א.    🔗

בעולם של פגעים זה, שאנו חיים בו, יש דבר העשוי להפיג במקצת את צערנו וחוש ההומור שמו. כל הרואה את הענין הרע הנעשה תחת השמש ומעמיד כנגדו את קוצר אונינו להילחם בו, ואף נותן אל לבו כמה מגוחך להתריע בלי הרף על עוולות, כאילו אפשר לשכך בצעקות ובאנחות את קול דכים של גלי הזדון, על כרחו ילך לחפש נשפי נוחם אצל מקורות הצחוק, שאינם מתאכזבים לעולם ואכן, צא ובדוק: אפילו בשעה שבני אדם טובעים בים של דאגות ופורענויות אינם חדלים להתבדח. ולא עוד אלא יש והם עושים את סבלם גופו נושא להיתול. מה תימה שלעתים יתקפנו החשק להתחקות על שרשיה של המהתלה באיזו מידה הם נעוצים גם במעמקיה של התבונה האנושית. והעיון יוכיחנו, כי החידוד אינו רק כושר אלא גם צורך, ולא זו בלבד שאדם חומד לו לצון, אלא ההלצה משמשת גם חומר מזון הכרחי לנפשו. כל זמן שהנשמה בקרבנו הננו מחבבים את בדיחות הדעת וכל עוד נשתמרו בנו רסיסי לחלוחיות הננו מצווים לפרוק מעלינו הן עודף סבל והן עודף־אושר בהתפרצויות משובה וקונדסיות. ואם ההומור הוא צורך כל שעה, אפילו של הקודרת, הרי מותר גם כן לדרוש בענינו של הומור אף בימים המרים האלה. כל מה שיש בו מסם החיים ראוי שנחקור אותו מצדי צדדיו, שעל־ידי כך אולי נחדור למקור מחצבתו, ומשם אפשר להעלותו חמרים־חמרים. ובכן, ההומור מהו? תכונה אנושית כללית, או חוש מיוחד, ונכון יותר, כשרון מסויים, שנתברכו בו יחידי סגולה בלבד? ובכלל מה הם סימניו וגבולותיו?

בשביל להניח את דעתם של הסולדים ממעשי חקירה הריני להקדים ולומר, שפרקים אלה לא נתייחדו להבהיר בהם את פרשת ההומור מצדה הלימודי. חכמים רבים לנו בסוגיה זו והתחבטו בה כמה שהתחבטו ולא הגיעו לכלל הלכה פסוקה. והואיל ובני אדם אינם עומדים ומצפים לכשיבררו להם שרשה של בעית הצחוק ועד שחכמים חוקרים הם בינתיים צוחקים, לא ידונוני אולי כגוזל הציבור אם אנסה להגיד בשני פרקים קצרים משהו בכובד ראש על ענין ההומור הקל.

קשה להגדיר טיבו של הומור. וכן הננו מתקשים לעתים לענות על השאלה: “פלוני יש לו חוש הומור או לאו?”

פעמים אנו שומעים מתווכחים המטיחים איש כלפי חברו: “מכלל שאתה אומר כך סימן שאינך מבין מהו הומור”. או: “אם זו היא דעתך הוי אומר, שהנך משולל חוש ההומור”. על פי זה אפשר לבוא לידי מסקנה, שההומור הוא מין דבר, שכל אחד רואו בסגולתו המיוחדת בלבד ולכל היותר הוא נוטה לתת חלק בו גם למתי מספר מאנשי שלומו, הקרובים לו ברוח או בהשגה, אבל הוא שוללו מכל המתנגדים להשקפותיו. מהנבדלים ממנו באורח חייהם ובהתנהגותם או שאינם מוצאים משום מה חן בעיניו. ומתמיה ביותר שאף הללו שלכל הדעות אינם מחוננים באופי עליז ובכשרון הבדיחה נוהגים לקנטר את חבריהם ומכריהם על מיעוט ההומור שבהם. ואמנם, בכך גופא הם עושים שימוש מבדח את הבריות, אם כי שלא מדעת. אנו נמצאים למדים, אגב, שיש להבדיל בין שני מיני הומוריסטים, מין שבמחשבה תחילה ומין שהוא לפי תומו. ומה מצינו לכוהני מדע, שכל תופעה שהם דנים בה הם ראשית חכמה ממיינים ומסווגים אותה לפי פרטי עניניה ומתוך כך מעלים על עצמם, שהם מעשירים את אוצר ידיעותינו, הרי רשאים גם אנחנו להחזיק טובה לעצמנו על שום שבעניות דעתנו חדשנו מה שהוא בבית מדרש זה וגלינו את מציאותו של הליצן בשוגג.

