וּמַה עַל זֹאת? עַל זַעַף הַמַּצְפּוּן,
רָפָא עַל נְתִיבֵי
Pharronida צ’מברלן,
הבה אתקרא, לפי־שעה, וילים וילסון. הגליון הצח הפרוש עתה לפני אל לו להגאל בשמי האמתי. יתר־על־המדה כבר היה זה לבוז – לזעוה – לשאט לאֶחָי. אל קצוי־אפסי־תבל הלא נשאו הרוחות בחרונן את שמועת קלונו שאין־משלו? אי לך, האובד שבמנודי־המנודים! – הלא לעד מתה עליך הארץ? היא וכִּבודיה, ופרחיה, ושאיפותיה־פז? – וענן, עבה, קודר, ואין־תכלה, הלא נצח יחצוץ בין תקוותיך לשמים?
לא אובה, אלו יכולתי, עתה, פה, להעלות את קורות שנותי האחרונות, שנות עֱנות בל־תוּבּע, ופשע אין־כַּפֵּר. התקופה הזאת – אלו השנים האחרונות – לקחו להן רום־פתע בַּזֻלּוּת, אשר אך את מקורה בלבד מתכון אני לקבוע בזה. בני־אדם, ברגיל, מעט־מעט יֵקַלּוּ ממני, בהרף־עין, שמוט שמטה כמעיל כל מדה תרומית. מרשעה פעטוטית־ביחס עברתי, בצעדי ענק, אל העולה על תועבותיו של קיסר כאֶלגַבָּלוּס. איזה מאורע – איזה מקרה אחד חולל את הרעה הזאת, שאו־נא לי ואספרה. המות קרב־ובא; והצל ההולך לפניו הנה הֲרַך את רוחי. צמא אני, כי אעברה בעמק האפלולי, לאהדתם – כמעט אמרתי לחמלתם־של הבריות. מתאוה הייתי כי יאמינו אשר, בשעור־מה, עבד הייתי למסבות שאין לאדם שליטה עליהן. מבקש הייתי כי ימצאו לי, בפרטי־הדברים אשר אביא, אי־זה נוה־מדבר מועט של גורל בתוך ישימון שגגה. רוצה הייתי כי יודו – גם לא יוכלו לבלי הודות – כי, אף אם היתה אולי בעולם לפני כן מסה כה גדולה, מעולם, מכל־מקום, עוד לא נוסה אדם ככה במסה – וברי, מעולם עוד ככה לא נפל. וכלום מפני כן לא סבל ככה מעולם? כלום באמת לא בחלום חייתי? וכלום לא אמות עתה ואני קרבן לזועתו ולתעלומתו של הפרוע מכל הגיונות העולם הזה?
בן הנני לגזע אנשים אשר בכל הזמנים נודעו במזגם המדַמה והנוח־להפָּעל; ובשחר קטנותי נכר בי כי תומם ירשתי את אופי המשפחה. ככל אשר הוספתי שנים כן חזק זה ויחריף; עד כי, מטעמים הרבה, הייתי גְרם דאגה קשה לידידי, ונזק ודאי לעצמי. סורר נהייתי, סחוף גחמות־פרא, טרף למסתוללים שביצרים. חלושי־דעת, וחֲבורי חולשות דומות לשלי, לא יכלו הורי לבצור אלא במעט את הנטיות הרעות בהן התנכרתי. אי־אלה נסיונות רופסים וכושלים מצדם העלו אך חרס, ונצחוני אני שלם היה, כמובן. מאז והלאה היה קולי חוק לבית; ובגיל בו מעטים הילדים אשר יהלכו הכן, הניחוני לנהוג כפי רצוני, ובפועל, אם לא להלכה, הייתי אדון למעשי.
ראשוני זכרונותי מחיי בית ספר קשורים אל בית אליזבֶּתִי גדול ומשונה, בכפר ערפלי־למראה מכפרי אנגליה. מקום שהיה משופע ביותר בעצים ענקים ומסוקסים, וכל בתי עתיקים־להפליג. אכן מקום חלוּמי ומשובב־נפש היתה אותה עיר נושנה וכבודת־שיבה. בדמיוני חש אנוכי ברגע זה בצנה המרעננת אשר לשדרותיה כבדות־הצל, שואף אל קרבי את ניחוח רבוא השיח, ושב ונפעם, בשמחה אין־פשר, אל קולו העמוק, ההולך של פעמון־הכנסיה, המרעים, מדי שעה, ברעם פתאומי ונעכר על דממת האפלולית בה שרוי המגדל הגוֹתי המכורסם ורדום.
קורת־רוח, ככל אשר אוכל לחושה עתה בדרך מן הדרכים, אמצא אולי בהעלותי זכרונות פעוטים מבית־הספר ומעִניניו. מהיותי משוקע במצוקה כל־כך – מצוקה, אהה! ממשית ביותר – יסָלח לחולשתי אם אתור לי פורקן, דל וחולף כאשר יהי, בקצת שרטוטי־פרטים חטופים. יתר על כן, אלה, שקלי־ערך הם כשלעצמם, אף נלעגים, ילבשו, בדמיוני, משנה חשיבות, באשר קשורים הם אל תקופה ומקום בהם הכרתי את אותות ההתראה. סתומי־המשמע הראשונים של הגורל אשר אחרי־כן הֵליטני ככה בצלו. אזכרה־נא אפוא.
הבית, כאשר אמרתי, נושן היה ופרוע בבנינו. המגרש היה רחב־ידים, וחומת לבֵנים גבוהה ואיתנה, שברומה מַצע טיח ומכִתות זכוכית, מקיפם סביב. דיק זה, כמוהו כסוהר, היה גבול אחוזתנו; מהלאה לו הצצנו אך שלש בשבוע – פעם אחת מדי שבת אחר־הצהרים, כאשר, בלוית מדריכים שנים, הורשינו להפליג בסך לטיולים קצרים בקצת מהשדות הסמוכים – ופעמים ביום־א', כאשר נהלונו בתהלוכה באותה רשמיות אל תפלת הבוקר והערב בכנסיה האחת שבכפר. בכנסיה זו היה מנהל בית ספרנו כוהן. מה־עמְקה רוח הפליאה והמבוכה בה הייתי צופה אליו מספסלנו המרוחק אשר ביציע, כעלותו, בצעד חגיגי ואטי, אל הדוכן! האיש הזה הכבוּד, שארשת פניו כה חסודה ברצינותה, שבגדיו כה מבהיקים ושופעים, שפיאתו־הנכרית מְפוּדָרָה בקפדה כה רבה, כה נוקשה וכה עצומה, – היתכן כי הוא האיש אשר זה־ מקרוב, חמוץ־חזות, ובמלבושים מרובבי־טבק, הִשְׁלִיט, שבטו בידו, את חוקיה הדרקוניים של האולפנה? אי, פִּרכת־ענק, נפלצה־מפֵּשר!
