שהשתוק עיקרם, לעגֵי סומקה קלושה על החזה והפנים, ואותו חיוך שָהוי־להחשיד עֲלֵי־שָׂפָה, שכה נורא הוא במות. השבנו את המכסה אל מקומו וַנְסַמְרֵהוּ, סגרנו על מסגר את דלת הברזל, ונעשׂ דרכנו בדֵי־עמל אל החדרים, שקדרותם פחותה אך במעט, אשר בחלקו העִלִּי של הבית.

ועתה, מקץ כמה ימים של עצב מר, חל שינוי נראה־בעליל בטיב מבוכת־הרוח אשר לידידי. רִבְעוֹ מתמול־שלשום חדל. עסוקיו מתמול־שלשום זונחו או נשכחו. בצעד חפוז, פרוע ואין־תכלית שוטט מחדר אל חדר. חורון פניו לבש, עם עוד אפשר היה הדבר, גון מפחיד יותר – אבל צחצחות עינו פגו כליל. צרידות־האקראי אשר למדברו מקודם לא נשמעה עוד; ומדברו לבש חיל רוטט, כמו מאימה נִצַּחת. אמת, פעמים סברתי כי רוחו הנפעמה בלי־חשך אחוזה צירי איזה סוד מעיק, והוא עמל לאזור את האומץ הנחוץ לגלותו. ואלו פעמים אנוס הייתי ליחס הכל אך לתהפוכות שגעון אשר אין לבארן, כי על כן ראֹה ראיתיו צופה אל החלל הריק שעות על שעות, כאיש אשר כולו כונה וקשב, כמסכית לאיזה קול דמיוני. לא יפלא כי ביעתני מצבו – כי דבק בי. הרגשתי בחדור בי, אט־אט אך בבטחה, השפעות־הפרא אשר להבלוּתותיו המופרכות אפס עזוֹת־הרושם.

בליל השביעי או השמיני אחרי שימנו את הגבירה מדלן בכוך־הסוהר, כעלותי על יצועי בשעה מאוחרת, אז חזיתי במלוא עצמתם של רגשות אשר כאלה. תנומה לא קרבה אל ערשי – והשעות הלכו הלוך וחסור. בהגיוני־בינות עמלתי להדיח את העצבנות המושלת בי. שקדתי להאמין כי הרבה מאשר ארגיש, אם לא הכל, סבתו בהשפעה המְביכה אשר לרהוטו הקדורני של החדר – של הוילונים האפלים והממורטטים, אשר, כיון שבא משב של סער עולה לענותם ולהגידם, ננועוּ כאחוזי־תזזית אנה ואנה על־פני הכתלים, והתחככו קצרי־מנוח בפארֵי המטה. אולם מאמצי עלו בתוהו. רעדה לאין־השבֵּחַ באה מעט־מעט בעצמותי; ולבסוף רבץ על מו־לבי סיוט של בלהה חדלת־שחר בתכלית. אחרי התנערי מזה, נפתל ומתנשם, התרוממתי על הכרים, לטשתי עיני אל תוך האפלה העזה אשר בחדר, ואקשיב – לא אדע מדוע, לבד מאשר יֵצֶר הסיתני – לאי־אלה קולות חרישים ולא־ברורים אשר נשמעו, בהפוגות הסער, בהפסקות ארוכות, לא ידעתי מאין. הרגשת מגור חריפה, אין שחר אך אין־שאת עברתני הלמתני, ואני לבשתי בגדי בחפזון (יען אשר הרגשתי כי אל לי לישון עוד בלילה), ואגב צעידה רהוטה מקצה החדר אל קצהו התאמצתי להתעורר מן המצב העלוב אשר בא עלי.

אך תסובות אחדות סבּותי בדרך הזאת וקִשְבִּי רותק אל צְעדה קלה על גרם־מדרגות שבסמוך. תֵכף־ומיד הכרתי כי קול צעדי אַשֶׁר הוא. כהרף־עין והוא הרתיק רכות בדלתי ויכנס, ובידו מנורהת. פניו, כמשפטן, חורת־מה היתה להן – אולם, יתר על כך, כמין עליצות־שגעון היתה בעיניו – תזזית בלומה־בעליל בכל מנהגו. מראהו הבהילני – אולם כל דבר נבחר היה מן הבדידה אשר כה ארכה עלי, ואנכי אף ששתי לקראתו כלקראת ישע ופורקן.

“ואתה לא ראית זאת?” אמר פתאום, אחרי לטשו עינים דומם בכה־ובכה כמה רגעים – “אתה אפוא לא ראית? – אך המתן! ראה תראה”. ואחרי אשר דבר ככה, ואחרי האהילו בשום־לב על מנורתו, חש אל אחד החלונים, ויפתחהו לרוחה אל הסער.

פַּחַז־הַחֵמות אשר לפרץ הרוח כמעט הפריחנו. היה זה, באמת, לילה סוער אך יפה בזעפו, ומוזר־להפריא באימתו כביפיו, נראה כי עַלְעול קָבץ עוזו בסביבתנו; כי על כן תכופות ונמהרות השתנתה מגמת הרוח; ודחיסותם היתרה של העננים (אשר הנמיכו עד כדי העיק על מגדלי הבית) לא מנעתנו מהבחן באוּצם לבוא כמו־חי מכל עבר, התעופף ודָהור זה לעומת זה, מבלי הִבָּלע בתוך המרחקים.

אומר אני כי אף דחיסותם היתרה לא מנעתנו מהבחן בכך – עם זאת לא נראָה לנו לא ירח ולא כוכב – אף הברק לא השתלח. אבל שולי שפעותיו העצומות של האד הנגרש, וכן כל העצמים הארציים אשר בסביבתנו הסמוכה, לוחשים היו באור בלתי־טבעי של הֶבֶל גָזִי, נוצץ ברָפֶה ונראה מפורש, אשר רד על הבנין ויליטהו.

“אל לך – לא תחזה זאת”! אמרתי מרעיד אל אַשֶר, כנהלי אותו, בחוזק־יד כבוש, מן החלון אל מושב. “המראות האלה, אשר יביאוך במבוכה, אינם אלא תופעות חשמליות שאינן בלתי־רגילות – או אפשר כי מקורן המפחיד הוא באד הרע והנבאש העולה ממקוה־המים. הבה נסגור את החלון; – האויר צונן ומסוכן לבריאותך, אני אקרא, ואתה תקשיב; וככה נבלה את הלילה הזה הנורא יחדו”.

הכרך העתיק בו אחזתי היה ה־Mad Trist לסֵר לונסלוט קֶנִינְג; אולם אט אמרתי כי על זה היתה חובתו של אַשֶר, אמרתי זאת יותר דרך לצון נוגה מאשר דרך רצינות; כי לאמתו של דבר אין בארכָּנוּתוֺ המסורבלת וחדלת־הדמיון הרבה ממה שעשוי היה לענין את מחשבתו הערטילאית והרוממה של ידידי. אכן, היה זה הספר היחיד בהַשג־היד; ואני שגיתי בתקוה סתומה כי ההתרגשות המפעמת עתה את נכה־הרוח, אפשר תמצא פורקן (שכן קורות מבוכת הנפש רצופות הן זָרויות כעין זו) אף בהבלים המבוהלים אשר אקרא לפניו. ובאמת, אלו יכלתי לדון על־פי ארשת העליצות המאונסת בה הקשיב, או נראה כמקשיב, לדברי ספור־המעשה, כי אז הן אך התברכתי בלבבי כי צלח חפצי בידי.

הגעתי אל אותו חלק נודע של המעשה, כשאֵתֶלְרֶד, גבור ה־Trist אחרי בַקשו לשוא להכנס בשלום אל מעון הנזיר המתבודד, נגש לפרוץ דרכו בכוח. כאן, הלא תזכורו, סופר לאמור:

“ואתלרד, שמטבעו אמיץ היה בלבו, ושלבד מזאת כביר־כח היה עתה, עקב עזוז היין אשר שתה, לא יסף לעמוד בשיח־ושיג עם הנזיר, אשר, בעצם, קשה־עורף ומזיד היה בתכונתו, כי הנה, כאשר רִטֵּב הגשם את כתפיו, והוא ירא פן תגבר הסופה, עורר־הניף אַלָתוֹ, ובמהלומות פִּנָּה חיש דרך בקרשי הדלת לידו חמושת המנוּל⁴; ואחר חתר באדיר, ויהי מְפַצֵּעַ ומבַקעַ, ומנפץ, עד כי לשאון העץ היבש, העמוק־למשמע נחרד היער ויען הד”.

בגמר המשפט הזה נתרתי, ואחריש רגע; כי דומה היה עלי (אם כי מיד אמרתי כי דמיוני הרגוש הוא הוליכני שולל) – דומה היה עלי כי, אי־מזה בקצוי הבנין, בא עמום אל אזני, מה שיכול להיות, בדיוק־דמוֹתוֹ, ההד (ואולם הד חנוק ורפה אל־נכון) של אותו קול מפצע ומבקע אשר סֵר לונסלוט תארו במפורט כל־כך. לא אפונה כי צרוף־המאורעות לבדו הוא אשר הסב את שימת־לבי; כי בעצום נקישתן של מסגרות החלונות, ובעצם בְּליל־השאון אשר לסער הגובר ומוסיף, ברי כי הקול כשלעצמו לא היה בו מאום מאשר יענין אותי או יטרידני. המשכתי בספור־המעשה:

"אבל כאשר בא עתה אתלרד, הגבור הטוב בדלת פנימה, השתאה גם התעבר לראות כי אין סמן לנזיר המזיד; אפס, תחתיו, הנה דרקון קשקשים ענק־בענקים, ולשונו לשון־שרף, אשר ישב משמר נוכח ארמון הזהב, אשר רצפת כסף לו; שלט היה תלוי על הקיר, מעשה נחושת־קלל, ועליו כתוב לאמור –

אֲשֶׁר יָבוֹא בָּזֶה, נוֹצֵחַ יְכֻנֶּה;

קוֹטֵל הַדְּרָקוֹן, הַשֶּׁלֶט לוֹ מִקְנֶה;

ואתלרד הניף את אלתו, ויך על ראש הדרקון, והדרקון נפל לפניו ויוציא את נשמתו המרירית בצוחה איומה, צורמת אף נוקבת, עד כי נאלץ אתלרד לאטום אזניו בידיו מפני השאון המבעית, אשר מוחו לא שמע עוד מעולם".

פה שוב החרשתי בפתאום, ועתה כמוכה תמהון – כי הנה לא היה כל מקום לספק כי, זאת הפעם, אמנם שמעתי (ואם גם נבצר ממני לאמר מאין) קול זעקה או שיפָה, כבוש רחוק כמדומה, אולם צורם, מתמשך, בלתי־מצוי ביותר –כדיוקו של מה שהצטיר כבר דמיוני כצוחתו בלתי־הטבעית של הדרקון, כמתואר על־ידי אותו מסַפֵּר.

אף כי, עם צרוף־האֵרועים השני והנפלֶה ביותר אמנם דכא דכאוני רבוא תחושות מסוכסכות, והמכריעות בהן פליאה ואימה מופלגת, עדין משלתי ברוחי די המנע מעורר, בהערה כלשהי, את עצבנותו הרגישה של רעי. לא ברי היה לי כי הבחין בקולות האמורים; אף כי שנוי מוזר חל, אל־נכון, במספר הדקות האחרונות, במנהגו. אם תחלה ישב מולי, הנה מעט־מעט הסב את כסאו, ויהי יושב ופניו אל דלת החדר; וככה לא חזיתי כי אם קצת מתוי־פניו אף כי ראיתי כי שפתיו רותחות כאלו מלמל הוא בחשאי. ראשו צנח על חזהו – אפס ידוע ידעתי כי לא ישן הוא, כי פקוחה הרחֵב היתה עינו כצוד אותה מבטי מן הצד. גם תנועת גופו סתרה את המחשבה הזאת – שכן היה נִנוֹע לעברים ניע כבוש אפס חוזר ותדיר. נתתי את הדבר חיש אל לבי, ואשוב אל מעשה סר לונסלוט, אשר נמשך לאמור:

ועתה, כיון שנצל הגבור ממורא חמת הדרקון, ויזכור את שלט־נחושת־הקלל, להסיר את הקסמים אשר עליו, אז המיש את הפּגר מלפניו, ובגבורה קרב על־פני מרצפת הכסף אשר לארמון אל מקום שם השלט תלוי על הקיר. והשלט הנה לא הוחיל עד בואו עדָיו, כי נפול נפל לרגליו על רצפת הכסף, בקול צלצל גדול ונורא עד־מאד".

ההברות האלו אך עברו את דל־שפתי, ושלט נחושת־קלל כמו נפל באמת, באותו הרגע, כבד על רצפת כסף – ואזני קלטה גלגול־הד ברור, עמוק, מתכתי, ומצטלצל, אפס כבוש לכאורה. בלב נמס כליל קפצתי על רגלי; אולם ניעו המדוד של אַשֶׁר לא הוּפר. חשתי אל כסא שִׁבתו, עיניו נבטו הכן נכחו, ובמראה פניו כולו שררה קשיות־אבנים. אבל כהניחי יד על כתפו, עברתו סמרמורת עזה; בת־שחוק דָוָה פרכסה על שפתיו; ואני ראיתי כי דובר הוא בלחש חרישי, חפוז, ומלומלם, כמו לא יחוש במציאותי. רכנתי סמוך אליו, ולבסף השגתי את הכונה האיומה אשר בדבריו.

“איני שומע? – כן, שומע אני, גם שמעתי. מכבר – מכבר – דקות הרבה, שעות הרבה, ימים הרבה, אני שומע זאת – אפס לא העזתי – לא העזתי הה, רַחמוני, עלוב־עלובים אשר כמוני! – לא העזתי – לא העזתי לדבר! חיים טָמַנו אותה בקבר! לא אמרתי כי חושַׁי חריפים? עתה אומר אני לכן כי שמעתי את ראשוני רחושיה הרפים בארון הנבוב. שמעתים – קודם ימים רבים, רבים – אפס לא העזתי – לא העזתי לדבר! ועתה – הלילה – אתלרֵד – חא! חא! – פריצת דלת הנזיר, וקריאת־המות של הדרקון, וצלצל השלט! – מוטב, אמור, בקיעת ארונה, וחריקת צירי הברזל אשר לכִלאה, ונפתוליה בקֶרֶב האִבול רצוף־הנחושת אשר לכוך! אהה אנה אברח? הכי לא תהיה היא בזה כרגע? האין היא אצה ליסרני על חפזי? הלא שמעתי את צעדה על המדרגות? האין אני מבחין בהלמות לבבה הלזו הכבדה והאיומה? משוגע!” כאן זנק ממקומו בהתעבר ויהגה הברותיו בצווחה, כמו לוא את נפשו נתן במאמץ – “משוגע! אני אומר לך כי עומדת היא עתה מחוץ לדלת!”

כמו לוא נמצאו באון על־אנושי אשר למִדְברו תעצומות כשפים – פערו הדלתות העתיקות והכבירות אשר עליהן הורה הדובר, בו ברגע, אט את כובד מלתעותיהן־ הָבְנִים. פֶּרץ הרוח המתהולל הוא אשר עולל זאת – אבל הנה מחוץ לדלתות ההן אמנם עמדה דמותה הנשאה והמתוכרכת של הגבירה מדלן לבית אַשֶר. דם היה על שלמותיה־לובן, ואותות אי־זו מלחמה מרה בכל פלג מפלגי גופה הרזוי. רגע עמדה מרעידה וחגה כה וכה על הסף, ואחר, באנקה רפה, נפלה כבדה פנימה על אחיה, ובחבלי־מותה הנוראים, האחרונים עתה, הכריעתהו ארצה חלל, קרבן לאימות אשר צפה מראש.

מן החדר ההוא, ומן הבנין ההוא, נמלטתי הלום־בעתה. בחוץ עוד השתולל הסער כאשר מצאתי עצמי עובר במִגְבַּה המסלה הנושנה. פתאום השתלח אור פרא על פני הדרך, ואני פניתי לראות אי־מזה יצא נוֹגה לא־נפרץ אשר כזה; כי על כן היו מאחרי רק הבית רחב־הידים וצלליו. הזוהר זוהר הירח היה, זה המלא, השוקע, האדום־כדם, אשר חָיֶה האיר עתה בעד אותו בקיע, שפעם קשה היה להבחין בו, ואשר הזכרתי תחלה כי מגג הבנין נבעה, עקלתון, עד מסד. עודי מתבונן, והבקיע חפז להרחיב – העלעוֹל נִשב בעוז – גלגל הירח כולו נגלה לעיני פתע – מוחי תעה כשכור בראותי את החומות האדירות קורסות־מָטות – וקול צעקה והמולה נשמע, כקול מים רבים – ומקוה־המים העמוק והסופגני אשר לרגלַי אָטַר בזעף ודממה, על מכִתות בית אשר".

בתקופת הסתו לשנת 1827, ואני מתגורר בשַרְלוֹטוִיל, מדינת וירג’ניה, התודעתי באקראי אל מר אוגוסטוס בֶּדְלוֹ. האדון הצעיר הזה נוֹחַד מכל הבחינות, ויעיר בי רוב ענין עם סקרנות. מצאתי כי נבצר ממני לתכּוֹן את סגולותיו, אם ברוח אם בגוף. באשר למשפחתו לא נמצאו לי ידיעות מספיקות. מאין בא, מעולם לא בררתי לבֶטח. אף באשר לגילו – אם כי קורא אני אותו אדון צעיר – היה משהו אשר הביאני במבוכה לא מעטה. אין ספק כי נראה צעיר־לימים – אף ראה צורך לעצמו לדבר על צעירותו – אפס לרגעים יכולתי לצירו לעצמי על־נקלה כאיש בן־מאה. אולם בדבר לא נִפְלָה יותר מבמראיתו. גבוה ורזה היה במוזר. נָכוֹף היה עד־מאד. גפיו ארוכים וכחושים היו במדה יתרה. מצחו רחב ונמוך. גון עורו חדל־דם לגמרי. פיו גדול וגָמוּש, ושניו, אם כי בריאות היו, בלתי־קצובות היו להפריא, יתֵר על כל שִנים אשר ראיתי מעודי בראש איש. מבע שחוקו אמנם לא היה דוחה כל־עיקר, כאשר יותן לשער; אולם כל חליפות לא ידע. היה זה שחוק כבד־תוגה – שחוק קדרות לא־תִמוֹר ולא־תשבות. עיניו גדולות היו שלא־כמצוי ועגולות כעיני החתול. אף האישונים מצטמצמים היו ונרחבים בכל אשר יוסיף האור או יִדַל, ממש כאשר ימָצא בשֵבט החתולים. ברגעי התרגשות בּהרו גלגלי־העין עד לאין־שעֵר כמעט; דומות היו מפיצות קרני צהצחות, אשר זיוָן לא זיו מוחזר הוא כי אם זיו מִפְּנים, כמוהן כנר או כשמש; אפס דרך כלל היו פגות, עמומות, וקהות עד־כדי הזכיר עיני פגר קבור־מכבר.

זרויותיו אלו דומה כי צערוהו גם צעֵר, ותדיר היה נוגע בהן בכמין נעימה ספק־הֶסְבֵּרית ספק מתנצלת, אשר, כשמעי אותה ראשונה, עשתה עלי רושם מכאיב מאד. אכן, מהרה הסכנתי עם הדבר, ולא יסף זה להדאיגני. דומה היה כי יכַון לרמֵז, יותר מלהגיד מפורש, כי בגופו לא תמיד היה כאשר הוא – כי עקב שורה של התקפות עצבים הפך מאיש יפה למעלה־מהרגיל ויהי לאשר אני רואה. זה הרבה שנים מטפל היה בו רופא בשם טֶמְפְּלְטוֺן – איש זקן ושנותיו שבעים, אולי – אשר לראשונה פגש בו בסַרַטוֹגה. ואשר מטפולו, בעודו שם, הפיק, או דִמה כי הפיק, ברכה מרובה. ותוצאת הדבר היתה כי בֶּדלו, שעשיר היה, עשה הסכם עם ד"ר טמפלטון, על־פיו נאות זה האחרון, בהתחשב בקִצבה שנתית נדיבה, להקדיש את עתותיו ואת נסיונו הרפואי וליחדם לטפול בנָכֶה.

הדוקטור טמפלטון הִרְבָּה במסעות בצעירותו, ובפריס בא, במדה רבה, בברית תורתו של מֶסְמֶר. בתרופות מגנטיות בלבד הצליח להניח לחולה ממכאוביו העזים; והצלחה זו טבעי הוא מאד כי העירה בו בהלז משהו אמונה בהשקפות אשר מתוכן הופקו התרופות. אכן, הרופא, ככל איש אדוק בתורתו, שקד ועמל לעשות את תלמידו מאמין גמור, ולבסוף עשה חיל עד כי הניע את הסובל להִמָסר לנסיונות מרובים. וכאשר חזרו הללו ונשנו תכופות גמלה תוצאה, אשר מקרוב השתגרה עד כי כמעט ולא תסֵב כל תשומת־לב, אפס בתקופה אשר עליה אכתוב ידועה היתה בנדיר מאד באמריקה. רצוני לומר, כי מעט־מעט עלתה בין ד"ר טמפלטון לבין בדלוֹ זיקה מגנטית ברורה ועזת־סמנים במאד. איני נכון, אמנם, להגיד כי התאֵם זה עבר על תחומי־כוח המישֵׁן הפשוט; אולם כוח זה כשלעצמו הגיע לרוב־תעצומה. בנסיונו הראשון לגרום את ההרדֵם המגנטי נכשל המַסמֵראי כשלון גמור. בחמישי או בששי היתה הצלחתו פגומה מאד, וקדמה לה התאמצות ממושכה. רק בשנים־עשר היה הנצחון שלם. לאחר מכן נכנע רצון החולה חיש לרצון הרופא, עד כי כאשר התודעתי אל השְנים לראשונה, היתה תרדמה באה כמעט כהרף־עין מדי יחפץ המְעוֹלֵל, אף בהיות נכחותו נעלמה מודעת החולה. רק עתה, בשנת 1845, כאשר בכל יום עדים אלפי אדם למעשי־פלאים כעין זה, עורב אני את לבי לקבוע דבר זה, שמן־הנמנעות הוא לכאורה, דבר־שבעובדה.

רגיש היה מזגו של בדלוֹ, נלהב, נוח־להפָּעֵם במדה הרַבָּה ביותר. מיוחד היה דמיונו בעזוזו וכוח־היוצר שבו; ואין ספק כי משנה־כוח שאב זה מהרגל ההִזָקקות למורפיום, שאותו לעט למכביר, ואשר בלעדיו לא היו חייו חיים. נוהג היה לטול מנה גדושה מזה מידי־בוקר תכף לאחר פת־שחרית, – או, ביתר־דיוק, תכף לאחר ספל של קפה חריף, שכן לא טעם דבר קודם־הצהרים, – ולצאת אחרי־כן בדד, או בלוית כלב בלבד, לטיול ארוך בשרשרת ההרים הפראים והקודרנים אשר ממערב ומדרום לשרלוטויל, הנכבדים שם בשם הררי־הגבנון.

ביום מעומעם, חם וערפלי, קרוב לסוף נובמבר, ובתקופת בין־העונות המוזרה של שלהי־סתו אמריקאיים, נשא מר בדלו רגליו אל ההרים כדרכו. היום פנה, והאיש טרם ישוב.

קרוב לשעה השמינית בערב, ואנחנו דאוגים כהלכה על העדרו הנמשך, עומדים היינו לצאת לחפשו, והנה הופיע הלז במפתיע, בריאותו לא ירודה מתמול־שלשום ורוחו טובה עליו מתמול־שלשום. הספור אשר ספר אל מסעו, ועל המאורעות אשר עכבוהו, מופלא היה באמת.

“זכור תזכרו”, אמר, "כי בשעה התשיעית בבוקר לערך יצאתי את שרלוטויל, מיד שמתי פעמי אל ההרים ובשעה העשירית לערך באתי אל נקיק חדש בתכלית היה בעיני. בענין רב התנהלתי בפתולי המעבר הזה. הנוף אשר נגלה מכל עבר, אף כי ספק אם ראוי הוא להִקרא נשגב, נסוך היה עליו מין שממון בל־יתואר, ומשיב־נפש לגבַּי אני. הבדידה דומה היה כי בתולית הנה תומם. לא יכולתי לבלי האמין כי הדשאים הירוקים והסלעים האפורים אשר עליהם אני דורך עוד לא היו מִדְרך לרגל אנוש מעולם. כה בדול־ומבודל הוא מבוא הנֶקַע, גם לא יגיע עדיו איש בלתי־אם בתוצאת השתלשלות של מקרים, עד כי בשום־פנים אין זה מן הנמנע כי אני הוא ההרפתקן הראשון – ההרפתקן הראשון והיחיד אשר חדר בחביוניו מעולם.

"האד, או העשן, העבה והנפלֶה, המצין את שלהי הסתו, ואשר עתה נפרשׂ כבד על כל העצמים, העמיק, בלי ספק, את הרשמים הסתומים אשר טבעו העצמים ההם. כה סמיך היה הערפל הזה הנעים עד כי לא יכולתי כלל לראות אלא כדי עשרים אמה מן השביל נכחי. השביל עקלקל היה להפליג, ומאשר השמש לא נראתה, נעלם ממני עד־מהרה מה הכוון בו אני הולך. עד כה וכה והמורפיום פעל פעולתו כמימים – וישַׁוֶה לכל העולם החיצון ענין כפול ומכופל. בפרפור טָרָף – בגון עלה־דשא – בתבנית עַלעל תלתן – בזמזום דבורה – בנצנוץ נטף טל – במשב הרוח – בניחוחות הקלושים הנודפים מן היער – נפתח פתח לעולם מלא של הרהורים – לתהלוכה עליצה ומנומרת של מחשבה מקוטעה וחדלת־שיטה.

"שקוע באלה הוספתי ללכת שעות אחדות, ובמרוצתן התעבה אד הערפל על סביבי עד אשר לבסוף נאלצתי ממש לגשש את דרכי. לעת הזאת אחזה בי דריכות־מנוחה לא־תתואר – כמין רעדה והססנות עצבנית. יראתי לצעוד, פן ארד תהום. כן גם זכרתי מעשיות משונות אשר יספרו על הררי־הגבנון האלה, ועל משפחות־האדם הגסות ועזות־הנפש השוכנות בחורשותיהם ונקרותיהם. רבוא הזיונות סתומים דכאוני וַיטרדו דעתי – הזיונות אשר משנה־עקה להם באשר סתומים המה. בפתאום מאד רותקה שישמת־לבי אל הלמות תוף רמה.

"נדהם הייתי, כמובן, ביותר. תוף בהרים אלה דבר בלתי־ידוע הוא. קול תֻּפּוֹ של מלאך־הפנים לא היה מפתיעני יותר מכך. אולם הנה הופיע גְרם חדש ומרעיש עוד יותר להתענינות ומבוכה, נשמע קול של ענבול או קשקוש פרא. כשל אגודת מפתחות גדולים, וכהרף עין חלף על פני במרוצה איש חום־חזות וערום־למחצה. סמוך היה אלי כדי כך שחשתי בנשימתו הלוהטה על פני. באחת מידיו היה מכשיר מורכב אגודת טבעות פלד, והוא מרעיש בהם בחזקה כרוצו. אך התעלם האיש בערפל, והנה חית ענק זונקת־מתנשמת אחריו, פעורת פה ודלוקת עינים. לא יכולתי לטעות בטיבה. צבוֹע היה זה.

"מראה המפלצת הזו הניח לי מפחדַי תחת לחזקם – כי על כן עתה בטחתי אשר חולם הנני, ואומַר להֵעור ולהתעורר. פסעתי נכחי עזות וזריזות. מחיתי עיני. קראתי בקול, צבטתי אברי. מעין מים קטן נגלה לעיני, ואשַׁח וארחץ ידי, ראשי וצוארי. בזאת כמו סרה מעלי התחושה המפוקפקת אשר הציקתני עד הנה. קמתי, כך סברתי, ואני איש חדש, והכן ומעדנות המשכתי בדרכי הנעלמה.

"כעבור זמן, כאשר כמעט הכריעוני ההתאמצות ואי־זו דחיסות מעיקה באויר, ישבתי בצל עץ. מיד הסתנן זיו־חמה קלוש, ועלֵי העץ הטילו צלם, רפה אך מפורש, בדשא. אל הצל הזה הסתכלתי כמשתאה דקות הרבה. טיבו הכני בתמהון, נשאתי עיני. עץ דקל היה זה.

"עתה, חפצתי לקום, ואני אחוז־בהלה – כי ההשערה אשר חולם אנוכי שוב לא היה בה מועיל. ראיתי – הרגשתי כי אדון ומצוה אני לחושי – והחושים האלה הביאו אל נפשי עתה עולם מלא של תחושה חדשה ומיוחדת במינה. בבת־אחת הכביד החום לבלי־שאת. ריח מוזר בא בכנף הרוח הקלה. המיה כבושה, מתמדת, כהמית נהר גאה אך שוטף השְׁקט, עלתה באזני, בלולה בנהמה האֳפיית אשר לקולות עם רב.

"עוד אני מקשיב בתמהון מופלג אשר לא לי לנסות לתארו. וכמו במטה קסם נשא פרץ־רוח עז חטוף את הערפל הסרוח ויסירהו.

"מצאתי עצמי לרגלי הר גבוה, ואני משפיל הבט אל עמק רחב־ידים, אשר נהר מתפתל בו ועובר. על שפת הנהר מזה עמדה עיר מזרחית־למראה, אשר לא כמותה נקרא באלף־לילה־ולילה, אפס מופלאה בטיבה אף מכל עיר אשר תתואר שם. ממקומי, אשר רם ונשא היה מאדמת העיר, ראה ראיתי בה כל פנה וכל קרן־זוית, משורטטת במפה. הרחובות דומה היה כי רבים־מספור המה, מצטלבים באין־סדר על כל עבר, אולם על צד האמת היו רחובות אלה סמטות פתלתלות ארוכות, ושורצות־אדם ממש. הבתים ציוריים־להפריא היו. בכל אשר תפן, תוהו יציעים, גזוזטרות, מנהרות, מקדשים, וחלונות־יציע מופלאי־פתוחים. רבים־ומרובים היו השְׁוָקים והשקקים; עתירים ושונים־ומשונים לבלי־חק הוצגו סחורות יקרות־ערך – אריגי משי ומלמלה, כלי משחז מסַנורים ביותר, הנהדרות כאבני־חן־ויקר. לבד מאלה נראו, על כל עבר, דגלים ודספקים, אפריונים ובהם אדוניות לוּטות־וצעופות, פילים מפוארים בעדי־עדיים, צלמים מחוטבים תמהונית, תֻּפִּים, דגלים, ופעמונים, רמחים, ראשי־בשמים כסופים ומוזהבים. ובתוך הקהל, והשאון, וכלל הסבך והבלבול – בתוך בוא־רבבות הצהובים והשחורים, צונפי צניף ועוטי שמלה, ושפועי זקן, בתוך כל אלה התהלכו פָרֵי־קודש רצועים בהמון אין־מספר, בעוד קופים מטונפים אך נקדשים מטפסים בלגיונות עצומים, אגב שקוש וצוחה, כרכובי המסגדים, או נאחזים במנארות וחלונות־יציע. מן הרחובות הנגרשים ועד גדות הנהר ירדו גרמי־מעלות אין־מספר המוליכים אל מקומות רחצה, ואלו הנהר עצמו כמו בעמל פלס לו אורח בעבי ספינות כבדות־נטל הזרועות בכל שטח מימיו. מהלאה לתחומי העיר צצו, קבוצות, קבוצות, סמוכים וגאיונים, על הדקל והקקאו, עם עוד אילני־ענק־וכֶשֶׁף מופלגים בשנים; ופה ושם יֵרָאו שדה אורז, בקתת אכר עוטת סכך, מיכל־מים, מקדש נדח, מחנה צוענים, או ריבה חננית בודדת האוחזת דרכה, וכד על ראשה. אל חופי הנהר כליל־היופי.

