א. ספר מתיבות    🔗

ספר אנונימי מתקופת הגאונים הוא ספר מתיבות. ספר זה לא הגיע לידינו במקורו והיה ידוע רק על פי הציטאטים שהובאו באחדים מספרי הראשונים. וביחוד בספר העיטור לר' יצחק בר' אבא מארי ממרשיליא, בן המאה הי“ב, המביאו קרוב לששים פעם, וגם בספרו מאה שערים על הרי”ף הוא מביאו עשר פעמים. הוא מכנה אותו “מתיבות” או “מתיבתא” ואת מחברו “בעל מתיבות” או “בעל מתיבתא”. היתה ידועה לו גם מהדורה קדומה מספר זה, שהוא קורא לה פעם “מתיבות הישן” ופעם “מתיבות עתיקתא”. כרך מספר מתיבות לסדר נשים היה עוד במציאות באמצע המאה הט“ו, אולם מאז נעלמו עקבות ספר זה, ולא היה לנו מושג נכון ממנו עד אשר חשבו כדעת הרכבי, שמוצאו מספרי הארכיון של הישיבות וכיוצ”ב, ולפי דעת גינצברג ב“גאוניקה” היה ספר מתיבות קובץ של תשובות הגאונים שסודר בקירואן.

והנה עלה בידי הד"ר מ. מ. לוין לגלות כמה דפים מספר זה, שהיו מפוזרים בספריות שונות באוכספורד, קמברידג' וניו־יורק, ואף אני מצאתי באוסף מוצרי בקהיר קטע בן שני דפים מספר מתיבות¹. שבספר העיטור ובשאר ספרים וסידרם בסדר התלמוד עם מבוא והערות בספרו “מתיבות” (ירושלים תרצ"ד).

בפר מתיבות היה ספר הלכות המסודר כסדר מסכתות התלמוד, כעין ספר הלכות גדולות או ספר הלכות הרי“ף. משתמש הוא הרבה בירושלמי, והוא מביא את הירושלמי בציון “גירסת ירושלמי”. ציון זה יכול לשמש סימן היכר לזיהוי קטעי ספר המתיבות בכל מקום שהם. העיטור רגיל להביא “ירושלמי לבעל מתיבות”. פעמים מביא בעל מתיבות את דברי הירושלמי בסתם, בלא כל ציון, והוא משמש אצלו כעין פירוש לדברי הבבלי. מצד אחר השתמש גם בספר הלכות פסוקות והלכות גדולות וגם בתשובות הגאונים. מכאן בא מארכס לכלל החלטה שנתחבר בארץ ישראל על ידי אחד מחכמי בבל. אמנם ההשתמשות בתלמוד הירושלמי עדיין אינה מוכיחה שנתחבר בא”י. שי“ר שיער שנתחבר בבבל ע”י רה"ג, ואולם זוהי השערה דחויה.

הקראי ישועה בן יהודה, שחי בירושלים במאה הי"א, מביא פעמיים בספרו מקורות (עמ' 149 ועמ' 150): “וכבר ראיתי למקצת חכמי הרבנים מי קצר שני התלמודים של ארץ ישראל ושל שנער”. לדעת מארכס רומז הוא לספר המתיבות, שבאמת לפי תכונתו הנהו קיצור שני התלמודים. בדבר צמצום זמנו הנה הגאון האחרון הנזכר בו הוא רב מתתיהו (ד“א תר”כ־תרכ"ט), אבל אין מכאן ראיה שנתחבר בימי גאון זה, במחצית השניה של המאה התשיעית, שהרי אפשר שאילו היה הספר בשלימותו היינו מוצאים בו זכר גאונים שחיו אחרי רב מתתיהו. בכל אופן אין לאחר את הספר מסוף המאה העשירית.

