א    🔗

משה שהם משתייך לבני העליה השניה. נולד בתרמ"ז (1887).

נתחנך במשפחת חסידים בבנדין (פולין), וב“ישיבה”. טעם גם מן ההשכלה. כדי להתפרנס מיגיע כפיו, למד את מלאכת הדפוס ונתמחה במקצוע זה.

בשנת 1905 יסד משה שטיינפלד (אז לא נקרא עדיין “שהם”) סניף של “פועלי־ציון” בעיר־מולדתו בנדין. בשנת 1908 עזב את עיר־מגוריו, והפליג לארץ־ישראל בלי הוריו.

ברצונו היה לעלות על חופה של יפו (“שער ציון”), אולם באותו יום לא הורדו הנוסעים בנמל יפו, והוא נאלץ לעלות על חופה של חיפה, שהיתה אז עיירה קטנה. בימים ההם לא היו עדיין בתי־דפוס בחיפה, ובן־עירו, שעבד אז בבית־דפוס גדול בבירות שבלבנון, הזמין את משה שטיינפלד לבוא לבירות. משה שהם עבד למעלה משנתים בבית־הדפוס “אמריקן פרס” בבירות. בשנת 1912 חזר ליפו, ופתח ברחוב בוסטרוס (כיום: תרשיש) בית־דפוס, שהיה השני לאחר הדפוס של אתין (כיום דפוס שושני בתל־אביב) ביפו.

ראשית פעולתו הצבורית נעוצה בארגון אגודה לספורט ולהתעמלות “מכבי”, והיה חבר פעיל יחד עם דוד תדהר, משה דנין, מאיר כספי ואחרים. קבוצת כדורגל, שהיתה אז בראשית התפתחותה, היתה קרובה מאד לשאיפותיו, והוא שימש בה יושב־ראש. בעת ובעונה אחת היה גם ראש קבוצת השחיינים בים הפתוח.

עם זה היה בין מייסדי העתון “אחדות” של “פועלי ציון”, וגם בין מייסדי דפוס “אחדות” בירושלים.

עם פרוץ מלחמת־העמים הראשונה – באבגוסט 1914 – החלה פרשת הגירושים של יהודי ארץ־ישראל, שהיו אז ברובם הגדול נתינים זרים. ומשה שטיינפלד כנתין רוסי, גורש אף הוא למצרים בדצמבר 1914, יחד עם אלפי גולים, בעיקר מיפו ותל־אביב. עם בואו לאלכסנדריה נכנס מיד לעבוד כשכיר־יום בבית־דפוס, ואחר כך נעשה שותף לדפוס של מר חיים ויזל ועבד שם עד סיום המלחמה. גם בהיותו במצרים לא הסתפק בעבודתו המקצועית גרידא, ויחד עם פרץ קורנפלד, יצחק קיפניס, יוסף ציקורל ואחרים אירגן את אגודת “המכבי”, שמרכזה היה אז בקהיר. באותו פרק זמן יסד את גדוד הצופים העברים במצרים, ועמד בראשו כמפקד במשך שנתיים.

עם כיבוש הארץ על־ידי צבאות בריטניה הדפיסה המיפקדה הראשית בבית־דפוסו את העתון העברי לארץ־ישראל – “חדשות מהארץ” בעריכתו של ברוך בינה. עם האפשרות הראשונה, חזר משה שטיינפלד לארץ, ושוב פתח בית־דפוס משלו. כעבור זמן קצר שינה לעברית את שם משפחתו, ומאז ועד היום נקרא “שהם”.

בראשית 1922 נבחר בשכונת “נוה־צדק” למועצת העיר הראשונה של תל־אביב והיה חברה כשלש שנים. הקדיש הרבה מזמנו וממרצו לליכוד כל בעלי התעשיה ועמד בראש ההתאחדות בשנת 1925.

גם בהתקרבו לשנת השבעים, עודנו מלא מרץ ויזמה, ער לכל פעולה צבורית ולוקח חלק פעיל בכמה מוסדות ומפעלים צבוריים.

ב    🔗

בהזדמנות זו רצוני להעלות בעיקר כמה מפעולותיו בשדה הבנאות החפשית, דבר שאינו ידוע לאלה שאינם נמנים על תנועה זו.

משה שהם התאזרח בבנאות החפשית וידוע למדי בכל לשכות הבונים החפשים. הצטרף לתנועה במארס 1927, כחבר בלשכת “פרינץ” שעבדה ביפו, והיתה תחת רשותה של הלשכה הלאומית הגדולה במצרים, והעבודה התנהלה בה בערבית. האח משה שהם היה יושב בישיבות הלשכה “פרינץ”, רואה את הטקסים בלי להבין את השפה הערבית, אשר בה בוצעו, והרגיש את עצמו (עם שאר האחים היהודים הרבים שהיו בלשכה) בודד בשורת האחים הערבים. ראוי לציין, כי באותם הימים לא היה חומר עדיין על הבנאות החפשית בעברית, ורק בשנת 1930 תירגם י. קרניאל והדפיס את “ספר העבודה” בעברית, המשמש מאז ועד היום חומר לעבודה לכל הלשכות העבריות הנמצאות תחת רשות הלשכה הלאוּמית הגדולה בארץ־ישראל.