בזוית מזויות החומה המגושמת הִזעיף שער מגושם יותר. סמור היה ומסומר יתדות ברזל, וכפתו סמרורי ברזל פצורים. מה־עמקו רשמי יראת־הכבוד אשר העיר! מעולם לא נפתח אלא לצורך שלש היציאות והכניסות הקבועות אשר נזכרו כבר; אז, בכל חריקה מחריקות ציריו האדירים, נמצאה לנו שפעת רז – עולם־מלא לחות־שפתים רצינה, או להגות רצינה יותר.
הכר הנרחב משופע היה בחביונים נרחבים. שלושה או ארבעה מהגדולים שבהם היו מגרש־המשחקים. ישר היה, ונחפה חצץ דק וקשה. היטב אזכור כי לא היו בו אילנות, ולא ספסלים, ולא דבר בדומה לאלה. מובן כי מאחרי הבית השתרע. מקֶדֶם היתה חלקת נוי קטנה, שתולה אטדים ושאר שיחים; אפס בחלקה הזאת המקודשת עברנו אך במקרים נדירים באמת – כבעֵת כניסה ראשונה לבית־הספר או יציאה סופית ממנו, או אולי, כאשר, כדרוש לנו הוֹרָה או רֵע, הפלגנו בלב שמח לדרכנו הביתה לפגרת הקיץ או חג־הניטל.
אולם הבית! – איזה בנין נושן ומוזר היה זה! – ובעיני עד־מה נדמָה כארמון־קסמים! אכן לא היה קץ לפתלתוליו – למדוריו הנפלאים־מהָבֵן. קשה היה, לאדם בכל שעה מהשעות, לאמר בבטחה לאיזו מקומותיו השתים נקלע. מכל חדר אל משנהו אל־נכון נמצאו שלש או ארבע מדרגות, אם לעלות בהן ואם לרדת. והסעיפים הצדדיים אין מספר היו – אין־תָאֵר – וכה חוזרים־וסובבים על עצמם, עד כי במחשבתנו לא נִפְלָה הבנין כולו הרבה מן האינסוף. משך חמש שנות שבתי שם, מעולם לא היה בידי לקבוע ודאית באיזה מקום רחוק נמצא חדר־השינה הקטן שהוקצה לי ולעוד כשמונה־עשר או עשרים תלמידים.
״חדר־הלמוד היה הגדול בחדרי־הבית – אנוס היית לחשוב, בחדרי העולם. ארוך היה מאד, צר, ונמוך להעציב, ולו חלונות גותיים מחודדים ותקרת אלון. בקרן־זוית מרוחקה ומפילת־אימים היתה גְדֶרה רבועה, בת ארבע־חמש אמות, והיא קודש־הקדשים, ״בשעות הקבלה“, של מנהלנו, הכהן דר. בְּרֶנְסְבִּי, מבנה מוצק היה זה, ולו דלת כבדה, אשר מפְּתוֹח אותה בהעדר ה״אדון”, בוחרים היינו כולנו להספות ב־peine forte et dure. בקרנות אחרות היו עוד שתי תיבות מעין זו, נערצות פחות לאין־שעור, אמנם, אך מַשְׁרות מורא הרבה, בכל־זאת. אחת מאלו היתה קתדרתו של המדריך ל״למודים קלסיים“, השנית של המדריך ל״אנגלית ומתמטיקה”, פזורים ומפוזרים בחדר בכה־ובכה, צולבים ומצטלבים בסכסכות אין־קץ, היו ספסלים ומכתבות אין־ מספר, שחורים, עתיקים, ואכולי־שנים, טעונים־ליאש ספרים ממושמשי־בוהן, ומצולקים ראשי־תיבות, שמות מֵלאים, דמויות מתמיהות, ושאר מעשי־סכין הרבה מאד, כדי־כך שאבדו הללו את מעט התואר המקורי אשר אולי עלה בחלקם בימים־משכבר. דלי מים עצום עמד בקצה החדר מזה, ושעון מדהים במדותיו מזה.
מוקף חומותיה העבות של אקדמיה הדוּרת־שיבה זו, בליתי, אפס לא בשאט או מְאוֹס, את שנות החומש השלישי לשנות חיי. מוחם האטום של בני תשחורת אין צורך לו בעולם חיצון של ארועים להעסיקו או לשעשעו; וחדגונות המשמימה לכאורה, אשר לבית־ספר חדורה היתה התעוררות עזה מזו אשר הפיקו שנות בגוּרוֹתַי ממותרות, או שהפיקוה שנות גברותי השלמה מפשע. עם זאת שומה עלי להאמין כי ראשית התפתחותי השכלית היה בה הרבה מהנדיר – אף הרבה מיוצא־הדופן. בני־אדם בכללותם, אך לעתים רחוקות ישאו עמם בשנות פִּרקם רושם ברור כלשהו משחר היותם. הכל הוא כעין צל אפור – זכר דל ומטושטש – עֵרב של הנאות רפות ומכאובים־תעתועים. אני לא כן עמדי. בילדותי ודאי הרגשתי בעזוז־גבר את אשר אמצאהו עתה טבוע בזכרון בקוים חיים, עמוקים ובני־קים כגביהם של מֶדַלְיוֹנִי קרתחדשת.
אפס למעשה – לפי ראות־העולם למעשה – מה־דל היה החומר לזכרון! היקיצה־לבקרים, פקודת השינה מדי־לילה: השנונים, הקריאות־על־פה; הפגרות הזוטות בין עונה לעונה, והטיולים; ככר המשחקים, על ריבותיה, שעשועיה מזמותיה – בכוח כשפי־רוח שכוחים־מכבר נכרכו בהללו הפעולות בלי־מצרים, עולם של התרחשות עתירה, תבל־רבה, של הרגשות, של התעוררות לוהטה ומסעירת־נפש ביותר. Oh, le bon temps, que ce siecle de fer“”.
אכן, הלהט, ההתלהבות, וְהֶטֵל־השררה אשר במזגי, מהרה נִכְּרוני בקרב חברי־ללמודים, ואט־אט, אך כדרך־הטבע. רוממוני מעל כל שאינם קשישים ממני ברב; – מעל כל, זולת יוצא־מן־הכלל אחד. יוצא־מן־הכלל זה היה תלמיד אחד, אשר, אף כי לא שְׁאֵר־בשר היה לי, התקרא בשם ובשם־משפחה כשלי; – מקרה לא מופלא, בעצם; כי על כן, חֵרף מוצאי הנאצל, היה שמי אחד מאותם השמות השכיחים אשר דומה כי בתוקף זכות־חזקה מאז ומעולם הם קנין המון־העם. בספור־המעשה הזה כִּניתי עצמי וילים וילסון, – שם בדוי אשר לא יבדל הרבה מן האמתי. בן־שמי לבדו, מכל אותם שבלשון בית־הספר היו ״החבורה שלנו", הרהיב לתַחֲרות עמי בתלמודֵי הכתה – בשעשועי ככר־המשחקים וריבותיה – למאֵן לתת אמון גמור בדברַי, ולהכנע לרצוני – אף גם לבטל את מִצְוָתי השרירותית בכל ענין מן העניינים. אם יש על אדמות עריצות נחרצה ובלי־מצרים, הרי זו עריצות נער מוּרָם־ברוח על נפשות רֵעיו הנמרצים פחות.