לוין במבואו לספר מתיבות משתדל להוכיח שמחברו היה בן ישיבת סורא. לדעתו, הורגש בסורא יותר הצורך בחבור ספרי הלכות ובה נולד “הרעיון לחבר ספר הלכה כולל משני התלמודים… לאחד את הירושלמי עם הבבלי”, שהרי סורא הושפעה ביותר מא"י. והוא רואה בזה “רעיון של מהפכה גדולה בישיבות בבל”. הוא מוכיח, שיש להבדיל בין ספר מתיבות הישן, “מתיבתא עתיקתא” ובין ספר מתיבות החדש. בעל מתיבתא עתיקתא הוא, לדעתו, בנו של רב שר שלום גאון סורא (853־848). והוא מסתמך בזה על הפיסקא הידועה: “וזוהי הוראת רבינו ואבינו ראש ישיבת גאון יעקב שער ישיבה של ימין והורה תיקון שלא יהיה הבעל יכול לבטל גט לאשתו”, ותקנה זו מוצא לוין רק בתשובה אחת מיוחסת לרב שר שלום, אולם בבקרתי על ספר מתיבות² הוכחתי שיש כאן אי הבנה.

ספר מתיבות היה מונח לפני הרי“ף ואין ספק שהרי”ף השתמש בו והושפע הרבה מפסקיו.

 

ב. ספר חפץ    🔗

רבים מן הראשונים שחיו במאה הי“ב והי”ג מביאים דברי הלכה בשם ספר חפץ: “מצאתי בספר חפץ”; “וכן נמצא בספר חפץ”; " בספר חפץ כתוב“; “ובספר גאונים הנקרא ספר חפץ”. מי הוא מחברו של ספר זה בשמו המשונה? קצת מן הראשונים מיחסים לרב חננאל. עי”ר בתולדות ר“ח, מוכיח שזה לא יתכן. הוא מראה על כמה פסקים המובאים בשם ספר חפץ, והם מתנגדים לדעת ר”ח. וכן יש כמה ראשונים המביאים את ס“ח ור”ח זה בצד זה, כגון פסק ר“ח וס”ח. הוא בא על כן לידי פשרה: אמנם ר“ח חיבר את הספר, אלא שתלמידיו לקטו מתשוה”ג והוסיפו עליו הוספות רבות, ונכנסו בו גם דברים מתנגדים לדעת ר“ח. מצד אחד כבר העיר אז צונץ את תשומת לב החוקרים על חכם אחד בשם רב חפץ, שתנחום ירושלמי בפירושו לס' שופטים, מזכיר את ספר המצוות שלו. אז בא פירסט לידי החלטה שספר חפץ הנזכר ע”י הראשונים אינו אלא ס' המצוות של רב חפץ. ורייפמן (הובא ע“י שי”ר) העיר שר“ח=רב חפץ, נתחלף בר”ח = רב חננאל, שהיה יותר מפורסם מרב חפץ. השערה זו נתקבלה על דעת החכמים, אבל בלי ראיות מבוססות.

נתעוררה שאלה על דבר מקומו של רב חפץ. צונץ שיער שמקומו היה קירואן, ואילו לדעת פירסט היה רב חפץ חכם בבלי. לשתי ההשערות לא היו ראיות מספיקות. רוב החוקרים נמשכו אחרי צונץ. שי“ר סותר דברי צונץ ומחליט שרב חפץ היה בן א”י וישב בירושלים. ואילו פוזננסקי סבור שרב חפץ היה בן ספרד, כי החכמים הקדומים המביאים את רב חפץ היו ספרדים, אבל אין מכאן ראיה כלל.

והנה פירסם החכם ב“צ הלפר שריד גדול מספר המצוות של רב חפץ והקדיש לו מחקר חשוב. מצד אחד נתברר באופן מוחלט מקום מולדתו של רב חפץ בעל ספר המצוות, שכן מצא הלפר במכתב אחד של הגניזה הכתוב בידי סהלאן בר' אברהם, שחי בפוסטאט בתחילת המאה הי”א, את הדברים הללו: “כי אותן העשרים זהובין שקניתי בהם כתב המצות מרב חפץ אלוף בן יצליח האשורי ממנו לקחתים”. הרי ברור, שרב חפץ היה בן מוסול, שנקראה בפי הסופרים העברים אשור על שעמדה סמוך לנינוה בירת אשור.

