רקע
דוד סמילנסקי
איתמר בן אב"י


איתמר בן אבי ב.jpg

 

א    🔗

רבות שמעתי, בעודני בגולה, על הילד העברי הראשון, בנו הבכור של אליעזר בן-יהודה, בין השאר סיפרו מעשה שעד היום לא הצלחתי לברר אם היה זה אמנם מעשה־שהיה או אגדה בלבד: התינוק בן־ציון (אחר כך: איתמר) עקצו עקרב והתחיל צועק מרה ומתיפח מרוב כאב, ואם התינוק דבורה קראה לעזרה את אליעזר בעלה. אולם האב, שהיה שקוע אותה שעה בעבודתו בתוך ערימות ספרים ועתונים, לא חש לעזרת התינוק המתיפח כאילו לא שמע את קריאת אמו, כיון שהאם הצעירה לא שלטה עדיין כראוי בדבור העברי, ומרוב בהלה פלטה מפיה כמה מלים לא בעברית.

בן-יהודה דרש במפגיע מאשתו קודם־כל לדבר אך ורק עברית ושנית לדייק בלשון העברית. ואף במקרה זה חש לעזרת התינוק רק לאחר שהאם הסבירה לו את חפצה בעברית כהלכה. ספור־מעשה זה אופייני מאוד לאגדות שעיטרו את בן־יהודה מחיה הלשון העברית, ואת בנו, הילד העברי הראשון, שהיה מעין “ילד פלא” ובעברו ברחובות ירושלים היו מורים עליו באצבע.

הילד איתמר גודל וחונך בבית הוריו, שהיה “הבית העברי הראשון”, אשר שימש מופת ודוגמה לכל דור התחיה העברית.

הכרתיו, את איתמר בן-אב"י (ראשי תיבות: א’ליעזר ב’ן־י’הודה) עוד בשחר נעוריו. עלם צעיר ויפה-תואר, בעל קומה זקופה, שופע חייו ותנועה, עינים מביעות אומץ ותקיפות.

בהיותו כבן שלש-עשרה, שלח כבר ידו בעט וכתב שירים וספורים, וגם פירסם דבריו הראשונים בדפוס בעתוני המשפחה (הצבי, האור והשקפה), שיצאו לאור אז בירושלים. ועל כשרונותיו תעיד העובדה, שבהיותו בן שבע־עשרה, בתרס“ג, זכה בעד אחד מספוריו בציון ספרותי מטעם מערכת העתון היומי “הצופה”, שיצא בוורשה בעריכת הסופר א. לודויפול (בפרס זה זכה אז הסופר י. ד. ברקוביץ. שופטי הפרס היו: א. ל. לוינסקי, י. ל. פרץ וי. קלוזנר). את השכלתו הראשונה קיבל איתמר בבית הוריו בירושלים, ואחר כך למד בבית־המדרש למורים בפאריס. ובשנות 1904–1908 למד באוניברסיטה בברלין. גם בשבתו על ספסל־הלמודים בין כתלי האוניברסיטה, הקדיש הרבה מזמנו לכתיבה בעתונים. מפרק לפרק היה מפרסם את רשמיו מברלין, ששימשה אז מרכז תרבותי חשוב לרבים מצעירי ישראל. בבקרו בפעם הראשונה כעתונאי בקונגרס הציוני השביעי שנתקיים בבאזל בשנת 1905, נתרשם מאד משני המנהיגים הרצל1 ונורדאו, ואת רשמיו מישיבות הקונגרס רשם בשורות מאמרים ב”השקפה".

בימים ההם היה חותם על מאמריו בשמות שונים: בן־ציון בן־יהודה, ב. י., ב“צ בן-יהודה, בן אב”י החולם, בן־אב“י, ועוד. במשך הזמן קיצר את שמו, ובמקום בן־ציון בן-יהודה בן־אב”י, קרא את עצמו, “איתמר בן־אב”י".

מאמריו היו שופעים התלהבות והתפעלות, רחשי־לב וחזון לעתיד לבוא. סגנונו היה מקורי ומלא ניבים ומבטאים, שהוא הראשון השתמש בהם בכתב ובדבור.