“עתה תאמרו, כמובן, כי חלום חלמתי; אך לא כן הוא. אשר ראיתי – אשר שמעתי – אשר הרגשתי – אשר הגיתי – מאום לא היה בו מן החותם הנחרץ אשר לחלום. עקיבות חמורה היתה בכל. תחלה מסופק אם אמנם ער הנני, בחנתי עצמי כמה וכמה בחינות, ומהרה נוכחתי לדעת כי אכן ער אנוכי. והנה כאשר יחלום האיש, ובחלומו חשוד כי חולם הנהו, חשדו לעולם הוא מתקים, והישן יֵעוֹר כמעט כרגע. הנה כך לא ישגה נובַליס באמרו כי ‘קרובים אנו להקיץ כאשר נחלום כי חולמים אנחנו’. לוא נקרה לי חזון כאשר אתארהו, בלא אשר אחשוד כי חלום הוא, כי אז אפשר בהחלט כי חלום היה זה, אולם מאשר נקרה כאשר נקרה, נחשד אף נבחן כאמור, אלוץ אני למנותו בכלל תופעות אחרות”.

“בזאת איני בטוח כי טעות בידך”, העיר הד"ר טמפלטון, “אולם המשך. קמת ותרד אל העיר”

“קמתי”, המשיך, וארד אל העיר. עוד אני בדרכי והנה עם עצום ורב, נדחקים בדרך כל רחוב, מגמת פניהם אחת, ובכל שעליהם יפגינו התרגשות סעורה־ונסערת. לפתע פתאום, ובכוח אי־זה דחף נשגב מהבן, נחדרתי כולי התענינות אישית במתרחש. דומה כאלו הרגשתי כי תפקיד כבד לפני למלאותו, בלא אשר אבין אל־נכון מהו. אכן, כלפי ההמון אשר כתרני עלתה בי הרגשת משטמה עמוקה. עקרתי מקהלם, בודרך עקפקפות הגעתי חיש אל העיר ואבוא בה. זו שטופה היתה כולה מַצה־ומהומה, אשר אין־משלן. עדה קטנה, לבושים ספק־אינדית ספק אירופית, וקציניהם אנשים אשר מדיהם בריטים־בחלקם, עומדים היו, בחרף־נפש, בתגרה עם שצף ספסוף בעלי־הברית. נספחתי אל החלשים, ואני תופס נשקו של קצין שנפל, נלחם בלא־אדע־מי בחמת־נואשים נמרצה. עד־מהרה הכריעונו הרבים במספרם, ואנו תרנו מפלט בכמין ביתן. פה שפכנו סוללה, ולפי־שעה ישבנו בטח. מאשנב סמוך לרום הביתן ראיתי המון אין־מספר, רוגש ומתעבר, מקיף ומסתער על ארמון צָהֵל הנשקף אל הנהר. עוד רגע והנה, מחלון עליון אשר בארמון, יורד איש נשיי־למראה, בחבל עשוי צניפי משַׁמְשָׁיו. בקרבת־מקום היתה סירה אשר בה צלח־נמלט אל עבר הנהר מנגד.

“ועתה כבש ענין חדש את נפשי. דברתי כמה מלים חפוזות אך נמרצות אל רעַי, גם עלה בידי להטות כמה מהם אל חפצי, ונָגַח גיח־פרא מן הביתן. פרצנו בתוך ההמון המקיפנו. בראשונה נסוגו הללו מפנינו. קבצו נפוציהם, נלחמו כבשגעון, ושבו־נסוגו. עד כה וכה ואנחנו נִשאנו הרחק מן הביתן, מתבלבלים ומסתבכים בתוך הרחובות הצרים של בתים גבוהים ורמים, רחובות אשר מעולם לא יכלה השמש להאיר חביונם. האספסוף רדפנו בלי־חשך, הצק בחניתות והָמום בברד חצים. אלה האחרונים מוזרים היו, ובכמה בחינות דמו לפגיונים המעוקלים אשר לאנשי מאלאיה. עשויים היו לחקות גֵו נחש זוחל, והם ארוכים ושחורים, ועקָצם מָרעל. אחד מאלה פגעני ברקתי הימנית. התנודדתי ואפול. כרגע באתני חלישות נוראה, פרפרתי – התנשמתי – ואָמות”.

“ספק אם תעמוד עתה בדעתך”, אמרתי, בבת־צחוק, "כי לא חלום היתה כל הרפתקתך כולה. הלא אין את נפשך לטעון כי מת הנך? "

כאמרי את הדברים האלה, צפיתי כמובן כי יסתער בֶּדלו לענותני; אולם, לתמהוני, פקפק הלז, הרעיד, חָוַר־להבהיל, ולא פצה פיהו. הבטתי אל טמפלטון. זה ישב זקוף ונוקשה על כסאו – שניו נקשו, ועיניו כמו יצאו מחוריהן. “המשך!” אמר בסוף בנִחר אל בדלו.

“דקות הרבה”, המשיך הלז, “לא חשתי – לא הרגשתי – כי אם אופל ואפסות, ותודעת מות היתה בי. לבסוף כמו עבר את נפשי זעזוע פתאומי ונמרץ, כזעזוע החשמל. עמו באה תחושת הגמישות והאור. בכהרף־עין כמו קמתי מן העפר. אולם נטול הייתי יֵשות גופנית, נראית, נשמעת, או מוחשת. ההמון הלך לו. השאון חדל. העיר נרגעה ביחס. מתחת לי מוטל היה פגרי, החֵץ ברקתי, הראש כולו צָבֶה ונשחת עד־מאד. אולם כל הדברים האלה הרגשתי בם – וראֹה לא ראיתים. לא מצאתי חפץ במאום. אף הפגר היה כדבר אשר ענין אין לי בו. כח־רצון לא היה בי, אבל דומה היה כי הומרצתי לנוע. וקליל רחפתי־יצאתי את העיר, חוזר על עקבַי בִשְׁביל העקפקפות בו באתי אליה. כאשר הגעתי אל נקודת הנקע בהרים אשר שם פגשתי בצבוע, שוב חלפני הֶלֶם כהלם סוללה גַלְוָנית; שוב ידעתי תחושת כּוֹבֶד, רְצִיָּה, ממשות. הפכתי להיות אשר הייתי קודם, ובלהוט שמתי פעמי ללכת ביתה – אבל העָבָר לא אבדה ממנו חיות של מציאות – ועתה, לוא אם לרגע, לא אוכל לאנוס בינתי לראותו כראות חלום”.

“גם לא היה זה חלום”, אמר טמפלטון, מפיק רצינות כבודה, “אפס: יקשה לאמר מה־שם־אחר יְקָרא לדבר, הבה נניח רק כי נשמת האדם בן־דורנו קרובה היא אל אי־אלו תגליות נפשיות נוראות־פליאה. נאמר־נא די בהנחה הזאת. אשר לַשְׁאר יש עמי הסבר מה. הנה לפניכם ציור בצבעי־מים, אשר שומה היה עלי להראותו לכם תחלה. אפס כי הרגשת זועה אין־פשר מנעתני מהראותו עד כה”.

הסתכלנו בתמונה אשר הציג. לא ראיתי בה דבר יוצא־מגדר־הרגיל; אולם עצום היה רשומה על בדלו. הוא כמעט התעלף כלטשו עיניו ועם זאת לא היה פה אלא דיוקן־מִזְעֶרֶת – מדויק להפליא, בלי ספק – של תוי־פניו שלו, המופלאים מאד. כך, למצער חשבתי אני כהתבונני בדיוקן.

“הלא תראו”, – אמר טמפלטון, – "את תאריך ציור התמונה – הנה כאן הוא, בל יֵראה כמעט. בזוית זו – 1780. בשנה הזאת צויר הדיוקן. הריהו צֶלֶם ידיד שמֵת – פלוני מר אוֹלדֶבּ – אשר עמו התרועעתי הרבה בקלקותה, בתקופת ממשלתו של וורֶן הייסטינגס. אך בן־עשרים הייתי בעת ההיא. כאשר ראיתיך ראשונה, מר ברלו, בסרטוגה, הלא הדמיון המפליא אשר היה בינך לתמונה הוא הֵניעני לפנות אליך בדברים, לבקש קרבתך, ולהסב את פני הדברים להיותי לך בן־לויה תמיד. בהשגת חפצי זה, עוררני בשעור־מה, ואולי בעיקר, זכר־יגונים אשר זכרתי את המנוח, אולם, במדה ידועה, עוררתני גם סקרנות דרוכת־מנוחה, ולא חדלת־זועה מכל־וכל, לגבֶּיך.

“כהרצותך את פרטי החזות אשר הופיעה לפניך בהרים תֵארת, בדיקנות מדוקדקת ביותר, את העיר ההודית בֶּנָרֶס, אשר על הנהר הקדוש. הפרעות, הקרב, הטבח, אלה הם המאורעות אשר ארעו בפועל במרידתו של ג’יט סינג, שחלה ב־1780, כאשר נשקפה להייסטינגס סכנת מות ממש. האיש אשר נמלט בחבל הצניפים היה צ’יט סינג עצמו. האנשים אשר בביתן היו סִפּויים¹ וקצינים בריטיים, בראשות הייסטינגס. אחד מהללו הייתי אני, וככל־יכלתי עשיתי למנוע קצין אחר מהסתער בפחז לקראת מות ודאי. אותו קצין נפל, בסמטות המלאות מפה אל פה, בחצו המורעל של איש בנגלי. הקצין ההוא בחיר ידידַי היה. אוֹלדֶבּ היה זה. מתוך גליונות אלה” (כאן העלה הדובר מחברת אשר נראָה בה כי כמה מעמודיה נכתבו זה־מקרוב) “תראה כי בעצם התקופה בה הצטירו הדברים האלה בדמיונך בקרב ההרים, הייתי אני מתארם על־נְיר פה בבית”.

כשבוע ימים לאחר השיחה הזאת, הופיעו הפְּסָקות הבאות באחד מעתוני שרלוֹטְוִיל:

"מחובתנו המצערת להודיע על מותו של מר אוגוסטוס בֶּדלוא, איש אשר משום סבר־הליכותיו ורוב מידותיו התרומיות יקר היה מכבר לאזרחי שרלוטויל.

"זה שנים מספר לקה מר ב. במחוש־עצבים אשר תכופות הִלֵך סכנת מיתה; אולם בזאת יותן לראות רק את הסבה העקיפית לפטירתו. הסבה הישרה מופלאה היתה ביחודה. בשעת טיול על הרי־הגבגונים, קודם ימים מספר, תקפוהו צנה וקדחת קלה, מלוות שפיעה מרובה של דם אל הראש. על־מנת להקל מכך, נזקק דר. טמפלטון להקזות דם מקומיות. עלוקות הושמו אל הרקות. מקץ תקופה קצרה־להחריד מת החולה. משנגלה כי, בפּך המכיל את העלוקות, הובאה דרך מקרה אחת העלוקות הארסיות אשר תמצאנה מפקידה לפקידה באגמי מים אשר בסביבה. בריה זו דבקה בעורק קטן ברקה הימנית. דמיונה הקרוב אל העלוקה הרפואית גרם שלא הובחן בטעות כי אם לאחר־מועד.

“נ.ב. – העלוקה הארסית של שרלוטויל תבדל תמיד מן העלוקה הרפואית בשחורהּ, ובמיוחד בתנועותיה הענותניות או תולעיות, הדומות דמיון רב לתנועות־נחש”.

מסיח הייתי עם עורכו של העתון האמור, בדבר המקרה הזה המופלא, והנה עלה בדעתי לשאול איך זה אדע כי נדפס שם המנוח כבֶדְלוא.

“מן הסתם”, אמרתי, “יש לך סמוכים לכתיב זה, אבל אני תמיד סבור הייתי שכותבים את השם בלא א בסופו”.

“סִמוכים? לא”, השיב “אין זו אלא שגיאת דפוס. בכל העולם כולו השם הוא בֶּדלו, בלי א, ומעודי לא מצאתי כי יכתב אחרת”.

“אם־כן” אמרתי בלָחוּש, כסובבי על עקבַי, “אם־כן אמנם הִפָּלא תִפָּלא אמת אחת מכל ספור עלילה – כי בדלוא, באל”ף, מהו אם לא אולדב במהופך? והאיש הזה אומר לי כי שגיאות־דפוס היא זו".

מה זאת! מה זאת! הברנש עקוץ עכשוב!

והנהו רוקד כאחוז בולמוס.

לפני שנים רבות התרועעתי עם אחד מר וילים לֶגְרֶן. הוא היה יוצא משפחה הוּגֶנוֹטית עתיקה, ולשעבר עשיר היה; אולם מחמת שרשרת של פגעים נהרס מעמדו. להמלט מהבזיון שבעקב אסוניו, עזב את ניו־אורליאַנס, עיר אבות אבותיו, וישב באי־סַלִיבן, סמוך לצ’רלסטון, בדרום־קַרולינה.

האי הזה נפלֶה הוא במאד. כמעט אין בו דבר מלבד חול הים. וארכו כשלושה מילים. רחבו לא יעלה בשום מקום על רביעית המיל. מגוף היבשת מבדילו מֵצר בלתי־נראה כמעט, המשתרבט בתוך שממת סוף וטיט, והוא מקום אשר תשחרהו תרנגולת־הבצות. הצומח, כאשר יותן לשער, מועט הוא, או מכל־מקום ננסי. עץ־קומה כלשהו לא יראה. סמוך לקצהו המערבי, מעמד מצודת־מוֹלְטְרַי, ומקום שנמצאים קצת בניני־עץ עלובים, אשר בתקופת הקיץ ישכנו שם פליטי אֲבָקָה של צ’רלסטון וקדחתה, שם ימָצא אמנם הדקל הזוט הזיפני; אולם האי כולו, להוציא את הנקודה המערבית הזאת, מצמיח בעבות את ההדס המתוק אשר כה יוקירהו הגַנן האנגלי. השיחים מגיעים כאן תכופות לגובה חמש־ עשרה או עשרים רגל, עד היותם כמעט מין חוֹרֶש עשוי לבלי־חדור, וְיִכבד בבשמו האויר.

בקרב מעבה החורש הזה, לא הרחק מקצהו המזרחי או המרוחק יותר של האי, בנה לו לגרן צריף קטן, אשר בו דר כאשר התודעתי אליו ראשונה, דרך מקרה בלבד. ההֶכרות מהרה הבשילה ידידות – שכן רב היה בַפָּרוש להעיר ענין והערכה. מצאתי את האיש משכיל, וסגולות־רוח לא-שכיחות לו, אפס חדור שנאת־אדם, ונתון לחליפות נלוזות של רוחות התלהבות ויגון. ספרים הרבה היו עמו, אך לעתים רחוקות נזקק להם. עיקר שעשועיו היו לירות ולדוג, או לשוטט בנחת עם החוף ובתוך ההדסים, בחֵפֶשׂ קונכיות או מיני חרוקים – בשל אוסף חרקיו עשוי היה איש כסְוַמֶרְדַם לקנא בו. בטיולים אלה נלוה היה עליו ברגיל כושי זקן, הקרוי יופיטר, אשר שולח לחפשי קודם שנהפך הגלגל על המשפחה, אפס כי לא נתן להניעו, לא באיומים ולא בהבטחות, לותר על אשר נראה לו כזכותו ללוות את צעדי “אָטוֹן וִיל” הצעיר שלו. לא מן הנמנע הוא כי קרובי לגרן, מתוך שסברו, כי מסוכסך הוא בדעתו קמעה, הם התחכמו לצקת את העקשנות הזאת ביופיטר, למען יהיה לַנודד למשגיח ושומר.

חרפים בקו־הרוחב של אי־־סליבן לעתים רחוקות יִקְשו מאד, ובעונת הסתו אכן מקרה נדיר הוא כי ימצא צורך להבעיר אח. סמוך לאמצע אוקטובר, – 18, חל, מכל־מקום, יום מופלג בצנתו. מעט קודם שקיעת השמש בוסַסתי בעבִי השיחים לבוא אל צריף ידידי, אשר לא בקרתיו זה לי שבועות אחדים – בימים ההם התגוררתי בצ’רלסטון, מרחק תשעה מיל מן האי, ואלו אמצעי התעבורה הלוך ושוב נופלים היו הרבה מאלה שבימינו. כהגיעי אל הצריף הרתקתי, כמנהגי, ומשלא נעניתי, חפשתי את המפתח במקום שידעתי כי שם הוא מוצנע, פתחתי את הדלת, ואכנס. אש עליזה להטה באח המבוערת. דבר־חדוש היה זה, וכלל לא בלתי־נעים. השלכתי מעילי מֵעָלַי, ישבתי בכורסה אצל גזרי העץ המפצפצים, ובאורך־רוח המתנתי לבוא מארחַי.

סמוך לאחר חשכה הגיעו, ויקבילו פני בלבביות יתרה. יופיטר, גחוכו מאוזן עד אוזן, התרוצץ כה־וכה להכין איזו תרנגולת־בצות לסעודת הערב. לגרן נתון היה באחת מתְקָפות – כי מה שם אקרא להן? – ההתלהבות שלו. מצוא מצא איזו צדפה לא־ידועה שהיא בחזקת מין חדש, וגדולה מזו, צד גם לכד, בעזרת יופיטר, חפושית אשר הוא סבור כי חדשה היא בתכלית, אפס בנוגע אליה יחפץ לשמוע את דעתי למחרת.

“ומדוע לא הערב?” שאלתי, שָׁף ידי מעל האש, ומבקש בלבבי כי יקח השד את כל שבט החפושיות.

“הה, לוא אך ידעתי כי הנך פה!” אמר לגרן, “אבל כה ארכה העת מאז ראיתיך! ואיך זה יכולתי לחזות מראש כי דוקא בעצם הערב הזה תבוא לבקרני? כבואי הביתה פגשתי בסֶגֶן ג–, מן המצודה, ובאולתי כי־רבה, השאלתי לו את החפושית; אשר על כן יִבָּצר ממך לראותה עד הבוקר. לין פה הלילה, ואני אשלח את יוּפ' לקחתה עם זריחת השמש. הרי זה הדבר הנחמד ביותר שבעולם!”

“מה? – הזריחה?”.

"הבלים! לא! – החפושית. צבעה זהב מופז – גדלה כשעור לוז גדול – עם שתי נקודות שחורות־משחור סמוך לקצה הגב, ועוד אחת גדולה יותר כלשהו, בקצה השני. קרני־המשוש – ".

“לא יש בו שום קרן, אטון ויל, אני כל הזמן לאמר לך”, נכנס כאן יופיטר לתוך דבריו; “אחפושית חפושית־סָהָב, כל משקל שלו כולו־כולו, בפנים והכל, חוץ מכָּנָב שלו – אף פעם אני לא מַשְׁמֵשׁ חפושית כבד חצי מזה בחיי”.

“מוטב, נניח שכך הוא, יוּפּ”, השיב לגרן, בחומרה מרובה קצת, נראה היה לי, מכפי שמצריך הענין; “כלום זו סבה לכך שתהיה מניח לעופות להחרך? הצֶבע”– בזאת פנה אלי – “באמת כמעט די בו לאשר את רעיונו של יופיטר. מעולם לא ראית זיו מתכתי מזהיר יותר מזה שמפיצים הקשקשים – אולם בזאת לא תוכל לדון עד מחר. בינתים יש בידי לתת לך מושג־מה מן הצורה”. זאת אמר, וישב אל שולחן קטן, אשר עליו עט ודיו, אך לא ניר. הוא בקש ניר במגרה, אך לא מצא.

“אין-דבר”, אמר לבסוף, “זה ימצא לנו”; והוא נטל מכיס חזיתו פסה של מה שבעיני היה גליון מזוהם מאד, ועליו ציר ציור גם בעט. בעשותו את שלו, נשארתי אני יָשוּב אצל האח, כי עדין חשתי צנה. כאשר תם התרשים, מסרו לי מבלי קום ממקומו. משנטלתיו נשמעה נהמה רמה, ואחריה שריטה בדלת. יופיטר פתח, וכלב פאונדלנד גדול, השיך ללגרן, פרץ פנימה, קפץ על כתפַי, ויכביד עלי לטיפות; שכן חבה רבה הודעתיו בבקורים קדומים. משֶתמו כרכוריו, הצצתי בניר, ואודה על האמת, מצאתי עצמי נבוך לא־במעט למראה מה שתֵאר ידידי.

“כי־כן!” אמרתי, אחרי התבונני בציור דקות מספר, “scarabaeus” מוזר הוא באמת, עלי להודות; חדש בעיני; מימי עוד לא ראיתי שכמותו – אלא אם כן גולגולת היתה זו, גולגולת־מת, אשר אליה אמנם תִדְמֶה יותר מלכל דבר אחר אשר נקרָה לעיני".

“גולגולת־מת!” החזיר לגרן כהד. “הו־כן – מוטב, יש בה משהו ממראית זו על גבי הניר, בלי ספק. שתי הנקודות השחורות העליונות נראות כעינים, הא? וזו הארוכה שלמטה כמו פה – וחוץ מזה תבנית הכל סגלגלה היא”.

“אפשר שכך”, אמרתי אני; “אבל, לגרן, חושש אני שמא אינך ציָר־אמן. חיָב אני להמתין עד שאראה את החפושית עצמה, אם רצוני לקבל מושג כלשהו ממראֶהָ”.

“כי־כן, איני יודע”, אמר ברוגזת־מה, “מציֵר אני נאה למדי – צריך אני לציר כך, למצער – היו לי מורים טובים, ומשתעשע אני בתקוה כי איני גולם גמור”.

“אבל, בחורי היקר, אם כן חומד לצון אתה”, אמרתי אני, “הרי זו גולגולת כהלכתה – אכן, רשאי אני לאמר כי זאת גולגולת מצוינת מאד, כפי מושגי ההמון על דוגמות פיזיולוגיות שכאלו – וה־ scarabaeusשלך אל־נכון הוא scarabaeus שאין משונה ממנו בעולם אם דומה הוא לזו. הרי נוכל לפתוח בכך פתח לאמונות־הבל משעשעות מאד. אני מניח כי תקרא לחפושית scarabaeus caput hominia, או משהו כיוצא בזה – יש הרבה כנויים בדומה לזה במדעי־הטבע. אולם איפה המשושים אשר הזכרת?”.

“המשושים!” אמר לגרן, אשר כמו הפיח בו הענין הזה חום אין־פֵּשר; “ברי לי כי מוכרח אתה לראות את המשושים. תארתים ברורים כפי שהם אצל החרוק גופו, ואני סבור כי די בכך”.

“כי־כן, כי־כן”, אמרתי, “אולי כך הוא – אף־על־פי־כן איני רואה אותם”; וָאמסור לו את הניר בלא הוסף אמרים, מאין בי חפץ להרעימו; אבל הפתע הפתיעתני הצורה אשר לבשו הדברים; רוחו הזעומה הֵביכתני – ואשר לציור החפושית הנה בהחלט לא נראו בו כל משושים, וכל־כולו היה בו דמיון קרוב לתאוריה הרגילים של גולגולת־מת.

הוא נטל את הניר בקָנוט מאד. וכבר עמד למוללו, כאומר להשליכו אל האש, והנה כמו סמר מבט של־אקראי את שימת־לבו. בכהרף־עין לבשו פניו סומקה עזה – רגע, וחורו־להפליג באותה מדה. כמה דקות הוסיף לבחון את התרשים במדוקדק במקום שבתו. לסוף קם ממקומו, נטל נר מעל השולחן, ויגש להסב על ארגז שבקצה החדר. פה שוב בדק את הניר בדאגה; הפוך וגלגל בו כה־וכה. מכל־מקום לא אמר דבר, והיטב התמיהני מנהגו; אף על פי כן נשמרתי לי מלהכביד את עצבת מזגו הגוברת במענה־לשון כלשהו. עד־מהרה נטל מכיס מקטרנו ארנק, נתן בו בשום־לב את הניר, וישֶׂם את השנים בשולחן־כתיבה, אשר נעלו. עתה היה מיושב יותר בהליכותיו; אפס רוח ההתלהבות אשר היתה נסוכה עליו בתחלה סרה כליל. עם זאת דומה היה כי פחות משהוא משמים הריהו שקוע במחשבות. ככל שנמשך הערב יותר נתפס בהזיונו, אשר ממנו לא יכולתי לעוררו במשובותַי. כונתי היתה לבלות את הלילה בצריף, כאשר עשיתי תכופות לפני כן, אבל, מראותי את מארחי במצב־רוחו זה, סברתי כי יאתה לי לשאת רגלי. הוא לא דחק בי להשאר, אולם, בלכתי, לחץ את ידי בלבביות יתרה אף על זו הרגילה עמו.

כחודש לאחר־מכן (ועד אז לא ראיתי את לגרן כל־עיקר) בא לבקרני בצ’רלסטון משרתו, יופיטר. מעולם לא ראיתי את הזקן הכושי הזה הטוב פּוּג־לב כל־כך למראה, ואירא כי איזה אסון קשה מצא את ידידי.

“כי־כן, יוּפּ”, אמרתי, “מה הענין עתה? – מה שלום אדוניך?”.

“מה, אם לגיד האמת, אטון, הוא לא ככה בריא כמו מצטרך להיות”.

“לא בריא! באמת צר לי לשמוע זאת. במה הוא חש?”

“זה! זהו זה! – אף פעם הוא לא לחוש כלום – אבל הוא בכל זה חולה מוד”.

“חולה מאד, יופיטר! – למה לא אמרת כך מיד? האם שוכב הוא במטה?”

“לא, לשכוב הוא לא! – בשום מטה בכלל – דוקא פה הכלב קבור – אני צריך ל’יות מודג מוד בגלל אטון ויל המסכן”.

“יופיטר, רוצה הייתי להבין מה אתה סח בעצם. אתה אומר שאדונך חולה. האם לא אמר לך מה חליו?”.

“הרי, אטון, זה לא כדאי שתתרגז על הענין – אטון ויל אומר לא יש לו שום־כלום – אבל אם ככה אז בשביל מה הוא מתרוצץ עם פרצוף כמו שכזה, הראש למטה והכופתיים למטה, ולבן כמו אוז? וחוץ מזה יש לו מודד כל הזמן –”

“יש לו מה, יופיטר?”

“יש לו מודד שהספרות אצלו על הלוח – הספרוֹת אכי משונים שבכלל ראיתי בחיי. אני מתחלתי מתפחד, אני אומר לך, 'ני צריך לשגיח נורא קשה עליו בחכמות שלו. אותו יום הוא לברוח לי לפני תזרח השמש וכל היום הטוב נעלם. אני לכרות בשבילו מקל גדול מיוחד לתן לו מכות־רצח כמו־צריך מתי בא – אבל אייתי כזה טפש שלא היה לי אומץ אחרי־כל – היה לו בַרְצוף כל־כך מסכני כזה”.

“הא? – מה? – אה כן! – דרך־כלל סבור אני כי מוטב שלא תקשה ידך מדי על המסכן – אל תלקהו, יופיטר – אין בו כוח לעמוד בכך – אבל האם לא תוכל לציר לעצמך מה הֵסב בחלי הזה, או – מוטב לאמר – בשנוי־הליכות זה? כלום ארע דבר לא־נעים מאז ראיתיך?”

“לא, אטון, לא היה שום־כלום לא־נעים מאז – זה מקודם אז אני פוחד – זה בדיוק באותו יום מתי איית שמה”.

“מה? למה אתה מתכון?”.

“זה, אטון, אני 'תכון לחבושית־הזאת”.

לְמה?".

“לחבושית – אני פטוח לגמרי שחבושית־הסהב ההיא עקצה לאטון ויל בראש איפ’־שהוא”.

“ומה רגלים יש לה, יופיטר, להשערתך זו?”.

“רגלים מספיק, אטון, וגם בֶּה. בחיים שלי לא ראיתי אף בַּעַם כזאת חבושית ממזרית – הוא לבעוט והוא ל’קוץ כל דבר שבא אל ידו. אטון ויל לתפוס 'אתו בראשון, אבל הוא מוכרח לעזוב 'תו שוב מַאֵר נורא, אני אומר לך – זה אז הוא בֶּטח לקבל העקיצה. אני ב’צמי לא מצא חן בעיני איך נראה הבֶּה של חבושית, בשום אופן, ואני לא לרצות לחזיק 'תו באצבע שלי, אבל אני לתבוס אותו בחתיכה נייר מה שמצאתי. אני ל’טוף אותו בניר ותוחף חתיכה מזה בבֶּה שלה – ככה זה אָיָה”. 

“ולדעתך, אפוא, באמת עקץ השרץ את אדונך, והעקיצה היא החליאתו?”

“אני לא יש לי כלום דעה בזה – אני לדעת זה. מה-פִּתום הוה לחלום כל־כך על הסהב, אם זה לא מפני חבושית־הסהב לקוץ אותו? אני לשמוע על ההם חבושיות-סהב מקודם”.

“אבל מנין לך שהוא חולם על זהב?”.

“מן אַיִ לי? מה, מפני הוא לדבר על זה בשינה שלו – ככה אני לדעת”.

“כי־כן, יוּפּ, אפשר הצדק אתך! אולם מה הזכות שעמדה לי שכבדתני בבקור היום?”.

“מה הענין, אטון?”.

“האם שלח מר לגרן דבר לאמור?”.

“לא, אטון, אני מביא זאתי אִקֶרֶת;” וכאן מסר לי יופיטר פתקה בזו הלשון:

"יקירי –

"מפני מה לא ראיתיך עת כה רבה? מקוה אני כי לא נואלת להעלב מחמת איזו פחזות שחטאתי בה; אך לא, דבר זה אינו מתקבל על הדעת.

"מאז ראותי אותך היה לי טעם לדאגה מרובה. יש עמי דבר לספר לך, אפס כמעט לא אדע איך לספרו, ואם צריך אני לספרו בכלל.

"זה לי ימים מספר שאינני בקו הבריאות, ויופ־סבא המסכן מטריח עלי, עד לבלי שאת כמעט, בהשגחתו החסודה. התאמין? – הוא הכין מקל־ענק, ביום אתמול, ליסרני בו על שחמקתי מפניו ובליתי את היום, בדד, בקרב ההרים ביבשת. באמת־ובתמים סבור אני כי רק דל־מראי חשך ממני מלקות.

"לא הוספתי על האוסף מאומה מאז פגישתנו.

"אם תוכל, על כל פנים, הואל ובוא עם יופיטר. אנא בוא. חפץ אני לראותך הערב, בעסק של חשיבות. מבטיחך אני כי מירב־החשיבות בדבר. – שלך תמיד

וילים לגרן".

היה בה בנעימתה של פתקה זו משהו שהדריך את מנוחתי מאד. כלל סגנונו נבדל בעיקרו מסגנון לגרן. וכי על מה זה יחלום האיש? מה משאת־שוא חדשה תפשה במוחו הנוח־לרגוש? באיזה “עסק שמירב־החשיבות בו” עשוי הוא להתעסק? התאור אשר תארו יופיטר לא בִּשֵׂר טובה. יראתי שמא סוף־סוף נסתכסכה עליו בינתו של¹ ידידי, מעקת צרתו הנמשכת. בלא הסס רגע, אפוא, נכונותי להלָות על הכושי.

כאשר הגענו אל מעמד־הסירות, ראיתי חרמש ושלושה מעדרים, כולם חדשים למראה, מוטלים על קרקע הסירה בה עמדנו לרדת.

“מה פרוש כל אלה, יופּ?” הקשיתי.

“הוא חרמס, אטון, ומ’דֵר”.

“אמת ויציב; אולם מה לאלה כאן?”.

“הוא חרמס ומ’דר מה אטון ויל לדרוש שאני לקנות לו בעיר, והרמון כסף אייתי מצטרך ליתן בשבילם”.

“אבל מה, בשם כל טמיר ונעלם, אומר, ‘אטון ויל’ שלך לעשות בחרמשים ומעדרים”?

“כל כך הרבה אני לא יודע, ויקח 'תי שד אם 'ני לא חושף גם הוא לא לדעת. אבל זה כל בא מן חבושית”.