והנה בשריד מספר המצוות לרב חפץ, המקיף חלק הגון מן הספר, אין אנו מוצאים אף ציטאטה אחת מכל הציטאטות הרבות שהביאו הקדמונים בשם ספר חפץ, דבר המעורר פקפוקים חמורים על זהותו של ספר חפץ המובא אצל הראשונים עם ספר המצוות לרב חפץ. עכ“ז סובר הלפר, שאין עוד להוכיח מזה כי יש לנו עסק עם שני ספרים שונים: ספר המצוות לחוד וספר חפץ לחוד. הוא מסב תשומת לב לציטאטים בשם ספר “החפץ” באו”ז לב"ק, שהובאו בהן תשובות רב נטרונאי ורב פלטוי ומביע השערה שהיו שני ספרים: אחד נקרא ספר חפץ, הוא הוא ספר המצוות של רב חפץ, והשני נקרא ספר “החפץ”, המביא גם דברי גאונים, ורק מחברים מאוחרים החליפו את ספר המצוות של רב חפץ — בספר “החפץ”.

ברם, ר“ל גינצברג ב”גאוניקה" הטיל שוב ספק בהשערתו של פירסט, שספר חפץ המובא על ידי הקדמונים הוא הוא ספר המצוות של חפץ בן יצליח. ספר המצוות היה כתוב ערבית ואת ספר חפץ מרבים להביא חכמי צרפת ואשכנז, שלא הבינו ערבית, והספרות היהודית־ערבית כמעט שלא הגיעה אליהם. מצד אחר מרבים חכמי ספרד להביא את ספר המצוות ולא את ספר חפץ. השוואה בין השיורים שנשארו מספר המצוות ובין אלה המובאים בשם ספר חפץ מראה שהם שני ספרים השונים זה מזה ברוחם ובמהותם מן הקצה אל הקצה.

עוד נשאו ונתנו בספר חפץ אפטוביצר בתרביץ שנה ד‘, עמ’ 152־127, ולוין בהקדמתו לספר מתיבות (ירושלים תרצ"ד). אפטוביצר מזהה את ספר חפץ, כי "ספר מתיבות מתאים בבניינו ובסידורו ובתכונתו ובשיטתו התאמה גמורה לספר חפץ.

אולם ד"ר לוין, שאסף בספרו מתיבות את כל שרידי ספר מתיבות וכל הציטאטות מספר חפץ, בא לידי מסקנה, שלמרות הדמיון הרב בין שני הספרים הללו רב גם ההבדל ביניהם. הוא מחליט, שהמתיבות שימש דוגמא לספר חפץ. המתיבות קדם לחפץ. המתיבות נתחבר במאה התשיעית, ואילו ספר חפץ — במאה העשירית.

 

ג. ספר המצוות רב חפץ בן יצליח    🔗

רב חפץ בן יצליח האשורי הוא, עד כמה שידוע לנו עד עתה, הראשון (ואולי קדם לו ר"ש בן חפני) שחיבר ספר חוקים מקיף, הכולל את כל חוקי התורה, בין את הנוהגים בזמן הזה בין את אלה שאינם נוהגים. הוא נטה מדרכם של בעל הלכות פסוקות ובעל הלכות גדולות, וסידר את ספרו לא לפי סדר התלמוד אלא לפי סדר הגיוני ידוע. במבואו לספרו זה, שלא הגיע אלינו, ביקר לנכון את שיטתו של בעל הלכות גדולות במנין המצוות, ובירר את שיטתו הוא, המתנגדת לזו של בה“ג. את מבואו הוא מזכיר בפנים ספרו. את תרע”ג המצוות הוא מחלק לחלקים שונים. כל חלק נקרא בשם “ספר” או “שער”, כדרכם של בעלי התלמוד ויתר הקדמונים לפניו ואחריו, וכל שער נחלק שוב לחלקים יותר קטנים. אין אנו יכולים לדעת כמה שערים היו בספרו, אחרי שהגיע לידינו רק חלק קטן ממנו, אולם הוא מזכיר במקום אחד (120 את השער השלשים וששה. החלק שהגיע אלינו מתחיל באמצע הספר השלישי ומסיים באמצעיתו של החמישי. והוא מחזיק 63 עמודים, ובו מתבארים 50 מצוות. זהו, איפוא, בערך החלק הי“ב מן הספר כולו, שהחזיק לפי”ז כשמונה מאות עמודים. אם נוסיף ע"ז את מבואו הארוך, שבו ביאר את עיקרי שיטתו בחבור הספר ויצא לנו ספר המכיל קרוב לאלף עמודים.