התקוממותו של וילסון היתה לי מקור מבוכה גדולה ביותר; – מה גם, שחֵרף השחצנות אשר שמתיה לקַו לי במנהגי כלפיו וכלפי יוּמְרוֹתָיו1 הרגשתי בסתר־לבי כי ירא אני מפניו, גם אנוס הייתי לראות בשויונו אתי, אשר בו מחזיק בנקל כל־כך, מופת נאמן ליתרונו עלי; שכֵּן על־מנת לעמוד בפניו הוצרכתי להאבק תמיד. אפס יתרון זה – אפילו שויון זה – לא הודה בו, בעצם, איש זולתי: עמיתינו, מפני איזו סמיות־עינים אין־פשר, דומה כי אף לא חשדו בכך. אמת שתחרותו, מריו, וביחוד התערבותו המחוצפה והעקשנית בעצותי חשאיות היו יותר משהיו מפורשות. לכאורה היה נטול אותה שאפתנות אשר הניעתני להצטין. ונטול עזוז־הרוח הסוהר אשר הכשירני לכך. נתן היה לשער כי ביריבותו פעמהו רק הרצון הגחמני לסכל את עצתי, להתמיהני, או להשפילני; אם כי פעמים לא יכולתי לבלי ראות, בהרגשה מורכבת פליאה, בְּזות וטינה, כי מוהל הוא בפגיעותיו, זלזוליו, או השגותיו מדה של חביבות־הליכות בלתי־נאותה ביותר ובהחלט בלתי־רצויה ביותר. לא נצטיר לי מנהג משונה זה אלא כנובע מתוך יהירות גמורה הנוקטת מנהג גס של פטרונות ופרישת־חסות.
אפשר קו זה האחרון בארחו של וילסון, בצרוף עם זהותנו בְשם, וכניסתנו לבית־הספר באותו יום, במקרה בלבד, אפשר אלה גרמו שתפשוט, בקרב הכתות הקשישות שבאקדמיה, הדעה כי אחים הננו, הקשישים הללו ברגיל לא ידקדקו לחקור בעניני הצעירים מהם. קודם אמרתי, או שצריך הייתי לאמר, כי לא היה וילסון קשור, אף כלשהו, אל משפחתי. אולם אין־ספק כי אלו היינו אחים כי אז בהכרח תאומים היינו; כי, אחרי צאתי את מוסד הד"ר ברנסבי, נודע לי באקראי כי בן־שמי נולד בתשעה־עשר לינואר, 1813 – והנה זה הוא צרוף־מקרים מופלא מעט: כי היום הוא עצם יום לידתי אני.
אפשר מוזר יראה הדבר כי חֵרף הדאגה הממושכה אשר הסבו לי יריבותו של וילסון, ורוח המַקְשָׁנוּת שלו שאין־לשאתה, נבצר ממני להגות אליו תכלית־שנאה. ודאי, כמעט בכל יום נפל בינינו ריב אשר בו, עם שבפומבי הניח לי את זר הנצחון, הנה אי־כה השכיל לתת בי את ההרגשה כי הוא הזכאי לו; אפס מפני רגש־גאוה מצדי, והכרת־ערך של־אמת מצדו, עומדים היינו תמיד במה שקוראים ״יחסי־שיח", אף גם היו במְזגינו הרבה נקודות תואמות במאד, שבגללן נעור בי רגש אשר רק מעמדנו, אולי, מנעוֹ מהֵבשֵׁל כדי ידידות. קשה, אמנם, להגדיר, או אף לתאר, את הרגשותי האמתיות כלפיו. היו אלה תערובת יסודות מרובי־גונים שונים ומשונים – קצת איבה רגוזה, שעדין לא היתה בגדר שנאה, קצת הוקרה, יותר מזה הגות־כבוד, הרבה פחד, וסקרנות קצרת־מנוחה אין־קץ. בעל־המוסר אך למותר יהיה לאמר לו, כי וילסון ואני היינו עמיתים בל־יפרדו.
אין ספק כי מעמד־הדברים הזר והמוזר שבינינו הוא אשר הטה את כל התקפותי עליו (ואלו רבות היו, אם גלויות ואם מוסוות) לאפיק התקלסות או תעלולים (אשר יכאיבו עם אשר ילבשו מרבית לצון־סתם) ולא אל איבה חמורה ונחרצה יותר. אולם נסיונותי בכוון זה לא תמיד צלחו במדה שוה, ״אף כשהיו תכניותי רקוחות בתכלית השנינות; שכן בן־שמי הרבה היה בו, באופי, מאותה פשטנות צנועה ומתונה, אשר עם התענגה על חריפות לצונותיה שלה. אין בה עצמה כל עקב אכילס, ותכלית־מאון תמאן להיות מטרה לשחוק. אכן, רק נקודת תורף אחת יכולתי למצוא, וזו, מהיותה נעוצה בדבר־זָרוּת אישי, ומקורה אולי בחלי־גוף, פוסח היה עליה כל יריב נואש פחות ממני – איש־תחרותי לקוי היה בכלי דבורו, אשר מנע אותו, מהגבֵּהַּ קולו בכלל למעלה מלחוש כבוש מאד. מום זה לא בוששתי לנצלו ככל אשר יהיה לדל־ידי.
הַרְבֵּה הִרְבָּה עלי וילסון תגמולי קנטור; ואחת מצורות שנינת־תעלוליו הרגיזתני לבלי־חק. איך בכלל גלה בתבונתו ראשונה כי קטנה אשר כזאת תקניטני, זוהי שאלה אשר מעולם לא יכולתי לפתרה; אולם, משגלה את זאת, לא פסק מהכעיסני בה. מאז ומתמיד מאסתי בשם־האבות נטול־החן הקרוא עלי, ובשמי־הפרטי ששכיח הוא מאד, אם לא המוני. ארס באזנַי היו המלים; וכאשר, ביום הגיעי אל האקדמיה בא שמה גם וילים וילסון שֵׁני, רגוז רגזתי עליו בעבור התכַּנּוּתו בשם הזה, וכפלים שאטתי את השם מפני התכַּנות בו זר, אשר בגללו יחזור השם וישָׁנה, אשר תדיר יהיה במחיצתי, ואשר עניניו, בשגרתם היומיום של עסקי בית־הספר, בהכרח יעורבו תכופות, בעטי צרוף־המקרים הנתעב, בענינַי שלי.
מורת־הרוח אשר נולדה בי ככה חזקה ותתחזק עם כל מקרה שיש בו כדי להורות על דמיון, בנפש או בגוף בין איש־תחרותי לביני, לעת ההיא לא נגלתה לי העובדה המופלאה כי שוים הננו לגיל; אולם ראיתי כי שוים אנו לקומה, גם הבחנתי כי דומים אנו להפליא בכלל סגולות האופי ותוי המראה. כן גם הרעימתני השמועה בנוגע לקרבת־משפחה, אשר רוחה ופשטה בכתות הגבוהות. הקצור, לא היה דבר אשר יוכל להרגיזני יותר (אם כי הקפדתי להסתיר את רוגזתי זאת) מרֶמז כלשהו אל דמיון ברוח, באופי, או במעמד הקים בינינו. אבל, לאמתו של דבר, לא נמצאה לי סבה להאמין כי (להוציא את דבר קרבת המשפחה, ואת וילסון עצמו) היה דמיון זה ענין לשיחה לחברינו־ללמודים, או כי הבחינו בו בכלל. כי הוא הבחין בדמיון לכל צדדיו, ודרך־קבע כמוני, דבר זה נראה־בעליל; אולם מה שיכול למצוא בנתונים אשר כאלה שדה פורה־רוגז כל־כך, דבר זה אפשר לתלותו, כאשר אמרתי תחלה, רק בהסתכלותו החודרת מכפי הרגיל.