משנעיין קצת במעשה הצחוק – הרי כבר אמר חכם אחד, שאין לך דבר עצוב כצחוק ואין לך ענין רציני כמוהו הטעון עיון – נמצא כי סוגיו מרובים לאין שיעור. ואין בכוונתנו למנות אפילו את קצתם. הצחוק שופע ממקור הברכה – ועל דבר שבמנין אין הברכה שורה. אבל פטור בלא כלום אי אפשר, אם המחקר הוא תכליתנו. הכל יודעים, כמדומה, כי מלבד ההומור הקל קיים הומור כבד במקצת ובצדו של העליז אין לקפח גם את שכרו של העצוב כל שהוא. וסברה היא, שאין ההומור הטוב והמלטף מכהה כל עיקר את זהרו של אחיו המר והעוקץ, שהרי מהתלה כל זמן שאינה פוצעת, אפילו גורמת לנו שריטה כל שהיא, אינה יוצאת מגדר שיחה מלבבת ואיננו מחוייבים לייחדה בכלל הסטירה. וכן אין צורך להדגיש, כי לעומת ההלצה הגלויה, הפונה לפרהסיה, מצויה בדיחה, השוכנת בסתר ויונקת מן הצנעה, ועד שהראשונה תפוסה לתוך המלים, במבנה המשפט, בעקימת הפנים, האחרונה חבויה בין שטין, ברווחים שבין צלילי הקול, בהעויה הדקה. ליתר צמצום נאמר: יש הומור עבה כשק ויש כמשי דק. הערה זו לא באה אלא לרמוז, כי אף הצחוק, משל לכל הדברים הטובים והמשעשעים, שנבראו בעולמנו, שופע גוונים וניתן להידרש ל"ע פעמים ע' פנים. נאמר בתכלית הפשטות: מנין האנשים החיים בעולם מנינם של סוגי ההומור. האנשים נבדלים זה מזה בצחקם יותר מאשר בבכים. ואם שני צחוקים אינם דומים זה לזה, שני חיוכים לא כל שכן. שהחיוך הוא פנימי ואישי יותר מן הצחוק. והואיל ואין לך אדם שאינו מחייך – חוץ ממעטים יוצאים מן הכלל המפחידים מאד – הרי אין לך אדם שאינו הומוריסטן על פי דרכו.

וכאן יש מקום לקושיה חמורה. אם הכל יודעים פרק בהומור, מה הנחנו למומחים לאותה אמנות? בידוע: כל מקום שאתה מוצא מסיבה שם מגלים את ההומוריסטן המושבע, שנתייחדה לו כביכול סגולה מיוחדת להשרת בשנינותיו רוח טובה על הבריות, בדומה לבעל הקול הנאה המנעים בזמירותיו ולנואם בחסד עליון, אשר רק יפתח את פיו מיד יצאו משם להבות. הוי אומר: מקצוע למחוננים ולא רשות פרוצה לכל, חמדה גנוזה למעטים ולא קנין לכל הקהל. אבל יש להבדיל בין הומור ככוח הפועל, עסקני ועסקי, המתבצר כל עיקרו בתחומי הזולת ועל חשבון הזולת, מעין קרדום לחפור בו, המכוון להתיז ניצוצות של צחוק באמצעות סממני בטוי ולהטי התנועה והעויה, ובין הצורך האישי, השווה לכל נפש, ליהנות משעה של קורת רוח, להתענג על מילתא דבדיחותא ולהביע מבלי משים דבר מה בצורה היתולית. אילולא הייתי חושש מפני חכמי העוקצין הייתי אומר, כי סוג ההומור הפעיל, הדופק על הלבבות בפטישו, היצאני והתוקפני, כזה שאתה מוצאו אצל בעלי המקצוע, הנהו נחות דרגה, ואף משעמם במחילה. וכל המפקפק בהנחה זו יטריח עצמו לכנס על גבי שולחנו כחצי תריסר עלונים היתוליים ויראה כמה קשה מחיה זו לבדח בכוונת מכוון דעתו של אדם. והואיל ועלונים אלה הם קצרי יד להשיג את דעתו של אדם על כרחם נטפלים לעצביו ומדגדגים אותם או שהם מתגנבים ונכנסים דרך איזור של ניבול פה ורכילות, שכל השעממנים מחפשים להם מפלט שם. ולא זה עיקר הסיבה, שעלון כולו צחוק משול לאוכל כולו מלח, אלא זה, שהרוצה להצחיק דווקא מעלה חרס בידו, ולא עוד אלא משיג מטרה הפוכה מזו, אכן, מעט וזעום ההומור בכתבי־העת המיוחדים לו, כדרך שמעטה, להבדיל, יראת שמים בבתי כנסת ובבתי תפילה. כיון שאנשים מחליטים ואומרים" “הבה נצחקה!” מיד הם נעשים עצובים ללא שיעור. אין צוחקים על פי הזמנה. ואין שמחה באה אלא מתוך היסח הדעת וממילא. בדרך זו השגנו, כמדומה, כלל אחד: איזה הומור שיש בו חן וטעם? זה שיוצא מלפני אומרו כשגגה, היינו, ממילא. לא רק גבורו של מוליר דבר פרוזה שלא מדעת אלא גם כל המחונן בחוש הומור פועל ברוחו מבלי דעת.