את המצוות הוא מסדר קבוצות־קבוצות, לפי איזה סימן כללי המציין אותם. אין הוא מונה את המ“ע לחוד ואת הל”ת לחוד, כדרך של מוני המצוות. אבל בכל קבוצה וקבוצה הוא מחלק את מצוות עשה ממצוות ל“ת, מפרש מקודם את המ”ע ואח“כ — את הל”ת. מונה הוא, למשל, את המצוות הנהוגות בכל זמן ובכל מקום לחוד, ואת אלו שאינן נוהגות בזה“ז, או רק בא”י — לחוד, את החייבים כרת לחוד ומיתת ב"ד לחוד וכו'.

ספר המצוות של רב חפץ הוא בית האוצר של ההלכה, הפילולוגיה והפילוסופיה כפי מצבן בזמן המחבר, ולפיכך ערכו גדול מאד. בשתי המצוות הראשונות (עמ' 35־31) מדבר חפץ על מציאות השם ויחודו, וכאן מצא לו מקום לבאר את השקפותיו ואת שיטתו הפילוסופית, וכבר העיר ר“ד קויפמן, שרבינו בהיי ן' פקודה, בעל חובות הלבבות. הושפע בהוכחותיו על מציאות הבורא — מרב חפץ, שהוא מזכירו בהקדמת ספרו. מדבריו בענין זה, המובאים בפי' ס”י לר“י אלברצלוני (עמ' 56־55), נראה שהיה בקי בפילוסופיה של זמנו והיה אחד מטובי ההוגים שבדורו. בכל מצוה הוא נותן את תמצית החוק כפי המפורש בתורה, ואח”כ הוא מביא את פרטי הסתעפותה של ההלכה במשנה ובתלמוד. הוא היה בקי בכל חדרי תורה: בבלי וירושלמי, תוספתא, מכילתות (גם מכילתא דרשב"י) וספרא וכו‘. אם הוא מביא משנה או ברייתא שיש להתקשות בפירושן הוא מוסיף באור למלים הקשות ולמושגים הבאים בה. לפירושיו אלה יש ערך פילולוגי חשוב, והמה מובאים בכבוד רב ע“י ראשוני המדקדקים והפרשנים כר”י ן’ ג’נאח, ן' בלעם, ר“ש פרחון ואחרים. ואף הרמב”ם השתמש בפירוש המשנה שלו במדה הגונה בפירושי רב חפץ. ובאחת מתשובותיו (סי' קס, עי' גם סי' קמב) כותב הרמבם עצמו שנמשך הרבה אחרי פירושי רב חפץ, וע“כ גם קבל לפעמים את שגיאותיו ורק אח”כ חזר וברר הכל מחדש.

 

ד. ספר המקצועות    🔗

ספר המקצועות הוא אחת החידות בספרותנו, ובנוגע אליו “המבוכה רבה מאד”. עסקו בו חוקרים ראשונים ואחרונים, משי“ר עד ר”א אפטוביצר ז“ל³ ועדיין לא הגענו לפתרון ודאי. רבו הספקות בנוגע למחברו ומקום חבורו, וכן בנוגע לתכניתו וסדורו הפנימי. שי”ר, שהחומר שהיה לפניו מספר זה היה עדיין מועט ביותר, סבר, שספר חפץ וספר המקצועות אינם אלא ספר אחד. ספר זה היה מחולק לפי דעתו לשני חלקים: אותו חלק המדבר מדיני ממונות נקרא בשם מקצועות על פי לשון המשנה (סוף בבא בתרא): “הרוצה שיחכים יעסוק בדיני ממונות שאין לך מקצוע בתורה גדול מהן”, והדברים המובאים בשמו בענינים אחרים הם מספר חפץ, “שכלל הספר היה נקרא בשם חפץ להיותו מדבר מכל חפצי האדם… וחלק הפרטי ממנו הכולל דיני ממונות היה נקרא בשם “מקצועות”. אין כיום צורך להאריך בסתירת דעה זו. ספר חפץ וספר המקצועות הם שני ספרים נפרדים ונתחברו ע”י מחברים שונים, אם כי יש דמיון רב ביניהם מצד תכונתם וסדורם. וספר המקצועות אינו עוסק בדיני ממונות בלבד, כי אם בכל דיני התורה, לפחות אלה הנוהגים בזמן הזה. אפשר אולי לומר שמפני זה נקרא “המקצועות” בלשון רבים.