טכסיסו היה לחקותני חקוי מושלם, הן בדברים הן במעשים; אף גם השכיל־להפליא במשחקו. לבושי, הנקל היה להעתיקו; את הלוכי וכלל הליכותי סגֵל לו בלא קושי; חרף המום אשר בו, אף קולי לא נעלם ממנו. בגבוהים שבצלילי לא נסה גרונו, כמובן, אפס כי המפתח כמו שלי היה; ולחושו המוזר, זה נעשה ממש הד לחושי אני.
עד מה הציקני מעשה־דיוקן זה, כליל־השלמות (אף לא מן הדין היה לקרוא לו ציור־חוּכה), לא ארהיב תאֵר עתה. אחת היתה נחמתי – בעובדה כי על החקוי לא עמד, כנראה, איש מלבדי, וכי נטל עלי לשאת רק את חיוכיו היודעים והלגלגניים־זָרָה של בן־שמי עצמו. די היה לו בכך שחולל בקרבי את הרושם המכוון, ודומה היה כי מצחקֵק הוא בסתר על הצרֶבֶת אשר הֵסב, והתעלמות אָפיית התעלם מתשואות הרבים אשר כה בנקל יכלה לזַכותו בהן הצלחתם של השתדלויותיו השנונות. לחידה אשר לא יכולתי פתור משך חדשי־דאגה הרבה, היה לי הדבר, אשר אכן לא הרגישו קהל התלמידים במגמתו, לא השגיחו בהצלחתו, ולא חָלְקוּ בלעוגו. אולי משום שמודרג היה מעשה העתקתו לא הובחן בו על־נקלה כל כך; ואפשר יותר כי ישבתי בטח הודות למנהג האמן שנהג המעתיק, אשר בז לצורה (שבציור היא כל אשר יראוהו ההדיוטות), וַיתן לפני אך את תוכן התמצית של המקור, להתבוננות ולמגינת־לב.
לא פעם אחת כבר ציינתי את הפטרונוּת הנמאסה אשר נהג בי, ואת התערבותו התכופה, ללא־שאלוהו, בשרירות רצוני. התערבות זו פעמים קרובות לבשה אופי מגושם של עֵצה; עצה הנתנת לא־בגלוי, כי אם בעקיף או במרומז. קבלתי זאת בסלידה אשר גברה והלכה ככל שגדלתי. אפס, כיום הזה, אודה־נא בפשטות כי איני זוכר כי מקרה בו צדדו הצעותיו של איש־תחרותי בזכות אותם משגים או משוגות הרגילים כל־כך בנער רך־בשנים, כמוהו אז, ונטול־ נסיון, לכאורה, וכן כי רגש־המוסר שלו, אם לא כלל כשרוניו ובינתו־במעשים, עֵר היה בהרבה משלי; וכי כיום הזה אפשר הייתי איש טוב יותר, ומתוך כך גם מאושר יותר, אלו תכופות פחות דחיתי את חוות־העצה האצורות באותן לחישות חדורות כונה אשר אותן שנאתי אז שנאה לוהטה מדי וּמָרָה מדי בְּזִיתִין.
מכל־מקום, עם הזמן קצרה רוחי משֵׂאת את השגחתו הנתעבה, ומיום ליום גליתי יותר ויותר את קצפי על מה שנראה לי בחינת שחצנותו שאין־לשאתה. אמרתי כי בשנים הראשונות להיותנו קשורים כחברים־ללמודים, עשויים היו רגשותי לגביו להבשיל בנקל כדי ידידות: אולם, בשלהי תקופת שבתי באקדמיה, אף כי פחתה הדחקותו הרגילה לרשותי בלי־ספק, במדת־מה, הרי ביחס דומה לעֵרך לבשו הרגשותי הרבה משום שנאה מוחלטת. בהזדמנות אחת ראה זאת, אדַמה, ואחרי־כן השתמט, או שם עצמו משתמט, מחֶברתי.
היה הדבר, אם אזכור נכונה בקֵרוב באותה תקופה בה, אגב התנצחות־עֲברות בינינו, שעה ששלח רסן מעליו יותר מכרגיל, ודבר ונהג בחֲשיפות זרה מאד לטבעו, – גליתי, או דמיתי כי גליתי, במדברו, במַבּעו, ובכלל מראהו, דבר מה אשר תחלה החרידני, ואחר עורר בי ענין עז. מתוך שהעלה לפני חזיונות עמומים משחר קטנותי – זכרונות פרועים, מסוכסכים ושוצפים מזמן שבו טרם יוּלד הזכרון עצמו. לא אוכל לתאר את ההרגשה אשר כבדה עלי אלא אם אומר כי התקשיתי לעקור מלבי את האמונה כי ידוע ידעתי את היצור העומד לפני, באיזו עת שחלפה מכבר – באיזו נקודת־עבר רחוקה עד אין־שעור. משאת־השוא אכן נמוגה חיש כלעומת שבאה; ואיני מצינה אלא על־מנת לקבוע את יום השיחה האחרונה אשר שוחחתי שם עם בן־שמי המופלא.
הבית הנושן העצום, על מדוריו אשר לא יספרו מרוב, היו בו כמה חדרים גדולים המתחברים זה אל זה, מקום שם יָשְׁנו מרבית התלמידים. אכן, היו (כאשר יקרה בהכרח בבנין אשר תִכּונו מסורבל כל־כך) קיטוניות וחביונים הרבה, יִתורי הבנין, וגם את אלה התקין ד"ר ברנסבי בחכמת־חסכּונו להיותם מקומות לינה; אף כי, מהיותם קובות בלבד, לא יכול לשבת בם כי אם איש יחיד. באחד החדרים הקטנים האלה דר וילסון.
