Son coeur est un luth suspendu;

Sitôt qu’on le touche iI résonne.

DE BERANGER

משך יום תמים – יום עמום, כהה ואין־קול מימות הסתו, שעה שבשמים פרושים העננים הנמֵך עד־דַכָּא, עובר הייתי לבדי, רכוּב על סוס, בכברת ארץ נכֵאה ביותר, ובאחרונה מצאתי עצמי, כִנְטות צללי ערב, נבט אל בית־אַשֶׁר הנוגה. לא אדע איך נפל הדבר – אולם, כאשר אך ראתה עיני את הבנין, נחדרה רוחי תחושת עצבת־שאין־לסבלה. שאין־לסבלה, אמרתי; כי על כן לא נטל מן ההרגשה כלום משום אותו רגש שהוא מענג־למחצה, מהיותו פיוטי, אשר בו מקבלים אנו אף את הזועפות בתאונותיו של טבע שָׁמֵם או נורא. השקפתי על המראה אשר לפני – על הבית עצמו, שרטוטי הנוף הפשוטים סביב – על החומות הנעכרות – על החלונות הריקים, דמויי־העין – על קצת שיחי־מים שעלו פרא – ועל קצת גזעים לבנים של עצים כמושים – וברוחי דכאון גמור אשר אין להשוותו אלא לסרח חלומו של לועט אפיון – המעבר המר של חיי־יומיום – נשירת הצעיף המחרידה. קפא הלב, מס, נֶחֱלֶה –השמימה המחשבה בלי־פְּדות, בשום דרבון־דמיון לא נתן לאכוף עליה שמץ מן הנעלה. מהו זה – עמדתי והרהרתי – מהו זה אשר ימֵס את לבי ככה כהתבונני אל בית אַשֶּׁר? היתה זו תעלומה חדלת־פֵּתֶר מכל־וכל; אף נבצר ממני להאבק עם דמיונות־הצללים אשר אפפוני בעודני תפוס בסרעפי. אלוץ הייתי להאחז במסקנה, שאינה מניחה את הדעת, כי אם גם יש, ללא ספק, צרופים של עצמים טבעיים פשוטים מאד אשר להם הכוח להשפיע עלינו ככה, הנה אבחנת כוח זה היא בגדרם של שקולים אשר יפלא מעמנו חִקרם. אפשר, הרהרתי, כי אם אך אחרת, יערכו פרטי המראה, פרטי התמונה, די יהיה בכך לְמַדֵּן, או אולי לכלות את כוחם להעציב; אף שעשיתי על פי הרעיון הזה, ואַטֶּה את סוסי אל עברי פי תהומו של מקוה־מים שחור וקודר המרגיע אצל המעון בנוגה אין־מחריד, ואשפיל הבט – אך בחִיל מרעיד יותר מבתחלה – אל המראות המחודשים והמהופכים אשר לשיח־הבצה האפור, ולגזעי העצים המבעיתים, ולחלונות הריקנים ודמויי־העין.

אף על פי כן, בבית־קדרות זה אמרתי עתה לעשות שבועות אחדים. בעליו, רוֹדריק אשר, היה אחד מרעי וידידי ילדותי; אבל שנים רבות חלפו למאז נפגשנו באחרונה. מכתב, אכן, הגיעני זה־מקרוב אל קצה־הארץ – מכתב ממנו – אשר בפרא־הַפְצֵרו, לא הניח מקום אלא לתשובה אישית. כתב־היד העיד על רגשת עצבים. הכותב דבר על חלי עז – על נבוכת־רוח אשר תדכאו – ועל חפץ עז לראותני, מהיותי הטוב בידידיו, אף גם ידידו הקרוב היחיד, וזו משאלתו לנסות למצוא, בחדוַת חֶברתי, פורקן־מה למחלתו. היה זה הנוסח בו אמר כל זה, ורב יתר מכך – היתה זו הלמות הלב שבבקשתו – אשר לא הותירו לי מקום לפקפוקים; הנה על כן נשמעתי מיד לקריאה אשר נראתה לי בלתי־שכיחה מאד.

אם גם, בילדותנו, עמיתים קרובים היינו, הנה אך מעט ידעתי את חברי. סוּגוּתוֹ היתה תמיד מופלגת וטבועה בו. ידעתי, מכל־מקום, כי משפחתו, העתיקה עד־מאד, נִכּרה, מאז־ומקדם, ברגישות־מזג יתרה. אשר דורות על דורות נגלתה במעשים הרבה של אמנות רוממה, ובעת האחרונה הופגנה בפֱעָלים חוזרים־ונשנים של צדקה פזרנית עם זאת צנעתנית, כמו גם בשקידה נלהבת על סבַכְבכיו של מדע הנגינה, אולי אף יותר מאשר על המקובל והנוח־להכרה שביפְיְפוּתוֹ. כן נודעה לי העובדה המופלאה מאד כי אילן גזע אשר, עם כל היותו כבד בשנים, לא הוציא מעודו כל נצר־של־קְיָם; לשון אחרת, כי המשפחה כולה צאצאי־מישרים הֵמה, וכי תמיד, להוציא שנויים חולפים מאד וקלי־ערך מאד, היו כן. חֶסֶר זה, סברתי, בעודי סוקר במחשבתי את ההתאמה הגמורה שבין אופי הבנין והאופי המיוחש ליושביו, ובעודי מהרהר בהשפעה אשר עשוי היה האחד, במרוצת שנות־מאה, להשפיע על משנהו – חֶסֶר זה בפארות־מִשנֶה ובתוצאתו – המסירה המֵישירה, מאב לבנו, אשר נמסרה נחלת־אבות עם שמה, הם אולי, אשר זהו את השְנים עד לטַמע את כנויה המקורי של האחוזה בשם המשונה “בית אַשר” – שם אשר כמו יכלול, במעינֵי האכרים המשתמשים בו, את המשפחה ואת בית המשפחה כאחד.

אמרתי כי פעולתו היחידה של נסיוני הילדותי קמעה – להפיל־הבֵּט אל תוך מקוה־המים – היתה להעמיק את הרושם המופלא הראשון. אין ספק כי תודעת התחזקותה המהירה של אמונתי־התפלה – כי למה־זה לא אכַנֶה כן? – אך זרזה את התחזקותה של זו. ככה, ידעתי מכבר, הוא חוק־ההפוכות לכל הרגשות אשר יסודם האימים. אפשר כי מטעם זה בלבד עלתה בי, כאשר שבתי ואשא את עיני מבבואת הבית במקוה המים אליו עצמו, משאת־דמיון מוזרה – משאת־דמיון שאכן מגוחכה היא כדי־כך שאיני מצַינה אלא להראות את חִיות כוחם של הרגשות אשר כבדו עלי. כה פעם דמיוני עד כי באמת האמנתי שכל הבנין והנחלה שרויה עליהם אוירה המיוחדת להם ולסביבתם הקרובה – אוירה אשר זיקה אין לה אל אויר־מרומים, כי מצחינה היא עולה מן העצים הכמושים, והחומה האפורה, ומקוה־המים המחריש – אד־נֶגֶף – וטמירים, עמום, נרפה, מטושטש, ועינו כעין עופרת.

נֵערתי רוחי מאשר ודאי חלום היה, ובמשנה־קפדה שבתי להתבונן אל מראהו האמתי של הבנין. חותמו העיקרי כמו חותם קדמות מופלגת היה. רב היה השחֵת הדורות. פטריות פעוטות פשטו על פני הבית כולו מלבר, סורחות מסכת קורים סבוכים ודקיקים מקורות הגג. אפס בכל אלה לא היה משום חורבן בלתי־רגיל. שום אבן לא נשרה ממקומה; ודומה כי חלוק מוזר יש בין ההתאמה הנפלאה עדין שבין האבנים לבין עצמי לבין התפוררות כל אבן ואבן לעצמה. דבר זה היה בו כדי להזכירני הרבה מעשה־עץ שלם לכאורה, אשר הרקיב משך שנים באיזה כוך נשכח, באפס מַשב־אויר מחוץ. אכן, לבד מן האות הזה להתבַּלוּת מקיפה, כמעט ולא נכר בבנין סימן של רעיעות. עין מסתכל בוחן אולי היתה מגלה בקיע בלתי־נראה כמעט, יוצא מגג הבנין בחזיתו, יורד בקיר עקלקלות, עד אבדו במקוה־המים הקודר.

אחרי תִּתִּי את הדברים האלה על לבי, רכבתי ועברתי במסלה קצרה אל הבית. משרת אחד נטל את סוסי, ואני באתי באִבּוֹל המבוא הגוֹתי. משרת חריש־צעד נהלני מכאן דומם במסדרונים חשֵכים וסבוכים הרבה לבוא אל האולפן אשר לרַבּו. הרבה מאשר ראיתי סיע, לא אדע כיצד, לעזֵז את הרגשות הסתומות אשר בהן כבר דברתי. בעוד העצמים סביבי – עם שפתותי הסִפונים, טפיטי הכתלים הזעֵפים, שחור־ההבנֶה אשר לרצפה, ושלטי הגבורים הדמיוניים אשר קשקשו כעָברְי, אלה, או שכמותם, הורגל הורגלתי בהם מקטנותי – עם שלא פקפקתי להודות עד־מה מוכּר לי כל זה – תמוה תמהתי למצוא עד־מה נָכְריים הדמויים אשר יעירו מראות שמן המצויים. באחד גרמי־המעלות פגשתי ברופא המשפחה. פניו, דמיתי, היתה בהן ארשת ספק ערמומית נקלה ספק נבוכה. ברְעדה שאל לשלומי וילך לו. עתה פתח המשרת דלת לרוָחָה ויביאני אל מעמד אדוניו.

החדר בו מצאתי עצמי גדול ורם היה במאד. החלונות ארוכים היו, צרים, ומחודדים, ומוגבהים מרצפת האלון השחורה כדי־כך שלא נתן כלל להשיגו מבפנים. זהרורים חלושים של אור מכורמל הסתננו בעד לשְׁמשות השְּׂבָכָה, והודות לאלה הסתמנו די־הצורך הבולטים שבעצמים אשר סביב; אפס שוא טרחה העין להגיע עד קרנות החדר הרחוקות יותר; או עד חביוני הספון הקִמֵּר והמכורסם. יריעות כהות תלויות היו על הכתלים. הרהוט בכללו גדוש היה, חדל־נוחוּת, עתיק, וממורטט. הרבה ספרים וכלי־נגֵּן פזורים היו בכה־ובכה, אולם הוסֵף לא הסיפו חִיות כלשהי למראה. הרגשתי כי אוירת יגונים אני נושם. הכל היה עוטה וחדור רוח של עגמה זועמת, עמוקה, ואין־פדות.

עם כניסתי קם אַשר מעל ספה אשר עליה היה שכוב מלוא־קומה. ויקדמני בחמימות שוקקה אשר תחלה דמיתי כי יש בה הרבה משום לבביות מוגזמת – מטרחו הכָּפוי של איש־העולם הנלאה. אפס כהעיפי עין על פניו, ברי היה לי כי כנותו שלמה. ישבנו; ורגעים מספר, בטרם ידבר, התבוננתי בו בהרגשת ספק חמלה ספק מורא. אהה, כי מעולם עוד לא שונה אדם שנוי נורא כל־כך, בתקופה כה קצרה, כרודריק אשר! בדי־עמל יכולתי להודות בזהות שבין היצור החוַרין אשר לפני לבין חברי משחר נערותי. אפס חזות פניו מופלאה היתה בכל הזמנים. חורון מות; עין גדולה זכה, מזהירה לאין־שעור; שפתים דקות וחורות במאד, אולם יפות־להפליג בעקימתן; חוטם־עברים עדין, אלא שנחיריו מפולשות שלא כרגיל בדומיו; סנטר מחוטב־נאה, המעיד, בחֶסֶר בליטותו, על חֶסֶר עזוז־רוח; שׂער רק דקיק יותר ממטוה קורים; תוי מראה אלה, עם רחֵבות יתרה מעל לתחומי הרקות, העלו בכללם דמות אשר לא בנקל תשכח. והנה בעצם המופרז שבַּחותם המובהק אשר לתוי־פנים אלה, ובמבע אשר מפיקים היו ברגיל, הובעה תמורה כה נמרצת עד כי לא ידעתי נְכוֺחה אל מי אני דובר. חוְרון העור אשר עתה מאוּיָם היה, וזיז עיניו הנפלא עתה, אלה הדברים, יָתֵר־על־כל, הרעישוני אף נתנו בי מורא. גם שׂער המשי צוּמַח פֶּרע. ובאשר, מפני דקיקותו האורירית, רוחף היה על פניו יותר משהיה יורד עליהן, נבצר ממני, אף בהתאמץ, לקשר את ארשת־סְבַכְבָכָיו אל מושג כלשהו של הוית־אדם פשוטה.

במנהג ידידי עמדתי מיד על קטיעות; על אין־עקיבות; ומהרה מצאתי כי שורש הדבר בשורת מאמצים חלושים ומופרכים להתגבר על רעידות שבטבע – על רגשת־עצבים מופלגת. אמת כי למשהו מעין כך נכונותי, לא דוקא משום מכתבו, כי אם גם משום זִכְרֵי קצת מתכונת נערותו, ומשום מסקנות שהעליתי מהמיוחד אשר במבנה גופו ובמזגו. מעשהו חָיֶה ונעכר היה חליפות. קולו שונה חיש מהססנות מרעידה על אותו מין התז נמרץ – אותה הבעה בּוֺטָה, כבדה, לא־חפוזה ונבובה למשמע – אותה הגיה גרונית כבדה, מעוינת ומצוינה בקצובה, אשר כמוה תמצא בשכור האובד, או בלועט אפיון שאין־לו־תקנה, כהיותו במרום רגשתו.

הנה ככה דבר על תכלית בִקורי, על חפצו העז לראותני, ועל התנחומות אשר צפה כי אביא לו. באריכות־מה התעכב על מה שנצטיר לו כטבע מחלתו. היה זה, כה אמר, פֶגע שבגוף ובמשפחה, פֶגע אשר נואש ממצוא רפאות לו – סתם מַדוה עצבים, הזדרז להוסיף, אשר בלי־ספק יחלוף מהרה. הוא נגלה בהמון תחושות בלתי־טבעיות. קצת מאלו, כפרטו אותן, עוררו בי ענין גם מבוכה; אף כי קצת אולי דרך ספורו ומליו גרמו. רב היה סבלו מחדידות־חושים נכֵאה; התפֵלים במאכלים אך אותם יכול שאת; רק מלבושים מאריג מסויים יכול ללבוש; ריחות כל הפרחים כבדו עליו; את עיניו עִנָּה אף אור קלוש; רק צלילים מסוימים, מצלילי כלי־מיתר, לא החדירוהו חלחלה.

עבד־עבדים מצאתיהו למין אימים בלתי־טבעי, “אבוֺד אובַד” אמר, “לבטח אובַד באִוֶּלת אומללה זו. ככה, כך, ולא אחרת, אִסָּפה. גוּר אגוּר ממאורעות יבואו, לא מהם עצמם, כי אם מתוצאותיהם. נחרד אני לחשוב על מקרה כלשהו, ויהי קל־בקלים, העשוי להפעיל פעולתו על רגשת־נפש זו הקשה־משאת. אכן איני מתעב סכנה. אלא בתולדתה הסופית – באימה. בדלדולי זה – בעליבותי זאת – ארגיש כי מוקדם או מאוחר תבוא שעתי לותר על החיים והתבונה כאחד, באיזו הֵאבקות עם משאת־השוא הקשחת, הפחד”.

יָתֵר על כן, בהפוגות, מתוך רמיזות רסוקות כפולות־משמע, עמדתי על עוד קו מיוחד במצבו הנפשי. אסור היה אזיקי אי־אלה רשמי־הבל בנוגע למעון שִכְנו, אשר ממנו לא ההין, זה שנים רבות, לצאת כל־עיקר – בנוגע להשפעה שכוחה המשוער תואר במלים טשטושיות מכדי חזור עליהן בזה – השפעה אשר קנה לו על רוחו, אמר, יחוד־מה שבעצם תבנית בית־המשפחה וטיבו, וזאת מחמת סבלנותו הממושכה – רושם אשר החומר שבחומות והמגדלים האפורים, ובמקוה־המים העמום אליו נבטו כולם, הטביעו במרוצת הזמן, על רוח הויתו.

עם זאת הודה, ואם בהסוס, כי הרבה מן הקדרות המוזרה אשר ככה הציקתו יותן לתלותה בנסבה טבעית יותר ומוחשית רב־יֶתֶר – במחלה הקשה הנמשכת – או אף לאבדן הקֵַב בעליל – של אחות נאהבה בְּרַך – רעותו האחת משך שנים ארוכות – בת־משפחתו האחרונה היחידה על אדמות. “עם הסתלקותה”, אמר, במרירות אשר לעולם לא אוכל לשכוח, “יותר הוא (הוא חדל־הסֵּבר־והכוח) אחרון לגזע אַשֶׁר העתיק”. עוד הוא מדבר, והגבירה מַדְלֵן (כי ככה קראוה) עברה לאטה בקצוי החדר, ובלי הבחן בי, נעלמה. התבוננתי אליה בתמהון אשר לא נִקָה ממורא – ועם זאת ראיתי כי נבצר ממני למצוא טעם לרגשות כמו אלה.

נדכֶּה תדהמה הייתי כלַווֹת עיני את צעדיה המסתלקים, כאשר נסגרה, לבסוף דלת מאחוריה, תר מבטי כִּבְחוּש ובלהוּט אחר מראה פני האח – אולם הלז כבש פניו בידיו, ואני ראיתי רק כי חִוְרה רבה־רבה מהרגיל פשטה באצבעות השחופות אשר בעדן זלגו דמעות לוהטות לרוב.

חליה של הגבירה מדלן עת רבה נשגב מחכמת רופאיה. שויון־נפש מתמיד, הדלדלות הדרגתית, ומֵחושים תכופים ואם חולפים שבשתוק חלקי, היו האבחנה הבלתי־רגילה. עד כה עמדה איתן בפני עקת מחלתה, ולא חבשה עצמה סופית אל ערש; אולם כערוב יום בואי אל הבית, נכנעה (כאשר סח לי אחיה בלילה בסערת־רוח בל־תוּבע) לכוחו המדביר של המצמית: ואני נמצאתי לָמֵד כי כאשר ראיתיה בחטיפה ככה לא אוסיף עוד אל־נכון לראותה – כי לא עוד תֵרָאה הגבירה לפני והיא חיה.

עברו ימים מספר ולא אַשֶׁר גם לא אני לא הזכרנו את שמה: בפרק הזמן הזה נעסקתי בהשתדלויות נאמנות להקל מעצבון ידידי. ונהיה מצירים או קוראים יחדו; או כי מקשיב הייתי, כבחלום, לפֶרֶא לִחוּניו של קתרוסו הדובר. וככה, ככל אשר קרבתי אליו ואבוא בחדרי רוחו באין סג וחוצץ, ככה גבר מר־רוחי לראות כי שוא כל נסיון להצהיל נפש אשר האפלה, כסגולה שבטבע, יוצאת ממנה להציף את כל עצמֵי עולם הרוח והחומר, בקרינת קדרות אחת בלתי־פוסקת.

לעולם אשא עמי את זכר השעות הרצינות הרבות אשר בליתי ככה בדד עם אדון בית אַשֶׁר. אפס יקצר כחי מנַסוֹת לתְאור לאשורו את טיב העיונים, או העִסוקים, אשר הכניסני בעָבְים או נְהלני בם. משאת־דמיון נפעמה ונחלאה במאד הפיצה בוהק גפריתי על הכל. המנוני האבל שלו הארוכים אשר בחר ממנו־ובו יצלצלו באזני לעד. בתוך שאר דברים, שמורה עמי להכאיב איזו השחתה והרחבה של לַחַן הפֶרא אשר בואלס האחרון לפון־וֶבֶּר. מן הציורים אשר בהם הגה דמיונו המרקיע, ואשר קמעה־קמעה לבשו סְתימוּת אשר החרידתני שבעתים, כי נחרדתי ולא אדע עד־מה: – מן הציורים האלה (אף כי דמותיהם כמו חיות הן עתה לנגדי) שוא איגע להפיק יותר מקורט מועט אשר יובע במלים שכתב. בפשטות הגמורה, בערטילאות אשר לציוריו, שָׁבָה לבב גם הפיל מורא. אם היה אי־פעם בשר־ודם אשר ציֵר רעיון, רודריק אַשֶׁר היה זה. לגבי, למצער – במסבות אשר סבוני אז – עלו מתוך ההפשטות הגמורות אשר השכיל נכה־הרוח למשוח על בדיו, תעצומות מורא לבלי־הכיל, אשר גם שמץ ממנו לא ידעתי כהתבונני אל ההזיות, שלוהבות הן בהחלט אפס בנות־ממש הן מדי, אשר לפִיזֵלֵי.

אחד מחזיונות־המדוחים אשר לידידי, שרוח ההפשטה אינה חמורה בו כל־כך יותן להעלותו רָמוז, ואם קלוש, במלים. תמונה קטנה תארה את פְּנים של מערה או מנהרה ישרת־זוית ארוכה לאין־שעור, נמוכת קירות, חלקה, לבנה, ובלא פסיקה או מעשה־חושב. אי־אלו נקודות־לואי היטיבו להביע את הרעיון כי מָחְפֵּרה זו נתונה בעומק מופלג מתחחת לפני האדמה. מוצא לא נראה בשום חלק מתפוסתה העצומה, אף לא נתן להבחין שום אבוקה או מקור־אור מלאכותי אחר; אף על פי כן שפע זרם קרני־עוז מכל עבר, הכל רחץ בזיו מבעית יוצא־דופן.

אך זה דברתי על אותו תחלוא של עֲצַב־השֵׁמַע אשר בעטיו לא יכול הסובל לשאת כל נגינה, להוציא אי־אלה צלילים של כלי־מיתר. אולי התחומים הצרים, אשר בהם צמצם עצמו על הקתרוס, הם שגרמו, במדה רבה, את טיבן המופלא של נגינותיו. אולם הרהיטות הקודחת אשר לחבורי־החֲטף שלו, זו לא נתן לתרצה בכך. אל־נכון, גם בפועַל, היו אלה, בצלילים, כמו גם במלים אשר לפרא־פַנְטָסְיוֹתָיו¹ (כי תכופות למדי לִוה עצמו בחרוזים הֲגויי־רגע). תולדת אותו ישוב־הדעת ורכוז־מעינים אשר לפני כן ציַנתי כי נגלים היו אך ברגעים ידועים של שיא ההתרגשות המלאכותית. את מִלֵי אחת הרפסודיות הללו זכרתי בנקל. אולי גם חָזַק עלי רשמה של זו, כהשמיעו אותה, יען כי בספונֵי או בטמירי משמעותה דמיתי לראות, ולראשונה, כי הנה יָדֵעַ אותו אַשֶׁר גם יָדֵעַ כי מתמוטטת בינתו הרמה על כס־מלכותה. החרוזים, אשר נקראו בשם “אַפֶּדֶן הרוחות”" היו בקרוב, אם לא בדיוק, כך:

1

בַּבִּקְעָה יַרְקָהּ כְּעֵדֶן,

הֶבֶל מַלְאֲכֵי הַתֹּם,

שָׁם אֵי־אָז נִשָׂא אַפֶּדֶן –

אַפְּדַּן־הוֹד – רֹאשׁוֹ מָרוֹם.

בִּמְעוֹנַת הָגוּת־הָמְלָכָה –

הִזְדַּקָּר!

וְאֶבְרַת שָׂרָף לֹא סָכָּהּ

עַל בִּנְיָן מָשְּׁלוֹ לִיקָר.

2

נֵס זָהָב, יִפְעָה וָאֹדֶם

עַל גַּגּוֹ נוֹפֵף, נִבְדָּר;

(זֶה – כָּל זֶה – הֵן חָל מִקֹדֶּם

מִשֶּׁכְּבָר)

וְעִם כָּל מַשָּׁב מַרְקִיעַ,

אוֹתוֹ יוֹם חַף,

עַל חֵל וָשׁוּר פָּלוּם, רָגִיעַ

בֹּשֶׂם קַל־נוֹצָה רָחָף.

3

בְּבִקְעַת הַשֵּׁפֶר הֵלֶךְ

בְּעַד חַלּוֹנַים־זִיו יַרְא

הָרוּחוֹת נָעוֹת בְּשֶׁלִּי

אֱלֵי נֹעַם קוֹל מֵיתַר,

סֹב וָסֹב לְכֵס עֲלֵיהוּ

(בְּסוּת אַרְגּוֹן)

עוֹטֶה הַדְרָה שֶׁתַּהַלְמֵהוּ

נִרְאָה מוֹשֵׁל, נִרְאָה אָדוֹן.

4

בִּכְלִיל מִשְׁבַּץ פִּטְדָה וָלֶשֶׁם

פֶּתַח הָאַרְמוֹן אוֹר,

וּבַעֲדוֹ שָׁפְּעָה כַּגֶּשֶׁם

וּבְשֶׁטֶף אֵין־עֲצוֹר,

סִיעַת הֵדִים הוּשַׁת עָלֶיהָ

אַךְ שְׂאֵת רִנָּה,

הַלֵּל בְּמֶתֶק־קוֹל מוֹשְׁלֶהָּ:

חָכָם־מִמֶּלֶךְ, טוֹב־בִּינָה.

5

אֲבָל רָעוֹת, בִּלְבוּשׁ שֶׁל צַעַר.

תָּקְפוּ עַל מֶלֶךְ וְכִתְרוֹ;

(נִסְפּוֹדָה־נָא, כִּי לֹא עוֹד יַעַר

יוֹם־מָחָר עָלָיו שַׁחֲרוֹ )

וּסְבִיב! בֵּיתוֹ, הַדְרַת הַנֹּעַר

שֶׁלִּבְלְבָה

הִיא אַךְ מַזְכֶּרֶת חִדְלַת־זֹהַר

מִתּוֹר עָבַר כָּבָה.

6

וּבַבִּקְעָה עוֹבֵר הָאֹרַח

עַתָּה יִרְאֶה בַּחַלּוֹנוֹת

צַלְּמֵי־נְפִיל בְּכֹבֶד טֹרַח

זָעִים אֶל פֶּרַע קוֹל קִינוֹת;

בְּעוֹד, כִּנְהַר דּוּמָה וָשֶׁבֶר,

מִפֶּתַח־בּוֹר,

פּוֹרֵץ עַם־שֶׁקֶץ לְכָל עֵבֶר,

בִּשְׂחוֹק קָרוּשׁ, שָׁחוֹר.

היטב אזכור כי הֶחְבֵּרִים² שנבעו מן הבַּלָד הזה נהלונו אל הלך־מחשבות אשר בו נגלתה דעה מדעות אשר אני מצין אותה לא דוקא מפני חדושה (כי על כן גם אחרים³ חִווה). אלא מפני התעקשותו בה. הדעה הזאת, בכללותה, היתה, כי יש כח־הרגשה לכל הצומח. אולם, בדמיוני המסוכסך לבש הרעיון משנה־עוז, ובתנאים ידועים עבר לתחום ממלכת הדומם. חסר אני מלים לתְאור את מלוא שעור אמונתו, או את התמכרותו הנלהבה אליה. וכן, אותה סבָרה קשורה היתה (כאשר רמזתי תחלה) אל האבנים האפורות אשר לבית אבותיו.התנאים לכח־ההרגשה נמלאו כאן, כך דִמָה, בדרך קביעתן של האבנים האלו – במשטר עריכתן, כמו גם במשטרן של הפטריות המרובות אשר עלו בהן, ובזה של העצים הכמושים אשר סביב – בראש־לכל, בהתקוממותה הממושכה והשלֵוה של עריכה זו, ובכפולת בבואתה במים הדוממים אשר לאַשְׁבּוֹרן. המופת – המופת לכח־ההרגשה – ירָאה, אמר, (ופה התחלחלתי כדַברו) בהתעבות סביב המים והקירות, מעט־מעט אך בבטחה, אויר משלהם. התוצאה הנהי נגלית, הוסיף, באותה השפעה חרישית, ועם זאת תובענית נוראה, אשר מימות־דור־ודור לָשָה את גורלות משפחתו, ואשר עשתה אותו כפי שהוא נראה לי עתה – כפי שהנו. דעות אשר כאלו אינן צריכות פרושים, ואני לא אפרשן.

ספרינו – הספרים אשר מזה שנים צרו הרבה מהויתו הרוחנית של הנָכֶה – עלו, כאשר יותן לשער, בקנה אחד עם כיון זה של דמיונות־מַדוח. יחדו הגינו בכתבים מעין; Ververt et Chartreuse לגְרֵסֶה; Belphegor למַקְאיָוֶלִי; שמים ושאול לסְוֶדֶנְבּוֹרְג; מסע נִיקולָס קְלים תחת הארץ להוֹלְבֶּרְג; נחוש־היד לרוברט פלוּד, לז’אן ד’אַנְדָָזִ’ינָה, ולדֵה־לא־שַמְבְּר; הפלגה למרחק התכוּל לתיק; ועיר השמש לקַמְפָּנֶלֶּה. כרך אחד אשר אהבנו היה מהדורה קטנה של ה־ Directorium Inquisitorum מעטו של הדומיניקאי איימֶרִיק די־ז’ירון; וקטעים היו ב־Pomponius Mela על אודות הסַטִירים והאֵגִפָֹּנִים, בני־אפריקה אשר מעולם, שבהם היה אַשֶׁר תפוס וחולם שעות על שעות. אכן, עיקר משושו נמצא במקרא ספר מוזר ונדיר־להפליג, בדפוס גותי – ספר שמושי לכנסיה נשכחת – Vigiliae Mortuorum Chorum Ecclesiae Maguntinae.

לא יכולתי להתאפק מחשוב על פרא־הפולחן אשר לספר הזה, ועל השפעתו הצפויה אל נכה־הרוח, והנה ערב אחד, אחרי הודיעו אותי בחטף כי הגבירה מדלן איננה עוד, גלה את כונתו לשמֵר את הגופה כימי שבועיים (קודם קבורתה הסופית), באחד הכוכים המרובים אשר בינות לחומות הבנין. אכן, הטעם המוחשי אשר בו נתלה המעשה הזה הנפלֶה היה טעם אשר עליו לא ראיתי עצמי בן־חורין לחלוק, האח הונע להחליט כן (כה אמר לי) בהתחשב בטיבו המשונה של חלי המנוחה, באי־אלו חקירות להוטות וחטטניות מצד רופאיה, ובריחוקו ומִגְלֵהו של שדה־הקברים אשר למשפחה. לא אכחיש כי כאשזר העליתי בזכרונו את רוע מראהו של האיש אשר פגשתי בגֶרֶם־המדרגות, ביום הגיעי אל הבית, לא אביתי להתקומם על מה שנראה לי לכל־המוטב אך אמצעי־זהירות תמים, ובשום־פנים לא בלתי טבעי.

לבקשתו של אַשֶׁר, עזרתי בעצמי ובגופי בהכנות לקבורה הזמנית. אחרי אשר הושם הגוף בארון, נשאנוהו שנינו לבדנו למנוחות. הכוך אשר בו שמנוהו (ואשר חתום היה עת כה רבה עד כי אבוקותינו, אשר חישבו להחנק באוירו הכבד, כמעט לא הניחונו לבדקו) קטן היה, טחוב, מבלי כל דרך לְבוא אור; כי על כן נתון היה, בעומק גדול, ממש מתחת לאותו חלק הבנין אשר שם היה חדר־משכבי אני. נראה היה כי שמש, בימות פֵאוֹדָלִים רחוקים, תא־סוהר מרושע, ולאחר־מכן, מקום להפקיד בו אבק־שרפה, או איזה חומר אחר בָּעִיר במאד, כי הנה חלק מן הרצפה, וכל פנימו של אִבּוּל ארוך אשר בו הגענו עדיו, צופו נחושת בקפֵדה. הדלת, דלת ברזל מוצקה, אף היא מוגנה היתה בדומה. מחמת עוצם משקלה השמיעה חריקה חדה למעלה־מהרגיל מִשֶנָעה על ציריה.

וכאשר הנחנו את משׂאֵנו־יגונים על מכונים בתחום זעוה זה, הזחנו קמעה את כסוי הארון אשר טרם סומר, ונביט אל פני שוכנתו. דמיון מפליא בין האח לאחות רִתֵּק עתה את תשומת־לבי; ואַשֶּׁר, כיון שגלה, אולי, את מחשבתי, מלמל מספר מלים אשר הורוני לדעת כי הנפטרת והוא תאומים היו, וכי רגשי חבה שאין להבינם כמעט שררו ביניהם תמיד. אכן, לא עת רבה נחו מבטינו על המֵתה –כי לא יכולנו להסתכל בה בלי מורא. המחלה אשר ככה הורידה את הגבירה שאולה בִּבְשֵלות עלומיה, הותירה, כרגיל בכל החלאים שהשתוק עיקרם, לעגֵי סומקה קלושה על החזה והפנים, ואותו חיוך שָהוי־להחשיד עֲלֵי־שָׂפָה, שכה נורא הוא במות. השבנו את המכסה אל מקומו וַנְסַמְרֵהוּ, סגרנו על מסגר את דלת הברזל, ונעשׂ דרכנו בדֵי־עמל אל החדרים, שקדרותם פחותה אך במעט, אשר בחלקו העִלִּי של הבית.

ועתה, מקץ כמה ימים של עצב מר, חל שינוי נראה־בעליל בטיב מבוכת־הרוח אשר לידידי. רִבְעוֹ מתמול־שלשום חדל. עסוקיו מתמול־שלשום זונחו או נשכחו. בצעד חפוז, פרוע ואין־תכלית שוטט מחדר אל חדר. חורון פניו לבש, עם עוד אפשר היה הדבר, גון מפחיד יותר – אבל צחצחות עינו פגו כליל. צרידות־האקראי אשר למדברו מקודם לא נשמעה עוד; ומדברו לבש חיל רוטט, כמו מאימה נִצַּחת. אמת, פעמים סברתי כי רוחו הנפעמה בלי־חשך אחוזה צירי איזה סוד מעיק, והוא עמל לאזור את האומץ הנחוץ לגלותו. ואלו פעמים אנוס הייתי ליחס הכל אך לתהפוכות שגעון אשר אין לבארן, כי על כן ראֹה ראיתיו צופה אל החלל הריק שעות על שעות, כאיש אשר כולו כונה וקשב, כמסכית לאיזה קול דמיוני. לא יפלא כי ביעתני מצבו – כי דבק בי. הרגשתי בחדור בי, אט־אט אך בבטחה, השפעות־הפרא אשר להבלוּתותיו המופרכות אפס עזוֹת־הרושם.

בליל השביעי או השמיני אחרי שימנו את הגבירה מדלן בכוך־הסוהר, כעלותי על יצועי בשעה מאוחרת, אז חזיתי במלוא עצמתם של רגשות אשר כאלה. תנומה לא קרבה אל ערשי – והשעות הלכו הלוך וחסור. בהגיוני־בינות עמלתי להדיח את העצבנות המושלת בי. שקדתי להאמין כי הרבה מאשר ארגיש, אם לא הכל, סבתו בהשפעה המְביכה אשר לרהוטו הקדורני של החדר – של הוילונים האפלים והממורטטים, אשר, כיון שבא משב של סער עולה לענותם ולהגידם, ננועוּ כאחוזי־תזזית אנה ואנה על־פני הכתלים, והתחככו קצרי־מנוח בפארֵי המטה. אולם מאמצי עלו בתוהו. רעדה לאין־השבֵּחַ באה מעט־מעט בעצמותי; ולבסוף רבץ על מו־לבי סיוט של בלהה חדלת־שחר בתכלית. אחרי התנערי מזה, נפתל ומתנשם, התרוממתי על הכרים, לטשתי עיני אל תוך האפלה העזה אשר בחדר, ואקשיב – לא אדע מדוע, לבד מאשר יֵצֶר הסיתני – לאי־אלה קולות חרישים ולא־ברורים אשר נשמעו, בהפוגות הסער, בהפסקות ארוכות, לא ידעתי מאין. הרגשת מגור חריפה, אין שחר אך אין־שאת עברתני הלמתני, ואני לבשתי בגדי בחפזון (יען אשר הרגשתי כי אל לי לישון עוד בלילה), ואגב צעידה רהוטה מקצה החדר אל קצהו התאמצתי להתעורר מן המצב העלוב אשר בא עלי.