כיון שראיתי כי אין לדלות מאומה מיופיטר, שכל בינתו כמו תפוסה ב“חבושית”, הפסעתי עתה לתוך הסירה, ואפליג. נשבה בריזה נאה וחזקה, ועד־מהרה היינו במִפְרָצית שמצפון למצודת מולטרי, ומקץ מהלך כשני מילים באנו אל הצריף. כשהגענו היתה השעה שלש אחר־הצהרים לערך. לגרן היה מחכה לנו דרוך־צפיה. תפס בידי במאור־פנים עצבני אשר החרידני ויחזק את החשדות אשר הגיתי כבר. פרצופו היה חוֵר עד־לאימה ממש, ועיניו השקועות־עמוק הפיקו זיו לא־טבעי. לאחר כמה שאלות בנוגע לבריאותו, שאלתיו, מֵאֵין דבר טוב יותר להגידו" אם קבל כבר את ה־scarabaeus מהסגן ג –.

“הו” כן", השיב, מאדים עזות, “קבלתיו ממנו למחרת בבוקר, שום דבר לא יסיתני להפרד מאותו scarabaeus. יודע אתה שדעתו של יופיטר בנוגע אליו נכונה בעצם?”.

“באיזה מובן”, שאלתי, וחזות נוגה בלבבי.

“בסברתו שזו חפושית של זהב אמתי”. זאת אמר בכמין רצינות עמוקה, ואני הרגשתי עצמי מזועזע לבלי־הבע.

“עתידה חפושית זו לעשות לי הון”, המשיך, בחיוך נצחון; “להשיב לי את נכסי משפחתי. היִפָּלא, אפוא, כי תיקר בעיני? אם ראה המזל להעניקה לי, אין עלי אלא לעשות בה שימוש כיאות, ואגיע אל הזהב אשר את מקומו היא מורָה. יופיטר, הבא לי אותו scarabaeus!”.

“מה! את חבושית, אטון? יותר טוף לי שלא מתעסק בחבושית! 'תה צריך לקחת אותה בעצמך”. כיון שכך קם לגרן, כבד־ראש ואומר־כבוד, והביא לי את השרץ מתוך צנצנת זכוכית בה היה נתון. היה זה scarabaeus יפה, ובלתי ידוע בעתו לחוקרי־טבע – רב־ערך כמובן מנקודת־ראות מדעית. שתי נקודות־שחור עגולות היו סמוך לקצה אחד של הגב, ואחת ארוכה סמוך לקצה האחר. הקשקשים קשים וזגוגיים היו להפליג, ומראיתם מראית זהב ממורט לכל־דבר. משקל החרוק היה מופלא מאד, ובסכומו של דבר כמעט לא יכולתי לתת אשם ביופיטר על דעתו בנוגע אליו; אולם איך תוסבר הסכמתו של לגרן עם אותה דעה, דבר זה אכן נשגב מבינתי.

“שלחתי אחריך”, אמר, בגבהות־לשון, כתום הסתכלותי בשרץ, "שלחתי אחריך למען תיעצני ותסמכני בקדום זממיהם של הגורל והחפושית –

“לגרן יקירי”, קראתי ואפסיקהו, “ברי כי לא בריא הנך, ומוטב היה לוא נקטת אי־אלה אמצעי־זהירות. אתה תעלה למשכב, ואני אשאר עמך ימים אחדים, עד אם רוח לך. אתה קודח ו–”

“מוש את דפקי”, אמר.

מששתיו, והאמת היא כי לא מצאתי סימן קדחת קל־שבקלים.

“אבל אפשר שחולה אתה עם שאין לך קדחת. הרשני נא פעם לצוות לך מרפא. ראשית לכל עלה על משכבך. שנית –”

“טעות בידך”, נכנם לתוך דברי ואמר, “הריני בריא ככל שאוכל לחיות בעצומה של הרגשה שאני נתון בה. אם באמת תדרוש טוב לי, תרויח לי מן הרגשה הזאת”.

“וכיצד יעשה הדבר?”

“על־נקלה. יופיטר ואני יוצאים למסע אל ההרים, ביבשת, ובמסע זה צריכים נהיה לעזרתו של איזה איש אשר נוכל לשים בו אמוננו. אתה היחיד שנוכל לבטוח בו. בין אם נצליח ובין אם נכשל, הרִגְשה שאתה רואה בי עתה תושבח באותה מדה”.

“שוקד אני למלא רצונך בכל דרך שהיא”, עניתי; “אך האם רצונך לאמר כי שרץ משחית זה יש לו קשר כלשהו אל מסעך אל ההרים?”

“אמנם כן”.

“אס כן, לגרן, לא אוכל להיות שותף לעסק מהובל שכזה”.

“צר לי – צר לי מאד – שכן צריכים נהיה לנסות בכך בעצמנו”. 

“לנסות בעצמכם! אכן משוגע האיש! – אך המתן! – כמה זמן אומר אתה להעדר מזה!”

“כל הלילה, מן הסתם. נצא תכף־ומיד, ונחזור, על כל פנים, עם זריחה”.

“ואתה תבטיחני, על דברתך כבוד, שכאשר תחלוף גחמתך זו, ופרשת החפושית (אל־אלוהים!) תבוא על מקומה בשלום, תחזור הביתה ותשמע לעצתי באין־אומר, כשמוע לעצת רופאך”.

“כן, הבטחתי! ועתה הבה נצא לדרך, כי הזמן דוחק”.

בלב כבד נלויתי אל ידידי. יצאנו בשעה ארבע לערך – לגרן, יופיטר, הכלב ואנכי. יופיטר היו עמו החרמש והמעדרים – אשר את כולם התעקש לשאת – ודומה היה עלי, יותר מחשש לתת איזה מן הכלים בתחום השגו של אדוניו, מאשר מתוך מותר חריצות או נמוסים. הוא נהג עקשנות מופלגת, ו“אותה חיבושית ממאירה” היו המלים היחידות אשר התמלטו משפתיו משך המסע. אשר לי, היה בידי זוג פנסים כהים, ואלו לגרן הסתפק ב־scarabaeus, אשר אותו נשא צמוד אל קצה חבל קלוע; כרכר בו כח־וכה, מעשה אשף, כלכתו. כראותי את העדות הזאת הנכוחה להשתבשות דעתו של ידידי, כמעט נבצר ממני להבליג על דמעותי. מכל־מקום ראיתי לעשות כשרירות חפצו, למצער לפי־שעה, או עד שאוכל לנקוט אלה אמצעים נמרצים יותר בסכוי־מה של הצלחה. בינתים השתדלתי, אך לחנם, להציל דבר מפיו באשר לתכלית המסע. משהצליח להניעני להלוות אליו, דומה היה כי שוב אין את נפשו להסיח באיזה ענין מעוט־חשיבות, ועל כל שאלותי לא הואיל להשיב כי אם “ראה נראה!”

את הנחל שבראש האי צלחנו באַרְבָּה, עלינו על הרמה שלחוף היבשת, ונפן צפונה־מערבה, עבור בכברת־ארץ פראית ושוממה להפליג, מקום לא יראה שם עקב רגל אנוש. חָלֵט הלך לגרן בראש, שוהה אך כהרף עין, פה ושם, לבחון כמין ציוני־תחום אשר דומה כי בעצמו הִתְוָם לפני כן.

בדרך כך התהלכנו כשעתים, והשמש נטתה לערוב כאשר באנו אל חבל זעף לאין־שעור יותר מכל שראינו עד כה. היה זה מין מֵישר־רמה, סמוך לפסגתו של הר שכמעט אין לגשת עדיו, עבות־יער ממרגלות עד שיא, וזרוע צוקי-ענק שכמו מוטלים היו ברפוי על הקרקע, ובמקרים רבים נמנעו מהדרדר אל הגיאיות מתחת אך הודות לעצים אשר אליהם נסמכו. נקיקים עמוקים, משולחים לכאן ולכאן, שוו לנוף משנה חומרה וכובד־ראש.

המישוֹרת הטבעית אשר אליה² טפסנו ועלינו היתה צמוחה סבך שִׂכִּים, אשר מהרה גלינו כי בהם לא היינו יכולים להבקיע לנו דרך לולא החרמש; ויופיטר, על פי הוראת אדוניו, החל מברא לפנינו שביל אל מרגלותיו של עץ תרזה אדיר־גובה, אשר עמד, עם כשמונה או עשרה אלונים, על המישר, והוא עולה עליהם ועל כל שאר עצים אשר ראיתי עד אז מימי, ביפי עלוָתו ותארו, בפרישת ענפיו הרחבה, ובכלל רוממות מראהו. כהגיענו אל העץ הזה, פנה לגרן אל יופיטר, וישאלהו אם סבור הוא כי יוכל לעלות בו. הזקן דומה כי השאלה הממתו מעט, וכמה רגעים נאלם דום. לסוף קרב אל גזע האדירים, התהלך סביבו לאט. ויסתכל בו בתשומת־לב מדוקדקת. כאשר כלה בחינתו, אך אמר –

“כן, אטון, יופ לטפס את כל עץ מה הוא רואה בחיים לו”.

“אם כן עלה חיש ככל שתוכל, כי עוד מעט ויחשך לנו מראות את אשר לפנינו”.

“עד איפה מצטרך לעלות, אטון?” הקשה יופיטר.

“אתה עלה בגזע־הראש תחלה, ואחר אומר לך לאן תפנה – וכאן – עמוד! קח את החרוק הזה אתך”.

“את חבושית, אטון ויל! – את חבושית סהב!” קרא הכושי, נרתע אחור במורא – “בשביל מה מצטרך קחת את חפושית מעלה על עץ? – ישא אותי אופל אם אקח!”

“אם ירא אתה, יופ, כושי גדול־ומגודל שכמוך, לאחוז בחרקרק מת ותמים, הלא יכול אתה להרימו במשיחה זו – אבל, אם לא תעלהו אתך באיזו דרך שהיא, אראה עצמי חיב לרוצץ את ראשך באת זו”.

“מה יש עכשו, אטון?” אמר יופ, ונראה בו בעליל כי בוש עד־לצית; “תמיד מחבש צרות בשביל כושי זקן. בכלל רק הייתי לתחכם. אני בחדתי מחבושית! מה אכבת לי חבושית?” כאן אחז בזהירות בקצהו של החוט, כשהחרוק מרוחק מגופו ככל שתרשינה המסבות, הכין עצמו לעלות בעץ.

התרזה, Liriodendron Tulipiferum, הנהדר בשכוני היער האמריקאי, יש לו בבחוריו גזע חלק להפליא, ותכופות יגביה עד־מאד בלא שלח ענפים צדדיים; אולם, בבגוריו, תהיה הקלפה סִקֶּסֶת ומחוספסה, ופארות קצרות לרוב מופיעות בגזע־הראש. הנה כי כן, במקרה הנכחי, היה קשי העליה מדומה יותר משהיה ממשי. לופת לגליל הענק, נאחז בידיו בזיזים ובליטות, ומשעין אצבעות רגליו היחפות על שכמותם התפתל יופיטר לבסוף, אחרי שפעם־פעמים נצל בדוחק מנפילה, והשתרבב על המִסעוף הגדול הראשון, ודומה שסבור היה כי בזאת נסתים בעצם העסק כולו. אמת שהסכון שבבצוע חלף, לעת הזאת, אף שהיה המטפס גבוה ששים-שבעים רגל מן הקרקע.

“לאיפה צריך לילך עכשו, אטון ויל?” שאל.

“עם הגדול שבענפים־ההוא שבצד זה”, אמר לגרן. הכושי מלא אחר דבריו בלא שהיות, ולכאורה בעמל מועט בלבד, ויעלה הגבה והגבה, עד שלא נראה שמץ מדמותו המגושמת מבעד לעלוה העבותה אשר אפפתה. לעת הזאת נתן קולו בכעין צעקה.

“עד איפה עוד אני נחוץ לילך?”.

“באיזה גובה הנך?” שאל לגרן.

“רחוק נורא”, ענה הכושי: “יכול לראות את שמים מראש של העץ”.

“הנח לשמים, אבל תן דעתך על דברי. הבט מטה ומנה את הפארות שתחתיך בצד זה. כמה פארות עברת?”

“אחד, שנים, שלש, ארבע, חמש – אני לעבור חמש פארה גדול, אטון, על זה צד”.

“אם כן הגבה ועבור עוד פארה אחת”.

כעבור דקות אחדות שוב נשמע הקול, להודיע כי הושגה הפארה השביעית³.

“עכשיו יופ”, קרא לגרן, והתרגשותו המרובה נכרת, “רצוני שתעשה דרכך על אותה פארה הרחק ככל שתוכל. אם תראה דבר מוזר, הודיעני”.

לעת הזאת הוּפְסוּ הספקות המעטים שיכולתי להגות באשר לטרופו של ידידי המסכן. לא היתה לפני ברירה אלא לחרוץ כי מוכה־ירח הוא, ובאמת ובתמים דאגתי להשיבו אל ביתו. עוד אני מהרהר מה יאה לי לעשות, וקולו של יופיטר נשמע שוב.

“אני בוחד מוד לתרחק בבארה הזה רחוק הרבה – זה ענף מת כמעט הכל”.

“כלום אמרת שענף מת הוא, יופיטר?” קרא לגרן בקול רוטט.

“כן, אטון, הוא יש מת כמו מסמר – גמור על־בטוח – פרח נשמה שלו”.

“מה, בשם אלוהים, אעשה?” שאל לגרן, ויהי כמתעטף בצרתו.

“תעשה!” אמרתי, שמח על הזדמנות להשחיל מלה, “בוא הביתה ושכב לישון. בוא נא! – כך יאה. השעה מאוחרת, וחוץ מזה, זוכר אתה את הבטחתך”.

“יופיטר”, קרא, מבלי שית אלי לבו כל עיקר, אתה שומע אותי?".

“כן, אטון ויל, שומע אותך ברור מוד”.

“נסח את העץ היטב, אם כן, בסכינך, וראה אם רקוב הוא מאד לדעתך”.

“הוא יש רקוף, אטון, כּ’וֹגֶן”, השיב הכושי כעבור רגעים אחדים, “אבל לא כל כך מרוקף כמו יכול להיות. יכול לתרחק קצת על ענף בעצמי, זה נכון”.

“בעצמך! – למה אתה מתכון?”.

“מה, אני מתכון לחבושית. זה חבושית כבד מוד. מה אם אני לזרוק 'תו קודם, ואז ענף לא משתבר ממשקל של רק כושי אחד”.

“בן־נעות־המרדות שכמוך!” קרא לגרן, וכנראה רוח לו מאד, “מה לך שאתה סח לי מיני הבלים שכאלה? כיון שתשמיט אותו חרוק, רוצץ ארוצץ את מפרקתך. ראה, יופיטר, שומע אתה אותי?”

“כן, אטון, לא מצטרך צועק על כושי מסכן בצורה כמו זה”.

“מוטב! עתה שמע!– אם תרחיק על גבי הענף ככל שתראה לבטוח, ולא תרפה מן החרוק, אתן לך במתנה דולר של כסף מִשֶׁאך תרד למטה”.

“אני 'לך, אטון ויל – בֶּמֶת”, נענה הכושי בלא כל שהיה – “עכשף כמעט מגיע לסוף”.

“מגיע לסוף!” קרא לגרן, בצוחה־ממש; “האמרת שאתה מגיע לסופו של אותו ענף?”

“עוד מט יהיה הסוף אטון – אוּ־וּ־וּ־וּ־וּה! רבון־’שְׁלוּלָם! מה זה יש פה על העץ?”.

“כי־כן!” קרא לגרן, במשוש־לבב, “מהו?” 

“מה זה בשוט גולגולת – מישהו ל’זוף ראש לו מעלה עץ, והעורפים לנקר הכל בשר מה־היה”.

“גולגולת, אמרת! – יפה מאד,– מה חיבורה אל הענף? – מה מצמיד אותה?”

“בטח־בטח אטון! צריך רואה. מה זה ענין מוד משונה, בחיי – יש מסמר גדול־חזק בגולגולת, מה מחבר זה אל עץ”.

“מוטב אפוא, יופיטר, עשה בדיוק כאשר אומר לך – שמעת?”

“כן, אטון”.

“שים לב. אם כן – מצא את העין חשמאלית של הגולגולת”.

“הם! הו! זה מוצלח! הנה לא יש עין נשאר בכלל”.

“תקולל כסילותך! מבדיל אתה בין ידך הימנית לשמאלית?”

“כן, זה אני מבדיל – מבדיל כל זה – יד שמאל שלי היא מה אני לחטוף בה העצים”.

“אמנם כן! אִטֵר הנך! ועינך השמאלית היא על אותו צד שבו ידך השמאלית. ובכן מסתבר שתוכל למצוא את העין השמאלית של הגולגולת, או את המקום בו היתה העין השמאלית. מצאת?”

כאן חלה שתיקה ארוכה. לבסוף שאל הכושי:

“העין שמאל של גולגולת על אותו צד כמו שגם הצד של יד שמאל של גולגולת? – 'פני שגולגולת לא יש לה כלום יד בכלל – לא חשוב! מצאתי העין שמאל עכשו – הנה העין שמאל! מה מצטרך עושה בה?”

“שמוט והעבר את החרק בעדה, ככל שהחוט מגיע – אבל הזהר ואל תרפה מן החוט”.

“כל זח עשיתי, אטון ויל! נורא דבר קל לעבר חבושית דרך החור – שְׁמור לו שם למטה!”

במרוצת דו־השיח הזה לא נתן לראות כלום מגופו של יופיטר; אולם השרץ, אשר הניחו להשתלשל, נראה עתה בקצה המשיחה ויבלח, כגולת זהב ממורט, בקרניה האחרונות של השמש השוקעת, אשר קצת מהן עוד האירו בקלוש את התלולית שעליה עמדנו. ה־scarabaeus תלוי היה מהלאה לכל ענף, ואלו הופל, לרגלינו היה נופל. תכף־ומיד נטל לגרן את החרמש וַיְבָרֵא בו שטח עגולי, שלושה־ארבעה יארד קטרו, ממש מתחת לחרוק, ואחרי כלותו צוה את יופיטר להרפות מן המשיחה ולרדת מן העץ. בדיקנות מרובה נעץ ידידי יתד באדמה, בעצם הנקודה בה נפל השרץ, ועתה העלה מכיסו סרט־מדה. קצה אחד של הסרט הצמיד אל גזע העץ במקום הקרוב ביותר אל היתד, ויגוללהו עד הגיעו אל היתד; ויוסף עוד לגוללו משם, במגמה אשר כבר קבעוה שתי הנקודות, של העץ ושל היתד, מרחק חמשים רגל – ויופיטר מברֵא את השִׂכִּים בחרמש. בנקודה אשר הושגה כבר ננעצה יתד שניה, וסביבה, כמרכז, הותוה מעגל גס, כארבע רגלים קטרו. עתה נטל לגרן בעצמו מעדר, ואחד נתן ליופיטר ואחד לי, ויבקש⁴ כי נחֵל לחפור חיש ככל האפשר.

אומר את האמת, מעיקרו־של־דבר לא חשקתי במיוחד בשעשוע מעין זה, ובעצם הרגע הזה נכון הייתי לותר עליו בנפש חפצה; שכן הלילה קָרֵב היה ובא, ואני עיפתי הרבה מעִמּוּל־הגוף שכבר נוסיתי בו; אולם לא ראיתי כל אורַח לנוס, וירא הייתי מהסס כלל מנסות להשיב את הסהרורי הביתה בכוח; אולם את תכונת הכושי הזקן ידעתי היטב מכדי שאקוה כי יעזרני, ותהיינה המסבות אשר תהיינה, בתגרה עם אדוניו. לא פקפקתי כלל בכך כי זה האחרון הוכה באיזו מאמונות־ההבל הדרומיות הרַבות־מספור על־אודות ממון גנוז, וכי דמיונו שאב חזוק ממציאת ה־scarabaeus, ומעקשנותו של יופיטר לטעון כי זו “חבושית של זהב אמתי”. רוח שעשויה לסהרוריות, על־נקלה תלך תועה אחר רמיזות כאלו – מה־גם שהן חופפות רעיונות מחובבים משכבר־הימים – ואז זכרתי את אשר אמר המסכן על השרץ כי זה “מורה את מקום אוצרו”. דרך כלל כעוס ותוהה הייתי להעציב, אולם, לבסוף, גמרתי אומר להעמיד פנים שוחקות לחפור בנפש חפצה, ובזאת להקדים ולהעמיד את בעל־ההזיות, במראה־עינים, על הבלות הדעות אשר הוא מחזיק בן.

כיון שהודלקו הפנסים, החילונו כולנו עובדים בחשק היאה לתכלית מושכלת יותר; וכהאר זהרורי החמה עלינו ועל כלינו, לא יכולתי שלא להרהר איזו חבורה ציורית הננו, ומה־מוזרה וחשודה ודאי תראה טרחתנו בעיני כל אורח־לא־קרוא אשר, דרך־מקרה, יעבור ויתקל בנו במקום הזה.

בשקידה רבה חפרנו משך שעתים. דברים מעטים נאמרו; וראש מבוכתנו היו יללות הכלב, אשר גלה התענינות מופלגת במעשינו. לבסוף הגביר קולו כדי כך שיראנו פן יזעיק עלינו אי־אלה שוטטנים שבקרבת־מקום, – ביתר־דיוק, זה היה חששו של לגרן; – אשר לי, שש הייתי אל כל הפרעה אשר בזכותה אולי אוכל להשיב את אחוז־הקדחת בּיתה. לסוף עלה יופיטר מן הבור בכמין מתינות חלֵטָה כָּפת־חסם את פי החיה באחת כְּתֵפותיו, ובזאת הִסָּה את השאון עד־תכלית, ובצחקוק כבד שב למלאכתו.

כתום העת האמורה הגענו לעומק חמש רגל, ועדין לא נגלו סמני מטמון כלשהו. עמדנו כולנו מחרישים, ואני התחלתי לקוות כי באה החוכה אל קצה. אפס לגרן, אף כי נכר בו שרוחו עכורה מאד, קנח מצחו במהורהר וחזר אל שלו. כָּרינו מלוא העגול בן ארבע הרגלים לקוטר, ועתה הוספנו על התחום קמעה, ונעמיק כדי עוד שתי רגלים. ועדין לא נגלה דבר. שוחר־הזהב, אשר רחמתיו נאמנה, טפס ועלה לבסוף מתוך השוחה, אכזבה מרה ביותר טבועה בכל תו מתוי־פניו, ואט בלי־חמדה החל לובש את מעילו, אשר השליך בראשית יגיעו. עד כה וכה ואני לא השמעתי דבר. יופיטר, לפי אות מאדוניו, החל כונס את כליו. משכִּלה, ומפי הכלב הוסר המחסום שמנו פנינו בדממת־אלם הביתה.

מנין פסיעות פסענו, אולי, באותו כוון, ובאָלָה רמה קרב לגרן אל יופיטר ותפסו בצוארונו. הכושי הנדהם פער עיניו ופיו מלוא־פְּעור, שמט את המעדרים, ויפול על ברכיו.

“נבל שכמוך!” אמר לגרן, והוא מתיז את ההברות מבין שניו הקפוצות – “בן־שחת שחור וסורר! דבר, אומר אני לך! – ענני כרגע, בלא לב־ולב! – איזו – איזוהי עינך השמאלית?”.

“הה, אלוהים, אטון ויל! לא זה פה העין שמאלי על־בטוח?” שאג יופיטר הנבעת, והוא נותן ידו על רואתו הימנית, ומחזיקה שם בקשי־עורף נוסף, כירֵא פן מיד ינסה אדוניו לנקר את עינו.

“כך חשבתי! – ידעתי זאת! האח!” צעק לגרן בקול גדול, מרפה מן הכושי ומשלח רגליו בכמה־וכמה דלוגים ונתירות, למרבה־תמיהתו של משמשו, אשר קם מכרוע ויעבר מבטו דומם מאדוניו אלי וממני אל אדוניו.

“בואו! עלינו לחזור”, אמר זה האחרון, “עוד לא אבד סברנו”; ושוב נהגנו אל עץ־התרזה.

“יופיטר”, אמר, כהגיענו אל מרגלות העץ, “הנה! כלום היתה הגולגולת מסומרה אל הענף כשפניה לחוץ, או כשפניה כלפי הענף?”

“הפנים היה החוצה, אטון, שיכול העורפים תופס העינים טוב, בלי שום קושי”.

“אם כן אפוא, בעד העין הזאת הפלת את השרץ או בעד זאת?” – פה נגע לגרן בכל אחת משתי עיניו של יופיטר.

“זה היה עין הזה, אטון, העין שמאל – דיוק כמו אתה מגיד לי”,– ועתה על עינו הימנית הורה הכושי. 

“מספיק – שומה עלינו לנסות שוב”.

אחרי הדברים האלה העתיק ידידי, אשר בשגעונו ראיתי עתה, או דמיתי לראות, אותות מסוימים של שיטה, את היתד, המצינת את נקודת נפול העץ, לנקודה שברִחוק כשלש זרתות מערבה ממקומה הקודם. משנטל עתה את סרט־המדה מהנקודה הקרובה ביותר בגזע אל היתד, כבתחילה, והמשיך את הקו הישר כדי חמשים רגל, נקבעה נקודה מרוחקת כמה ירדים מן הנקודה בה היינו חופרים.

סביב למקום החדש הותוה עתה מעגל, גדול כלשהו מן הקודם, ושוב נגשנו לעבודת המעדר. לֵאֶה הייתי להחריד, אולם, מבלי הבין כמעט מה גרם את התמורה במחשבותי, לא יספתי עוד למאוס הרבה את העמל אשר הושת עלי. נעורה בי התענינות מופלאה ביותר – לא כי אף התרגשות. אולי היה משהו בתוך כל יוצא־הדופן שבמנהגו של לגרן – כמין חותם של מחשבה־תחלה, או של שקול־דעת, אשר עשה עלי רושם. חפרתי בלהוט, וכפעם־בפעם מצאתי עצמי תר ממש, במשהו דומה מאד לתוחלת, אחר המטמון המדוּמְיָן, אשר את עמיתי רע־המזל הכתה חזותו בשגעון. שעה שהייתי נתון כל־כולי למשוגות־מחשבה כאלו. ואחרי עשותנו במלאכה אולי שעה וחצי, שוב הפסיקונו יללותיו הפראיות של הכלב. במקרה הראשון נכר היה בקוצר־מנוחתו כי אך דבר של משובה או נחמה הנו, אולם עתה נקט נעימה מרירה ורצינית. כאשר נסה יופיטר לחסמו שוב, התקומם בחמה שפוכה, ויקפוץ הבורה ובטלפיו חתר תוזזנית בעפר. מקץ שניות מועטות חשף שפעת עצמות־אדם, שני שלדים שלמים, בלולים בקצת כפתורי מתכת, ובמה שנראה כשחק אריג־צמר שהתמקמק. עם חבטת מעדר אחת או שתים נהפך להבו של סכין ספרדי גדול, וכהוסיפנו לחפור, נגלו לאור שלש־ארבע מטבעות זהב וכסף.

למראה אלו כמעט אי־אפשר היה לבצור את שמחתו של יופיטר, אולם על פני אדוניו נסוכה היתה ארשת אכזבה מופלגת. מכל־מקום דחק בנו להמשיך במאמצינו, וכמעט אך הגה את המלים ואני מעדתי ואפול נכחי, כי נתפס חרטום נעלי בטבעת ברזל גדולה שהיתה ספק טמונה בעפר התחוח.

עתה עבדנו בלהיטות, ומעודי לא ידעתי עשר דקות של התרגשות עזה יותר. בפרק־זמן זה חשוף חשפנו ארגז עץ מארך, אשר השתמרותו השלמה וקשיותו הנפלאה העידו בו ברור כי נתון היה לאיזה תהליך אִבּון כימי – אולי מחמת דו־כלורת הכספית. ארגז זה היה בן שלש רגלים וחצי לאורך, שלש רגלים לרוחב, ושתים וחצי עמקו. מזה ומזה לארגז, סמוך לרוּמו, היו שלושה חַחֵי ברזל – ששה בסך־הכל – אשר באמצעותם יכלו ששה אנשים לאחוז בו באיתן. אדיר מאמצינו המשותפים לא צלח אלא להמיש את התרכוס כהוא־זה. מיד ראינו כי לא יתכן להעתיק משקל כבד כל־כך. לטוב־המזל היו רק שני בריחים נסוטים מגיפים את המכסה. את אלה חלצנו – רועדים ומתנשפים בהתרגשות. בן־רגע בהק לפנינו מטמון שערכו בַּל־יאמד. כהתחבט אוֹרי הפנסים בקרב השוחה, השתלחו ברק וזוהר, יוצאי גל זהב ואבני־חן, אשר סנוְרו את עינינו גם סנוֵר.

לא אתאמר לתאר את רגשותי כלטשי עינים. ראשונה־לכל היתה, כמובן, התדהמה. לגרן נראה תש־כוח מהתרגשות, והמעיט מאד בדברים. פרצופו של יופיטר עטה, משך כמה דקות, חִורת־מות ככל אשר תוכל חזות־כושים, מטבע הדברים, ללבוש. דומה היה כאיש מוכה־תמהון – הלום־רעם. לסוף נפל על ברכיו בשוחה, וַישַׁקע זרועותיו המגולות בזהב עד מרפקיהן וַיַשְׁהֵן שם, כאיש מתענג על מנעמי אמבט. לאחרונה נאנח עמוקות ויקרא, כמסיח עם נפשו:

“וזה כל 'בוא מן חבושית־סהף! החבושית־סהב היפה! החבושית־סהב המסכנונת, מה אני גדפת בצורה הזאתי הפרא! אתה לא מתבישת בעצמך, כושי?– ענה לי זה!”.

לבסוף הוצרכתי להעמיד גם את האדון גם את משמשו⁵ על כך שראוי להוציא את המטמון. השעה היתה מאוחרת, וכדאי היה לנו להתאמץ על־מנת שנַחְסין הכל קודם־הָאֵר. קשה היה לאמר מה המעשה אשר יעשה, ועת רבה שוחתה בעיונים ובשקולים – כה מסוכסכים היו רעיוני כולנו. לבסוף הקלנו ממשא התיבה על־ידי שני שלישים מתכנה, ואז היה לאל־ידנו להרימה, בעמל־מה, מן הבור. החפצים שהוצאו הונחו בקרב השִׂכִּים, ואת הכלב השארנו לשמרם, ויופיטר צוה עליו בחָמור לבל יסור, בשום אמתלה שהיא, מן המקום, ולבל יפצה פה עד שובנו. אז חשנו להביא את הארגז ביתה; ונגיע אל הצריף בבטחה, אך לאחר יגיעה יתרה, בשעה אחת בבוקר. בתשישותנו הגמורה, נבצר מאתנו לפעול עוד מה כרגע. נחנו עד שתים, ונסעד ערבית: תכף אחרי-כן נשאנו רגלינו להרים, חמושים בשלושה שקים עבים, אשר שחק המזל ונמצאו במעון. קצת לפני ארבע הגענו אל השוחה, חלַקנו את מותר השלל, בשוה ככל האפשר, בינינו, הנחנו את הבורות בלי מלאותם. ושוב יצאנו אל הצריף, אשר בו הפקדנו, בשניה, את משאותינו־זהב, משאך הפציעו בקלוש רצועות ראשונות של שחר מעל ראשי האילנות בפאת מזרח.

עתה רצוצים היינו – עד היסוד בנו; אולם ההתרגשות העזה של אותן שעות אָצְלָה מאתנו מנוח. לאחר תנומה טרופה שארכה שלש־ארבע שעות, קמנו, כמו לא נועדנו מראש, לבדוק את אוצרנו.