נראה, שפירוש שם הספר “מקצועות” הוא ספר הפסקים. הפעל “קצע” דומה “לקטע”, “קצב”, פסק", והן יש לנו הלכות פסוקות קצובות וקטועות, וכן גם יתכנו הלכות קצועות או מקוצעות.

ספר המקצועות היה גדול בהיקפו וכמותו, והקיף את כל ההלכות בסדרי מועד, נשים ונזיקין, בתוספת ברכות ונדה. היה זה ילקוט גדול לספרות הגאונים, שאין ערוך לערכו, וחבל על דאבדין. אם נדון לפי השרידים שבידינו הרי שאין אנו מוצאים בו שקלא וטריא מן המחבר עצמו ואין הוא מתבלט בו כל עיקר. כל מה שיש ממנו לפנינו אלה הם דברי השאילתות, הלכות גדולות, תשובות הגאונים ושאר מקורות ראשונים. גם פירושיו למלים תלמודיות לקוחים, כנראה, מפירושי הגאונים. את הכרעתו לפסק הלכה יש להסיק על הרוב רק ממה שהביא וממה שהשמיט.

“אין להוציא דבר ברור על דבר סדורו… כי פעם מצאנו אותו מסודר על פי סדר המסכתות ופעם על פי הלכות”, כך כותב פוזננסקי⁴. אולם נראה שהיה מסודר על פי סדר המסכתות והפרקים, ויחד עם זה היתה גם כתובת מיוחדת על כל הלכה והלכה מן ההלכות השונות, דוגמת מה שאנו מוצאים בס' הלכות גדולות. במסכת יבמות, למשל, באו הלכות יבום וחליצה, הלכות גרים, הלכות מיאון, ועוד, ובמס' גיטין באו גם הלכות עבדים. המביאים את דבריו יכלו, איפוא לציין מקורם גם לפי המסכת והפרק וגם לפי ההלכות.

שאלה חמורה היא שאלת מחברו ומקום חיבורו. כמה מחכמי אשכנז הראשונים המביאים אותו מיחסים אותו לרבינו חננאל, החכם הקירואני המפורסם. אולם כבר הראו צונץ, ווייס, פוזננסקי ומארכס על זה שבמקום אחד מביא ספר המקצועות דברים בשם רבינו חננאל. גם אחרי זה סובר ווייס שספר המקצועות הוא “מיסודו של ר”ח" וזוהי רק “הערה מתלמידיו”. והנה כבר עמד שי“ר על שתי סתירות בין פסקי ר”ח ובין ספר המקצועות. שי“ר רוצה לתרץ את הסתירות בזה “שר”ח בעצמו חזר במקום אחד ממה שכתב במקום אחר”. אחר כך שינה שי“ר את דעתו ויחס את ס' המקצועות לרב חפץ, והראשונים יחסוהו לרב חננאל כי ר”ח בר“ח (=רב חפץ) נתחלף להם, כדעת רייפמן, וממילא סרה התמיה על הסתירות שבין פסקי רב חננאל ופסקי ספר המקצועות. ווייס מוצא בזה “ראיה חדשה למה שאמרנו כי ספר המקצועות הוא קובץ תשובות ופסקים של קדמונים ומיסודו של ר”ח, אבל אינו בהכרח שיסכים עם כולם ועל כן אפשר שיחלוק לפעמים על מה שכתוב במקצועות”.

את ספר המקצועות מביאים רק חכמי אשכנז מן המאה הי“ב והי”ג. ואילו נתחבר ע“י ר”ח הלא היו מביאים אותו גם חכמי ספרד הראשונים המביאים את פירושי ר“ח, כמו הרי”ף, ר"י ברצלוני ועוד. חבוריו ופירושיו של רב חננאל ודאי שהגיעו לספרד לפני שהגיעו לצרפת ואשכנז.