לשם הדגמת דרך כתיבתו המיוחדת, אביא כמה קטעים מאחת ברשימותיו, שנתפרסמה ב“השקפה” מי“ד אדר אלף ותתל”ג לחורבן (תרס"ב). שם הרשימה “ברקים”, והחותם עליה “החולם – בן־אב”י":

“אני חולם… גן עדן בארץ… נחלים חלב זך; ימים – שמן תכלת, הרים – זהב ירקרק, ואדמה – דבש תמידי, מתוק ומשביע, ומחלים… מאה וחמשים אלף היהודים, השוכנים בסוריה, יחד התחברו והתאגדו. שכחו קטטות, עזבו ריב ורכילות, קנאה ואיבה; אין ספרדים נרדמים, אין אשכנזים חלשים וסחופים, אין מערבים, אין תימנים, אין גורז’ים, אין בוכרים. יש יהודים – עברים, ישראלים! יש מדברי עברית. עובדים, פועלים, סוחרים, מדפיסים, עורכים, קונים, עברים, עברים, הכל עברים, ורעוּת וידידות ביניהם ובין הערבים, וזה לזה יניעו ראש אחוה ורצון”…

בהמשך דבריו כותב בן-אבי:

"ובהעדר כל סבה של פירוד הדעות, מיד נוסדים בארץ בתי־ספר לאומיים, מופתיים על־פי כל תביעות הקדמה והמדע, בתי־ספרים מתכוננים בכל פנה, עתונים נערכים למאות, והכל מצליח ופורח, הכל קורא בקול: תקוה, אמונה בעתיד! והשפה העברית, עטורה נצחון, שגורה בכל פה אצל גדולים וקטנים, אצל אנשים ונשים, זקנים ונערים! גם זרים ילמדוה, גם שונאים ידעוה; ובתיאטרונים קטנים, אך נאים יפיפים, ערוכים בטעם, יריע המון הטוב, קול תרועות גיל ושלוה פנימית, המשחקים הנודעים, יצלצלו עברית, יצלצלו, יצלצלו…

והלאה: 

“הכל עובד מפתח ומשדד אדמה, חוצב ונוקב הרים; בונה ומעמיד היכלים, בתי עשר, ארמנות מדע… מעשנות בתי חרושת יקיאו עשן, המעיר על פעולה עצומה, צפירות ושריקות יבשרו התרבות, המסלות, ההתחברות עם יתר העמים… אז יחלו לבוא, להשתפך בנמלים, כנופיות חדשות, מכילות בעורקיהם דם חדש ומלא עלומים ובמקום יללת היאוש, צעקות הבריחה, הניסה, הנה ישמעו קול השמחה, הדי העליצות של ההולכים לקבל פני הבאים של העולים על החוף ודורשים אדמת ישראל… ואני חולם וטס בחלומי הלאה”…

בבקרו בגן-הילדים העברי הראשון בימי נעוריו הביע את רגשי שמחתו והתפעלותו במאמרו, שנדפס ב“השקפה” מי“א ניסן תתל”ג (תרס"ב), בדברים כאלה: “הם מדברים עברית, הם משחקים עברית… הם מתקוטטים ומתפלאים עברית.. והקטנים האלה אוהבים את גנם ומתגעגעים אחריו, אלה הקטנים יהיו גדולים ויהיו עברים כי שפה נטועה בהם בילדות”…

אחר כך ביקר במושבה רחובות, ואת רשמיו עליה פירסם ב“השקפה” מב' אייר תתל"ג: “ועברית תמידית אצל צעירים וצעירות, ילדים וילדות, ולפעמים אצל באים בימים, רואים רק בכפר, ואולי רק ברחובות, רחובות עברית היא”…

וב“השקפה” מיום ח' סיון א' תתל"ג הוא כותב: “לאחי ולאחיותי. אם אקרא… התבואו? או אולי אשתוק… התתעוררו? הידעתם כי בארצי יש הרים רבים מאד וביניהם בקעות צרות ונחמדות? קרוב לכל עיר יש כפרים ציוריים, והבתים בנויים בלי רעפים בגגות. לרגלי הגבעות הזרועות טרשים, זורמים מעינות ומספרים נפלאים. ובמרום, במרום, מתוחים שמים זכים מעל לשלגי לבנון ומימי תיכון, מעל לנקרות אדום וחול מדבר… וארצי זאת גם ארצכם. המרכז יהיה בירושלים, על הרים נשאים נשקפים אל ירדן וים-מלח. וזרם חשמלי יחבר את חברינו בכל מקום שיהיו”…

מעין מתגבר של השתפכות הנפש, של מליצה רמה ומתפרצת מלב רגש, דברים היוצאים מן הלב. ואת כל הדברים האלה – יש לזכור – כתב עלם בן 16–17, שלא ראה ולא הרגיש שמים אחרים וארץ אחרת מחוץ לאלה של מולדותו האחת והיחידה. וגם בהגיעו לשנות העמידה לא פגה התלהבותו ולא פחתה אהבתו לארץ.