לילה אחד, קרוב לתום שנתי החמישית בבית־הספר, ותכף לאחר ההתנצחות אשר נזכרה זה עתה, משמצאתי את הכל נסוכי שינה, קמתי ממטתי, והתגנבתי, מנורה בידי, בדרך מַעֲבַרים צרים אין־קץ, מחדר־משכבי שלי אל זה של איש־תחרותי, מכבר מתנכל הייתי לעולל לו אחד מאותם תעלולים אשר עד אז היתה הצלחתי בהם שלמה. כהגיעי אל קובּתו, נכנסתי אין־קול, ואת המנורה, וּסְכוֹכָה עליה, השארתי מחוץ. פסעתי פסיעה, והקשבתי לקול נשימתו השלֵוה. כיון שברי היה לי כי ישן הוא, חזרתי, נטלתי את המאור, ובו שוב קָרַבתי אל המטה. וילונים הדוקים היו סביב לה, ולהפיק את זממי הפלשתים אט וחרש, והנה נחו הקרנים האורות ברב־חִיות על הישֵׁן, ועיני, באותו הרגע. על פניו. הבטתי; – ורגש תדהמה, רגש קפאון חדרני כהרף־ עין. חזי התגעש, ברכי כשלו, כל רוחי נאחזה בְּעָתה חדלת־שחר אפס קשה־מנשוא. קצר־נשימה הנמכתי את המנורה להסמיכה עוד יותר אל הפנים. האם אלה – אלה תוי דיוקנו של וילים וילסון? ראיתי אמנם כי שלו הם, אולם כתקוף צמרמורת הרעדתי בדַמותי כי לא לו הם. מה זה היה בהם שככה נבהלתי? התבוננתי; – ומוחי סחרחר מהמון מחשבות טרופות. לא זה היה מראהו – בהחלט לא זה – בשעות עֵרותו השופעות חיים. אותו שֵׁם! אותו חתוך תואר! אותו יום כניסה לאקדמיה! ואחר החקוי העקשני ונטול־הטעם אשר יחקה את הלוכי, קולי, אורחותי ומנהגי! היתכן גם יאמן כי אשר אראה עתה אינו אלא תוצאת ההתמדה הלמודה בַחקוי הזה הלגלגני? הלום פחדים, וסמור חלחלה, כביתי את המנורה, חמקתי מן החדר חרש, ומיד יצאתי את מסדרוני האקדמיה ההיא הנושנה, לבלי בוא בהם שוב עולמים.
כעבור ירחים מספר, אשר בליתים בבית בבטלה גמורה, מצאתי עצמי חובש ספסל באִיטוֹן. ההפוגה הקצרה די היה בה להחליש את זכרון המאורעות אשר ארעו אצל ד"ר ברנסבי, או למִצְער לחולל תמורה של־ממש בטיב רגשותי בזָכְרִי אותם. האמת – הטרגי – אשר בַדְרמה סרו מעלי. עתה לא נבצר ממני להטיל ספק בעדות חושי; ובפעמים הרחוקות בהן עלה הענין לפני לא זכרתיו אלא אגב תמיהה על שעור קלות־אמונתו של אדם, ואגב בת־צחוק על כוחו החָיֶה של הדמיון אשר מוֹרֶשֶׁה הוא לי. גם אופי החיים אשר ידעתי באיטון אי־אפשר היה שיגרע מסוג ספקנות זה. עַרְבּוֹלת מְשובת־הפחז אשר אל תוכה צללתי שם חיש כל־כך ובנמהר כל־כך, גרפה את שעות עברִי לבלתי הותר כי־אם את קצפן, מחתה בבת־אחת כל רושם שלם ורציני, ורק את הנלוזים שבמעשי ההויה הקודמת השאיר למשמרת הזכרון.
אין עם לבי, מכל־מקום, לתְאור את מעגל הפקרותי העלובה בכאן – הפקרות אשר את חוקות המוסד הִמְרְתה, ואלו על עינו הפקוחה הֶעֱרימה. שלש שנות משובה, שחלפו בלא בֶצע, אך נטוע נטעו בי הרגלי חטא, והוסיפו, בשעור בלתי־רגיל קמעה, לגובה קומתי, כאשר, מקץ שבוע של הוללות אין־לב, קראתי קצת מן המושחתים שבתלמידים לחנגת־סתר בחדרַי. בשעה מאוחרת בלילה נועדנו; שְׁכֵּן אמורים היינו להאריך בהִלולתנו נאמנה עד בוקר. היין שטף בלי מצרים, אף לא נעדרו מדוחים אחרים ומסוכנים יותר אולי; הנה כי כן כבר דרך שחר קלוש במזרח והשתוללותנו עמדה בשיאה. לוהב כבשגעון מחמת קלפים ושכרות, עומד הייתי וטוען לעוד כוס־של־נאצה גדושה מן הרגיל, והנה הוסחה שימת־לבי אל דלת החדר, שנפתחה נמרצה ואם גם חלקית, ואל קולו הפוצר של משרת מבחוץ. הלז אמר כי איש אחד, בהול מאד כנראה, דורש לדבר עמי במסדרון.
מהיותי מסוער וחמום־מיין, שמחתני ההפרעה הפתאומית יותר משהפתיעתני. מיד נשאתי רגלי הכושלות, וצעדים מספר הביאוני אל המבוא. בחדר הזה הנמוך והקט לא היתה כל מנורה; ולעת הזאת לא חדר כל אור, לבד מאור השחר הרפה־להפליג אשר עשה דרכו בעד החלון העגולי־למחצה. משעברה רגלי את המפתן, הבחנתי בדמות צעיר כקומתי לערך, עוטה גלימת־קַסמיר2, גזורה כדוגמתה החדשה של גלימת הבוקר אשר לבשתי אני אותו רגע. בזאת הבחנתי באור הקלוש: אולם את תוי פניו לא יכולתי לראות כְּמו. עם כניסתי חש הלז לקראתי, תפסני בידי כאיש אשר קצרה רוחו וחמתו עלי. ולחש על אזני את המלים ״וילים וילסון!״
בכהרף־עין נפוג ייני כליל.
מנהגו של הזר, ורטט אצבעו המַתרה, כזקרו אותה בין עינַי לבין האור, אלה היה בהם כדי למלאני תמיהה בלי־מצרים, אפס לא זה היה הדבר אשר הפעימני עַזָּה כל־כך. היתה זו התוכַחַת כבדת־הראש הספונה באומר האחד, הכבוש, השורק; ועל הכל, היתה זו התכונה, הנעימה, המפתח אשר למספר ההברות הללו, הפשוטות, ומוכרות, אפס לחושות, אשר הביאו צבא רבוא זכרונות מימים־עברו, ויכו בנפשי בהֶלֶם סוללה גַלְוָנִית. טרם אוכל להתעשת, והוא הלך ואיננו.
אף כי טבוע טבע המקרה הזה רושם חָיֶה בדמיוני המסוכסך, הנה חולף היה. כהיותו הָיֶה. שבועות אחדים אמנם העסקתי עצמי בחקירה שקודה, או יש ונחתלתי ענן הַשערות־נכאים. לא התאמרתי לכחד מבינתי מי האיש המוזר אשר ככה מתמיד הוא להתערב בענינַי ומציקני בעצתו הרמוזה. אולם מי ומה הוא וילסון זה? – ומאין בא? – זממו מהו? גם על אחת מהשאלות האלו לא מצאתי מענה שיניח את דעתי; בחקירתי לא העליתי אלא כי עקב מקרה־פתאום אשר נפל במשפחתו עקר מן האקדמיה של ד"ר ברנסבי במוצאי אותו יום בו ברחתי אני משם, אולם מקץ תקופת־מה חדלתי מחשוב בדבר; דעתי תפוסה היתה כולה בתכנית של יציאה לאוקספורד. שָׁמָּה הלכתי עד־מהרה; והורי, בהֲכילות נטולת־חשבון, קבעו לי מזונות וקצבה שנתית. אשר תודות לה אוכל להתמכר כשרירות־לבי למותרות אשר כה יקרו כבר ללבבי, – לתַחֲרות בפזרנות עם יהירי יורשיהן של העשירות ברוזנויות בריטניה־הגדולה.
