א    🔗

לא הערכה על הסופר בכנויו הספרותי “מ. סיקו”, אלא קטעי זכרונות אישיים מחייו של דודי וחברי מאיר סמילנסקי, אני רוצה להעלות כאן:

ארבעה ילדים היינו במשפחת סמילנסקי, יחד גדלנו וחונכנו בין כתלי בית הורינו בכפרים האוקראיניים, קצת ברחמיסטריבקה וקצת בראשון-לציון וחדרה.

הגדול שבארבעה היה – אחי המנוח זאב סמילנסקי. השני לפי הגיל – משה סמילנסקי, השלישי – כותב הטורים האלה, והרביעי – מאיר סמילנסקי, הוא “מ. סיקו”.

בנעוריהם למדו ארבעתם יחד גמרא, תנ"ך, דקדוק, ספרות עברית ולימודים כלליים מפי מורים פרטיים.

הצעיר שבחבורה, מאיר, כשלשת החברים הגדולים ממנו, אהב בנערותו לרכב על סוסו החום (“מוציק”) במרחבי שדות אחוזת אביו הגדולה באוקראינה. בפרט שמח הנער מאיר, כשאבא היה לוקח אותו בסיוריו בשדות הזרועים, על פני שטחים נרחבים של אלפי דיסאטינות (רבבות דונאמים). האב החביב היה מבאר לבן־הזקונים שלו את מלאכת החרישה בעזרת מכונות־קיטור, את הזריעה במכונות שהיו נהוגות בסוסים ואת הקציר במכונות־קצירה שאף הן היו נהוגות ע"י סוסים. לאחר כל טיול בלוית אביו היה חוזר הנער מאיר מלא רשמים ממראה עיניו.

מלבד הלימודים, אהב מאיר לקרוא הרבה בספרות העברית והרוסית של אז. כבר בילדותו ניסה את עטו בשיר ובפרוזה בעברית. היה אוהב לתאר את מראות הטבע של הכפר האוקראיני.

בהשפעתו של דודנו משה סמילנסקי שהקדים לעלות לארץ־ישראל בראשית תרנ“א. עלינו כל השלושה באביב של אותה שנה. אתנו גם דודתנו שפרה סמילנסקי ז”ל, שהיתה אז בגיל 19, וכן נלווה אלינו הסבא – שמעיה סמילנסקי.

עם בואנו לארץ, באייר תרנ“א, נכנס מאיר לבית־הספר החקלאי “מקוה ישראל”, אשר בראשו עמד אז המנהל ניגו. שפת־הלימודים בבית־ספר זה היתה אז צרפתית. התרבות העברית היתה אז בבחינת שניה במעלה. מאיר, אשר חשב לתומו שבבית־הספר החקלאי הראשון בארץ תהיה לשון הלמודים עברית, עזב לאחר ימים מספר את בית-הספר במפח נפש, חזר לראשון־לציון ועבד כפועל יומי בכרמי הגפנים והשקדים. עבודת האדמה נתחבבה עליו והיה יוצא בוקר בוקר, עם צלצול פעמון המושבה לכרם וחוזר למושבה שוב עם צלצול הפעמון לפני שקיעת החמה. בערבים היה מבקר בהרצאותיהם של האגרונומים לובמן ומנשה מאירוביץ. הוא היה מאושר, שרגליו עומדות על אדמת המולדת באחת המושבות הראשונות שנוסדה בראשית עלית הביל”ויים.

ב    🔗

עברו חדשים מספר וצעירי משפחת סמילנסקי החליטו להתנחל על האדמה, שנקנתה על־ידי סבא שמעיה בחדרה.

העליה מראשון־לציון לחדרה היתה קשה מאד. צריך היה לחצות כמה “ואדים” (נחלים) מחוסרי־גשרים ולעבור דרך ארוכה של חולות עמוקים, ושבעתים קשה היה להעביר את העגלות העמוסות דרך הסלעים והכפים שבסביבות תול־כרם. רוב הדרכים בארץ לא היו סלולות עדיין. אז בנו את מסילת הברזל היחידה והראשונה בין יפו וירושלים, ואילו מיפו ומושבות יהודה לחיפה ומושבות שומרון היו אמצעי־התחבורה היחידים עגלות פשוטות למשאות, אשר עשו את דרכן בקשיים רבים. אף ה“שיירה” שלנו, ובראשה משה סמילנסקי בן השבע־עשרה, התנהלה בכבדות ליד העגלות העמוסות, שעל אחת מהן, במרומי החבילות, ישב הצעיר שבחבורה, מאיר, עם מנורת־נפט קטנה בידו, אשר פעם, בלילה, נפל מן העגלה, ורק בנס לא נפגע.