הארגז מלא היה עד שפתו, ואת כל היום, ומרבית הלילה שלאחריו, הוצאנו בבחינת תוכו. לא היה בו דבר משום משטר או סדר. הכל הוטל־גובב בערבוביה. לאחר מַיְנֵנו את הכל בשום־לב, מצאנו ברשותנו הון כביר אף יותר מכפי ששערנו בתחלה. במטבעות היה הרכוש למעלה

מארבע־מאות וחמשים אלף דולר – בהתאם לאומדן, מדויק ככל האפשר, על פי שער העת ההיא לא היתה גם פרודה של כסף. הכל היה זהב עתיק־ימים מסוגים שונים ומרובים – ממון צרפתי, ספרדי וגרמני, עם קצת גינאות של אנגליה, ואי־אלו דסקיות אשר כדוגמתן עוד לא ראינו מימינו. היו מספר מטבעות גדולות וכבדות מאד, שחוקות כדי־כך שלא יכולנו כלל לפענח את הכתוב בן. ממון אמריקאי לא היה. את ערך אבני־החן התקשינו יותר לָשום. היו יהלומים – בהם גדולים ומלוטשים להפליג – מאה־ועשרה בסך־הכל, ואין קטון בם; שמונה־עשרה אבני־אודם נפלאות בזהרן: שלש־מאות ועשרה זמרגדים, יפים מאד כולם: ועשרים־ואחד ספירים, עם לשם אחד. האבנים האלו כולן נעקרו מתושבותיהן והושלכו כך לארגז. התושבות עצמן. אשר אותן העלינו מתוך כלל הזהב, דומה היה כי רוקעו בפטישים, כמו בכדי למנוע את זהוין. לבד מכל זאת, היתה כמות עצומה של תקשיטי זהב מוצק: קרוב למאתים טבעות ועגילים כבדים; שרשרות יקרות – שלושים כאלו. אם אזכורה; שמונים-ושלושה צלבים גדולים וכבדים מאד; חמש מחתות רבות־ערך, אגן־פּוּנש עצום של זהב, נעטר דמויות בַּקְכָאִיּוֹת ועלי-גפן יקרי־חריתה; עם שני נצבי־חרב מפותחים־להלל, והרבה חפצים קטנים יותר אשר לא אזכור. משקל דברי־הערך האלה עלה על שלש־מאות וחמשים ליטרה; ובַשומָה הזאת לא כללתי מאה ותשעים ושבעה שעוני־זהב מרהיבים; שלושה ממנינם בשוי חמש־מאות דולר האחד, לפחות, הרבה מהם נושנים היו מאד, וכמורי־שעה – חדלי־ערך! הואיל ומנגנונם סבל, מעט או הרבה, מהחלדה – אולם כולם משובצים היו אבני־יקר ונרתיקיהם רבי־ערך. את כלל תוכו של הארגז אמדנו, בלילה ההוא, במיליון וחצי דולר; ומשמכרנו, לימים, את הזוטות ואת אבני־החן (קצת מהן השארנו לשמושינו אנו) נמצא כי חסרנו הרבה בהערכת האוצר.

כאשר סיַמנו, לבסוף, את הבדיקה, וההתרגשות הלוהטת שככה במדת־מה, הרצה לגרן, אשר ראה כי עד־מות קצרה נפשי היוצאת אל פתרון החידה חבורת־הפלא, את כל הקשור בדבר, לפרטי־פרטים.

“זוכר אתה”, אמר, “את הערב בו מסרתי לך את התרשים הגס אשר עשיתי מן ה־scarabaeus. זכור תזכור גם כי היטב רגזתי עליך על שטענת כי דומה ציורי לגולגולת־מת. כאשר הגדת כן ראשונה, חשבתי כי מתלוצץ אתה; אולם אחרי כן עלו על זכרוני הנקודות המוזרות על גבו של החרוק, ואודה בלבבי כי אכן יש יסוד־מה להערתך. עם זאת הרעימני הלגלוג על יכלתי הרשומית – כי על כן נחשב אני ציר טוב – וכאשר מסרת לי את פסת הקלף, אומר הייתי, אפוא, למוללו ולהשליכו בזעף אל האש”.

“פסת הניר, רצונך לאמר”, אמרתי אני.

"לא; היה בה הרבה ממראיתו של ניר, ובתחלה סברתי כי כן היא, אולם כאשר נגשתי לציר עליה, מיד גליתי כי זו פסה של קלף דק מאד. מזוהמה היתה, הן תזכור, כי־כן, עוד אני ממולל אותה ומבטי נח על התרשים בו היית מסתכל, ותוכל לשוות בנפשך עד־מה השתוממתי כראותי, באמת, דמות של גולגולת־מת בעצם המקום בו, דומה היה עלי, תארתי את השרץ. רגע נתמהתי מכדי לדיק חשוֹב. ידעתי כי ציורי נבדל הרבה בפרטיו מזה – אף כי כקוים כלליים קים היה דמיון ידוע. אז נטלתי נר, הסבתי בקצה החדר, ואחל לעין בקלף בקפדת־יתר. כאשר הפכתיו, ראיתי את תרשימי שלי בצד השני, ממש כפי שרשמתיו. ראשית מחשבתי היתה עתה אך פתיעה על דמיון התואר המופלא באמת – על צרוף־המקרים המיוחד במינו הכרוך בעובדה כי תהי גולגולת, בלא ידיעתי, על צדו השני של הקלף ממש מתחת לצורת ה־scarabaeus שלי, וכי תדמה גולגולת זו דמיון קרוב כל־כך, לא רק בחתוכה כי אם גם במדותיה, לתרשימי, אומר אני כי עתה מה ממש הכני המופלא שבצרוף־מקרים זה בתדהמה. זו פעולתם הרגילה של צרופי־מקרים אשר כאלה. השכל חותר לקבוע קשר־השתלשלות של סבה ומסובב – ומאין יכולת לקבעו, סובל הוא כמין שתוק זמני. אולם, כאשר הִתְעַשַׁתִּי מדהימה זו, הפציעה בי הכרה אשר הרעישתני אף יותר מצרוף־המקרים. ברור, במוחלט התחלתי זוכר כי לא היה ציור על הקלף כאשר רשמתי אני את דמות ה־scarabaeus דבר זה נתחור לי בתכלית; שכן זכרתי כי הפכתי צד אחד תחלה ואחר את משנהו, בתורי אחר הנקודה הנקיה ביותר. אלו היתה שם הגולגולת, מובן שבהכרח הייתי מבחין בה. אכן זה היה רז אשר הרגשתי כי נפלא ממני פשרו: אולם, אף ברגע־הראשית ההוא, כמו נצנץ בקלוש, בחבי חדרי בינתי הנסתרים ביותר, מושג־גחלילית מאותה אמת אשר באה על הפגנתה הנהדרה בהרפתקת ליל אמש. קמתי מיד, הנחתי את הקלף בטח, ואחדל מכל הרהור עד אם אהיה לבדי.

"כאשר הלכת, ויופיטר ישן שנת־ישרים, נגשתי לחקור בענין שיטתית יותר. בראשונה התבוננתי אל הדרך בה התגלגל הקלף לרשותי. המקום שם גלינו את ה־scarabaeus היה על חוף היבשת, מרחק מיל לערך מזרחית לאי, ובגובה מועט בלבד מעל תחום הגאות. כאשר תפסתיו, עקצני עקיצה עזה, אשר בגללה שמטתיו. יופיטר, בזהירותו המורגלת, קודם תפסו את החרוק, אשר התעופף לעומתו, חפש סביבו איזה עלה, או משהו דוגמתו, שבו יאחז בזה. ברגע ההוא נחו עיני, על פסת הקלף, אשר אז סברתי כי ניר הוא. זו מוטלת היתה ספונת־חול למחצה, וקרנה זוקרת חוצה. סמוך למקום שם מצאנוה, הבחנתי בשיורי שלד של מה שנראה כסירנית של ספינה. הסירנית כמו מוטלת היתה שם

זח עת רבה מאד; שכן הדמיון לקורות סירה כמעט אי־אפשר היה להבחין בו.

"כי־כן, יופיטר נטל את הקלף, עטף בו את השרץ, ויתנהו לי. מהרה אחרי־כן פנינו ללכת הביתה, ובדרך פגשנו בסגן ג–. הראיתיו את החרוק, והוא הפציר בי להרשותו לקחתו אל המצודה. משנעניתי, דחקו מיד לתוך כיס חזיתו, בלי הקלף בו היה מעוטף, אשר אותו הוספתי להחזיק בידי עם שהיה זה עומד ובודק. אולי ירא פן אחזור בי, ויראה לטוב לו להבטיח את שללו מיד – הן תדע מה־נלהב הוא לכל נושא הקשור במדעי־הטבע. אותה עת אל־נכון נתתי את הקלף, בבלי־הדעת, בכיסי שלי.

"זוכר אתה כי כאשר נגשתי אל השולחן, לרשום את תרשים השרץ, לא מצאתי כל ניר במקום שם הוא שמור ברגיל. הצצתי במגרה, ולא מצאתי שם. חפשתי בכיסי, בתקוה למצוא מכתב נושן, ולידי נקרה הקלף. ככה מרצה אני איך, בדיוק, נתגלגל לרשותי; שכן המסבות הטביעו בי רושם נפלא לעוז.

"בלי ספק תחשבני שוגה־בדמיונות – אולם אני כבר קבעתי כמין קשר. צרפתי שתי חוליות של שרשרת גדולה. סירה היתח מוטלת על חוף־ים, ולא הרחק ממנה קלף – לא ניר – וגולגולת מצוירת עליו. אתה, כמובן, תשאל, ‘היכן הקשר?’ תשובתי, שהגולגולת, ראש־המת, היא סמלו המפורסם של שודד־הים. דגל ראש-המת מונף בכל תגרות-המלחמה.

“אמרתי כי קלף היתה הפסה, ולא ניר. הקלף בן-קְים הוא – בל־ישחת כמעט. לענינים פעוטי־חשיבות, בנדיר ישמש הקלף; שכן, לצרכים היומיומיים של רשום או כתיבה בלבד אין הוא יפה כלל כַּנְיר. הרהור זה רמז על פשר כלשהו – על התאמה כלשהי – בראש־המת, כן לא נתעלמה מעיני צורת הקלף. אף שעקב מקרה־מה נשחתה אחת זויותיו, נתן היה לראות כי מתחלה היתה הצורה מארכת. אכן, היתה זו דוקא מין פִּסָּה שעשויים לבחור בה לשם תזכורת – לרשום משהו אשר יש לזכרו עת רבה ולהקפיד לשמרו”.

“אבל”, נכנסתי לתוך דבריו, "אתה אומר שהגולגולת לא היתה על גבי הקלף שעה שתארת את השרץ. איך אפוא נמצא לך קשר כלשהו בין הסירה לבין הגולגולת – הואיל וזו האחרונה, כפי שהודית בעצמך, אל־נכון שורטטה (ואך האלוהים יודע כיצד או בידי מי) בזמן שלאחר שצירת אתה את ה־scarabaeus?“.

"אהה, על זאת יִסוב הרז כולו! אם כי בשלב זה מצאתי קושי מועט ביחס בפתרון הסוד. צעדי בטוחים היו, ולא יכלו להוליך אלא אל תוצאה אחת. סברתי, למשל, כך: כאשר שרטטתי את ה־scarabaeus, לא היתה כל גולגולת נראית על גב הקלף. כאשר סימתי את השרטוט נתתיו לך, והיטב הסתכלתי בך עד שהחזרתו לי. אתה, אפוא, לא צירת את הגולגולת, ולא היה נכח איש זולתך אשר יעשה זאת. אם כן לא יד אנוש עשתה זאת. ובכל־זאת נעשה הדבר.

"בדרגה זו של הרהורי שקדתי לזכור, אף זכרתי, בברור גמור, כל דבר אשר התרחש בשעה הנדונה. מזג־האויר צונן היה (הה, מקרה נדיר ומוצלח!), ואש היתה בוערת באח. אני מלוהט הייתי משום עמול הגוף וישבתי אצל השולחן. ואלו אתה משכת לך כסא סמוך למעשנה. משאך נתתי את הקלף בידך, ואתה היית בוחן אותו, נכנס וולף, כלב ניו־פאונדלנד, וקפץ על כתפיך, בשמאלך לטפת אותו ותמנעהו מגשת, ואלו לימינך, המחזיקה בקלף, הנחת לצנוח ברפוי בין ברכיך, ובסמיכות יתרה אל האח. רגע אחד דמיתי כי אחזה בה האש, ואומר להזהירך, אולם, בטרם אדבר, אספתה, ותהי מתבונן אליה. כאשר נתתי אל לבי את כל הפרטים האלה, לא פקפקתי רגע כי חום הוא שגרם כי תצא לאור, על גב הקלף. הגולגולת אשר ראיתיה מותוה עליו. היטב אתה יודע כי יש תכשירים חימיים, גם היו מאז ומקדם, אשר בהם יתכן לכתוב אם על ניר אם על קלף־דק, באותיות אשר תֵראינה רק הודות לפעולתה של אש. פעמים ישמש סָפִיר⁶, מומס ב־aqua regia, ומהול במים פי־ארבעה כמשקלו; התוצאה – גוְנון ירוק. משקע של קובַּלט, מומס בכוהל־מלחת, מפיק גונון אדום. צבעים אלה מתעלמים עת ארוכה יותר או קצרה יותר לאחר שהצטנן החומר אשר עליו כתבו, אולם ישובו־ויראו כשחוזרים ופועלים עליהם בחום.

"עתה התבוננתי בשום־לב אל ראש־המת. שוליו החיצוניים – שולי התרשים הסמוכים ביותר אל שפת הקלף הדק – מפורשים היו רב־יתר מן השאר. ברור היה כי פעולת החום בלתי־שלמה היתה או בלתי־שוה. מיד הדלקתי אש, ואחֵם כל חלק מחלקי הקלף בחום לוהט. בראשונה אך התחזקו הקוים הקלושים שבגולגולת; אך כיון שהתמדתי בנסיון, נתגלתה, בקרן הפסה, מנגד ובאלכסון לנקודה בה צויר ראש־המת, דמות של מה שנראה לי תחלה כתיש. אכן, עם עיון מדוקדק יותר, התחור לי כי המכוון הוא אל גדי“.

"חא! חא!“ אמרתי, “אמנם איני רשאי לצחוק לך – ממון כדי מיליון וחצי הוא ענין רציני מהתל בו – אולם אין אתה אומר לקבוע חוליה שלישית בשרשרתך – הן לא תמצא כל קשר מיוחד בין שודדי־הים שלך לתיש – שודדי־ים, הן תדע, דבר אין להם אל תישים; אלה עסוקם של חקלאים בהם”.

“אולם אך זה אמרתי כי הדמות לא של תיש היתה”. 

“כי־כן, גדי אפוא – הרי זה כמעט אותו דבר”.

“כמעט, אולם לא לגמרי”, אמר לגרן, “אפשר שמעת על אחד קפיטן קיד⁷. מיד ראיתי בדמותו של בעל־החי כעין חתימה נוסח לשון־נופל־על-לשון או נוסח הירוגליפים. חתימה, אני אומר; באשר מקומו של זה על גבי הקלף העיר את הרעיון הזה. ראש־המת בזוית שמנגד באלכסון, היה בה, באותו אופן, משום חותם או חותמת. אולם עד־דכא הביכני העדר כל דבר זולתה – גוף המסמך המְדוּמְיַן שלי – נוסח־הסמוכים שלי”.

“מן הסתם אמרת למצוא מכתב בין החותם לחתימה”.

“משהו מעין זה. העובדה היא שהרגשתי עצמי נכבש לנבואת־לב על איזה עושר כביר הממשמש ובא, לא אוכל כמעט לאמור מדוע. אולי, ככלות הכל, היתה זו תשוקה יותר מאמונה־ממש; – אולם התדע כי דבריו המטופשים של יופיטר, שהחפושית היא זהב מוצק, היתה להם פעולה מופלאה על דמיוני? והנח שורת המאורעות וצרופי־המקרים – כה בלתי־רגילים היו אלה. רואה אתה עד־מה אך מקרה היה זה שארעו המאורעות האלה ביום האחד והיחיד שבשנה אשר צנתו די בה, או אפשר שדי יהיה בה, להבערת אש, ושבלא האש, או בלא התערבותו של הכלב בעצם רגע הופיעו, לעולם לא הייתי מרגיש בגולגולת־המת, ולעולם אפוא לא הייתי בעל האוצר”.

“אולם המשך – כולי קוצר־רוח”.

“מוטב; שמעת, כמובן, את הספורים הרבים המהלכים – את רבוא השמועות הסתומות על אודות ממון שטמנו אי-שם בחוף האטלנטי, קיד ומרעיו. שמועות אלו ודאי שהיה להן יסוד עובדתי שהוא. ומה שהשמועות מאריכות ימים כל־כך ומתמידות כל־כך, דבר זה הוא, כך נראה לי, רק תוצאה ממה שהאוצר הטמון עודנו ספון, אלו הסתיר קיד שללו זמן־מה ואחר שב ואספו, כי אז אל־נכון לא היו השמועות מתגלגלות אלינו בצורתן הנכחית שאינה משתנית. תן אל לבך שהמעשיות המסופרות, כולן ענינן שוחרי־ממון, לא מוצאי־ממון. אלו שב שודד־הים ונטל ממונו, היה הענין פוסק בכך, דומה היה עלי כי תאונה כלשהי – נאמר, אבדן תזכורת המוֹרָה על מקומו – היא שהניאתו מלשוב ומלקחתו, וכי תאונה זו נודעה לאנשיו, אשר לולא כן אפשר לא היו שומעים מעולם כי אותו אוצר הוסתר בכלל, ואשר, מתוך שהתעסקו חנם, מאין הדרכה, בנסיונות לשוב ולזכות בו, הרי תחלה הולידו, ואחר הפיצו מלוא־עולם את השמועות שעתה שכיחות הן כל־כך. מימיך שמעת על אוצר חשוב כלשהו שנחשף לארכו של החוף?”

"מעולם לא“.

“אולם כי צבר לו קיד הון־עתק, דבר זה מן המפורסמות הוא. הנחתי אפוא בבטחה כי עדין באדמה אצור הונו; וספק אם תופתע אם אומר לך כי היתה בי תקוה, תקוה שבחזקת־ודאי, כי הקלף שנמצא במוזר כל־כך יש בו ציון שאבד למקום הטמינה”.

"אבל איך המשכת? "

“שוב קרבתי את הקלף־הדק אל האש, אף גִבַּרתי חום, אך מאום לא נגלה. לעת הזאת חשבתי כי אפשר שצפוי הזוהמה חלק לו בכשלון: כיון שכך הדחתי בקסדה את הקלף על־ידי שיצקתי עליו מים חמים, ומשגמרתי, נתתיו במחבת של בדיל, כשהגלגולת כלפי מטה, ואת המחבת הצגתי על תנור של פחמים בוערים, כעבור דקות אחדות, משחתחממה המחבת כהלכה, אספתי את הפסה, ולשמחתי אשר־לא־תובע, מצאתיה נקודה, בכמה מקומות כעין מספרים ערוכים שורות־שורות. שוב נתתיה במחבת, שם השארתיה עוד דקה. כשהסרתיה היתה כולה ממש כפי שאתה רואה אותה עתה”.

כאן מסר לי לגרן את הקלף להתבונן בו, לאחר ששב וחממו. הציונים הבאים מותוים היו בגסות, בגון אדום. בין גלגולת־המת לבין התיש:

“אבל”, אמרתי אני, כהשיבי לו את הפסה, “עוד אני בור כשהייתי. לוא כל אוצרות אופיר ושבא צפויים היו לי משאפתור חידה זו, ברי לי שלא הייתי יכול לזכות בהם”.

“ובכל זאת”, אמר לגרן, “בשום־פנים אין הפתרון קשה כל־כך כפי שעשוי אתה לדמות מתוך בחינה חפוזה ראשונה של הציונים. ציונים אלה, כאשר ינחש כל אדם על־נקלה, כתב־סתרים הם – פרוש הדבר, שיש בהן מובן; אך הנה מתוך מה שידוע על קיד, לא יכולתי להניח שהיה ביכלתו להרכיב איזה מכתבי־החשאי המוּקשים יותר. גמרתי בדעתי תכף־ומיד כי זה ממין פשוט הוא – ואם גם המַלח, בשכלו הגס, ידמה כי אין לפענחו כל־עיקר בלי המפתח”

“ובאמת פענחת אתה?”

“בנקל: פענחתי אחרים מוקשים רבוא פעם יותר, המסיבות, ונטית־לב מסוימת, גרמו שאתענין בחידות כאלו, ואפשר גם אפשר לפקפק בכך אם יכול אדם בחכמתו להרכיב חידה אשר יבצר מחכמת אדם לפתור, בַתְשוּמה היאותה. בעצם, משקבעתי ציונים מקושרים ובני־קרוא, שוב לא נתתי דעתי כמעט על עצם הקושי שבפתוח משמעותם”.

"במקרה שלפנינו – לאמתו של דבר, בכל המקרים של כתב־סתר – נוגעת השאלה הראשונה בלשונו של הכתב; שכן עקרוני הפענוח, במיוחד ככל שהדברים אמורים בפשוטים שבכתבים, תלויים, ומותנים, ברוחה של לשונו. בדרך־כלל אין בררה אלא לנסות (כפי המתקבל על הדעת) בכל לשון הידועה למי שמבקש לפענח, עד אשר תמצא הלשון הנכונה. אך בכתב־הסתר אשר לפנינו עתה סלקה החתימה כל קושי. המשחק במלה ‘קיד’ אין להעריכו אלא בלשון האנגלית. לולא שקול זה, הייתי צריך להתחיל בנסיונותי בספרדית ובצרפתית, הן הלשונות שבהן טבעי היה ביותר כי יכָּתב סוד ממין זה בידי שודד מן הים הקָּרִיבִּי. אכן פה הנחתי כי כתב־החשאי אנגלי הוא.

"עיניך הרואות שאין כל פִסוּקים בין המלים. אלו היו פסוקים היתה המלאכה קלה ביחס. במקרים כאלה צריך הייתי להתחיל בהשואה בקרתית ונתוח של הקצרות שבמלים, ואלו נקרתה הברה בת אות אחת, כמסתבר ביותר, (a או I, דרך משל,) הייתי רואה את הפענוח מובטח אולם, לפי שלא היו פסוקים, היתה ראשית מעשי לקבוע מה האותיות הראשונות־במעלה, ואלו הן התכופות פחות מכל. משמניתי את כולן, הרכבתי לי טבלה אשר כזאת:

הציון 8 חל 33 פעם

הציון; חל 26.

הציון 4 חל 19.

הציון (≠ חל 16.

הציון * חל 13.

הציון 5 חל 12.

הציון 6 חל 11.

הציון 1+ חל 8.

הציון 0 חל 6.

הציון 92 חל 5 פעמים

הציון 3: חל 4 פעמים

הציון? חל 3 פעמים

הציון π חל 2 פעמים

הציון – חל 1.

"והנה, באנגלית, האות הנקרית תכופה ביותר היא e ולאחריה, זה סדר התכיפות: d i o a z x q p k b w m j c y u t s r n h. בכורתה של e בולטת כדי כך שבנדיר ירָאה משפט אשר בו אין היא האות השוררת.

"בכך, אפוא, יש לפנינו, מעצם ההתחלה, מַצע למה שלמעלה מנחוש סתם. השמוש הכללי אשר יותן לעשות בטבלה נראה הוא בעליל – אפס, בכתב־הסתרים הזה המסוים נצטרך לעזרתה אך במעט. הואיל והציון המכריע שלנו הוא 8, הרי נניח תחילה שהוא ה־e אשר באלף־בית הטבעי. למען אַמת את ההשערה, נראה־נא אם ה־8 יראה תכופות בצמדים – שכן e נכפלת באנגלית בתכיפות מרובה – כמו, למשל, במלים ‘been’, ‘seen’, ‘speed’, ‘fleet’, ‘meet’, ‘agree’ וכו'. במקרה שלפנינו נראהו נכפל לא פחות מחמש פעמים, אף כי הכתב קצר הוא.

"נניח, אם כן, ש־8 הוא e. והנה, מכל המלים שבלשון, ‘the’ (=הא־הידיעה) רגילה היא ביותר; נראה נא, על כן, אם אין חזרות של איזו קבוצה בת שלש אותיות, הבאות באותו סדר, ושהאחרונה בהן היא 8. אם נגלה חזרות של אותיות כאלו, ערוכות ככה, מסתבר ביותר שתהיינה אלו המלה ‘the’. עם בדיקה נמצא לא פחות משבעה מערכים כאלה שציוניהם 48; רשאים אנו אפוא להניח כי; היא t, 4 היא h, ו־8 היא e – ובזאת נתאמתה האחרונה היטב. הנה ככה פסענו פסיעה גדולה.

"אולם משקבענו מלה יחידה, יש בידנו לקבוע נקודה כבירת חשיבות; לאמור, מספר תחלות וסיומים של שאר מלים. נפנה נא, למשל, אל המקרה שלפני האחרון, שבו חל הצרוף 48; – לא הרחק מסופו של הכתב. ידוע נדע כי ה־; הבא מיד הוא תחלתה של מלה, ומששה הציונים שלאחר ‘the’ זה, נכיר לא פחות מחמשה. נעתיק לנו, אם כן, את הציונים האלה, כפי האותיות שאותן הם מסמלים, כידוע לנו, ונותיר רוח למה שאינו ידוע – Teeth.

"עתה יש בידינו לפטור את התבה ‘th’ מיד, לפי שאינה חלק מן המלה שתחלתה ה־t הראשונה; כי על כן אם בכל האלף־בית נחפש אחר אות מתאימה לחלל, נראה כי לא יתכן לָצוּר מלה אשר תהיה התבה הזאת ‘th’ הזאת חלק ממנה, ככה נצטמצם כדי tee,

ואם נשוב נעין בא"ב כבתחלה, אם נראה צורך בדבר, נמצא כי המלה ‘tree’ היא היחידה אשר יותן לקראה כאן. ככה זכינו בעוד אות, r שמְסַמְלה ), וקבענו את המלים ‘the tree’ במקומן.

"אם נציץ מהלאה למלים האלו, כברת־מה, שוב נראה את הצרוף 48; והיה לנו זה בחינת סיום למה שקודם לו. ככה ימָצא לנו המערך הזה:

the tree; 4(≠? 34 the,

ואם נִתֵּן את האותיות הטבעיות, במקום שהן ידועות לנו, והיתה הקריאה;

the tree thr ≠?3h the.

"והנה, אם תחת הציונים שאינם ידועים נניח רוחים ריקים, או נתן נקודות וקראנו ככה:

the tree thr…h the,

מיד תנכר המלה through. אבל התגלית הזאת נותנת לנו שלש אותיות חדשות, u,o, ו־g, אשר יְסַמלון ≠,?, ו־3.

"אם נתור עתה במדוקדק אחר צרופיהם של ציונים ידועים בכתב־הסתרים, ומצאנו, לא הרחק מן ההתחלה, את המערך הזה,

88)83, או egree,

וזה ברור שהוא סופה של המלה ‘degree’, וכך יש בידנו עוד אות. d שסימנה +.

"ארבע אותיות מהלאה למלה ‘degree’, נבחין בצרוף

.88:) 46;

"משנתרגם את הציונים הידועים, ואת שאינם ידועים נסמן בנקודות, כבתחלה, נקרא ככה:

the. Rtee,

מַעֲרך אשר תכף יעלה על דעתנו את המלה ‘thirteen’, ושוב ימציא לנו שתי אותיות חדשות, i ו־n, שסמניהן 6 ו־*.

"משנפנה עתה אל תחלת הכתב, נמצא את הצרוף,

.+ ≠≠ 53

"אגב תרגום כבראשונה, נעלה

.good

ובזאת מובטח לנו כי האות הראשונה היא A,וכי המלים הראשונות הן:

.‘A good’

"לעת הזאת ראוי לנו כי נערוך את המפתח שלנו, במדה שנתגלה, בתבנית טבלה, למנוע בלבול. וזה יהיה המפתח:

5 הוא a

+ הוא p

8 הוא e

3 הוא g

4 הוא h

6 הוא i

* הוא n

≠ הוא o

) הוא r

; הוא t

? הוא u

"הנה כי כן יש בידינו לא פחות מאחת־עשרה מהחשובות שבאותיות המובאות בכאן, ולמותר יהיה להמשיך בפרטי הפענוח. אמרתי דיי להוכיח לך כי כתבי־סתר ממין זה קלים הם לפענוח, ולהעמידך מעט על הגיון עִבודם.

אולם יהי לבך סמוך ובטוח כי הדוגמה שלפנינו נמנית על הסוג הפשוט ביותר של כתבי־סתרים. עתה נותר אך לתת לפניך את התרגום המלא של הציונים אשר על גבי הקלף כפי שפוענחו והריהו:

“‘A good glass in the bishop’s hostel in the devil’s seat forty-one degrees and thirteen minutes northeast and by north main branch seventh limb east side shoot from the left eye of the death’s-head a bee-line from the tree through the shot fifty feet out.’”

(“זכוכית טובה בפונדק הבישוף במושב השד ארבעים־ואחת מעלות ושלש־עשרה שניות לפאת צפונית־צפונית־מזרחית ענף הראש פארה שביעית צד מזרח קלע מעיניה השמאלית של גולגולת המת קו־דבורה מן העץ בעד לקליעה חמשים רגל הלאה”).

“אבל”, אמרתי אני, “החידה עודה מוקשה כשהיתה. איך יתכן להעלות משמע מתוך כל הלהג הזה על ‘מושבי שדים’, ‘גולגולת מתים’, ‘פונדקי בישוף?’”.

“מודה אני”, השיב לגרן, “כי הענין עדין חמור הוא לכאורה, כשמעיפים בו מבט של־אגב. ראשית נסיוני היתה לחלק את המשפט כפי החלוקה הטבעית שאליה כון מחבר הכתב”.

“רצונך לאמר, לתת בו פסוק?”

“משהו מעין זה”.

“אולם איך אפשר היה לעשות זאת?”

"נתתי אל לבי כי המחבר מעונין היה להריץ דבריו בלא לפסקם, על־מנת להרבות את קשי הפענוח. והנה איש שאינו ממולח־להפליג, כמעט ודאי כי, כשזאת מגמתו, יפריז על המדה. כיון שיגיע, במהלך חבורו, להפסקה בענינו אשר בדרך־הטבע תצריך שהִיה, או נקודה, מסתבר ביותר כי במקום הזה יצַפֵּף ציוניו יחדו יותר מן הרגיל. אם, במקרה הנתון, תסתכל בכתב־היד, בנקל תגלה חמשה מקומות כאלה של גבוב בלתי־רגיל. בהסתמך על רעיון זה, חלקתי את הכתוב ככה:

“זכוכית טובה בפונדק הבישוף במושב השד – ארבעים־ואחת מעלות ושלש־עשרה שניות – לפאת צפונית־צפונית־מערבית – ענף הראש פארה שביעית צד מזרח – קלע מעינה השמאלית של גולגולת המת – קו־דבורה מן העץ בעד לקליעה חמשים רגל הלאה”.

“אף הפסוק הזה”, אמרתי, “לא החכימני”.

“גם אותי לא החכים”, השיב לגרן, "ימים אחדים: אותם ימים שקדתי לחקור ולדרוש, בסביבת אי־סַליוַן, לאיזה בנין המתקרא ‘Bishop’s Hotel’; כי, כמובן, פטרתי מלפני את המלה המיושנת ‘hostel’. כיון שלא נודע לי דבר בענין זה, אומר הייתי להרחיב את הקף חפושי, ולנקוט דרך שיטתית יותר, והנה בוקר אחד צץ בדעתי, לפתע־פתאום, הרעיון כי ‘פונדק בישוף’ זה אפשר יש לו זיקה אל משפחה נושנה, בשם בֶּסוֹפּ, אשר בשכבר־הימים החזיקה בבית־אחוזה עתיק, מרחק כארבעה מיל צפונית לאי. לפיכך שמתי פעמי אל המַטָעָה, ישבתי לנהל חקירותי בקרב זקני הכושים שבמקום. לסוף אמרה אחת הישישות שבנשים כי שמוע שמעה על איזה מקום הנקרא טירת בֶּסופּ, וסבורה היא כי תוכל להנחותני אליו, אפס כי אין הוא טירה, אף לא פונדק, כי אם צוק סלע רם.

“הצעתי לה תשלום בעין יפה בשכר טרחתה, ולאחר פקפוק־מה, נאותה ללוותני שמה. מצאנוהו בלי תלאה הרבה, ואחר שלחתיה ואגש לבדוק את המקום. ה”טירה" היתה אך צבור פרוע של כפים וסלעים – ואחד מאלה האחרונים בלט בגבהו כמו גם במראיתו המלאכותית והמבודלת. טפסתי ואעלה אל פסגתו, ומאד אובד־עצות הייתי אז מדעת מה יעשה עתה.