נראה לי כי כל הרוצה לשמוע דבר מה משעשע ומבדח באמת, ילך אצל הרציניים ביותר. זעומי העפעפים הללו, בעלי הגבות העבותות, המדירים עצמם מקלות ראש, שאינם צוחקים אלא באין ברירה, תן דעתך על שיחם, הקשב לדבורי החולין שלהם ותראה כיצד הם מבליעים בנעימה את חידודיהם הדקים. והוכחה נוספת הם בעלי התריסין שבאמנות ההומור, הסופרים והשחקנים, שיצאו להם מוניטין כחכמי הקומיזם, הרי בשימושם הפרטי אין להם לכאורה כלל מאותו הסממן המשמח, אף סבר פניהם חמור לעולם. כל הרואה אותם לא יעלה על דעתו כי בעלי מרה שחורה אלה מצליחים לתפוס אותנו בחבוריהם ובתפקידיהם במעשי קונדס שלהם. ואין ידים להשערה שהללו מחפשים במתכוון כעצובים וממשיכים על עצמם מסכה של רצינות. כל עין בוחנת תראה, כי דרך העוצב היא תכונתם היסודית. הם בשורש נשמתם מה שהם בנוהג הפרטי שלהם. האדם מתגלה בתוך שבו ברשות היחיד ולא ברשות הרבים, במה שיש בו מן הטבעי ולא מן הנקנה. והואיל והומור טוב, ככל מה שהוא טוב, נובע רק מן הטבעי, הרי אפשר לומר, כי הבנת המגוחך, ומה גם הבינה היתירה לתת לו ניב נאה ומתוקן, ניתנת במיוחד לאלה, שיחסם לחיים רציני ביותר.

אין חולק, כמדומה, על כך, כי השפעתו של ההומור נובע בעיקרו מאפיו המפתיע. היינו, מאיזו אי התאמה הקיימת בין הגורמים המהווים או המוציאים אותו אל הפועל. ילד המעמיד פני מבוגר או מדבר מעשה גדול, תם למחצה, האומר דברים, שאחרים נמנעים להגידם, בצורה שאינה פוגעת בכל זאת בדרך ארץ, פזור־דעת, המדבר כביכול שלא אל הענין או המסבב את דבורו שיהא משתמע בנוגע במה שעומד על הפרק, כל המרבה להשתמש ברמזים, להרכיב סתום על גבי מפורש ולהסמיך את הרחוק אל הקרוב, הריהו מפליאנו ומתוך כך מבדחנו. עיקר המצחיק נתון לא בדיבור לכשעצמו, לאו דווקא בחומר המילולי, בשימוש הלשוני, אלא ביחס שבין המדבר למדובר, במצב המתואר או המתהווה על ידי יחס הגומלין שבין השומע לבין המשמיע. מלה מלוגלגת מצד עצמה אינה במציאות. ואין בצירוף מלים מה שאין בכל אחת מהן לחוד. לשון נופלת על לשון יש בה מן המקריות – ואילו המצחיק שרשו נעוץ באיזו מהות שהיא קבע. ההומור המילולי הוא הסוג הנמוך ביותר. למעלה ממנו זה השופע מתוך מצב. אבל עולה על שניהם אותו סוג הניזון מתוך היחס. כי היחס מוליד את האור, המאציל לדברים את גוונם ונופח בהם נשמה. והרי זה תכנו של האור, שבזריחתו הוא מפתיענו.