איתמר בן-אבי חי מילדותו את הלשון העברית, לשון חיה וטבעית, לא לשון של ספרים. ובשעת הצורך יצר בעצמו את הדרוש לו באותו רגע – מלים, מונחים וצירופי-לשון, מהם שנשארו נחלתו בלבד ומהם (רובם) נקלטו ונתאזרחו בחיים, בעתונות ובספרות.

האם יעלה על דעת מישהו מאתנו, כי המלים שהוא משתמש בהן בכל שעה – יצירותיו של בן-אבי הן? הרי אחדות מהן: מברק, מכונית, אכזבה, בטאון, תקדים, מדינאי, עתונאי, סרט, להסריט ועוד ועוד.

איש מקורי היה בן-אבי בכל הליכותיו ובעל תכונות נפשיות מיוחדות. דם צעיר תסס בעורקיו והיה בעל דמיון בעל הזיות. עוד לפני עשרות שנים חלם על צי עברי, על ימאות עברית, ספנות עברית ודיוג עברי. ובשורת מאמרים נלהבים (ב“האור” תרמ“ב–תרע”ג) פיתח את הרעיון על כיבוש הים ופנה בכרוזים נלהבים בכתב ובעל־פה, ואמר: “אהבו את הים, כי גם על הים עתידכם. אנשי ים תנו לנו, את החיים עלינו לרכוש, את הים עלינו לעבד, ואותו עלינו לאהוב. עלינו לאהוב את הים, כמו שאוהבים אנו כבר את האדמה. כמו שאוהבים אנו את השפה. וכמו שאוהבים אנו כולנו את העם. עלינו לאהוב את הים, יען גם עתידנו אנו, עתידנו הכלכלי עליו. עלינו ליצור מרכזי דיוג, כמו שיצרנו מרכזי נטיעה וזריעה. עלינו להרבות בישובי־דייגים על שפת הים”… קשה להאמין. שדברים אלה נכתבו ארבעים־חמשים שנה לפני קום מדינת ישראל, לפני הצי הישראלי המסחרי, לפני תנועת “חבל ימי לישראל”. אכן איש־חזון היה האיש! הוא האמין אמונה עמוקה, שעתידה ההתישבות העברית להתפשט לא רק על היבשה בלבד, אלא גם על הים.

בפתיחת הנמל העברי הראשון בתל־אביב במאי 1936, התרגש איתמר בן־אבי בראותו את התחלת הגשמת חלומו הנועז, ונאם שעה ארוכה מתוך אש נעורים והתלהבות עמוקה. אלפים ורבבות יהודים הצטופפו מסביבו והקשיבו בקשב רב לדברי הנואם הנלהב, שהקסים את כולם במשאו החוצב להבות אש. גם כנואם היה בן־אבי בעל סגנון מקורי מיוחד וכשרון־דיבור מצודד. אמן הדבור היה. בכמה לשונות: עברית, צרפתית, אנגלית, איטלקית, גרמנית, ערבית, ספרדית ועוד – היה מדבר ברהיטות ובחן ובפאתוס רב כל־כך, כאילו כל אחת מהן היתה שפת אמו. בנאמו פעם בלונדון במעמד אנגלים רמי־מעלה, הפליא את שומעיו באנגלית המבריקה שבפיו, והלורד נורטקליף “מלך העתונות”, שנוכח במעמד זה לא האמין בשום פנים, כי לפניו יהודי יליד ירושלים ולא אנגלי מלידה ומבטן.