לאחר טלטולים קשים, במשך יומיים ולילה אחד, הגענו למחוז חפצנו – לחדרה. הארבעה, יחד עם האחות שפרה ז“ל, נגשו במרץ רב לפרוק את שתי העגלות, ואת חפצינו וכלינו הכנסנו לתוך צריף־העץ שהוקם על אחת הגבעות במרחק יותר מקילומטר מן ה”חאן" הידוע. אני ומאיר, צעירי החלוצים, היינו לרוב שואבי־המים מן הבאר היחידה שמאחורי ה“חאן”. מלבד הספקת המים היה לנו עוד תפקיד: לאסוף קוצים ודרדרים, חומר־הסקה לכביסת לבנים. מאיר היה עוזר גם בכביסת הלבנים, והיה גם ממלא תפקיד של שומר בלילה על הצריף, הסוסים וחמרי הבנין.

ג    🔗

בקיץ תרנ“ב באו ההורים מרוסיה, וראו את “הצלחתנו” הגדולה בהתישבותנו החלוצית בביצות חדרה, שהיו נגועות בקדחת טרופית ובקדחת צהובה־ירוקה. הם גמרו אומר להחזיר את ילדיהם לרוסיה. הגדולים: שפרה סמילנסקי (בת 20), זאב סמילנסקי (בן 18), ומשה סמילנסקי (בן 18) לא צייתו לפקודת ההורים ונשארו בארץ, ואילו הצעירים יותר, כותב הטורים האלה ומאיר סמילנסקי (שניהם בגיל 16) נכנעו לצו ההורים, ובאב תרנ”ב יצאו את הארץ עם הוריהם.

עם שובו לרוסיה, התגורר מאיר בבית אביו, שהיה אז סוחר־תבואות גדול בנובומירגורוד (פלך חרסון). הוא התמסר אז ללמודים בכל מרצו, והמורה ניבא לו, כי במשך שנה יוכל לעמוד במבחן לשם קבלת תעודת בגרות, כדי שיוכל להמשיך את למודיו בבית־ספר גבוה. אולם שקידתו הרבה החלישה במידה ניכרת את עיניו, והרופאים צוו עליו במפגיע להפסיק את למודיו ולמעט גם בקריאה ובכתיבה. פעם הזהירוהו שאם לא יציית לפקודתם, נשקפת לו סכנה איומה לאבד לגמרי את כח־ראיתו. בלב כבד נפרד מלמודיו. זמן־מה אחר כך התחיל לשקוד על לימוד המוסיקה ורכש לו ידיעה יפה בנגינת כנור.

ולא רק ניגן אלא גם יצר כמה יצירות מוסיקאליות ושאף להשתלמות מקיפה במוסיקה, אך מן השמים נלחמו בו. כח־ראיתו נחלש מזמן לזמן, וזה גרם לו סבל רב. בינתיים נשא לאשה את בת אחיו הבכור, נולדו לו בן ובת. הילדה לא האריכה ימים ומתה בילדותה, ונשאר לו רק בן יחיד. מאיר נכנס לעסקי אביו, שהיו טובים מאד, וקנה לו שם טוב בעניני מסחר ותעשיה. מצבו החמרי היה איתן ומבוסס, אך הוא לא הסתפק בזה. מפרק לפרק היה מנסה לאחוז בעט־סופרים, ולהעלות על הנייר את הגות לבו. בשנת תרס“ג נתפרסמו ב”הצפירה" רשימותיו הראשונות: “שלא מן היושר”, “פנים לכאן ולכאן”, “פדיון שבויים” ועוד. ב“לוח אחיאסף”, שעורכו היה ד“ר יוסף קלוזנר, פירסם ציור “מן הנשים הצדקניות”. גם נחום סוקולוב, עורך “הצפירה”, וגם ד”ר קלוזנר עודדוהו להוסיף ולהמשיך בספרות. לאחר פירסום ציורו “בליל־החתונה” בחוברת “השלוח” של ינואר 1904, כתב אליו ביאליק: “ציוריך “מן הנשים הצדקניות” ו”בליל־החתונה" נגעו במקום צנוע בלבי, “השכינה העברית מדברת בלבך, דקה היא השכינה לית בה מששותא ואתה ידעתה”…

וכך התמסר מאיר סמילנסקי לכתיבת ספרים גדולים וקטנים. מתחילה חתם את שמו המפורש “מאיר סמילנסקי” ואחר כך חתם זמן מה באותיות רומיות ”M. Seco“ ואחר כך החל לחתום באותיות עבריות “מ. סיקו”, וזה שמו בספרות עד היום. ב“השלוח” בלבד נתפרסמו 18 מספוריו בארבעים ושתים מחוברות הירחון, וכן פירסם שורה ארוכה של ספורים וציורים בכתבי־עת שונים אחרים.