כיון שנפתחו לפני ארחות חֲטאה שכאלו, פרץ יצרי הרע בעצמה כפולה ומכופלת, ואבעט גם בסיָגֵי הנמוס המקובלים בכִסְלַת־השגעון אשר למִשְׁתַי. אפס הבל יהיה זה לעמוד על פרטי הסתוללותי. די אם אומַר, כי בקרֶב זריזי־פִּזְרון לא היה כמָשְׁלִי, וכי שפעת חדושי־אוֶן המצאתי, ואוסיף נספח לא־קצר לרשימה הארוכה של החטאים שהיו רגילים אז בהולֵלָה שבמכללות אירופה.
אף על פי כן, יקשה להאמין כי, אפילו כאן, כה נחרָצָה נָפַלְתִּי ממעמד בני טובים, עד כי תרתי לדעת את הנקלים שבנכלי הקוביוסטוס המקצועי, גם התמחיתי במדעו הבזוי, עד כי קבעתיו לי אמצעי להרבות את הכנסתי, העצומה כבר בלא־כן, על חשבון חלושי־הדעת בקֶרב חברַי־למדרשה. כך, בכל־זאת, היה הדבר. ועצם הנתעב אשר בפגיעה זאת בכל רגש של גברות וכבוד, אין־ספק כי נגלה שהוא סבה עיקרית, אם לא יחידה, לחסינותה מעונש. ובאמת מי מן המופקרים אשר ברעי לא היה בוחר לחלוק על הברורה בעדויות חושיו, מלחשוד בארחות כאלה בוילים וילסון, זה העלֵז, הכֵּן, הנדיב – האציל ורחב היד בבני־העם אשר באוקספורד – זה אשר משובותיו (אמרו טפיליו) אינן אלא משובות עלומים ודמיון אין־רסן – אשר שגגותיו אך גַחַם אין־חקות – אשר האפֵל שבחטאיו אך מעשה־הוללות נמהר ופזיז?
שנתים ימים עסוק הייתי בהצלחה בדרך כך, והנה בא אל המכללה צעיר מן החדשים במערכות האצילים. גְלֶנְדִינִינְג שמו – עשיר, אמרה השמועה, כהֵרוֹדֵס איש־אתיקה – אשר גם הושג חילו בנקל, כשל הלז. עד־מהרה מצאתי כי רפה־בינות הוא, וכמובן קבעתיו מטרה נאה לחריצות כפַּי. תכופות משכתיו למשחק, ובערמת־הקוביוסטוס הרגילה התחכמתי להניח לו לזכות בסכומים נכּרים, על־מנת להיטיב סַבּכו בשחיתותי. למועד, כהַבשיל זְמָמַי, נפגשתי עמו (בכונה גמורה לעשות פגישה זו סופית וחותכת) בחדרי חבר מבני־העם (מר פְּרֶסְטון), איש המיודד בשָּׂוֶה עם שנֵינו, אפס כי, נתנה האמת להֵאמר, לא העלה על לבו חשד כלשהו במזימתי. להַנְאות את מראית הדברים, התחכמתי לכנוס חבורה בת שמונה או עשרה איש, אף שקדתי להקפיד שתֵראה ההִזקקות לצחוק־הקלפים מקרית, ותבוא ביזמת אותו סָכָל המעותד לי לקרבן. כדי שלא להאריך בנושא נקלֶה, דיי אם אומר כי לא נגרע מאום מגנוני־העָרְמה, השגורים בהזדמנויות מעין אלו כדי כך שבצדק יִפָּלא איך־זה יש עוד סָרֵי־דעת הנִפְתִים לִכְמוֹתָם.
הארכנו שֶׁבֶת עד הַאֲחֵר בלילה, ובאחרונה הפקתי את זממי ויהי לי גלנדינינג בעל־משחקי היחיד. כן גם היה הצחוק צחוק־הקַרְטָע3 החביב עלי. שאר החבורה רותקו אל משחקנו, זנחו את קלפיהם שלהם, ויעמדו סביבנו כמסתכלים. החדש באצילים, אשר בתחבולותי הניעותיו בראשית הערב להכביר בשתיה, לעת הזאת בוחש היה בקלפים, חולקם או משחק בם, בעצבנות־פרא, אשר, דמיתי, במדת־מה יותן לתלותה בשכרונו, אך לא מלוא־המדה. לא ארכה השעה כלל וכבר עלה חובו לי כדי סכום גדול, ואז, אחרי לגמו לגימה ממושכה. מיין־פורט, דיק ועשה כמעשה אשר לו הייתי צופה בקור־רוח – הוא הציע להכפיל את ערבונינו המופלגים כבר בלא כן. אני השכלתי להתראות כממאן, ורק לאחר שהעלה סרובי את חמתו עד שהשמיע כמה דברי־רוגזה, אשר בגללם נראתה הסכמתי כמאוּנסת, נעניתי לו לבסוף. התוצאה, כמובן, אך הוכיחה עד־מה לכוד היה טַרְפִּי במצודותי; בתוך פחות משעה רִבֵּע את חובו. עת־מה היו פניו אובדות את בת־הגון הפורחת אשר שִוה להן היין; אפס עתה השתאיתי לראות כי הנה חוְרוּ עד־להחריד ממש. השתאיתי, אומר אני כפי שהעליתי. בחקירותי הלהוטות היה גלנדינינג עשיר לבלי־חק; והסכומים אשר הפסיד עד הנה, אם גם עצומים היו כשלעצמם, לא היה בהם, דמיתי, כדי להרעימו קשה, ובודאי לא יכלו להכביד ככה רשומם עליו. היין אשר לגמו זה־עתה הלמו, הנה זאת המחשבה אשר מהרה לעלות על דעתי; ואומר הייתי לתבוע בנחרץ – מכונה לשמור על טוב־שמי בעינֵי מְרֵעַי יותר, ולא מאיזה טעם אנוכי פחות – את הפסקת המשחק, כשנשמעו אי־אלה דברים בקרב החבורה, וגלנדינינג פלט קריאה המפיקה יאוש גמור, ואני עמדתי על כך שהסִבותי בחורבנו השלם בתנאים אשר יעירו עליו את רחמי הכל, ואשר דין היה כי יגֵנו עליו אפילו בפני זדונותיו של שטן.