אך תסובות אחדות סבּותי בדרך הזאת וקִשְבִּי רותק אל צְעדה קלה על גרם־מדרגות שבסמוך. תֵכף־ומיד הכרתי כי קול צעדי אַשֶׁר הוא. כהרף־עין והוא הרתיק רכות בדלתי ויכנס, ובידו מנורהת. פניו, כמשפטן, חורת־מה היתה להן – אולם, יתר על כך, כמין עליצות־שגעון היתה בעיניו – תזזית בלומה־בעליל בכל מנהגו. מראהו הבהילני – אולם כל דבר נבחר היה מן הבדידה אשר כה ארכה עלי, ואנכי אף ששתי לקראתו כלקראת ישע ופורקן.

“ואתה לא ראית זאת?” אמר פתאום, אחרי לטשו עינים דומם בכה־ובכה כמה רגעים – “אתה אפוא לא ראית? – אך המתן! ראה תראה”. ואחרי אשר דבר ככה, ואחרי האהילו בשום־לב על מנורתו, חש אל אחד החלונים, ויפתחהו לרוחה אל הסער.

פַּחַז־הַחֵמות אשר לפרץ הרוח כמעט הפריחנו. היה זה, באמת, לילה סוער אך יפה בזעפו, ומוזר־להפריא באימתו כביפיו, נראה כי עַלְעול קָבץ עוזו בסביבתנו; כי על כן תכופות ונמהרות השתנתה מגמת הרוח; ודחיסותם היתרה של העננים (אשר הנמיכו עד כדי העיק על מגדלי הבית) לא מנעתנו מהבחן באוּצם לבוא כמו־חי מכל עבר, התעופף ודָהור זה לעומת זה, מבלי הִבָּלע בתוך המרחקים.

אומר אני כי אף דחיסותם היתרה לא מנעתנו מהבחן בכך – עם זאת לא נראָה לנו לא ירח ולא כוכב – אף הברק לא השתלח. אבל שולי שפעותיו העצומות של האד הנגרש, וכן כל העצמים הארציים אשר בסביבתנו הסמוכה, לוחשים היו באור בלתי־טבעי של הֶבֶל גָזִי, נוצץ ברָפֶה ונראה מפורש, אשר רד על הבנין ויליטהו.

“אל לך – לא תחזה זאת”! אמרתי מרעיד אל אַשֶר, כנהלי אותו, בחוזק־יד כבוש, מן החלון אל מושב. “המראות האלה, אשר יביאוך במבוכה, אינם אלא תופעות חשמליות שאינן בלתי־רגילות – או אפשר כי מקורן המפחיד הוא באד הרע והנבאש העולה ממקוה־המים. הבה נסגור את החלון; – האויר צונן ומסוכן לבריאותך, אני אקרא, ואתה תקשיב; וככה נבלה את הלילה הזה הנורא יחדו”.

הכרך העתיק בו אחזתי היה ה־Mad Trist לסֵר לונסלוט קֶנִינְג; אולם אט אמרתי כי על זה היתה חובתו של אַשֶר, אמרתי זאת יותר דרך לצון נוגה מאשר דרך רצינות; כי לאמתו של דבר אין בארכָּנוּתוֺ המסורבלת וחדלת־הדמיון הרבה ממה שעשוי היה לענין את מחשבתו הערטילאית והרוממה של ידידי. אכן, היה זה הספר היחיד בהַשג־היד; ואני שגיתי בתקוה סתומה כי ההתרגשות המפעמת עתה את נכה־הרוח, אפשר תמצא פורקן (שכן קורות מבוכת הנפש רצופות הן זָרויות כעין זו) אף בהבלים המבוהלים אשר אקרא לפניו. ובאמת, אלו יכלתי לדון על־פי ארשת העליצות המאונסת בה הקשיב, או נראה כמקשיב, לדברי ספור־המעשה, כי אז הן אך התברכתי בלבבי כי צלח חפצי בידי.

הגעתי אל אותו חלק נודע של המעשה, כשאֵתֶלְרֶד, גבור ה־Trist אחרי בַקשו לשוא להכנס בשלום אל מעון הנזיר המתבודד, נגש לפרוץ דרכו בכוח. כאן, הלא תזכורו, סופר לאמור:

“ואתלרד, שמטבעו אמיץ היה בלבו, ושלבד מזאת כביר־כח היה עתה, עקב עזוז היין אשר שתה, לא יסף לעמוד בשיח־ושיג עם הנזיר, אשר, בעצם, קשה־עורף ומזיד היה בתכונתו, כי הנה, כאשר רִטֵּב הגשם את כתפיו, והוא ירא פן תגבר הסופה, עורר־הניף אַלָתוֹ, ובמהלומות פִּנָּה חיש דרך בקרשי הדלת לידו חמושת המנוּל⁴; ואחר חתר באדיר, ויהי מְפַצֵּעַ ומבַקעַ, ומנפץ, עד כי לשאון העץ היבש, העמוק־למשמע נחרד היער ויען הד”.

בגמר המשפט הזה נתרתי, ואחריש רגע; כי דומה היה עלי (אם כי מיד אמרתי כי דמיוני הרגוש הוא הוליכני שולל) – דומה היה עלי כי, אי־מזה בקצוי הבנין, בא עמום אל אזני, מה שיכול להיות, בדיוק־דמוֹתוֹ, ההד (ואולם הד חנוק ורפה אל־נכון) של אותו קול מפצע ומבקע אשר סֵר לונסלוט תארו במפורט כל־כך. לא אפונה כי צרוף־המאורעות לבדו הוא אשר הסב את שימת־לבי; כי בעצום נקישתן של מסגרות החלונות, ובעצם בְּליל־השאון אשר לסער הגובר ומוסיף, ברי כי הקול כשלעצמו לא היה בו מאום מאשר יענין אותי או יטרידני. המשכתי בספור־המעשה:

"אבל כאשר בא עתה אתלרד, הגבור הטוב בדלת פנימה, השתאה גם התעבר לראות כי אין סמן לנזיר המזיד; אפס, תחתיו, הנה דרקון קשקשים ענק־בענקים, ולשונו לשון־שרף, אשר ישב משמר נוכח ארמון הזהב, אשר רצפת כסף לו; שלט היה תלוי על הקיר, מעשה נחושת־קלל, ועליו כתוב לאמור –

אֲשֶׁר יָבוֹא בָּזֶה, נוֹצֵחַ יְכֻנֶּה;

קוֹטֵל הַדְּרָקוֹן, הַשֶּׁלֶט לוֹ מִקְנֶה;

ואתלרד הניף את אלתו, ויך על ראש הדרקון, והדרקון נפל לפניו ויוציא את נשמתו המרירית בצוחה איומה, צורמת אף נוקבת, עד כי נאלץ אתלרד לאטום אזניו בידיו מפני השאון המבעית, אשר מוחו לא שמע עוד מעולם".

פה שוב החרשתי בפתאום, ועתה כמוכה תמהון – כי הנה לא היה כל מקום לספק כי, זאת הפעם, אמנם שמעתי (ואם גם נבצר ממני לאמר מאין) קול זעקה או שיפָה, כבוש רחוק כמדומה, אולם צורם, מתמשך, בלתי־מצוי ביותר –כדיוקו של מה שהצטיר כבר דמיוני כצוחתו בלתי־הטבעית של הדרקון, כמתואר על־ידי אותו מסַפֵּר.

אף כי, עם צרוף־האֵרועים השני והנפלֶה ביותר אמנם דכא דכאוני רבוא תחושות מסוכסכות, והמכריעות בהן פליאה ואימה מופלגת, עדין משלתי ברוחי די המנע מעורר, בהערה כלשהי, את עצבנותו הרגישה של רעי. לא ברי היה לי כי הבחין בקולות האמורים; אף כי שנוי מוזר חל, אל־נכון, במספר הדקות האחרונות, במנהגו. אם תחלה ישב מולי, הנה מעט־מעט הסב את כסאו, ויהי יושב ופניו אל דלת החדר; וככה לא חזיתי כי אם קצת מתוי־פניו אף כי ראיתי כי שפתיו רותחות כאלו מלמל הוא בחשאי. ראשו צנח על חזהו – אפס ידוע ידעתי כי לא ישן הוא, כי פקוחה הרחֵב היתה עינו כצוד אותה מבטי מן הצד. גם תנועת גופו סתרה את המחשבה הזאת – שכן היה נִנוֹע לעברים ניע כבוש אפס חוזר ותדיר. נתתי את הדבר חיש אל לבי, ואשוב אל מעשה סר לונסלוט, אשר נמשך לאמור:

ועתה, כיון שנצל הגבור ממורא חמת הדרקון, ויזכור את שלט־נחושת־הקלל, להסיר את הקסמים אשר עליו, אז המיש את הפּגר מלפניו, ובגבורה קרב על־פני מרצפת הכסף אשר לארמון אל מקום שם השלט תלוי על הקיר. והשלט הנה לא הוחיל עד בואו עדָיו, כי נפול נפל לרגליו על רצפת הכסף, בקול צלצל גדול ונורא עד־מאד".

ההברות האלו אך עברו את דל־שפתי, ושלט נחושת־קלל כמו נפל באמת, באותו הרגע, כבד על רצפת כסף – ואזני קלטה גלגול־הד ברור, עמוק, מתכתי, ומצטלצל, אפס כבוש לכאורה. בלב נמס כליל קפצתי על רגלי; אולם ניעו המדוד של אַשֶׁר לא הוּפר. חשתי אל כסא שִׁבתו, עיניו נבטו הכן נכחו, ובמראה פניו כולו שררה קשיות־אבנים. אבל כהניחי יד על כתפו, עברתו סמרמורת עזה; בת־שחוק דָוָה פרכסה על שפתיו; ואני ראיתי כי דובר הוא בלחש חרישי, חפוז, ומלומלם, כמו לא יחוש במציאותי. רכנתי סמוך אליו, ולבסף השגתי את הכונה האיומה אשר בדבריו.

“איני שומע? – כן, שומע אני, גם שמעתי. מכבר – מכבר – דקות הרבה, שעות הרבה, ימים הרבה, אני שומע זאת – אפס לא העזתי – לא העזתי הה, רַחמוני, עלוב־עלובים אשר כמוני! – לא העזתי – לא העזתי לדבר! חיים טָמַנו אותה בקבר! לא אמרתי כי חושַׁי חריפים? עתה אומר אני לכן כי שמעתי את ראשוני רחושיה הרפים בארון הנבוב. שמעתים – קודם ימים רבים, רבים – אפס לא העזתי – לא העזתי לדבר! ועתה – הלילה – אתלרֵד – חא! חא! – פריצת דלת הנזיר, וקריאת־המות של הדרקון, וצלצל השלט! – מוטב, אמור, בקיעת ארונה, וחריקת צירי הברזל אשר לכִלאה, ונפתוליה בקֶרֶב האִבול רצוף־הנחושת אשר לכוך! אהה אנה אברח? הכי לא תהיה היא בזה כרגע? האין היא אצה ליסרני על חפזי? הלא שמעתי את צעדה על המדרגות? האין אני מבחין בהלמות לבבה הלזו הכבדה והאיומה? משוגע!” כאן זנק ממקומו בהתעבר ויהגה הברותיו בצווחה, כמו לוא את נפשו נתן במאמץ – “משוגע! אני אומר לך כי עומדת היא עתה מחוץ לדלת!”

כמו לוא נמצאו באון על־אנושי אשר למִדְברו תעצומות כשפים – פערו הדלתות העתיקות והכבירות אשר עליהן הורה הדובר, בו ברגע, אט את כובד מלתעותיהן־ הָבְנִים. פֶּרץ הרוח המתהולל הוא אשר עולל זאת – אבל הנה מחוץ לדלתות ההן אמנם עמדה דמותה הנשאה והמתוכרכת של הגבירה מדלן לבית אַשֶר. דם היה על שלמותיה־לובן, ואותות אי־זו מלחמה מרה בכל פלג מפלגי גופה הרזוי. רגע עמדה מרעידה וחגה כה וכה על הסף, ואחר, באנקה רפה, נפלה כבדה פנימה על אחיה, ובחבלי־מותה הנוראים, האחרונים עתה, הכריעתהו ארצה חלל, קרבן לאימות אשר צפה מראש.

מן החדר ההוא, ומן הבנין ההוא, נמלטתי הלום־בעתה. בחוץ עוד השתולל הסער כאשר מצאתי עצמי עובר במִגְבַּה המסלה הנושנה. פתאום השתלח אור פרא על פני הדרך, ואני פניתי לראות אי־מזה יצא נוֹגה לא־נפרץ אשר כזה; כי על כן היו מאחרי רק הבית רחב־הידים וצלליו. הזוהר זוהר הירח היה, זה המלא, השוקע, האדום־כדם, אשר חָיֶה האיר עתה בעד אותו בקיע, שפעם קשה היה להבחין בו, ואשר הזכרתי תחלה כי מגג הבנין נבעה, עקלתון, עד מסד. עודי מתבונן, והבקיע חפז להרחיב – העלעוֹל נִשב בעוז – גלגל הירח כולו נגלה לעיני פתע – מוחי תעה כשכור בראותי את החומות האדירות קורסות־מָטות – וקול צעקה והמולה נשמע, כקול מים רבים – ומקוה־המים העמוק והסופגני אשר לרגלַי אָטַר בזעף ודממה, על מכִתות בית אשר".

בתקופת הסתו לשנת 1827, ואני מתגורר בשַרְלוֹטוִיל, מדינת וירג’ניה, התודעתי באקראי אל מר אוגוסטוס בֶּדְלוֹ. האדון הצעיר הזה נוֹחַד מכל הבחינות, ויעיר בי רוב ענין עם סקרנות. מצאתי כי נבצר ממני לתכּוֹן את סגולותיו, אם ברוח אם בגוף. באשר למשפחתו לא נמצאו לי ידיעות מספיקות. מאין בא, מעולם לא בררתי לבֶטח. אף באשר לגילו – אם כי קורא אני אותו אדון צעיר – היה משהו אשר הביאני במבוכה לא מעטה. אין ספק כי נראה צעיר־לימים – אף ראה צורך לעצמו לדבר על צעירותו – אפס לרגעים יכולתי לצירו לעצמי על־נקלה כאיש בן־מאה. אולם בדבר לא נִפְלָה יותר מבמראיתו. גבוה ורזה היה במוזר. נָכוֹף היה עד־מאד. גפיו ארוכים וכחושים היו במדה יתרה. מצחו רחב ונמוך. גון עורו חדל־דם לגמרי. פיו גדול וגָמוּש, ושניו, אם כי בריאות היו, בלתי־קצובות היו להפריא, יתֵר על כל שִנים אשר ראיתי מעודי בראש איש. מבע שחוקו אמנם לא היה דוחה כל־עיקר, כאשר יותן לשער; אולם כל חליפות לא ידע. היה זה שחוק כבד־תוגה – שחוק קדרות לא־תִמוֹר ולא־תשבות. עיניו גדולות היו שלא־כמצוי ועגולות כעיני החתול. אף האישונים מצטמצמים היו ונרחבים בכל אשר יוסיף האור או יִדַל, ממש כאשר ימָצא בשֵבט החתולים. ברגעי התרגשות בּהרו גלגלי־העין עד לאין־שעֵר כמעט; דומות היו מפיצות קרני צהצחות, אשר זיוָן לא זיו מוחזר הוא כי אם זיו מִפְּנים, כמוהן כנר או כשמש; אפס דרך כלל היו פגות, עמומות, וקהות עד־כדי הזכיר עיני פגר קבור־מכבר.

זרויותיו אלו דומה כי צערוהו גם צעֵר, ותדיר היה נוגע בהן בכמין נעימה ספק־הֶסְבֵּרית ספק מתנצלת, אשר, כשמעי אותה ראשונה, עשתה עלי רושם מכאיב מאד. אכן, מהרה הסכנתי עם הדבר, ולא יסף זה להדאיגני. דומה היה כי יכַון לרמֵז, יותר מלהגיד מפורש, כי בגופו לא תמיד היה כאשר הוא – כי עקב שורה של התקפות עצבים הפך מאיש יפה למעלה־מהרגיל ויהי לאשר אני רואה. זה הרבה שנים מטפל היה בו רופא בשם טֶמְפְּלְטוֺן – איש זקן ושנותיו שבעים, אולי – אשר לראשונה פגש בו בסַרַטוֹגה. ואשר מטפולו, בעודו שם, הפיק, או דִמה כי הפיק, ברכה מרובה. ותוצאת הדבר היתה כי בֶּדלו, שעשיר היה, עשה הסכם עם ד"ר טמפלטון, על־פיו נאות זה האחרון, בהתחשב בקִצבה שנתית נדיבה, להקדיש את עתותיו ואת נסיונו הרפואי וליחדם לטפול בנָכֶה.

הדוקטור טמפלטון הִרְבָּה במסעות בצעירותו, ובפריס בא, במדה רבה, בברית תורתו של מֶסְמֶר. בתרופות מגנטיות בלבד הצליח להניח לחולה ממכאוביו העזים; והצלחה זו טבעי הוא מאד כי העירה בו בהלז משהו אמונה בהשקפות אשר מתוכן הופקו התרופות. אכן, הרופא, ככל איש אדוק בתורתו, שקד ועמל לעשות את תלמידו מאמין גמור, ולבסוף עשה חיל עד כי הניע את הסובל להִמָסר לנסיונות מרובים. וכאשר חזרו הללו ונשנו תכופות גמלה תוצאה, אשר מקרוב השתגרה עד כי כמעט ולא תסֵב כל תשומת־לב, אפס בתקופה אשר עליה אכתוב ידועה היתה בנדיר מאד באמריקה. רצוני לומר, כי מעט־מעט עלתה בין ד"ר טמפלטון לבין בדלוֹ זיקה מגנטית ברורה ועזת־סמנים במאד. איני נכון, אמנם, להגיד כי התאֵם זה עבר על תחומי־כוח המישֵׁן הפשוט; אולם כוח זה כשלעצמו הגיע לרוב־תעצומה. בנסיונו הראשון לגרום את ההרדֵם המגנטי נכשל המַסמֵראי כשלון גמור. בחמישי או בששי היתה הצלחתו פגומה מאד, וקדמה לה התאמצות ממושכה. רק בשנים־עשר היה הנצחון שלם. לאחר מכן נכנע רצון החולה חיש לרצון הרופא, עד כי כאשר התודעתי אל השְנים לראשונה, היתה תרדמה באה כמעט כהרף־עין מדי יחפץ המְעוֹלֵל, אף בהיות נכחותו נעלמה מודעת החולה. רק עתה, בשנת 1845, כאשר בכל יום עדים אלפי אדם למעשי־פלאים כעין זה, עורב אני את לבי לקבוע דבר זה, שמן־הנמנעות הוא לכאורה, דבר־שבעובדה.

רגיש היה מזגו של בדלוֹ, נלהב, נוח־להפָּעֵם במדה הרַבָּה ביותר. מיוחד היה דמיונו בעזוזו וכוח־היוצר שבו; ואין ספק כי משנה־כוח שאב זה מהרגל ההִזָקקות למורפיום, שאותו לעט למכביר, ואשר בלעדיו לא היו חייו חיים. נוהג היה לטול מנה גדושה מזה מידי־בוקר תכף לאחר פת־שחרית, – או, ביתר־דיוק, תכף לאחר ספל של קפה חריף, שכן לא טעם דבר קודם־הצהרים, – ולצאת אחרי־כן בדד, או בלוית כלב בלבד, לטיול ארוך בשרשרת ההרים הפראים והקודרנים אשר ממערב ומדרום לשרלוטויל, הנכבדים שם בשם הררי־הגבנון.

ביום מעומעם, חם וערפלי, קרוב לסוף נובמבר, ובתקופת בין־העונות המוזרה של שלהי־סתו אמריקאיים, נשא מר בדלו רגליו אל ההרים כדרכו. היום פנה, והאיש טרם ישוב.

קרוב לשעה השמינית בערב, ואנחנו דאוגים כהלכה על העדרו הנמשך, עומדים היינו לצאת לחפשו, והנה הופיע הלז במפתיע, בריאותו לא ירודה מתמול־שלשום ורוחו טובה עליו מתמול־שלשום. הספור אשר ספר אל מסעו, ועל המאורעות אשר עכבוהו, מופלא היה באמת.

“זכור תזכרו”, אמר, "כי בשעה התשיעית בבוקר לערך יצאתי את שרלוטויל, מיד שמתי פעמי אל ההרים ובשעה העשירית לערך באתי אל נקיק חדש בתכלית היה בעיני. בענין רב התנהלתי בפתולי המעבר הזה. הנוף אשר נגלה מכל עבר, אף כי ספק אם ראוי הוא להִקרא נשגב, נסוך היה עליו מין שממון בל־יתואר, ומשיב־נפש לגבַּי אני. הבדידה דומה היה כי בתולית הנה תומם. לא יכולתי לבלי האמין כי הדשאים הירוקים והסלעים האפורים אשר עליהם אני דורך עוד לא היו מִדְרך לרגל אנוש מעולם. כה בדול־ומבודל הוא מבוא הנֶקַע, גם לא יגיע עדיו איש בלתי־אם בתוצאת השתלשלות של מקרים, עד כי בשום־פנים אין זה מן הנמנע כי אני הוא ההרפתקן הראשון – ההרפתקן הראשון והיחיד אשר חדר בחביוניו מעולם.

"האד, או העשן, העבה והנפלֶה, המצין את שלהי הסתו, ואשר עתה נפרשׂ כבד על כל העצמים, העמיק, בלי ספק, את הרשמים הסתומים אשר טבעו העצמים ההם. כה סמיך היה הערפל הזה הנעים עד כי לא יכולתי כלל לראות אלא כדי עשרים אמה מן השביל נכחי. השביל עקלקל היה להפליג, ומאשר השמש לא נראתה, נעלם ממני עד־מהרה מה הכוון בו אני הולך. עד כה וכה והמורפיום פעל פעולתו כמימים – וישַׁוֶה לכל העולם החיצון ענין כפול ומכופל. בפרפור טָרָף – בגון עלה־דשא – בתבנית עַלעל תלתן – בזמזום דבורה – בנצנוץ נטף טל – במשב הרוח – בניחוחות הקלושים הנודפים מן היער – נפתח פתח לעולם מלא של הרהורים – לתהלוכה עליצה ומנומרת של מחשבה מקוטעה וחדלת־שיטה.

"שקוע באלה הוספתי ללכת שעות אחדות, ובמרוצתן התעבה אד הערפל על סביבי עד אשר לבסוף נאלצתי ממש לגשש את דרכי. לעת הזאת אחזה בי דריכות־מנוחה לא־תתואר – כמין רעדה והססנות עצבנית. יראתי לצעוד, פן ארד תהום. כן גם זכרתי מעשיות משונות אשר יספרו על הררי־הגבנון האלה, ועל משפחות־האדם הגסות ועזות־הנפש השוכנות בחורשותיהם ונקרותיהם. רבוא הזיונות סתומים דכאוני וַיטרדו דעתי – הזיונות אשר משנה־עקה להם באשר סתומים המה. בפתאום מאד רותקה שישמת־לבי אל הלמות תוף רמה.

"נדהם הייתי, כמובן, ביותר. תוף בהרים אלה דבר בלתי־ידוע הוא. קול תֻּפּוֹ של מלאך־הפנים לא היה מפתיעני יותר מכך. אולם הנה הופיע גְרם חדש ומרעיש עוד יותר להתענינות ומבוכה, נשמע קול של ענבול או קשקוש פרא. כשל אגודת מפתחות גדולים, וכהרף עין חלף על פני במרוצה איש חום־חזות וערום־למחצה. סמוך היה אלי כדי כך שחשתי בנשימתו הלוהטה על פני. באחת מידיו היה מכשיר מורכב אגודת טבעות פלד, והוא מרעיש בהם בחזקה כרוצו. אך התעלם האיש בערפל, והנה חית ענק זונקת־מתנשמת אחריו, פעורת פה ודלוקת עינים. לא יכולתי לטעות בטיבה. צבוֹע היה זה.

"מראה המפלצת הזו הניח לי מפחדַי תחת לחזקם – כי על כן עתה בטחתי אשר חולם הנני, ואומַר להֵעור ולהתעורר. פסעתי נכחי עזות וזריזות. מחיתי עיני. קראתי בקול, צבטתי אברי. מעין מים קטן נגלה לעיני, ואשַׁח וארחץ ידי, ראשי וצוארי. בזאת כמו סרה מעלי התחושה המפוקפקת אשר הציקתני עד הנה. קמתי, כך סברתי, ואני איש חדש, והכן ומעדנות המשכתי בדרכי הנעלמה.

"כעבור זמן, כאשר כמעט הכריעוני ההתאמצות ואי־זו דחיסות מעיקה באויר, ישבתי בצל עץ. מיד הסתנן זיו־חמה קלוש, ועלֵי העץ הטילו צלם, רפה אך מפורש, בדשא. אל הצל הזה הסתכלתי כמשתאה דקות הרבה. טיבו הכני בתמהון, נשאתי עיני. עץ דקל היה זה.

"עתה, חפצתי לקום, ואני אחוז־בהלה – כי ההשערה אשר חולם אנוכי שוב לא היה בה מועיל. ראיתי – הרגשתי כי אדון ומצוה אני לחושי – והחושים האלה הביאו אל נפשי עתה עולם מלא של תחושה חדשה ומיוחדת במינה. בבת־אחת הכביד החום לבלי־שאת. ריח מוזר בא בכנף הרוח הקלה. המיה כבושה, מתמדת, כהמית נהר גאה אך שוטף השְׁקט, עלתה באזני, בלולה בנהמה האֳפיית אשר לקולות עם רב.

"עוד אני מקשיב בתמהון מופלג אשר לא לי לנסות לתארו. וכמו במטה קסם נשא פרץ־רוח עז חטוף את הערפל הסרוח ויסירהו.

"מצאתי עצמי לרגלי הר גבוה, ואני משפיל הבט אל עמק רחב־ידים, אשר נהר מתפתל בו ועובר. על שפת הנהר מזה עמדה עיר מזרחית־למראה, אשר לא כמותה נקרא באלף־לילה־ולילה, אפס מופלאה בטיבה אף מכל עיר אשר תתואר שם. ממקומי, אשר רם ונשא היה מאדמת העיר, ראה ראיתי בה כל פנה וכל קרן־זוית, משורטטת במפה. הרחובות דומה היה כי רבים־מספור המה, מצטלבים באין־סדר על כל עבר, אולם על צד האמת היו רחובות אלה סמטות פתלתלות ארוכות, ושורצות־אדם ממש. הבתים ציוריים־להפריא היו. בכל אשר תפן, תוהו יציעים, גזוזטרות, מנהרות, מקדשים, וחלונות־יציע מופלאי־פתוחים. רבים־ומרובים היו השְׁוָקים והשקקים; עתירים ושונים־ומשונים לבלי־חק הוצגו סחורות יקרות־ערך – אריגי משי ומלמלה, כלי משחז מסַנורים ביותר, הנהדרות כאבני־חן־ויקר. לבד מאלה נראו, על כל עבר, דגלים ודספקים, אפריונים ובהם אדוניות לוּטות־וצעופות, פילים מפוארים בעדי־עדיים, צלמים מחוטבים תמהונית, תֻּפִּים, דגלים, ופעמונים, רמחים, ראשי־בשמים כסופים ומוזהבים. ובתוך הקהל, והשאון, וכלל הסבך והבלבול – בתוך בוא־רבבות הצהובים והשחורים, צונפי צניף ועוטי שמלה, ושפועי זקן, בתוך כל אלה התהלכו פָרֵי־קודש רצועים בהמון אין־מספר, בעוד קופים מטונפים אך נקדשים מטפסים בלגיונות עצומים, אגב שקוש וצוחה, כרכובי המסגדים, או נאחזים במנארות וחלונות־יציע. מן הרחובות הנגרשים ועד גדות הנהר ירדו גרמי־מעלות אין־מספר המוליכים אל מקומות רחצה, ואלו הנהר עצמו כמו בעמל פלס לו אורח בעבי ספינות כבדות־נטל הזרועות בכל שטח מימיו. מהלאה לתחומי העיר צצו, קבוצות, קבוצות, סמוכים וגאיונים, על הדקל והקקאו, עם עוד אילני־ענק־וכֶשֶׁף מופלגים בשנים; ופה ושם יֵרָאו שדה אורז, בקתת אכר עוטת סכך, מיכל־מים, מקדש נדח, מחנה צוענים, או ריבה חננית בודדת האוחזת דרכה, וכד על ראשה. אל חופי הנהר כליל־היופי.

“עתה תאמרו, כמובן, כי חלום חלמתי; אך לא כן הוא. אשר ראיתי – אשר שמעתי – אשר הרגשתי – אשר הגיתי – מאום לא היה בו מן החותם הנחרץ אשר לחלום. עקיבות חמורה היתה בכל. תחלה מסופק אם אמנם ער הנני, בחנתי עצמי כמה וכמה בחינות, ומהרה נוכחתי לדעת כי אכן ער אנוכי. והנה כאשר יחלום האיש, ובחלומו חשוד כי חולם הנהו, חשדו לעולם הוא מתקים, והישן יֵעוֹר כמעט כרגע. הנה כך לא ישגה נובַליס באמרו כי ‘קרובים אנו להקיץ כאשר נחלום כי חולמים אנחנו’. לוא נקרה לי חזון כאשר אתארהו, בלא אשר אחשוד כי חלום הוא, כי אז אפשר בהחלט כי חלום היה זה, אולם מאשר נקרה כאשר נקרה, נחשד אף נבחן כאמור, אלוץ אני למנותו בכלל תופעות אחרות”.

“בזאת איני בטוח כי טעות בידך”, העיר הד"ר טמפלטון, “אולם המשך. קמת ותרד אל העיר”

“קמתי”, המשיך, וארד אל העיר. עוד אני בדרכי והנה עם עצום ורב, נדחקים בדרך כל רחוב, מגמת פניהם אחת, ובכל שעליהם יפגינו התרגשות סעורה־ונסערת. לפתע פתאום, ובכוח אי־זה דחף נשגב מהבן, נחדרתי כולי התענינות אישית במתרחש. דומה כאלו הרגשתי כי תפקיד כבד לפני למלאותו, בלא אשר אבין אל־נכון מהו. אכן, כלפי ההמון אשר כתרני עלתה בי הרגשת משטמה עמוקה. עקרתי מקהלם, בודרך עקפקפות הגעתי חיש אל העיר ואבוא בה. זו שטופה היתה כולה מַצה־ומהומה, אשר אין־משלן. עדה קטנה, לבושים ספק־אינדית ספק אירופית, וקציניהם אנשים אשר מדיהם בריטים־בחלקם, עומדים היו, בחרף־נפש, בתגרה עם שצף ספסוף בעלי־הברית. נספחתי אל החלשים, ואני תופס נשקו של קצין שנפל, נלחם בלא־אדע־מי בחמת־נואשים נמרצה. עד־מהרה הכריעונו הרבים במספרם, ואנו תרנו מפלט בכמין ביתן. פה שפכנו סוללה, ולפי־שעה ישבנו בטח. מאשנב סמוך לרום הביתן ראיתי המון אין־מספר, רוגש ומתעבר, מקיף ומסתער על ארמון צָהֵל הנשקף אל הנהר. עוד רגע והנה, מחלון עליון אשר בארמון, יורד איש נשיי־למראה, בחבל עשוי צניפי משַׁמְשָׁיו. בקרבת־מקום היתה סירה אשר בה צלח־נמלט אל עבר הנהר מנגד.

“ועתה כבש ענין חדש את נפשי. דברתי כמה מלים חפוזות אך נמרצות אל רעַי, גם עלה בידי להטות כמה מהם אל חפצי, ונָגַח גיח־פרא מן הביתן. פרצנו בתוך ההמון המקיפנו. בראשונה נסוגו הללו מפנינו. קבצו נפוציהם, נלחמו כבשגעון, ושבו־נסוגו. עד כה וכה ואנחנו נִשאנו הרחק מן הביתן, מתבלבלים ומסתבכים בתוך הרחובות הצרים של בתים גבוהים ורמים, רחובות אשר מעולם לא יכלה השמש להאיר חביונם. האספסוף רדפנו בלי־חשך, הצק בחניתות והָמום בברד חצים. אלה האחרונים מוזרים היו, ובכמה בחינות דמו לפגיונים המעוקלים אשר לאנשי מאלאיה. עשויים היו לחקות גֵו נחש זוחל, והם ארוכים ושחורים, ועקָצם מָרעל. אחד מאלה פגעני ברקתי הימנית. התנודדתי ואפול. כרגע באתני חלישות נוראה, פרפרתי – התנשמתי – ואָמות”.

“ספק אם תעמוד עתה בדעתך”, אמרתי, בבת־צחוק, "כי לא חלום היתה כל הרפתקתך כולה. הלא אין את נפשך לטעון כי מת הנך? "

כאמרי את הדברים האלה, צפיתי כמובן כי יסתער בֶּדלו לענותני; אולם, לתמהוני, פקפק הלז, הרעיד, חָוַר־להבהיל, ולא פצה פיהו. הבטתי אל טמפלטון. זה ישב זקוף ונוקשה על כסאו – שניו נקשו, ועיניו כמו יצאו מחוריהן. “המשך!” אמר בסוף בנִחר אל בדלו.

“דקות הרבה”, המשיך הלז, “לא חשתי – לא הרגשתי – כי אם אופל ואפסות, ותודעת מות היתה בי. לבסוף כמו עבר את נפשי זעזוע פתאומי ונמרץ, כזעזוע החשמל. עמו באה תחושת הגמישות והאור. בכהרף־עין כמו קמתי מן העפר. אולם נטול הייתי יֵשות גופנית, נראית, נשמעת, או מוחשת. ההמון הלך לו. השאון חדל. העיר נרגעה ביחס. מתחת לי מוטל היה פגרי, החֵץ ברקתי, הראש כולו צָבֶה ונשחת עד־מאד. אולם כל הדברים האלה הרגשתי בם – וראֹה לא ראיתים. לא מצאתי חפץ במאום. אף הפגר היה כדבר אשר ענין אין לי בו. כח־רצון לא היה בי, אבל דומה היה כי הומרצתי לנוע. וקליל רחפתי־יצאתי את העיר, חוזר על עקבַי בִשְׁביל העקפקפות בו באתי אליה. כאשר הגעתי אל נקודת הנקע בהרים אשר שם פגשתי בצבוע, שוב חלפני הֶלֶם כהלם סוללה גַלְוָנית; שוב ידעתי תחושת כּוֹבֶד, רְצִיָּה, ממשות. הפכתי להיות אשר הייתי קודם, ובלהוט שמתי פעמי ללכת ביתה – אבל העָבָר לא אבדה ממנו חיות של מציאות – ועתה, לוא אם לרגע, לא אוכל לאנוס בינתי לראותו כראות חלום”.

“גם לא היה זה חלום”, אמר טמפלטון, מפיק רצינות כבודה, “אפס: יקשה לאמר מה־שם־אחר יְקָרא לדבר, הבה נניח רק כי נשמת האדם בן־דורנו קרובה היא אל אי־אלו תגליות נפשיות נוראות־פליאה. נאמר־נא די בהנחה הזאת. אשר לַשְׁאר יש עמי הסבר מה. הנה לפניכם ציור בצבעי־מים, אשר שומה היה עלי להראותו לכם תחלה. אפס כי הרגשת זועה אין־פשר מנעתני מהראותו עד כה”.

הסתכלנו בתמונה אשר הציג. לא ראיתי בה דבר יוצא־מגדר־הרגיל; אולם עצום היה רשומה על בדלו. הוא כמעט התעלף כלטשו עיניו ועם זאת לא היה פה אלא דיוקן־מִזְעֶרֶת – מדויק להפליא, בלי ספק – של תוי־פניו שלו, המופלאים מאד. כך, למצער חשבתי אני כהתבונני בדיוקן.