"עוד אני תפוס בהרהורים, פגעה עיני בזיז אשר בסלע ממזרח, אולי כשעור יַרד למטה מן השיא עליו נצבתי. זיז זה נזקר כדי שמונה־עשרה זרתות, ורחבו לא עלה על רגל, ואלו שֶׁקע שבכף ממעל לו שִׁוָּה לו דמיון גס לאחד הכסאות שקועי־הגב אשר שמשו את אבות־אבותינו. לא פקפקתי בדבר כי הנה זה ‘מושב השד’ עליו נרמז בכתב־היד, ועתה דומה היה כאלו תפסתי את מלוא סוד החידה.

ה’זכוכית הטובה‘, ידעתי, אינה מוסבת אלא על משקפת; שכן המלה ‘זכוכית’ בנדיר יהיה לה משמע אחר בפי ימאים, הנה כאן, ראיתי מיד, יש משקפת להזקק לה, ונקודה מסוימת, שאותה אין לשנות, לִצפּוֹת ממנה. כן לא היה לי ספק בסְברתי כי המשפטים ‘ארבעים־ואחת מעלות ושלש־עשרה שניות’, ו’לפאת צפונית־צפונית־מזרחית’, אמורים להיות הוראות לכוון המשקפת. נפעם מאד עקב הגלויים האלה, חשתי הביתה, השגתי משקפת, ואשוב אל הסלע.

'השתלשלתי אל הזיז, ומצאתי כי אי־אפשר לשבת עליו כי אם בנקודה אחת מסוימת. עובדה זו חזקה את הרעיון אשר הגיתי מראש. נטלתי את המשקפת. מובן, ‘ארבעים־ואחת מעלות ושלש־עשרה שניות’ בהכרח אמורות היו אך בהגבהה מעל לאופק הנראה, הואיל ועל המגמה האפקית הורו ברור המלים “לפאת צפונית־צפונית־מזרחית”. את המגמה הזאת קבעתי מיד באמצעות מצפן־כיס: אחר כונתי משקפתי בזוית־הגבוהה של ארבעים־ואחת מעלות, ככל אשר יכולתי לכונה על־פי השערה, הניעותיה בזהירות מעלה ומטה, עד אשר רותקה שימת־לבי על פִּרצה או פתחון עגול שבעלוַת עץ גדול מצמרתו־ומעלה מכל העצים ברחוק. במרכז הפרצה הזאת הבחנתי בנקודה לבנה, אך בתחלה לא יכולתי לראות מהי אל־נכון. היטבתי את מוקד המשקפת ואביט שוב, ועתה התחור לי כי גולגולת איש היא זו.

"עם התגלית הזאת בטחתי בדעתי כי נפתרה החידה, שכן המשפט “ענף הראש, פארה שביעית, צד מזרח‘, בהכרח אינו מוסב אלא על תנוחתה של הגולגולת על גבי העץ. ואלו, ‘קלע מן העין השמאלית של גולגולת־המת’ אף הוא פרושו אחר, וענינו חַפֶּשׂ אוצר טמון. הבינותי כי המכוון הוא לשמיט קְליעַ מעינה השמאלית של הגולגולת, וכי קו־דבורה, או, לשון אחרת, קו ישר, משוך מהנקודה הסמוכה ביותר שבגזע בעד ל’קליעה’ (או הנקודה בה נפל הקליע), ומארך משם מרחק חמשים רגל, יורה על נקודה מוגדרת – ומתחת לנקודה הזאת דמיתי כי אפשר לפחות שיהיה חבוי פקדון בעל־ערך”.

“כל זה”, אמרתי, “נהיר הוא להפליג, ואף כי ממולח הוא, הריהו פשוט ומפורש. משעזבת את פונדק הבישוף, מה ארע אז?”

"מה, לאחר שסקרתי את העץ בשום־לב, שמתי הביתה פעמי. אכן, אך סרתי מ’מושב השד' גזה הפרצה העגולה: ובכל אשר פניתי אחרי־כן, נבצר ממני לשוב לראותה. עיקר הממולח שבכל העסק הזה הוא, נדמה לי, העובדה (כי נסיונות חוזרים־ונשנים הוכיחו לי כי אמנם עובדה היא) שהפתחון העגול האמור אין לראותו מכל נקודת־הסתכלות בת־גֶשֶׁת לבד מן הזיז הצר אשר על פני הסלע.

“במסע הזה אל ‘פונדק הבישוף’ שִׁמְשני יופיטר, אשר עמד, בלי ספק, מזה שבועות מספר, על פזור־הנפש אשר בהליכותי והקפיד במיוחד שלא להניחני לנפשי. אולם, למחרת היום, השכמתי מאד לקום, השכלתי להתחמק מפניו, ואצא אל ההרים לחפש את העץ. אחרי עמל רב מצאתיו. כשובי הביתה לעת־ערב אמר משרתי להלקותני. מותר ההרפתקה נהיר לך, מן הסתם, כמו לי”.

“מסתבר”, אמרתי, “כי החטאת את הנקודה, בנסיון החפירה הראשון, בעטיו של יופיטר אשר נואל לשמוט את החפושית בעד העין הימנית אשר לגולגולת ולא בעד השמאלית”.

“בדיוק. טעות זו גרמה הפרש של כשתי זרתות וחצי ב’קליעה' – לאמור, במעמד היתד הסמוכה ביותר אל העץ: ואלו היה האוצר מתחת ל”קליעה“, כי אז היתה הטעות פחותת־ערך; אולם ‘הקליעה’, עם הנקודה הסמוכה ביותר שבעץ, לא היו כי אם שתי נקודות לצורך קביעת קו של כוון; מובן כי הטעות, בכל היותה פעוטה בתחלה, רבתה בהמשכו של הקו, ומשפסענו מרחק חמשים רגל כמעט הִטָתנו כליל, אלולא ידעתי בעומק־לבי כי אי־בזה אכן טמון פה האוצר, אפשר היה כל יגיענו עולה בתוהו”.

“אולם גבהות־דבורך, ומנהגך כשטלטלת את החפושית – מה מופלג היה בזרותו? בטוח הייתי כי משוגע הנך. ומפני־מה התעקשת לשמוט את החפושית, ולא קליע, מן הגולגולת?”

“מה, אם גלויות אדבר, הרעימוני במידת־מה חשדותיך המפורשים בנוגע לשְׂפִיוּתי, ועל כן גמרתי להענישך בהַשְקֵט, בדרכי שלי, במשהו אחיזת־עינים מפוכחת. מטעם זה טלטלתי את החפושית ומטעם זה הנחתיה שתשמוט מן העץ. הערה שהעירותי על משקלה המרובה נתנה בלבי את הרעיון האחרון”.

“כן, רואה אני: ועתה יש רק נקודה אחת הנפלאה ממני. איך יסתבר לנו ענין השלדים אשר נמצאו בבור?”

“זוהי שאלה אשר עליה לא איטיב להשיב ממך, אכן, דומה כי יש לכך רק הסבר אחד המתקבל על הדעת – ועם זאת נורא הוא להאמין באכזריות־תועבה מעין זו אשר תעלה מכלל השערתי. ברור כי קיד – אם אמנם קיד הטמין את האוצר הזה, ולי אין ספק בכך – ברור כי בהכרח נזקק לעזרה במלאכה. אולם כתום המלאכה הזאת, אפשר סבר כי ראוי לסלק את כל השותפים לסודו. אולי הספיקו שתי חבטות קרדום, בעוד מסיעיו עסוקים בבור; אולי היה צורך בתריסר – מי יודע?”

וֶנֶצִיָה

צַפִּי לִי שָׁם! שׂוּמָה עָלַי

לָבוֹא פָּגְשֵׁךְ בִּשְׁפַל־הַגַּיְא.

הנרי קינג, בישוף צ’צ’סטר

מספד על מות אשתו.

אנוש־ביש־גד ומסתורי! – תפוס־מבוכות בזוהר דמיונך שלך, ושבוי להבות עלומיך שלך! שוב בדמיוני אראך! דמותן לנגדי שבה־קמה! – לא – הה, לא כאשר הנך – בצנת הגיא והצל – כי אם כאשר שומה עליך להיות – מוציא־לריק חיי הגות כלילת־הדר בזו קרית החזיונות העמומים, ונציה עירך – אשר היא עדן־ים אהוב־שמים, ואשר החלונות הרחבים של ארמנותיה הפַּלָדְיַנִים¹ נִבָּטִים השְׁפֵּל בכונה עמוקה ומרירה אל רזי מימיה המחרישים. הן! חוזר אני ואומר – כאשר שומה עליך להיות. הלא יש גם יש עוד עולמות מלבד זה – עוד מחשבות מלבד מחשבות הערב־הרב – עוד עיונים מלבד עיוניו של הפלפלן. מי זה אפוא יהרהר אחר מנהגך? מי יתן בך דופי על שעות חזיונותיך, או יגַנֶה כגנות בזבוז־של־חיים את העסוקים ההם, אשר לא היו כי אם נְגוֹרֶת־תעצומות־כוחך החי־לעד?

בונציה, תחת לאִבּול המקורה הנקרא Ponte di sospiri שם פגשתי בשלישית או ברביעית את האיש אשר בו אני מדבר. במבוכת־זכרון אשוה לפני את מסבות הפגישה ההיא. אפס זכור אזכרה – הה! איכה אשכח? – את עֲבי חצות־הליל. את גשר־האנחות, יפי אשה, ואת רוח הרומנטיקה אשר בגאון התהלך אנה־אנה על פני התעלה הצרה.

ליל חשכה לא־נפרצה היה הלילה. שעון הפיאצ’ה² השמיע על השעה החמישית לערב האיטלקי. רחבת מגדל־הפעמונים נחה מחרישה ושכוחת־רגל, ובארמון הדוכס הנושן היו האורות נדעכים חיש. אני חוזה הייתי ביתה מן הפיאצ’טה, בדרך התעלה־הגדולה. אבל כהגיע גוֹנְדוֹלָתִי אל מול פי תעלת סן־מרקו, נסר פתאום בדמי הלילה קול אשה מחביוניה, בצוחה אחת פראית, תוזזנית, וממושכה, נרעש לשמע הקול קפצתי על רגלי: ואלו הגונדולר שמט את משוטו היחיד, ויאבדהו לבלי־מצוא באפלה השחורה, ועקב זאת הנחנו לזרם להנחותנו, הוא הזרם אשר כאן יפנה מן התעלה הגדולה אל הקטנה ממנה. כמו איזה נשר־ענק ושחור־נוצה. יורטים היינו לאטנו כלפי גשר־האנחות, והנה אלף אודים רושפים מחלונות ארמון הדוכס ובגרמי מעלותיו, ובבת אחת הפכה החשכה ההיא העזה ותהי ליום כחלולי, חוץ־לדרך־הטבע.

ילד, אשר נשר מזרועות אמו, נפל מחלון רם וגבוה בבנין הנשא אל תוך התעלה העמוקה והעלוטה, המים השקטים אָטְרוּ שלוים על קרבנם; ואף כי לא נראתה כל גונדולה זולת זאת שלי, היו שחינים אמיצים לרוב חותרים כבר בזרם ותרים לשוא על פני המים אחר האוצר אשר ימצא, אהה! רק בקרב המצולה. על אבני מרצפת השיש הגדולות והרחבות אשר במבוא הארמון, צעדים מספר מן המים ומעלה, נצבה דמות אשר לעולם לא ישכחנה מי אשר ראה אותה אז. היתה זו המרקיזה אפרודיטי – הנערצה על כל ונציה – העליזה שבעליזות – הנאוה־מכל במקום שם הכל יפים – שעודנה, עם זאת, רעיתו הצעירה של מֶנטוני הזקן והמְתַחְבֵּל, ואֵם הילד ההוא הנחמד, בכורה ויחידה, אשר עתה, עמוק מתחת למים הקודרים, זוכר היה במר־לב את לטיפותיה המתוקות, ומכַלֶה חַיָּתוֹ הדלה בהתאמצו לקרוא בשמה.

בדד עמדה, רגליה הקטנות, היחפות והכסופות נוצצו בשחור־ראי־השיש אשר תחתיה. שערה, אשר עדין לא סתרתו לקראת־ליל, עטר אשכולות־אשכולות, זרוע יהלומים, את ראשה הקלסי, בתלתלים כתלתלי היָקִנְתוֹן הרך. יריעת אריג צחורה־כשלג וכעין־חורָי היתה, כמדומה, כמעט הכסות היחידה לקומתה הענוגה אולם אויר חצות־הליל חצות־הקיץ חם היה, נדכה ודמום, והקומה הפְּסילית עצמה לא זעה אף כדי הגע קפל מקפלי אותה סות, כמוה כאד, אשר גלשה סביב לה כגלוש השיש הכבד סביב נִיאוֹבֶּה³. אפס – מוזר לאמור! – עיניה הזיוניות הגדולות לא הושמו מטה אל הקבר בו נטמנה המאירה בתקוותיה – כי רתוקות היו אל עבר אחר לחלוטים! בית־האסורים אשר לקהליה־הישנה הוא, סבור אני, אומר־כבוד יתֵר על כל בניני ונציה – אבל איכה יכלה הגבירה ההיא ללטוש אליו עיניה הכן כל־כך, שעה שילדה־יחידה מוטל נחנק תחתיה? גם הכוך החשך, הקדורני אשר שם הלא פעור הישֵׁר מול חלון חדרה – מה אפוא יוכל היות בצלליו – בבנינו – בכרכוכיו כבדי־הסֵבר, נעטרי־הקסוס – אשר לא השתאתה אליו המרקיזה די־מֶנטוני אלף מונים, קודם־לכן? הבלים! – מי לא יזכור כי, לעת אשר כזאת, תכביר העין, כראי אשר שובר, את מראות עָצְבה, ובמקומות מרוחקים אין־מספר תשוב את המכאוב אשר קרוב הוא?

בגובה פסיעות רבות מעל לרוזנת, ובתחום קמרונו על פי הסֶכֶר, נצבה, כלילת לבושה, דמותו השעירית של מנטוני עצמו. לרגעים היה מפרטט על קתרוס, וכתתי מפקידה־לפקידה הוראות להצלת־הילד, דומה היה כי עצם המות מהלך עליו שממון. המום ונבעת, חדלתי כוח לשנות מזקיפותי אשר לבשתי עם אשר אך שמעתי את הצוחה, ולעיני החבורה הנפעמת נגליתי אל־נכון כחזות־רפאים מבשרת־רעה, כצוּפי, חור־פנים וקשוי־גפים, ירוד אל בֵּינותם בגונדולת ההלויה ההיא.

כל המאמצים עלו בתוהו. רבים מן הנמרצים בחֵפֶשׂ מַרפּים היו מיגיעם, ונשטפים עצבות נכאה. דומה היה כי אך מעטה היא תקות הילד (עד־מה מעטה מתקות האם!); אולם מִפְּנִים אותו כוך אפל אשר כבר נזכר כי היה חלק מבית־האסורים הקהליה־הנושנה, וצופה נוכח שבכת חלונה של הרוזנת, נחת עתה דמות מכורבלת באדרת, נגשה עד תחום האור, שהתה רגע על מי המורד המסחרר, ותצלול הַישר אל תוך התעלה. כאשר, מקץ בת־רגע, עמד האיש ובזרועותיו הילד החי והנושם עדיין, על אבני מרצפת השיש בצד הרוזנת, הותרה אדרתו, כבדה במים שסִפְּגוּה, ויהי כי שמטה קפלים־קפלים על רגליו נגלה לרואים הלומי־הפליאה איש צעיר מאד ורב־חן, אשר צליל שמו מהלך היה אז במרבית ארצות אירופה.

מלה לא הגה המושיע, אך הרוזנת? קבל תקבל את הילד – אל לבה תלחצהו – אל גופיפו תדבק ובחבוקיה תנשקהו, אהה! זרועות אחר נטלוהו מן הזר – זרועות אחר לקחוהו. ותשאנה אותו הרחק, באין־מבחין, הארמונה! והרוזנת! שפתה – שפתה היפה רוטטת: עיניה קובצות דמעה – אלו העינים אשר, כאותו אַקַנְתוּס של פליניוס, הנן “רכות ונוזלות כמעט”. אכן! דמעות קובצות העינים ההן – וראו! חיל יחלף את נשמת האשה כולה, ופסיל הוצקו חיים! חורת פני־השיש, גאות חזה־השיש, עצם הטוהר אשר לרגלי השיש, ראה נראם והנה פרח בם פתע גם שטפם שָׁני אין־מְצרים; ורעד קל מפרפר בקומתה הענוגה, כפרפֵּר רוח חרישית בדשאי נאפולי אצל תפארת חבצלות־הכסף.

מה לה לגבירה כי תסמיק! לשואל זאת לא יֵאמר, אלא כי, עקב צאתה, בלב־אם סְעור־חפזה־ופחד, מסתר חדרה, לא כבשה כלל את רגליה הפעוטות בדרדסיהן, ועל כתפיה הוֵנֵצֶאיות שכחה בכלל לעטות את "היריעה אשר יאתה להן. וכי מה טעם אחר יכול היות להסמַקה זה? – למבט העינים המתחננות הללו? – לפרא־רגשתו של אותו חזה פועם? – לפרכוס לחיצתה של היד ההיא הרועדה? – היד ההיא אשר צנחה, כפנות מנטוני לבא הארמון, דרך־מקרה, על יד הזר. מה טעם יכול היות לנעימה הכבושה – הכבושה במיוחד אשר למלים ההן חדלות־השחר אשר הגתה הגבירה בחטף בהפרדה ממנו לשלום? “נצחתני –” אמרה, או כי לח המים הטעני – “נצחתני – שעה אחת אחר זריחה – נפגש – לוּ יהי כן!”

* *

המהומה שככה, בקרב הארמון דעכו המאורות, והנכרי אשר עתה הכרתיו, עמד בדד על המרצפת. הוא הרעיד אחוז רגשה לא־תצויר, ועיניו שוטטו כה־וכה, תרות אחר גונדולה. כמזער אשר יכולתי עשות, הצעתי לפניו את גונדולתי; והוא נאות. אחרי השיגנו משוט בפי־הסכר, הפלגנו יחדו אל מעונו, והוא התעשת מהרה, ובדברים נלבבים מאד הזכיר כי כבר הכרנו מעט איש את רעהו.

יש דברים שבהם ינעם לי להרבות בפרטים. אישיותו של הנכרי – אקרא־נא בשם זה לאיש, אשר לגבי העולם כולו עדין נכרי היה – אישיותו של הנכרי היא אחד הדברים האלה. בקומתו אפשר נמוך היה דוקא מן הממוצע; אף כי היו רגעי עוז־רגש בהם ממש התמתח ויזים זאת. תואם־המדות אשר לגופו הקל, הדק כמעט, מפיק היה אותה זריזות חֲלֵצָה אשר הראה עם גשר־האנחות, יותר משהפיק את החוזק ההֶרקוּלָאי אשר ידוע היה כי על־נקלה יאזרהו, בעתות חרום מסוכנות מותר. סנטר ופי אֵל – עינים זכות, מוזרות, לוהטות, ויושבות־על־מִלֵאת, אשר התחלפו גוֹניהן מן הצלהֵב הזך עד השְׁחור העז והזוהֵר – ושפעת שֵׂער שחור, מתולתל, אשר מתוכו הבהיק לרגעים מצח רחב שלא־כרגיל, כולו אורה וצְחור – הנה זה היה מראה אשר לא ראיתי קְלַסי ממנו לחטוב, לבד, אולי, מדיוקני השיש אשר לקומודוּס קיסר. אפס, עם זאת, היו פניו מאותן אשר יראון הכל בזמן מן הזמנים, ולא יספו ראותן עוד. חסרות היו יחוד־ארשת – ארשת־קבע שׁוררת אשר תוצמד אל הזכרון; פנים אשר הרואה אותן ישכחן כרגע – אפס ישכחן בתשוקה סתומה לא־תחדל לשוב ולהעלותן על־לב. לא כי רוח כל רגש אץ־חולף לא הטילה את בבואתה המפורשת בראי הפנים הללו – אפס כי הראי, כמוהו כראי. לא אצר את סמן הרגש, כאשר הלך־עבר לו זה.

כהפרדי מעליו בליל הרפתקתנו, פצר בי, באורח שנראה לי מפגיע, לבוא אליו במוקדם מאד בבקר המחרת. הנה כי כן מצאתי עצמי, מעט לאחר עלות־השמש, בארמונו, אחד בניני־הענק ההם, משוכי תפארה זעופה אך נפלאה, המזדקרים מעל למימי התעלה־הגדולה בקרבת הריאלטו. הונחיתי עלות בגרם־מדרגות רחב ופתלתול מעשה־פספס, אל תוך חדר אשר מדלתו הפתוחה הבקיע הוד אין־משלו בזוהר ממש, ועתר־המותרות הכני בסנורים ובסחרחורת.

ידעתי כי עשיר הוא מודעי, השמועה ספרה על נכסיו בלשון אשר הֵהַנתי לקראה לשון גוזמה מגוחכת. אולם כהתבונני על סביבי, נבצר ממני להאמין בלבבי כי יש איש באירופה אשר ימצא עשרו להספיק את פאר־הנסיכים הדולק והלוהב סביב.

אף כי, כאשר אמרתי, כבר זרחה השמש, עדין היה החדר מואר אור־יקרות. מתוך כך, וכן על־פי מין מבע של אפיסת־כח בפני ידידי, למד אני כי לא עלה על משכבו משך כל אותו לילה. בבניתו ופאורו של החדר, ברי כי היתה המטרה לסמא ולהכות בתמהון. לא הושם לב הרבה אל דקדוקי סגנון ונוסח, או ליחודי לאום ולאום. מחפץ אל חפץ תעתה העין, ואף על אחד לא נחה – לא על צרופים־התמהונים אשר לציָרים היונים, לא על הפסלים שממבחר ימות איטליה, גם לא על פתוחיה העצומים של מצרים לא־לומדה. בכל קצוי החדר רטטו יריעות־יקר לענות־נכאים חרישית של נגינה אשר לא יגלה מאין תבוא. על החושים כבדו בשמים בלולים ונוגדים, הנקטרים על מחתות־סלילים משונות, מלווים שפעי־שפעי לשונות מהבהבות־מנצנצות של אש אזמרגדית וסגלית. קרני השמש שזרחה זה־מקרוב נתכו על הכל, מבעד לחלונות שכל אחד מהם שמשה אחת של זכוכית־כרמיל. מתעופפות אנה־ואנה, ברבוא שברירים מוילונים הגולשים מכרכוביהם כאשדות כסף מותך, נבללו לבסוף קרני ההוד הטבעי תוזזנית באור המלאכותי, ורבצו מתפלשות בשפעה נכנעת על גבי שטיח מעשה אריג זהב־צ’ילי, יקר ונגר־למראה.

“חא! חא! חא! – חא! חא! חא!” – שחק בעל־הבית, והוא מורה על מושב, בכניסתי אל החדר, והתפרקד על גבי מסב, “רואה אני” אמר, כראותו כי לא אוכל להשלים מיד עם נמוסיה של הקבלה מוזרה כל כך – “רואה אני כי נתמה אתה על חדרי – על פסלי – תמונותי – מקוריות תפיסתו בארדיכלות ובטפיטים – שכור לגמרי, הה? מתפארתו? אולם סלח לי אדוני היקר” (כאן שפל קולו כדי תכלית הלבביות) “סלח לי על שחוקי הקשח. כה תמֵה־ונתמה נראית. לבד מכך, יש דברים אשר מגוכחים הם כדי־כך שחיב אדם לשחוק, ולא – ימות. מיתה מתוך שחוק אל־נכון היא הנהדרה בכל המיתות הנהדרות! סֶר תומס מור – איש־כהלכה היה סר תומס מור – סר תומס מור מת מתוך שחוק. זוכר אתה, גם ב’הבלותות' לראויסיוס טֶקסטור מובאות רשימה ארוכה של אנשים שבאו אל אותו קץ מפואר. אכן, התדע”, המשיך תפוס־סרעפים “כי בספרטה (היא פאליאוכורי כיום הזה) – בספרטה, אומר אני, ממערב למצודה, בתוך תוהו־ובוהו של הריסות בלתי־נראות כמעט, יש כמין אוטם⁴, אשר עליו עוד נתן לקרוא את האותיות ΛΑΣΜ. אין ספק כי זהו חלק מ־ ΙΕΛΑΣΜΑ. והנה בספרטה היו אלף בתי מקדש ועבודה לאלף אלהויות שונות. מה מוזר־להפליג הוא כי ישרוד מזבח השחוק יתר על כל זולתו! אולם במקרה שלפנינו”, שב לאמור, וקולו ומנהגו גמרו במאד, “איני זכאי לעלוז למשבתך. אכן, מה־פלא כי נתמהת. אירופה אין עמה דבר הדור כמו זה, לשכתי המלכותית הקטנה. שאר חדרי כלל לא בתבנית זה הם עשויים; אין הם אלא דוגמות מופרזות של תפלוּת־שבאפנה. זה הלא נעלה הוא מאפנה־לא כן? עם זאת אין אלא לראותו את זה, והיה לדבר של בולמוס – לאמור, לגבי אותם שתמצא ידם לתת במחירו את מורשת־אבותם כולה. אכן נשמר אנכי מכל חלול אשר כזה. להוציא מקרה אחד, הרי אתה בן־האדם היחיד, זולתי וזולת שמשי, אשר הורשה לבוא בסתרי גבולי־מלכות אלה. למאז שוותה להם הופעה אשר עיניך רואות!”

השתחויתי לאות הכרת־טובה; כי התחושה הנִצחת של הוד ובושם, ונגינות, יחד עם זֵר־דברו וזר־הליכותיו המפתיע, מנעוני מהבע במלים את הערכתי לאשר יכולתי לפרשו כמחמאה.

“הנה”, המשיך, והוא קם ונשען על זרועי כהתהלכו בחדר – “הנה לפניך ציורים למין היונים עד צ’ימבואה, ומצ’ימבואה עד ימינו אלה. רבים נבחרו, עיניך הרואות. אגב זלזול־מה בדעותיהם של משיבי־טעם. כולם, מכל־מקום, טפיטים יאותים הם לחדר אשר כזה. הנה גם אי־אלה מעשי־אמן של הגדולים שלא־נודעו – והנה יצירות לא־גמורות מידי אנשים, מהוללים בזמנם, אשר אף את שמותיהם הניחה בינתן של אקדמיות לשתיקה ולי. מה דעתך אתה”, אמר, והוא נפנה בפתאום כדברו – “מה דעתך על זו המַדונה־דֶלה־פִּיאֵטה?”

“הלא של גידו היא!” אמרתי מלוא התלהבות מזגי, כי על כן הוגה הייתי בכונה מרובה ביפיפותה שאין־משלה. “הלא של גידו היא! – איך זה יכלת להשיגה? – אין ספק כי מקומה בציור כמקום ונוס בפסול”.

“הה!” אמר במהורהר, “ונוס – ונוס היפה? ונוס לבית־מֶדיצ’י? – אשר לה הראש המועט והשער הזהוב? חלק מזרוע שמאל” (כאן רפה קולו עד כי נשמע בקושי), "וכל זרוע ימין בֶּדֶק הן, ובגנדרנות אשר באותה ימין אצורה, אדמה, תמצית כל הִתימֵר. תנו לי את קַנובָה! אפּוֹלו זה, גם הוא! – העתק הוא – אין לפקפק בכך – שוטה עור אשר כמוני, אשר לא יוכל ראות כמו את ההשראה המתיהרת אשר באפּוֹלו זה! לא אוכל – רחמני־נא! – לא אוכל לבלי בַּכֵּר עליו אותו אנטינוּס. כלום לא סוקרטס הוא שאמר כי הפסל מוצא את פסלו בגוש השיש? אם כן אפוא לא היה מיכאל אנג’לו מקורי כל־עיקר בבית־שירו –

"Non ha l’ottimo artista alcun concetto

Che un marmo solo in se non circonscriva"

נאמר כבר, או דין כי יאמר, כי מנהגו של בן־נדיבים אמיתי תמיד נכיר בו הבדל מהליכות איש־ההמון, בלא אשר נוכל לקבוע מיד בדיוק מה עצם ההבדל הזה. עם שהכרתי כי מאמר זה חל מלוא תקפו על נמוסיו החיצוניים של מודָעי, דומה היה עלי, אותו בוקר הרה־המאורעות כי יפה הוא עוד יותר לגבי תכונת מדותיו ואפיו. גם לא אוכל להיטיב הגדר אותה סגולת־רוח אשר דומה היה כי תבדילהו במובהק כל־כך מכל שאר בני־אדם, בלתי אם אקרא לה הרגל של חשיבה עזיזה ומתמדת, המפעפעת אף בפעוטי מעשיו – פורצת אל רגעי אהבהביו – נשזרת אף בהבהובי צחוקו – כצפעונים המתעותים־וגחים מתוך עיני המסכות המגוחכות בכרכובים אשר סביב למקדשי פֶּרְסֶפּוֹליס.

מכל־מקום לא יכלתי לבלי עמוד, עמוד וחזור, בתוך עֵרב קלות־הדעת וכובד־הראש בהם רהט־נגע בדברים מעוטי־ערך, על כמין חלחלה – על מדה של להט עצבני במעשה ובדבור – על רגיזות חדלת־מנוח בהליכותיו אשר תמיד נפלאה ממני, ולפרקים אף החרידתני. תכופות, פוסק באמצע משפט שאת תחלתו כמו שכח, דומה היה גם כמקשיב תכלית־קשב, כאיש הצופה לאורח שיבוא בכל רגע, או כמאזין לקולות שאל־נכון אין להם קיום אלא בדמיונו בלבד.

בעת אחת ההזיות או ההפוגות של פזור־נפש, לכאורה, כהפכי דף בטרגדיה היפה אורפֵאו (הטרגדיה האיטלקית המקורית הראשונה), לפיטן ולחכם פוליטיאַן, אשר היתה מונחה לידי על מֵסב, גליתי קטע מודגש בעפרון. היה זה קטע קרוב לסופה של המערכת השלישית – קטע של רגשה מסעירת־לב ביותר – קטע אשר, חֵרף היות בו רבבים של דופי, לא יקראו גבר בלא חיל רגש חדש – ולא תקראהו אישה בלא אנחה. הדף כולו היה מסופג דמעות לחות, ובדף המוכנס מולו היו החרוזים הבאים, באנגלית, בכתב נבדל מיחוד־כתבו של מודעי כדי כך שהתקשיתי קמעה להכיר כי שלו הוא:

אַתְּ הָיִית לִי, אַהֲבָה,

כָּל שֶׁאוֹתוֹ אֶשְׁאָל –

יְרָק־אִי־יָם, אַהֲבָה,

מַבּוּעַ וְהֵיכָל,

עוֹדֶה מִקְסַם פֶּרִי וָפֶרַח,

וּפִרְחִי לִי בַל יִמָּל.

יִפְעַת חֲלוֹם־אַכְזָב!

תִּקְוַת־כּוֹכָב! הַמְּאִירָה

אַךְ רֶגַע, וְתוּעָב!

מֵחֹב עָתִיד זֶה קוֹל יִקְרָא,

“בּוֹא! בּוֹא!” – אַךְ כְּמוֹ עַב

רוּחִי עֲלַי עָבָר שׁוּרָה

דּוּמָם, לְמַעֲצָב!

כּי אֲהָהּ! אֲהָהּ! אֲנִי

מְאוֹר־חַיַי יִדֹּד.

“לֹא עוֹד! לֹא עוֹד! לֹא עוֹד!”

(כַּךְ צֻוָּה גַּם יָם קַדְמָנִי

עִם חוֹל הַחוֹף לַעֲמוֹד)

הֵן רַעַם שִׁדֵּף אֲלוֹנִי

וְנֶשֶׁר־שָׁמַי נָשֹׁד.

הָיוּ יָמַי עַרְבַּיִם,

צַלְמֵךְ בַּחֲלוֹמִים:

אֶחֱלוֹם אַפְרוּת־עֵינַיִם,

וּבַהַט פְּעָמִים

שֻׁלַּח בִּמְחוֹל־שָׁמַיִם,

עַל נַהֲרוֹת רוֹמִים.