מזמן לזמן היה חש בעיניו, ונשא בדומיה את סבלו. בעצם תקופת שאיפותיו הספרותיות נלקח ממנו אור עיניו, והוא נסתמא לגמרי בהיותו כבן ארבעים. העוורון דיכא את נפשו, והרי מ. סיקו אהב כל־כך להסתכל בכל אדם, בצומח ובדומם. אהב את הטבע, והיה מתרשם עמוקות מכל מה שראו עיניו בכל ארבע תקופות השנה.

בינתיים מתה עליו אמו רחל, אשר היתה מפנקת אותו כבן־זקונים. לאחר זמן לא־רב חלה גם אביו שמעיה, וכעבור ימים מועטים הלך לעולמו. ואשתו הצעירה צפורה, אשר טפלה כאחות רחמניה באב בזמן מחלתו ב“שפעת הישפאנית”, נוגעה באותה מחלה מתדבקת ועברה למנוחת־עולמים באוקטובר 1918. מ. סיקו נשאר שכול מהוריו, שהיו חביבים עליו, ונתאלמן בבת אחת גם מאשת־נעוריו.

בתקופת המלחמה הקודמת עברו עליו ימים רעים ומרים. העיירה רחמיסטריבקה, שבה גר עם משפחתו מ־1894 עד 1918, נחרבה עד היסוד. בתקופת המעבר ממחנות הבולשביקים למחנות האטמאנים האוקראינים הפרטיזאניים פטליורה, מאכנו וכו'.

באחד הלילות ברח, בלוית בן אחיו בן-ציון ובנו יחידו, ירמיהו, לסמילה (מחוז צ’רקסי). אולם הרוצחים הרודפים השיגו את הבורחים גם בסמילה. השודדים ראו שמ. סיקו עיוור ולא נגעו בו. אולם את בן־ציון סמילנסקי (אחי הצעיר) לקחו אתם והטביעו אותו בנהר. והילד ירמיהו הצליח להתחבא והשודדים לא מצאוהו.

לאחר ימים מעטים עבר מסמילה לצ’רקאסי, מקום מגוריו של אחיו הגדול ממנו בשנים – יוסף סמילנסקי. אולם הפורעים באוקראינה הגיעו גם לצ’רקאסי, רצחו את יוסף אחיו, ואשתו של ההרוג בראותה בעיניה את רצח בעלה, הותקפה התקפת־לב אנושה, ובאותו מעמד הוציאה נשמתה.

מעיר־ההריגה צ’רקאסי ברח מ. סיקו עם בנו יחידו לאודיסה, מקום־מגורה של אחותו הבכירה עם משפחתה. שם נאסר על-ידי הבולשביקים בבית־הכלא. חייו היו בסכנה, כי כמעט כל האסירים לא יצאו חיים מבית־כלא זה, אולם במקרה היה בין החוקרים הבולשביים חוקר יהודי אחד, אשר פעם עבד כפועל חקלאי בכרמי משה סמילנסקי ברחובות. בשמעו את השם סמילנסקי, שאל את מ. סיקו בעברית אם הוא קרובו של משה סמילנסקי מרחובות. לאחר שקיבל תשובה כי הוא אחיו, נקט בכל האמצעים הדרושים לשם שחרורו.

לאחר שחרורו, עבר את הגבול הרוסי בחשאי ונכנס לרומניה יחד עם בנו, ולאחר כמה חדשים הגיע לתל־אביב בשנת תרפ"א. רצוץ ושבור היה בגופו וברוחו, הוריו ואשתו מתו עליו ברוסיה, ורכושו הגדול בעיר־ימגוריו נשדד ממנו. תחילה התגורר בתל־אביב, ואת בנו הכניס לבית-הספר החקלאי מקוה-ישראל. הגורל רצה, שלפני 30 שנה נכנם מ. סיקו ללמוד באותו בית־ספר, שבו היו שליטות אז התרבות הצרפתית והלשון הצרפתית, ובשובו לארץ למד בנו היחידי במקוה־ישראל, כששפת הלמודים שם היא עברית.

מ. סיקו החל שוב מפרסם רשימות שונות מפרי־עטו בעתונים, במאספים ובירחונים. היה מכתיב את מחשבותיו לפני מזכירה מתנדבת. חבלי־יצירה קשים שבעתים היו עליו, בשעה שנאלץ להכתיב בקול רם את הגות לבו ואת מאוייו לפני אחרים. אך היה מתגבר על כל הקשיים.

בתרפ“ח יצא קובץ ראשון של ספוריו, ובשנת תש”ה הופיע קובץ שני “אבן מקיר תזעק”. בשני הקבצים האלה כונס רק שליש מיצירותיו, ושני השלישים האחרים מפוזרים בכתבי־עת שונים.