“הלא תראו”, – אמר טמפלטון, – "את תאריך ציור התמונה – הנה כאן הוא, בל יֵראה כמעט. בזוית זו – 1780. בשנה הזאת צויר הדיוקן. הריהו צֶלֶם ידיד שמֵת – פלוני מר אוֹלדֶבּ – אשר עמו התרועעתי הרבה בקלקותה, בתקופת ממשלתו של וורֶן הייסטינגס. אך בן־עשרים הייתי בעת ההיא. כאשר ראיתיך ראשונה, מר ברלו, בסרטוגה, הלא הדמיון המפליא אשר היה בינך לתמונה הוא הֵניעני לפנות אליך בדברים, לבקש קרבתך, ולהסב את פני הדברים להיותי לך בן־לויה תמיד. בהשגת חפצי זה, עוררני בשעור־מה, ואולי בעיקר, זכר־יגונים אשר זכרתי את המנוח, אולם, במדה ידועה, עוררתני גם סקרנות דרוכת־מנוחה, ולא חדלת־זועה מכל־וכל, לגבֶּיך.

“כהרצותך את פרטי החזות אשר הופיעה לפניך בהרים תֵארת, בדיקנות מדוקדקת ביותר, את העיר ההודית בֶּנָרֶס, אשר על הנהר הקדוש. הפרעות, הקרב, הטבח, אלה הם המאורעות אשר ארעו בפועל במרידתו של ג’יט סינג, שחלה ב־1780, כאשר נשקפה להייסטינגס סכנת מות ממש. האיש אשר נמלט בחבל הצניפים היה צ’יט סינג עצמו. האנשים אשר בביתן היו סִפּויים¹ וקצינים בריטיים, בראשות הייסטינגס. אחד מהללו הייתי אני, וככל־יכלתי עשיתי למנוע קצין אחר מהסתער בפחז לקראת מות ודאי. אותו קצין נפל, בסמטות המלאות מפה אל פה, בחצו המורעל של איש בנגלי. הקצין ההוא בחיר ידידַי היה. אוֹלדֶבּ היה זה. מתוך גליונות אלה” (כאן העלה הדובר מחברת אשר נראָה בה כי כמה מעמודיה נכתבו זה־מקרוב) “תראה כי בעצם התקופה בה הצטירו הדברים האלה בדמיונך בקרב ההרים, הייתי אני מתארם על־נְיר פה בבית”.

כשבוע ימים לאחר השיחה הזאת, הופיעו הפְּסָקות הבאות באחד מעתוני שרלוֹטְוִיל:

"מחובתנו המצערת להודיע על מותו של מר אוגוסטוס בֶּדלוא, איש אשר משום סבר־הליכותיו ורוב מידותיו התרומיות יקר היה מכבר לאזרחי שרלוטויל.

"זה שנים מספר לקה מר ב. במחוש־עצבים אשר תכופות הִלֵך סכנת מיתה; אולם בזאת יותן לראות רק את הסבה העקיפית לפטירתו. הסבה הישרה מופלאה היתה ביחודה. בשעת טיול על הרי־הגבגונים, קודם ימים מספר, תקפוהו צנה וקדחת קלה, מלוות שפיעה מרובה של דם אל הראש. על־מנת להקל מכך, נזקק דר. טמפלטון להקזות דם מקומיות. עלוקות הושמו אל הרקות. מקץ תקופה קצרה־להחריד מת החולה. משנגלה כי, בפּך המכיל את העלוקות, הובאה דרך מקרה אחת העלוקות הארסיות אשר תמצאנה מפקידה לפקידה באגמי מים אשר בסביבה. בריה זו דבקה בעורק קטן ברקה הימנית. דמיונה הקרוב אל העלוקה הרפואית גרם שלא הובחן בטעות כי אם לאחר־מועד.

“נ.ב. – העלוקה הארסית של שרלוטויל תבדל תמיד מן העלוקה הרפואית בשחורהּ, ובמיוחד בתנועותיה הענותניות או תולעיות, הדומות דמיון רב לתנועות־נחש”.

מסיח הייתי עם עורכו של העתון האמור, בדבר המקרה הזה המופלא, והנה עלה בדעתי לשאול איך זה אדע כי נדפס שם המנוח כבֶדְלוא.

“מן הסתם”, אמרתי, “יש לך סמוכים לכתיב זה, אבל אני תמיד סבור הייתי שכותבים את השם בלא א בסופו”.

“סִמוכים? לא”, השיב “אין זו אלא שגיאת דפוס. בכל העולם כולו השם הוא בֶּדלו, בלי א, ומעודי לא מצאתי כי יכתב אחרת”.

“אם־כן” אמרתי בלָחוּש, כסובבי על עקבַי, “אם־כן אמנם הִפָּלא תִפָּלא אמת אחת מכל ספור עלילה – כי בדלוא, באל”ף, מהו אם לא אולדב במהופך? והאיש הזה אומר לי כי שגיאות־דפוס היא זו".

מה זאת! מה זאת! הברנש עקוץ עכשוב!

והנהו רוקד כאחוז בולמוס.

לפני שנים רבות התרועעתי עם אחד מר וילים לֶגְרֶן. הוא היה יוצא משפחה הוּגֶנוֹטית עתיקה, ולשעבר עשיר היה; אולם מחמת שרשרת של פגעים נהרס מעמדו. להמלט מהבזיון שבעקב אסוניו, עזב את ניו־אורליאַנס, עיר אבות אבותיו, וישב באי־סַלִיבן, סמוך לצ’רלסטון, בדרום־קַרולינה.

האי הזה נפלֶה הוא במאד. כמעט אין בו דבר מלבד חול הים. וארכו כשלושה מילים. רחבו לא יעלה בשום מקום על רביעית המיל. מגוף היבשת מבדילו מֵצר בלתי־נראה כמעט, המשתרבט בתוך שממת סוף וטיט, והוא מקום אשר תשחרהו תרנגולת־הבצות. הצומח, כאשר יותן לשער, מועט הוא, או מכל־מקום ננסי. עץ־קומה כלשהו לא יראה. סמוך לקצהו המערבי, מעמד מצודת־מוֹלְטְרַי, ומקום שנמצאים קצת בניני־עץ עלובים, אשר בתקופת הקיץ ישכנו שם פליטי אֲבָקָה של צ’רלסטון וקדחתה, שם ימָצא אמנם הדקל הזוט הזיפני; אולם האי כולו, להוציא את הנקודה המערבית הזאת, מצמיח בעבות את ההדס המתוק אשר כה יוקירהו הגַנן האנגלי. השיחים מגיעים כאן תכופות לגובה חמש־ עשרה או עשרים רגל, עד היותם כמעט מין חוֹרֶש עשוי לבלי־חדור, וְיִכבד בבשמו האויר.

בקרב מעבה החורש הזה, לא הרחק מקצהו המזרחי או המרוחק יותר של האי, בנה לו לגרן צריף קטן, אשר בו דר כאשר התודעתי אליו ראשונה, דרך מקרה בלבד. ההֶכרות מהרה הבשילה ידידות – שכן רב היה בַפָּרוש להעיר ענין והערכה. מצאתי את האיש משכיל, וסגולות־רוח לא-שכיחות לו, אפס חדור שנאת־אדם, ונתון לחליפות נלוזות של רוחות התלהבות ויגון. ספרים הרבה היו עמו, אך לעתים רחוקות נזקק להם. עיקר שעשועיו היו לירות ולדוג, או לשוטט בנחת עם החוף ובתוך ההדסים, בחֵפֶשׂ קונכיות או מיני חרוקים – בשל אוסף חרקיו עשוי היה איש כסְוַמֶרְדַם לקנא בו. בטיולים אלה נלוה היה עליו ברגיל כושי זקן, הקרוי יופיטר, אשר שולח לחפשי קודם שנהפך הגלגל על המשפחה, אפס כי לא נתן להניעו, לא באיומים ולא בהבטחות, לותר על אשר נראה לו כזכותו ללוות את צעדי “אָטוֹן וִיל” הצעיר שלו. לא מן הנמנע הוא כי קרובי לגרן, מתוך שסברו, כי מסוכסך הוא בדעתו קמעה, הם התחכמו לצקת את העקשנות הזאת ביופיטר, למען יהיה לַנודד למשגיח ושומר.

חרפים בקו־הרוחב של אי־־סליבן לעתים רחוקות יִקְשו מאד, ובעונת הסתו אכן מקרה נדיר הוא כי ימצא צורך להבעיר אח. סמוך לאמצע אוקטובר, – 18, חל, מכל־מקום, יום מופלג בצנתו. מעט קודם שקיעת השמש בוסַסתי בעבִי השיחים לבוא אל צריף ידידי, אשר לא בקרתיו זה לי שבועות אחדים – בימים ההם התגוררתי בצ’רלסטון, מרחק תשעה מיל מן האי, ואלו אמצעי התעבורה הלוך ושוב נופלים היו הרבה מאלה שבימינו. כהגיעי אל הצריף הרתקתי, כמנהגי, ומשלא נעניתי, חפשתי את המפתח במקום שידעתי כי שם הוא מוצנע, פתחתי את הדלת, ואכנס. אש עליזה להטה באח המבוערת. דבר־חדוש היה זה, וכלל לא בלתי־נעים. השלכתי מעילי מֵעָלַי, ישבתי בכורסה אצל גזרי העץ המפצפצים, ובאורך־רוח המתנתי לבוא מארחַי.

סמוך לאחר חשכה הגיעו, ויקבילו פני בלבביות יתרה. יופיטר, גחוכו מאוזן עד אוזן, התרוצץ כה־וכה להכין איזו תרנגולת־בצות לסעודת הערב. לגרן נתון היה באחת מתְקָפות – כי מה שם אקרא להן? – ההתלהבות שלו. מצוא מצא איזו צדפה לא־ידועה שהיא בחזקת מין חדש, וגדולה מזו, צד גם לכד, בעזרת יופיטר, חפושית אשר הוא סבור כי חדשה היא בתכלית, אפס בנוגע אליה יחפץ לשמוע את דעתי למחרת.

“ומדוע לא הערב?” שאלתי, שָׁף ידי מעל האש, ומבקש בלבבי כי יקח השד את כל שבט החפושיות.

“הה, לוא אך ידעתי כי הנך פה!” אמר לגרן, “אבל כה ארכה העת מאז ראיתיך! ואיך זה יכולתי לחזות מראש כי דוקא בעצם הערב הזה תבוא לבקרני? כבואי הביתה פגשתי בסֶגֶן ג–, מן המצודה, ובאולתי כי־רבה, השאלתי לו את החפושית; אשר על כן יִבָּצר ממך לראותה עד הבוקר. לין פה הלילה, ואני אשלח את יוּפ' לקחתה עם זריחת השמש. הרי זה הדבר הנחמד ביותר שבעולם!”

“מה? – הזריחה?”.

"הבלים! לא! – החפושית. צבעה זהב מופז – גדלה כשעור לוז גדול – עם שתי נקודות שחורות־משחור סמוך לקצה הגב, ועוד אחת גדולה יותר כלשהו, בקצה השני. קרני־המשוש – ".

“לא יש בו שום קרן, אטון ויל, אני כל הזמן לאמר לך”, נכנס כאן יופיטר לתוך דבריו; “אחפושית חפושית־סָהָב, כל משקל שלו כולו־כולו, בפנים והכל, חוץ מכָּנָב שלו – אף פעם אני לא מַשְׁמֵשׁ חפושית כבד חצי מזה בחיי”.

“מוטב, נניח שכך הוא, יוּפּ”, השיב לגרן, בחומרה מרובה קצת, נראה היה לי, מכפי שמצריך הענין; “כלום זו סבה לכך שתהיה מניח לעופות להחרך? הצֶבע”– בזאת פנה אלי – “באמת כמעט די בו לאשר את רעיונו של יופיטר. מעולם לא ראית זיו מתכתי מזהיר יותר מזה שמפיצים הקשקשים – אולם בזאת לא תוכל לדון עד מחר. בינתים יש בידי לתת לך מושג־מה מן הצורה”. זאת אמר, וישב אל שולחן קטן, אשר עליו עט ודיו, אך לא ניר. הוא בקש ניר במגרה, אך לא מצא.

“אין-דבר”, אמר לבסוף, “זה ימצא לנו”; והוא נטל מכיס חזיתו פסה של מה שבעיני היה גליון מזוהם מאד, ועליו ציר ציור גם בעט. בעשותו את שלו, נשארתי אני יָשוּב אצל האח, כי עדין חשתי צנה. כאשר תם התרשים, מסרו לי מבלי קום ממקומו. משנטלתיו נשמעה נהמה רמה, ואחריה שריטה בדלת. יופיטר פתח, וכלב פאונדלנד גדול, השיך ללגרן, פרץ פנימה, קפץ על כתפַי, ויכביד עלי לטיפות; שכן חבה רבה הודעתיו בבקורים קדומים. משֶתמו כרכוריו, הצצתי בניר, ואודה על האמת, מצאתי עצמי נבוך לא־במעט למראה מה שתֵאר ידידי.

“כי־כן!” אמרתי, אחרי התבונני בציור דקות מספר, “scarabaeus” מוזר הוא באמת, עלי להודות; חדש בעיני; מימי עוד לא ראיתי שכמותו – אלא אם כן גולגולת היתה זו, גולגולת־מת, אשר אליה אמנם תִדְמֶה יותר מלכל דבר אחר אשר נקרָה לעיני".

“גולגולת־מת!” החזיר לגרן כהד. “הו־כן – מוטב, יש בה משהו ממראית זו על גבי הניר, בלי ספק. שתי הנקודות השחורות העליונות נראות כעינים, הא? וזו הארוכה שלמטה כמו פה – וחוץ מזה תבנית הכל סגלגלה היא”.

“אפשר שכך”, אמרתי אני; “אבל, לגרן, חושש אני שמא אינך ציָר־אמן. חיָב אני להמתין עד שאראה את החפושית עצמה, אם רצוני לקבל מושג כלשהו ממראֶהָ”.

“כי־כן, איני יודע”, אמר ברוגזת־מה, “מציֵר אני נאה למדי – צריך אני לציר כך, למצער – היו לי מורים טובים, ומשתעשע אני בתקוה כי איני גולם גמור”.

“אבל, בחורי היקר, אם כן חומד לצון אתה”, אמרתי אני, “הרי זו גולגולת כהלכתה – אכן, רשאי אני לאמר כי זאת גולגולת מצוינת מאד, כפי מושגי ההמון על דוגמות פיזיולוגיות שכאלו – וה־ scarabaeusשלך אל־נכון הוא scarabaeus שאין משונה ממנו בעולם אם דומה הוא לזו. הרי נוכל לפתוח בכך פתח לאמונות־הבל משעשעות מאד. אני מניח כי תקרא לחפושית scarabaeus caput hominia, או משהו כיוצא בזה – יש הרבה כנויים בדומה לזה במדעי־הטבע. אולם איפה המשושים אשר הזכרת?”.

“המשושים!” אמר לגרן, אשר כמו הפיח בו הענין הזה חום אין־פֵּשר; “ברי לי כי מוכרח אתה לראות את המשושים. תארתים ברורים כפי שהם אצל החרוק גופו, ואני סבור כי די בכך”.

“כי־כן, כי־כן”, אמרתי, “אולי כך הוא – אף־על־פי־כן איני רואה אותם”; וָאמסור לו את הניר בלא הוסף אמרים, מאין בי חפץ להרעימו; אבל הפתע הפתיעתני הצורה אשר לבשו הדברים; רוחו הזעומה הֵביכתני – ואשר לציור החפושית הנה בהחלט לא נראו בו כל משושים, וכל־כולו היה בו דמיון קרוב לתאוריה הרגילים של גולגולת־מת.

הוא נטל את הניר בקָנוט מאד. וכבר עמד למוללו, כאומר להשליכו אל האש, והנה כמו סמר מבט של־אקראי את שימת־לבו. בכהרף־עין לבשו פניו סומקה עזה – רגע, וחורו־להפליג באותה מדה. כמה דקות הוסיף לבחון את התרשים במדוקדק במקום שבתו. לסוף קם ממקומו, נטל נר מעל השולחן, ויגש להסב על ארגז שבקצה החדר. פה שוב בדק את הניר בדאגה; הפוך וגלגל בו כה־וכה. מכל־מקום לא אמר דבר, והיטב התמיהני מנהגו; אף על פי כן נשמרתי לי מלהכביד את עצבת מזגו הגוברת במענה־לשון כלשהו. עד־מהרה נטל מכיס מקטרנו ארנק, נתן בו בשום־לב את הניר, וישֶׂם את השנים בשולחן־כתיבה, אשר נעלו. עתה היה מיושב יותר בהליכותיו; אפס רוח ההתלהבות אשר היתה נסוכה עליו בתחלה סרה כליל. עם זאת דומה היה כי פחות משהוא משמים הריהו שקוע במחשבות. ככל שנמשך הערב יותר נתפס בהזיונו, אשר ממנו לא יכולתי לעוררו במשובותַי. כונתי היתה לבלות את הלילה בצריף, כאשר עשיתי תכופות לפני כן, אבל, מראותי את מארחי במצב־רוחו זה, סברתי כי יאתה לי לשאת רגלי. הוא לא דחק בי להשאר, אולם, בלכתי, לחץ את ידי בלבביות יתרה אף על זו הרגילה עמו.

כחודש לאחר־מכן (ועד אז לא ראיתי את לגרן כל־עיקר) בא לבקרני בצ’רלסטון משרתו, יופיטר. מעולם לא ראיתי את הזקן הכושי הזה הטוב פּוּג־לב כל־כך למראה, ואירא כי איזה אסון קשה מצא את ידידי.

“כי־כן, יוּפּ”, אמרתי, “מה הענין עתה? – מה שלום אדוניך?”.

“מה, אם לגיד האמת, אטון, הוא לא ככה בריא כמו מצטרך להיות”.

“לא בריא! באמת צר לי לשמוע זאת. במה הוא חש?”

“זה! זהו זה! – אף פעם הוא לא לחוש כלום – אבל הוא בכל זה חולה מוד”.

“חולה מאד, יופיטר! – למה לא אמרת כך מיד? האם שוכב הוא במטה?”

“לא, לשכוב הוא לא! – בשום מטה בכלל – דוקא פה הכלב קבור – אני צריך ל’יות מודג מוד בגלל אטון ויל המסכן”.

“יופיטר, רוצה הייתי להבין מה אתה סח בעצם. אתה אומר שאדונך חולה. האם לא אמר לך מה חליו?”.

“הרי, אטון, זה לא כדאי שתתרגז על הענין – אטון ויל אומר לא יש לו שום־כלום – אבל אם ככה אז בשביל מה הוא מתרוצץ עם פרצוף כמו שכזה, הראש למטה והכופתיים למטה, ולבן כמו אוז? וחוץ מזה יש לו מודד כל הזמן –”

“יש לו מה, יופיטר?”

“יש לו מודד שהספרות אצלו על הלוח – הספרוֹת אכי משונים שבכלל ראיתי בחיי. אני מתחלתי מתפחד, אני אומר לך, 'ני צריך לשגיח נורא קשה עליו בחכמות שלו. אותו יום הוא לברוח לי לפני תזרח השמש וכל היום הטוב נעלם. אני לכרות בשבילו מקל גדול מיוחד לתן לו מכות־רצח כמו־צריך מתי בא – אבל אייתי כזה טפש שלא היה לי אומץ אחרי־כל – היה לו בַרְצוף כל־כך מסכני כזה”.

“הא? – מה? – אה כן! – דרך־כלל סבור אני כי מוטב שלא תקשה ידך מדי על המסכן – אל תלקהו, יופיטר – אין בו כוח לעמוד בכך – אבל האם לא תוכל לציר לעצמך מה הֵסב בחלי הזה, או – מוטב לאמר – בשנוי־הליכות זה? כלום ארע דבר לא־נעים מאז ראיתיך?”

“לא, אטון, לא היה שום־כלום לא־נעים מאז – זה מקודם אז אני פוחד – זה בדיוק באותו יום מתי איית שמה”.

“מה? למה אתה מתכון?”.

“זה, אטון, אני 'תכון לחבושית־הזאת”.

לְמה?".

“לחבושית – אני פטוח לגמרי שחבושית־הסהב ההיא עקצה לאטון ויל בראש איפ’־שהוא”.

“ומה רגלים יש לה, יופיטר, להשערתך זו?”.

“רגלים מספיק, אטון, וגם בֶּה. בחיים שלי לא ראיתי אף בַּעַם כזאת חבושית ממזרית – הוא לבעוט והוא ל’קוץ כל דבר שבא אל ידו. אטון ויל לתפוס 'אתו בראשון, אבל הוא מוכרח לעזוב 'תו שוב מַאֵר נורא, אני אומר לך – זה אז הוא בֶּטח לקבל העקיצה. אני ב’צמי לא מצא חן בעיני איך נראה הבֶּה של חבושית, בשום אופן, ואני לא לרצות לחזיק 'תו באצבע שלי, אבל אני לתבוס אותו בחתיכה נייר מה שמצאתי. אני ל’טוף אותו בניר ותוחף חתיכה מזה בבֶּה שלה – ככה זה אָיָה”. 

“ולדעתך, אפוא, באמת עקץ השרץ את אדונך, והעקיצה היא החליאתו?”

“אני לא יש לי כלום דעה בזה – אני לדעת זה. מה-פִּתום הוה לחלום כל־כך על הסהב, אם זה לא מפני חבושית־הסהב לקוץ אותו? אני לשמוע על ההם חבושיות-סהב מקודם”.

“אבל מנין לך שהוא חולם על זהב?”.

“מן אַיִ לי? מה, מפני הוא לדבר על זה בשינה שלו – ככה אני לדעת”.

“כי־כן, יוּפּ, אפשר הצדק אתך! אולם מה הזכות שעמדה לי שכבדתני בבקור היום?”.

“מה הענין, אטון?”.

“האם שלח מר לגרן דבר לאמור?”.

“לא, אטון, אני מביא זאתי אִקֶרֶת;” וכאן מסר לי יופיטר פתקה בזו הלשון:

"יקירי –

"מפני מה לא ראיתיך עת כה רבה? מקוה אני כי לא נואלת להעלב מחמת איזו פחזות שחטאתי בה; אך לא, דבר זה אינו מתקבל על הדעת.

"מאז ראותי אותך היה לי טעם לדאגה מרובה. יש עמי דבר לספר לך, אפס כמעט לא אדע איך לספרו, ואם צריך אני לספרו בכלל.

"זה לי ימים מספר שאינני בקו הבריאות, ויופ־סבא המסכן מטריח עלי, עד לבלי שאת כמעט, בהשגחתו החסודה. התאמין? – הוא הכין מקל־ענק, ביום אתמול, ליסרני בו על שחמקתי מפניו ובליתי את היום, בדד, בקרב ההרים ביבשת. באמת־ובתמים סבור אני כי רק דל־מראי חשך ממני מלקות.

"לא הוספתי על האוסף מאומה מאז פגישתנו.

"אם תוכל, על כל פנים, הואל ובוא עם יופיטר. אנא בוא. חפץ אני לראותך הערב, בעסק של חשיבות. מבטיחך אני כי מירב־החשיבות בדבר. – שלך תמיד

וילים לגרן".

היה בה בנעימתה של פתקה זו משהו שהדריך את מנוחתי מאד. כלל סגנונו נבדל בעיקרו מסגנון לגרן. וכי על מה זה יחלום האיש? מה משאת־שוא חדשה תפשה במוחו הנוח־לרגוש? באיזה “עסק שמירב־החשיבות בו” עשוי הוא להתעסק? התאור אשר תארו יופיטר לא בִּשֵׂר טובה. יראתי שמא סוף־סוף נסתכסכה עליו בינתו של¹ ידידי, מעקת צרתו הנמשכת. בלא הסס רגע, אפוא, נכונותי להלָות על הכושי.

כאשר הגענו אל מעמד־הסירות, ראיתי חרמש ושלושה מעדרים, כולם חדשים למראה, מוטלים על קרקע הסירה בה עמדנו לרדת.

“מה פרוש כל אלה, יופּ?” הקשיתי.

“הוא חרמס, אטון, ומ’דֵר”.

“אמת ויציב; אולם מה לאלה כאן?”.

“הוא חרמס ומ’דר מה אטון ויל לדרוש שאני לקנות לו בעיר, והרמון כסף אייתי מצטרך ליתן בשבילם”.

“אבל מה, בשם כל טמיר ונעלם, אומר, ‘אטון ויל’ שלך לעשות בחרמשים ומעדרים”?

“כל כך הרבה אני לא יודע, ויקח 'תי שד אם 'ני לא חושף גם הוא לא לדעת. אבל זה כל בא מן חבושית”.

כיון שראיתי כי אין לדלות מאומה מיופיטר, שכל בינתו כמו תפוסה ב“חבושית”, הפסעתי עתה לתוך הסירה, ואפליג. נשבה בריזה נאה וחזקה, ועד־מהרה היינו במִפְרָצית שמצפון למצודת מולטרי, ומקץ מהלך כשני מילים באנו אל הצריף. כשהגענו היתה השעה שלש אחר־הצהרים לערך. לגרן היה מחכה לנו דרוך־צפיה. תפס בידי במאור־פנים עצבני אשר החרידני ויחזק את החשדות אשר הגיתי כבר. פרצופו היה חוֵר עד־לאימה ממש, ועיניו השקועות־עמוק הפיקו זיו לא־טבעי. לאחר כמה שאלות בנוגע לבריאותו, שאלתיו, מֵאֵין דבר טוב יותר להגידו" אם קבל כבר את ה־scarabaeus מהסגן ג –.

“הו” כן", השיב, מאדים עזות, “קבלתיו ממנו למחרת בבוקר, שום דבר לא יסיתני להפרד מאותו scarabaeus. יודע אתה שדעתו של יופיטר בנוגע אליו נכונה בעצם?”.

“באיזה מובן”, שאלתי, וחזות נוגה בלבבי.

“בסברתו שזו חפושית של זהב אמתי”. זאת אמר בכמין רצינות עמוקה, ואני הרגשתי עצמי מזועזע לבלי־הבע.

“עתידה חפושית זו לעשות לי הון”, המשיך, בחיוך נצחון; “להשיב לי את נכסי משפחתי. היִפָּלא, אפוא, כי תיקר בעיני? אם ראה המזל להעניקה לי, אין עלי אלא לעשות בה שימוש כיאות, ואגיע אל הזהב אשר את מקומו היא מורָה. יופיטר, הבא לי אותו scarabaeus!”.

“מה! את חבושית, אטון? יותר טוף לי שלא מתעסק בחבושית! 'תה צריך לקחת אותה בעצמך”. כיון שכך קם לגרן, כבד־ראש ואומר־כבוד, והביא לי את השרץ מתוך צנצנת זכוכית בה היה נתון. היה זה scarabaeus יפה, ובלתי ידוע בעתו לחוקרי־טבע – רב־ערך כמובן מנקודת־ראות מדעית. שתי נקודות־שחור עגולות היו סמוך לקצה אחד של הגב, ואחת ארוכה סמוך לקצה האחר. הקשקשים קשים וזגוגיים היו להפליג, ומראיתם מראית זהב ממורט לכל־דבר. משקל החרוק היה מופלא מאד, ובסכומו של דבר כמעט לא יכולתי לתת אשם ביופיטר על דעתו בנוגע אליו; אולם איך תוסבר הסכמתו של לגרן עם אותה דעה, דבר זה אכן נשגב מבינתי.

“שלחתי אחריך”, אמר, בגבהות־לשון, כתום הסתכלותי בשרץ, "שלחתי אחריך למען תיעצני ותסמכני בקדום זממיהם של הגורל והחפושית –

“לגרן יקירי”, קראתי ואפסיקהו, “ברי כי לא בריא הנך, ומוטב היה לוא נקטת אי־אלה אמצעי־זהירות. אתה תעלה למשכב, ואני אשאר עמך ימים אחדים, עד אם רוח לך. אתה קודח ו–”

“מוש את דפקי”, אמר.

מששתיו, והאמת היא כי לא מצאתי סימן קדחת קל־שבקלים.

“אבל אפשר שחולה אתה עם שאין לך קדחת. הרשני נא פעם לצוות לך מרפא. ראשית לכל עלה על משכבך. שנית –”

“טעות בידך”, נכנם לתוך דברי ואמר, “הריני בריא ככל שאוכל לחיות בעצומה של הרגשה שאני נתון בה. אם באמת תדרוש טוב לי, תרויח לי מן הרגשה הזאת”.

“וכיצד יעשה הדבר?”

“על־נקלה. יופיטר ואני יוצאים למסע אל ההרים, ביבשת, ובמסע זה צריכים נהיה לעזרתו של איזה איש אשר נוכל לשים בו אמוננו. אתה היחיד שנוכל לבטוח בו. בין אם נצליח ובין אם נכשל, הרִגְשה שאתה רואה בי עתה תושבח באותה מדה”.

“שוקד אני למלא רצונך בכל דרך שהיא”, עניתי; “אך האם רצונך לאמר כי שרץ משחית זה יש לו קשר כלשהו אל מסעך אל ההרים?”

“אמנם כן”.

“אס כן, לגרן, לא אוכל להיות שותף לעסק מהובל שכזה”.

“צר לי – צר לי מאד – שכן צריכים נהיה לנסות בכך בעצמנו”. 

“לנסות בעצמכם! אכן משוגע האיש! – אך המתן! – כמה זמן אומר אתה להעדר מזה!”

“כל הלילה, מן הסתם. נצא תכף־ומיד, ונחזור, על כל פנים, עם זריחה”.

“ואתה תבטיחני, על דברתך כבוד, שכאשר תחלוף גחמתך זו, ופרשת החפושית (אל־אלוהים!) תבוא על מקומה בשלום, תחזור הביתה ותשמע לעצתי באין־אומר, כשמוע לעצת רופאך”.

“כן, הבטחתי! ועתה הבה נצא לדרך, כי הזמן דוחק”.

בלב כבד נלויתי אל ידידי. יצאנו בשעה ארבע לערך – לגרן, יופיטר, הכלב ואנכי. יופיטר היו עמו החרמש והמעדרים – אשר את כולם התעקש לשאת – ודומה היה עלי, יותר מחשש לתת איזה מן הכלים בתחום השגו של אדוניו, מאשר מתוך מותר חריצות או נמוסים. הוא נהג עקשנות מופלגת, ו“אותה חיבושית ממאירה” היו המלים היחידות אשר התמלטו משפתיו משך המסע. אשר לי, היה בידי זוג פנסים כהים, ואלו לגרן הסתפק ב־scarabaeus, אשר אותו נשא צמוד אל קצה חבל קלוע; כרכר בו כח־וכה, מעשה אשף, כלכתו. כראותי את העדות הזאת הנכוחה להשתבשות דעתו של ידידי, כמעט נבצר ממני להבליג על דמעותי. מכל־מקום ראיתי לעשות כשרירות חפצו, למצער לפי־שעה, או עד שאוכל לנקוט אלה אמצעים נמרצים יותר בסכוי־מה של הצלחה. בינתים השתדלתי, אך לחנם, להציל דבר מפיו באשר לתכלית המסע. משהצליח להניעני להלוות אליו, דומה היה כי שוב אין את נפשו להסיח באיזה ענין מעוט־חשיבות, ועל כל שאלותי לא הואיל להשיב כי אם “ראה נראה!”

את הנחל שבראש האי צלחנו באַרְבָּה, עלינו על הרמה שלחוף היבשת, ונפן צפונה־מערבה, עבור בכברת־ארץ פראית ושוממה להפליג, מקום לא יראה שם עקב רגל אנוש. חָלֵט הלך לגרן בראש, שוהה אך כהרף עין, פה ושם, לבחון כמין ציוני־תחום אשר דומה כי בעצמו הִתְוָם לפני כן.

בדרך כך התהלכנו כשעתים, והשמש נטתה לערוב כאשר באנו אל חבל זעף לאין־שעור יותר מכל שראינו עד כה. היה זה מין מֵישר־רמה, סמוך לפסגתו של הר שכמעט אין לגשת עדיו, עבות־יער ממרגלות עד שיא, וזרוע צוקי-ענק שכמו מוטלים היו ברפוי על הקרקע, ובמקרים רבים נמנעו מהדרדר אל הגיאיות מתחת אך הודות לעצים אשר אליהם נסמכו. נקיקים עמוקים, משולחים לכאן ולכאן, שוו לנוף משנה חומרה וכובד־ראש.

המישוֹרת הטבעית אשר אליה² טפסנו ועלינו היתה צמוחה סבך שִׂכִּים, אשר מהרה גלינו כי בהם לא היינו יכולים להבקיע לנו דרך לולא החרמש; ויופיטר, על פי הוראת אדוניו, החל מברא לפנינו שביל אל מרגלותיו של עץ תרזה אדיר־גובה, אשר עמד, עם כשמונה או עשרה אלונים, על המישר, והוא עולה עליהם ועל כל שאר עצים אשר ראיתי עד אז מימי, ביפי עלוָתו ותארו, בפרישת ענפיו הרחבה, ובכלל רוממות מראהו. כהגיענו אל העץ הזה, פנה לגרן אל יופיטר, וישאלהו אם סבור הוא כי יוכל לעלות בו. הזקן דומה כי השאלה הממתו מעט, וכמה רגעים נאלם דום. לסוף קרב אל גזע האדירים, התהלך סביבו לאט. ויסתכל בו בתשומת־לב מדוקדקת. כאשר כלה בחינתו, אך אמר –

“כן, אטון, יופ לטפס את כל עץ מה הוא רואה בחיים לו”.

“אם כן עלה חיש ככל שתוכל, כי עוד מעט ויחשך לנו מראות את אשר לפנינו”.

“עד איפה מצטרך לעלות, אטון?” הקשה יופיטר.

“אתה עלה בגזע־הראש תחלה, ואחר אומר לך לאן תפנה – וכאן – עמוד! קח את החרוק הזה אתך”.

“את חבושית, אטון ויל! – את חבושית סהב!” קרא הכושי, נרתע אחור במורא – “בשביל מה מצטרך קחת את חפושית מעלה על עץ? – ישא אותי אופל אם אקח!”

“אם ירא אתה, יופ, כושי גדול־ומגודל שכמוך, לאחוז בחרקרק מת ותמים, הלא יכול אתה להרימו במשיחה זו – אבל, אם לא תעלהו אתך באיזו דרך שהיא, אראה עצמי חיב לרוצץ את ראשך באת זו”.

“מה יש עכשו, אטון?” אמר יופ, ונראה בו בעליל כי בוש עד־לצית; “תמיד מחבש צרות בשביל כושי זקן. בכלל רק הייתי לתחכם. אני בחדתי מחבושית! מה אכבת לי חבושית?” כאן אחז בזהירות בקצהו של החוט, כשהחרוק מרוחק מגופו ככל שתרשינה המסבות, הכין עצמו לעלות בעץ.

התרזה, Liriodendron Tulipiferum, הנהדר בשכוני היער האמריקאי, יש לו בבחוריו גזע חלק להפליא, ותכופות יגביה עד־מאד בלא שלח ענפים צדדיים; אולם, בבגוריו, תהיה הקלפה סִקֶּסֶת ומחוספסה, ופארות קצרות לרוב מופיעות בגזע־הראש. הנה כי כן, במקרה הנכחי, היה קשי העליה מדומה יותר משהיה ממשי. לופת לגליל הענק, נאחז בידיו בזיזים ובליטות, ומשעין אצבעות רגליו היחפות על שכמותם התפתל יופיטר לבסוף, אחרי שפעם־פעמים נצל בדוחק מנפילה, והשתרבב על המִסעוף הגדול הראשון, ודומה שסבור היה כי בזאת נסתים בעצם העסק כולו. אמת שהסכון שבבצוע חלף, לעת הזאת, אף שהיה המטפס גבוה ששים-שבעים רגל מן הקרקע.

“לאיפה צריך לילך עכשו, אטון ויל?” שאל.

“עם הגדול שבענפים־ההוא שבצד זה”, אמר לגרן. הכושי מלא אחר דבריו בלא שהיות, ולכאורה בעמל מועט בלבד, ויעלה הגבה והגבה, עד שלא נראה שמץ מדמותו המגושמת מבעד לעלוה העבותה אשר אפפתה. לעת הזאת נתן קולו בכעין צעקה.

“עד איפה עוד אני נחוץ לילך?”.

“באיזה גובה הנך?” שאל לגרן.

“רחוק נורא”, ענה הכושי: “יכול לראות את שמים מראש של העץ”.