יסוד ההפתעה, הנדרש כגורם ראשון במעלה בהתהוותו של ההומור, הביא לידי סילוף בהשגת מהותו ולידי גלוי פנים בו שלא כהלכה. ראו בני אדם שהמצחיק מפתיע והסיקו בטעות כי כל המפתיע מצחיק. עירוב מושגים זה הוליד אותה תפיסה זולה ומסולפת, המהווה את ניגודו הגמור של ההומור המעולה. ידוע המשל באדם שנפל על המדרכה לקול צחוקו של קהל. אין בצחוק ממין זה אפילו צל בן צל של הומור. דרך אדם להיות זקוף כלפי מעלה ולא שטוח על המדרכה בפישוט ידים ורגלים. ויש בשכיבה זו מן המפתיע. אבל הכל מודים, שהצחוק על כך הוא חסר שחר. הואיל ואין בנפילת שוגג זו משום תפיסת יחס או תפיסת עמדה כל שהיא. כלום מפציע ויוצא איזה אור מן הנפילה הזאת, המגיע את אישיותו של הנופל? לא. שום גרעין של רצינות אין במעשה הנפילה – לפיכך אינו גם מצחיק. וכך אין בו כלום מן הטפוסי והקבוע. הכל עלולים להימעד ולנפול דרך מקרה. ומה הגלישה הזאת מלמדתנו על אפיו של זה? לא כלום. ואם כי גדולי הפוסקים נדחקים ליישב היאך שהוא את הצחוק על הנופל בין סוגי המצחיק, אין אנו יכולים לראות בו אלא התפרצות בהמית, התקף של הגולם היושב בחובנו, רוח של שטות. כדרך שהבריות אומרים: פלוני צוחק על שום שהטיפש דוחקו לכך. הוא הדין הצחוק על כל מעשה כשל, פליטת פה ושגגת אמירה, חטא שלא מדעת כנגד הדקדוק המילולי או המעשי, שחלקו רשע וחלקו כסל. כלום מי בר־דעת רוצה לצחוק למפלתו של חברו ולשמוח לאיד? אינו רוצה ועל כרחו צוחק. אבל אין הומור במקום שיש אונס.

אנו רשאים אולי לקבוע מעין קיצור שולחן ערוך בהלכות הומור. אין הוא חל לא על הארעי ולא על המקרי. אין הוא משפיל ואינו פוגע בכבוד. להיפך, עיקר מבוקשו לרומם ולפייס. לא זו שהוא מבדח אלא גם מרחיב את הדעת. תוך שהוא מבין הוא סולח. טבעו להשקיט ולא להפחיד. אינו עושה שותפות עם הגולם ואינו מציג לפנינו בובות ודחלילים. כל מקום שהוא מופיע הוא מביא חיים ונופח נשמה חיה. הוא בן לויתם הנאמן של החיים, לעולם אינו נלחם עם השעמום, אבל השעמום בורח מפניו מאליו. היה מי שאמר, שההומור כוחו יפה לגאלנו מן המות. מן הסתם נתכוון לומר: מן השעמום שבמות. אבל הומור שבא מלכתחילה להילחם עם שולחיו של מלאך המות מתייגע לריק. זכור לטוב אותו נידון למות, שאמר לשופטו, חברו לשעבר למשחק האישקוקי, בשעת מתן פסק־הדין: “אדוני השופט, כעת נתת לי את ה’מט' האחרון!” זה היה הומוריסטן לאמתו. וכן נאמן לעצמו היה אותו מלך אנגלי, שנשתבח בחושו הליצני, כשארכו לו שעות גסיסתו כינס את מקורביו וביקש מהם סליחה על שהוא מעכב את שעת גאולתם הימנו. ובמדה שהמות משמש פרשן אחרון הוכיח אותו מלך במותו, שמלבד כתר המלכות שבראשו ראוי היה גם לכתר של חכם ההיתול.

בדומה לכך נהג מלך בלא כתר, דנטון, בעליתו לגרדום, שסח לשמשון התלין כהרף־עין ממש לפני התזת ראשו: שמשון, זכור והראה לקהל הסקרנים את ראשי הערוף. ראשו של דנטון, כדאי והגון לכך.

