אבידה גדולה לעסקנות הצבורית, ובפרט לתנועת הבונים החפשים בארץ, אבדה עם מותו של יצחק ילין.

אדם יקר, בן תרבות, עסקן מסור ונאמן, אשר הקדיש את מיטב שנות חייו לחברה ולצבור. בתרפ"ד פתח בית־מרקחת בתל־אביב, ומאז ועד יומו האחרון עסק במקצוע זה. נחשב בין הרוקחים הטובים והמומחים, ורכש לו שם נאה בחוגי הרופאים והרוקחים.

למעלה משתי עשרות שנים היינו רגילים להפגש אתו בעבודה מועילה ופוריה. תמיד ער, חי, תוסס, זריז, מסור לכל דבר טוב ומועיל, שוקד על התורה והעבודה ומקדיש את מיטב זמנו, מרצו וכשרונו לחברה ולצבור.

לא זקן ושבע־ימים היה, כי רק לשנת החמשים הגיע, ובעצם ימי עמידתו במערכה השיב רוחו למקור־מחצבתה.

נולד בתרנ"ז בירושלים, דור רביעי להורים מילידי הארץ. בילדותו נתיתם מאביו. למד בתלמוד־תורה ובישיבה בירושלים, עד הגיעו לגיל בר־מצוה.

בגיל 14 עבר לבירות, בירת הלבנון, ושם נתקבל כתלמיד בקולג' האמריקאי. כשרונותיו הטובים ושקדנותו עוררו תשומת־לב, והוא נחשב בין התלמידים המוכשרים והמתקדמים בלמודים. לאחר גמרו את תורת הרוקחות בהצטיינות, המשיך ללמוד כימיה והוסמך לרוקח כימאי אנאליטי. בנוסף על כך, השתלם יפה גם בלשון הצרפתית ונבחן בבחינת־גמר בקולג' הצרפתי בבירות. מלבד הלמודים השתתף באופן פעיל בהפצת התרבות העברית והרעיון הציוני בחוגי המתלמדים העבריים ואגודת הסטודנטים הציוניים. בגמר חוק־למודיו חזר הבירות לארץ, והחל לעסוק במקצוע הרוקחות.

בתרצ"ד נשא אשה מבנות ירושלים – את בת דודו למשפחת טרכטנברג. מאשת נעוריו זו נולדו לו ארבעה ילדים וילדה אחת.

בפברואר 1926 הצטרף יצחק ילין לתנועת הבונים החפשים, והיה חבר בלשכת “ברקאי”. במשך עשרים ושתים שנה ויותר עמד במערכת העבודה של מיסדר זה, מילא כמה תפקידים חשובים בועד הפקידים, ובשנת 1940 נבחר כנשיא הלשכה, שהיתה אז בחסות “המזרח הגדול” של צרפת, ו“ישב על כסא שלמה המלך” שנתים (1940־1941). בינואר 1942 עברה לשכת “ברקאי” לחסות הלשכה הלאומית הגדולה של הבונים החפשים בארץ־ישראל, וכיהן כנשיא לשכת “ברקאי” עוד שנתים (1942־1943).

יצחק ילין הכריע הרבה בהעברת העבודה של הלשכה מצרפתית לעברית, עוד בהיותה בחסות המזרח הגדול של צרפת. הוא עזר לנשיא שקדם לו, ד"ר חיים הררי, בתרגום הלכות הטקסים וספרי העבודה בכל שלש הדרגות מצרפתית לעברית. כן תירגם את “החובות הקדומים” ואת “חוקת אנדרסון” ואת החוקה של המזרח הגדול בצרפת. הוא גם יסד את ספרית “ברקאי” וקופת־אחים על שם חיים הררי. עם זה היה חבר המערכת של “הבונה החופשי” שעורכו היה ח. הררי, ופירסם בו הרבה מאמרים מקוריים ותרגומים, חיבר את התקנון הפנימי של הלשכה ועוד. גם בלשכה הגדולה של הבונים החפשים בארץ־ישראל מילא כמה תפקידים חשובים, היה חבר ועדת החוקה החדשה ומתרגמה לעברית, ובזמן האחרון שימש כהן גדול של הלשכה הגדולה. ילין הפיץ את ידיעת האמנות המלכותית ותורתה על־ידי שעורים בבנאות החפשית. בארבע שנות נשיאותו, עלתה לשכת “ברקאי” לרמה גבוהה של תרבות וידיעת הבנאות החפשית.