הָהּ! אָרוּר זֶה יוֹם אֵין־יַהַב

בּוֹ לֻקַּחַת בְּעָרְמָה,

מִדּוֹדִּים אֶל שֵׁיבַת רַהַב,

וְלִיצוּעַ מְטֻמָּא –

מֵעִמִּי, מֵאֶרֶץ טַחַב,

מְקוֹם שָׁם בְּכוּת יִדְמָע!

דבר היות השורות האלו כתובות אנגלית – לשון אשר לא האמנתי כי מוכרה היא למחברן – דבר זה לא הפתיעני הרבה. את הקף השכלתו, ואת ההנאה היתרה אשר הוא נהנה להסתיר מעין רואים, ידעתי היטב מכדי שאתמה על גלוי כיוצא־בזה; אולם מקום הכתיבה הרשום, מודה אני, הפליאני לא מעט. לונדון כתוב היה בתחלה, ואחר קוּוְקְוָה המלה בשום־לב – אכן, לא עד כדי להעלימה מעין בוחנת. אומר אני כי דבר זה הפליאני לא מעט; שהיטב אני זוכר כי, בשיחה קודמת עם ידידי, שאלתי במיוחד אם פגש אי־פעם בלונדון ברוזנת די־מנטוני (אשר מספר שנים קודם נשואיה ישבה בעיר ההיא), ומתוך תשובתו, אם לא אשגה, העליתי כי מעודו לא בקר בבירת בריטניה־הגדולה. כן גם אוכל לצין פה כי לא אחת שמעתי (בלא אשר אאמין כמובן בשמועה שהמתבקש ממנה רחוק כל־כך מהתקבל על הדעת), אשר האיש בו אדבר – לא רק מלידה, כי אם גם על־פי חנוכו, אנגלי הוא.

* *

“יש ציור אחד”, אמר, בלא אשר יחוש כי הצצתי בטרגדיה – “יש עוד ציור אחד אשר לא ראית”. וכהפשילו יריעת אריג, חשׂף דיוקן של הרוזנת אפרודיטי מלוא־קומתה.

נבצר מאמנות־אנוש להיטיב תְאור מכך את יפיה על־האנושי. אותה דמות אורירית אשר עמדה לנגדי בלילה הקודם על מדרגות ארמון הדוכס, שבה־עמדה לפני. אולם בארשת הפנים, הזרועה אור חיוכים, צפון היה בכל זאת (הפלא־ותֵמה!) אותו שמץ יגון תהפוכות אשר לעולם ימצא אחוז־לבלי־הפרד במכלול היופי, ימינה חבקה לחזָה בשמאלה הצביעה כלפי מטה על אגרטל מופלא תואר. רגל־פֵיות אחת קטנה נראתה לבדח, נוגעת־לא־נוגעת באדמה – וזוג כנפים, מן הענוגות ביצירי דמיון, רחפו, סמויות כמעט מעין, באויר הזיו שכמו הקיץ ונצר את חמדתה. מבטי סר מעל התמונה ויפגע בדמות ידידי, והמלים העזות של Bussy D’Ambois לצ’ֶפְּמָן רטטו כמו מאליהן על דל־שפתי:

הוּא נִצָּב

כְּאַנְדַרְטַת רוֹמִים שָׁם! גַּם יִכּוֹן

עַד יְצָקָהוּ מָוֶת!

“בוא!” אמר לבסוף, ויפן אל שולחן מעשה כסף כבד ויקר־צפוי, אשר עליו מספר גביעי־ססגון, עם שני אגרטלים אֶטְרוּסְקיים גדולים, שתארם כאותו דְגם שלנוכח הדיוקן, וממולאים מה שנראה לי כיין יוהַניסבֶּרג⁵. “בוא!” התיז ואמר, “ונשתה! מוקדם הוא – אך נשתה־נא. מוקדם הוא באמת”, המשיך, תפוס־סרעפים, כהכות כרוב קטן בפטיש־זהב כבד להודיע מלוא־החדר על השעה הראשונה אחר־זריחה – “באמת מוקדם הוא, אך מה מאתנו יהלוך? הבה ונשתה! נסוך נא נסך לאותה שמש נעלה אשר מחֲתות ומנורות־משתֶה אלו להוטות כל־כך להכהותה!” ואחרי אשר כָפָני לשאת כוס גדושה לחייו, עֵרָה אל קרבו כמה גביעים מן היין בזה אחר זה.

“לחלום”, המשיך, והוא שב לנקוט את נעימת שיחו הדולגני, כקרבו אחד מהאגרטלים המפוארים אל יקר־אורה של מחתת־קטורת ־ “לחלום, זה היה עסקי בחיים. אשר על כן צַרְתי לי, עיניך הרואות, נוה חלומות. בלב ונציה הכי יכולתי להקים נאה מזה? אמת, רואה אתה על סביביך ערבוביה של תקשיטים אדריכליים. בתומת יון פוגמים כלים שמלפני־המבול, וספינקסים של מצרים שרועים על שטיחי זהב. אפס חדל־התאמה יראה הדבר רק לרך־הלב. נְאוּתות המקום, וביחוד נְאוּתות הזמן, הם הדחלילים המיראים את האדם מכֲוֵן לבו אל הנשגב. פעם הייתי אני עצמי מדקדק במוסכמות: אך באותו עלוי של סכלות בחלה נפשי. כל אלה יצלחו עתה לחפצי. בדומה למחתות קלועות־ציצים אלו, מתעותת רוחי בלהבה, ורקע העִִועים הזה יסגלני לחזיונות הפרועים יותר אשר לאותה ארץ חלומות־של־ממש אשר שמה אני ממהר להפליג עתה”. פה החריש פתאום, הטה ראשו אל חזהו, וכמו האזין לקול לא יכלתי שָׁמעו. לבסוף זקף קומתו, תלה עיניו וישמע את שורותיו של ביסוף צ’יצ’סטר, לאמור: ־

צַפִּי לי שָׁם! שׂוּמָה עָלַי

לָבוֹא פָּגְשֵׁךְ בִּשְׁפַל־הַגָּיא.

כהרף־עין נפל, חלום יינו, על המֵסב אפּיִם.

קול צעדה רהוטה נשמע עתה על גרם־המדרגות, ומהרה באה דפיקה רמה בדלת. חש הייתי להקדים הפרעה נוספת, והנה פרץ החדרה איש מאנשי משק־בית מנטוֹני, ובקול חנוק־התרגשות גמגם והפליט את רסוקות המלים, “גברתי! – גברתי! – הרְעלה! הרְעלה! – הוי היפה – הוי אפרודיטי היפה!”

במבוכתי עטתי אל המֵסב, ואנסה להעיר את הישן ולהבינו משהו מן הידיעה המדהימה. אך אבריו קשויים היו – שפתיו מכחילות – עיניו הקורנות זה־מקרוב נעוצות היו במות. כושל הרתעתי אל השולחן – ידי ירדה על גביע סדוק ומושחר – ולפתע נגהה עלי דעת האמת הנוראה כולה.

אמת! – עצבָּנִי – עצבני עד לאימה רבּה, רבּה, הייתי גם הנני, אך למה זה אמוֹר תאמר כי משוגע אנכי? החֳלי הֵחַד את חושי – הוא לא בִּלע אותם – לא הִקְהָם. מעל הכל חריף היה חוש השמע. שמוֹע שמעתי את כל אשר בשמים ובארץ. שמעתי הרבה דברים אשר בשאוֹל. איכה, אפוא, משוגע אהיה? הסכֵּת! וּשמע מה־חָלים – מה־שפוּי יהיה ספור־המעשה כהסיחי אותו לך כולו.

לא יתכן לאמור איך בא הרעיון אל מותי ראשונה, אולם משהָגיתיו, יומם ולילה רדפני. תכלית לא היתה בכך. עֶברה לא היתה. אהבתי את הזקן. מעולם לא הֵרע לי. מעולם לא עלב בי. את זהבו לא חמדתי. סבור אני כי עינו היתה בדבר! כן, היא ולא אחרת! עין פֶּרֶס היתה לו – עין תכולה־חוֶרת, וקרומית עליה. מדי נָחתה בי. הוּצן דמי בי, ומעט־מעט – במוֹדרג מאד – גמרתי אוֹמֶר אפוא לקחת את נפש הזקן, ולהפּטר ככה מן העין לעולמים.

הנה זהו הענין, למשוגע אדמֶה בעיניך. משוגעים אינם יודעים מאומה, אפס היה עליך לראות אותי. היה עליך לראות באיזו חכמה – באיזו זהירות – באיזו קפדה – באיזו צביעות נגשתי אל המלאכה! מעולם לא התהלכתי עם הזקן בנעימות יותר מבשבוע התמים בטרם אהרגהו. ומדי לילה, בחצות לערך, הזחתי את בריח דלתו ואפתחנה – אהה, חרש כל־כך! והיה כאשר נפתחה כדי שעור ראשי, ואשרבב פנס אפל, חתום־ואטום כליל, לבלתי בְּקוֹע ממנו אור, ואתחוב ראשי פנימה. הה, צוחק היית לוא ראית באיזו ערמומית תחבתיו פנימה! לאט הניעותיו – אט־אט, לבל אפריע את שנת הזקן. שעה תמימה חלפה עד אשר דחקתי במִפְתח את ראשי כולו ואַרְא את האיש שכוב על מטתו. הא! – הככה יחכם משוגע? ואחר, בהיות ראשי בחדר ממש, מפַתח הייתי את הפנס בזהירות – הה, בזהירות כל־כך – בזהירות (כי הצירים חרקו) – מפַתחוֹ אך לבעבור תֵחַת קרן־אור דקה ויחידה בעין הפֶּרס. ככה אעשה שבעת לילות ארוכים – בעצם חצות כל ליל – אבל תמיד נמצאה העין עצומה; וככה נבצר ממני לעשות את המלאכה; כי על כן לא האיש הזקן הרעימני, כי אם עינו הרעה. ובכל בקר, עם אור יום, נכנס הייתי החדרה ברוח עז, ומדבר אליו דברים אמיצים, קורא בשמו בקול נלבב, ושואלו איך בִּלה את הלילה. הנה כי כן רואה אתה כי אכן זקן חכם ונבון עד־מאד היה הלז אלו חשד כי בכל לילה, בשתים־עשרה בדיוק, מציץ אני עליו בשנתו.

בלילה השמיני נזהרתי יתר על הרגיל בפתיחת הדלת.

קודם אותו לילה לא הרגשתי מעודי עד היכן כוחותי מגיעים – עד היכן פקחותי מגעת. בדֵי־עמל כלכלתי את רגשי נצחוני. צא וחשוב כי הנה אני פותח את הדלת, קמעא קמעא, והלז לא יעלה אף בחלומו את מעשַׂי או סרעפַּי הנסתרים. ממש צחקתי למחשבה הזאת; ואולי שמעני; כי על כן זע על ערשו פתאום, כמו לוא נחרד. והנה אתה אפשר תדַמה כי נרתעתי – ולא היא. חדרו שָׁחַר כזפת בעבִי החשכה (כי מוגפים היו התריסים היטב, מפחד שודדים), ואני ידעתי איפוא כי לא יוכל לראות בפתיחת הדלת ואוסיף לדחפה עוד, עוד.

ראשי תחוב היה בפנים, ואומר לפתֵחַ את הפנס, והנה החליקה בהני על מגופת הבדיל, והזקן נתר־נזקף על מטתו ויקרא – “מי שם?”

אני קפאתי דומם ולא אמרתי מאומה, שעה תמימה לא זע בי שריר, וכל אותה עת לא שכב הלז תחתיו. עדין היה ישוב הכן על המטה ומסכית: – ממש כאשר הקשבתי אני לילה־לילה, לשעוניו של המות בקיר.

רגע ואשמע אנקה קלה, ואני ידעתי כי אנקת אימי־מות היא. לא היתה זו אנקת מכאוב או צער – הה, לא! – היה זה הקול החנוק הכבוש העולה מנבכי נפש עמוסת מורא לעיפה, היטב ידעתי את הקול. לילות הרבה, לעת חצות, וכאשר כל העולם ישֵׁן, הֵקר־עלה זה מחֻבִּי, עולה ומאדיר, בהֵדו הנורא, את האימים אשר יעכרוני. אומר אני כי היטב ידעתיו, ידעתי מה הזקן מרגיש, וארחמהו, אף כי בלבב צחקקתי. ידעתי כי שוכב הוא ער למאז בת־השאון הראשונה, כאשר התהפך במטה. מאז היו פחדיו גואים בו. מנסה היה לדַמות כי אין שחר להם, אך לשוא, אומר היה לנפשו – “אין זה כי אם הרוח בארובה – אך עכבר הוא שעבר על פני הרצפה”, או “הלא רק צרצר הוא אשר מלֵּט צרצור יחיד”. כן, מבקש היה להתעודד בהשערות אלו; אולם מצא כי כולן תהו. כולן תהו. כי המות, כאשר קרב לגשת אליו, את צלו השחור לפניו הוליך, ויליט את קרבנו. ומכוח פעולתו הקודרת של הצל שאינו־נראה הרגיש הלז – אם לא ראה גם לא שמע – הרגיש כי הנה ראשי בחדר פנימה.

אחרי אשר חכיתי שעה ארוכה, בסבלנות רבה, והאיש לא שכב תחתיו, החלטתי לפתוח חֲגָו קטן – חגו קטנטן בפנס. ובכן פתחתיו – לא תוכל שַׁוות בנפשך מה־חשאי היה המעשה – עד אשר בקעה לבסוף קרן־אור עמומה יחידה, כקור העכביש, מתוך החֲגו ותִגַּה על עין הפֶּרֶס.

פקוחה היתה העין – פקוחה לרְוחה כולה – וכהביטי בה בערה חמתי בי. ראיתיה ברור לגמרי – כולה תכלת כְּהוּיה, וצעיף־בלהות פרוש עליה אשר הקפיאני עד לשד־עצמותי; אולם נבצר ממני לראות דבר זולתה בפני הזקן או בגופו: כי על כן, כמו בחוש, כִּוַנתי את הקרן הישֵר אל נקודת הדֵרָאוֹן.

והאם לא הגדתי לך כי את אשר בטעות תחשוב כשגעון אך חדות חושים יתרה הוא? – עתה, אומר אני, הגיע אל אזני קול כבוש, עמום, רהוט, כקול אשר ישמע שעון מעוטף כותן. גם את הקול ההוא ידעתי היטב. היה זה הולם לבו של הזקן. וזה רבה את חמתי, כאשר יעורר הולם־התוף את החיל ונפח בו אומץ.

אך גם עתה הבלגתי ואדום. כמעט ולא נשמתי. החזקתי בפנס בלי־נוע. בדקתי עד־מה איטיב כונן את קרן האור על העין. עד כה וכה ותֶפֶף השחת אשר ללב גבר; חפוז והוסף, חזוק והוסף רגע־ברגע, אימת הזקן ודאי מופלגת היתה! התפף חזק, אומר אני, חזוק והוסף לרגעים! נותן אתה אל לבבך היטב? הגדתי לך כי עצבני אני: כן הנני. והנה בשעת הלילה הדמומה, בתוך הדומיה הנוראה אשר בבית הנושן ההוא, העיר בי קול מוזר אשר כזה אימה לבלי־הכיל. אכן דקות אחדות עוד הבלגתי ואעמוד דומם. אך ההולם הלך הלוך וחזק! אין זאת, דמיתי, כי אם יפקע הלב. ועתה תקפה עלי דאגה חדשה – פן יגיע הקול אל אוזן שכן מן השכנים! שעת הזקן באה! בצרחה רמה פתחתי את הפנס הרחב ואזנוק החדרה. הוא צוח אחת – אחת ולא יסף. כהרף עין סחבתיו ארצה, ואת המטה הכבדה כפיתי עליו. אז חיכתי חיוך עליז, כראותי כי עלה הדבר בידי ככה. אולם דקות הרבה הוסיף עוד הלב להלום הלמות כבושה. אכן זו לא הרעימתני; לא ישמעוה מבעד לכותל. לבסוף חדלה. מת היה הזקן. הסחתי את המטה ואבדוק את הגויה. כן, מתי היה, מת ולא־יחי. שמתי ידי על הלב ודקות הרבה שמתיה שם. אין דופק. מת הוא ולא־יחי. לא תוסיף עינו להדאיבני עוד.

אם עדין משוגע אני בעיניך, לא אהיה עוד כן כאשר אתאר את אמצעי הזהירות הנבונים אשר נקטתי להצפין את הגופה. הלילה נמוג, ואני עשיתי בחפזה, אך חרש. ראשית לכל נתחתי את הגויה אברים־אברים. כרתי את הראש ואת הזרועות ואת הרגלים.

אז תלשתי שלושה לוחים מרצפות החדר, ואתן את כל האברים בין הקורות. אחר חזרתי ואסדור את הקרשים בפקחות ובערמה עד כי לא תוכל עין אדם – אף לא עינו – לגלות דבר אשר־לא־כן. לא היה מאום להדיחו – לא רבב כלשהו – שום נטף־דם. היטב מדי נזהרתי. הכל סופג וימחה – חה! חה!

כאשר כליתי את כל המעשים האלה, היתה השעה ארבע – והחשכה עוד כבחצות. השעון צלצל, ואיש דפק בדלת הבית. בלב קל ירדתי לפתחה, ־ כי מה זה אירא עתה? נכנסו שלושה אנשים, אשר הציגו עצמם, במאור־פנים, כפקידי המשטרה. אחד השכנים שמע צוחה בלילה: התעורר חשד פשע; הדבר נמסר למשרד המשטרה, והם הפקידים נשלחו לחפש בדירה.

חיכתי, – כי מה אירא אני? קדמתי את האדונים בברכה. הצווח, אמרתי, הייתי אני בחלומי. הזקן, העירותי, נסע מזה אל חוצה – לעיר. הולכתי את אורחי על פני כל הבית. בקשתים לחפש – לחפש היטב. נהגתים, לבסוף, אל חדרו שלו. הראיתים את אוצרותיו, שלמים, לא נגעה בם יד, בהתלהבות בטְחָתי הבאתי כסאות אל החדר, ואשאל מהם כי פה ינוחו מיגיעותיהם, ואילו אני, בפרא־העזות אשר נתן בי נצחוני השלם, קבעתי מושבי בעצם המקום אשר תחתיו נחה גופת הקרבן.

השוטרים באו על ספוקם. ארחי־ורבעי שכנעם. שאנן הייתי להפליא. הם ישבו, ובעוד־אני משיב בלב שמח, גלגלו הללו בדברים־של־יומיום. אולם, עד־מהרה, הרגשתי כי מחויר אנוכי ואֶחפּץ בלכתם. חשתי בראשי, ואדַמה לשמוע כמין צלצול באזנַי. אך הללו הוסיפו לשבת והוסיפו ללהג. הצלצול התעזז: – נמשך והתעזז: הכבּרתי שיחי להפטר מן ההרגשה הזאת: אך זו התמידה ותלבש ברירוּת־יתֶר – עד אשר לאחרונה מצאתי כי השאון לא בתוך אזנַי הוא.

לא אפוּנה כי לעת הזאת חורתי מאוד; – אולם שׂיחי שטף יותר מבתחלה, ובהגבּהַ־קול. עם זאת חזק הצליל ההוא – ואני מה יכולתי לעשות? היה זה צליל נמוך, עמום, רהוט, – דומה הרבה לקול אשר יֵשמע שעון מעוטף כותן. בכבדות שאפתי רוח – ועדיִן לא שמעוהו השוטרים. שיחי התרהט – התלהט; אולם הקול חזק חזוק והלוך, קמתי ואתנצח על קטנות, בקול גדול ובתנועות פרא; אולם הקול הלך הלוך וגבור. מדוע זה אינם מסתלקים? התהלכתי אנה־ואנה בפסיעות כבדות, כמו לוא הבעירו דברי האנשים את חמתי – אבל הקול חזק חזוק והלוך. הה אלוהים! מה יכולתי לעשות? קצפתי – התגעשתי – גדפתי! הנפתי את הכסא אשר עליו ישבתי, ואחרוק בו על קרשי הרצפה אבל השאון הכריע את הכל וילך ויגבר בלי־חשך, ויחזק – ויחזק – ויחזק! והאנשים ההם עודם מלהגים להנאתם, ומחיכים. האפשר כי לא שמעו? אלוהים אדירים! – לא, לא! שומעים הם! – חושדים הם! – יודעים הם! – הֲתולים להם בעָתתי! – זאת חשבתי, וזאת אני חושב. אבל כל דבר שבעולם טוב הוא מחבלי־יסורים אלה! כל דבר שבעולם נוח־לשאתו מן הקלס הזה! לא אוכל זאת עוד את חיוכי הצביעות האלה! הרגשתי כי אם לא אזעק, וָמַתִי! והנה – שוב – הסכּת! – חזוֹק! חזוֹק! חזוֹק! חזוֹק!

“נבלים” צוחתי. “אל תחפשו עוד! מודה אני במעשה! – תִלשו את הלוָחים! פה, פה! – זו הלמות לבבו האכזר!”

בתקופת שפוך החלירע את ממשלתו־אימים על ניו־יורק נעניתי לקריאתו של קרוב־משפחה לבלות עמו שבועים ימים בבדידת ה־ cottage orné אשר לו על חופי הנהר הַדסון. מזומנים היו עמו כאן כל האמצעים הרגילים להנאות קיץ; והודות לטיולים ביער, ציור, שיוט, דיג, רחצה, נגינה, וספרים, דין היה שנתענג כל־צרכנו, אלולא הידיעות הנוראות אשר הגיעונו דבר בוקר בבקרו מן הכרך רב־העם. לא עבר יום ולא נתבשרנו על פטירת מי ממכרינו. אחר, כרבות מקרי המות, הסכַּנּוּ לצַפּות מדי־יום לאבדון ידיד מן הידידים. לבסוף היינו נרעדים עם קרוב כל שָׁלוח. דומה היה עלינו כי עצם הרוח הבאה מן הדרום נודפת ריח מות. אכן, אותה מחשבה מְשַׁתֶּקֶת השתלטה על נפשי כליל. נבצר ממני לדבר, לחשוב או לחלום על דבר זולתה. מארחי היה איש מיושב ממני, ואף כי נעצב היה אל רוחו מאד, התחזק לסעוד את רוחי אני. בחכמתו השקולה לא היה נתון כל־עיקר להשפעת דברים שאין בהם ממש. לגבי עצמותם של אימים עֵר היה דֵי־הצורך, אולם מפני צלליהם לא התירא כל־עיקר.

מאמציו להקימני מן הקדרות שמחוץ־לגדר־הטבע אשר שקעתי בה, הושמו לאַל במידה רבה על־ידי אי־אלה כרכים אשר מצאתי בסִפְרִיָתוֹ. הללו יפים היו לכוף ולהנביט כל זרע־מורשה של אמונות־הבל הכמוס בחֻבִּי. קורא הייתי את הספרים האלה שלא בידיעתו, וככה נבוך היה תכופות מהבין לשורש הרשמים העזים אשר הוטבעו בדמיוני.

ענין שחובב הייתי לענות בו היה האמונה הרווחה באותות־לבָאות – אמונה שבתקופה זאת לחיי כמעט נטיתי ברצינות להגן עליה. על הנושא הזה היו לנו ויכוחים ממושכים ונמרצים – הוא סובר כי אין כל טעם להאמין בדברים אשר כאלה – ואני טוען כי רגש הצף ועולה ברַבִּים מאליו ומעצמו – לאמור, בלא סמנים נראים־לעין של השפעה מבחוץ – יש בו כשלעצמו יסודות מפורשים של אמת, וראויים הם לכבוד רב.

העובדה היא כי עת־מה אחרי הגיעי אל הבית, ארע לי מקרה כה נמנע־פֵּשר, כה טעון בשורת־רע, עד כי סלוח יְסוּלח לי אם ראיתי בו אות־לבאות. הַבהֵל הבהילני המקרה, ועם זאת ככה התמיהני וַיְביכני, עד כי ימים רבים עברו בטרם אוכל לגמור בנפשי לספר עליו לידידי.

קרוב למוצאיו של יום חם־להפליג, יושב הייתי, וספר בידי, אל חלון פתוח, הנשקף, בעד לכברה ארוכה של חופי הנהר, אל הר מרוחק, אשר פאתו הסמוכה ביותר אל מושבי נקרחה, עקב מה שקוראים מַיִט־אדמה, ממרבית אילנותיה. סרעפַי תועים היו זה־כמה מן הספר אשר לפני אל עצבת הכְּרך השכן ושממונו. כשֵׂאתי עינַי מן הדף, ותפגענה במַעֲרֵה ההר, ובעצם אחד – באי־זו מפלצת חיה איומת־מדות, אשר חיש־מהרה עשתה דרכה מרום ההר אל מרגלותיו, התעלֵם לבסוף ביער העבות מתחת. כאשר נגלה־הופיע היצור הזה ראשונה, פקפקתי בשִׁפְיוֹנִי – או, למִצְער, בנכוחות ראיָתי; ודקות מרובות עברו בטרם אוָכח לדעת כי לא משוגע הנני גם לא חלום אחלום. אפס כאשר אתאר את המפלצת (אשר ברור ראיתיה ובמתון סקרתיה כל עת התקדמה), חושש אני כי אף יותר ממני עצמי יתקשו קוראי להוכח בדברים האלה.

אמדתי את שעורו של היצור בהשואה אל קוטר העצים הגדולים אשר בקרבתם עבר – אותם אדירי־יער ספורים אשר נצלו מחמת מַיִט־האדמה – ואגמור בדעתי כי גדול הוא ברַב מכל אֳני עובר־ימים תחת השמש. אֳני עובר־ימים אמרתי, כי על כן תוֹאַר המפלצת הוא אשר העלה את הדמיון – תבניתה של אחת מספינותינו בעלות־ע"ד־התותחים יש בה כדי תאור מניח־את־הדעת של כלל מַרְאיתה של זו. פי החיה היה בקצה חֶדֶק ארוך כששים־שבעים רגל, ועביו כעבי גופו של פיל בפילים. סמוך לשרשו של גזע זה היתה שפעה עצומה של שֵׂער שחור מדובלל – יָתֵר על אשר תספקנה אדרות עשרים תואים; ומן השֵׂער הזה, מַטה ולצדדים, זקרו חוצץ שני ניבים בוהקים, דומים להללו של חזיר־הבר, אפס גדולים לאין־ערוך יותר. במקביל לחדק, מזה ומזה לו, היה מַטה־ענקים, שלושים־ארבעים רגל ארכו, מעשה בדולח טהור למראית־עין, וצורתו צורת מִנְסרה כלולה; – בהדרת שלל צבעים השתקפו בו קרני השמש השוקעת. הגזע מחוטב היה כטריז אשר חודו ארצה. ממנו התפרשו שני זוגות כנפים – כל כנף ארוכה כמאה יארד – זוג מעל משנהו, חופים־ומחופים קשקשי מתכת; כל קשקשת כמו עשר או שתים־עשרה רגל לקוטר. ראיתי כי צמדי הכנפים, העליון והתחתון, מחוברים בשרשרת חזקה. אולם עיקר המוזר אשר בבריאה הנתעבה הזאת היה תמונת גולגולת־מֵת, אשר תפסה במעט את כל שטח חזה, ואשר הותוְתָה דַיֵק־היטב בלָבָן מסנור, על שְחור רקעו של הגוף, כמו לוּא יד אמן תארתה שם. עוד אני מתבונן אל החיה הזאת המבעיתה, וביתר־יחוד אל המראה אשר על חזהָ, בהרגשת מורא וזעוה – בתחושת רעה־מתרגשת־לבוא, אשר נבצר ממני להשביחה בכל מאמצי־בינה, והנה מלתעות־האדירים שבקצה החדק מתפשטות לעיני פתאום, והן נותנות קול, קול רם ומפיק־יגונים שהרעיש את עצבַי כצִלְצֵל–מיתה, ואך התעלמה המפלצת למרגלות ההר נפלתי מתעלף ארצה.

כאשר שבה אלי רוחי, היתה ראשית חפצי כמובן להודיע לידידי את אשר ראיתי ושמעתי – גם יקשה עלי לבאר מה היה זה רגש הגועל אשר הנא הניאני מזאת.

לבסוף, ערב אחד, שלושה או ארבעה ימים לאחר אותו מעשה, יושבים היינו יחדו בחדר בו ראיתי את דמות־הבעותים – אני תופס אותו מושב אצל החלון, והוא סרוח על הספה בסמוך. הֶחְבֵּר השעה והמקום המריצני לשיח לו את דבר התופעה. הוא שמע לי עד־תם – בראשונה צחק מקרב־לב – ואחר שִׁוָה למנהגו חומרה מופלגת, משל כאילו טֵרוּפִי הוא הדבר שאינו בגדר ספק. אותו הרף־עין שוב נגלתה המפלצת לעיני ברור – ובצעקת אימה נצחת הסבתי אליה עתה את תשומת־לבו. הוא הביט בלהיטות – אולם טען כי לא יראה מאום – אף כי אני דקדקתי לתאר את אורח היצור, כעשותו דרכו ירוֹט במערֵה ההר.

לעת הזאת נחרדתי לבלי־חק, כי דמיתי אשר החזות אות מותי היא, או, והוא גרוע מכך, כי תְקָפַת עִוְעִים תבשר. בסערת־רגש התמודדתי אחור על כסאי, ורגעים מספר כבשתי פני בידַי. כאשר שבתי ואגַל עיני, לא נראתה עוד דמות־הבעותים.

אכן, מארחי שב לבש, בשעור־מה, את שלות מנהגו, ובתקיפות רבה חקרני־ודרשני באשר למדות הבריאה הדמיונית אחרי הניחי את דעתו תומם בענין הזה, נאנח אנחה. עמוקה, כאלו פּורָק מעליו איזה נטל אין־שאת, ויוסף לדבר, במתינות אשר נראתה לי אכזרית, על נקודות כאלו וכאלו שבפילוסופיה ההֶשְׁעֵרית, אשר קודם לכן שמשה לנו ענין לדון בו. זכור לי איך עמד ביחוד־יתר (בתוך שאר הדברים) על הדעה כי השורש הראש־והראשון לטעות בכל חקירות אנוש טמון בעלילותה של ההבנה למעט או להפריז בחשיבות דבר, משום סתם־שבוש באומד קרבתו. “על־מנת להעריך כיאות, למשל”, אמר, “את ההשפעה אשר תֵאָצל על האנושות בכללה עם התפשטותה השלמה של הדמוקרטיה, הרי רחוק התקופה בה תתכן השגתה של התפשטות כזאת, דין שיהיה פרט בהערכה. אף על פי כן, התוכל לנקוב בשמו של איש שכתב בנושא המִמשל, ואשר ראה בסעיף מסוים זה של הנושא ענין ראוי לדיון בכלל?”

כאן החריש רגע, סר אל כוננית של ספרים, ונטל את אחד הקצורים הרגילים בחכמת־הטבע. אחר שאל ממני כי נתחלף במושבינו, למען ייטיב להבין באותיותיו הזעירות של הכרך, ישב בכורסתי אצל החלון, פתח את הספר, וַיָשָׁב אל שיחו מבלי שנות כמעט מִנְגינת קולו.

“לולא הפלגת לדקדק”, אמר, "בתאור המפלצת, לעולם לא היה בכוחי להראותך מה היתה זו. תחלה אקרא־נא לפניך תאור־דרדקים של מין ה־Sphinx, משפחת Crepuscularia, מחלקת Lepidopetera, סוג Insecta – הם החרוקים. וזו לשון התאור:

פה סגר את ספרו ורכן בכסא נכחו, ומעמדו בדיוק כמעמדי ברגע חזותי את “המפלצת”. “אהה, הנהי!” קרא כהרף־עין – “חוזרת היא ועולה על פני ההר, אף אודה כי בריאה מופלאת־למראה עד־מאד היא זאת. אף על פי כן, אין היא גדולה או רחוקה כלל כפי שצירת בנפשך; כי הנה העובדה היא כי, עודה מעבטת אורַח לעלות בחוט הזה, אשר אי־זה עכביש ארגו לאורך מסגרת־החלון, מוצא אני כי מדתה מלוא ארכה היא לערך חלק הששה־עשר של זרת, וכן כי כחלק הששה־עשר של זרת רחוקה מבבת־עיני”.