ב.    🔗

עובדה זו, שקיימים בעלי מקצוע להומור אינה סותרת כלל את הדעה, שהכשרון לבדיחות הדעת הוא קנין הרבים. מעטים שרים על הבמה, אבל כל אחד מסלסל ניגון בינו לבין עצמו, לא הכל נואמים, אבל כל איש מדבר אל רעהו. וכך אין לך אדם שאינו מבין הלצה או שאינו מסוגל לשטות מקצת מפעם לפעם. ולא רק האדם אלא גם הבהמה והחיה עושות מעשי קונדס ושובבות. וכבר נשאו ונתנו בכך בעלי הלכה במסכתא משחק. ואין צורך כלל ללמוד תורה זו מפי חכמים. הכל יודעים כמה אוהב החתול לכרכר ולקפץ (ולאו דווקא בשעה שתוקפו היצר להתגרות בעכבר ולהתעלל בו) וכמה שוקד הכלב להפליא את בעליו בלהטיו במשחק המחבואים ועד היכן מגיעה תאות ההסואָה אצל אילו מן העופות. מתוך הרצון לענג את הבריות, לשעשע ולבדח, נובע מן הסתם אותו סלסול הקול הנהוג אצל רוב בעלי החיים, כגון צהלת הסוס, געיית הפרה, פעיית השה, ציוץ הצפור, השופע לפעמים צלילים היתלוליים ביותר, יללת התן, שאגת הארי, כל בעל חי בלשונו, בניגונו ובגינוניו. כל מקום שאנו מוצאים קול שם יש סולם־של קולות, מבנה של בבות, משחק של הברון, סלסול שיסודו מעשי־חושב. ובסך־הכל זה כשרון ההומור, חמדת הלצון, אפשר לציין ללא הגזמה, שכשם שהעולם כולו אומר שירה כך העולם כולו אומר הומור. כל בריה או שהיא צוחקת או שהיא מצחיקה. ואין זו אלא יהירות באדם לייחד לעצמו את מעלת ההומור ולשללה מיתר הבריות. הרי זה כאילו אנו שוללים מכל היצורים האחרים, פרט לאדם, את הסגולה ליהנות מן הטבע. ההתענגות על המגוחך טבועה כיצר בראשית בכל חי, משל לתאות האוכל והמשקה, או לאהבת החן והיופי, שאינה נטולה משום בריה. ההתכבדות במעלה יתירה, שאין כמותה אצל הזולת, היא מכל מקום מידה מגונה. ויוהרא היא לומר: פלוני אינו מבין הומור! או: אינו מחונן בחוש של הומור. אין פלוני כזה בעולם. יש פלוני שאינו עושה את הבדיחה ענין לענות בו, שאינו שוקד לייצר מצבים מגוחכים באופן מלאכותי בשביל להפעיל בבני מסיבתו את עצבי הצחוק, שאינו עושה את ההלצה דגל לעצמו ושאינו עושה שימוש בסגולת הבדיחה בפומבי, כדרך שהוא נזהר להוקיע לפרהסיה כמה צדדים מחייו הנפשיים מחשש חילול, ואינו מגלה את חריפות אמצעותיו אלא בחוג מצומצם של מקורביו, אבל אין איש מטומטם עד כדי שלא להתענג על בדיחה יפה או על הלצה שנונה.

כבר רמזנו על צד השלילה של ההומור המקצועי, אבל מן הדין להדגיש דבר זה ביותר. צאו וראו באספנים של בדיחות, בצוברים על יד הלצות לשם חליפין כמנהגם של גונזי בולים, וברוכלים של אניקדוטות, כשהם נעשים ראשי המדברים באיזו מסיבה – אין לך סימן מובהק מזה, שהגיעה שעת גסיסתה של אותה צוותא. שאָזלו חמרי הדלק ואפס התוכן המקשר בין חבריה, מעכשיו יש הכרח לחזק את החברה באמצעים מלאכותיים, המשולים לזריקות בגופו של שכיב מרע ושאפילו הצלה פורתא אין בהם. האניקדוטה נסבלת רק במספר יחיד ורק כמשל שיש נמשל בצדו. שתים הבאות בזו אחר זו מסלידות את הנפש היפה. משלוש ולמעלה מתבלט אפילו לקלושי הדעת הצד המגונה שיש בבילוי זמן זה. וכי אין האניקדוטה נציגה החוקי של הבדיחה? אף על פי כן יש בה תמיד טעם לפגם, מכיון שכיוונה להיתלש מן החיים ולהיות נושאת את עצמה. הומור טוב צומח רק מתוך גופה של עובדה, מינה ובה, החיים מספרים בדיחות. וחכמי ההיתול מספרים את החיים ולא יושבים ומקמטים את מצחותיהם לבדות מצבים מצחיקים ודיבורים מגוחכים. אין לך דבר דוחה מהלצה, שניכרים בה עקבות הזיעה ושבמקום קלות ראש שבוי בה כובד העמל. וכנגד זה מרגיזה ביותר ההתחכמות מחמת בטלה. האניקדוטה היא הומור הולך־בטל. אין בה דופק־החיים, אבל יש בה הוצאת לעז על המציאות. בחלם לא היו טפשים שעשו תנור מחמאה. שום פרופיסור מפוזר הדעת אינו גולם כפי המוניטין שיצאו לו אצל בעלי האנקדוטין. החידה הארמנית לא נוסחה אף פעם בצורה אוילית המתהלכת אצל אוהבים להתחדד על חשבון הזולת ולהתכבד בקלון הזולת. לאמיתו של דבר, שום אניקדוטה אינה מסוגלת להצחיק, אלא היא מוצחקה, ולפיכך צוחקים בשמיעתה. צוחקים לא בגללה אלא עליה. דומה השומע כאומר: איזו שטות עשויה לצמוח במוחו של בר־נש – ובכך יש בודאי מן המגוחך. והוכחה לדבר, שהרי מספר האניקדוטות המתהלכות בעולם הוא מצומצם עד כדי כך, שעל הרוב השומע אותן יודע אותן מלפני כן. בתחומה של האניקדוטה אין כוח יצירה, אלא הכל חוזר ונשנה מדור לדור ומחבל ארץ אחד למשנהו. דלוּת שוֹרה במלכות זו, הואיל ואמת אין בה, אין היא יונקת ממקור החיים. ובמידה שנכונה ההנחה, הבנויה על ההסתכלות, שרוב אמני הצחוק הם בטבעם בעלי מרה שחורה, יש יסוד גם להשערה, שציידי הבדיחה השעמום מקנן בהם לפני ולפנים.