בשנות 1944־1946 היה עורך “הבונה החפשי”. מאמריו היו מלאים תוכן מעניין והצטיינו בסגנונם הספרותי. פירסם גם כמה שירים, שהעידו על נפש פיוטית ועל המית לב. ראוי להביא קטע אופייני מאחד ממאמריו (“המחקר במאסוניות”), המעיד על השקפתו והלך־רוחו על התנועה המאסונית: “מקור הבנאות החפשית הוא בנפש האדם. הכמיהה אל האין־סוף והשאיפה להשתכלל בשביל להיות ראוי להתקרב אליו. רק במובן זה היא עתיקה, עולמית וכללית. רק במובן זה ראשיתה מימי היות האדם על האדמה, מצויה היא בכל מקום שבו בני אדם מצויים, ותהיה כל זמן שלא יסופו בני אדם מעל האדמה. בזמנים שונים ובמקומות שונים לבשה כמיהה זו צורות שונות, שהתקיימו זו בצד זו ולאו דווקא זו מתוך זו. בזמן האחרון לבשה את הצורה, שאנחנו מכירים אותה בשם הבנאות החפשית. השם הוא רק מקרה. במקרה תלתה את עצמה באגודה מקצועית, שכבר היתה קיימת ולקחה את כליה לסמליה. היעלה על הדעת, שאלמלא לא היתה אגודה זו קיימת לא היתה לנו עכשיו בנאות חפשית?…” עשרות מאמרים פירסם בתוכן דומה.

בתרצ"ה נכנס כחבר ללשכת בני־ברית “שער ציון” בתל־אביב. אף במיסדר זה הראה ערנות גדולה ופעילות רבה. בשנת 1934 נבחר כנשיא הלשכה “שער ציון” ועמד בראשה שלש שנים. בשנותיו האחרונות היה חבר הועד הפועל של הלשכה הגדולה בארץ־ישראל, והנשיא הגדול היה תמיד סומך את ידיו עליו בהחשיבו את פעולותיו. בשנים האחרונות עמד י. ילין בראש אגודת הרוקחים הארצית, והיה הרוח החיה בהסתדרות המקצועית. הכל העריצו את גישתו הכנה לעבודה ציבורית.

צנוע ועניו היה בכל הליכותיו, ועל רוב מאמריו לא היה חותם של שמו המפורש, כי אם בראשי תיבות: “י.י.” או בלא חתימה. שנים רבות נפגשתי אתו בישיבות ובאסיפות של הבונים החפשים, “בני ברית”, וכו'. ותמיד ראיתי לפני אדם רציני, חושב מחשבות, תלמיד חכם, עסקן חרוץ ורב־פעלים, ישר ונאמן, פקח ונבון אוהב עמו וארצו, חובב ספר ואיש־חברה.

ילין ידע לנאום יפה, גם ידע להביע בעט את הגות לבו ואת שאיפותיו האידיאליות, והכל בסגנונו המלוטש והספרותי. הוא היה גם “אמן הגימטריאות”, ובכל מסיבה היה גורם קורת רוח למסוביו. הצטיין באופיו הטוב, והיה מוכן תמיד להגיש את עזרתו ואת הדרכתו לכל מי שפנה אליו, ומשום כך נתחבב על מיודעיו ומכריו.

יום לפני ערב ראש־השנה תש"ט נפגשנו במסיבה החגיגית, שנערכה בתל־אביב לכבוד המזכיר הראשי בלשכת הגליל של מיסדר “בני־ברית” בניו־יורק – האח ביסגייר. ילין שישב ראש, נאם עברית ואחר כך אנגלית.

ביום הכפורים תש“ט התפלל בבית הכנסת של “מושב זקנים” שברחוב אלנבי, לאחר ימים ספורים השתתף בישיבת הרוקחים, ובעצם הוכוחים הותקף התקפת־לב ובמצב קשה הובא לביתו ולמשפחתו. הוא שכב על ערש דוי כחמשה ימים ובערב שבת – י”ט תשרי תש"ט (22.10.1948) יצאה נשמתו בקדושה ובטהרה.

בלויתו לבית־העלמין בנחלת־יצחק נהרו אחרי מטתו רבים מחבריו ומוקיריו. תמיד נזכור את שירותו הגדול לבנאות החפשית ולכל שאיפותיו הנעלות.