עובדא זו, שס' המקצועות מובא רק ע"י חכמי אשכנז, מעוררת את השאלה: שמא נתחבר באשכנז? פוזננסקי (אנשי קירואן) נוטה באמת לדעה שנסדר באשכנז ומוצא לה סיוע גם בשמו של הספר “כי רק שם (וגם בצרפת) מצאנו כנויים דומים כאלו לתאר בהם ספרי הלכה, כמו: ספר הפרדס, ספר האורה, ספר הישר, ספר העיטור, ספר האשכול, ספר התרומה, ספר החכמה ועוד”. אמנם זהו סיוע שאין בו ממש, כי גם בספרד השתמשו בשמות כאלה, כמו ספר הנר, ספר התרומות, ספר המאורות, ועוד.

מקורותיו ברובם הגדול והמכריע הם בבליים. תשובות הגאונים וספר הלכות גדולות ממלאים כמעט את כל הספר. מספר ה“ג העתיק כנראה הלכות רבות ומילא בהן עמודים שלמים. משתמש הוא בשתי המהדורות של ה”ג. פעמים הוא מכניס לתוך דברי בה"ג פיסקא מן השאילתות הנוגעת לענין. כן השתמש גם בספר הלכות פסוקות.

ספר המקצועות היה מלא וגדוש בתשובות הגאונים. באותו המעט שלפנינו שאינו אלא חלק קטנטן מן הספר, ישנן כחמשים תשובות, שבחלקן הובאו בשלימות ובחלקן נמסרו רק בתמציתן ההלכית וקצתן אינן ידועות לנו משום מקור אחר. המחבר חי בארץ בעלת קשרים הדוקים עם הישיבות הבבליות או שהגיעו לידו קבצים מתשובות הגאונים. בעל ס' המקצועות הוא, כמדומה, הראשון שהשתמש בברייתא דנדה. כן הוא מביא פעמים בודדות את פרקי דר' אליעזר ואת ירושלמי.

החכמים המביאים אותו: ראב“ן, ר' ברוך ב”ר יצחק, ר' אפרים מבונא, ראבי“ה. ר' דוד ב”ר שאלתיאל, ר' אלעזר ב“ר יהודה, ספר האסופות, ר' מאיר ב”ר שמחה, ר' יצחק ב“ר משה, ר' יצחק ב”ר חיים אור זרוע, מהר“ם מרוטנברג, ר' מרדכי ב”ר הלל, ועוד כמה מחברים. האחרונים שראו את הספר במקורו הם בני דורו של מהר“ם מרוטנברג, ותלמידו, המרדכי, עוד השתמש בו מכלי ראשון. אולם שני תלמידיו האחרים, הרא”ש ובעל הגהות מיימוניות, כבר לא ראוהו. את כל ההבאות מספר זה, כמו כן קטעים אחדים שמצאתי בין קטעי הגניזה הקהירית שנתגלגלו ללנינגרד ולקמברידג', כינסתי יחד ב“ספר המקצועות”⁵.

 

ה. שמושא רבא    🔗

הגיע אלינו עוד ס' קטן אחד על הל' תפלין ונקרא בשם שמושא רבא (נדפס ברא“ש בסוף מס' מנחות בהל' קטנות שלקחו מספרו של ר”י ברצלוני וציטאטים ממנו הובאו בספרי קדמונים, כגון מחזור ויטרי, אשכול, שבלי הלקט ועיטור). מה שמענין ביחוד הוא זה שהובאו בו מאמרים מחכמי התלמוד שאינם לפנינו בתלמוד כל עיקר, ומהם גם שסותרים דבריו. ביחוד הוא מרבה להביא דברים בשם רבא. ואפשר אולי שמפני זה גם נקרא שמושא רבא = שמושא דרבא. רבא זה אפשר גם שאינו רבא בר יוסף שבתלמוד, אלא אחד החכמים שבתקופת הגאונים, או רבא תלמוד רב יהודאי. בכל אופן הרי החבור הזה קדמון, כמו שנראה מתכנו וסגנונו, ואם נקבל שדברים המובאים בו הם דברי אמוראים ממש, הרי יוצא שמוצאו מזמן שהמסורת התלמודית בישיבת בבל היתה חיה וקיימה.