מה מנהג עשוי הייתי לנקוט עתה, קשה הוא לאמר. מעמדו העלוב של קרבני השרה עצבות נבוכה על הכל; וכמה דקות עמדה דומיה עמוקה, ואנוכי לא יכולתי לבלי חוש בצרוב את לחיי רוב־המבטים, המפיקים בוז או תוכחה, אשר נתנו בי המהוגנים־ביחס שבחבורה. אודה אפילו כי לכהרף־עין הוסר מעלי נֵטל אין־שֵׂאת של דאגה עם בוא ההפרעה הפתאומית ובלתי־הרגילה. הדלתות־המתקפלות הרחבות והכבדות אשר לחדר נפתחו בבת־אחת, מְלוא רחבן, בפֶרֶץ עִזוז ונמהר אשר כְּבה, כבכוח־קסם, כל נר בחדר. כדעוך האור לא נתן לנו אלא להבחין כי נכנס איש זר, כמוני לגובה, והוא מכורבל היטב באדרת. אפס החשכה שלמה היתה עתה; ואך הרְגש הרגשנו כי עומד הוא בתוכנו בטרם יוכל איש מאתנו להתאושש מהתמהון המופלג אשר הטיל בנו מעשה־גסות זה, שמענו את קול המתפרץ.
״רבותי“, אמר, בלחש כבוש, מפורש, בל־יִשָּׁכח־לעד אשר זעזעני עד לשד־עצמותי ממש, ״רבותי, לא אתנצל על התנהגות זו, כי בהתנהגי כן אך חובה אנוכי ממלא. לא־אפונה כי נעלם מכם אפיו האמתי של האיש אשר זכה הלילה בצחוק הקרטע בממון רב מידי הלורד גלנדינינג. אשר על כן אורה לכם איך תשיגו חיש ובחותֵך את הידיעות האלו הנחוצות מאד. הואילו ובדקו, בדוק היטב, את הבּטנה אשר לחפת שרוול ימינו, ואת מספר החפיסות הקטנות אשר יותן למצאן בכיסים הנרחבים כלשהו אשר לגלימת־בָּקרו הרקומה”.
כדברו את דבריו, עמוקה היתה הדממה כדי כך שיכול אדם לשמוע בנפול סכה ארצה. משכִּלה, מיד הלך, פתע כאשר נכנס. האתאר את הרגשותי – האוכל תאֵר? – האם עלי לאמר כי עברוני כל בעותי גיהנום? ודאי גם ודאי כי לא הונחה לי שהות להרהורים. ידים רבות אחזו בי חיש, ואורות שבו־הֳעלו מיד. אחר בא חפוש. בבטנת שרוולי – נמצאו כל קלפי ה“מלכות” ההכרחיים בצחוק־קרטע, ובכיסי גלימתי מספר עורכי־קלפים העתֵקי אותם ששמשו במושבינו, לבד מן ההבדל האחד כי שלי היו מן הסוג הקרוי, בלשון־המקצוע, arrondèes; שקלפי־הזכיה היו קמורים קמעה בקצוות, והפחותים מאלה קמורים קמעה בקצוות, והפחותים מאלה קמורים קמעה בצדדים. הנה כי כן, הפֶּתי החולק, כַּשגור, לאורך העַרך תמיד ימצא כי חולק הוא ליריבו קלף־זכיה; אפס הקוביוסטוס, החולק לרוחב, מובטח לו כי לא יחלוק לטַרפו כל דבר העשוי לקבוע, לבוא בחשבון במהלך המשחק.
חֵמה לוא נתכה עם הגלוי הזה לא היתה משפיעה עלי כדממת־הבוז או שלות־הלעג אשר בה נתקבל זה.
״מר וילסון“, אמר מארחנו, והוא שח לסלק מתחת לרגליו אדרת פרוות נדירות, יקרת־ערך להפליג, “מר וילסון, זה רכושך”. (מזג האויר קר היה; כצאתי את חדרי הטלתי אדרת מעל לגלימת־בקרי, וכבואי אל מקום המשחק פשטתיה מעלי). ״סבור אני כי אך למותר הוא לחפש פה (והוא נותן עיניו בקפלי הלבוש במר־חיוך) ״ראיות נוספות לחריצות־כפיך. אכן, מָצא לנו. ראֹה תראה, אני תקוה, בהכרח לצאת את אוקספורד – מכל־מקום, לצאת את חדרַי כהרף־עין”.
אז, כהיותי מבוזה ומושפל עד־עפר, מסתבר כי הייתי משיב על לשון־הקנֵט זו בהתפרצות אלימה מידית, אלולא רותקה ברגע ההוא שימת־לבי כולה אל עובדה מרעישה ביותר בטיבה. האדרת אשר לבשתי היתה ממין פרוה נדירה; מה־נדירה, מה־מופלגת־במחיר, זאת לא אהין לאמר. גם באפנתה היתה אמצאת דמיוני שלי; כי על כן נוקדני הייתי כדי שיא של טרזנות בדברי־ריק כעין אלה. הנה, אפוא, כאשר הושיט לי מר פרסטון את זו אשר אסף מעל הרצפה. וסמוך לדלתותיו המתקפלות של החדר, הרי בתמהון הגובל עם בעתה כמעט, ראיתי כי אדרתי אני תלויה כבר על זרועי (מקום שם בלי ספק הנחתיה בהסח־הדעת), וכי זו המוגשת לי אך בת־זוגה היא לכל פרטי־פרטיה. היצור המופלא אשר מְחצני־הוקיעני ככה, מכורבל היה, זכרתי, באדרת: ובכל החבורה לא עטה איש אדרת מלבדי. בשארית־ישוב הדעת נטלתי את זו אשר הושיט לי פרסטון: הנחתיה. באין מבחין על שלי; יצאתי את החדר בזעף־תָגָר חָלֵט, ובבוקר המחרת בטרם־שחר יצאתי בחפזון למסע מאוקספורד אל היבשת, אחוז כולי חבלי בלהה ובושת.
נמלטתי לשוא. גורלי הרע כמו שׂשׂ לרדפני, ובאמת הוכיח כי לעת הזאת אך הֵחל לשפוך ממשלתו. אני אך הצגתי כף רגלי בפריס וכבר נמצאו לי ראיות חדשות להתענינותו הנתעבת של וילסון זה בעסקי. שנים חלפו־התעופפו, ואני לא מצאתי יֵשע ופורקן. הנבל! – ברומא, איך כמו רָפָא, ובלא עת, הופיע לא־שאול, ויבוא לחצוץ ביני למשאת שאיפתי! וכן בוינה – בברלין – ובמוסקבה! אכן איפה לא היתה לי סבה מרה לקללו בלבבי! מעריצותו הנפלאה־מהבן נמלטתי לאחרונה, מוכה־חרדות, כמו המגפה; ועד אפסי קצוי־ארץ נמלטתי לשוא.
וכפעם בפעם שואל הייתי ומפגיע, בשיג סתר עם נפשי ״מי הוא זה? – מאין יבוא? ומה מבוקשיו?״ אפס מענֶה לא נמצא. ואחר התבוננתי במדוקדק אל צורות השגחתו המחוצפה, אל דרכיה, ואל תויה העיקריים. אולם גם כאן מועט היה היסוד מלכונן עליו השערה. אמנם נכר כי בכל המקרים הרבים והחוזרים בהם עבר לאחרונה את נתיבי, לא עברוֹ בלתי אם לבעבור סַכל אותם זממים, או הפֵר אותם מעשים, אשר, אלו הוצאו לפעולות, עשויים היו להבשיל שוד־ושבר. אכן, צדוק דל הוא זה לנטילת־שררה נוגשנית אשר כזאת! פצוי דל למניעה כה מעליבה, כה נחושה של הזכויות הטבעיות לחרות היחיד במעשהו!