ולא רק במנאמיו הצטיין, אלא בכתיבתו בלשונות שונות. פירסם מאות מאמרים בעתוני אנגליה (“טיימס”, “דיילי מייל”, ועוד), בעתונות צרפת (“פיגארו”, “אכו די פארי”, “ז’ורנאל” ועוד), וגם בעתוני איטליה. כתב שירים וספורים גם באנגלית ובצרפתית.

מספריו וקונטרסיו שפירסם בזמנים שונים בעברית: הקרב (רומאן) 1910; ברקים (שירים ורשימות) 1914; קולה של ירושלים, 1921; יהודה מיידית 1926; הכותל – כתלנו, 1929; מלון שמות חדשים ומחודשים 1932; כנען ארצנו, 1931; המושיעה (רומאן), 1932; סביב עולם בשנתים, 1934; קראון, 1935; הימה (בעניני הים) ועוד ועוד.

כעתונאי היה בעל העזה רבה, ובבקרתו החריפה לפעמים לא היה נרתע גם אם היה צפוי לענשים ולרדיפות: בשנת 1910 הוציא בירושלים את “האור”, ובעד מאמרו החריף נגד ממשלת תורכיה נסגר העתון. בן־אבי לא נפל ברוחו, ולאחר השתדלות עקשנית השיג בשנת 1912 רשיון להוציא שוב את העתון “הצבי”, שנסגר לפני שנים רבות. אף “הצבי” המחודש לא האריך ימים בגלל מאמר ראשי, שהעורך בן־אבי תקף בו את ממשלת רוסיה, ומתוך שהמו“ל האחראי היה נתין רוסי, היה הלה נאלץ להסתלק מן המו”לות, ו“הצבי” נסגר. לאחר זמן־מה חידש שוב את “האור”, שהוא בן־אבי עצמו, היה גם עורכו וגם מו"לו.

בפרוץ מלחמת־העמים, באבגוסט 1914 יצא בן־אבי שוב במאמר חריף נגד ממשלת תורכיה, על הכנסה למלחמה והצטרפותה כבעלת ברית לגרמניה ואוסטריה-הונגריה. ושוב נסגר העתון מטעם הרשות התורכית, והעורך והמו“ל הושב בבית האסורים. עם שחרורו, יצא בן־אבי לארצות־הברית. אף שם לא שקט רגע, אלא המשיך לנאום ולכתוב על ארץ־ישראל ועתידה, על תחית הלשון העברית, על התרבות העברית ועל יעודנו הלאומי. בגמר מלחמת העולם הראשונה בנובמבר 1918, מיהר לחזור לארצו ולמולדתו, ואמר לחדש את עתונו “האור” בירושלים, אולם באותו זמן רכשו העסקנים הציונים מיוצאי רוסיה שלמה זלצמן וי. ל. גולדברג את העתון “חדשות הארץ”, שהתחיל מופיע בשנות המלחמה בקהיר, בעריכת ברוך בינה ( אחר כך פקיד גבוה של ממשלת המנדט בחיפה), והעבירו את העתון לירושלים. איתמר בן-אבי הוזמן כסופר קבוע בעתון הזה. בגליון הראשון של העתון, שיצא ביוני 1919, השתתפו: א. מ. בורוכוב (ברכיהו), מרדכי בן הלל הכהן, זאב ז’בוטינסקי ומשה סמילנסקי. כן נתפרסמו בגליון זה מאמרו של אליעזר בן-יהודה “המבחן” ומאמרו של בן-אבי “למעמד המדיני בעולם”. כעבור זמן-מה הסתלק בן-אבי מ”חדשות הארץ" והתחיל מוציא עתון יומי חדש בשם “דואר היום” (עתון זה יצא בעריכתו בשנים 1919–1929). מסביב לעתון זה התרכזה בעיקר קבוצת עתונאים צעירים ילידי הארץ, שהיתה להם השקפה משותפת על עניני הישוב וההנהגה הציונית: א. אלמליח, אשר ספיר, פרץ דגן, אלכסנדר אהרונסון, יצחק עבאדי ועוד. בן-אבי היה עתונאי בכל רמ“ח אבריו, והוא שהכניס למו”לות העתונית בארץ שכלולים חדשים (מכונת־דפוס, עתון הבוקר, וכו'), ובעקבותיו הלכו אחר כך גם עתונים אחרים.