“הנח לשמים, אבל תן דעתך על דברי. הבט מטה ומנה את הפארות שתחתיך בצד זה. כמה פארות עברת?”

“אחד, שנים, שלש, ארבע, חמש – אני לעבור חמש פארה גדול, אטון, על זה צד”.

“אם כן הגבה ועבור עוד פארה אחת”.

כעבור דקות אחדות שוב נשמע הקול, להודיע כי הושגה הפארה השביעית³.

“עכשיו יופ”, קרא לגרן, והתרגשותו המרובה נכרת, “רצוני שתעשה דרכך על אותה פארה הרחק ככל שתוכל. אם תראה דבר מוזר, הודיעני”.

לעת הזאת הוּפְסוּ הספקות המעטים שיכולתי להגות באשר לטרופו של ידידי המסכן. לא היתה לפני ברירה אלא לחרוץ כי מוכה־ירח הוא, ובאמת ובתמים דאגתי להשיבו אל ביתו. עוד אני מהרהר מה יאה לי לעשות, וקולו של יופיטר נשמע שוב.

“אני בוחד מוד לתרחק בבארה הזה רחוק הרבה – זה ענף מת כמעט הכל”.

“כלום אמרת שענף מת הוא, יופיטר?” קרא לגרן בקול רוטט.

“כן, אטון, הוא יש מת כמו מסמר – גמור על־בטוח – פרח נשמה שלו”.

“מה, בשם אלוהים, אעשה?” שאל לגרן, ויהי כמתעטף בצרתו.

“תעשה!” אמרתי, שמח על הזדמנות להשחיל מלה, “בוא הביתה ושכב לישון. בוא נא! – כך יאה. השעה מאוחרת, וחוץ מזה, זוכר אתה את הבטחתך”.

“יופיטר”, קרא, מבלי שית אלי לבו כל עיקר, אתה שומע אותי?".

“כן, אטון ויל, שומע אותך ברור מוד”.

“נסח את העץ היטב, אם כן, בסכינך, וראה אם רקוב הוא מאד לדעתך”.

“הוא יש רקוף, אטון, כּ’וֹגֶן”, השיב הכושי כעבור רגעים אחדים, “אבל לא כל כך מרוקף כמו יכול להיות. יכול לתרחק קצת על ענף בעצמי, זה נכון”.

“בעצמך! – למה אתה מתכון?”.

“מה, אני מתכון לחבושית. זה חבושית כבד מוד. מה אם אני לזרוק 'תו קודם, ואז ענף לא משתבר ממשקל של רק כושי אחד”.

“בן־נעות־המרדות שכמוך!” קרא לגרן, וכנראה רוח לו מאד, “מה לך שאתה סח לי מיני הבלים שכאלה? כיון שתשמיט אותו חרוק, רוצץ ארוצץ את מפרקתך. ראה, יופיטר, שומע אתה אותי?”

“כן, אטון, לא מצטרך צועק על כושי מסכן בצורה כמו זה”.

“מוטב! עתה שמע!– אם תרחיק על גבי הענף ככל שתראה לבטוח, ולא תרפה מן החרוק, אתן לך במתנה דולר של כסף מִשֶׁאך תרד למטה”.

“אני 'לך, אטון ויל – בֶּמֶת”, נענה הכושי בלא כל שהיה – “עכשף כמעט מגיע לסוף”.

“מגיע לסוף!” קרא לגרן, בצוחה־ממש; “האמרת שאתה מגיע לסופו של אותו ענף?”

“עוד מט יהיה הסוף אטון – אוּ־וּ־וּ־וּ־וּה! רבון־’שְׁלוּלָם! מה זה יש פה על העץ?”.

“כי־כן!” קרא לגרן, במשוש־לבב, “מהו?” 

“מה זה בשוט גולגולת – מישהו ל’זוף ראש לו מעלה עץ, והעורפים לנקר הכל בשר מה־היה”.

“גולגולת, אמרת! – יפה מאד,– מה חיבורה אל הענף? – מה מצמיד אותה?”

“בטח־בטח אטון! צריך רואה. מה זה ענין מוד משונה, בחיי – יש מסמר גדול־חזק בגולגולת, מה מחבר זה אל עץ”.

“מוטב אפוא, יופיטר, עשה בדיוק כאשר אומר לך – שמעת?”

“כן, אטון”.

“שים לב. אם כן – מצא את העין חשמאלית של הגולגולת”.

“הם! הו! זה מוצלח! הנה לא יש עין נשאר בכלל”.

“תקולל כסילותך! מבדיל אתה בין ידך הימנית לשמאלית?”

“כן, זה אני מבדיל – מבדיל כל זה – יד שמאל שלי היא מה אני לחטוף בה העצים”.

“אמנם כן! אִטֵר הנך! ועינך השמאלית היא על אותו צד שבו ידך השמאלית. ובכן מסתבר שתוכל למצוא את העין השמאלית של הגולגולת, או את המקום בו היתה העין השמאלית. מצאת?”

כאן חלה שתיקה ארוכה. לבסוף שאל הכושי:

“העין שמאל של גולגולת על אותו צד כמו שגם הצד של יד שמאל של גולגולת? – 'פני שגולגולת לא יש לה כלום יד בכלל – לא חשוב! מצאתי העין שמאל עכשו – הנה העין שמאל! מה מצטרך עושה בה?”

“שמוט והעבר את החרק בעדה, ככל שהחוט מגיע – אבל הזהר ואל תרפה מן החוט”.

“כל זח עשיתי, אטון ויל! נורא דבר קל לעבר חבושית דרך החור – שְׁמור לו שם למטה!”

במרוצת דו־השיח הזה לא נתן לראות כלום מגופו של יופיטר; אולם השרץ, אשר הניחו להשתלשל, נראה עתה בקצה המשיחה ויבלח, כגולת זהב ממורט, בקרניה האחרונות של השמש השוקעת, אשר קצת מהן עוד האירו בקלוש את התלולית שעליה עמדנו. ה־scarabaeus תלוי היה מהלאה לכל ענף, ואלו הופל, לרגלינו היה נופל. תכף־ומיד נטל לגרן את החרמש וַיְבָרֵא בו שטח עגולי, שלושה־ארבעה יארד קטרו, ממש מתחת לחרוק, ואחרי כלותו צוה את יופיטר להרפות מן המשיחה ולרדת מן העץ. בדיקנות מרובה נעץ ידידי יתד באדמה, בעצם הנקודה בה נפל השרץ, ועתה העלה מכיסו סרט־מדה. קצה אחד של הסרט הצמיד אל גזע העץ במקום הקרוב ביותר אל היתד, ויגוללהו עד הגיעו אל היתד; ויוסף עוד לגוללו משם, במגמה אשר כבר קבעוה שתי הנקודות, של העץ ושל היתד, מרחק חמשים רגל – ויופיטר מברֵא את השִׂכִּים בחרמש. בנקודה אשר הושגה כבר ננעצה יתד שניה, וסביבה, כמרכז, הותוה מעגל גס, כארבע רגלים קטרו. עתה נטל לגרן בעצמו מעדר, ואחד נתן ליופיטר ואחד לי, ויבקש⁴ כי נחֵל לחפור חיש ככל האפשר.

אומר את האמת, מעיקרו־של־דבר לא חשקתי במיוחד בשעשוע מעין זה, ובעצם הרגע הזה נכון הייתי לותר עליו בנפש חפצה; שכן הלילה קָרֵב היה ובא, ואני עיפתי הרבה מעִמּוּל־הגוף שכבר נוסיתי בו; אולם לא ראיתי כל אורַח לנוס, וירא הייתי מהסס כלל מנסות להשיב את הסהרורי הביתה בכוח; אולם את תכונת הכושי הזקן ידעתי היטב מכדי שאקוה כי יעזרני, ותהיינה המסבות אשר תהיינה, בתגרה עם אדוניו. לא פקפקתי כלל בכך כי זה האחרון הוכה באיזו מאמונות־ההבל הדרומיות הרַבות־מספור על־אודות ממון גנוז, וכי דמיונו שאב חזוק ממציאת ה־scarabaeus, ומעקשנותו של יופיטר לטעון כי זו “חבושית של זהב אמתי”. רוח שעשויה לסהרוריות, על־נקלה תלך תועה אחר רמיזות כאלו – מה־גם שהן חופפות רעיונות מחובבים משכבר־הימים – ואז זכרתי את אשר אמר המסכן על השרץ כי זה “מורה את מקום אוצרו”. דרך כלל כעוס ותוהה הייתי להעציב, אולם, לבסוף, גמרתי אומר להעמיד פנים שוחקות לחפור בנפש חפצה, ובזאת להקדים ולהעמיד את בעל־ההזיות, במראה־עינים, על הבלות הדעות אשר הוא מחזיק בן.

כיון שהודלקו הפנסים, החילונו כולנו עובדים בחשק היאה לתכלית מושכלת יותר; וכהאר זהרורי החמה עלינו ועל כלינו, לא יכולתי שלא להרהר איזו חבורה ציורית הננו, ומה־מוזרה וחשודה ודאי תראה טרחתנו בעיני כל אורח־לא־קרוא אשר, דרך־מקרה, יעבור ויתקל בנו במקום הזה.

בשקידה רבה חפרנו משך שעתים. דברים מעטים נאמרו; וראש מבוכתנו היו יללות הכלב, אשר גלה התענינות מופלגת במעשינו. לבסוף הגביר קולו כדי כך שיראנו פן יזעיק עלינו אי־אלה שוטטנים שבקרבת־מקום, – ביתר־דיוק, זה היה חששו של לגרן; – אשר לי, שש הייתי אל כל הפרעה אשר בזכותה אולי אוכל להשיב את אחוז־הקדחת בּיתה. לסוף עלה יופיטר מן הבור בכמין מתינות חלֵטָה כָּפת־חסם את פי החיה באחת כְּתֵפותיו, ובזאת הִסָּה את השאון עד־תכלית, ובצחקוק כבד שב למלאכתו.

כתום העת האמורה הגענו לעומק חמש רגל, ועדין לא נגלו סמני מטמון כלשהו. עמדנו כולנו מחרישים, ואני התחלתי לקוות כי באה החוכה אל קצה. אפס לגרן, אף כי נכר בו שרוחו עכורה מאד, קנח מצחו במהורהר וחזר אל שלו. כָּרינו מלוא העגול בן ארבע הרגלים לקוטר, ועתה הוספנו על התחום קמעה, ונעמיק כדי עוד שתי רגלים. ועדין לא נגלה דבר. שוחר־הזהב, אשר רחמתיו נאמנה, טפס ועלה לבסוף מתוך השוחה, אכזבה מרה ביותר טבועה בכל תו מתוי־פניו, ואט בלי־חמדה החל לובש את מעילו, אשר השליך בראשית יגיעו. עד כה וכה ואני לא השמעתי דבר. יופיטר, לפי אות מאדוניו, החל כונס את כליו. משכִּלה, ומפי הכלב הוסר המחסום שמנו פנינו בדממת־אלם הביתה.

מנין פסיעות פסענו, אולי, באותו כוון, ובאָלָה רמה קרב לגרן אל יופיטר ותפסו בצוארונו. הכושי הנדהם פער עיניו ופיו מלוא־פְּעור, שמט את המעדרים, ויפול על ברכיו.

“נבל שכמוך!” אמר לגרן, והוא מתיז את ההברות מבין שניו הקפוצות – “בן־שחת שחור וסורר! דבר, אומר אני לך! – ענני כרגע, בלא לב־ולב! – איזו – איזוהי עינך השמאלית?”.

“הה, אלוהים, אטון ויל! לא זה פה העין שמאלי על־בטוח?” שאג יופיטר הנבעת, והוא נותן ידו על רואתו הימנית, ומחזיקה שם בקשי־עורף נוסף, כירֵא פן מיד ינסה אדוניו לנקר את עינו.

“כך חשבתי! – ידעתי זאת! האח!” צעק לגרן בקול גדול, מרפה מן הכושי ומשלח רגליו בכמה־וכמה דלוגים ונתירות, למרבה־תמיהתו של משמשו, אשר קם מכרוע ויעבר מבטו דומם מאדוניו אלי וממני אל אדוניו.

“בואו! עלינו לחזור”, אמר זה האחרון, “עוד לא אבד סברנו”; ושוב נהגנו אל עץ־התרזה.

“יופיטר”, אמר, כהגיענו אל מרגלות העץ, “הנה! כלום היתה הגולגולת מסומרה אל הענף כשפניה לחוץ, או כשפניה כלפי הענף?”

“הפנים היה החוצה, אטון, שיכול העורפים תופס העינים טוב, בלי שום קושי”.

“אם כן אפוא, בעד העין הזאת הפלת את השרץ או בעד זאת?” – פה נגע לגרן בכל אחת משתי עיניו של יופיטר.

“זה היה עין הזה, אטון, העין שמאל – דיוק כמו אתה מגיד לי”,– ועתה על עינו הימנית הורה הכושי. 

“מספיק – שומה עלינו לנסות שוב”.

אחרי הדברים האלה העתיק ידידי, אשר בשגעונו ראיתי עתה, או דמיתי לראות, אותות מסוימים של שיטה, את היתד, המצינת את נקודת נפול העץ, לנקודה שברִחוק כשלש זרתות מערבה ממקומה הקודם. משנטל עתה את סרט־המדה מהנקודה הקרובה ביותר בגזע אל היתד, כבתחילה, והמשיך את הקו הישר כדי חמשים רגל, נקבעה נקודה מרוחקת כמה ירדים מן הנקודה בה היינו חופרים.

סביב למקום החדש הותוה עתה מעגל, גדול כלשהו מן הקודם, ושוב נגשנו לעבודת המעדר. לֵאֶה הייתי להחריד, אולם, מבלי הבין כמעט מה גרם את התמורה במחשבותי, לא יספתי עוד למאוס הרבה את העמל אשר הושת עלי. נעורה בי התענינות מופלאה ביותר – לא כי אף התרגשות. אולי היה משהו בתוך כל יוצא־הדופן שבמנהגו של לגרן – כמין חותם של מחשבה־תחלה, או של שקול־דעת, אשר עשה עלי רושם. חפרתי בלהוט, וכפעם־בפעם מצאתי עצמי תר ממש, במשהו דומה מאד לתוחלת, אחר המטמון המדוּמְיָן, אשר את עמיתי רע־המזל הכתה חזותו בשגעון. שעה שהייתי נתון כל־כולי למשוגות־מחשבה כאלו. ואחרי עשותנו במלאכה אולי שעה וחצי, שוב הפסיקונו יללותיו הפראיות של הכלב. במקרה הראשון נכר היה בקוצר־מנוחתו כי אך דבר של משובה או נחמה הנו, אולם עתה נקט נעימה מרירה ורצינית. כאשר נסה יופיטר לחסמו שוב, התקומם בחמה שפוכה, ויקפוץ הבורה ובטלפיו חתר תוזזנית בעפר. מקץ שניות מועטות חשף שפעת עצמות־אדם, שני שלדים שלמים, בלולים בקצת כפתורי מתכת, ובמה שנראה כשחק אריג־צמר שהתמקמק. עם חבטת מעדר אחת או שתים נהפך להבו של סכין ספרדי גדול, וכהוסיפנו לחפור, נגלו לאור שלש־ארבע מטבעות זהב וכסף.

למראה אלו כמעט אי־אפשר היה לבצור את שמחתו של יופיטר, אולם על פני אדוניו נסוכה היתה ארשת אכזבה מופלגת. מכל־מקום דחק בנו להמשיך במאמצינו, וכמעט אך הגה את המלים ואני מעדתי ואפול נכחי, כי נתפס חרטום נעלי בטבעת ברזל גדולה שהיתה ספק טמונה בעפר התחוח.

עתה עבדנו בלהיטות, ומעודי לא ידעתי עשר דקות של התרגשות עזה יותר. בפרק־זמן זה חשוף חשפנו ארגז עץ מארך, אשר השתמרותו השלמה וקשיותו הנפלאה העידו בו ברור כי נתון היה לאיזה תהליך אִבּון כימי – אולי מחמת דו־כלורת הכספית. ארגז זה היה בן שלש רגלים וחצי לאורך, שלש רגלים לרוחב, ושתים וחצי עמקו. מזה ומזה לארגז, סמוך לרוּמו, היו שלושה חַחֵי ברזל – ששה בסך־הכל – אשר באמצעותם יכלו ששה אנשים לאחוז בו באיתן. אדיר מאמצינו המשותפים לא צלח אלא להמיש את התרכוס כהוא־זה. מיד ראינו כי לא יתכן להעתיק משקל כבד כל־כך. לטוב־המזל היו רק שני בריחים נסוטים מגיפים את המכסה. את אלה חלצנו – רועדים ומתנשפים בהתרגשות. בן־רגע בהק לפנינו מטמון שערכו בַּל־יאמד. כהתחבט אוֹרי הפנסים בקרב השוחה, השתלחו ברק וזוהר, יוצאי גל זהב ואבני־חן, אשר סנוְרו את עינינו גם סנוֵר.

לא אתאמר לתאר את רגשותי כלטשי עינים. ראשונה־לכל היתה, כמובן, התדהמה. לגרן נראה תש־כוח מהתרגשות, והמעיט מאד בדברים. פרצופו של יופיטר עטה, משך כמה דקות, חִורת־מות ככל אשר תוכל חזות־כושים, מטבע הדברים, ללבוש. דומה היה כאיש מוכה־תמהון – הלום־רעם. לסוף נפל על ברכיו בשוחה, וַישַׁקע זרועותיו המגולות בזהב עד מרפקיהן וַיַשְׁהֵן שם, כאיש מתענג על מנעמי אמבט. לאחרונה נאנח עמוקות ויקרא, כמסיח עם נפשו:

“וזה כל 'בוא מן חבושית־סהף! החבושית־סהב היפה! החבושית־סהב המסכנונת, מה אני גדפת בצורה הזאתי הפרא! אתה לא מתבישת בעצמך, כושי?– ענה לי זה!”.

לבסוף הוצרכתי להעמיד גם את האדון גם את משמשו⁵ על כך שראוי להוציא את המטמון. השעה היתה מאוחרת, וכדאי היה לנו להתאמץ על־מנת שנַחְסין הכל קודם־הָאֵר. קשה היה לאמר מה המעשה אשר יעשה, ועת רבה שוחתה בעיונים ובשקולים – כה מסוכסכים היו רעיוני כולנו. לבסוף הקלנו ממשא התיבה על־ידי שני שלישים מתכנה, ואז היה לאל־ידנו להרימה, בעמל־מה, מן הבור. החפצים שהוצאו הונחו בקרב השִׂכִּים, ואת הכלב השארנו לשמרם, ויופיטר צוה עליו בחָמור לבל יסור, בשום אמתלה שהיא, מן המקום, ולבל יפצה פה עד שובנו. אז חשנו להביא את הארגז ביתה; ונגיע אל הצריף בבטחה, אך לאחר יגיעה יתרה, בשעה אחת בבוקר. בתשישותנו הגמורה, נבצר מאתנו לפעול עוד מה כרגע. נחנו עד שתים, ונסעד ערבית: תכף אחרי-כן נשאנו רגלינו להרים, חמושים בשלושה שקים עבים, אשר שחק המזל ונמצאו במעון. קצת לפני ארבע הגענו אל השוחה, חלַקנו את מותר השלל, בשוה ככל האפשר, בינינו, הנחנו את הבורות בלי מלאותם. ושוב יצאנו אל הצריף, אשר בו הפקדנו, בשניה, את משאותינו־זהב, משאך הפציעו בקלוש רצועות ראשונות של שחר מעל ראשי האילנות בפאת מזרח.

עתה רצוצים היינו – עד היסוד בנו; אולם ההתרגשות העזה של אותן שעות אָצְלָה מאתנו מנוח. לאחר תנומה טרופה שארכה שלש־ארבע שעות, קמנו, כמו לא נועדנו מראש, לבדוק את אוצרנו.

הארגז מלא היה עד שפתו, ואת כל היום, ומרבית הלילה שלאחריו, הוצאנו בבחינת תוכו. לא היה בו דבר משום משטר או סדר. הכל הוטל־גובב בערבוביה. לאחר מַיְנֵנו את הכל בשום־לב, מצאנו ברשותנו הון כביר אף יותר מכפי ששערנו בתחלה. במטבעות היה הרכוש למעלה

מארבע־מאות וחמשים אלף דולר – בהתאם לאומדן, מדויק ככל האפשר, על פי שער העת ההיא לא היתה גם פרודה של כסף. הכל היה זהב עתיק־ימים מסוגים שונים ומרובים – ממון צרפתי, ספרדי וגרמני, עם קצת גינאות של אנגליה, ואי־אלו דסקיות אשר כדוגמתן עוד לא ראינו מימינו. היו מספר מטבעות גדולות וכבדות מאד, שחוקות כדי־כך שלא יכולנו כלל לפענח את הכתוב בן. ממון אמריקאי לא היה. את ערך אבני־החן התקשינו יותר לָשום. היו יהלומים – בהם גדולים ומלוטשים להפליג – מאה־ועשרה בסך־הכל, ואין קטון בם; שמונה־עשרה אבני־אודם נפלאות בזהרן: שלש־מאות ועשרה זמרגדים, יפים מאד כולם: ועשרים־ואחד ספירים, עם לשם אחד. האבנים האלו כולן נעקרו מתושבותיהן והושלכו כך לארגז. התושבות עצמן. אשר אותן העלינו מתוך כלל הזהב, דומה היה כי רוקעו בפטישים, כמו בכדי למנוע את זהוין. לבד מכל זאת, היתה כמות עצומה של תקשיטי זהב מוצק: קרוב למאתים טבעות ועגילים כבדים; שרשרות יקרות – שלושים כאלו. אם אזכורה; שמונים-ושלושה צלבים גדולים וכבדים מאד; חמש מחתות רבות־ערך, אגן־פּוּנש עצום של זהב, נעטר דמויות בַּקְכָאִיּוֹת ועלי-גפן יקרי־חריתה; עם שני נצבי־חרב מפותחים־להלל, והרבה חפצים קטנים יותר אשר לא אזכור. משקל דברי־הערך האלה עלה על שלש־מאות וחמשים ליטרה; ובַשומָה הזאת לא כללתי מאה ותשעים ושבעה שעוני־זהב מרהיבים; שלושה ממנינם בשוי חמש־מאות דולר האחד, לפחות, הרבה מהם נושנים היו מאד, וכמורי־שעה – חדלי־ערך! הואיל ומנגנונם סבל, מעט או הרבה, מהחלדה – אולם כולם משובצים היו אבני־יקר ונרתיקיהם רבי־ערך. את כלל תוכו של הארגז אמדנו, בלילה ההוא, במיליון וחצי דולר; ומשמכרנו, לימים, את הזוטות ואת אבני־החן (קצת מהן השארנו לשמושינו אנו) נמצא כי חסרנו הרבה בהערכת האוצר.

כאשר סיַמנו, לבסוף, את הבדיקה, וההתרגשות הלוהטת שככה במדת־מה, הרצה לגרן, אשר ראה כי עד־מות קצרה נפשי היוצאת אל פתרון החידה חבורת־הפלא, את כל הקשור בדבר, לפרטי־פרטים.

“זוכר אתה”, אמר, “את הערב בו מסרתי לך את התרשים הגס אשר עשיתי מן ה־scarabaeus. זכור תזכור גם כי היטב רגזתי עליך על שטענת כי דומה ציורי לגולגולת־מת. כאשר הגדת כן ראשונה, חשבתי כי מתלוצץ אתה; אולם אחרי כן עלו על זכרוני הנקודות המוזרות על גבו של החרוק, ואודה בלבבי כי אכן יש יסוד־מה להערתך. עם זאת הרעימני הלגלוג על יכלתי הרשומית – כי על כן נחשב אני ציר טוב – וכאשר מסרת לי את פסת הקלף, אומר הייתי, אפוא, למוללו ולהשליכו בזעף אל האש”.

“פסת הניר, רצונך לאמר”, אמרתי אני.

"לא; היה בה הרבה ממראיתו של ניר, ובתחלה סברתי כי כן היא, אולם כאשר נגשתי לציר עליה, מיד גליתי כי זו פסה של קלף דק מאד. מזוהמה היתה, הן תזכור, כי־כן, עוד אני ממולל אותה ומבטי נח על התרשים בו היית מסתכל, ותוכל לשוות בנפשך עד־מה השתוממתי כראותי, באמת, דמות של גולגולת־מת בעצם המקום בו, דומה היה עלי, תארתי את השרץ. רגע נתמהתי מכדי לדיק חשוֹב. ידעתי כי ציורי נבדל הרבה בפרטיו מזה – אף כי כקוים כלליים קים היה דמיון ידוע. אז נטלתי נר, הסבתי בקצה החדר, ואחל לעין בקלף בקפדת־יתר. כאשר הפכתיו, ראיתי את תרשימי שלי בצד השני, ממש כפי שרשמתיו. ראשית מחשבתי היתה עתה אך פתיעה על דמיון התואר המופלא באמת – על צרוף־המקרים המיוחד במינו הכרוך בעובדה כי תהי גולגולת, בלא ידיעתי, על צדו השני של הקלף ממש מתחת לצורת ה־scarabaeus שלי, וכי תדמה גולגולת זו דמיון קרוב כל־כך, לא רק בחתוכה כי אם גם במדותיה, לתרשימי, אומר אני כי עתה מה ממש הכני המופלא שבצרוף־מקרים זה בתדהמה. זו פעולתם הרגילה של צרופי־מקרים אשר כאלה. השכל חותר לקבוע קשר־השתלשלות של סבה ומסובב – ומאין יכולת לקבעו, סובל הוא כמין שתוק זמני. אולם, כאשר הִתְעַשַׁתִּי מדהימה זו, הפציעה בי הכרה אשר הרעישתני אף יותר מצרוף־המקרים. ברור, במוחלט התחלתי זוכר כי לא היה ציור על הקלף כאשר רשמתי אני את דמות ה־scarabaeus דבר זה נתחור לי בתכלית; שכן זכרתי כי הפכתי צד אחד תחלה ואחר את משנהו, בתורי אחר הנקודה הנקיה ביותר. אלו היתה שם הגולגולת, מובן שבהכרח הייתי מבחין בה. אכן זה היה רז אשר הרגשתי כי נפלא ממני פשרו: אולם, אף ברגע־הראשית ההוא, כמו נצנץ בקלוש, בחבי חדרי בינתי הנסתרים ביותר, מושג־גחלילית מאותה אמת אשר באה על הפגנתה הנהדרה בהרפתקת ליל אמש. קמתי מיד, הנחתי את הקלף בטח, ואחדל מכל הרהור עד אם אהיה לבדי.

"כאשר הלכת, ויופיטר ישן שנת־ישרים, נגשתי לחקור בענין שיטתית יותר. בראשונה התבוננתי אל הדרך בה התגלגל הקלף לרשותי. המקום שם גלינו את ה־scarabaeus היה על חוף היבשת, מרחק מיל לערך מזרחית לאי, ובגובה מועט בלבד מעל תחום הגאות. כאשר תפסתיו, עקצני עקיצה עזה, אשר בגללה שמטתיו. יופיטר, בזהירותו המורגלת, קודם תפסו את החרוק, אשר התעופף לעומתו, חפש סביבו איזה עלה, או משהו דוגמתו, שבו יאחז בזה. ברגע ההוא נחו עיני, על פסת הקלף, אשר אז סברתי כי ניר הוא. זו מוטלת היתה ספונת־חול למחצה, וקרנה זוקרת חוצה. סמוך למקום שם מצאנוה, הבחנתי בשיורי שלד של מה שנראה כסירנית של ספינה. הסירנית כמו מוטלת היתה שם

זח עת רבה מאד; שכן הדמיון לקורות סירה כמעט אי־אפשר היה להבחין בו.

"כי־כן, יופיטר נטל את הקלף, עטף בו את השרץ, ויתנהו לי. מהרה אחרי־כן פנינו ללכת הביתה, ובדרך פגשנו בסגן ג–. הראיתיו את החרוק, והוא הפציר בי להרשותו לקחתו אל המצודה. משנעניתי, דחקו מיד לתוך כיס חזיתו, בלי הקלף בו היה מעוטף, אשר אותו הוספתי להחזיק בידי עם שהיה זה עומד ובודק. אולי ירא פן אחזור בי, ויראה לטוב לו להבטיח את שללו מיד – הן תדע מה־נלהב הוא לכל נושא הקשור במדעי־הטבע. אותה עת אל־נכון נתתי את הקלף, בבלי־הדעת, בכיסי שלי.

"זוכר אתה כי כאשר נגשתי אל השולחן, לרשום את תרשים השרץ, לא מצאתי כל ניר במקום שם הוא שמור ברגיל. הצצתי במגרה, ולא מצאתי שם. חפשתי בכיסי, בתקוה למצוא מכתב נושן, ולידי נקרה הקלף. ככה מרצה אני איך, בדיוק, נתגלגל לרשותי; שכן המסבות הטביעו בי רושם נפלא לעוז.

"בלי ספק תחשבני שוגה־בדמיונות – אולם אני כבר קבעתי כמין קשר. צרפתי שתי חוליות של שרשרת גדולה. סירה היתח מוטלת על חוף־ים, ולא הרחק ממנה קלף – לא ניר – וגולגולת מצוירת עליו. אתה, כמובן, תשאל, ‘היכן הקשר?’ תשובתי, שהגולגולת, ראש־המת, היא סמלו המפורסם של שודד־הים. דגל ראש-המת מונף בכל תגרות-המלחמה.

“אמרתי כי קלף היתה הפסה, ולא ניר. הקלף בן-קְים הוא – בל־ישחת כמעט. לענינים פעוטי־חשיבות, בנדיר ישמש הקלף; שכן, לצרכים היומיומיים של רשום או כתיבה בלבד אין הוא יפה כלל כַּנְיר. הרהור זה רמז על פשר כלשהו – על התאמה כלשהי – בראש־המת, כן לא נתעלמה מעיני צורת הקלף. אף שעקב מקרה־מה נשחתה אחת זויותיו, נתן היה לראות כי מתחלה היתה הצורה מארכת. אכן, היתה זו דוקא מין פִּסָּה שעשויים לבחור בה לשם תזכורת – לרשום משהו אשר יש לזכרו עת רבה ולהקפיד לשמרו”.

“אבל”, נכנסתי לתוך דבריו, "אתה אומר שהגולגולת לא היתה על גבי הקלף שעה שתארת את השרץ. איך אפוא נמצא לך קשר כלשהו בין הסירה לבין הגולגולת – הואיל וזו האחרונה, כפי שהודית בעצמך, אל־נכון שורטטה (ואך האלוהים יודע כיצד או בידי מי) בזמן שלאחר שצירת אתה את ה־scarabaeus?“.

"אהה, על זאת יִסוב הרז כולו! אם כי בשלב זה מצאתי קושי מועט ביחס בפתרון הסוד. צעדי בטוחים היו, ולא יכלו להוליך אלא אל תוצאה אחת. סברתי, למשל, כך: כאשר שרטטתי את ה־scarabaeus, לא היתה כל גולגולת נראית על גב הקלף. כאשר סימתי את השרטוט נתתיו לך, והיטב הסתכלתי בך עד שהחזרתו לי. אתה, אפוא, לא צירת את הגולגולת, ולא היה נכח איש זולתך אשר יעשה זאת. אם כן לא יד אנוש עשתה זאת. ובכל־זאת נעשה הדבר.

"בדרגה זו של הרהורי שקדתי לזכור, אף זכרתי, בברור גמור, כל דבר אשר התרחש בשעה הנדונה. מזג־האויר צונן היה (הה, מקרה נדיר ומוצלח!), ואש היתה בוערת באח. אני מלוהט הייתי משום עמול הגוף וישבתי אצל השולחן. ואלו אתה משכת לך כסא סמוך למעשנה. משאך נתתי את הקלף בידך, ואתה היית בוחן אותו, נכנס וולף, כלב ניו־פאונדלנד, וקפץ על כתפיך, בשמאלך לטפת אותו ותמנעהו מגשת, ואלו לימינך, המחזיקה בקלף, הנחת לצנוח ברפוי בין ברכיך, ובסמיכות יתרה אל האח. רגע אחד דמיתי כי אחזה בה האש, ואומר להזהירך, אולם, בטרם אדבר, אספתה, ותהי מתבונן אליה. כאשר נתתי אל לבי את כל הפרטים האלה, לא פקפקתי רגע כי חום הוא שגרם כי תצא לאור, על גב הקלף. הגולגולת אשר ראיתיה מותוה עליו. היטב אתה יודע כי יש תכשירים חימיים, גם היו מאז ומקדם, אשר בהם יתכן לכתוב אם על ניר אם על קלף־דק, באותיות אשר תֵראינה רק הודות לפעולתה של אש. פעמים ישמש סָפִיר⁶, מומס ב־aqua regia, ומהול במים פי־ארבעה כמשקלו; התוצאה – גוְנון ירוק. משקע של קובַּלט, מומס בכוהל־מלחת, מפיק גונון אדום. צבעים אלה מתעלמים עת ארוכה יותר או קצרה יותר לאחר שהצטנן החומר אשר עליו כתבו, אולם ישובו־ויראו כשחוזרים ופועלים עליהם בחום.

"עתה התבוננתי בשום־לב אל ראש־המת. שוליו החיצוניים – שולי התרשים הסמוכים ביותר אל שפת הקלף הדק – מפורשים היו רב־יתר מן השאר. ברור היה כי פעולת החום בלתי־שלמה היתה או בלתי־שוה. מיד הדלקתי אש, ואחֵם כל חלק מחלקי הקלף בחום לוהט. בראשונה אך התחזקו הקוים הקלושים שבגולגולת; אך כיון שהתמדתי בנסיון, נתגלתה, בקרן הפסה, מנגד ובאלכסון לנקודה בה צויר ראש־המת, דמות של מה שנראה לי תחלה כתיש. אכן, עם עיון מדוקדק יותר, התחור לי כי המכוון הוא אל גדי“.

"חא! חא!“ אמרתי, “אמנם איני רשאי לצחוק לך – ממון כדי מיליון וחצי הוא ענין רציני מהתל בו – אולם אין אתה אומר לקבוע חוליה שלישית בשרשרתך – הן לא תמצא כל קשר מיוחד בין שודדי־הים שלך לתיש – שודדי־ים, הן תדע, דבר אין להם אל תישים; אלה עסוקם של חקלאים בהם”.

“אולם אך זה אמרתי כי הדמות לא של תיש היתה”. 

“כי־כן, גדי אפוא – הרי זה כמעט אותו דבר”.

“כמעט, אולם לא לגמרי”, אמר לגרן, “אפשר שמעת על אחד קפיטן קיד⁷. מיד ראיתי בדמותו של בעל־החי כעין חתימה נוסח לשון־נופל־על-לשון או נוסח הירוגליפים. חתימה, אני אומר; באשר מקומו של זה על גבי הקלף העיר את הרעיון הזה. ראש־המת בזוית שמנגד באלכסון, היה בה, באותו אופן, משום חותם או חותמת. אולם עד־דכא הביכני העדר כל דבר זולתה – גוף המסמך המְדוּמְיַן שלי – נוסח־הסמוכים שלי”.

“מן הסתם אמרת למצוא מכתב בין החותם לחתימה”.

“משהו מעין זה. העובדה היא שהרגשתי עצמי נכבש לנבואת־לב על איזה עושר כביר הממשמש ובא, לא אוכל כמעט לאמור מדוע. אולי, ככלות הכל, היתה זו תשוקה יותר מאמונה־ממש; – אולם התדע כי דבריו המטופשים של יופיטר, שהחפושית היא זהב מוצק, היתה להם פעולה מופלאה על דמיוני? והנח שורת המאורעות וצרופי־המקרים – כה בלתי־רגילים היו אלה. רואה אתה עד־מה אך מקרה היה זה שארעו המאורעות האלה ביום האחד והיחיד שבשנה אשר צנתו די בה, או אפשר שדי יהיה בה, להבערת אש, ושבלא האש, או בלא התערבותו של הכלב בעצם רגע הופיעו, לעולם לא הייתי מרגיש בגולגולת־המת, ולעולם אפוא לא הייתי בעל האוצר”.

“אולם המשך – כולי קוצר־רוח”.