בפרוץ מאורעות־הדמים של 1929, אשר התפשטו בערי ארץ־ישראל ומושבותיה, שותקה הלשכה “פרינץ”. באותו זמן נפתחו בתל־אביב, תחת רשות הלשכּה הלאומית הגדולה של מרים, שלש לשכות: “מוריה” (שעבדה בצרפתית), “חירם” (שעבדה בעברית) ו“היכל שלמה” (שעבדה בערבית). כשביקר משה שהם בשנת 1931 בלשכת “חירם”, ושמע בפעם הראשונה את תורת הבנאות החפשית בעברית, התרשם מאד מעבודת הלשכה הזאת והצטרף אליה. בשנת 1932 נבחר שהם כחבר ל“ועד הפקידים” של הלשכה ועמד בראש ועד הריעות, אשר ערכה מסיבות וטיולים לשם יצירת קשר חי של אחוה וידידות בין האחים. ולאחר כהונתו בכמה דרגות, כנהוג, נבחר בשנת 1935 לנשיא לשכת “חירם”.

הוא לא הסתפק בלשכת “חירם” בלבד, אלא היה מבקר בתמידות בישיבות יתר הלשכות האחיות, ועזר להן בשעת הצורך בעבודתן. במלאת לו חמשים שנה (בשנת 1937) נתקבל כאח־כבוד בלשכות “הכוכב” ו“מוריה”, אשר העריכו את התענינותו המתמדת בעבודתן.

משנוסדה הלשכה הגרמנית על אדמת נכר “מיפלמן־אומן” (במאי 1935), היה הנשיא משה שהם גם ממבקריה התמידיים של לשכה זו. בשנת 1936 נתכבד בתואר “חבר־כבוד” של לשכת “מיפלמן־אומן”. בשנת 1938 נבחר כאח־כבוד בלשכת “הר־ציון” במזרח ירושלים. מכל הלשכות קבל תעודות מיוחדות ומידליות לאות הוקרה על מסירותו ונאמנותו.

באפריל 1937 נבחר כנשיא של לשכת “הכוכב”, וכיהן בנשיאות כחמש שנים. בהנהלתו התפתחה הלשכה הרבה מבחינה תרבותית ומעשית, ומשכה אליה כוחות אינטלקטואליים רבים.

כשהצטרף ללשכת “מוריה” כאח־כבוד, היו נוהגים עדיין לשיר את מזמורי הפתיחה והנעילה בצרפתית, ובלשכת “היכל שלמה” שרו בערבית. שהם הנהיג שירה מסורתית בעברית, שנתקבלה בכל הלשכות העבריות הנמצאות תחת מרותה של הלשכה הגדולה בארץ־ישראל.

את החבה לשירה וזמרה ינק משה שהם עוד בילדותו בבית הוריו החסידים. ובבואו לארץ היה חבר במקהלת בית־הספר “שולמית” בתל־אביב. (בשנים 1912־1914 היתה בבית־הספר הזה מקהלה מעורבת של צעירים וצעירות בהנהלת המורה שליט, מקהלה זו היתה שרה בפרט את האורטוריות של הנדל השאובות מן התנ"ך ודברי ימי ישראל: “יהודה המכבי”, “יציאת מצרים”, “שלמה”, “שאול”, “אסתר”, “בריאת העולם” ועוד).

שהם הנהיג בעבודה הבנאית שורת קטעים מן האורטוריה “בריאת העולם”, (“בראשית… והשמים מספרים…”), וכן את הפסוקים כ“א־כ”ב מהושע ג', שנוהגים לאמרם בעת הנחת התפילין.

שירים אלה מושרים עד היום הזה בכל הלשכות בזמן פתיחת העבודה ונעילתה, בזמן קידושי האחים, בזמן העברתם מדרגה לדרגה, ובקידושי הנשיאים שרים את השיר “ואני ברב חסדך” ועוד. השירה בזמן העבודה והטקסים השונים במיסדר הבנאות החפשית, משרה אוירה רוחנית על האחים. ולזכותו של משה שהם יאמר, כי הרבה טרח ויגע, עד אשר עלה בידו להחדיר את השירים התנ"כיים בעברית לתוך הלשכות העבריות במזרח ארצנו.

כשנוסדה הלשכה הלאומית הגדולה בארץ־ישראל (בינואר 1933), היה משה שהם בין חבריה הראשונים, ומילא בה תפקידים שונים.

גם במיסדר “בני ברית” מקומו של שהם בין הותיקים. הוא נכנס ללשכת “שער ציון” בשנת 1921, ומאז נחשב בין חבריה הפעילים. בשנת 1921 כיהן כנשיא לשכת “שער ציון” בתל־אביב, ומאז מילא תפקידים חשובים בלשכת הגליל הגדולה שבארץ־ישראל.