בעת ובעונה אחת עם “דואר היום” הוציאה חברת ההוצאה שבן-אבי יסד – ואף עתונים אלה בעריכתו – עתון שבועי באנגלית בשם “פלישטין וויקלי”. עם זה היה מפרסם מאמרים על הארץ בעתונים החשובים של לונדון: “טיימס” ו“דיילי מייל”, ואף בעתוני פאריס: “פיגארו”, “אכו די פארי” ו“ז’ורנאל”.

העזרתו הגיעה לידי כך, שהציע להחליף את האלף-בית העברי בכתב רומי, כדי לעשות את הלשון העברית ללשון “בינלאומית” שווה לכל נפש. בשנים 1929–1934 הוציא גם שני שבועונים בכתב רומי, ואף חיבר מלון עברי בכתב רומי.

ראוי לציין, כי עוד לפני עשרות שנים הציע לחלק את ארץ-ישראל לקנטונים יהודים וקנטונים ערביים, ואז יוכלו – לדעתו – שני העמים היושבים זה בצד זה, למצוא אינטרסים משותפים, כלכליים וגם מדיניים, כמו תושבי הקנטונים בשוויץ החפשית והתרבותית. שנים רבות ניהל תעמולה רחבה לרעיון עצמאות מושבותינו וערינו העבריות בגבולות “השבטים הקדמונים”. עם פרסום הכרזת־בלפור בשנת 1917, יעץ איתמר בן־אבי (ב“מקביאן” הניו-יורקי), שלא נסתפק בהצהרה בלבד ולדרוש מינוי מיידי של סגן־נציב לעניני היהודים בא“י – מתוך “אזורותיהם העצמיים”. לאחר מאורעות־הדמים הראשונים, אשר פרצו בירושלים בנובמבר 1920, פירסם א. בן-אבי ב”ניו-פלשטין“, עתונה הרשמי של ההסתדרות הציונית באמריקה, מאמר שבו סיכם את הקוים הכלליים ל”שאלת הקנטונים“, אשר הציע אז כפתרון מוחשי לבעיותינו המסובכות בא”י. בצד המאמר נתן גם מפה מיוחדת, אשר בה סימן את גבולות ה“קנטונים” העברים וה“קנטונים” הערבים ביחסם אלה לאלה לפי מצבנו בארץ בימים ההם. לאחר שנה פירסם ב“דואר היום” כמה מאמרים, בלוית מפה מתוקנת ומורחבת, בשם “ערב ועבר”, אשר בהם נימק את הנחיצות ההכרחית לספח ל“פלשתינה קנטונית” גם את חצי־האי סיני, כ“קנטוננו” הכי־גדול למאמצינו העתידים, עם תעלת סואץ בגבולנו הדרומי לצד מצרים – בהסכמתה המוקדמת של זו האחרונה, כמובן. הוא הרחיב את הדבור על נושא זה והשתדל להוכיח בראיות נאמנות ומופתים חותכים את צדקת הצעתו. בזמן הקונגרס הציוני הארבעה־עשר בבאזל, כתב א. בן־אבי בעתון “הצפירה” (עורכו היה אז י. הפטמן) שני מאמרים ראשיים בשם “העצמאות העברית”, ובהם חזר שוב על הצעותיו הקודמות בענין ה“קנטונים” בא“י. בקיץ תרפ”ט, לפני פרוץ מאורעות אב, פירסם א. בן־אבי כמה מאמרים ב“דואר היום” וב“פלשטין וויקלי” על “פלשתיניות”, שחוללו אז סערה רבה בישוב העברי. רבים התנגדו אז להצעתו, ואילו א. בן־אבי לא נרתע לאחור והמשיך את התעמולה גם ב“התורן” הניו-יורקי לטובת ה“קנטוניות”, לפי הדוגמה השווייצית.

בהיותו באמריקה בזמן מלחמת העולם הראשונה, נבחר איתמר בן־אבי להיות בא־כח של ארץ־ישראל המשוחררת באסיפת ורסייל (צרפת), בין באי־כח שתים-עשרה האומות שקמו לתחיה. הפרופיסור מאסאריק, נשיאה הראשון של הריפובליקה הצ’יכוסלובקית, כיבד מאד את בן־אבי. ואפילו מוסוליני התרשם מאד ממנו בפגישתו הראשונה עם בן־אבי, עד שמפעם לפעם היה שולח לו… דרישות-שלום מאיטליה.