“מוטב; שמעת, כמובן, את הספורים הרבים המהלכים – את רבוא השמועות הסתומות על אודות ממון שטמנו אי-שם בחוף האטלנטי, קיד ומרעיו. שמועות אלו ודאי שהיה להן יסוד עובדתי שהוא. ומה שהשמועות מאריכות ימים כל־כך ומתמידות כל־כך, דבר זה הוא, כך נראה לי, רק תוצאה ממה שהאוצר הטמון עודנו ספון, אלו הסתיר קיד שללו זמן־מה ואחר שב ואספו, כי אז אל־נכון לא היו השמועות מתגלגלות אלינו בצורתן הנכחית שאינה משתנית. תן אל לבך שהמעשיות המסופרות, כולן ענינן שוחרי־ממון, לא מוצאי־ממון. אלו שב שודד־הים ונטל ממונו, היה הענין פוסק בכך, דומה היה עלי כי תאונה כלשהי – נאמר, אבדן תזכורת המוֹרָה על מקומו – היא שהניאתו מלשוב ומלקחתו, וכי תאונה זו נודעה לאנשיו, אשר לולא כן אפשר לא היו שומעים מעולם כי אותו אוצר הוסתר בכלל, ואשר, מתוך שהתעסקו חנם, מאין הדרכה, בנסיונות לשוב ולזכות בו, הרי תחלה הולידו, ואחר הפיצו מלוא־עולם את השמועות שעתה שכיחות הן כל־כך. מימיך שמעת על אוצר חשוב כלשהו שנחשף לארכו של החוף?”

"מעולם לא“.

“אולם כי צבר לו קיד הון־עתק, דבר זה מן המפורסמות הוא. הנחתי אפוא בבטחה כי עדין באדמה אצור הונו; וספק אם תופתע אם אומר לך כי היתה בי תקוה, תקוה שבחזקת־ודאי, כי הקלף שנמצא במוזר כל־כך יש בו ציון שאבד למקום הטמינה”.

"אבל איך המשכת? "

“שוב קרבתי את הקלף־הדק אל האש, אף גִבַּרתי חום, אך מאום לא נגלה. לעת הזאת חשבתי כי אפשר שצפוי הזוהמה חלק לו בכשלון: כיון שכך הדחתי בקסדה את הקלף על־ידי שיצקתי עליו מים חמים, ומשגמרתי, נתתיו במחבת של בדיל, כשהגלגולת כלפי מטה, ואת המחבת הצגתי על תנור של פחמים בוערים, כעבור דקות אחדות, משחתחממה המחבת כהלכה, אספתי את הפסה, ולשמחתי אשר־לא־תובע, מצאתיה נקודה, בכמה מקומות כעין מספרים ערוכים שורות־שורות. שוב נתתיה במחבת, שם השארתיה עוד דקה. כשהסרתיה היתה כולה ממש כפי שאתה רואה אותה עתה”.

כאן מסר לי לגרן את הקלף להתבונן בו, לאחר ששב וחממו. הציונים הבאים מותוים היו בגסות, בגון אדום. בין גלגולת־המת לבין התיש:

“אבל”, אמרתי אני, כהשיבי לו את הפסה, “עוד אני בור כשהייתי. לוא כל אוצרות אופיר ושבא צפויים היו לי משאפתור חידה זו, ברי לי שלא הייתי יכול לזכות בהם”.

“ובכל זאת”, אמר לגרן, “בשום־פנים אין הפתרון קשה כל־כך כפי שעשוי אתה לדמות מתוך בחינה חפוזה ראשונה של הציונים. ציונים אלה, כאשר ינחש כל אדם על־נקלה, כתב־סתרים הם – פרוש הדבר, שיש בהן מובן; אך הנה מתוך מה שידוע על קיד, לא יכולתי להניח שהיה ביכלתו להרכיב איזה מכתבי־החשאי המוּקשים יותר. גמרתי בדעתי תכף־ומיד כי זה ממין פשוט הוא – ואם גם המַלח, בשכלו הגס, ידמה כי אין לפענחו כל־עיקר בלי המפתח”

“ובאמת פענחת אתה?”

“בנקל: פענחתי אחרים מוקשים רבוא פעם יותר, המסיבות, ונטית־לב מסוימת, גרמו שאתענין בחידות כאלו, ואפשר גם אפשר לפקפק בכך אם יכול אדם בחכמתו להרכיב חידה אשר יבצר מחכמת אדם לפתור, בַתְשוּמה היאותה. בעצם, משקבעתי ציונים מקושרים ובני־קרוא, שוב לא נתתי דעתי כמעט על עצם הקושי שבפתוח משמעותם”.

"במקרה שלפנינו – לאמתו של דבר, בכל המקרים של כתב־סתר – נוגעת השאלה הראשונה בלשונו של הכתב; שכן עקרוני הפענוח, במיוחד ככל שהדברים אמורים בפשוטים שבכתבים, תלויים, ומותנים, ברוחה של לשונו. בדרך־כלל אין בררה אלא לנסות (כפי המתקבל על הדעת) בכל לשון הידועה למי שמבקש לפענח, עד אשר תמצא הלשון הנכונה. אך בכתב־הסתר אשר לפנינו עתה סלקה החתימה כל קושי. המשחק במלה ‘קיד’ אין להעריכו אלא בלשון האנגלית. לולא שקול זה, הייתי צריך להתחיל בנסיונותי בספרדית ובצרפתית, הן הלשונות שבהן טבעי היה ביותר כי יכָּתב סוד ממין זה בידי שודד מן הים הקָּרִיבִּי. אכן פה הנחתי כי כתב־החשאי אנגלי הוא.

"עיניך הרואות שאין כל פִסוּקים בין המלים. אלו היו פסוקים היתה המלאכה קלה ביחס. במקרים כאלה צריך הייתי להתחיל בהשואה בקרתית ונתוח של הקצרות שבמלים, ואלו נקרתה הברה בת אות אחת, כמסתבר ביותר, (a או I, דרך משל,) הייתי רואה את הפענוח מובטח אולם, לפי שלא היו פסוקים, היתה ראשית מעשי לקבוע מה האותיות הראשונות־במעלה, ואלו הן התכופות פחות מכל. משמניתי את כולן, הרכבתי לי טבלה אשר כזאת:

הציון 8 חל 33 פעם

הציון; חל 26.

הציון 4 חל 19.

הציון (≠ חל 16.

הציון * חל 13.

הציון 5 חל 12.

הציון 6 חל 11.

הציון 1+ חל 8.

הציון 0 חל 6.

הציון 92 חל 5 פעמים

הציון 3: חל 4 פעמים

הציון? חל 3 פעמים

הציון π חל 2 פעמים

הציון – חל 1.

"והנה, באנגלית, האות הנקרית תכופה ביותר היא e ולאחריה, זה סדר התכיפות: d i o a z x q p k b w m j c y u t s r n h. בכורתה של e בולטת כדי כך שבנדיר ירָאה משפט אשר בו אין היא האות השוררת.

"בכך, אפוא, יש לפנינו, מעצם ההתחלה, מַצע למה שלמעלה מנחוש סתם. השמוש הכללי אשר יותן לעשות בטבלה נראה הוא בעליל – אפס, בכתב־הסתרים הזה המסוים נצטרך לעזרתה אך במעט. הואיל והציון המכריע שלנו הוא 8, הרי נניח תחילה שהוא ה־e אשר באלף־בית הטבעי. למען אַמת את ההשערה, נראה־נא אם ה־8 יראה תכופות בצמדים – שכן e נכפלת באנגלית בתכיפות מרובה – כמו, למשל, במלים ‘been’, ‘seen’, ‘speed’, ‘fleet’, ‘meet’, ‘agree’ וכו'. במקרה שלפנינו נראהו נכפל לא פחות מחמש פעמים, אף כי הכתב קצר הוא.

"נניח, אם כן, ש־8 הוא e. והנה, מכל המלים שבלשון, ‘the’ (=הא־הידיעה) רגילה היא ביותר; נראה נא, על כן, אם אין חזרות של איזו קבוצה בת שלש אותיות, הבאות באותו סדר, ושהאחרונה בהן היא 8. אם נגלה חזרות של אותיות כאלו, ערוכות ככה, מסתבר ביותר שתהיינה אלו המלה ‘the’. עם בדיקה נמצא לא פחות משבעה מערכים כאלה שציוניהם 48; רשאים אנו אפוא להניח כי; היא t, 4 היא h, ו־8 היא e – ובזאת נתאמתה האחרונה היטב. הנה ככה פסענו פסיעה גדולה.

"אולם משקבענו מלה יחידה, יש בידנו לקבוע נקודה כבירת חשיבות; לאמור, מספר תחלות וסיומים של שאר מלים. נפנה נא, למשל, אל המקרה שלפני האחרון, שבו חל הצרוף 48; – לא הרחק מסופו של הכתב. ידוע נדע כי ה־; הבא מיד הוא תחלתה של מלה, ומששה הציונים שלאחר ‘the’ זה, נכיר לא פחות מחמשה. נעתיק לנו, אם כן, את הציונים האלה, כפי האותיות שאותן הם מסמלים, כידוע לנו, ונותיר רוח למה שאינו ידוע – Teeth.

"עתה יש בידינו לפטור את התבה ‘th’ מיד, לפי שאינה חלק מן המלה שתחלתה ה־t הראשונה; כי על כן אם בכל האלף־בית נחפש אחר אות מתאימה לחלל, נראה כי לא יתכן לָצוּר מלה אשר תהיה התבה הזאת ‘th’ הזאת חלק ממנה, ככה נצטמצם כדי tee,

ואם נשוב נעין בא"ב כבתחלה, אם נראה צורך בדבר, נמצא כי המלה ‘tree’ היא היחידה אשר יותן לקראה כאן. ככה זכינו בעוד אות, r שמְסַמְלה ), וקבענו את המלים ‘the tree’ במקומן.

"אם נציץ מהלאה למלים האלו, כברת־מה, שוב נראה את הצרוף 48; והיה לנו זה בחינת סיום למה שקודם לו. ככה ימָצא לנו המערך הזה:

the tree; 4(≠? 34 the,

ואם נִתֵּן את האותיות הטבעיות, במקום שהן ידועות לנו, והיתה הקריאה;

the tree thr ≠?3h the.

"והנה, אם תחת הציונים שאינם ידועים נניח רוחים ריקים, או נתן נקודות וקראנו ככה:

the tree thr…h the,

מיד תנכר המלה through. אבל התגלית הזאת נותנת לנו שלש אותיות חדשות, u,o, ו־g, אשר יְסַמלון ≠,?, ו־3.

"אם נתור עתה במדוקדק אחר צרופיהם של ציונים ידועים בכתב־הסתרים, ומצאנו, לא הרחק מן ההתחלה, את המערך הזה,

88)83, או egree,

וזה ברור שהוא סופה של המלה ‘degree’, וכך יש בידנו עוד אות. d שסימנה +.

"ארבע אותיות מהלאה למלה ‘degree’, נבחין בצרוף

.88:) 46;

"משנתרגם את הציונים הידועים, ואת שאינם ידועים נסמן בנקודות, כבתחלה, נקרא ככה:

the. Rtee,

מַעֲרך אשר תכף יעלה על דעתנו את המלה ‘thirteen’, ושוב ימציא לנו שתי אותיות חדשות, i ו־n, שסמניהן 6 ו־*.

"משנפנה עתה אל תחלת הכתב, נמצא את הצרוף,

.+ ≠≠ 53

"אגב תרגום כבראשונה, נעלה

.good

ובזאת מובטח לנו כי האות הראשונה היא A,וכי המלים הראשונות הן:

.‘A good’

"לעת הזאת ראוי לנו כי נערוך את המפתח שלנו, במדה שנתגלה, בתבנית טבלה, למנוע בלבול. וזה יהיה המפתח:

5 הוא a

+ הוא p

8 הוא e

3 הוא g

4 הוא h

6 הוא i

* הוא n

≠ הוא o

) הוא r

; הוא t

? הוא u

"הנה כי כן יש בידינו לא פחות מאחת־עשרה מהחשובות שבאותיות המובאות בכאן, ולמותר יהיה להמשיך בפרטי הפענוח. אמרתי דיי להוכיח לך כי כתבי־סתר ממין זה קלים הם לפענוח, ולהעמידך מעט על הגיון עִבודם.

אולם יהי לבך סמוך ובטוח כי הדוגמה שלפנינו נמנית על הסוג הפשוט ביותר של כתבי־סתרים. עתה נותר אך לתת לפניך את התרגום המלא של הציונים אשר על גבי הקלף כפי שפוענחו והריהו:

“‘A good glass in the bishop’s hostel in the devil’s seat forty-one degrees and thirteen minutes northeast and by north main branch seventh limb east side shoot from the left eye of the death’s-head a bee-line from the tree through the shot fifty feet out.’”

(“זכוכית טובה בפונדק הבישוף במושב השד ארבעים־ואחת מעלות ושלש־עשרה שניות לפאת צפונית־צפונית־מזרחית ענף הראש פארה שביעית צד מזרח קלע מעיניה השמאלית של גולגולת המת קו־דבורה מן העץ בעד לקליעה חמשים רגל הלאה”).

“אבל”, אמרתי אני, “החידה עודה מוקשה כשהיתה. איך יתכן להעלות משמע מתוך כל הלהג הזה על ‘מושבי שדים’, ‘גולגולת מתים’, ‘פונדקי בישוף?’”.

“מודה אני”, השיב לגרן, “כי הענין עדין חמור הוא לכאורה, כשמעיפים בו מבט של־אגב. ראשית נסיוני היתה לחלק את המשפט כפי החלוקה הטבעית שאליה כון מחבר הכתב”.

“רצונך לאמר, לתת בו פסוק?”

“משהו מעין זה”.

“אולם איך אפשר היה לעשות זאת?”

"נתתי אל לבי כי המחבר מעונין היה להריץ דבריו בלא לפסקם, על־מנת להרבות את קשי הפענוח. והנה איש שאינו ממולח־להפליג, כמעט ודאי כי, כשזאת מגמתו, יפריז על המדה. כיון שיגיע, במהלך חבורו, להפסקה בענינו אשר בדרך־הטבע תצריך שהִיה, או נקודה, מסתבר ביותר כי במקום הזה יצַפֵּף ציוניו יחדו יותר מן הרגיל. אם, במקרה הנתון, תסתכל בכתב־היד, בנקל תגלה חמשה מקומות כאלה של גבוב בלתי־רגיל. בהסתמך על רעיון זה, חלקתי את הכתוב ככה:

“זכוכית טובה בפונדק הבישוף במושב השד – ארבעים־ואחת מעלות ושלש־עשרה שניות – לפאת צפונית־צפונית־מערבית – ענף הראש פארה שביעית צד מזרח – קלע מעינה השמאלית של גולגולת המת – קו־דבורה מן העץ בעד לקליעה חמשים רגל הלאה”.

“אף הפסוק הזה”, אמרתי, “לא החכימני”.

“גם אותי לא החכים”, השיב לגרן, "ימים אחדים: אותם ימים שקדתי לחקור ולדרוש, בסביבת אי־סַליוַן, לאיזה בנין המתקרא ‘Bishop’s Hotel’; כי, כמובן, פטרתי מלפני את המלה המיושנת ‘hostel’. כיון שלא נודע לי דבר בענין זה, אומר הייתי להרחיב את הקף חפושי, ולנקוט דרך שיטתית יותר, והנה בוקר אחד צץ בדעתי, לפתע־פתאום, הרעיון כי ‘פונדק בישוף’ זה אפשר יש לו זיקה אל משפחה נושנה, בשם בֶּסוֹפּ, אשר בשכבר־הימים החזיקה בבית־אחוזה עתיק, מרחק כארבעה מיל צפונית לאי. לפיכך שמתי פעמי אל המַטָעָה, ישבתי לנהל חקירותי בקרב זקני הכושים שבמקום. לסוף אמרה אחת הישישות שבנשים כי שמוע שמעה על איזה מקום הנקרא טירת בֶּסופּ, וסבורה היא כי תוכל להנחותני אליו, אפס כי אין הוא טירה, אף לא פונדק, כי אם צוק סלע רם.

“הצעתי לה תשלום בעין יפה בשכר טרחתה, ולאחר פקפוק־מה, נאותה ללוותני שמה. מצאנוהו בלי תלאה הרבה, ואחר שלחתיה ואגש לבדוק את המקום. ה”טירה" היתה אך צבור פרוע של כפים וסלעים – ואחד מאלה האחרונים בלט בגבהו כמו גם במראיתו המלאכותית והמבודלת. טפסתי ואעלה אל פסגתו, ומאד אובד־עצות הייתי אז מדעת מה יעשה עתה.

"עוד אני תפוס בהרהורים, פגעה עיני בזיז אשר בסלע ממזרח, אולי כשעור יַרד למטה מן השיא עליו נצבתי. זיז זה נזקר כדי שמונה־עשרה זרתות, ורחבו לא עלה על רגל, ואלו שֶׁקע שבכף ממעל לו שִׁוָּה לו דמיון גס לאחד הכסאות שקועי־הגב אשר שמשו את אבות־אבותינו. לא פקפקתי בדבר כי הנה זה ‘מושב השד’ עליו נרמז בכתב־היד, ועתה דומה היה כאלו תפסתי את מלוא סוד החידה.

ה’זכוכית הטובה‘, ידעתי, אינה מוסבת אלא על משקפת; שכן המלה ‘זכוכית’ בנדיר יהיה לה משמע אחר בפי ימאים, הנה כאן, ראיתי מיד, יש משקפת להזקק לה, ונקודה מסוימת, שאותה אין לשנות, לִצפּוֹת ממנה. כן לא היה לי ספק בסְברתי כי המשפטים ‘ארבעים־ואחת מעלות ושלש־עשרה שניות’, ו’לפאת צפונית־צפונית־מזרחית’, אמורים להיות הוראות לכוון המשקפת. נפעם מאד עקב הגלויים האלה, חשתי הביתה, השגתי משקפת, ואשוב אל הסלע.

'השתלשלתי אל הזיז, ומצאתי כי אי־אפשר לשבת עליו כי אם בנקודה אחת מסוימת. עובדה זו חזקה את הרעיון אשר הגיתי מראש. נטלתי את המשקפת. מובן, ‘ארבעים־ואחת מעלות ושלש־עשרה שניות’ בהכרח אמורות היו אך בהגבהה מעל לאופק הנראה, הואיל ועל המגמה האפקית הורו ברור המלים “לפאת צפונית־צפונית־מזרחית”. את המגמה הזאת קבעתי מיד באמצעות מצפן־כיס: אחר כונתי משקפתי בזוית־הגבוהה של ארבעים־ואחת מעלות, ככל אשר יכולתי לכונה על־פי השערה, הניעותיה בזהירות מעלה ומטה, עד אשר רותקה שימת־לבי על פִּרצה או פתחון עגול שבעלוַת עץ גדול מצמרתו־ומעלה מכל העצים ברחוק. במרכז הפרצה הזאת הבחנתי בנקודה לבנה, אך בתחלה לא יכולתי לראות מהי אל־נכון. היטבתי את מוקד המשקפת ואביט שוב, ועתה התחור לי כי גולגולת איש היא זו.

"עם התגלית הזאת בטחתי בדעתי כי נפתרה החידה, שכן המשפט “ענף הראש, פארה שביעית, צד מזרח‘, בהכרח אינו מוסב אלא על תנוחתה של הגולגולת על גבי העץ. ואלו, ‘קלע מן העין השמאלית של גולגולת־המת’ אף הוא פרושו אחר, וענינו חַפֶּשׂ אוצר טמון. הבינותי כי המכוון הוא לשמיט קְליעַ מעינה השמאלית של הגולגולת, וכי קו־דבורה, או, לשון אחרת, קו ישר, משוך מהנקודה הסמוכה ביותר שבגזע בעד ל’קליעה’ (או הנקודה בה נפל הקליע), ומארך משם מרחק חמשים רגל, יורה על נקודה מוגדרת – ומתחת לנקודה הזאת דמיתי כי אפשר לפחות שיהיה חבוי פקדון בעל־ערך”.

“כל זה”, אמרתי, “נהיר הוא להפליג, ואף כי ממולח הוא, הריהו פשוט ומפורש. משעזבת את פונדק הבישוף, מה ארע אז?”

"מה, לאחר שסקרתי את העץ בשום־לב, שמתי הביתה פעמי. אכן, אך סרתי מ’מושב השד' גזה הפרצה העגולה: ובכל אשר פניתי אחרי־כן, נבצר ממני לשוב לראותה. עיקר הממולח שבכל העסק הזה הוא, נדמה לי, העובדה (כי נסיונות חוזרים־ונשנים הוכיחו לי כי אמנם עובדה היא) שהפתחון העגול האמור אין לראותו מכל נקודת־הסתכלות בת־גֶשֶׁת לבד מן הזיז הצר אשר על פני הסלע.

“במסע הזה אל ‘פונדק הבישוף’ שִׁמְשני יופיטר, אשר עמד, בלי ספק, מזה שבועות מספר, על פזור־הנפש אשר בהליכותי והקפיד במיוחד שלא להניחני לנפשי. אולם, למחרת היום, השכמתי מאד לקום, השכלתי להתחמק מפניו, ואצא אל ההרים לחפש את העץ. אחרי עמל רב מצאתיו. כשובי הביתה לעת־ערב אמר משרתי להלקותני. מותר ההרפתקה נהיר לך, מן הסתם, כמו לי”.

“מסתבר”, אמרתי, “כי החטאת את הנקודה, בנסיון החפירה הראשון, בעטיו של יופיטר אשר נואל לשמוט את החפושית בעד העין הימנית אשר לגולגולת ולא בעד השמאלית”.

“בדיוק. טעות זו גרמה הפרש של כשתי זרתות וחצי ב’קליעה' – לאמור, במעמד היתד הסמוכה ביותר אל העץ: ואלו היה האוצר מתחת ל”קליעה“, כי אז היתה הטעות פחותת־ערך; אולם ‘הקליעה’, עם הנקודה הסמוכה ביותר שבעץ, לא היו כי אם שתי נקודות לצורך קביעת קו של כוון; מובן כי הטעות, בכל היותה פעוטה בתחלה, רבתה בהמשכו של הקו, ומשפסענו מרחק חמשים רגל כמעט הִטָתנו כליל, אלולא ידעתי בעומק־לבי כי אי־בזה אכן טמון פה האוצר, אפשר היה כל יגיענו עולה בתוהו”.

“אולם גבהות־דבורך, ומנהגך כשטלטלת את החפושית – מה מופלג היה בזרותו? בטוח הייתי כי משוגע הנך. ומפני־מה התעקשת לשמוט את החפושית, ולא קליע, מן הגולגולת?”

“מה, אם גלויות אדבר, הרעימוני במידת־מה חשדותיך המפורשים בנוגע לשְׂפִיוּתי, ועל כן גמרתי להענישך בהַשְקֵט, בדרכי שלי, במשהו אחיזת־עינים מפוכחת. מטעם זה טלטלתי את החפושית ומטעם זה הנחתיה שתשמוט מן העץ. הערה שהעירותי על משקלה המרובה נתנה בלבי את הרעיון האחרון”.

“כן, רואה אני: ועתה יש רק נקודה אחת הנפלאה ממני. איך יסתבר לנו ענין השלדים אשר נמצאו בבור?”

“זוהי שאלה אשר עליה לא איטיב להשיב ממך, אכן, דומה כי יש לכך רק הסבר אחד המתקבל על הדעת – ועם זאת נורא הוא להאמין באכזריות־תועבה מעין זו אשר תעלה מכלל השערתי. ברור כי קיד – אם אמנם קיד הטמין את האוצר הזה, ולי אין ספק בכך – ברור כי בהכרח נזקק לעזרה במלאכה. אולם כתום המלאכה הזאת, אפשר סבר כי ראוי לסלק את כל השותפים לסודו. אולי הספיקו שתי חבטות קרדום, בעוד מסיעיו עסוקים בבור; אולי היה צורך בתריסר – מי יודע?”

וֶנֶצִיָה

צַפִּי לִי שָׁם! שׂוּמָה עָלַי

לָבוֹא פָּגְשֵׁךְ בִּשְׁפַל־הַגַּיְא.

הנרי קינג, בישוף צ’צ’סטר

מספד על מות אשתו.

אנוש־ביש־גד ומסתורי! – תפוס־מבוכות בזוהר דמיונך שלך, ושבוי להבות עלומיך שלך! שוב בדמיוני אראך! דמותן לנגדי שבה־קמה! – לא – הה, לא כאשר הנך – בצנת הגיא והצל – כי אם כאשר שומה עליך להיות – מוציא־לריק חיי הגות כלילת־הדר בזו קרית החזיונות העמומים, ונציה עירך – אשר היא עדן־ים אהוב־שמים, ואשר החלונות הרחבים של ארמנותיה הפַּלָדְיַנִים¹ נִבָּטִים השְׁפֵּל בכונה עמוקה ומרירה אל רזי מימיה המחרישים. הן! חוזר אני ואומר – כאשר שומה עליך להיות. הלא יש גם יש עוד עולמות מלבד זה – עוד מחשבות מלבד מחשבות הערב־הרב – עוד עיונים מלבד עיוניו של הפלפלן. מי זה אפוא יהרהר אחר מנהגך? מי יתן בך דופי על שעות חזיונותיך, או יגַנֶה כגנות בזבוז־של־חיים את העסוקים ההם, אשר לא היו כי אם נְגוֹרֶת־תעצומות־כוחך החי־לעד?

בונציה, תחת לאִבּול המקורה הנקרא Ponte di sospiri שם פגשתי בשלישית או ברביעית את האיש אשר בו אני מדבר. במבוכת־זכרון אשוה לפני את מסבות הפגישה ההיא. אפס זכור אזכרה – הה! איכה אשכח? – את עֲבי חצות־הליל. את גשר־האנחות, יפי אשה, ואת רוח הרומנטיקה אשר בגאון התהלך אנה־אנה על פני התעלה הצרה.

ליל חשכה לא־נפרצה היה הלילה. שעון הפיאצ’ה² השמיע על השעה החמישית לערב האיטלקי. רחבת מגדל־הפעמונים נחה מחרישה ושכוחת־רגל, ובארמון הדוכס הנושן היו האורות נדעכים חיש. אני חוזה הייתי ביתה מן הפיאצ’טה, בדרך התעלה־הגדולה. אבל כהגיע גוֹנְדוֹלָתִי אל מול פי תעלת סן־מרקו, נסר פתאום בדמי הלילה קול אשה מחביוניה, בצוחה אחת פראית, תוזזנית, וממושכה, נרעש לשמע הקול קפצתי על רגלי: ואלו הגונדולר שמט את משוטו היחיד, ויאבדהו לבלי־מצוא באפלה השחורה, ועקב זאת הנחנו לזרם להנחותנו, הוא הזרם אשר כאן יפנה מן התעלה הגדולה אל הקטנה ממנה. כמו איזה נשר־ענק ושחור־נוצה. יורטים היינו לאטנו כלפי גשר־האנחות, והנה אלף אודים רושפים מחלונות ארמון הדוכס ובגרמי מעלותיו, ובבת אחת הפכה החשכה ההיא העזה ותהי ליום כחלולי, חוץ־לדרך־הטבע.

ילד, אשר נשר מזרועות אמו, נפל מחלון רם וגבוה בבנין הנשא אל תוך התעלה העמוקה והעלוטה, המים השקטים אָטְרוּ שלוים על קרבנם; ואף כי לא נראתה כל גונדולה זולת זאת שלי, היו שחינים אמיצים לרוב חותרים כבר בזרם ותרים לשוא על פני המים אחר האוצר אשר ימצא, אהה! רק בקרב המצולה. על אבני מרצפת השיש הגדולות והרחבות אשר במבוא הארמון, צעדים מספר מן המים ומעלה, נצבה דמות אשר לעולם לא ישכחנה מי אשר ראה אותה אז. היתה זו המרקיזה אפרודיטי – הנערצה על כל ונציה – העליזה שבעליזות – הנאוה־מכל במקום שם הכל יפים – שעודנה, עם זאת, רעיתו הצעירה של מֶנטוני הזקן והמְתַחְבֵּל, ואֵם הילד ההוא הנחמד, בכורה ויחידה, אשר עתה, עמוק מתחת למים הקודרים, זוכר היה במר־לב את לטיפותיה המתוקות, ומכַלֶה חַיָּתוֹ הדלה בהתאמצו לקרוא בשמה.

בדד עמדה, רגליה הקטנות, היחפות והכסופות נוצצו בשחור־ראי־השיש אשר תחתיה. שערה, אשר עדין לא סתרתו לקראת־ליל, עטר אשכולות־אשכולות, זרוע יהלומים, את ראשה הקלסי, בתלתלים כתלתלי היָקִנְתוֹן הרך. יריעת אריג צחורה־כשלג וכעין־חורָי היתה, כמדומה, כמעט הכסות היחידה לקומתה הענוגה אולם אויר חצות־הליל חצות־הקיץ חם היה, נדכה ודמום, והקומה הפְּסילית עצמה לא זעה אף כדי הגע קפל מקפלי אותה סות, כמוה כאד, אשר גלשה סביב לה כגלוש השיש הכבד סביב נִיאוֹבֶּה³. אפס – מוזר לאמור! – עיניה הזיוניות הגדולות לא הושמו מטה אל הקבר בו נטמנה המאירה בתקוותיה – כי רתוקות היו אל עבר אחר לחלוטים! בית־האסורים אשר לקהליה־הישנה הוא, סבור אני, אומר־כבוד יתֵר על כל בניני ונציה – אבל איכה יכלה הגבירה ההיא ללטוש אליו עיניה הכן כל־כך, שעה שילדה־יחידה מוטל נחנק תחתיה? גם הכוך החשך, הקדורני אשר שם הלא פעור הישֵׁר מול חלון חדרה – מה אפוא יוכל היות בצלליו – בבנינו – בכרכוכיו כבדי־הסֵבר, נעטרי־הקסוס – אשר לא השתאתה אליו המרקיזה די־מֶנטוני אלף מונים, קודם־לכן? הבלים! – מי לא יזכור כי, לעת אשר כזאת, תכביר העין, כראי אשר שובר, את מראות עָצְבה, ובמקומות מרוחקים אין־מספר תשוב את המכאוב אשר קרוב הוא?

בגובה פסיעות רבות מעל לרוזנת, ובתחום קמרונו על פי הסֶכֶר, נצבה, כלילת לבושה, דמותו השעירית של מנטוני עצמו. לרגעים היה מפרטט על קתרוס, וכתתי מפקידה־לפקידה הוראות להצלת־הילד, דומה היה כי עצם המות מהלך עליו שממון. המום ונבעת, חדלתי כוח לשנות מזקיפותי אשר לבשתי עם אשר אך שמעתי את הצוחה, ולעיני החבורה הנפעמת נגליתי אל־נכון כחזות־רפאים מבשרת־רעה, כצוּפי, חור־פנים וקשוי־גפים, ירוד אל בֵּינותם בגונדולת ההלויה ההיא.

כל המאמצים עלו בתוהו. רבים מן הנמרצים בחֵפֶשׂ מַרפּים היו מיגיעם, ונשטפים עצבות נכאה. דומה היה כי אך מעטה היא תקות הילד (עד־מה מעטה מתקות האם!); אולם מִפְּנִים אותו כוך אפל אשר כבר נזכר כי היה חלק מבית־האסורים הקהליה־הנושנה, וצופה נוכח שבכת חלונה של הרוזנת, נחת עתה דמות מכורבלת באדרת, נגשה עד תחום האור, שהתה רגע על מי המורד המסחרר, ותצלול הַישר אל תוך התעלה. כאשר, מקץ בת־רגע, עמד האיש ובזרועותיו הילד החי והנושם עדיין, על אבני מרצפת השיש בצד הרוזנת, הותרה אדרתו, כבדה במים שסִפְּגוּה, ויהי כי שמטה קפלים־קפלים על רגליו נגלה לרואים הלומי־הפליאה איש צעיר מאד ורב־חן, אשר צליל שמו מהלך היה אז במרבית ארצות אירופה.

מלה לא הגה המושיע, אך הרוזנת? קבל תקבל את הילד – אל לבה תלחצהו – אל גופיפו תדבק ובחבוקיה תנשקהו, אהה! זרועות אחר נטלוהו מן הזר – זרועות אחר לקחוהו. ותשאנה אותו הרחק, באין־מבחין, הארמונה! והרוזנת! שפתה – שפתה היפה רוטטת: עיניה קובצות דמעה – אלו העינים אשר, כאותו אַקַנְתוּס של פליניוס, הנן “רכות ונוזלות כמעט”. אכן! דמעות קובצות העינים ההן – וראו! חיל יחלף את נשמת האשה כולה, ופסיל הוצקו חיים! חורת פני־השיש, גאות חזה־השיש, עצם הטוהר אשר לרגלי השיש, ראה נראם והנה פרח בם פתע גם שטפם שָׁני אין־מְצרים; ורעד קל מפרפר בקומתה הענוגה, כפרפֵּר רוח חרישית בדשאי נאפולי אצל תפארת חבצלות־הכסף.

מה לה לגבירה כי תסמיק! לשואל זאת לא יֵאמר, אלא כי, עקב צאתה, בלב־אם סְעור־חפזה־ופחד, מסתר חדרה, לא כבשה כלל את רגליה הפעוטות בדרדסיהן, ועל כתפיה הוֵנֵצֶאיות שכחה בכלל לעטות את "היריעה אשר יאתה להן. וכי מה טעם אחר יכול היות להסמַקה זה? – למבט העינים המתחננות הללו? – לפרא־רגשתו של אותו חזה פועם? – לפרכוס לחיצתה של היד ההיא הרועדה? – היד ההיא אשר צנחה, כפנות מנטוני לבא הארמון, דרך־מקרה, על יד הזר. מה טעם יכול היות לנעימה הכבושה – הכבושה במיוחד אשר למלים ההן חדלות־השחר אשר הגתה הגבירה בחטף בהפרדה ממנו לשלום? “נצחתני –” אמרה, או כי לח המים הטעני – “נצחתני – שעה אחת אחר זריחה – נפגש – לוּ יהי כן!”

* *

המהומה שככה, בקרב הארמון דעכו המאורות, והנכרי אשר עתה הכרתיו, עמד בדד על המרצפת. הוא הרעיד אחוז רגשה לא־תצויר, ועיניו שוטטו כה־וכה, תרות אחר גונדולה. כמזער אשר יכולתי עשות, הצעתי לפניו את גונדולתי; והוא נאות. אחרי השיגנו משוט בפי־הסכר, הפלגנו יחדו אל מעונו, והוא התעשת מהרה, ובדברים נלבבים מאד הזכיר כי כבר הכרנו מעט איש את רעהו.

יש דברים שבהם ינעם לי להרבות בפרטים. אישיותו של הנכרי – אקרא־נא בשם זה לאיש, אשר לגבי העולם כולו עדין נכרי היה – אישיותו של הנכרי היא אחד הדברים האלה. בקומתו אפשר נמוך היה דוקא מן הממוצע; אף כי היו רגעי עוז־רגש בהם ממש התמתח ויזים זאת. תואם־המדות אשר לגופו הקל, הדק כמעט, מפיק היה אותה זריזות חֲלֵצָה אשר הראה עם גשר־האנחות, יותר משהפיק את החוזק ההֶרקוּלָאי אשר ידוע היה כי על־נקלה יאזרהו, בעתות חרום מסוכנות מותר. סנטר ופי אֵל – עינים זכות, מוזרות, לוהטות, ויושבות־על־מִלֵאת, אשר התחלפו גוֹניהן מן הצלהֵב הזך עד השְׁחור העז והזוהֵר – ושפעת שֵׂער שחור, מתולתל, אשר מתוכו הבהיק לרגעים מצח רחב שלא־כרגיל, כולו אורה וצְחור – הנה זה היה מראה אשר לא ראיתי קְלַסי ממנו לחטוב, לבד, אולי, מדיוקני השיש אשר לקומודוּס קיסר. אפס, עם זאת, היו פניו מאותן אשר יראון הכל בזמן מן הזמנים, ולא יספו ראותן עוד. חסרות היו יחוד־ארשת – ארשת־קבע שׁוררת אשר תוצמד אל הזכרון; פנים אשר הרואה אותן ישכחן כרגע – אפס ישכחן בתשוקה סתומה לא־תחדל לשוב ולהעלותן על־לב. לא כי רוח כל רגש אץ־חולף לא הטילה את בבואתה המפורשת בראי הפנים הללו – אפס כי הראי, כמוהו כראי. לא אצר את סמן הרגש, כאשר הלך־עבר לו זה.