מתך שנאמר שההפתיה מהוָה יסוד ראשי בהומור מסתבר, כי גם המהירות היתירה דרושה להצלחת פעולתו. אמנם, יש משוכבדים בדיבורם ובתנועותיהם, ההופכים את האטיות של הליכותיהם למעין סממן מבדח. אבל קיימא לן שהומור הבזק משובח ביותר. משל לרופא־שיניים קל היד, שעד שהחולה שלו מתיישב בכורסה ומתכונן לסבל העקירה הריהו מגיש להלה בעין את השן העקורה על כף היד. ואילו ההכנות למצחיק מפיגות לחלוטין את חריפותו. לעולם צוחקים טוב מתוך שאינם רוצים לצחוק ומתאמצים לכבוש את הגרוי. הצחוק הכבוש פורץ והולך על כרחו של אדם. דומה, כי הצחוק נולד רק מתוך מצב של להיפך וההתנגדות אליו. בשעה רצינית ביותר, בשעת חתן נכנס לחופתו או הספד למת, למראה טקס חגיגי או מורה קפדן העומד על הקתדרה ומדקדק עם תלמידו במצוות הקשבה כחוט השערה, דוחף יצר הצחוק ומשיא את האדם להתקומם על דוחק המצב ולפרוץ את גדר השעבוד. הצחוק, משמע, הוא פרי האדרבה והאף על פי כן. הוא מתמרד כלפי הלחץ ורוצה לגאול את האדם מתוך תנאי כפיה שהוטלו עליו.

בדרך זו השגנו כמדומה את שורש ענינו של ההומור. אמרנו שהצחוק רוצה לגאול. הוי אומר: הצחוק רוצה דבר־מה. צחוק שאינו רוצה כלום אינו ולא כלום. ורוצה הוא בתקנתם של החיים ובשחרורו של האדם. רוצה הוא לשחרר אותנו מכל סבל פנימי וחיצוני, להוציאנו ממלכות ההכרח לספירה של חירות. כוונת ההומור להפיג את הצער, להפיס את הדעת, לגרש יגון ואנחה, להמעיט את שטח החיכוכים שבין הבריות, לכתוב בשולי החיים פירוש וָרוד, לתת לכל מקרה ומקרה פנים שוחקות. ואדיר חפצו להוכיח, שאין בונים עולם על גבי חודו של חרב. ההומור בפירוש שונא מלחמות. וסבור הוא שאפשר לסדר את כל הענינים על הצד הטוב ביותר בלי קטטות וסכסוכים. בלי רוגזה, בלי כעס, עיקרו של דבר: בלי כעס. אין לך דבר מנוגד כל כך להומור ככעס. ההומור נחבא אל הכלים ומחביא הכל לתוך כלים. הכועס יוצא מכליו. ההומור דורש לכף־זכות – והכועס מתעטף במידת הדין. ההומור שוקד לשייר תמיד איזו קרן אורה, איזו נקודת מפלט, עגן כחוט השערה, שאפשר לומר עליהם “גם זו לטובה” – והכעס הרי מבקש לעקור ולהשמיד הכל. וקודם כל הוא מסלק את הצחוק ואת בת הצחוק מן העולם. ואילו השקפת עולם הומוריסטית גורסת: הכל יכול השודד לשדוד הימני חוץ מבת־צחוקי. עשוי הוא לירד לתוך נכסי, אבל כל זמן שרוחי לא נפלה אפשר לגרש אפילו את השטן. ואף על פי שבעינינו אנו רואים ועל גבי בשרנו הננו חשים את קושי השעבוד ועוצם הסבל איננו אומרים נואש ואיננו סבורים כי כלוּ כל הקצין. ההומור שלאחר כלו כל הקצין הוא הזורח ביותר. פרחי ההומור הטוב צצים על הרוב בתקופות של יגון ושקויים צער, דמעות ואף דם. מלמד שהתיקון הוא מגמתו של ההומור. והרצון להיטיב מעיינו.