ונעתיק כאן את דברי ר"י ברצלוני בהערכת הספר הזה (דבריו הובאו ע“י הרא”ש, הלכות תפילין):

“ואנו תמיהנו טובא על שמושא רבא דכתבי הכא, מיהו כתבינן ליה הכא כדאשכחנא יתיה בנוסחאות עתיקי אע”פ שיש בו קצת הוראות נכונות ומינייהו טעות ומינייהו אין הלשון שלו מכוון כלל שיש בו טעיות הרבה לע“ד בלשון ולא ידעי אי אסדרו יתיה רבוותא קמאי או אפשר דאסדר יתיה חד מן תלמידוי דרבוואתא קמאי על שמם ולא דקדקו בלשונם וטעו במקצת הוראותיו, או אולי הני לישני דלא דייקי טעות סופר הן, כגון מקומות שיש בהן הרבה דתנן על שאמר בגמרא כגון… דתנן רצועות שחורות הלל”מ ומימרא היא בפרק הקומץ אמ' ר' יצחק רצועות וכו‘. וכן נמי בתחלתו: אמר רבא האי מאן דבעי למיעבד תפילין מייתי אעא טובה וכו’ והאי מימרא לא אשכחן בשם רבא בכולי גמרא… ואפשר דבעי למהוי האי אמר רבא כגון רבא דיליה, כלומר על שם הרב שלמדו האי שמושא ולא על שם רבא שהוזכר בתלמוד".

פירוש השם “שמושא”, ספר הלכות ופסקים, ראה מרגליות, הלכות קצובות, עמ' 110.

 

ו. ספר בשר על גבי גחלים    🔗

הספר נקרא כך, כנראה, על שם שהתחיל לפי ההשערה בהלכות בישולי עכו“ם: תניא מניח ישראל בשר על גבי גחלים וכו' (ע"ז לח, א). אמנם בלקוטי מהרי”ל הוא מזכיר “ספר חד נקרא ספר בעג”ג מפני שמה שכתוב בו יש בו תברא וטעם כבשר הנצלה ע“ג גחלים”. הוא מוסיף: “ואינו מצוי בינינו כי בעו”ה נעלם ממנו“. הרי שנעלם כבר בימים הראשונים. מביאים אותו רק חכמי צרפת ואשכנז. הראשון המביא אותו הוא רש”י בתחצו“ל סי' פב וגם בס' האורה I עמ' 170 וב־II עמ' 207, ומכאן שהוא קדמון, מסוף תקופת הגאונים. מרבים להביאו גם באו”ז ובמרדכי. רוב הציטאטים המובאים ממנו באור זרוע ובמרדכי הן תשובות הגאונים ולפעמים די ארוכות. ספר זה היה, איפוא, קובץ של תשובות הגאונים. במקום אחר הוא מביא פסק דין “מתשובות ראשי ישיבות בבל וירושלם” ועל סמך זה מחליט גינצברג שנתחבר בצרפת, במקום שבו עמדו בקשר ישר עם ישיבות ארץ ישראל, כידוע. סעד לדבר גם מה שרש"י מביאו.

מי הוא מחברו? מהרי“ל בלקוטיו מוסיף: “והוא זה שהביא בפוסקים חבור רב ביבי”. ואמנם במרדכי הגדול הובאו דברים מ”חבור רב ביבי גאון ס' בעג“ג”. גאון בשם כזה ידוע לנו רק אחד, הוא רב ביבי הלוי גאון סורא בשנות 792־781. אבל ברור שהוא אינו מחברו של ספר זה. באו בו תשובות גאונים רבים שחיו זמן רב אחרי הגאון רב ביבי, כגון רב נטרונאי ורב נחשון. ואולם שם זה הוא בבלי ללא ספק. ואם חבור רב ביבי וספר בשר על גבי גחלים הם דבר אחד — נראה שנתחבר בבבל.

בקטעים מספר זה שנתפרסמו ע"י זולצבאך נמצאים גם שרידים מספר המעשים וגאוני ארץ ישראל⁶.