כהפרדי מעליו בליל הרפתקתנו, פצר בי, באורח שנראה לי מפגיע, לבוא אליו במוקדם מאד בבקר המחרת. הנה כי כן מצאתי עצמי, מעט לאחר עלות־השמש, בארמונו, אחד בניני־הענק ההם, משוכי תפארה זעופה אך נפלאה, המזדקרים מעל למימי התעלה־הגדולה בקרבת הריאלטו. הונחיתי עלות בגרם־מדרגות רחב ופתלתול מעשה־פספס, אל תוך חדר אשר מדלתו הפתוחה הבקיע הוד אין־משלו בזוהר ממש, ועתר־המותרות הכני בסנורים ובסחרחורת.

ידעתי כי עשיר הוא מודעי, השמועה ספרה על נכסיו בלשון אשר הֵהַנתי לקראה לשון גוזמה מגוחכת. אולם כהתבונני על סביבי, נבצר ממני להאמין בלבבי כי יש איש באירופה אשר ימצא עשרו להספיק את פאר־הנסיכים הדולק והלוהב סביב.

אף כי, כאשר אמרתי, כבר זרחה השמש, עדין היה החדר מואר אור־יקרות. מתוך כך, וכן על־פי מין מבע של אפיסת־כח בפני ידידי, למד אני כי לא עלה על משכבו משך כל אותו לילה. בבניתו ופאורו של החדר, ברי כי היתה המטרה לסמא ולהכות בתמהון. לא הושם לב הרבה אל דקדוקי סגנון ונוסח, או ליחודי לאום ולאום. מחפץ אל חפץ תעתה העין, ואף על אחד לא נחה – לא על צרופים־התמהונים אשר לציָרים היונים, לא על הפסלים שממבחר ימות איטליה, גם לא על פתוחיה העצומים של מצרים לא־לומדה. בכל קצוי החדר רטטו יריעות־יקר לענות־נכאים חרישית של נגינה אשר לא יגלה מאין תבוא. על החושים כבדו בשמים בלולים ונוגדים, הנקטרים על מחתות־סלילים משונות, מלווים שפעי־שפעי לשונות מהבהבות־מנצנצות של אש אזמרגדית וסגלית. קרני השמש שזרחה זה־מקרוב נתכו על הכל, מבעד לחלונות שכל אחד מהם שמשה אחת של זכוכית־כרמיל. מתעופפות אנה־ואנה, ברבוא שברירים מוילונים הגולשים מכרכוביהם כאשדות כסף מותך, נבללו לבסוף קרני ההוד הטבעי תוזזנית באור המלאכותי, ורבצו מתפלשות בשפעה נכנעת על גבי שטיח מעשה אריג זהב־צ’ילי, יקר ונגר־למראה.

“חא! חא! חא! – חא! חא! חא!” – שחק בעל־הבית, והוא מורה על מושב, בכניסתי אל החדר, והתפרקד על גבי מסב, “רואה אני” אמר, כראותו כי לא אוכל להשלים מיד עם נמוסיה של הקבלה מוזרה כל כך – “רואה אני כי נתמה אתה על חדרי – על פסלי – תמונותי – מקוריות תפיסתו בארדיכלות ובטפיטים – שכור לגמרי, הה? מתפארתו? אולם סלח לי אדוני היקר” (כאן שפל קולו כדי תכלית הלבביות) “סלח לי על שחוקי הקשח. כה תמֵה־ונתמה נראית. לבד מכך, יש דברים אשר מגוכחים הם כדי־כך שחיב אדם לשחוק, ולא – ימות. מיתה מתוך שחוק אל־נכון היא הנהדרה בכל המיתות הנהדרות! סֶר תומס מור – איש־כהלכה היה סר תומס מור – סר תומס מור מת מתוך שחוק. זוכר אתה, גם ב’הבלותות' לראויסיוס טֶקסטור מובאות רשימה ארוכה של אנשים שבאו אל אותו קץ מפואר. אכן, התדע”, המשיך תפוס־סרעפים “כי בספרטה (היא פאליאוכורי כיום הזה) – בספרטה, אומר אני, ממערב למצודה, בתוך תוהו־ובוהו של הריסות בלתי־נראות כמעט, יש כמין אוטם⁴, אשר עליו עוד נתן לקרוא את האותיות ΛΑΣΜ. אין ספק כי זהו חלק מ־ ΙΕΛΑΣΜΑ. והנה בספרטה היו אלף בתי מקדש ועבודה לאלף אלהויות שונות. מה מוזר־להפליג הוא כי ישרוד מזבח השחוק יתר על כל זולתו! אולם במקרה שלפנינו”, שב לאמור, וקולו ומנהגו גמרו במאד, “איני זכאי לעלוז למשבתך. אכן, מה־פלא כי נתמהת. אירופה אין עמה דבר הדור כמו זה, לשכתי המלכותית הקטנה. שאר חדרי כלל לא בתבנית זה הם עשויים; אין הם אלא דוגמות מופרזות של תפלוּת־שבאפנה. זה הלא נעלה הוא מאפנה־לא כן? עם זאת אין אלא לראותו את זה, והיה לדבר של בולמוס – לאמור, לגבי אותם שתמצא ידם לתת במחירו את מורשת־אבותם כולה. אכן נשמר אנכי מכל חלול אשר כזה. להוציא מקרה אחד, הרי אתה בן־האדם היחיד, זולתי וזולת שמשי, אשר הורשה לבוא בסתרי גבולי־מלכות אלה. למאז שוותה להם הופעה אשר עיניך רואות!”

השתחויתי לאות הכרת־טובה; כי התחושה הנִצחת של הוד ובושם, ונגינות, יחד עם זֵר־דברו וזר־הליכותיו המפתיע, מנעוני מהבע במלים את הערכתי לאשר יכולתי לפרשו כמחמאה.

“הנה”, המשיך, והוא קם ונשען על זרועי כהתהלכו בחדר – “הנה לפניך ציורים למין היונים עד צ’ימבואה, ומצ’ימבואה עד ימינו אלה. רבים נבחרו, עיניך הרואות. אגב זלזול־מה בדעותיהם של משיבי־טעם. כולם, מכל־מקום, טפיטים יאותים הם לחדר אשר כזה. הנה גם אי־אלה מעשי־אמן של הגדולים שלא־נודעו – והנה יצירות לא־גמורות מידי אנשים, מהוללים בזמנם, אשר אף את שמותיהם הניחה בינתן של אקדמיות לשתיקה ולי. מה דעתך אתה”, אמר, והוא נפנה בפתאום כדברו – “מה דעתך על זו המַדונה־דֶלה־פִּיאֵטה?”

“הלא של גידו היא!” אמרתי מלוא התלהבות מזגי, כי על כן הוגה הייתי בכונה מרובה ביפיפותה שאין־משלה. “הלא של גידו היא! – איך זה יכלת להשיגה? – אין ספק כי מקומה בציור כמקום ונוס בפסול”.

“הה!” אמר במהורהר, “ונוס – ונוס היפה? ונוס לבית־מֶדיצ’י? – אשר לה הראש המועט והשער הזהוב? חלק מזרוע שמאל” (כאן רפה קולו עד כי נשמע בקושי), "וכל זרוע ימין בֶּדֶק הן, ובגנדרנות אשר באותה ימין אצורה, אדמה, תמצית כל הִתימֵר. תנו לי את קַנובָה! אפּוֹלו זה, גם הוא! – העתק הוא – אין לפקפק בכך – שוטה עור אשר כמוני, אשר לא יוכל ראות כמו את ההשראה המתיהרת אשר באפּוֹלו זה! לא אוכל – רחמני־נא! – לא אוכל לבלי בַּכֵּר עליו אותו אנטינוּס. כלום לא סוקרטס הוא שאמר כי הפסל מוצא את פסלו בגוש השיש? אם כן אפוא לא היה מיכאל אנג’לו מקורי כל־עיקר בבית־שירו –

"Non ha l’ottimo artista alcun concetto

Che un marmo solo in se non circonscriva"

נאמר כבר, או דין כי יאמר, כי מנהגו של בן־נדיבים אמיתי תמיד נכיר בו הבדל מהליכות איש־ההמון, בלא אשר נוכל לקבוע מיד בדיוק מה עצם ההבדל הזה. עם שהכרתי כי מאמר זה חל מלוא תקפו על נמוסיו החיצוניים של מודָעי, דומה היה עלי, אותו בוקר הרה־המאורעות כי יפה הוא עוד יותר לגבי תכונת מדותיו ואפיו. גם לא אוכל להיטיב הגדר אותה סגולת־רוח אשר דומה היה כי תבדילהו במובהק כל־כך מכל שאר בני־אדם, בלתי אם אקרא לה הרגל של חשיבה עזיזה ומתמדת, המפעפעת אף בפעוטי מעשיו – פורצת אל רגעי אהבהביו – נשזרת אף בהבהובי צחוקו – כצפעונים המתעותים־וגחים מתוך עיני המסכות המגוחכות בכרכובים אשר סביב למקדשי פֶּרְסֶפּוֹליס.

מכל־מקום לא יכלתי לבלי עמוד, עמוד וחזור, בתוך עֵרב קלות־הדעת וכובד־הראש בהם רהט־נגע בדברים מעוטי־ערך, על כמין חלחלה – על מדה של להט עצבני במעשה ובדבור – על רגיזות חדלת־מנוח בהליכותיו אשר תמיד נפלאה ממני, ולפרקים אף החרידתני. תכופות, פוסק באמצע משפט שאת תחלתו כמו שכח, דומה היה גם כמקשיב תכלית־קשב, כאיש הצופה לאורח שיבוא בכל רגע, או כמאזין לקולות שאל־נכון אין להם קיום אלא בדמיונו בלבד.

בעת אחת ההזיות או ההפוגות של פזור־נפש, לכאורה, כהפכי דף בטרגדיה היפה אורפֵאו (הטרגדיה האיטלקית המקורית הראשונה), לפיטן ולחכם פוליטיאַן, אשר היתה מונחה לידי על מֵסב, גליתי קטע מודגש בעפרון. היה זה קטע קרוב לסופה של המערכת השלישית – קטע של רגשה מסעירת־לב ביותר – קטע אשר, חֵרף היות בו רבבים של דופי, לא יקראו גבר בלא חיל רגש חדש – ולא תקראהו אישה בלא אנחה. הדף כולו היה מסופג דמעות לחות, ובדף המוכנס מולו היו החרוזים הבאים, באנגלית, בכתב נבדל מיחוד־כתבו של מודעי כדי כך שהתקשיתי קמעה להכיר כי שלו הוא:

אַתְּ הָיִית לִי, אַהֲבָה,

כָּל שֶׁאוֹתוֹ אֶשְׁאָל –

יְרָק־אִי־יָם, אַהֲבָה,

מַבּוּעַ וְהֵיכָל,

עוֹדֶה מִקְסַם פֶּרִי וָפֶרַח,

וּפִרְחִי לִי בַל יִמָּל.

יִפְעַת חֲלוֹם־אַכְזָב!

תִּקְוַת־כּוֹכָב! הַמְּאִירָה

אַךְ רֶגַע, וְתוּעָב!

מֵחֹב עָתִיד זֶה קוֹל יִקְרָא,

“בּוֹא! בּוֹא!” – אַךְ כְּמוֹ עַב

רוּחִי עֲלַי עָבָר שׁוּרָה

דּוּמָם, לְמַעֲצָב!

כּי אֲהָהּ! אֲהָהּ! אֲנִי

מְאוֹר־חַיַי יִדֹּד.

“לֹא עוֹד! לֹא עוֹד! לֹא עוֹד!”

(כַּךְ צֻוָּה גַּם יָם קַדְמָנִי

עִם חוֹל הַחוֹף לַעֲמוֹד)

הֵן רַעַם שִׁדֵּף אֲלוֹנִי

וְנֶשֶׁר־שָׁמַי נָשֹׁד.

הָיוּ יָמַי עַרְבַּיִם,

צַלְמֵךְ בַּחֲלוֹמִים:

אֶחֱלוֹם אַפְרוּת־עֵינַיִם,

וּבַהַט פְּעָמִים

שֻׁלַּח בִּמְחוֹל־שָׁמַיִם,

עַל נַהֲרוֹת רוֹמִים.

הָהּ! אָרוּר זֶה יוֹם אֵין־יַהַב

בּוֹ לֻקַּחַת בְּעָרְמָה,

מִדּוֹדִּים אֶל שֵׁיבַת רַהַב,

וְלִיצוּעַ מְטֻמָּא –

מֵעִמִּי, מֵאֶרֶץ טַחַב,

מְקוֹם שָׁם בְּכוּת יִדְמָע!

דבר היות השורות האלו כתובות אנגלית – לשון אשר לא האמנתי כי מוכרה היא למחברן – דבר זה לא הפתיעני הרבה. את הקף השכלתו, ואת ההנאה היתרה אשר הוא נהנה להסתיר מעין רואים, ידעתי היטב מכדי שאתמה על גלוי כיוצא־בזה; אולם מקום הכתיבה הרשום, מודה אני, הפליאני לא מעט. לונדון כתוב היה בתחלה, ואחר קוּוְקְוָה המלה בשום־לב – אכן, לא עד כדי להעלימה מעין בוחנת. אומר אני כי דבר זה הפליאני לא מעט; שהיטב אני זוכר כי, בשיחה קודמת עם ידידי, שאלתי במיוחד אם פגש אי־פעם בלונדון ברוזנת די־מנטוני (אשר מספר שנים קודם נשואיה ישבה בעיר ההיא), ומתוך תשובתו, אם לא אשגה, העליתי כי מעודו לא בקר בבירת בריטניה־הגדולה. כן גם אוכל לצין פה כי לא אחת שמעתי (בלא אשר אאמין כמובן בשמועה שהמתבקש ממנה רחוק כל־כך מהתקבל על הדעת), אשר האיש בו אדבר – לא רק מלידה, כי אם גם על־פי חנוכו, אנגלי הוא.

* *

“יש ציור אחד”, אמר, בלא אשר יחוש כי הצצתי בטרגדיה – “יש עוד ציור אחד אשר לא ראית”. וכהפשילו יריעת אריג, חשׂף דיוקן של הרוזנת אפרודיטי מלוא־קומתה.

נבצר מאמנות־אנוש להיטיב תְאור מכך את יפיה על־האנושי. אותה דמות אורירית אשר עמדה לנגדי בלילה הקודם על מדרגות ארמון הדוכס, שבה־עמדה לפני. אולם בארשת הפנים, הזרועה אור חיוכים, צפון היה בכל זאת (הפלא־ותֵמה!) אותו שמץ יגון תהפוכות אשר לעולם ימצא אחוז־לבלי־הפרד במכלול היופי, ימינה חבקה לחזָה בשמאלה הצביעה כלפי מטה על אגרטל מופלא תואר. רגל־פֵיות אחת קטנה נראתה לבדח, נוגעת־לא־נוגעת באדמה – וזוג כנפים, מן הענוגות ביצירי דמיון, רחפו, סמויות כמעט מעין, באויר הזיו שכמו הקיץ ונצר את חמדתה. מבטי סר מעל התמונה ויפגע בדמות ידידי, והמלים העזות של Bussy D’Ambois לצ’ֶפְּמָן רטטו כמו מאליהן על דל־שפתי:

הוּא נִצָּב

כְּאַנְדַרְטַת רוֹמִים שָׁם! גַּם יִכּוֹן

עַד יְצָקָהוּ מָוֶת!

“בוא!” אמר לבסוף, ויפן אל שולחן מעשה כסף כבד ויקר־צפוי, אשר עליו מספר גביעי־ססגון, עם שני אגרטלים אֶטְרוּסְקיים גדולים, שתארם כאותו דְגם שלנוכח הדיוקן, וממולאים מה שנראה לי כיין יוהַניסבֶּרג⁵. “בוא!” התיז ואמר, “ונשתה! מוקדם הוא – אך נשתה־נא. מוקדם הוא באמת”, המשיך, תפוס־סרעפים, כהכות כרוב קטן בפטיש־זהב כבד להודיע מלוא־החדר על השעה הראשונה אחר־זריחה – “באמת מוקדם הוא, אך מה מאתנו יהלוך? הבה ונשתה! נסוך נא נסך לאותה שמש נעלה אשר מחֲתות ומנורות־משתֶה אלו להוטות כל־כך להכהותה!” ואחרי אשר כָפָני לשאת כוס גדושה לחייו, עֵרָה אל קרבו כמה גביעים מן היין בזה אחר זה.

“לחלום”, המשיך, והוא שב לנקוט את נעימת שיחו הדולגני, כקרבו אחד מהאגרטלים המפוארים אל יקר־אורה של מחתת־קטורת ־ “לחלום, זה היה עסקי בחיים. אשר על כן צַרְתי לי, עיניך הרואות, נוה חלומות. בלב ונציה הכי יכולתי להקים נאה מזה? אמת, רואה אתה על סביביך ערבוביה של תקשיטים אדריכליים. בתומת יון פוגמים כלים שמלפני־המבול, וספינקסים של מצרים שרועים על שטיחי זהב. אפס חדל־התאמה יראה הדבר רק לרך־הלב. נְאוּתות המקום, וביחוד נְאוּתות הזמן, הם הדחלילים המיראים את האדם מכֲוֵן לבו אל הנשגב. פעם הייתי אני עצמי מדקדק במוסכמות: אך באותו עלוי של סכלות בחלה נפשי. כל אלה יצלחו עתה לחפצי. בדומה למחתות קלועות־ציצים אלו, מתעותת רוחי בלהבה, ורקע העִִועים הזה יסגלני לחזיונות הפרועים יותר אשר לאותה ארץ חלומות־של־ממש אשר שמה אני ממהר להפליג עתה”. פה החריש פתאום, הטה ראשו אל חזהו, וכמו האזין לקול לא יכלתי שָׁמעו. לבסוף זקף קומתו, תלה עיניו וישמע את שורותיו של ביסוף צ’יצ’סטר, לאמור: ־

צַפִּי לי שָׁם! שׂוּמָה עָלַי

לָבוֹא פָּגְשֵׁךְ בִּשְׁפַל־הַגָּיא.

כהרף־עין נפל, חלום יינו, על המֵסב אפּיִם.

קול צעדה רהוטה נשמע עתה על גרם־המדרגות, ומהרה באה דפיקה רמה בדלת. חש הייתי להקדים הפרעה נוספת, והנה פרץ החדרה איש מאנשי משק־בית מנטוֹני, ובקול חנוק־התרגשות גמגם והפליט את רסוקות המלים, “גברתי! – גברתי! – הרְעלה! הרְעלה! – הוי היפה – הוי אפרודיטי היפה!”

במבוכתי עטתי אל המֵסב, ואנסה להעיר את הישן ולהבינו משהו מן הידיעה המדהימה. אך אבריו קשויים היו – שפתיו מכחילות – עיניו הקורנות זה־מקרוב נעוצות היו במות. כושל הרתעתי אל השולחן – ידי ירדה על גביע סדוק ומושחר – ולפתע נגהה עלי דעת האמת הנוראה כולה.

&&& הַלֵּב הַבָּגוֹד

אמת! – עצבָּנִי – עצבני עד לאימה רבּה, רבּה, הייתי גם הנני, אך למה זה אמוֹר תאמר כי משוגע אנכי? החֳלי הֵחַד את חושי – הוא לא בִּלע אותם – לא הִקְהָם. מעל הכל חריף היה חוש השמע. שמוֹע שמעתי את כל אשר בשמים ובארץ. שמעתי הרבה דברים אשר בשאוֹל. איכה, אפוא, משוגע אהיה? הסכֵּת! וּשמע מה־חָלים – מה־שפוּי יהיה ספור־המעשה כהסיחי אותו לך כולו.

לא יתכן לאמור איך בא הרעיון אל מותי ראשונה, אולם משהָגיתיו, יומם ולילה רדפני. תכלית לא היתה בכך. עֶברה לא היתה. אהבתי את הזקן. מעולם לא הֵרע לי. מעולם לא עלב בי. את זהבו לא חמדתי. סבור אני כי עינו היתה בדבר! כן, היא ולא אחרת! עין פֶּרֶס היתה לו – עין תכולה־חוֶרת, וקרומית עליה. מדי נָחתה בי. הוּצן דמי בי, ומעט־מעט – במוֹדרג מאד – גמרתי אוֹמֶר אפוא לקחת את נפש הזקן, ולהפּטר ככה מן העין לעולמים.

הנה זהו הענין, למשוגע אדמֶה בעיניך. משוגעים אינם יודעים מאומה, אפס היה עליך לראות אותי. היה עליך לראות באיזו חכמה – באיזו זהירות – באיזו קפדה – באיזו צביעות נגשתי אל המלאכה! מעולם לא התהלכתי עם הזקן בנעימות יותר מבשבוע התמים בטרם אהרגהו. ומדי לילה, בחצות לערך, הזחתי את בריח דלתו ואפתחנה – אהה, חרש כל־כך! והיה כאשר נפתחה כדי שעור ראשי, ואשרבב פנס אפל, חתום־ואטום כליל, לבלתי בְּקוֹע ממנו אור, ואתחוב ראשי פנימה. הה, צוחק היית לוא ראית באיזו ערמומית תחבתיו פנימה! לאט הניעותיו – אט־אט, לבל אפריע את שנת הזקן. שעה תמימה חלפה עד אשר דחקתי במִפְתח את ראשי כולו ואַרְא את האיש שכוב על מטתו. הא! – הככה יחכם משוגע? ואחר, בהיות ראשי בחדר ממש, מפַתח הייתי את הפנס בזהירות – הה, בזהירות כל־כך – בזהירות (כי הצירים חרקו) – מפַתחוֹ אך לבעבור תֵחַת קרן־אור דקה ויחידה בעין הפֶּרס. ככה אעשה שבעת לילות ארוכים – בעצם חצות כל ליל – אבל תמיד נמצאה העין עצומה; וככה נבצר ממני לעשות את המלאכה; כי על כן לא האיש הזקן הרעימני, כי אם עינו הרעה. ובכל בקר, עם אור יום, נכנס הייתי החדרה ברוח עז, ומדבר אליו דברים אמיצים, קורא בשמו בקול נלבב, ושואלו איך בִּלה את הלילה. הנה כי כן רואה אתה כי אכן זקן חכם ונבון עד־מאד היה הלז אלו חשד כי בכל לילה, בשתים־עשרה בדיוק, מציץ אני עליו בשנתו.

בלילה השמיני נזהרתי יתר על הרגיל בפתיחת הדלת.

קודם אותו לילה לא הרגשתי מעודי עד היכן כוחותי מגיעים – עד היכן פקחותי מגעת. בדֵי־עמל כלכלתי את רגשי נצחוני. צא וחשוב כי הנה אני פותח את הדלת, קמעא קמעא, והלז לא יעלה אף בחלומו את מעשַׂי או סרעפַּי הנסתרים. ממש צחקתי למחשבה הזאת; ואולי שמעני; כי על כן זע על ערשו פתאום, כמו לוא נחרד. והנה אתה אפשר תדַמה כי נרתעתי – ולא היא. חדרו שָׁחַר כזפת בעבִי החשכה (כי מוגפים היו התריסים היטב, מפחד שודדים), ואני ידעתי איפוא כי לא יוכל לראות בפתיחת הדלת ואוסיף לדחפה עוד, עוד.

ראשי תחוב היה בפנים, ואומר לפתֵחַ את הפנס, והנה החליקה בהני על מגופת הבדיל, והזקן נתר־נזקף על מטתו ויקרא – “מי שם?”

אני קפאתי דומם ולא אמרתי מאומה, שעה תמימה לא זע בי שריר, וכל אותה עת לא שכב הלז תחתיו. עדין היה ישוב הכן על המטה ומסכית: – ממש כאשר הקשבתי אני לילה־לילה, לשעוניו של המות בקיר.

רגע ואשמע אנקה קלה, ואני ידעתי כי אנקת אימי־מות היא. לא היתה זו אנקת מכאוב או צער – הה, לא! – היה זה הקול החנוק הכבוש העולה מנבכי נפש עמוסת מורא לעיפה, היטב ידעתי את הקול. לילות הרבה, לעת חצות, וכאשר כל העולם ישֵׁן, הֵקר־עלה זה מחֻבִּי, עולה ומאדיר, בהֵדו הנורא, את האימים אשר יעכרוני. אומר אני כי היטב ידעתיו, ידעתי מה הזקן מרגיש, וארחמהו, אף כי בלבב צחקקתי. ידעתי כי שוכב הוא ער למאז בת־השאון הראשונה, כאשר התהפך במטה. מאז היו פחדיו גואים בו. מנסה היה לדַמות כי אין שחר להם, אך לשוא, אומר היה לנפשו – “אין זה כי אם הרוח בארובה – אך עכבר הוא שעבר על פני הרצפה”, או “הלא רק צרצר הוא אשר מלֵּט צרצור יחיד”. כן, מבקש היה להתעודד בהשערות אלו; אולם מצא כי כולן תהו. כולן תהו. כי המות, כאשר קרב לגשת אליו, את צלו השחור לפניו הוליך, ויליט את קרבנו. ומכוח פעולתו הקודרת של הצל שאינו־נראה הרגיש הלז – אם לא ראה גם לא שמע – הרגיש כי הנה ראשי בחדר פנימה.

אחרי אשר חכיתי שעה ארוכה, בסבלנות רבה, והאיש לא שכב תחתיו, החלטתי לפתוח חֲגָו קטן – חגו קטנטן בפנס. ובכן פתחתיו – לא תוכל שַׁוות בנפשך מה־חשאי היה המעשה – עד אשר בקעה לבסוף קרן־אור עמומה יחידה, כקור העכביש, מתוך החֲגו ותִגַּה על עין הפֶּרֶס.

פקוחה היתה העין – פקוחה לרְוחה כולה – וכהביטי בה בערה חמתי בי. ראיתיה ברור לגמרי – כולה תכלת כְּהוּיה, וצעיף־בלהות פרוש עליה אשר הקפיאני עד לשד־עצמותי; אולם נבצר ממני לראות דבר זולתה בפני הזקן או בגופו: כי על כן, כמו בחוש, כִּוַנתי את הקרן הישֵר אל נקודת הדֵרָאוֹן.

והאם לא הגדתי לך כי את אשר בטעות תחשוב כשגעון אך חדות חושים יתרה הוא? – עתה, אומר אני, הגיע אל אזני קול כבוש, עמום, רהוט, כקול אשר ישמע שעון מעוטף כותן. גם את הקול ההוא ידעתי היטב. היה זה הולם לבו של הזקן. וזה רבה את חמתי, כאשר יעורר הולם־התוף את החיל ונפח בו אומץ.

אך גם עתה הבלגתי ואדום. כמעט ולא נשמתי. החזקתי בפנס בלי־נוע. בדקתי עד־מה איטיב כונן את קרן האור על העין. עד כה וכה ותֶפֶף השחת אשר ללב גבר; חפוז והוסף, חזוק והוסף רגע־ברגע, אימת הזקן ודאי מופלגת היתה! התפף חזק, אומר אני, חזוק והוסף לרגעים! נותן אתה אל לבבך היטב? הגדתי לך כי עצבני אני: כן הנני. והנה בשעת הלילה הדמומה, בתוך הדומיה הנוראה אשר בבית הנושן ההוא, העיר בי קול מוזר אשר כזה אימה לבלי־הכיל. אכן דקות אחדות עוד הבלגתי ואעמוד דומם. אך ההולם הלך הלוך וחזק! אין זאת, דמיתי, כי אם יפקע הלב. ועתה תקפה עלי דאגה חדשה – פן יגיע הקול אל אוזן שכן מן השכנים! שעת הזקן באה! בצרחה רמה פתחתי את הפנס הרחב ואזנוק החדרה. הוא צוח אחת – אחת ולא יסף. כהרף עין סחבתיו ארצה, ואת המטה הכבדה כפיתי עליו. אז חיכתי חיוך עליז, כראותי כי עלה הדבר בידי ככה. אולם דקות הרבה הוסיף עוד הלב להלום הלמות כבושה. אכן זו לא הרעימתני; לא ישמעוה מבעד לכותל. לבסוף חדלה. מת היה הזקן. הסחתי את המטה ואבדוק את הגויה. כן, מתי היה, מת ולא־יחי. שמתי ידי על הלב ודקות הרבה שמתיה שם. אין דופק. מת הוא ולא־יחי. לא תוסיף עינו להדאיבני עוד.

אם עדין משוגע אני בעיניך, לא אהיה עוד כן כאשר אתאר את אמצעי הזהירות הנבונים אשר נקטתי להצפין את הגופה. הלילה נמוג, ואני עשיתי בחפזה, אך חרש. ראשית לכל נתחתי את הגויה אברים־אברים. כרתי את הראש ואת הזרועות ואת הרגלים.

אז תלשתי שלושה לוחים מרצפות החדר, ואתן את כל האברים בין הקורות. אחר חזרתי ואסדור את הקרשים בפקחות ובערמה עד כי לא תוכל עין אדם – אף לא עינו – לגלות דבר אשר־לא־כן. לא היה מאום להדיחו – לא רבב כלשהו – שום נטף־דם. היטב מדי נזהרתי. הכל סופג וימחה – חה! חה!

כאשר כליתי את כל המעשים האלה, היתה השעה ארבע – והחשכה עוד כבחצות. השעון צלצל, ואיש דפק בדלת הבית. בלב קל ירדתי לפתחה, ־ כי מה זה אירא עתה? נכנסו שלושה אנשים, אשר הציגו עצמם, במאור־פנים, כפקידי המשטרה. אחד השכנים שמע צוחה בלילה: התעורר חשד פשע; הדבר נמסר למשרד המשטרה, והם הפקידים נשלחו לחפש בדירה.

חיכתי, – כי מה אירא אני? קדמתי את האדונים בברכה. הצווח, אמרתי, הייתי אני בחלומי. הזקן, העירותי, נסע מזה אל חוצה – לעיר. הולכתי את אורחי על פני כל הבית. בקשתים לחפש – לחפש היטב. נהגתים, לבסוף, אל חדרו שלו. הראיתים את אוצרותיו, שלמים, לא נגעה בם יד, בהתלהבות בטְחָתי הבאתי כסאות אל החדר, ואשאל מהם כי פה ינוחו מיגיעותיהם, ואילו אני, בפרא־העזות אשר נתן בי נצחוני השלם, קבעתי מושבי בעצם המקום אשר תחתיו נחה גופת הקרבן.

השוטרים באו על ספוקם. ארחי־ורבעי שכנעם. שאנן הייתי להפליא. הם ישבו, ובעוד־אני משיב בלב שמח, גלגלו הללו בדברים־של־יומיום. אולם, עד־מהרה, הרגשתי כי מחויר אנוכי ואֶחפּץ בלכתם. חשתי בראשי, ואדַמה לשמוע כמין צלצול באזנַי. אך הללו הוסיפו לשבת והוסיפו ללהג. הצלצול התעזז: – נמשך והתעזז: הכבּרתי שיחי להפטר מן ההרגשה הזאת: אך זו התמידה ותלבש ברירוּת־יתֶר – עד אשר לאחרונה מצאתי כי השאון לא בתוך אזנַי הוא.

לא אפוּנה כי לעת הזאת חורתי מאוד; – אולם שׂיחי שטף יותר מבתחלה, ובהגבּהַ־קול. עם זאת חזק הצליל ההוא – ואני מה יכולתי לעשות? היה זה צליל נמוך, עמום, רהוט, – דומה הרבה לקול אשר יֵשמע שעון מעוטף כותן. בכבדות שאפתי רוח – ועדיִן לא שמעוהו השוטרים. שיחי התרהט – התלהט; אולם הקול חזק חזוק והלוך, קמתי ואתנצח על קטנות, בקול גדול ובתנועות פרא; אולם הקול הלך הלוך וגבור. מדוע זה אינם מסתלקים? התהלכתי אנה־ואנה בפסיעות כבדות, כמו לוא הבעירו דברי האנשים את חמתי – אבל הקול חזק חזוק והלוך. הה אלוהים! מה יכולתי לעשות? קצפתי – התגעשתי – גדפתי! הנפתי את הכסא אשר עליו ישבתי, ואחרוק בו על קרשי הרצפה אבל השאון הכריע את הכל וילך ויגבר בלי־חשך, ויחזק – ויחזק – ויחזק! והאנשים ההם עודם מלהגים להנאתם, ומחיכים. האפשר כי לא שמעו? אלוהים אדירים! – לא, לא! שומעים הם! – חושדים הם! – יודעים הם! – הֲתולים להם בעָתתי! – זאת חשבתי, וזאת אני חושב. אבל כל דבר שבעולם טוב הוא מחבלי־יסורים אלה! כל דבר שבעולם נוח־לשאתו מן הקלס הזה! לא אוכל זאת עוד את חיוכי הצביעות האלה! הרגשתי כי אם לא אזעק, וָמַתִי! והנה – שוב – הסכּת! – חזוֹק! חזוֹק! חזוֹק! חזוֹק!

“נבלים” צוחתי. “אל תחפשו עוד! מודה אני במעשה! – תִלשו את הלוָחים! פה, פה! – זו הלמות לבבו האכזר!”

בתקופת שפוך החלירע את ממשלתו־אימים על ניו־יורק נעניתי לקריאתו של קרוב־משפחה לבלות עמו שבועים ימים בבדידת ה־ cottage orné אשר לו על חופי הנהר הַדסון. מזומנים היו עמו כאן כל האמצעים הרגילים להנאות קיץ; והודות לטיולים ביער, ציור, שיוט, דיג, רחצה, נגינה, וספרים, דין היה שנתענג כל־צרכנו, אלולא הידיעות הנוראות אשר הגיעונו דבר בוקר בבקרו מן הכרך רב־העם. לא עבר יום ולא נתבשרנו על פטירת מי ממכרינו. אחר, כרבות מקרי המות, הסכַּנּוּ לצַפּות מדי־יום לאבדון ידיד מן הידידים. לבסוף היינו נרעדים עם קרוב כל שָׁלוח. דומה היה עלינו כי עצם הרוח הבאה מן הדרום נודפת ריח מות. אכן, אותה מחשבה מְשַׁתֶּקֶת השתלטה על נפשי כליל. נבצר ממני לדבר, לחשוב או לחלום על דבר זולתה. מארחי היה איש מיושב ממני, ואף כי נעצב היה אל רוחו מאד, התחזק לסעוד את רוחי אני. בחכמתו השקולה לא היה נתון כל־עיקר להשפעת דברים שאין בהם ממש. לגבי עצמותם של אימים עֵר היה דֵי־הצורך, אולם מפני צלליהם לא התירא כל־עיקר.

מאמציו להקימני מן הקדרות שמחוץ־לגדר־הטבע אשר שקעתי בה, הושמו לאַל במידה רבה על־ידי אי־אלה כרכים אשר מצאתי בסִפְרִיָתוֹ. הללו יפים היו לכוף ולהנביט כל זרע־מורשה של אמונות־הבל הכמוס בחֻבִּי. קורא הייתי את הספרים האלה שלא בידיעתו, וככה נבוך היה תכופות מהבין לשורש הרשמים העזים אשר הוטבעו בדמיוני.

ענין שחובב הייתי לענות בו היה האמונה הרווחה באותות־לבָאות – אמונה שבתקופה זאת לחיי כמעט נטיתי ברצינות להגן עליה. על הנושא הזה היו לנו ויכוחים ממושכים ונמרצים – הוא סובר כי אין כל טעם להאמין בדברים אשר כאלה – ואני טוען כי רגש הצף ועולה ברַבִּים מאליו ומעצמו – לאמור, בלא סמנים נראים־לעין של השפעה מבחוץ – יש בו כשלעצמו יסודות מפורשים של אמת, וראויים הם לכבוד רב.

העובדה היא כי עת־מה אחרי הגיעי אל הבית, ארע לי מקרה כה נמנע־פֵּשר, כה טעון בשורת־רע, עד כי סלוח יְסוּלח לי אם ראיתי בו אות־לבאות. הַבהֵל הבהילני המקרה, ועם זאת ככה התמיהני וַיְביכני, עד כי ימים רבים עברו בטרם אוכל לגמור בנפשי לספר עליו לידידי.