הרגש הדימוקראטי הוא מעיינו השני. ידוע שההומור מרחיב את הדעת. והוא מרחיב גם את הגבולות ומפרה את היחסים בין הבריות. כנחל איתן לעת גיאות הוא ופורץ לתוך כל שטחי החיים והורס גדרים ומכריז על שויון כל הנבראים בפני חוק החיים והזכות לחיים. כלום על מה מתבססת הבדיחה? על קירוב רחוקים, על ערבוב מין בשאינו מינו, על זיווגים בלתי צפויים, על גילוי פנים חדשות במה שנראה לנו בלה מיושן. ההומור בנוי על השוָאות ועל גזירות שוות, רצה לומר: על שויון. הוא מסביר לכל פנים יפות – ולפיכך כל הבריות נראים לו נשואי פנים. לעולם אינו נוהג זלזול באיש או בדבר. קל וחומר שאינו מתייהר על אחרים ואינו מתכבד בקלון אחרים. ואין צורך לומר, שהומור אינו מתחכּם ואינו רוצה להתהדר בחכמה. על הרוב הוא נראה כתם ואף מתנהג כתם או כפתי מאמין. הפסוק “וגר זאב עם כבש ושעשע יונק על חור פתן”, עם כל ההוד הנשגב החופף עליו, צופן בחובו נעימה של בדיחות הדעת, כאילו נתכוון הנביא להלביש את רעיונו המציאותי בצורה מוגזמת כל שהיא בשביל לחרות בכוח ההפלגה ובאמצעות החידוד המצחיק את האידיאל בתוך המוחות. בשל המתמיה שבניסוח – הדברים נכנסים לתוך הלב ותקפם משתמר לדורות. ההומור משמר דברים וחורת אותם כבצפורן שמיר. כיוצא בזה ירקדו ההרים כאלים ובדומה לכך פסוקים בתנ"ך, שהפאתוס השירי טבול ברסיסים של הומור מלא חן. הזאב והפתן אויביהם של הכבש ושל היונק, ההרים, סמל הקפאון בהוָיה, נעתקים מטבעם הקדמוני ומתאַחווים עם ניגודם, נשער לנו מעשה במציאות, שההר נעקר פתאום והתחיל רוקד – כלום לא היינו ממלאים פינו צחוק? זה כוחו של הומור לקרב אל השגתנו דברים הרחוקים מן המציאות או אף נמנעי מציאות כביכול. הרי שההומור מבדח רק לפי צורתו ותוכו מלא פאַתוס ורצינות. לפניו לא יוכּר שוֹע לפני דל והנקלה יעלה לגדולתו של המכובד. אותו קבצן, שהשיב לרוטשילד, המבקש להשיא לו עצה תשובה ניצחת: “אתה, מר רוטשילד, מומחה להרויח ממון, ואין זה מענינך ללמדני פרק בהלכות קבצנות, שנתמחיתי בה כל צרכי”, היה מחונן בניצוץ של הומור אמתי והשכיל על פי דרכו להדגיש יתרון־מה שיש לו בשטח החיים על רוטשילד. כך דרכו של הומור: לגלות בכל פרט ועצם את הרבותה שלו. וללמדנו: שאין לקפח שכר כל בריה. ההומור הוא בעל עין יפה, ועיקר תפקידו לגלות מה שאינו נראה בעין. אמרנו שהוא מחביא, אבל הוא גם צפנת פענח. הוא פורש מעטה על דברים, שהצנעה יפה להם והוא חופר ומעלה את אוצר אמונה שבמטמון כל איש. אמונה בתשועה כהרף עין. בסמוך לחרב חדה התלויה על הראש הוא צוחק ועל פתחו של גיהנום הוא זורע תקוות, מכיון שהוא מוצא בבת צחוק באר של שמחה שאינה נדלית. נחום איש גם זו היה הגדול שבחכמי ההומור. כל מעשיו, דיבוריו והנהגותיו, בת־צחוק מרחפת עליהם. ואותו תנא, שניחם את אשתו בשובו מבית־המדרש, למראה שני בניו המתים, ואמר, שבעצם לא ניטל הימנה אלא פקדון שהופקד בידה, נכנס לפני ולפנים של פרדס ההומור.