לפני הרבה שנים מקובל היה להלעיג על הרעיון של “אהבה עם ראיה ראשונה”; אולם בעלי המחשבה, לא פחות מעמוקי הרגש, טוענים תמיד כי אכן קימת היא. ובאמת, מתוך תגליות הזמנים החדשים, בשדה מה שנִתן לקראו מַגְנֵטִיוּת אֶתִית או מַגְנֵטוֹ־אֶסְתֵטִקָה, מסתבר כי הטבעיות, ועל־כן, הכּנוֹת והעזות שבהרגשות אנוש הן אותן המתעוררות בלב כמו הִפָּעֲלוּת חשמלית – במלה אחת, כי השמחים ובני־הקָים שבאזיקי־הנשמות הם אותם שמבט־עין ירתקם. הודוי אשר אומר אני להתודות יוסיף עוד דוגמה על הדוגמות אשר לא־תספרנה כמעט לאמתותה של השקפה זו.

ספורי מצריכני לפרֵט כלשהו. עדין צעיר אני מאד לימים – בן פחות מעשרים־ושתים. שמי, כיום, הוא שכיח מאד אף המוני למדי – סימפּסון. “כיום” אני אומר; כי אך זה־מקרוב קוֹרֵאתי כן – בתוך השנה האחרונה לקחתי לי את שם־המשפחה הזה כחוק, על־מנת לקבל ירושה גדולה אשר הניח לי שאר־בשר רחוק אחד, אדולפוס סימפּסון, אֶסק'. העזבון מותנה היה בכך שאתקרא בשם המוריש – בשם־משפחתו דוקא; שמי הפרטי הוא נפוליאון בּוֹנַפַּרְטֶה – ביתר־דיוק, אלה הם הראשון והאמצעי בשמותי.

במדה של אי־רצון אצלתי לי את השם סימפּסון, שכן שם־משפחתי האמתי, פְרוּאַסַר, נתן בי גאוה אשר יֵקל לדונה לכף זכות – מתוך שסברתי כי יכול אני להתיחשׂ על המחבר בן־האלמות של ה – Chronicles. אגב־אורח, באשר לענין השמות, יכול אני לצין דמיון־צלילים מופלא שחל באקראי בשמות קצת מאבותי. אבי היה פלוני מֶסְיֶה פרוּאַסַר, מפריס. אשתו־אמי, אשר נְשאה בגיל חמש־עשרה – היתה פלונית מַדְמוּאַזֶל קרוּאַסַר, בתו הבכירה של קרוּאסר הבנקאי, אשר אשתו, בת שש־עשרה בלבד בהנשאה, היתה בתו הבכירה של פלוני ויקטור ווּאַסַר. מֱסְיֶה וואסר, למרבית־הפליאה, לקח לו אשה בשם דומה – פלונית מדמואזל מוּאסר, אף היא נערה רכה היתה בכלולותיה. נשואים מוקדמים אלה רגילים הם בצרפת. אכן, פה באים מואסר, וואסר, קרואסר, ופרואסר כולם בשלשלת אחת רצופה. את שמי שלי שניתי אמנם, כאשר אמרתי, לסימפּסון, כחוק וכדין, ומתוך אי־רצון רב כל־כך, עד כי היתה שעה בה הססתי ממש אם לקבל את הירושה על התנאי המרגיז וחסר־השחר התלוי בה.

אשר לסגולות אישיות, הרי איני חסר אותן כל־עיקר. אדרבה, סבור אני כי מבנה גופי נאה, ויש לי מה שתשעים־למאה מן הבריות יקראוהו יפי־תואר. גבהי חמש רגלים ואחת־עשרה זרת. שערי שחור ומתולתל. חטמי שפיר די־הצורך. עיני גדולות הן ואפורות; ואם כי, בעצם, רכות הן עד־להציק מאד, הנה מתוך מראיתן אין לחשוד בכל מום מהבחינה הזאת. החולשה עצמה אכן הכעיסתני תמיד גם כעס, ולכל תרופה נזקקתי – פרט להרכבת משקפים. באשר שוקק־עלומים הנני וטוב־מראה, מובן כי שואט אני אותן, ותכלית־מאון מאנתי לחבשן. ובאמת לא אדע דבר אשר ככה יְנַוֵל קלסתר איש צעיר, או אשר ככה יטבע בכל תוי פניו ארשת צניעות־מעושה, אם לא ארשת מובהקת של התחסדות וזקנה. משקף, כנגד זאת, יש בו טעם מפורש של גנדרנות והעמדת פנים. עד כה לא נזקקתי לא לזו ולא לזו. אולם הנה הכברתי כלשהו בפרטים האלה שסתם־אישיים הם, ואשר, סוף סוף, במעט נחשבו. דיֵני אם אוסיף ואומר כי מזגי חמום, פוחז, לוהט, מתלהב – וכי כל ימי מעריץ מסור הייתי לנשים.

ערב אחר בחורף שעבר נכנסתי לתא בתאטרון פ–, יחד עם חבר, מר טֶלְבּוֹט. היה זה ערב של אופרה, והתכניות בשרו גדולות ונצורות, וימלא הבית מפה־אל־פה. אכן, אנחנו הספקנו להשיג את המושבים הקדמיים אשר נשמרו לנו, ואשר אליהם, בעמל־מה, רָפַקנו דרכנו.

משך שעתים שם רעי, אשר היה משוגע־למוסיקה, כל מעיניו בבימה; ועד־כה־וכה התבדרתי אני בסקירת הקהל אשר בעיקרו מורכב היה עִדִית העיר ממש. אחרי אשר נוכחתי בדבר הזה, אומר הייתי להסב עיני אל ה־ prima donna, והנה רותקו וסומרו אל דמות באחד התאים הפרטים אשר פסחתי עליהם בסקירתי.

אלף שנים אם אחיה, לעד לא אשכח את עצמת־הרגש בה התבוננתי אל הדמות הזו. דמות אשה היתה זו, היפהפיה מכל אשר חזיתי מעודי. הפנים מופנות היו אל הבימה כדי כך שדקות־מספר נבצר ממני לראותן כמו, ־ אולם התוכן אלוהי היה; אין מלה אחרת אשר תמצא לתאר את תפארת התואם – ואף המלה “אלוהי” נראית חלושה עד־לגחוך ככתבי אותה.

קסמה של חמדת־תואר באשה – כֶּשֶׁף החנניות הנקבית – תמיד היה זה כוח אשר קצרה ידי מעמוד בפניו; אולם פה היה החן באנושי, בהתגלמותו, ה־beau idéal של חזיונותי המרקיעים והנלהבים ביותר. הדמות, אשר מבנה התא הניח לראותה כולה כמעט, היתה גבוהה משהו מן הממוצע, וכמעט־כמעט קרְבָה אל המלכותי, בלא הגיע עדָיו ממש. מְלֵאותה וסגלגלותה השלמה משיבות־נפש היו. הראש אשר רק ערפו נראָה, התחרה בחטובו בזה של פְּסִיכֶה היונית. וכובע הדור של gaze aérienne הציגהו לראוה יותר משהסתירו. זרוע ימינה תלויה היתה על מעקה התא, ובתָאֳמה הכָּלול העבירה חִיל בכל יצורַי. חלקה העליון של זו נתון היה בכפלי אחד השרוולים הפתוחים הרפויים המהלכים עתה באפנה. זה גלש אך מעט למטה מן המרפק. מתחת לו היה שרוול תחתון מעשה איזה בד דקיק, הדוק, שאחריתו חַפָּּת מלמלה יקרה, חננית על פסת־היד, גלוש וחשוף אך את האצבעות הענוגות לבדן, אשר על אחת מהן התנוצצה טבעת יהלום, שמיד ראיתי כי מופלגת היא בשויה. את הסגלגלות הנהדרה של אמת־היד הלם יפה צמיד אשר עטר לה, אף הוא קָשוט ונעטר נֵזר אבני־חן, המעיד, במלים שאין לטעות בן, גם על עושר הגבירה גם על אנינות־טעמה.

מחצית השעה, למִצער, לטשתי עיני אל צלם־המלכה הזה, משל כאלו הפכתי אבן פתאום; ובתוך פרק־זמן זה עמדתי על מלוא עצמת כל מה שנאמר או הושר בדבר “אהבה עם ראיה ראשונה” ועל מלוא אמתותו. רגשותי נבדלו לגמרי מכל אשר ידעתי עד הֵנה, אף נוכח המהוללות שבדוגמות חמדת־אשה. זיקת נפש אל רעותה, זיקה אשר בת־בלי־הסבר היא וכן, אנוס אני לאמור, מגנטית, כמו רתקה, לא רק את עיני, כי אם גם כל כח מחשבה ורגש בי, אל הדבר הנהדר אשר לפנַי. ראיתי – הרגשתי – ידעתי כי עד־מעמקַי, עד־שגעון, עד־אין־הָשׁיב מאוהב הנני – וזאת אף בטרם אראה את פני הנאהבת. וכה לוהטת היתה התשוקה אשר בערה בי, עד כי באמת האמנתי שלא תִשוך כלל, או רק מעט, אם יתברר כי תוי פניה, אשר עֲדֶן לא ראיתים, מן השכיחים הם: כח יוצא־כְּלל הוא טבע האהבה האמתית היחידה – האהבה עם ראיה ראשונה – וכה מועטה, לאמתו של דבר, תְלותה במסבות החיצוניות אשר אך לכאורה תחוללנה אותה ומשלו בה.

עודי אחוז בחבלי הערצה אל החזות הזאת הנחמדה, ורִגשת־פתאום אשר נפלה בקרֶב הקהל גרמה לה להסֵב פְלג־ראש לעומתי, עד כי ראיתי את חתך דיוקנה כולו. יפיו של זה עלה אף על אשר שערתי – ועם זאת היה בו דבר־מה אשר אִכְזבני בלא אשר אוכל לאמור אל־נכון מהו. “אכזבני” אמרתי, אולם לא זוהי המלה הראויה. הרגשותי הושבחו גם נעלו בבת־אחת. פחות מן הגעש נאצל עליהן ויותר מן ההתלהבות השלֵוה – מן המנוחה הנלהבת. הֲלך־רגש זה אולי העירהו מַבּע־המַדונה והמטרונית אשר לפניה; ועם זאת מיד הבינותי כי לבטח לא זה לבדו הוא שגָרַם. היה עוד דבר־מה – איזה רז אשר נפלא ממני – איזו ארשת בפנים אשר הֵפֵרה מנוחתי כלשהו עם שהגבירה את התענינותי ברב. לאמתו של דבר, נתון הייתי בעצם אותו הלך־הנפש אשר בו נכון איש צעיר ונוח־להתפעל לכל מעשה של הפרזה. לוא לבדה היתה הגברת, בלי ספק נכנסתי אל תאה ולקחתי עמה דברים; אולם שחק המזל ושנים היו עמה – אדון אחד, ואשה יפה־להפליא, אשר נראָה בעליל כי צעירה היא בשנים אחדות מרעותה.

בלבבי עינתי אלף דרכים להתודע בהן אל הקשישה שבגברות השתים, או, לפי שעה, מכל מקום, לראות את יפיה ראיה ברורה יותר. מעתיק הייתי את מקומי סמוך יותר למקומה, אולם מחמת גדישות התאטרון היה הדבר מן־הנמנע; וחומרת המקובלות אסרה, זה־מקרוב, אסור גמור על השמוש במִשְקף־האופרה במקרה אשר כזה, אף אלו שחק לי מזלי והיה עמי זה – אבל לא היה – ועל כן נואש הייתי.

לבסוף גמרתי בדעתי לפנות אל רֵעי.

“טלבּוֹט”, אמרתי, “לך יש משקף־אופרה, תנהו־נא לי”.

“משקף־אופרה! – לא! – וכי מה אתה סבור אעשה אני במשקף־אופרה?” בזאת נפנה בקוצר־רוח אל הבימה.

“אבל, טלבוט”, המשכתי, תופס בכתפו, “הלא תשמע לי? רואה אתה את התא הלז? – שם! – לא, השני. – הראית מימיך אשה יפהפיה כזאת?”

“יפה היא מאד, בלי־ספק”.

“תמהַ אני מי היא זאת”?

“מה, בשם כל מלאכי־עליון, אין אתה יודע מי היא? ‘בכך כמו תוכיח כי אתה עצמך בלתי־ידוע’, הלא היא מַדם לָלֶן המהוללה – יפת־היום par excellence, ושיחת העיר כולה. גם עשירה היא לבלי־חק – אלמנה – ובת־זוג דגולה מרבבה – אך זה הגיעה מפריס”.

“מכיר אתה אותה?”

“כן – יש לי הכבוד”.

“התְוַדְעֵנִי?”

“לבטח – במֵירב העונג; ומתי?”

“מחר, באחת, אפגשך אצל ב־”.

“יפה מאד; ועתה אנא עצור בלשונך, אם תוכל”

בדבר הזה האחרון הוכרחתי לשמוע לעצת טלבוט; שכן נקט מנהג חֵרְשוּת נחושה לגבי כל שאלה או רמיזה נוספת, ומוֹתר הערב לא שעה אלא למתרחש על הבימה בלבד.

בינתים לא הסרתי עיני מעל מדם ללן, ולבסוף זכיתי לראות את פניה מקֶדֶם תומָם. כלילות־חמדה היו אלו; זאת, כמובן, הגיד לי לבי קודם. אף לולא הניח טלבוט את דעתי לגמרי בנקודה זו – אולם אותו משהו סתום־מהָבֵן הוסיף להציקני. לאחרונה נמניתי וגמרתי כי אין חושַי משתאים אלא אל אי־זה מבע של רצינות, עצבות, או, נכון יותר, של לֵאות, אשר גרע משהו מן העלומים והרעננות אשר לַפּנים, אך לבעבור אֲצול עליהן הוד ועֶדנת מלאכים, ולשוות לה, כמובן, מבחינת מזגי המתלהב והרומנטי, ענין רב עשר מונים.

עודי זָן עיני ככה, נוכחתי לראות, לחרדתי הגדולה, מתוך זיע בלתי־נתפס כמעט אשר זעה הגברת, כי פתע הרגישה בלהט מבטי. אף על פי כן, מוקסם הייתי לגמרי, ונבצר ממני להַשעות עין, ולוא לרגע. היא הֵצֵדה פניה, ושוב לא ראיתי כי אם את החמוק החָצוב אשר לקדקדה. כעבור דקות מספר כמו לוא סקרנותה המריצתה לראות אם מביט עודני, שוב הסבה ראשה לאטה ושוב פגשה במבטי היוקד. עיניה האפלות הגדולות שפלו כהרף־עין, וסומקה עזה פרחה בלֶחיה. אולם מה נתמהתי לראות כי לא די שלא נתנה ראש שנית, כי אף העלתה מחגורתה דו־מִשקף ­– הגביהתהו – כִּוְנתו – ואחר התבוננה בי בעדו, במחשבה ובשום־לב, משך כמה דקות רצופות.

לו חזיז נפל לרגלי לא היתה תדהמתי עזה יותר – רק תדהמה – לא מורת רוח, לא שאט־נפש כלשהי; אף כי מעשה כה מחוצף מצד כל אשה אחרת עלול היה לעורר מורת־רוח או שאט. אולם הדבר כולו נעשה במנוחה כה רבה – בקור־רוח כה רב – בשלְוָָה כה רבה – בפנים מפיקות רום־מעלה, בקצרה – עד כי לא נכר כאן מאום מעזות־מצח סתם, ולא היו בי כי אם הרגשות התפעלות ופתיעה.

הבחנתי כי, כהגביהה את המשקף¹ ראשונה, כמו אמרה די בסקירה חטופה, וכבר היתה מצניעה את המכשיר, והנה כמו נמלכה בדעתה ותגביההו שוב, וככה הוסיפה להתבונן בי בנוקב משך כמה דקות רצופות – חמש דקות למצער, בטוח אני.

המעשה הזה, שבלתי־רגיל הוא כל כך בתאטרון אמריקאי, עורר רבים מאד להסתכל, אף הֵסב רחש, או המיה סתומה, בקרֶב הקהל, דבר אשר רגע מִלאני מבוכה, אבל לא עשה כל רושם מפורש על מדם ללן.

אחרי אשר השביעה את סקרנותה – אם זה היה הדבר – שמטה את המשקף, ובמנוחה שבה לשית לבה אל הבימה; וחתך פניה מופנה היה עתה לעומתי, כבתחלה. הוספתי להסתכל בה בלי־חשׂך, אף כי היטב יָדֵעַ הייתי בגסות התנהגותי. עוד מעט וָאַרְא והנה זע הראש אט וקמעה; ועד מהרה נוכחתי לדעת כי, בעוד היא משימה עצמה כמביטה אל הבימה, הרי בעצם מתבוננת הגברת בשום־לב בי עצמי. למותר לאמור מה היתה השפעת התנהגות אשר כזאת, מצד אשה מצודדת־לב כל־כך, על רוחי הרגשנית.

אחרי אשר ככה בחנתְני ובדקתְני משך רבע־השעה אולי, פנתה מושאת־תשוקתי הנאוה בדברים אל האדון הנלוה עליה, וכדַבְּרה ראיתי ברור, על־פי מעופי־עין שניהם כי השיחה נוגעת בי עצמי.

עם גמר השיחה, שוב נפנתה מדם ללן אל הבימה, ודקות אחדות נראתה שקועה בהצגה. אפס כתום פרק־הזמן הזה נסערתי לבלי־חק לראותה שולפת, בַשניה את המשקף התלוי על צדה, נבטת נכחי כבתחלה, ובהתעלם מהמית הקהל המחודשת, סוקרת אותי, מכף־רגל ועד ראש, באותה שלוַת־פלא אשר קודם כה שִׂמחה את רוחי וָתַּכֵּהָ בתמהון.

מנהג יוצא־כלל זה, אשר מסך בי קדחת התרגשות גמורה – שגעון אהבה מוחלט – אִמְצני יותר משהרגיזני. בטֵרוף סגידתי הנלהבת, לא זכרתי כי אם את יֵשותה והוד־חמדתה של הדמות אשר לנגד עיני הלטושות. ברגע־של־כּוֹשֶר, כאשר דִמִיתי כי הקהל נתון כולו לאופרה, צדתי לבסוף את מבטה של מדם לַלַן, ובו־ברגע החויתי קידה קלה אך מפורשת.

היא האדימה עד־מאד – אַחַר הִשְעתה עיניה – אחר הביטה על סביביה אט ובזהירות, כמדומה על־מנת לראות אם הובחן במעשִׂי הפחוז – אחר רכנה לעומת האדון היושב לצדה.

עתה חדרתני עד־לבְעור ההרגשה כי העוֵיתי עשׂה, ואירא כי אך הוקע תוקיעני כרגע; ואלו במוחי רחפה, חפוזה וטורדת, חזות אקדחים ביום־מחר. אכן, הרבה וכהרף־עין הונח לי, כאשר ראיתי כי הגברת אך תמסור לאדון תכנית־מחזה בלי אומֶר; אולם הקורא אפשר יציר לעצמו כהוא־זה מתמיהתי – מהשתאותי העמוקה – ממבוכתי הפרועה, מבוכת לב ונפש – כאשר, כעבור הרף־עין, אחרי הציצה שוב בגנֵבה על סביביה, הניחה לעיניה האורות להנָבֵט תומָם והָכֵן אל עינַי אני, ואחר, בחיוך קלוש, חשוֹף קו מצהיר של שִׁנֵי־פנינים, החְוְתה בראשה שתי כפיפות־הֵן ברורות, מוטעמות וחד־משמעיות.

אין טעם, כמובן, להתעכב על חדוָתי – שׂיא־התלהבותי – על גְאוֹת לבבי בלי־מצָרים. אם אי־פעם עבר אדם על דעתו מעוֹצר אוֹשֶׁר, הייתי אני האיש ברגע ההוא. אהבתי. זו היתה אהבתי הראשונה – כך היתה הרגשתי. היתה זו אהבה־במְרומיה – בל־תתוֹאַר. היתה זו “אהבה עם ראיה ראשונה”; ועם ראיה ראשונה גם הוערכה והוּשבה.

כן, הוּשבה, כיצד ומדוע־זה אפקפק בכך גם רגע. מה בנין אחר יכול הייתי להעמיד על התנהגות אשר כזאת, מצד גברת כה יפה – כה עשירה – כה מושלמת בעליל – כה יקרת־הליכות – כה רמת־מעמד בחברה – כה כבודה־בתכלית מכל הבחינות, כאשר נראתה לי מדם ללן? כן, אהוב אהֵבַתני – כנגד התלהבות אהבתי השיבה התלהבות עִוֶרת – חדלת פְּשָׁרָה – חדלת־חשבון – נצחת – ונטולת כל־סיָג כשלי! אכן, את הדמיונות וההגיונות האלה משיבי־הנפש הפסיקה עתה ירידת המסך. הקהל קם; ותכף בא השאון הרגיל. עזבתי את טלבוט בפתאום ובכל מאמצַי עמלתי להדחק ולקרב יותר אל מדם ללן. חפצי זה לא עלה בידי, בעֲטִי ההמון, ולכן נואשתי לבסוף מן הרדיפה, ואשים פעמי בַיתה; וכנגד אכזבָתי על אשר נמנע ממני לגעת אף באמרת שמלתה, התנחמתי במחשבה כי למחרת היום יציגני טלבוט לפניה, כיאה וכמקובל.

אותו מחר בא לבסוף; לאמור, שחרוֹ של יום דרך לאחרונה על ליל־יְגיעה ארוך וקצר־הרוח; ואַחַר היו השעות עד “אחת” זוחלות־כשבלולים, נכֵאות, אין־סְפור. אבל אף סטמבוּל, אומרים, יש לה אחרית, וענוי־הצפיה הממושך בא עד־אחרית. הִכה השעון. כתום הצליל האחרון, נכנסתי אצל ב־ ודרשתי לטלבוט.

“איננו!” אמר המשרת, משרתו של טלבוט.

“איננו!” החזרתי, מרתיע וכושל חצי מנין פסיעות לאחור – “הבה ואומר לך, אישי הטוב, כי הדבר הזה לא יתכן ולא יסכון כל־עיקר; מר טלבוט אינו נעדר. מה זאת אומרת?”

“מאומה, אדוני; רק שמר טלבוט איננו. זה הכל. הוא יצא אל ס־, תכף לאחר פת־שחרית, וצוה לאמור כי לא יהיה עוד בעיר משך שבוע”.

עמדתי שְׁתוק־בעתה־וחרון. בקשתי להשיב, אך לשוני דבקה אל חכי. לאחרונה סבותי על עקבי, מכחיל בחימה, ומעַתד בלבבי את כל מטֶה בני־טלבוט אל מעמקי צלמות. נראֶה בעליל כי ידידי אנין־הדעת, קנאי־המוסיקה שכח את וִעודו עמי – שְׁכחו תכף לקביעתו. מעולם לא היה מקפיד במאד לקים את דברו. לא היתה תקנה כך; עמֵל כמיטב יכלתי להשכיח את רִתחתי, נשרכתי לי במעלה הרחוב, ואני תוקף כל גבר מודע אשר אפגוש בחקירות בטֵלות על מדם ללן. מתוך השמועה ידועה היא, כך נמצאתי לָמד, לַכל – לרבים, ידועה היא למראֶה – אולם זה לה אך שבועות ספורים לשִׁבתה בעיר, ועל כן מעטים מאד הם אשר יכירוה פנים. אלה המעטים באשר עודם זרים־ביחס, לא יוכלו, או לא יאבו, להרשות לעצמם להציגני לפניה אגב בקור רשמי של שחרית. עודי עומד כך, נואש, מסיח עם שלשיַת ידידים במוּשָׂא־לבבי העליון־על־הכל, והנה המוּשָׂא עצמו חולף על פנינו.

“חי־נפשי, הנהי!” קרא האחד.

“יפה־להפתיע!” הכריז השני.

“מלאך עלי־אדמות!” התיז השלישי.

נשאתי עינַי; ובמרכבה פתוחה אשר קרבה אלינו, עֲבור ברחוב לאִטה, ישבה הדמות המצודדת מן האופרה, בלוית הגברת הצעירה ממנה אשר ישבה עמה בתאה.

“רעותה גם היא עומדת־בצעירותה להפליא”, אמר האחד מן השלושה אשר דבר ראשונה.

“להדהים”, אמר השני; “עדין מזהירה היא גם הַזְהֵר; אולם האמנות תפליא לעשות. על דברתי, מראֶהָ טוב משהיה בפריס לפני חמש שנים. אשה יפה היא עדין; – אינך סבור, פרואסר? – סימפסון, רצוני לאמר”.

“עדין!” אמרתי, “מדוע לא תהי כן? אולם כנגד חבֶרְתה הריהי כנר־אגמון לעומת כוכב־הערב – גחלילית לעומת נוגה־צפון”.

“חַ! חַ! חַ! – ראֵה, סימפסון, הרי אתה חכם־להתמיה בגִלוי תגליות־מקוריות, רצוני לאמר”. וכאן נפרדנו, כשאחד מן השלושה מתחיל לפזם פזמון ווֹדֶוִיל עלז, אשר ממנו לכדה אזני רק את השורות –

Ninon, Ninon, Ninon ă bas –

A bas Ninon De L’Enclos!

במהלך המערכון הזה היה, מכל־מקום, דבר אחד אשר הביא לי נחמה רבה, אף כי כּלכּל את התשוקה הבוערת בי. כאשר עברה־התגלגלה מרכבת מדם ללן על פנינו, הבחנתי כי הכירתני; וגדולה מזו, בּרֵך ברכתני, בנעלֶה מכל החיוכים אשר יצוירו בדמיון, בסמן הכרה ברור ומפורש.

אשר להתוָדעות, נאלצתי לחדול מקוות לה, עד בוא העת וראה טלבוט לנכון לשוב מן הפְּרזים. בינתיים הייתי מתמיד לשחֵר כל מקום־ידוע־שם של שעשועי פומבי; ולבסוף, בתאטרון בו ראיתיה ראשונה, זכיתי באושר העלאי לפגוש בה ולשוב להחליף עמה מבטים. אכן, הדבר הזה לא ארע אלא מקץ שבועים. עד אז שואל הייתי ודורש לטלבוט במלונו, מִדֵי יום, ומדי יום אחזתני עֲוית־חֵמות לשמע ה“לא בא עוד” מפי משרתו.

בערב המדובר, אפוא, הייתי נתון במצב שאינו רחוק משגעון. מדם ללן, הוגד לי, פריסאית היא – זה־מקרוב הגיעה מפריס – כלום לא יתכן כי תשוב פתאום? – תשוב בטרם יחזור טלבוט – וכלום לא יתכן כי בזאת תאבד ממני לעד? נוראה היתה המחשבה מנשוא. הואיל ועתיד אשרי מונח היה בכף, גמרתי אומר לפעול בחֲלֵטות־גבר. בקצרה, עם גמר המחזה, התחקיתי אחר הגברת עד למעונה, רשמתי לי את הכתובת, ולמחרת בבוקר שלחתי לה מכתב שופע ומלוטש, בו שפכתי את כל לבי.

בוטים היו דברי, גלויים – בקצרה, חדורי עצמת־רגש. מאום לא הסתרתי – אף לא את חולשתי. הזכרתי את המסבות הרומנטיות של פגישתנו הראשונה – אף את המבטים אשר חלפו בינינו. הפלגתי ואמרתי כי בטוח אני באהבתה; ואת הבִּטחה הזאת, הם עזוז מסירותי שלי, הבאתי כשני צדוקים להתנהגותי, שבלעדי זאת הלא אין לה כפרה. כצדוק שלישי הבאתי את פחדי פן תעזוב את העיר בטרם תמצא לי שעת־הכושר להתודעות רשמית. בסיום האגרת, סעורת־ההתלהבות מכל שהועלה על־גליון, תארתי בגלוי־לב את מעמדי החמרי – את רב־עשרי – ואציע את לבבי ואת ידי.

מעונה צפיה חכתי לתשובה. אחרי עבור מאת־שנים, כמדומה, באה זו.

כן, בוא באה. עם כל שיֵרָאֶה הדבר רומנטי, באמת קבלתי מכתב ממדם ללן – מדם ללן היפה, העשירה, הנדגלה. עיניה – עיניה הנהדרות לא הזימו את לבבה האציל, כצרפתיה אמתית נשמעה למצוות בינתה הכֵּנות – ליצירי לבבה הנדיבים – מתוך בוז לגנוני ההתחסדות המוסכמים של העולם. היא לא בזתה את ידי המושטת, לא חסתה בשתיקה, לא החזירה את מכתבי בלא לפתחו. לא כי אף שלחה אלי בתשובה מכתב כתוב בעצם אצבעותיה הענוגות. וזו היתה לשונו:

את הפתק הזה נאצל־הרוח נשקתי אלף־אלפי פעמים, ובגללו ודאי עשיתי עוד רבוא מעשים מוגזמים שעתה פרחו מזכרוני. אפס טלבוט עדין לא בא. אהה! לוא יכול לציר לעצמו אף כהוא־זה מן הסבל שגרם העדרו לידידו, הלא טס האיש כְּמוּר־המזג מיד לישועתי? מכל־מקום, עדין לא בא. כתבתי. הוא השיב. עסק דוחק מעכב אותו ־ אולם במהרה יחזור. מבקש הוא ממני כי אמשול ברוחי – כי אבצור את עזוז רגשותי –כי אקרא ספרים מרגיעים – כי לא אשתה משקה עז מיין הוֹק – וכי אעזֵר בתנחומות הפילוסופיה. הכסיל! אם לא יכול לבוא בעצמו, מדוע, בשם כל אשר שֵׂכל בו, לא יכול לצרף מכתב של הֶצֵג? שבתי וכתבתי אליו ואפציר בו כי יחיש אלי מכתב אשר כזה. על מכתבי השיב אותו משרת, בעפרון על גב המעטפה. הנָבָל חָבַר עם אדוניו בפרזים:

לאחר זאת, למותר הוא לאמר כי הקדשתי לאלוהי התופת את האדון כאת משמשו: – אולם הכעס לא הועיל הרבה, ונחמה בתלונה לא נמצָאה.

אולם עוד עצה אחת נותרה לי, היא עצת העזות הטבועה בי. עד כה עמדה לי יפה, ועתה גמרתי אומר להִוָּעֵל בה עד־תום. לבד מכך, לאחר חליפת האגרות בינינו, מה מעשה של העדר־נמוסים סתם אוכל לעשות, עד גבול ידוע, וחשבתהו מדם ללן לי לחטא? מאז פרשת המכתב, נוהג הייתי לִצְפּות את ביתה, וככה גליתי כי, בבין־השמשות בקֵרוב, רגילה היא לשׂוּחַ, באין עמה מלַוה מלבד כושי אחד עוטה־שׂרד, בככר פומבית הנשקפת אל חלונות מעונה. פה, בתוך הבוסתנים המלבלבים והמצֵלים, באפלולית האפורה אשר לערב חצות־קיץ, ראיתי לי את שעת־הכושר ואקח עמה דברים.

על־מנת להיטיב הַטְעוֹת את המשרת הנלוה אליה, עשיתי זאת דרך־בטחה כמודע ותיק וקרוב. בישוב־דעת פריסאי־לאמתו, נענתה מיד, ולשלום הושיטה יד קטנה המלבבת מאין־כמוה. המשַׁמש נרתע לאחור מיד, ובלבבות מלאים־על־גדות שוחחנו באריכות ובלא־סוּגוּת על אהבתנו.

הואיל ובדבור רהוטה היתה האנגלית של מדם ללן אף פחות מבכתיבה, בהכרח היתה שיחתנו צרפתית. בלשון־מֶתק זו, היאה כל־כך לַתשוקה, נתתי פורקן להתלהבות טבעי הנמהרת, ובצחות־לשון ככל אשר אוכל פצרתי בה להֵאות לנשואים מיד.