קרוב למוצאיו של יום חם־להפליג, יושב הייתי, וספר בידי, אל חלון פתוח, הנשקף, בעד לכברה ארוכה של חופי הנהר, אל הר מרוחק, אשר פאתו הסמוכה ביותר אל מושבי נקרחה, עקב מה שקוראים מַיִט־אדמה, ממרבית אילנותיה. סרעפַי תועים היו זה־כמה מן הספר אשר לפני אל עצבת הכְּרך השכן ושממונו. כשֵׂאתי עינַי מן הדף, ותפגענה במַעֲרֵה ההר, ובעצם אחד – באי־זו מפלצת חיה איומת־מדות, אשר חיש־מהרה עשתה דרכה מרום ההר אל מרגלותיו, התעלֵם לבסוף ביער העבות מתחת. כאשר נגלה־הופיע היצור הזה ראשונה, פקפקתי בשִׁפְיוֹנִי – או, למִצְער, בנכוחות ראיָתי; ודקות מרובות עברו בטרם אוָכח לדעת כי לא משוגע הנני גם לא חלום אחלום. אפס כאשר אתאר את המפלצת (אשר ברור ראיתיה ובמתון סקרתיה כל עת התקדמה), חושש אני כי אף יותר ממני עצמי יתקשו קוראי להוכח בדברים האלה.

אמדתי את שעורו של היצור בהשואה אל קוטר העצים הגדולים אשר בקרבתם עבר – אותם אדירי־יער ספורים אשר נצלו מחמת מַיִט־האדמה – ואגמור בדעתי כי גדול הוא ברַב מכל אֳני עובר־ימים תחת השמש. אֳני עובר־ימים אמרתי, כי על כן תוֹאַר המפלצת הוא אשר העלה את הדמיון – תבניתה של אחת מספינותינו בעלות־ע"ד־התותחים יש בה כדי תאור מניח־את־הדעת של כלל מַרְאיתה של זו. פי החיה היה בקצה חֶדֶק ארוך כששים־שבעים רגל, ועביו כעבי גופו של פיל בפילים. סמוך לשרשו של גזע זה היתה שפעה עצומה של שֵׂער שחור מדובלל – יָתֵר על אשר תספקנה אדרות עשרים תואים; ומן השֵׂער הזה, מַטה ולצדדים, זקרו חוצץ שני ניבים בוהקים, דומים להללו של חזיר־הבר, אפס גדולים לאין־ערוך יותר. במקביל לחדק, מזה ומזה לו, היה מַטה־ענקים, שלושים־ארבעים רגל ארכו, מעשה בדולח טהור למראית־עין, וצורתו צורת מִנְסרה כלולה; – בהדרת שלל צבעים השתקפו בו קרני השמש השוקעת. הגזע מחוטב היה כטריז אשר חודו ארצה. ממנו התפרשו שני זוגות כנפים – כל כנף ארוכה כמאה יארד – זוג מעל משנהו, חופים־ומחופים קשקשי מתכת; כל קשקשת כמו עשר או שתים־עשרה רגל לקוטר. ראיתי כי צמדי הכנפים, העליון והתחתון, מחוברים בשרשרת חזקה. אולם עיקר המוזר אשר בבריאה הנתעבה הזאת היה תמונת גולגולת־מֵת, אשר תפסה במעט את כל שטח חזה, ואשר הותוְתָה דַיֵק־היטב בלָבָן מסנור, על שְחור רקעו של הגוף, כמו לוּא יד אמן תארתה שם. עוד אני מתבונן אל החיה הזאת המבעיתה, וביתר־יחוד אל המראה אשר על חזהָ, בהרגשת מורא וזעוה – בתחושת רעה־מתרגשת־לבוא, אשר נבצר ממני להשביחה בכל מאמצי־בינה, והנה מלתעות־האדירים שבקצה החדק מתפשטות לעיני פתאום, והן נותנות קול, קול רם ומפיק־יגונים שהרעיש את עצבַי כצִלְצֵל–מיתה, ואך התעלמה המפלצת למרגלות ההר נפלתי מתעלף ארצה.

כאשר שבה אלי רוחי, היתה ראשית חפצי כמובן להודיע לידידי את אשר ראיתי ושמעתי – גם יקשה עלי לבאר מה היה זה רגש הגועל אשר הנא הניאני מזאת.

לבסוף, ערב אחד, שלושה או ארבעה ימים לאחר אותו מעשה, יושבים היינו יחדו בחדר בו ראיתי את דמות־הבעותים – אני תופס אותו מושב אצל החלון, והוא סרוח על הספה בסמוך. הֶחְבֵּר השעה והמקום המריצני לשיח לו את דבר התופעה. הוא שמע לי עד־תם – בראשונה צחק מקרב־לב – ואחר שִׁוָה למנהגו חומרה מופלגת, משל כאילו טֵרוּפִי הוא הדבר שאינו בגדר ספק. אותו הרף־עין שוב נגלתה המפלצת לעיני ברור – ובצעקת אימה נצחת הסבתי אליה עתה את תשומת־לבו. הוא הביט בלהיטות – אולם טען כי לא יראה מאום – אף כי אני דקדקתי לתאר את אורח היצור, כעשותו דרכו ירוֹט במערֵה ההר.

לעת הזאת נחרדתי לבלי־חק, כי דמיתי אשר החזות אות מותי היא, או, והוא גרוע מכך, כי תְקָפַת עִוְעִים תבשר. בסערת־רגש התמודדתי אחור על כסאי, ורגעים מספר כבשתי פני בידַי. כאשר שבתי ואגַל עיני, לא נראתה עוד דמות־הבעותים.

אכן, מארחי שב לבש, בשעור־מה, את שלות מנהגו, ובתקיפות רבה חקרני־ודרשני באשר למדות הבריאה הדמיונית אחרי הניחי את דעתו תומם בענין הזה, נאנח אנחה. עמוקה, כאלו פּורָק מעליו איזה נטל אין־שאת, ויוסף לדבר, במתינות אשר נראתה לי אכזרית, על נקודות כאלו וכאלו שבפילוסופיה ההֶשְׁעֵרית, אשר קודם לכן שמשה לנו ענין לדון בו. זכור לי איך עמד ביחוד־יתר (בתוך שאר הדברים) על הדעה כי השורש הראש־והראשון לטעות בכל חקירות אנוש טמון בעלילותה של ההבנה למעט או להפריז בחשיבות דבר, משום סתם־שבוש באומד קרבתו. “על־מנת להעריך כיאות, למשל”, אמר, “את ההשפעה אשר תֵאָצל על האנושות בכללה עם התפשטותה השלמה של הדמוקרטיה, הרי רחוק התקופה בה תתכן השגתה של התפשטות כזאת, דין שיהיה פרט בהערכה. אף על פי כן, התוכל לנקוב בשמו של איש שכתב בנושא המִמשל, ואשר ראה בסעיף מסוים זה של הנושא ענין ראוי לדיון בכלל?”

כאן החריש רגע, סר אל כוננית של ספרים, ונטל את אחד הקצורים הרגילים בחכמת־הטבע. אחר שאל ממני כי נתחלף במושבינו, למען ייטיב להבין באותיותיו הזעירות של הכרך, ישב בכורסתי אצל החלון, פתח את הספר, וַיָשָׁב אל שיחו מבלי שנות כמעט מִנְגינת קולו.

“לולא הפלגת לדקדק”, אמר, "בתאור המפלצת, לעולם לא היה בכוחי להראותך מה היתה זו. תחלה אקרא־נא לפניך תאור־דרדקים של מין ה־Sphinx, משפחת Crepuscularia, מחלקת Lepidopetera, סוג Insecta – הם החרוקים. וזו לשון התאור:

פה סגר את ספרו ורכן בכסא נכחו, ומעמדו בדיוק כמעמדי ברגע חזותי את “המפלצת”. “אהה, הנהי!” קרא כהרף־עין – “חוזרת היא ועולה על פני ההר, אף אודה כי בריאה מופלאת־למראה עד־מאד היא זאת. אף על פי כן, אין היא גדולה או רחוקה כלל כפי שצירת בנפשך; כי הנה העובדה היא כי, עודה מעבטת אורַח לעלות בחוט הזה, אשר אי־זה עכביש ארגו לאורך מסגרת־החלון, מוצא אני כי מדתה מלוא ארכה היא לערך חלק הששה־עשר של זרת, וכן כי כחלק הששה־עשר של זרת רחוקה מבבת־עיני”.

לפני הרבה שנים מקובל היה להלעיג על הרעיון של “אהבה עם ראיה ראשונה”; אולם בעלי המחשבה, לא פחות מעמוקי הרגש, טוענים תמיד כי אכן קימת היא. ובאמת, מתוך תגליות הזמנים החדשים, בשדה מה שנִתן לקראו מַגְנֵטִיוּת אֶתִית או מַגְנֵטוֹ־אֶסְתֵטִקָה, מסתבר כי הטבעיות, ועל־כן, הכּנוֹת והעזות שבהרגשות אנוש הן אותן המתעוררות בלב כמו הִפָּעֲלוּת חשמלית – במלה אחת, כי השמחים ובני־הקָים שבאזיקי־הנשמות הם אותם שמבט־עין ירתקם. הודוי אשר אומר אני להתודות יוסיף עוד דוגמה על הדוגמות אשר לא־תספרנה כמעט לאמתותה של השקפה זו.

ספורי מצריכני לפרֵט כלשהו. עדין צעיר אני מאד לימים – בן פחות מעשרים־ושתים. שמי, כיום, הוא שכיח מאד אף המוני למדי – סימפּסון. “כיום” אני אומר; כי אך זה־מקרוב קוֹרֵאתי כן – בתוך השנה האחרונה לקחתי לי את שם־המשפחה הזה כחוק, על־מנת לקבל ירושה גדולה אשר הניח לי שאר־בשר רחוק אחד, אדולפוס סימפּסון, אֶסק'. העזבון מותנה היה בכך שאתקרא בשם המוריש – בשם־משפחתו דוקא; שמי הפרטי הוא נפוליאון בּוֹנַפַּרְטֶה – ביתר־דיוק, אלה הם הראשון והאמצעי בשמותי.

במדה של אי־רצון אצלתי לי את השם סימפּסון, שכן שם־משפחתי האמתי, פְרוּאַסַר, נתן בי גאוה אשר יֵקל לדונה לכף זכות – מתוך שסברתי כי יכול אני להתיחשׂ על המחבר בן־האלמות של ה – Chronicles. אגב־אורח, באשר לענין השמות, יכול אני לצין דמיון־צלילים מופלא שחל באקראי בשמות קצת מאבותי. אבי היה פלוני מֶסְיֶה פרוּאַסַר, מפריס. אשתו־אמי, אשר נְשאה בגיל חמש־עשרה – היתה פלונית מַדְמוּאַזֶל קרוּאַסַר, בתו הבכירה של קרוּאסר הבנקאי, אשר אשתו, בת שש־עשרה בלבד בהנשאה, היתה בתו הבכירה של פלוני ויקטור ווּאַסַר. מֱסְיֶה וואסר, למרבית־הפליאה, לקח לו אשה בשם דומה – פלונית מדמואזל מוּאסר, אף היא נערה רכה היתה בכלולותיה. נשואים מוקדמים אלה רגילים הם בצרפת. אכן, פה באים מואסר, וואסר, קרואסר, ופרואסר כולם בשלשלת אחת רצופה. את שמי שלי שניתי אמנם, כאשר אמרתי, לסימפּסון, כחוק וכדין, ומתוך אי־רצון רב כל־כך, עד כי היתה שעה בה הססתי ממש אם לקבל את הירושה על התנאי המרגיז וחסר־השחר התלוי בה.

אשר לסגולות אישיות, הרי איני חסר אותן כל־עיקר. אדרבה, סבור אני כי מבנה גופי נאה, ויש לי מה שתשעים־למאה מן הבריות יקראוהו יפי־תואר. גבהי חמש רגלים ואחת־עשרה זרת. שערי שחור ומתולתל. חטמי שפיר די־הצורך. עיני גדולות הן ואפורות; ואם כי, בעצם, רכות הן עד־להציק מאד, הנה מתוך מראיתן אין לחשוד בכל מום מהבחינה הזאת. החולשה עצמה אכן הכעיסתני תמיד גם כעס, ולכל תרופה נזקקתי – פרט להרכבת משקפים. באשר שוקק־עלומים הנני וטוב־מראה, מובן כי שואט אני אותן, ותכלית־מאון מאנתי לחבשן. ובאמת לא אדע דבר אשר ככה יְנַוֵל קלסתר איש צעיר, או אשר ככה יטבע בכל תוי פניו ארשת צניעות־מעושה, אם לא ארשת מובהקת של התחסדות וזקנה. משקף, כנגד זאת, יש בו טעם מפורש של גנדרנות והעמדת פנים. עד כה לא נזקקתי לא לזו ולא לזו. אולם הנה הכברתי כלשהו בפרטים האלה שסתם־אישיים הם, ואשר, סוף סוף, במעט נחשבו. דיֵני אם אוסיף ואומר כי מזגי חמום, פוחז, לוהט, מתלהב – וכי כל ימי מעריץ מסור הייתי לנשים.

ערב אחר בחורף שעבר נכנסתי לתא בתאטרון פ–, יחד עם חבר, מר טֶלְבּוֹט. היה זה ערב של אופרה, והתכניות בשרו גדולות ונצורות, וימלא הבית מפה־אל־פה. אכן, אנחנו הספקנו להשיג את המושבים הקדמיים אשר נשמרו לנו, ואשר אליהם, בעמל־מה, רָפַקנו דרכנו.

משך שעתים שם רעי, אשר היה משוגע־למוסיקה, כל מעיניו בבימה; ועד־כה־וכה התבדרתי אני בסקירת הקהל אשר בעיקרו מורכב היה עִדִית העיר ממש. אחרי אשר נוכחתי בדבר הזה, אומר הייתי להסב עיני אל ה־ prima donna, והנה רותקו וסומרו אל דמות באחד התאים הפרטים אשר פסחתי עליהם בסקירתי.

אלף שנים אם אחיה, לעד לא אשכח את עצמת־הרגש בה התבוננתי אל הדמות הזו. דמות אשה היתה זו, היפהפיה מכל אשר חזיתי מעודי. הפנים מופנות היו אל הבימה כדי כך שדקות־מספר נבצר ממני לראותן כמו, ־ אולם התוכן אלוהי היה; אין מלה אחרת אשר תמצא לתאר את תפארת התואם – ואף המלה “אלוהי” נראית חלושה עד־לגחוך ככתבי אותה.

קסמה של חמדת־תואר באשה – כֶּשֶׁף החנניות הנקבית – תמיד היה זה כוח אשר קצרה ידי מעמוד בפניו; אולם פה היה החן באנושי, בהתגלמותו, ה־beau idéal של חזיונותי המרקיעים והנלהבים ביותר. הדמות, אשר מבנה התא הניח לראותה כולה כמעט, היתה גבוהה משהו מן הממוצע, וכמעט־כמעט קרְבָה אל המלכותי, בלא הגיע עדָיו ממש. מְלֵאותה וסגלגלותה השלמה משיבות־נפש היו. הראש אשר רק ערפו נראָה, התחרה בחטובו בזה של פְּסִיכֶה היונית. וכובע הדור של gaze aérienne הציגהו לראוה יותר משהסתירו. זרוע ימינה תלויה היתה על מעקה התא, ובתָאֳמה הכָּלול העבירה חִיל בכל יצורַי. חלקה העליון של זו נתון היה בכפלי אחד השרוולים הפתוחים הרפויים המהלכים עתה באפנה. זה גלש אך מעט למטה מן המרפק. מתחת לו היה שרוול תחתון מעשה איזה בד דקיק, הדוק, שאחריתו חַפָּּת מלמלה יקרה, חננית על פסת־היד, גלוש וחשוף אך את האצבעות הענוגות לבדן, אשר על אחת מהן התנוצצה טבעת יהלום, שמיד ראיתי כי מופלגת היא בשויה. את הסגלגלות הנהדרה של אמת־היד הלם יפה צמיד אשר עטר לה, אף הוא קָשוט ונעטר נֵזר אבני־חן, המעיד, במלים שאין לטעות בן, גם על עושר הגבירה גם על אנינות־טעמה.

מחצית השעה, למִצער, לטשתי עיני אל צלם־המלכה הזה, משל כאלו הפכתי אבן פתאום; ובתוך פרק־זמן זה עמדתי על מלוא עצמת כל מה שנאמר או הושר בדבר “אהבה עם ראיה ראשונה” ועל מלוא אמתותו. רגשותי נבדלו לגמרי מכל אשר ידעתי עד הֵנה, אף נוכח המהוללות שבדוגמות חמדת־אשה. זיקת נפש אל רעותה, זיקה אשר בת־בלי־הסבר היא וכן, אנוס אני לאמור, מגנטית, כמו רתקה, לא רק את עיני, כי אם גם כל כח מחשבה ורגש בי, אל הדבר הנהדר אשר לפנַי. ראיתי – הרגשתי – ידעתי כי עד־מעמקַי, עד־שגעון, עד־אין־הָשׁיב מאוהב הנני – וזאת אף בטרם אראה את פני הנאהבת. וכה לוהטת היתה התשוקה אשר בערה בי, עד כי באמת האמנתי שלא תִשוך כלל, או רק מעט, אם יתברר כי תוי פניה, אשר עֲדֶן לא ראיתים, מן השכיחים הם: כח יוצא־כְּלל הוא טבע האהבה האמתית היחידה – האהבה עם ראיה ראשונה – וכה מועטה, לאמתו של דבר, תְלותה במסבות החיצוניות אשר אך לכאורה תחוללנה אותה ומשלו בה.

עודי אחוז בחבלי הערצה אל החזות הזאת הנחמדה, ורִגשת־פתאום אשר נפלה בקרֶב הקהל גרמה לה להסֵב פְלג־ראש לעומתי, עד כי ראיתי את חתך דיוקנה כולו. יפיו של זה עלה אף על אשר שערתי – ועם זאת היה בו דבר־מה אשר אִכְזבני בלא אשר אוכל לאמור אל־נכון מהו. “אכזבני” אמרתי, אולם לא זוהי המלה הראויה. הרגשותי הושבחו גם נעלו בבת־אחת. פחות מן הגעש נאצל עליהן ויותר מן ההתלהבות השלֵוה – מן המנוחה הנלהבת. הֲלך־רגש זה אולי העירהו מַבּע־המַדונה והמטרונית אשר לפניה; ועם זאת מיד הבינותי כי לבטח לא זה לבדו הוא שגָרַם. היה עוד דבר־מה – איזה רז אשר נפלא ממני – איזו ארשת בפנים אשר הֵפֵרה מנוחתי כלשהו עם שהגבירה את התענינותי ברב. לאמתו של דבר, נתון הייתי בעצם אותו הלך־הנפש אשר בו נכון איש צעיר ונוח־להתפעל לכל מעשה של הפרזה. לוא לבדה היתה הגברת, בלי ספק נכנסתי אל תאה ולקחתי עמה דברים; אולם שחק המזל ושנים היו עמה – אדון אחד, ואשה יפה־להפליא, אשר נראָה בעליל כי צעירה היא בשנים אחדות מרעותה.

בלבבי עינתי אלף דרכים להתודע בהן אל הקשישה שבגברות השתים, או, לפי שעה, מכל מקום, לראות את יפיה ראיה ברורה יותר. מעתיק הייתי את מקומי סמוך יותר למקומה, אולם מחמת גדישות התאטרון היה הדבר מן־הנמנע; וחומרת המקובלות אסרה, זה־מקרוב, אסור גמור על השמוש במִשְקף־האופרה במקרה אשר כזה, אף אלו שחק לי מזלי והיה עמי זה – אבל לא היה – ועל כן נואש הייתי.

לבסוף גמרתי בדעתי לפנות אל רֵעי.

“טלבּוֹט”, אמרתי, “לך יש משקף־אופרה, תנהו־נא לי”.

“משקף־אופרה! – לא! – וכי מה אתה סבור אעשה אני במשקף־אופרה?” בזאת נפנה בקוצר־רוח אל הבימה.

“אבל, טלבוט”, המשכתי, תופס בכתפו, “הלא תשמע לי? רואה אתה את התא הלז? – שם! – לא, השני. – הראית מימיך אשה יפהפיה כזאת?”

“יפה היא מאד, בלי־ספק”.

“תמהַ אני מי היא זאת”?

“מה, בשם כל מלאכי־עליון, אין אתה יודע מי היא? ‘בכך כמו תוכיח כי אתה עצמך בלתי־ידוע’, הלא היא מַדם לָלֶן המהוללה – יפת־היום par excellence, ושיחת העיר כולה. גם עשירה היא לבלי־חק – אלמנה – ובת־זוג דגולה מרבבה – אך זה הגיעה מפריס”.

“מכיר אתה אותה?”

“כן – יש לי הכבוד”.

“התְוַדְעֵנִי?”

“לבטח – במֵירב העונג; ומתי?”

“מחר, באחת, אפגשך אצל ב־”.

“יפה מאד; ועתה אנא עצור בלשונך, אם תוכל”

בדבר הזה האחרון הוכרחתי לשמוע לעצת טלבוט; שכן נקט מנהג חֵרְשוּת נחושה לגבי כל שאלה או רמיזה נוספת, ומוֹתר הערב לא שעה אלא למתרחש על הבימה בלבד.

בינתים לא הסרתי עיני מעל מדם ללן, ולבסוף זכיתי לראות את פניה מקֶדֶם תומָם. כלילות־חמדה היו אלו; זאת, כמובן, הגיד לי לבי קודם. אף לולא הניח טלבוט את דעתי לגמרי בנקודה זו – אולם אותו משהו סתום־מהָבֵן הוסיף להציקני. לאחרונה נמניתי וגמרתי כי אין חושַי משתאים אלא אל אי־זה מבע של רצינות, עצבות, או, נכון יותר, של לֵאות, אשר גרע משהו מן העלומים והרעננות אשר לַפּנים, אך לבעבור אֲצול עליהן הוד ועֶדנת מלאכים, ולשוות לה, כמובן, מבחינת מזגי המתלהב והרומנטי, ענין רב עשר מונים.

עודי זָן עיני ככה, נוכחתי לראות, לחרדתי הגדולה, מתוך זיע בלתי־נתפס כמעט אשר זעה הגברת, כי פתע הרגישה בלהט מבטי. אף על פי כן, מוקסם הייתי לגמרי, ונבצר ממני להַשעות עין, ולוא לרגע. היא הֵצֵדה פניה, ושוב לא ראיתי כי אם את החמוק החָצוב אשר לקדקדה. כעבור דקות מספר כמו לוא סקרנותה המריצתה לראות אם מביט עודני, שוב הסבה ראשה לאטה ושוב פגשה במבטי היוקד. עיניה האפלות הגדולות שפלו כהרף־עין, וסומקה עזה פרחה בלֶחיה. אולם מה נתמהתי לראות כי לא די שלא נתנה ראש שנית, כי אף העלתה מחגורתה דו־מִשקף ­– הגביהתהו – כִּוְנתו – ואחר התבוננה בי בעדו, במחשבה ובשום־לב, משך כמה דקות רצופות.

לו חזיז נפל לרגלי לא היתה תדהמתי עזה יותר – רק תדהמה – לא מורת רוח, לא שאט־נפש כלשהי; אף כי מעשה כה מחוצף מצד כל אשה אחרת עלול היה לעורר מורת־רוח או שאט. אולם הדבר כולו נעשה במנוחה כה רבה – בקור־רוח כה רב – בשלְוָָה כה רבה – בפנים מפיקות רום־מעלה, בקצרה – עד כי לא נכר כאן מאום מעזות־מצח סתם, ולא היו בי כי אם הרגשות התפעלות ופתיעה.

הבחנתי כי, כהגביהה את המשקף¹ ראשונה, כמו אמרה די בסקירה חטופה, וכבר היתה מצניעה את המכשיר, והנה כמו נמלכה בדעתה ותגביההו שוב, וככה הוסיפה להתבונן בי בנוקב משך כמה דקות רצופות – חמש דקות למצער, בטוח אני.

המעשה הזה, שבלתי־רגיל הוא כל כך בתאטרון אמריקאי, עורר רבים מאד להסתכל, אף הֵסב רחש, או המיה סתומה, בקרֶב הקהל, דבר אשר רגע מִלאני מבוכה, אבל לא עשה כל רושם מפורש על מדם ללן.

אחרי אשר השביעה את סקרנותה – אם זה היה הדבר – שמטה את המשקף, ובמנוחה שבה לשית לבה אל הבימה; וחתך פניה מופנה היה עתה לעומתי, כבתחלה. הוספתי להסתכל בה בלי־חשׂך, אף כי היטב יָדֵעַ הייתי בגסות התנהגותי. עוד מעט וָאַרְא והנה זע הראש אט וקמעה; ועד מהרה נוכחתי לדעת כי, בעוד היא משימה עצמה כמביטה אל הבימה, הרי בעצם מתבוננת הגברת בשום־לב בי עצמי. למותר לאמור מה היתה השפעת התנהגות אשר כזאת, מצד אשה מצודדת־לב כל־כך, על רוחי הרגשנית.

אחרי אשר ככה בחנתְני ובדקתְני משך רבע־השעה אולי, פנתה מושאת־תשוקתי הנאוה בדברים אל האדון הנלוה עליה, וכדַבְּרה ראיתי ברור, על־פי מעופי־עין שניהם כי השיחה נוגעת בי עצמי.

עם גמר השיחה, שוב נפנתה מדם ללן אל הבימה, ודקות אחדות נראתה שקועה בהצגה. אפס כתום פרק־הזמן הזה נסערתי לבלי־חק לראותה שולפת, בַשניה את המשקף התלוי על צדה, נבטת נכחי כבתחלה, ובהתעלם מהמית הקהל המחודשת, סוקרת אותי, מכף־רגל ועד ראש, באותה שלוַת־פלא אשר קודם כה שִׂמחה את רוחי וָתַּכֵּהָ בתמהון.

מנהג יוצא־כלל זה, אשר מסך בי קדחת התרגשות גמורה – שגעון אהבה מוחלט – אִמְצני יותר משהרגיזני. בטֵרוף סגידתי הנלהבת, לא זכרתי כי אם את יֵשותה והוד־חמדתה של הדמות אשר לנגד עיני הלטושות. ברגע־של־כּוֹשֶר, כאשר דִמִיתי כי הקהל נתון כולו לאופרה, צדתי לבסוף את מבטה של מדם לַלַן, ובו־ברגע החויתי קידה קלה אך מפורשת.

היא האדימה עד־מאד – אַחַר הִשְעתה עיניה – אחר הביטה על סביביה אט ובזהירות, כמדומה על־מנת לראות אם הובחן במעשִׂי הפחוז – אחר רכנה לעומת האדון היושב לצדה.

עתה חדרתני עד־לבְעור ההרגשה כי העוֵיתי עשׂה, ואירא כי אך הוקע תוקיעני כרגע; ואלו במוחי רחפה, חפוזה וטורדת, חזות אקדחים ביום־מחר. אכן, הרבה וכהרף־עין הונח לי, כאשר ראיתי כי הגברת אך תמסור לאדון תכנית־מחזה בלי אומֶר; אולם הקורא אפשר יציר לעצמו כהוא־זה מתמיהתי – מהשתאותי העמוקה – ממבוכתי הפרועה, מבוכת לב ונפש – כאשר, כעבור הרף־עין, אחרי הציצה שוב בגנֵבה על סביביה, הניחה לעיניה האורות להנָבֵט תומָם והָכֵן אל עינַי אני, ואחר, בחיוך קלוש, חשוֹף קו מצהיר של שִׁנֵי־פנינים, החְוְתה בראשה שתי כפיפות־הֵן ברורות, מוטעמות וחד־משמעיות.

אין טעם, כמובן, להתעכב על חדוָתי – שׂיא־התלהבותי – על גְאוֹת לבבי בלי־מצָרים. אם אי־פעם עבר אדם על דעתו מעוֹצר אוֹשֶׁר, הייתי אני האיש ברגע ההוא. אהבתי. זו היתה אהבתי הראשונה – כך היתה הרגשתי. היתה זו אהבה־במְרומיה – בל־תתוֹאַר. היתה זו “אהבה עם ראיה ראשונה”; ועם ראיה ראשונה גם הוערכה והוּשבה.

כן, הוּשבה, כיצד ומדוע־זה אפקפק בכך גם רגע. מה בנין אחר יכול הייתי להעמיד על התנהגות אשר כזאת, מצד גברת כה יפה – כה עשירה – כה מושלמת בעליל – כה יקרת־הליכות – כה רמת־מעמד בחברה – כה כבודה־בתכלית מכל הבחינות, כאשר נראתה לי מדם ללן? כן, אהוב אהֵבַתני – כנגד התלהבות אהבתי השיבה התלהבות עִוֶרת – חדלת פְּשָׁרָה – חדלת־חשבון – נצחת – ונטולת כל־סיָג כשלי! אכן, את הדמיונות וההגיונות האלה משיבי־הנפש הפסיקה עתה ירידת המסך. הקהל קם; ותכף בא השאון הרגיל. עזבתי את טלבוט בפתאום ובכל מאמצַי עמלתי להדחק ולקרב יותר אל מדם ללן. חפצי זה לא עלה בידי, בעֲטִי ההמון, ולכן נואשתי לבסוף מן הרדיפה, ואשים פעמי בַיתה; וכנגד אכזבָתי על אשר נמנע ממני לגעת אף באמרת שמלתה, התנחמתי במחשבה כי למחרת היום יציגני טלבוט לפניה, כיאה וכמקובל.

אותו מחר בא לבסוף; לאמור, שחרוֹ של יום דרך לאחרונה על ליל־יְגיעה ארוך וקצר־הרוח; ואַחַר היו השעות עד “אחת” זוחלות־כשבלולים, נכֵאות, אין־סְפור. אבל אף סטמבוּל, אומרים, יש לה אחרית, וענוי־הצפיה הממושך בא עד־אחרית. הִכה השעון. כתום הצליל האחרון, נכנסתי אצל ב־ ודרשתי לטלבוט.

“איננו!” אמר המשרת, משרתו של טלבוט.

“איננו!” החזרתי, מרתיע וכושל חצי מנין פסיעות לאחור – “הבה ואומר לך, אישי הטוב, כי הדבר הזה לא יתכן ולא יסכון כל־עיקר; מר טלבוט אינו נעדר. מה זאת אומרת?”

“מאומה, אדוני; רק שמר טלבוט איננו. זה הכל. הוא יצא אל ס־, תכף לאחר פת־שחרית, וצוה לאמור כי לא יהיה עוד בעיר משך שבוע”.

עמדתי שְׁתוק־בעתה־וחרון. בקשתי להשיב, אך לשוני דבקה אל חכי. לאחרונה סבותי על עקבי, מכחיל בחימה, ומעַתד בלבבי את כל מטֶה בני־טלבוט אל מעמקי צלמות. נראֶה בעליל כי ידידי אנין־הדעת, קנאי־המוסיקה שכח את וִעודו עמי – שְׁכחו תכף לקביעתו. מעולם לא היה מקפיד במאד לקים את דברו. לא היתה תקנה כך; עמֵל כמיטב יכלתי להשכיח את רִתחתי, נשרכתי לי במעלה הרחוב, ואני תוקף כל גבר מודע אשר אפגוש בחקירות בטֵלות על מדם ללן. מתוך השמועה ידועה היא, כך נמצאתי לָמד, לַכל – לרבים, ידועה היא למראֶה – אולם זה לה אך שבועות ספורים לשִׁבתה בעיר, ועל כן מעטים מאד הם אשר יכירוה פנים. אלה המעטים באשר עודם זרים־ביחס, לא יוכלו, או לא יאבו, להרשות לעצמם להציגני לפניה אגב בקור רשמי של שחרית. עודי עומד כך, נואש, מסיח עם שלשיַת ידידים במוּשָׂא־לבבי העליון־על־הכל, והנה המוּשָׂא עצמו חולף על פנינו.

“חי־נפשי, הנהי!” קרא האחד.

“יפה־להפתיע!” הכריז השני.

“מלאך עלי־אדמות!” התיז השלישי.

נשאתי עינַי; ובמרכבה פתוחה אשר קרבה אלינו, עֲבור ברחוב לאִטה, ישבה הדמות המצודדת מן האופרה, בלוית הגברת הצעירה ממנה אשר ישבה עמה בתאה.

“רעותה גם היא עומדת־בצעירותה להפליא”, אמר האחד מן השלושה אשר דבר ראשונה.

“להדהים”, אמר השני; “עדין מזהירה היא גם הַזְהֵר; אולם האמנות תפליא לעשות. על דברתי, מראֶהָ טוב משהיה בפריס לפני חמש שנים. אשה יפה היא עדין; – אינך סבור, פרואסר? – סימפסון, רצוני לאמר”.

“עדין!” אמרתי, “מדוע לא תהי כן? אולם כנגד חבֶרְתה הריהי כנר־אגמון לעומת כוכב־הערב – גחלילית לעומת נוגה־צפון”.

“חַ! חַ! חַ! – ראֵה, סימפסון, הרי אתה חכם־להתמיה בגִלוי תגליות־מקוריות, רצוני לאמר”. וכאן נפרדנו, כשאחד מן השלושה מתחיל לפזם פזמון ווֹדֶוִיל עלז, אשר ממנו לכדה אזני רק את השורות –

Ninon, Ninon, Ninon ă bas –

A bas Ninon De L’Enclos!

במהלך המערכון הזה היה, מכל־מקום, דבר אחד אשר הביא לי נחמה רבה, אף כי כּלכּל את התשוקה הבוערת בי. כאשר עברה־התגלגלה מרכבת מדם ללן על פנינו, הבחנתי כי הכירתני; וגדולה מזו, בּרֵך ברכתני, בנעלֶה מכל החיוכים אשר יצוירו בדמיון, בסמן הכרה ברור ומפורש.

אשר להתוָדעות, נאלצתי לחדול מקוות לה, עד בוא העת וראה טלבוט לנכון לשוב מן הפְּרזים. בינתיים הייתי מתמיד לשחֵר כל מקום־ידוע־שם של שעשועי פומבי; ולבסוף, בתאטרון בו ראיתיה ראשונה, זכיתי באושר העלאי לפגוש בה ולשוב להחליף עמה מבטים. אכן, הדבר הזה לא ארע אלא מקץ שבועים. עד אז שואל הייתי ודורש לטלבוט במלונו, מִדֵי יום, ומדי יום אחזתני עֲוית־חֵמות לשמע ה“לא בא עוד” מפי משרתו.

בערב המדובר, אפוא, הייתי נתון במצב שאינו רחוק משגעון. מדם ללן, הוגד לי, פריסאית היא – זה־מקרוב הגיעה מפריס – כלום לא יתכן כי תשוב פתאום? – תשוב בטרם יחזור טלבוט – וכלום לא יתכן כי בזאת תאבד ממני לעד? נוראה היתה המחשבה מנשוא. הואיל ועתיד אשרי מונח היה בכף, גמרתי אומר לפעול בחֲלֵטות־גבר. בקצרה, עם גמר המחזה, התחקיתי אחר הגברת עד למעונה, רשמתי לי את הכתובת, ולמחרת בבוקר שלחתי לה מכתב שופע ומלוטש, בו שפכתי את כל לבי.

בוטים היו דברי, גלויים – בקצרה, חדורי עצמת־רגש. מאום לא הסתרתי – אף לא את חולשתי. הזכרתי את המסבות הרומנטיות של פגישתנו הראשונה – אף את המבטים אשר חלפו בינינו. הפלגתי ואמרתי כי בטוח אני באהבתה; ואת הבִּטחה הזאת, הם עזוז מסירותי שלי, הבאתי כשני צדוקים להתנהגותי, שבלעדי זאת הלא אין לה כפרה. כצדוק שלישי הבאתי את פחדי פן תעזוב את העיר בטרם תמצא לי שעת־הכושר להתודעות רשמית. בסיום האגרת, סעורת־ההתלהבות מכל שהועלה על־גליון, תארתי בגלוי־לב את מעמדי החמרי – את רב־עשרי – ואציע את לבבי ואת ידי.

מעונה צפיה חכתי לתשובה. אחרי עבור מאת־שנים, כמדומה, באה זו.