אנו נמצאים למדים: ההומור חותמו האמונה ובת־לויתו התקווה. המחונן בו לעולם סמוך ובטוח, שהדברים, אפילו הם נתונים בשפל גמור, עתידים להסתדר ושהאויבים ישלימו ביניהם. אילולא ההכרה הזאת אי־אפשר כלל שדעתו של אדם תהא צלולה עליו, הואיל והוא מוקף בכל שעה אויבים ומניעות, מזיקים ומעצורים. נמצא שהחיים היו נמנעים. אולם האדם כל זמן שהנשמה בקרבו רוח של בדיחות הדעת שורה עליו וזיק של אמונה ובטחון בוער בקרבו. הרי שאין לך אדם המשולל לחלוטין חוש ההומור, כפי שבעלי המונופולין על הומור רוצים להוכיח לנו. יש אומר מילי דבדיחותא, ויש עושה מעשים של בדיחותא ויש מבדח באיזו העוָיה טמירה משלו. פלוני שלא השמיע לכאורה מימיו פסוק ליצני (כדרך שבעלה של הגברת בוברי, לפי הגדרתו של פלובר, לא הביע מימיו מימרה בעל תוכן) יש שאתה רואה את סך־הכל של אורח החיים שלו משעשע מאד. זה קל דעת בדיבורו – ובכל מעשיו טבעו כובד ראש, וזה מונה כל מלה שלו בשקל – ובעשיותיו הוא פּזרן בזבזן כקוביוסטוס.

ראית תקופה שנתגברו בה הדינין דע לך: דור זה עני הוא בהומור. דור זה במקום מיתרים במוח, עקרבים תקועים לו שם. בדור כזה אין מדברים אלא נואמים, אין משוחחים אלא מוכיחים, אין משפיעים בעקיפין אלא משכנעים באקדח. בני אדם אינם מתקשרים זה עם זה על ידי פסוקי הסברה אלא מטילים זה בזה סיכות ותחת לחייך צוחקים, או נכון יותר, מגלגלים צחוק, מרביצים צחוק תוקפני, שופע לעג מפריד. בדור כזה אין מחפשים את נקודות הקרבה והשיתוף, אלא, להיפך, מחדדים נקודות השקפה, משחיזים מושגים, מבליטים את הפלוגתא, גוזרים על קורטוב ויתור ופשרה, חס ושלום שמאמינים, שההרים מסוגלים לרקוד – משוללי הומור אינם חלילה פתאים מאמינים – אבל נוקבים בדין את ההר, טוחנים הרים ומעבים צל הרים כהרים. אכן, דלדולו של ההומור התחיל בשעה שיצא הלעג על הדימוקרטיה ועל סדריה. עוד זמן רב לפני החורבן התחילה שקיעתו של ההומור, וברוב ארצות תפסו את הגה השלטון אנשים שאין בת הצחוק מרחפת על פניהם, הסתכלו בפרצופיהם של הללו – הם משולים למסכות. אין בהם צל של חיוך, לא חתימת ליבוב, בדיחות הדעת אין בהם, ואף לא צלילות הדעת. הם שכורים תמיד מחמת זעמם. הם תמיד כועסים. ובתוך תוכם מחוסרי בטחון. ואילו את האמונה בטוב הם מתעבים בכל לבם, כדרך ששדי שחת מתעבים את האור. אין הם יכולים לסכום דעה מתנגדת להם ואימה ופחד אחזום מפני נדנוד של בקורת, הואיל והם מחוסרי הומור. אבל עדיין לא כלוּ כל הקצין. רק מיעוט שבמיעוט חדלי אישים הם. רוב בני אדם בת הצחוק שוֹרה על פניהם, אוהבים צחוק טוב. בכך תקותנו. ראיתם אשמדאי על כסא שלמה – צחקו בני אדם, צחקו. אף הצחוק כלי זין חד הוא. ואף אותו אשמדאי, מלך לשעה, אינו אלא אחד מחיוכיה הנזעמים של ההיסטוריה, אשר צחוקיה ומהתלותיה נשגבו מבינתנו.