כמו כן אנוס הייתי להכיר כי משך פרק־זמן ארוך מאד (עם שהוא מדקדק וזריז־להפליא בגחמתו להזדהות עמי בלבוש) השכיל מְעַני, מדי הופיעו לבטל רצוני, שלא להראותני, גם פעם, את תוי פניו. יהיה וילסון אשר יהי דבר זה, מכל־מקום, הוא תכלית הצביעות, או האולת. כלום יכול, ולוא רגע, לחשוב באיש אשר יסרני באיטון – אשר השחית את כבודי באוקספורד, – אשר בִּלע את שַׁאֲפָתי ברומא. נקמתי בפריס, את אהבתי הלוהטה בנאפולי, או את מה שבשקר כִּנהו בשם אהבת־בצעי במצרים, – כי בזה, רב־משַׂנְאַי ויצרי הרע, לא אכיר את וילים וילסון שמימי דרדקותי, – את בן־שמי, עמיתי, איש־תחרותי, – איש־תחרותי השנוא והירוא במוסדו של ד"ר ברנסבי? אי־אפשר! אולם הבה ואחושה אל התמונה האחרונה הרת־המאורעות אשר למחזה.
עד הנה נכנעתי ברפיון־ידים לשררה נוגשנית זו. רחשי יראת־הכבוד העמוקה אשר הגיתי ברגיל אל אפיו המורם וחכמתו הנשגבה של וילסון, הנמצא־בכל ויכול־הכל, כביכול, נוסף על הרגשת אימה ממש, אשר השרו עלי קצת סגולות אחרות שבטבעו ובתחפָּשְׂתו, טבוע טבעו בי עד כה. את ההכרה כי רפה־און הנני וחדל־ישע לגמרי, גם נתנו בי רוח של כניעה גמורה, ואם גם מְאנתָנוֹת מָרָה, לשרירות־רצונו. אולם לימים התמכרתי ליין כליל; ומחמת השפעתו המשַׁגַעת על מזגי התורשתי, קָצַר אפי במתג־ומעצור קצור והולך. החלותי לרטן, – לפקפק, – להתקומם. וכלום אך דמיון־שוא המריצנו לסבּור כי, ככל שתגבר תקיפותי אני, ככה יגרע מתקיפות מְעַנִי? אם כך ואם אחרת, עתה החלה לפעמני תקוה יוקדת, ולבסוף טפחתי בסתר־מַעְינַי החלטה נזעמה ונואשת לבלי קבֵּל עלי עוד עוּלה של עבדות.
ברומא, במרוצת הקַרְנִיבָל של שנת – 18, ארחתי לנשף־מסכות בארמונו של הדוכס די בְּרוֹליו איש נאפולי. הכברתי גם נשטפתי בסביאה, יתר על הרגיל; ולעת הזאת הציקני עד אין שאת האויר המחניק אשר בחדרים המלאים מפה אל פה. אף הקושי אשר התקשיתי להבקיע לי דרך בסבכי הקהל, הוסיף לא מעט על רִתְחתי; כי הנה תר הייתי בלהוט (בל־נא אומר מאיזה טעם מביש) אחר הצעירה. העליזה, היפה, היא רעיַת די־ברוליו הבא־בימים ועובר־בָּטל. בפחזות־אמונים יתֵרה גלתה לי לפני כן את סוד התלבושת אשר תהיה לה, ועתה כצוד עיני את מראֶהָ, חש הייתי לקראתה. ברגע הזה הרגשתי והנה יד קלה שוּמָה על כתפי, באזני אותו לחש מאוֹרָר, כבוש, זכור לָעַד.
הלום־עֶברה כליל, נפניתי מיד אל האיש אשר ככה עכבני, ואתפוס בו בצוארונו בכוח. לגופו היתה, כאשר צָפיתי, תלבושת דומה תכלית־דמיון לשלי; אדרת ספרדית של קטיפה כחולה היתה עליו, ולמתניו חגור אזור שָׁנִי אשר סיף תלוי בו. את פניו הליט תומָם מסוה משי שחור.
״בן־בליעל!" כה אמרתי, בקול נחר מחֵמה, וכל הברה אשר אהגה תהי כתוספת שמן על עֶברתי, ״בן־בליעל! רמאי! נבל ארור! לא תהיה – לא תהיה שומר צעדי עד־מות! בוא־אחרי, ואם לא ודקרתיך במקום עמדך!״ – ואני נטיתי ללכת מטרקלין־הנשף אל חדר מבוא קטן בסמוך – ואותו גררתי באין התנגדות בלֶכתי.
עם כניסתי, הדפתיו בחרי־אף מלפני. כושל נחבט בכותל, ואנוכי סגרתי את הדלת בקללה ואצוֵהו לשלוף. הוא הסס אך כבת־רגע; אחר, באנחת מה, שלף דומם, ויערוך להתגונן.
אכן קָצְרה התגרה. שטוף הייתי כולי רוח־עֲברות למיניה. ובזרועי האחת כמו נאצר און המון־אדם ועזוזו. בתוך שניות מספר דחקתיו בהכרע־כוח אל קרשי הכותל, וככה, מדביר וגבור, תקעתי חרבי באכזריות־רצח חזור וחזור, בחזהו.
ברגע ההוא נסה איש בבריח הדלת. חשתי להקדים אורח לא־קרוא, ואחר שַׁבְתי מיד אל יריבי הגווע. אולם אֵי לשון־אנוש אשר תוכל לתאור די־ספק אותו תמהון. אותה בעתה אשר קפצו עלי נוכח החזיון אשר נגלה אז לעין? בת־הרגע אשר השעיתי עיני די היה בה לחולל תמורה ממשית, כפי הנראה, במערכי קצה החדר. רְאי גדול, – ככה נראה לי זה תחלה במבוכתי – נצב עתה במקום אשר לא נחזה בו קוֹדֶם כל ראי; וכגשתי אליו, באימה אין־מָשְׁלה. קרבה לעומתי, בהלוך רפה ומתנודד, דמותי אני, אולם חִוֶרת ומלוחלחה־בדם כולה.
כך נראה הדבר, אומר אני, אך לא כן היה. יריבי היה זה – וילסון היה זה אשר עמד אז נכחי בחבלי התפוגגו. מסוֵהו ואדרתו מוטלים היו באשר השליכם שם, על הרצפה. לא היה חוט בכל כסותו – לא קו בכל שרטוטי־פניו המיוחדים והאֳפִיים אשר אינו זֵהה אף תכלית־הזהות עם שלי!
וילסון היה זה: אפס הוא לא יסף עוד לדבר בלחש, ואני יכולתי לדמות בנפשי כי אני עצמי הדובר כאשר אמר:
״נִצחתָ, ואני נכנע. אף על פי כן, מעתה והלאה מת הנך גם אתה – מתים עליך העולם. השמים, והתקוה! בי היה לך קיום – ועתה כי מַתִּי, רְאֵה בצלם הזה, אשר הוא צלמך, עד מה הפלאת רְצוֹח את עצמך".
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.