כן, בוא באה. עם כל שיֵרָאֶה הדבר רומנטי, באמת קבלתי מכתב ממדם ללן – מדם ללן היפה, העשירה, הנדגלה. עיניה – עיניה הנהדרות לא הזימו את לבבה האציל, כצרפתיה אמתית נשמעה למצוות בינתה הכֵּנות – ליצירי לבבה הנדיבים – מתוך בוז לגנוני ההתחסדות המוסכמים של העולם. היא לא בזתה את ידי המושטת, לא חסתה בשתיקה, לא החזירה את מכתבי בלא לפתחו. לא כי אף שלחה אלי בתשובה מכתב כתוב בעצם אצבעותיה הענוגות. וזו היתה לשונו:

את הפתק הזה נאצל־הרוח נשקתי אלף־אלפי פעמים, ובגללו ודאי עשיתי עוד רבוא מעשים מוגזמים שעתה פרחו מזכרוני. אפס טלבוט עדין לא בא. אהה! לוא יכול לציר לעצמו אף כהוא־זה מן הסבל שגרם העדרו לידידו, הלא טס האיש כְּמוּר־המזג מיד לישועתי? מכל־מקום, עדין לא בא. כתבתי. הוא השיב. עסק דוחק מעכב אותו ־ אולם במהרה יחזור. מבקש הוא ממני כי אמשול ברוחי – כי אבצור את עזוז רגשותי –כי אקרא ספרים מרגיעים – כי לא אשתה משקה עז מיין הוֹק – וכי אעזֵר בתנחומות הפילוסופיה. הכסיל! אם לא יכול לבוא בעצמו, מדוע, בשם כל אשר שֵׂכל בו, לא יכול לצרף מכתב של הֶצֵג? שבתי וכתבתי אליו ואפציר בו כי יחיש אלי מכתב אשר כזה. על מכתבי השיב אותו משרת, בעפרון על גב המעטפה. הנָבָל חָבַר עם אדוניו בפרזים:

לאחר זאת, למותר הוא לאמר כי הקדשתי לאלוהי התופת את האדון כאת משמשו: – אולם הכעס לא הועיל הרבה, ונחמה בתלונה לא נמצָאה.

אולם עוד עצה אחת נותרה לי, היא עצת העזות הטבועה בי. עד כה עמדה לי יפה, ועתה גמרתי אומר להִוָּעֵל בה עד־תום. לבד מכך, לאחר חליפת האגרות בינינו, מה מעשה של העדר־נמוסים סתם אוכל לעשות, עד גבול ידוע, וחשבתהו מדם ללן לי לחטא? מאז פרשת המכתב, נוהג הייתי לִצְפּות את ביתה, וככה גליתי כי, בבין־השמשות בקֵרוב, רגילה היא לשׂוּחַ, באין עמה מלַוה מלבד כושי אחד עוטה־שׂרד, בככר פומבית הנשקפת אל חלונות מעונה. פה, בתוך הבוסתנים המלבלבים והמצֵלים, באפלולית האפורה אשר לערב חצות־קיץ, ראיתי לי את שעת־הכושר ואקח עמה דברים.

על־מנת להיטיב הַטְעוֹת את המשרת הנלוה אליה, עשיתי זאת דרך־בטחה כמודע ותיק וקרוב. בישוב־דעת פריסאי־לאמתו, נענתה מיד, ולשלום הושיטה יד קטנה המלבבת מאין־כמוה. המשַׁמש נרתע לאחור מיד, ובלבבות מלאים־על־גדות שוחחנו באריכות ובלא־סוּגוּת על אהבתנו.

הואיל ובדבור רהוטה היתה האנגלית של מדם ללן אף פחות מבכתיבה, בהכרח היתה שיחתנו צרפתית. בלשון־מֶתק זו, היאה כל־כך לַתשוקה, נתתי פורקן להתלהבות טבעי הנמהרת, ובצחות־לשון ככל אשר אוכל פצרתי בה להֵאות לנשואים מיד.

לשמע קוצר־הרוח הזה חיכה. נאחזה בנמוק הנושן של דרך־ארץ – אותו דחליל המונע רבים כל־כך מאושר עד אשר יחלוף עולמית הסכוי לאושר. במֵירב הפחזות הודעתי בקרֶב ידידי, הֵעירה, כי חפץ אני להתודע אליה – ובכך הודעתי כי איני מודע אליה – כך, אפוא, לא יתכן עוד להעלים אימתי הכרנו איש את רעותו בראשונה. ואחר רמזה, בסומק־מה, עד־מה קרוב היה מועד הכרותנו זאת. נשואים מיד יהיו דבר אשר־לא־כן – דבר־לא־מהוגן – דבר שהוא בחזקת outré. כל זאת אמרה בכמין תמימות מקסימה אשר לִבּבתני עם אשר העציבה ושכנעה אותי. כן אף הפליגה הגברת והאשימתני, דרך־צחוק, בבהילות – בפחזות. היא שאלה ממני לזכור כי בעצם אף אינני יודע מי היא – מה סכוייה, קשריה, מעמדה בחברה. היא בקשה ממני, אך באנחה, לשוב ולשקול את הצעתי, ותקרא לאהבתי כִּסְלָה – אור־שולָל – משאת־בדים או דמיון בת־רגע, בריאה פורחת וערטילאית שיותר משחוללה הלב חוללה הדמיון. את הדברים האלה הגתה בעוד צללי הדמדומים המתוקים מתחשרים ומאפילים על סביבנו – ואחר, בלחיצת־יד רכה, לחיצת יד־פֵיָה, הרסה, בבת־רגע אחת מתוקה, את כל הבנין המפולפל אשר כוננה.

השיבותי כמיטב יכלתי – כאשר ישיב אך אוהב אמתי. באריכות ובהתעקש דברתי על מסירותי, על תשוקתי – על יפיה המופלג, ועל הערצתי הנלהבת. בסיום דברי עמדתי, בחותך, על הסכנות אשר בהן רצוף אורח האהבה – אותו אורח האהבה האמתית שלעולם אינו מתנהל למישרים – ומכאן הסקתי מסוכן הוא להאריך אותו אורח שלא־לצורך.

נמוק זה האחרון כמו הֵרַך סוף־סוף את קשי החלטתה. לבה נכמר בקרבה; אולם יש עוד מניעה, אמרה, אשר ברי לה כי לא חשבתי עליו כראוי. זוהי נקודה עדינה – עדינה במיוחד כאשר תעוררנה אשה; בהזכירה אותה, רואה היא כי עליה להעלות את רגשותיה קרבן; אפס, למעני, לא יִקַּר כל קרבן. כונתה לשאלת הגיל. היודע אני – היודע אני תומם באי־התאמה זו שבינינו? כי יעלה גיל הבעל בשנים מספר – אף בחמש־עשרה או עשרים – על גיל אשתו, דבר זה מתקבל על דעת הבריות אף נאה הוא בעיניהם: אבל היא תמיד סבורה היתה כי שנות האשה לעולם אל להן לעלות במספר על שנות הבעל. אי־התאמה ממין בלתי־טבעי זה, תכופות מדי, אהה! גורמת היא חיי מְרוּדִים, והנה היא ידוע לה כי גילי אינו למעלה משתים־ועשרים; ואני, כנגד זאת, אולי איני יודע כי שנות יוזֶ’ני שלי רבות מכך בשעור נכר עד־מאד.

בכל אלה היה משום אצילות־נפש – יְקר־תום – אשר ענגוני – אשר לבבוני – אשר לנצח סִמְרְרו את אזיקי. כמעט ולא יכלתי לבצור את עזוז־הרגש אשר עברני גם שטפני.

“יוז’ני מתוקתי”, קראתי, "מה כל הדבר הזה אשר תאמרי? שנותיך רבות במדה ידועה משנותי, אך מה אפוא? מנהגיו של עולם הלא אינם אלא הבלי־הבלים מוסכמים. לאותם אוהבים כמותנו, מה חלוק בין שנה לשעה? אני בן עשרים־ושתים, את אומרת; יהי כן: בעצם רשאית את לאמור, תכף־ומיד, כי כבן עשרים־ושלוש הנני. והנה את עצמך, יוז’יני יקירתי, מספר שנותיך אי־אפשר שהוא יותר – אי־אפשר שהוא יותר – שהוא יותר – מ – מ ־ מ – "

פה החרשתי בת־רגע, מצפה לכך שתפסיקני מדם ללן ותפֵרש מה גילה הנכון. אולם אשה צרפתיה בנדיר תגיב במישרים, ובהשיבה על שאלה מכבידה, תמיד יש עמה איזה פֶּטֶר־מענה מעשי משלה. במקרה הנכחי שמטה לבסוף יוז’ני, אשר זה רגעים מספר כמו מחפשת היתה משהו בחיקה, מִזעֶרת אל הדשא, ואת זו הרימותי מיד ואגיש לה.

“החזק בה!” אמרה, אגב חיוך מן המצודדים אשר בחיוכיה, “החזק בה למעני – למען זאת המצוירת פה ציור חונפני ביותר, לבד מזאת אולי תגלה, בגב הזוטית הזאת, את עצם המענה אשר כמו תבקשהו. אמנם, מחשיך עתה – אבל תהיה לך שהות לבדקה מחר בבוקר. עד כה וכה, לוֵה תלוֵני הביתה הערב. ידידַי אומרים לערוך איזו מסבת נגינות קטנה. כן אוכל להבטיחך משהו זמרה נאה. אנו הצרפתים איננו כלל נוקדים כמוכם האמריקאים, ולא אתקשה להגניבך, בתורת מודע ותיק”.

בזאת נטלה את זרועי, ואני לִויתיה לביתה. המעון נאה היה למדי, ומרוהט, סבור אני, בטוב־טעם. אכן, בנקודה זו האחרונה כמעט איני מוסמך להוציא משפט; כי אפלולית שרתה בַּכל כשהגענו; ובכְּבודים שבמעונות האמריקאיים כמעט לא יראו אורות, בתקופת הקיץ הלוהטת, בשעה זו הנעימה בשעות היום. שעה לערך אחרי בואי הודלקה אמנם מנורה סכוכה בטרקלין הראשי; והחדר הזה, נוכחתי לראות אפוא, ערוך היה בטוב־טעם בלתי רגיל ואף בפְאֵר; אבל שני חדרים אחרים שבאגף, אשר בהם בעיקר התאספה החבורה, עמדו כל הערב כולו בצִלָּה נעימה עד־מאד. אכן זה מנהג מחוכם, המניח לאנשים למִצְער בחירה בין אור וצל, וידידינו מעבר־הים אך השכילו לנקטו תכף־ומיד.

הערב אשר ככה בליתיו היה בלא־תפונה המעַנֵג מכל אשר ידעתי מעודי. מדם ללן לא הפריזה בכשרונות הנגינה של ידידיה; וכַזמרה אשר שמעתי כאן לא שמעתי מעולם בשום חוג פרטי מחוץ לוינה. הנוגנים רבים היו ומצוינים. השירה שירת גברות היתה בעיקר, ולא היה מי שלא ייטיב זַמֵּר. לבסוף, כהִשָׁמע קריאה נחרצה אל “מדם ללן”, קמה כרגע, בלא העמדת־פנים וערעור, מן הדרגש אשר עליו ישבה לצדי, ובלוית אדון או שנים וידידתה שמִן האופרה, פנתה אל הפסנתר שבַטרקלין הראש. אמרתי ללוותה בעצמי, אבל הרגשתי כי, בשים־לב למסבות כניסתי אל הבית, טוב־טוב לי להשאר במקומי באין־מבחין. ככה נִטלה ממני ההנאה לראותה, גם אם לא הנאת שמיעתה, בְּזַמרה.

הרושם אשר חוללה בנכחים כמו חשמלי היה – אבל הִפּעֲלותי אני היתה אף יותר מכך. לא אדע איך אתאר זאת כּמוֹ, קצת נבעה, בלי ספק, מן האהבה בה הייתי חדור; אולם בעיקרה, מהיותי משוכנע ברגישותה המופלגת של המזמרת. יפָּלא מן האמנות לָחון מנגינה או קטע־שיר הטעָמה לוהבת יותר מזה שלה. הגיָתה את הרומנסה באוֹתֶּלוֹ – נעימת קולה בהַביעה את המלים “Sul mio sasso”, בַקַפּוּלֶטִי – עודה מצלצלת בזכרוני. צליליה הנמוכים היו דבר־פלא ממש. קולה כלל שלש אוֹקְטָבות שלמות, מקוֹנטראלטוֹ D ועד לסופּרַנו הגבוה D, ואף כי חזק היה דֵי מַלֵּא את אולם סן־קרלוֹס, הפיק, בדיקנות מדוקדקת ביותר, כל קָשֶׁה בִיצירה קולית – עלֹה ורדֶת סולמות, סלסולי־סיום, או fiorituri. בנעילת הסוֹנַמְבּוּלָה הטביעה רושם מופלא ביותר במלים:

Ah! Non guinge uman pensiero

Al content ond 'lo son piena.

פה, מְחַקה את מַלִיבְּרַן, שִׁנתה מן הפסקה המקורית של בֶּלִינִי, וקולה ירד אל הטנור G , אשר, אגב מַעֲבר מהיר, עלתה אל ה־G מעל לבית שבסופרנו, פָּסוֹחַ על פְּסיקה בת שתי אוקטבות.

כקומה מאצל הפסנתר לאחר מעשי־נסים אלה של תפוקת קול, חזרה לשבת לצדי; אז הגדתי לה, במלים נלהבות ביותר, עד־מה שמחתי בזמרתה. על פתיעתי לא אמרתי כלום, ועם זאת אכן נפתעתי נאמנה; שכן משום חלישות־מה, או, נכון יותר, משום משהו רפיפות רוטטה שהיתה בקולה בשיחה רגילה, נכון הייתי לצפות כי בזמרה לא תצטיין כלל.

עתה היתה שיחתנו ארוכה, רצינית, בלתי־מופרעת, וחדלת סוגות כלשהי. לבקשתה ספרתי הרבה מפרשיות חיי בשחרותם, ועצורת־נשימה הקשיבה לכל מלה שבספור־המעשה. אני לא הסתרתי דבר – הרגשתי כי איני זכאי להסתיר דבר – הרגשתי כי איני זכאי להסתיר דבר – מאהבתה־אֱמונים. מתוך שעודדני תום־לבה בנקודה העדינה של גילה, לא די שהעליתי, בפתחון־לב שלם, פרטים מחטאי הזוטים המרובים, אף הודיתי תומָם באותם מומי נפש ואף מומי גוף, אשר גלוים, ככל שהוא מצריך מדה גדולה יותר של אומץ, יותר הריהו בחזקת עדות־אהבה ודאית. נגעתי בעבֵרות ימי־למודַי – בהתפרעויותי – בסביאותי – בחובותי – בעגבובַי, אף הפלגתי וספרתי על שעול שָׁחוף כלשהו אשר הציקני בזמן מן הזמנים – על שגרון נושן – על דקירת צִינית תורשתית – ובסִכום הדברים, על הרַכּוּת המרגיזה והמטרידה, אך המוסתרת עד כה בקפדה, אשר לעיני.

“בנקודה הזאת האחרונה'', אמרה מדם ללן, בצחוק, “כלל לא בחכמה עשית שהתודית; שכן, לולא הודוי, ברי לי כי איש לא היה מאשימך בפשע הזה. דרך אגב”, המשיכה, “כלום זכור לך – " וכאן דמיתי כי רואה אני ברור, אף בעצם האפלולית אשר בחדר, סומק מפציע בלחיה –”כלום זכור לך כלשהו, mon cher ami, עֵזר־העין הזה התלוי עתה בצוארי?”

כדַַברה גלגלה באצבעותיה אותו דו־משקף עצמו שכה הכביר עלי מבוכה באופרה.

“היטב־היטב – אהה! אזכור”, קראתי, ואני לוחץ בהמון־רגש את היד הענוגה המושיטה לי את המשקף לבדקו. היה זה צעצוע מרכב ומפואר, יְקר פתוחים וחוטי־זהב, ומתנוצץ באבני־חן אשר, אף באור הלקוי, לא יכלתי שלא להבחין ברוב ערכן.

“Eh bien! Mon ami”, שבה לדבר במשהו מאור־פנים אשר הפתע הפתיעני – “Eh bien! Mon ami” באמת־ובתמים בקשת ממני חסד אשר הואלת לכנותו יָקָר־מִמְחִיר. חפצת כי אתן לך את ידי ביום מחר, אם אֵאוֹת להפצֵרך – וכן אוסיף־נא, לחנוני לבבי אני – כלום לא רשאית אהיה לשאול ממך בתמורה מַתת –מתת קטנה מאד?"

“הגידי!” קראתי בעזוז אשר כמעט הסב אלינו את עיני החבורה, ורק נכחותם לבדה עצרה בי מנפול בפחז לרגליה. "הגידי מהי, “אהובתי, יוז’ני שלי, יחידתי! – הגידי מהי! – אבל, אהה, כבר נתונה היא בטרם תגידי”.

“אם כן אפוא תתגבר, mon ami”, אמרה, “למען יוז’ֶני אשר הבאת, על החולשה הקטנה הזאת אשר בה הודית לאחרונה – זו החולשה שנפשית היא יותר משהיא גופנית – ואשר, הבה אבטיחך, סותרת היא כל־כך את אצילות טבעך האמתי – נוגדת כל כך את תום אפיך הרגיל – ואשר, אם יונח לה עוד, ודאי תביאך, במוקדם או במאוחר, באיזה מצב בלתי־נעים ביותר. אתה תתגבר, למעני, על ההתחפשות הזאת הגורמת לך, כאשר תודה בעצמך, להכחיש, בשתיקה או במרומז, את רפיון ראיתך, כי אכן מכחיש אתה את הרפיון הזה כשאתה ממאן להזקק לאמצעי המקובל להחלץ ממנו. תבין אפוא, אם אומר כי מבוקשי הוא שתרכיב משקפים: ־ אי, הס! כבר הסכמת להרכיבן, למעני. קבל תקבל את הצעצוע הקט אשר בידי עתה, ואשר, אף כי מפליא הוא להועיל לָרואות, לא כביר ערכו, בעצם, כתכשיט. רואה אתה כי, על־ידי סבוב קל־שבקלים לכאן – או לכאן – אפשר לחבשו בחינת משקפים, או לתתו בכיס החזיה בחינת משקף. מכל־מקום, בצורה הראשונה, ודרך־קבע, כבר הסכמת אתה לשאתו למעני”.

הבקשה הזאת – כלום שומה עלי להודות? – הביכתני לא מעט. אולם התנאי שאליו צומדה לא הניח, כמובן, כל מקום שהוא לפקפוקים.

“כן אעשה!” קראתי, מלוא ההתלהבות אשר יכולתי לאזור ברגע ההוא. “כן אעשה – בשמחה־ובששון הסכמתי. מקריב אני כל רגש למענך. הלילה נושא אני את זה המשקף היקר, בחינת משקף, על לבי; אולם אך ידרוך שחרו של אותו בוקר בו יותן לי לקראך אשתי, אשימהו על – על חטמי – ושם אשאהו להבא עד־עולם, בצורה שהיא רומנטית פחות, ומהודרת פחות, אך שימושית בהחלט יותר, כחפצך”.

עתה נסבה שיחתנו על פרטי תכניותינו ליום המחרת. טלבוט, נודע לי מפי ארושתי, אך זה הגיע לעיר. אני אראהו תכף־ומיד, ואַשיג מרכבה, מסבת־הטרקלין אל־נכון לא תסתים לפני שתים; ולשעה הזאת יהיה כלי־הרכב בפתח; או אז, בערבוביה שאגב פרישת הקרואים, הנקל יהיה למדם ל. להכנס בה באין־מבחין. אז נבוא לביתו של כומר שיהיה נכון לשַׁמֵּש; שם ננשא, נניח את טלבוט ונצא למסע קצר למזרח; ומשיבי־הטעם שבכאן נניח להם לחוות דעתם על הענין ככל שיראו לטוב להם.

אחרי ערכנו את כל התכנית הזאת, פרשתי לי מיד, ואצא לחפש את טלבוט, אבל בדרך לא יכולתי להתאפק מהכנס אל בית־מלון, על־מנת לבחון את המִזְעֶרֶת; וזאת עשיתי בעזרת הזגוגיות רבות העצמה. מראה־הפנים היה יפה־להלל; – העינים הגדולות המזהירות ההן; – האף היוני הגאה הלזה; – שפעת התלתלים השחורים הללו! – “הה!” אמרתי לנפשי בעליצות, “אכן זה צלם אהובתי החי!” הפכתי את המזערת, ועל גבה גליתי את המלים – “יוז’ני בת עשרים ושבע שנים ושבעה חדשים”.

מצאתי את טלבוט בבית, ומיד הודעתיו את טוב מזלי. הוא הצהיר, כמובן, כי נדהם הוא להפליג, אך ברכני מקרב לב, והציע את עזרתו ככל אשר תמצא ידו. הקצרה, בצענו את תכניתנו לכל פרטיהן; ובשעה שתים בבקר, עשר דקות לבד לאחר הטכס, מצאתי את עצמי במרכבה סגורה עם מַדַם לַלַן – עם מרת סימפסון, עלי לאמור – ואנחנו נוסעים במהירות רבה אל מחוץ לעיר, במגמה צפונית־מזרחית.

טלבוט קבע לנו כי, הואיל ועתידים אנו להיות ערים כל הלילה, תהיה תחנתנו הראשונה בכפר ק – מרחק כעשרים מיל מן העיר, ושם נסעד פת־שחרית מוקדמת וננפש קמעה, בטרם נמשיך בדרכנו. בארבע בדיוק אפוא עצרה המרכבה בפתח הפונדק הראשי. ידי סמכה את אשתי הנערצה בצאתה, ומיד הזמנתי פת־שחרית. עד כה וכה הכניסוני אל לשכה קטנה, ונשב שם.

לעת הזאת כמעט דָרַך השחר אם לא האיר בוקר; וכהתבונני, כמכושף, אל המלאך אשר לצדי, עלה פתאם על דעתי הרעיון המוזר כי, בעצם, הרי זה לי הרגע הראשון ממש, מאז הכירי את החמדה המהוללה אשר למַדַם לַלַן, שמזמן לי העונג לראות מקרוב את החמדה הזאת באור־יום.

“ועתה, mon ami”, אמרה היא, נוטלת את ידי, ומַפסקת בכך את הֲלַךְ־ההרהורים הזה, “ועתה, mon cher ami, מאחר שהיינו לאחדים לבלי־הַפְרֵד – מאחר שנכנעתי ללהט הפצרך, ומלאתי חלקי בהסכם אשר בינינו – סבורה אני כי לא שכחת שגם עליך חסד קטן להעניקו – הבטחה קטנה אשר אתה אומר לקימה. אה! הבה אראה! הבה אזכור! כן; הנקל הוא לי להעלות בזכרוני בדיוק את דברי ההבטחה היקרה אשר הבטחת ליוז’ני בליל אמש. הקשב! ככה דברת לאמור: כן אעשה! – בשמחה־ובששון הסכמתי! מקריב אני כל רגש למענך. הלילה נושא אני את זה המשקף היקר בחינת משקף, על לבי; אולם אך ידרוך שחר אותו בוקר בו יותן לי לקראך אשתי, אשימהו על – על חטמי, – ושם אשאהו להבא עד־עולם, בצורה שהיא רומנטית פחות, ומהודרת פחות, אך שימושית בהחלט יותר, כחפצך; אלה היו הדברים בדיוק, בעלי היקר, האין זאת?”

“אמנם כן”, אמרתי: “זכרונך מצוין; אף אין בי כל נטיה, יוז’ני יפתי, להשתמט ממלא את ההבטחה המצערה הכלולה בהם. הנה! רואה? הולמות הן – באמת – לא כן?” ובזאת, אחרי התקיני הזגוגיות כדרך משקפים רגילות, שמתין בזהירות במקומן הראוי; ואלו מדם סימפסון, מיטיבה כובעה ומשכלת זרועותיה, ישבה תמורה ודרוכה על כסאי, ישיבה נוקשה ומדוקדקת כלשהו, אף בלתי־כבודה כלשהו.

“אל אלוהי האדירים!” קראתי, כמעט בעצם הרגע בו נכונה מסגרת המשקפים על חטמי – “הי! אל אלוהי האדירים! – וכי מה זה היה לזגוגיות האלו?” וכהסירי אותן חיש, הנחתין בשום־לב במטפחת משי, ואשוב ארכיבן.

אך אם, במקרה הראשון, ארע דבר אשר נתן בי פתיעה, הנה במקרה השני התעצמה פתיעה זו כדי תמהון; והתמהון הזה עז היה – מופלג היה – אכן רשאי אני לאמור כי מחריד היה. בשם כל נורא ואיום, מה פרוש הדבר? האוכל להאמין למראה עיני? – האוכל? ־ זו היתה השאלה, כלום זה – כלום זה – כלום זה פיקס? – ואלה – אלה – אלא כלום קמטים הם, בקלסתר פניה של יוז’ני ללן? ואהה! יופיטר, וכל האלים והאלות, הגדולים עם הקטנים! – מה – מה – מה היה לשנֶיה? מתעבר השלכתי את המשקפים ארצה, קפצתי על רגלי, וזקוף נצבתי באמצע החדר, מול מרת סימפסון, זרועותי למתני, ואני מגחך ומעלה קצף, אך עם זאת חדל־דִבֵּר כליל מאימה וחֵמה.

והנה אמרתי כבר כי מדם יוז’ני ללן – לאמור, סימפסון – דבורה האנגלי טוב היה אך במעט מכתיבה בשפה זו; ומשום כך היטב השכילה לבלי נסות כלל לדבר בה במסבות רגילות. אולם חרון־אף יוציא גברת מכל גדר; ובמקרה הנכחי יצאה מרת סימפסון מגדרה כדי־כך שנסתה להשמיע שיחתה בלשון אשר לא תבינה כמו.

“טוף, מסיה”, אמרה, אחרי סקרה אותי, בתמיהה מרובה, לכאורה, רגעים אחדים – “טוף מסיה! – אָס מה? אס מה יש עכשף? זה השָׁפָץ אחס אותך? אם לא מוצאת חן, בשביל מה לקנות החתול בשק?”

“בזויה שכמותך”, אמרתי, כלוא־נשימה – “את – את – אשמאית זקנה ונוכלת שכמותך!”

“שמאית? – סקנה? – אני לא כל־כך סקנה, סוף סוף אין לי אפילו יום אֶחת יותר מהשמונים־ושנים”.

“שמונים־ושתים!” פלטתי, נסעד אל הקיר – “שמונים ושתים מאות אלף חזיזים־ורעם! לפי המזערת הרי גילך עשרים־ושבע שנים ושבעה חדשים!”

“בטח! – סה נכון! – נכון מאות! אבל התמונה היא קְפַר מלפני זה חמישים־וחמש שנים. מתי אני אולך לתחתן עם אֵבעל אַשֵני שלי, מסיה ללן, בסמן ההוא עשו את אתמונה בשביל הבת שלי מבעלי אראשון, מסיה מואסאר!”

“מואסר!” אמרתי.

“כן, מואסאר!” אמרה, מחקה את מבטאי, אשר על צד האמת לא היה משובח כל־עיקר: “אס מה יש? מה אתה יודעת על סה מואסאר?”

“לא כלום, פַּלָצות זקנה שכמותך! – אינני יודע עליו כל מאום; רק שאי־אז קורא אחד מאבות־אבותי בשם זה”.

“שם סה! מה יש לך בשביל לאמור על שם סה? סה שם טוף מאות; וככה יש גם וואסר – גם סה שם טוף מאות, בת שלי, מדמואזל מואסאר, היא ליתחתן עם אחת מסיה וואסאר; והשם הוא מכובת הרבה מאות”.

“מואסר?” קראתי, “וואסר! מה, מה זאת אומרת?”

“מה סאת אומרת? – אומרת מואסאר גם וואסאר; ואם אני רוצה, סאת אומרת גם קרואסאר, ופרואסאר, אם רק טוף יהיה בעיני. בת של בתי, מדמואזל וואסאר, היא ליתחתן עם אחת מסיה קרואסאר. ואחרי כך, הנכדה של בת שלי, מדמואזל קרואסאר, היא ליתחתן עם אחת מסיה פרואסאר; ואני חושבת אתה לאמר סה לא אחת שם מכובת מאות”.

“פרואסאר!” אמרתי, ואני מחַשב להתעלף, הן לא אמרת מואסר, וואסר, קרואסר ופרואסר?"

“כן”, אמרה, מתמודדת אחור על כסאה, ומאריכה פְשוט גפֶּיה התחתונות; “כן, מואסאר, וואסאר, קרואסר ופרוסאר. אבל מסיה פרואסאר, הוא היה אחת כמו־אומרים טפש גדול מאות – כי הוא עזף la belle France בגלל לנסוע כאן לאָמֵריק המטופשת ־ ומתי הוא בא פה אס אָיָה נולד אחת לו בן מטופש מאות, מאות, כך שמעתי, למרות שעוד לא איה לי אעונג לפגוש אותו – לא לי ולא לחבֵרה שלי, אמדאם סטֵפאני ללן. שׁם שלו יש נפוליאון בונאפארט פרואסאר, ואתה בודאי לאמר גם סה אחת שם לא מכובת מאד”.

אם משום ארכו של נאום זה ואם משום טיבו, השתלהבה מרת סימפסון במדה יוצאת־מגדר־הרגיל באמת; וכאשר סימתו, בעמל רב, זנקה מעל כסאה כאיש אשר רוח־כשפים עברתו. משעמדה על רגליה, חרקה חניכיה, נופפה זרועותיה, הפשילה שרווליה, עוררה אגרופיה לעומתי, ולהשלמת ההצגה תלשה את מצנפתה מעל ראשה, ועם זו פאה־נכרית כבירה מן השער השחור היקר והיפה ביותר, ותַטיחה בצוחה ארצה, ושם רמסתה ותחולל עליה כמין מחול־ספרדי, אחוז דבּוּק־חרון וחבלי־חֵמה אין־מְצָרִים.

עד כה וכה צנחתי מַשְׁמִים אל הכסא אשר קמה מעליו. “מואסר גם וואסר!” חזרתי תפוס־סרעפים, בעוד זו מפליגה להשתולל, “וקרואסר גם פרואסר!” כשהיא ממשיכה בשלה. “מואסר, וואסאר, קרואסר ונפוליאון בונפרט פרואסר! ואם לא נשאתי לי את סָבַת־סָבָתי, יקחני אפל לעולמי־עולמים!”

מדם יוז’ני ללן המכונה סימפסון – מואסר לשעבר, היתה באמת וברצין, סבת־סבתי. בנעוריה יפה היתה, ואף בגיל שמונים־ושתים נתקימו לה גאון־קומתה, תבנית הראש הפסולית, יפי העינים והחוטם היוני אשר מימי נערותה. בכוח אלה, ובכוח פוך, פיקס, פאה־נכרית, שנים תותבות, ומלאות־גו עשויה, כמו גם בכוח הזריזות שבתופרות פריס, השכילה להחזיק מעמד של כבוד בקרב יעלות־החן en peu passées של בירת צרפת. אכן, בבחינה זו ניתן היה לראותה שוה כמעט לנינון די־ל’אנְקְלוֹ הנודעה־בשערים.

עשרה עצום היה, וכאשר נשארה בשנית, אלמנה חשוכת בנים, זכרה את קיומי באמריקה, ועל־מנת לשימני יורש לה באה לבקר את ארצות־הברית, בחברת שארת־בשר רחוקה ונחמדה־להפליג של בעלה השני – אחת מדם סטֵפני ללן.

באופרה העירה הסתכלותי את תשומת־לבה של סבַּת סבתי; וכאשר סקרה אותי מבעד למשקפה, דומה היה לה שמצאה איזה דמיון־משפחה ביני לבינה, מתוך סקרנותה, ומתוך שידעה כי היורש אשר היא מחפשת אכן בעיר הוא נמצא, שאלה וחקרה אצל מְלַויה על אודותי, האדון אשר עמה ידעני, ויגיד לה מי אני. החדשה הזאת הניעתה לחדש התבוננותה; וההתבוננות הזאת היא אשר נפחה בי אומץ לנהוג בצורה המהובלת אשר כבר תואר. היא, מכל־מקום, השיבה לי קידה מתוך הרושם כי, דרך מקרה כלשהו, גיליתי את זהותה. כאשר, נתעה עקב רְפוּת רוֹאוֹתַי מזה וחכמת הפרכוס מזה שאלתי nטלבוט במפגיע ובנלהב כל־כך מי היא, סבר כי כונתי אל הצעירה ביפות, כמובן, ועל כן הודיעני, אמת ויציב, כי היא “האלמנה המהוללה, מדם ללן”.

ברחוב פגשה סבת־סבתי למחרת את טלבוט, מודע נושן לה מפריס; והשיחה, כטבעי מאד, נסבה עלי אני. אז הוסברו לקויי ראיתי; שכן אלה מפורסמים היו, אף כי ממני נעלם פרסומם כליל; ושארתי החסודה גלתה למגינת־לבה הרבה שנתעתה לחשוב כי זהותה ידועה לי, ושאך משתטה הייתי ועוגב בפומבי, בתיאטרון, על זקנה אלמונית. על־מנת לענשני על פַּחַז זה זָדָה עם טלבוט לקשור עלי קשר. במתכון השתמט ממני לבל יוצרך לוַדְעֵנִי; חקירותי ברחוב על “האלמנה הנחמדה מדם ללן”, נתקבלו כמוסבות על הגברת הצעירה, כמובן; וככה תבואר בנקל השיחה עם שלושת האדונים אשר נקרו לפני עת־מה לאחר צאתי את מקום שִׁכְנוֹ של טלבוט, וכמוה כן גם רמיזתם על נינון די־ל’אנְקְלוֹ. לא היתה לי כל הזדמנות ראות את מדם ללן מקרוב באור היום, ובשעת המסבה המוסיקלית שלה, נמנע ממני, לפי שבאולתי מאנתי להעזר במשקפים, לגלות את גילה, כאשר נקראה “מדם ללן” לשיר, היה המכוון אל הצעירה; והיא אשר קמה להענות לקריאה; ואלו סבת־סבתי, למַרְבה הכַּחַש, קמה בו ברגע ולותה אותה אל הפסנתר אשר בטרקלין הראש. לו החלטתי ללוותה שמה, כי אז זממה לרמז כי ראוי גם ראוי לי להשאר במקומי; אבל הודות לפקחותי שלי, לא היה צורך בכך. השירים אשר ככה התפעלתי מהם, ואשר ככה חזקו בי את רושם עלומיה של אהובתי, הושרו בפי מדם סטפני ללן. מתנת המשקף באה על־מנת להוסיף תוכחת על אונאה – עוקץ לתעלול התרמית. המתנה נתנה עִלָה להרצאה על ההתקשטות בנוצות זרים, אשר יעודה היתה ללמדני לקח טוב. כמעט למותר הוא להוסיף כי את הזגוגיות אשר שמשה, החליפה הגברת הזקנה בזוג אחרות, מותאמות יותר לגילי, אכן, התאם התאימו לי הללו בדיוק.

הכומר אשר אך העמיד פנים כקושר את הקשר הגורלי, היה אחד מרֵעי טלבוט, ולא כוהן. מכל־מקום רַכּב מצוין היה; ואחרי פָּשטו את מעיל־הכמרים להחליפו במעיל עליון, נהג בכרכרה אשר הוליכה את “הזוג המאושר” אל מחוץ לעיר. טלבוט ישב לצדו. שני הפוחזים חזו, אפוא, ב“מריטת נוצות העוף”, ומבעד לחלון פתוח־כלשהו שבירכתי הפונדק, גחכו להנאתם למראה אחרית הדרמה. דומה עלי שאנוס אהיה להועיד את שניהם לדו־קרב.

על כל פנים, אינני בעלה של סבת־סבתי; והרי זה הרהור שאני מוצא בו הַרְוחה אין־קץ; – אולם הנני בעלה של מדם ללן – של מדם סטֵפני ללן – אשר שאֵרתי הזקנה והחסודה, משִימָה אותי יורשה היחיד במותה – אם תמות אי־פעם – חרשה גם שקדה לעשותני בן־זוג לה. סוף דבר: לעולם לא אעסוק עוד בכתבי אהבה, ולעולם לא יפגשוני בלא משקפים.