לשמע קוצר־הרוח הזה חיכה. נאחזה בנמוק הנושן של דרך־ארץ – אותו דחליל המונע רבים כל־כך מאושר עד אשר יחלוף עולמית הסכוי לאושר. במֵירב הפחזות הודעתי בקרֶב ידידי, הֵעירה, כי חפץ אני להתודע אליה – ובכך הודעתי כי איני מודע אליה – כך, אפוא, לא יתכן עוד להעלים אימתי הכרנו איש את רעותו בראשונה. ואחר רמזה, בסומק־מה, עד־מה קרוב היה מועד הכרותנו זאת. נשואים מיד יהיו דבר אשר־לא־כן – דבר־לא־מהוגן – דבר שהוא בחזקת outré. כל זאת אמרה בכמין תמימות מקסימה אשר לִבּבתני עם אשר העציבה ושכנעה אותי. כן אף הפליגה הגברת והאשימתני, דרך־צחוק, בבהילות – בפחזות. היא שאלה ממני לזכור כי בעצם אף אינני יודע מי היא – מה סכוייה, קשריה, מעמדה בחברה. היא בקשה ממני, אך באנחה, לשוב ולשקול את הצעתי, ותקרא לאהבתי כִּסְלָה – אור־שולָל – משאת־בדים או דמיון בת־רגע, בריאה פורחת וערטילאית שיותר משחוללה הלב חוללה הדמיון. את הדברים האלה הגתה בעוד צללי הדמדומים המתוקים מתחשרים ומאפילים על סביבנו – ואחר, בלחיצת־יד רכה, לחיצת יד־פֵיָה, הרסה, בבת־רגע אחת מתוקה, את כל הבנין המפולפל אשר כוננה.

השיבותי כמיטב יכלתי – כאשר ישיב אך אוהב אמתי. באריכות ובהתעקש דברתי על מסירותי, על תשוקתי – על יפיה המופלג, ועל הערצתי הנלהבת. בסיום דברי עמדתי, בחותך, על הסכנות אשר בהן רצוף אורח האהבה – אותו אורח האהבה האמתית שלעולם אינו מתנהל למישרים – ומכאן הסקתי מסוכן הוא להאריך אותו אורח שלא־לצורך.

נמוק זה האחרון כמו הֵרַך סוף־סוף את קשי החלטתה. לבה נכמר בקרבה; אולם יש עוד מניעה, אמרה, אשר ברי לה כי לא חשבתי עליו כראוי. זוהי נקודה עדינה – עדינה במיוחד כאשר תעוררנה אשה; בהזכירה אותה, רואה היא כי עליה להעלות את רגשותיה קרבן; אפס, למעני, לא יִקַּר כל קרבן. כונתה לשאלת הגיל. היודע אני – היודע אני תומם באי־התאמה זו שבינינו? כי יעלה גיל הבעל בשנים מספר – אף בחמש־עשרה או עשרים – על גיל אשתו, דבר זה מתקבל על דעת הבריות אף נאה הוא בעיניהם: אבל היא תמיד סבורה היתה כי שנות האשה לעולם אל להן לעלות במספר על שנות הבעל. אי־התאמה ממין בלתי־טבעי זה, תכופות מדי, אהה! גורמת היא חיי מְרוּדִים, והנה היא ידוע לה כי גילי אינו למעלה משתים־ועשרים; ואני, כנגד זאת, אולי איני יודע כי שנות יוזֶ’ני שלי רבות מכך בשעור נכר עד־מאד.

בכל אלה היה משום אצילות־נפש – יְקר־תום – אשר ענגוני – אשר לבבוני – אשר לנצח סִמְרְרו את אזיקי. כמעט ולא יכלתי לבצור את עזוז־הרגש אשר עברני גם שטפני.

“יוז’ני מתוקתי”, קראתי, "מה כל הדבר הזה אשר תאמרי? שנותיך רבות במדה ידועה משנותי, אך מה אפוא? מנהגיו של עולם הלא אינם אלא הבלי־הבלים מוסכמים. לאותם אוהבים כמותנו, מה חלוק בין שנה לשעה? אני בן עשרים־ושתים, את אומרת; יהי כן: בעצם רשאית את לאמור, תכף־ומיד, כי כבן עשרים־ושלוש הנני. והנה את עצמך, יוז’יני יקירתי, מספר שנותיך אי־אפשר שהוא יותר – אי־אפשר שהוא יותר – שהוא יותר – מ – מ ־ מ – "

פה החרשתי בת־רגע, מצפה לכך שתפסיקני מדם ללן ותפֵרש מה גילה הנכון. אולם אשה צרפתיה בנדיר תגיב במישרים, ובהשיבה על שאלה מכבידה, תמיד יש עמה איזה פֶּטֶר־מענה מעשי משלה. במקרה הנכחי שמטה לבסוף יוז’ני, אשר זה רגעים מספר כמו מחפשת היתה משהו בחיקה, מִזעֶרת אל הדשא, ואת זו הרימותי מיד ואגיש לה.

“החזק בה!” אמרה, אגב חיוך מן המצודדים אשר בחיוכיה, “החזק בה למעני – למען זאת המצוירת פה ציור חונפני ביותר, לבד מזאת אולי תגלה, בגב הזוטית הזאת, את עצם המענה אשר כמו תבקשהו. אמנם, מחשיך עתה – אבל תהיה לך שהות לבדקה מחר בבוקר. עד כה וכה, לוֵה תלוֵני הביתה הערב. ידידַי אומרים לערוך איזו מסבת נגינות קטנה. כן אוכל להבטיחך משהו זמרה נאה. אנו הצרפתים איננו כלל נוקדים כמוכם האמריקאים, ולא אתקשה להגניבך, בתורת מודע ותיק”.

בזאת נטלה את זרועי, ואני לִויתיה לביתה. המעון נאה היה למדי, ומרוהט, סבור אני, בטוב־טעם. אכן, בנקודה זו האחרונה כמעט איני מוסמך להוציא משפט; כי אפלולית שרתה בַּכל כשהגענו; ובכְּבודים שבמעונות האמריקאיים כמעט לא יראו אורות, בתקופת הקיץ הלוהטת, בשעה זו הנעימה בשעות היום. שעה לערך אחרי בואי הודלקה אמנם מנורה סכוכה בטרקלין הראשי; והחדר הזה, נוכחתי לראות אפוא, ערוך היה בטוב־טעם בלתי רגיל ואף בפְאֵר; אבל שני חדרים אחרים שבאגף, אשר בהם בעיקר התאספה החבורה, עמדו כל הערב כולו בצִלָּה נעימה עד־מאד. אכן זה מנהג מחוכם, המניח לאנשים למִצְער בחירה בין אור וצל, וידידינו מעבר־הים אך השכילו לנקטו תכף־ומיד.

הערב אשר ככה בליתיו היה בלא־תפונה המעַנֵג מכל אשר ידעתי מעודי. מדם ללן לא הפריזה בכשרונות הנגינה של ידידיה; וכַזמרה אשר שמעתי כאן לא שמעתי מעולם בשום חוג פרטי מחוץ לוינה. הנוגנים רבים היו ומצוינים. השירה שירת גברות היתה בעיקר, ולא היה מי שלא ייטיב זַמֵּר. לבסוף, כהִשָׁמע קריאה נחרצה אל “מדם ללן”, קמה כרגע, בלא העמדת־פנים וערעור, מן הדרגש אשר עליו ישבה לצדי, ובלוית אדון או שנים וידידתה שמִן האופרה, פנתה אל הפסנתר שבַטרקלין הראש. אמרתי ללוותה בעצמי, אבל הרגשתי כי, בשים־לב למסבות כניסתי אל הבית, טוב־טוב לי להשאר במקומי באין־מבחין. ככה נִטלה ממני ההנאה לראותה, גם אם לא הנאת שמיעתה, בְּזַמרה.

הרושם אשר חוללה בנכחים כמו חשמלי היה – אבל הִפּעֲלותי אני היתה אף יותר מכך. לא אדע איך אתאר זאת כּמוֹ, קצת נבעה, בלי ספק, מן האהבה בה הייתי חדור; אולם בעיקרה, מהיותי משוכנע ברגישותה המופלגת של המזמרת. יפָּלא מן האמנות לָחון מנגינה או קטע־שיר הטעָמה לוהבת יותר מזה שלה. הגיָתה את הרומנסה באוֹתֶּלוֹ – נעימת קולה בהַביעה את המלים “Sul mio sasso”, בַקַפּוּלֶטִי – עודה מצלצלת בזכרוני. צליליה הנמוכים היו דבר־פלא ממש. קולה כלל שלש אוֹקְטָבות שלמות, מקוֹנטראלטוֹ D ועד לסופּרַנו הגבוה D, ואף כי חזק היה דֵי מַלֵּא את אולם סן־קרלוֹס, הפיק, בדיקנות מדוקדקת ביותר, כל קָשֶׁה בִיצירה קולית – עלֹה ורדֶת סולמות, סלסולי־סיום, או fiorituri. בנעילת הסוֹנַמְבּוּלָה הטביעה רושם מופלא ביותר במלים:

Ah! Non guinge uman pensiero

Al content ond 'lo son piena.

פה, מְחַקה את מַלִיבְּרַן, שִׁנתה מן הפסקה המקורית של בֶּלִינִי, וקולה ירד אל הטנור G , אשר, אגב מַעֲבר מהיר, עלתה אל ה־G מעל לבית שבסופרנו, פָּסוֹחַ על פְּסיקה בת שתי אוקטבות.

כקומה מאצל הפסנתר לאחר מעשי־נסים אלה של תפוקת קול, חזרה לשבת לצדי; אז הגדתי לה, במלים נלהבות ביותר, עד־מה שמחתי בזמרתה. על פתיעתי לא אמרתי כלום, ועם זאת אכן נפתעתי נאמנה; שכן משום חלישות־מה, או, נכון יותר, משום משהו רפיפות רוטטה שהיתה בקולה בשיחה רגילה, נכון הייתי לצפות כי בזמרה לא תצטיין כלל.

עתה היתה שיחתנו ארוכה, רצינית, בלתי־מופרעת, וחדלת סוגות כלשהי. לבקשתה ספרתי הרבה מפרשיות חיי בשחרותם, ועצורת־נשימה הקשיבה לכל מלה שבספור־המעשה. אני לא הסתרתי דבר – הרגשתי כי איני זכאי להסתיר דבר – הרגשתי כי איני זכאי להסתיר דבר – מאהבתה־אֱמונים. מתוך שעודדני תום־לבה בנקודה העדינה של גילה, לא די שהעליתי, בפתחון־לב שלם, פרטים מחטאי הזוטים המרובים, אף הודיתי תומָם באותם מומי נפש ואף מומי גוף, אשר גלוים, ככל שהוא מצריך מדה גדולה יותר של אומץ, יותר הריהו בחזקת עדות־אהבה ודאית. נגעתי בעבֵרות ימי־למודַי – בהתפרעויותי – בסביאותי – בחובותי – בעגבובַי, אף הפלגתי וספרתי על שעול שָׁחוף כלשהו אשר הציקני בזמן מן הזמנים – על שגרון נושן – על דקירת צִינית תורשתית – ובסִכום הדברים, על הרַכּוּת המרגיזה והמטרידה, אך המוסתרת עד כה בקפדה, אשר לעיני.

“בנקודה הזאת האחרונה'', אמרה מדם ללן, בצחוק, “כלל לא בחכמה עשית שהתודית; שכן, לולא הודוי, ברי לי כי איש לא היה מאשימך בפשע הזה. דרך אגב”, המשיכה, “כלום זכור לך – " וכאן דמיתי כי רואה אני ברור, אף בעצם האפלולית אשר בחדר, סומק מפציע בלחיה –”כלום זכור לך כלשהו, mon cher ami, עֵזר־העין הזה התלוי עתה בצוארי?”

כדַַברה גלגלה באצבעותיה אותו דו־משקף עצמו שכה הכביר עלי מבוכה באופרה.

“היטב־היטב – אהה! אזכור”, קראתי, ואני לוחץ בהמון־רגש את היד הענוגה המושיטה לי את המשקף לבדקו. היה זה צעצוע מרכב ומפואר, יְקר פתוחים וחוטי־זהב, ומתנוצץ באבני־חן אשר, אף באור הלקוי, לא יכלתי שלא להבחין ברוב ערכן.

“Eh bien! Mon ami”, שבה לדבר במשהו מאור־פנים אשר הפתע הפתיעני – “Eh bien! Mon ami” באמת־ובתמים בקשת ממני חסד אשר הואלת לכנותו יָקָר־מִמְחִיר. חפצת כי אתן לך את ידי ביום מחר, אם אֵאוֹת להפצֵרך – וכן אוסיף־נא, לחנוני לבבי אני – כלום לא רשאית אהיה לשאול ממך בתמורה מַתת –מתת קטנה מאד?"

“הגידי!” קראתי בעזוז אשר כמעט הסב אלינו את עיני החבורה, ורק נכחותם לבדה עצרה בי מנפול בפחז לרגליה. "הגידי מהי, “אהובתי, יוז’ני שלי, יחידתי! – הגידי מהי! – אבל, אהה, כבר נתונה היא בטרם תגידי”.

“אם כן אפוא תתגבר, mon ami”, אמרה, “למען יוז’ֶני אשר הבאת, על החולשה הקטנה הזאת אשר בה הודית לאחרונה – זו החולשה שנפשית היא יותר משהיא גופנית – ואשר, הבה אבטיחך, סותרת היא כל־כך את אצילות טבעך האמתי – נוגדת כל כך את תום אפיך הרגיל – ואשר, אם יונח לה עוד, ודאי תביאך, במוקדם או במאוחר, באיזה מצב בלתי־נעים ביותר. אתה תתגבר, למעני, על ההתחפשות הזאת הגורמת לך, כאשר תודה בעצמך, להכחיש, בשתיקה או במרומז, את רפיון ראיתך, כי אכן מכחיש אתה את הרפיון הזה כשאתה ממאן להזקק לאמצעי המקובל להחלץ ממנו. תבין אפוא, אם אומר כי מבוקשי הוא שתרכיב משקפים: ־ אי, הס! כבר הסכמת להרכיבן, למעני. קבל תקבל את הצעצוע הקט אשר בידי עתה, ואשר, אף כי מפליא הוא להועיל לָרואות, לא כביר ערכו, בעצם, כתכשיט. רואה אתה כי, על־ידי סבוב קל־שבקלים לכאן – או לכאן – אפשר לחבשו בחינת משקפים, או לתתו בכיס החזיה בחינת משקף. מכל־מקום, בצורה הראשונה, ודרך־קבע, כבר הסכמת אתה לשאתו למעני”.

הבקשה הזאת – כלום שומה עלי להודות? – הביכתני לא מעט. אולם התנאי שאליו צומדה לא הניח, כמובן, כל מקום שהוא לפקפוקים.

“כן אעשה!” קראתי, מלוא ההתלהבות אשר יכולתי לאזור ברגע ההוא. “כן אעשה – בשמחה־ובששון הסכמתי. מקריב אני כל רגש למענך. הלילה נושא אני את זה המשקף היקר, בחינת משקף, על לבי; אולם אך ידרוך שחרו של אותו בוקר בו יותן לי לקראך אשתי, אשימהו על – על חטמי – ושם אשאהו להבא עד־עולם, בצורה שהיא רומנטית פחות, ומהודרת פחות, אך שימושית בהחלט יותר, כחפצך”.

עתה נסבה שיחתנו על פרטי תכניותינו ליום המחרת. טלבוט, נודע לי מפי ארושתי, אך זה הגיע לעיר. אני אראהו תכף־ומיד, ואַשיג מרכבה, מסבת־הטרקלין אל־נכון לא תסתים לפני שתים; ולשעה הזאת יהיה כלי־הרכב בפתח; או אז, בערבוביה שאגב פרישת הקרואים, הנקל יהיה למדם ל. להכנס בה באין־מבחין. אז נבוא לביתו של כומר שיהיה נכון לשַׁמֵּש; שם ננשא, נניח את טלבוט ונצא למסע קצר למזרח; ומשיבי־הטעם שבכאן נניח להם לחוות דעתם על הענין ככל שיראו לטוב להם.

אחרי ערכנו את כל התכנית הזאת, פרשתי לי מיד, ואצא לחפש את טלבוט, אבל בדרך לא יכולתי להתאפק מהכנס אל בית־מלון, על־מנת לבחון את המִזְעֶרֶת; וזאת עשיתי בעזרת הזגוגיות רבות העצמה. מראה־הפנים היה יפה־להלל; – העינים הגדולות המזהירות ההן; – האף היוני הגאה הלזה; – שפעת התלתלים השחורים הללו! – “הה!” אמרתי לנפשי בעליצות, “אכן זה צלם אהובתי החי!” הפכתי את המזערת, ועל גבה גליתי את המלים – “יוז’ני בת עשרים ושבע שנים ושבעה חדשים”.

מצאתי את טלבוט בבית, ומיד הודעתיו את טוב מזלי. הוא הצהיר, כמובן, כי נדהם הוא להפליג, אך ברכני מקרב לב, והציע את עזרתו ככל אשר תמצא ידו. הקצרה, בצענו את תכניתנו לכל פרטיהן; ובשעה שתים בבקר, עשר דקות לבד לאחר הטכס, מצאתי את עצמי במרכבה סגורה עם מַדַם לַלַן – עם מרת סימפסון, עלי לאמור – ואנחנו נוסעים במהירות רבה אל מחוץ לעיר, במגמה צפונית־מזרחית.

טלבוט קבע לנו כי, הואיל ועתידים אנו להיות ערים כל הלילה, תהיה תחנתנו הראשונה בכפר ק – מרחק כעשרים מיל מן העיר, ושם נסעד פת־שחרית מוקדמת וננפש קמעה, בטרם נמשיך בדרכנו. בארבע בדיוק אפוא עצרה המרכבה בפתח הפונדק הראשי. ידי סמכה את אשתי הנערצה בצאתה, ומיד הזמנתי פת־שחרית. עד כה וכה הכניסוני אל לשכה קטנה, ונשב שם.

לעת הזאת כמעט דָרַך השחר אם לא האיר בוקר; וכהתבונני, כמכושף, אל המלאך אשר לצדי, עלה פתאם על דעתי הרעיון המוזר כי, בעצם, הרי זה לי הרגע הראשון ממש, מאז הכירי את החמדה המהוללה אשר למַדַם לַלַן, שמזמן לי העונג לראות מקרוב את החמדה הזאת באור־יום.

“ועתה, mon ami”, אמרה היא, נוטלת את ידי, ומַפסקת בכך את הֲלַךְ־ההרהורים הזה, “ועתה, mon cher ami, מאחר שהיינו לאחדים לבלי־הַפְרֵד – מאחר שנכנעתי ללהט הפצרך, ומלאתי חלקי בהסכם אשר בינינו – סבורה אני כי לא שכחת שגם עליך חסד קטן להעניקו – הבטחה קטנה אשר אתה אומר לקימה. אה! הבה אראה! הבה אזכור! כן; הנקל הוא לי להעלות בזכרוני בדיוק את דברי ההבטחה היקרה אשר הבטחת ליוז’ני בליל אמש. הקשב! ככה דברת לאמור: כן אעשה! – בשמחה־ובששון הסכמתי! מקריב אני כל רגש למענך. הלילה נושא אני את זה המשקף היקר בחינת משקף, על לבי; אולם אך ידרוך שחר אותו בוקר בו יותן לי לקראך אשתי, אשימהו על – על חטמי, – ושם אשאהו להבא עד־עולם, בצורה שהיא רומנטית פחות, ומהודרת פחות, אך שימושית בהחלט יותר, כחפצך; אלה היו הדברים בדיוק, בעלי היקר, האין זאת?”

“אמנם כן”, אמרתי: “זכרונך מצוין; אף אין בי כל נטיה, יוז’ני יפתי, להשתמט ממלא את ההבטחה המצערה הכלולה בהם. הנה! רואה? הולמות הן – באמת – לא כן?” ובזאת, אחרי התקיני הזגוגיות כדרך משקפים רגילות, שמתין בזהירות במקומן הראוי; ואלו מדם סימפסון, מיטיבה כובעה ומשכלת זרועותיה, ישבה תמורה ודרוכה על כסאי, ישיבה נוקשה ומדוקדקת כלשהו, אף בלתי־כבודה כלשהו.

“אל אלוהי האדירים!” קראתי, כמעט בעצם הרגע בו נכונה מסגרת המשקפים על חטמי – “הי! אל אלוהי האדירים! – וכי מה זה היה לזגוגיות האלו?” וכהסירי אותן חיש, הנחתין בשום־לב במטפחת משי, ואשוב ארכיבן.

אך אם, במקרה הראשון, ארע דבר אשר נתן בי פתיעה, הנה במקרה השני התעצמה פתיעה זו כדי תמהון; והתמהון הזה עז היה – מופלג היה – אכן רשאי אני לאמור כי מחריד היה. בשם כל נורא ואיום, מה פרוש הדבר? האוכל להאמין למראה עיני? – האוכל? ־ זו היתה השאלה, כלום זה – כלום זה – כלום זה פיקס? – ואלה – אלה – אלא כלום קמטים הם, בקלסתר פניה של יוז’ני ללן? ואהה! יופיטר, וכל האלים והאלות, הגדולים עם הקטנים! – מה – מה – מה היה לשנֶיה? מתעבר השלכתי את המשקפים ארצה, קפצתי על רגלי, וזקוף נצבתי באמצע החדר, מול מרת סימפסון, זרועותי למתני, ואני מגחך ומעלה קצף, אך עם זאת חדל־דִבֵּר כליל מאימה וחֵמה.

והנה אמרתי כבר כי מדם יוז’ני ללן – לאמור, סימפסון – דבורה האנגלי טוב היה אך במעט מכתיבה בשפה זו; ומשום כך היטב השכילה לבלי נסות כלל לדבר בה במסבות רגילות. אולם חרון־אף יוציא גברת מכל גדר; ובמקרה הנכחי יצאה מרת סימפסון מגדרה כדי־כך שנסתה להשמיע שיחתה בלשון אשר לא תבינה כמו.

“טוף, מסיה”, אמרה, אחרי סקרה אותי, בתמיהה מרובה, לכאורה, רגעים אחדים – “טוף מסיה! – אָס מה? אס מה יש עכשף? זה השָׁפָץ אחס אותך? אם לא מוצאת חן, בשביל מה לקנות החתול בשק?”

“בזויה שכמותך”, אמרתי, כלוא־נשימה – “את – את – אשמאית זקנה ונוכלת שכמותך!”

“שמאית? – סקנה? – אני לא כל־כך סקנה, סוף סוף אין לי אפילו יום אֶחת יותר מהשמונים־ושנים”.

“שמונים־ושתים!” פלטתי, נסעד אל הקיר – “שמונים ושתים מאות אלף חזיזים־ורעם! לפי המזערת הרי גילך עשרים־ושבע שנים ושבעה חדשים!”

“בטח! – סה נכון! – נכון מאות! אבל התמונה היא קְפַר מלפני זה חמישים־וחמש שנים. מתי אני אולך לתחתן עם אֵבעל אַשֵני שלי, מסיה ללן, בסמן ההוא עשו את אתמונה בשביל הבת שלי מבעלי אראשון, מסיה מואסאר!”

“מואסר!” אמרתי.

“כן, מואסאר!” אמרה, מחקה את מבטאי, אשר על צד האמת לא היה משובח כל־עיקר: “אס מה יש? מה אתה יודעת על סה מואסאר?”

“לא כלום, פַּלָצות זקנה שכמותך! – אינני יודע עליו כל מאום; רק שאי־אז קורא אחד מאבות־אבותי בשם זה”.

“שם סה! מה יש לך בשביל לאמור על שם סה? סה שם טוף מאות; וככה יש גם וואסר – גם סה שם טוף מאות, בת שלי, מדמואזל מואסאר, היא ליתחתן עם אחת מסיה וואסאר; והשם הוא מכובת הרבה מאות”.

“מואסר?” קראתי, “וואסר! מה, מה זאת אומרת?”

“מה סאת אומרת? – אומרת מואסאר גם וואסאר; ואם אני רוצה, סאת אומרת גם קרואסאר, ופרואסאר, אם רק טוף יהיה בעיני. בת של בתי, מדמואזל וואסאר, היא ליתחתן עם אחת מסיה קרואסאר. ואחרי כך, הנכדה של בת שלי, מדמואזל קרואסאר, היא ליתחתן עם אחת מסיה פרואסאר; ואני חושבת אתה לאמר סה לא אחת שם מכובת מאות”.

“פרואסאר!” אמרתי, ואני מחַשב להתעלף, הן לא אמרת מואסר, וואסר, קרואסר ופרואסר?"

“כן”, אמרה, מתמודדת אחור על כסאה, ומאריכה פְשוט גפֶּיה התחתונות; “כן, מואסאר, וואסאר, קרואסר ופרוסאר. אבל מסיה פרואסאר, הוא היה אחת כמו־אומרים טפש גדול מאות – כי הוא עזף la belle France בגלל לנסוע כאן לאָמֵריק המטופשת ־ ומתי הוא בא פה אס אָיָה נולד אחת לו בן מטופש מאות, מאות, כך שמעתי, למרות שעוד לא איה לי אעונג לפגוש אותו – לא לי ולא לחבֵרה שלי, אמדאם סטֵפאני ללן. שׁם שלו יש נפוליאון בונאפארט פרואסאר, ואתה בודאי לאמר גם סה אחת שם לא מכובת מאד”.

אם משום ארכו של נאום זה ואם משום טיבו, השתלהבה מרת סימפסון במדה יוצאת־מגדר־הרגיל באמת; וכאשר סימתו, בעמל רב, זנקה מעל כסאה כאיש אשר רוח־כשפים עברתו. משעמדה על רגליה, חרקה חניכיה, נופפה זרועותיה, הפשילה שרווליה, עוררה אגרופיה לעומתי, ולהשלמת ההצגה תלשה את מצנפתה מעל ראשה, ועם זו פאה־נכרית כבירה מן השער השחור היקר והיפה ביותר, ותַטיחה בצוחה ארצה, ושם רמסתה ותחולל עליה כמין מחול־ספרדי, אחוז דבּוּק־חרון וחבלי־חֵמה אין־מְצָרִים.

עד כה וכה צנחתי מַשְׁמִים אל הכסא אשר קמה מעליו. “מואסר גם וואסר!” חזרתי תפוס־סרעפים, בעוד זו מפליגה להשתולל, “וקרואסר גם פרואסר!” כשהיא ממשיכה בשלה. “מואסר, וואסאר, קרואסר ונפוליאון בונפרט פרואסר! ואם לא נשאתי לי את סָבַת־סָבָתי, יקחני אפל לעולמי־עולמים!”

מדם יוז’ני ללן המכונה סימפסון – מואסר לשעבר, היתה באמת וברצין, סבת־סבתי. בנעוריה יפה היתה, ואף בגיל שמונים־ושתים נתקימו לה גאון־קומתה, תבנית הראש הפסולית, יפי העינים והחוטם היוני אשר מימי נערותה. בכוח אלה, ובכוח פוך, פיקס, פאה־נכרית, שנים תותבות, ומלאות־גו עשויה, כמו גם בכוח הזריזות שבתופרות פריס, השכילה להחזיק מעמד של כבוד בקרב יעלות־החן en peu passées של בירת צרפת. אכן, בבחינה זו ניתן היה לראותה שוה כמעט לנינון די־ל’אנְקְלוֹ הנודעה־בשערים.

עשרה עצום היה, וכאשר נשארה בשנית, אלמנה חשוכת בנים, זכרה את קיומי באמריקה, ועל־מנת לשימני יורש לה באה לבקר את ארצות־הברית, בחברת שארת־בשר רחוקה ונחמדה־להפליג של בעלה השני – אחת מדם סטֵפני ללן.

באופרה העירה הסתכלותי את תשומת־לבה של סבַּת סבתי; וכאשר סקרה אותי מבעד למשקפה, דומה היה לה שמצאה איזה דמיון־משפחה ביני לבינה, מתוך סקרנותה, ומתוך שידעה כי היורש אשר היא מחפשת אכן בעיר הוא נמצא, שאלה וחקרה אצל מְלַויה על אודותי, האדון אשר עמה ידעני, ויגיד לה מי אני. החדשה הזאת הניעתה לחדש התבוננותה; וההתבוננות הזאת היא אשר נפחה בי אומץ לנהוג בצורה המהובלת אשר כבר תואר. היא, מכל־מקום, השיבה לי קידה מתוך הרושם כי, דרך מקרה כלשהו, גיליתי את זהותה. כאשר, נתעה עקב רְפוּת רוֹאוֹתַי מזה וחכמת הפרכוס מזה שאלתי nטלבוט במפגיע ובנלהב כל־כך מי היא, סבר כי כונתי אל הצעירה ביפות, כמובן, ועל כן הודיעני, אמת ויציב, כי היא “האלמנה המהוללה, מדם ללן”.

ברחוב פגשה סבת־סבתי למחרת את טלבוט, מודע נושן לה מפריס; והשיחה, כטבעי מאד, נסבה עלי אני. אז הוסברו לקויי ראיתי; שכן אלה מפורסמים היו, אף כי ממני נעלם פרסומם כליל; ושארתי החסודה גלתה למגינת־לבה הרבה שנתעתה לחשוב כי זהותה ידועה לי, ושאך משתטה הייתי ועוגב בפומבי, בתיאטרון, על זקנה אלמונית. על־מנת לענשני על פַּחַז זה זָדָה עם טלבוט לקשור עלי קשר. במתכון השתמט ממני לבל יוצרך לוַדְעֵנִי; חקירותי ברחוב על “האלמנה הנחמדה מדם ללן”, נתקבלו כמוסבות על הגברת הצעירה, כמובן; וככה תבואר בנקל השיחה עם שלושת האדונים אשר נקרו לפני עת־מה לאחר צאתי את מקום שִׁכְנוֹ של טלבוט, וכמוה כן גם רמיזתם על נינון די־ל’אנְקְלוֹ. לא היתה לי כל הזדמנות ראות את מדם ללן מקרוב באור היום, ובשעת המסבה המוסיקלית שלה, נמנע ממני, לפי שבאולתי מאנתי להעזר במשקפים, לגלות את גילה, כאשר נקראה “מדם ללן” לשיר, היה המכוון אל הצעירה; והיא אשר קמה להענות לקריאה; ואלו סבת־סבתי, למַרְבה הכַּחַש, קמה בו ברגע ולותה אותה אל הפסנתר אשר בטרקלין הראש. לו החלטתי ללוותה שמה, כי אז זממה לרמז כי ראוי גם ראוי לי להשאר במקומי; אבל הודות לפקחותי שלי, לא היה צורך בכך. השירים אשר ככה התפעלתי מהם, ואשר ככה חזקו בי את רושם עלומיה של אהובתי, הושרו בפי מדם סטפני ללן. מתנת המשקף באה על־מנת להוסיף תוכחת על אונאה – עוקץ לתעלול התרמית. המתנה נתנה עִלָה להרצאה על ההתקשטות בנוצות זרים, אשר יעודה היתה ללמדני לקח טוב. כמעט למותר הוא להוסיף כי את הזגוגיות אשר שמשה, החליפה הגברת הזקנה בזוג אחרות, מותאמות יותר לגילי, אכן, התאם התאימו לי הללו בדיוק.

הכומר אשר אך העמיד פנים כקושר את הקשר הגורלי, היה אחד מרֵעי טלבוט, ולא כוהן. מכל־מקום רַכּב מצוין היה; ואחרי פָּשטו את מעיל־הכמרים להחליפו במעיל עליון, נהג בכרכרה אשר הוליכה את “הזוג המאושר” אל מחוץ לעיר. טלבוט ישב לצדו. שני הפוחזים חזו, אפוא, ב“מריטת נוצות העוף”, ומבעד לחלון פתוח־כלשהו שבירכתי הפונדק, גחכו להנאתם למראה אחרית הדרמה. דומה עלי שאנוס אהיה להועיד את שניהם לדו־קרב.

על כל פנים, אינני בעלה של סבת־סבתי; והרי זה הרהור שאני מוצא בו הַרְוחה אין־קץ; – אולם הנני בעלה של מדם ללן – של מדם סטֵפני ללן – אשר שאֵרתי הזקנה והחסודה, משִימָה אותי יורשה היחיד במותה – אם תמות אי־פעם – חרשה גם שקדה לעשותני בן־זוג לה. סוף דבר: לעולם לא אעסוק עוד בכתבי אהבה, ולעולם לא יפגשוני בלא משקפים.