כמעט שבע שנים עברו מיום שנדפס הכרך הראשון של ספר זה – שבע שנים של צרות ורדיפות על ישראל ברוב ארצות־פיזוריו, ובהן כמעט ארבע שנים של מהומות קשות בארץ־ישראל ויותר משנה של מלחמה עולמית, שפגעה ברוב־ מניין ורוב־בנייו של יהודי־אירופה פגיעה, שאין לה תקנה.

ואם בימים כאלה אני מֵעֵז להוציא את הכרך השני של “פילוסופים והוגי־דעות” למרות המצב היָרוּד של שוק־הספרים העברי, הרי אני עושה כך מפני שאני חושב, שבימים כאלה דוקה יש צורך גדול בדבר לעשות את חשבונו של עולמנו הפנימי, הדתי־התרבותי.

לפנינו הועמדה בכל חריפותה השאלה הקשה: מהי יהדות זו, שעליה הוֹרַגנו כל היום? ומהי “רוח־ישראל” זו, שנפשותיהן של אומות־העולם סולדות בה?– ועל שאלה קשה זו מנסה הספר להשיב בכל 16 ה״מסות והמחקרים" שלו.

כי לא רק במַסות על הנביאים ועל הרמב“ם, על שפיינוזה ועל שד״ל, על הֶרמאן כהן, על יעקב קלאצקין ועל הרב קוק באה התשובה על השאלה הקשה, אלא אף במאמרים על הדיאיסטים ועל קאנט, על שילֶר ועל גֵיטֶה, על וויקטור הו’גו ועל טולסטוי. הרי לא רק גדולי־ישראל אלא גם הפילוסופים והוגי־הדעות מבין הגויים מתחלקים ל״הֵילֶנים” ו״יהודים" –וכאן בחרתי לדון על ה״יהודים״ שבין גדולי־אומות־העולם, שהרי אפילו ב״בן הומירוס“, שגֵיטה שמו, מצאתי “סימני־יהדות”. דומה, שאין מחקרים מיוחדים על מהות־היהדות יכולים לברר אותה לקורא יותר מִשֶׁיבָררוָ לו “מסות ומחקרים” אלה ממילא, אף־על־פי שאינם עוסקים במהותה של היהדות בכוונה תחילה. ואם יש עוד בתוכנו בני־אדם, שמכירים ויודעים, שכדאי לסבול על תפיסת־עולם נעלה ומרוממת, שבזמן מן הזמנים תשים קץ לעושק ואכזריות, לגזל־משפט וגזל־ארצות, ותתקן עולם במלכות־שדי, – מקוה, אני, שיקראו גם את ט״ז ה״מסות והמחקרים” שבכרך שני זה.

כל המאמרים הללו נתחברו במשך זמן ארוך של יותר מארבעים שנה. שנים מהם (“הדיאיסטים ובקורת־המקרא” ו״פרידריך שילר ופילוסופית־השירה שלו") נתחברו בתור עבודות סֶמינריוניות עוד בשעה שהייתי סטודֶנט באוניברסיטה שבהיידֶלברג. שנים מהם (“שד״ל” ו״עיקרי־שיטתו של קאנט") נדפסו עוד לפני 40 שנה ו־37 שנים ב״השלח" (כרך ז׳) ו״לוח־אחיאסף" (לשנת תרס״ג) וחזרו ונדפסו בספרי “יהדות ואנושיות”, שאף שתי הוצאותיו (משנות תרס״ה ותר״ע) כלו מן השוק; ועל־כן מצאתי לנכון להדפיסם כאן מחדש. ואולם רוב המאמרים שבספר זה נדפסו בעשרים השנים האחרונות, והם מפוזרים ומפורדים בירחונים ובשבועונים שונים. וחושבני, שרק לאחר שיהיו מקובצים ומאוחדים בספר אחד יכיר הקורא את הרעיון האחיד, שהוא מקשר את כולם כחוט־השני: רעיון זה אפשר לבטא במשפט אחד: היהדות היא תפיסת־עולם מיוחדת לעצמה, שנושאת בקרבה את זרע־ההתקדמות בעולם, ועל־כן כדאי לחיות בה ולסבול עליה, ועל־כן לא תמות היא ולא ימות העם נושא דגלה לעולם.

ואולם זולת רעיון יסודי זה יש גם ערך עצמי למסות ולמחקרים שבשני הכרכים הללו. הם מרחיבים את אופק־ידיעותיו של הקורא העברי ומבררים כמה וכמה דברים שנויים במחלוקת מדעית וספרותית. יש להם, איפוא, גם ערך מדעי וספרותי לִכְשֶׁעַצְמָם.

המאמרים נתַּקנו כולם הן מצד תכנם והן מצד סיגנונם, ואף נשתנה הכְּתיב שלהם. ואולם מאמרים, שנתחברו במשך יותר מארבעים שנה, אי־אפשר שלא תהא בהם אי־התאמה ידועה בסיגנון ובכתיב ושלא יהיו בהם אפילו ניגודים וסתירות בפרטים שונים. בכלל־כך מקַוה, אני – יש בהם אחדות ידועה, מפני שרעיון אחד – הרעיון, שהטעמתי זה עתה – מצוי בכולם ומקשר את כולם. ובאמת רעיון זה גם מחבר ומשלב את הכרך השני של “פילוסופים והוגי־דעות” אל הכרך הראשון.

ותקותי חזקה, שהקורא ימצא בשני הכרכים הללו לא רק ידיעות מדעיות וספרותיות, אלא גם מקצת נחמה ועידוד בימים הטרופים הללו, שקשה כל־כך להיות בהם לכל אדם בעל־נפש ולכל יהודי הוגה־דעות.

ירושלים־תלפיות, ערב ראש־השנה, תש״א.