מפרק לפרק נשלח בן־אבי מטעם הקרנות הלאומיות לאמריקה וארצות אחרות לשם תעמולה רחבה לטובת הקרן הקיימת וקרן-היסוד. הוא ידע למלא את השליחות הלאומית מתוך התמסרות מלאה וכשרון רב. כל נסיעותיו הוכתרו בהצלחה גדולה, מפני שהופעתו המקורית כבן הארץ וכשרון־דבורו הרב הלהיבו את הלבבות.

בשנת 1917 השתתף בקונגרס העמים המדוכאים שנתכנס בפילדלפיה, כנציג עם ישראל, ועורר התענינות מרובה לשאיפותינו הלאומיות והמדיניות. בשנת 1918 היה מקשר בלונדון בין הערבים וההסתדרות הציונית, ובאותו זמן שימש מזכירו המדיני של ד"ר וייצמן.

גם בתפקידים אלה, גילה איתמר בן-אבי כשרון רב וידיעה עמוקה, ורכש לו שם טוב.

במשך כמה שנים עמד בראש הסתדרות “בני בנימין”, ובשנת 1928 היה ממיסדי “נתניה” בשרון הצפוני, וממיסדי “אבן יהודה” (על שם אביו א. בן-יהודה) בשרון (1932). כמה שנים עמד בראש הסתדרות הספרדים (אשתו לבית אבושדיד, היא מעדת הספרדים). בשבתו בתל-אביב יסד מועדון עברי-איטלקי, מתוך רצון ליצור יחסי קירבה ואחוה בין שני העמים הקדומים.

כשמלאו לאיתמר בן אבי חמשים שנה, כתב עליו דוד ילין: “כוס הזמן עוברת על כולנו, וגם עד איתמר בן-אבי הגיעה, ואומרים כי הוא בן חמשים שנה. זה הצעיר הרענן העולמי, בעל הבלורית הנאה והיורדת לו על מצחו, והוא עובר בה באצבעותיו וזורקה אחורנית בשעת התלהבותו (ומתי אינו מתלהב?) זה הנואם הסוער המראה על עצמו בשעה שהוא חפץ להראות, וביחוד לגבירות, מה באפשרותה של ארץ-ישראל לגדל – עומד כבר על סף הזקנה?… איתמר הוא כסף-חי, היום תמצאוהו בקצה ארץ סין ומחר בערי אוסטרליה, היום הוא עורך עתון, ומחר הוא כותב כתבות מקצוי עולם. אך בכל מקום היותו, היינו בטוחים כי הוא מפיץ שם את רעיון התחיה, ונושא אתו את ארץ-ישראל ואת הלשון העברית”…

ועל אף כשרונותיו הגדולים וסגולותיו הטובות נדחק איתמר בן-אבי בשנותיו האחרונות לקרן זוית, אלה שהכוח בידם לא ניצלו את הכוח התוסס והרענן של האיש שהזיקנה לא שלטה בו. הדבר דיכא את רוחו הסוערת ואת המית לבו. מטבעו היה אדם גאה, ולא יכול היה להסתגל ליחס המעליב. בשנה הראשונה למלחמת העולם השניה יצא לזמן-מה עם משפחתו לארצות-הברית.

נכחתי במסיבת הפרידה, שנערכה על-ידי כמה ארגונים לכבוד בן-אבי, קודם יציאתו לארצות-הברית. הנואמים באותה מסיבה קבלו, על אשר לא העריכו כראוי כשרון ספרותי ומדיני כאיתמר בן-אבי.

בנאום יפה ורב-תוכן השיב חתן המסיבה למברכיו ודיבר, כדרכו תמיד, מתוך רגש עמוק ובהתלהבות רבה על עתידו של הישוב לאחר מלחמת העולם השניה, כפי שראהו הוא בעיניו, והבטיח נאמנה לשוב לארץ בהקדם. הפעם לא נתקיים חזונו, והוא מת על אדמת נכר. בשנת תש"ג הועלו עצמותיו לירושלים עיר-מולדתו, ושם מצא (בי"ב אדר) את מנוחתו האחרונה.



  1. הרצל מת ב–1904, ולכן לא השתתף בקונגרס השביעי – הערת פב"י.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 49287 יצירות מאת 2722 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21026 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!