לפני זמן מה קראתי בשבחו של סופר שהגיע לו תור היובל: הוא משכמו ומעלה גבוה מכל חבריו לעט הואיל ואיננו ליטראט. תמהתי על פסוק זה שתי פליאות: א) מה רואה מחברו לתפוס את המונח הלועזי דווקא. ב) מה הגיון לשבח סופר על שום שאינו סופר. כלום יעלה על הדעת לרומם על נס את הצייר משום שאינו צייר, את המנגן לפי שאינו מנגן ואת הרופא מחמת שאינו מרפא. אמנם, לכתחילה נתעוררתי ליישב עיקר הפליאה שבפסוק על ידי צמצום משמעותו לכדי כוונת גנוי כלפי מקצועיותם היתירה של אמני העט. שבתי וראיתי שהתירוץ דחוק ביותר. כשם שאין טעם להטיל דופי באמן על שום שהוא פועל בהתאם לתכונתו המבורכה, כך אין יושר לנזוף בו על חטא שהוא שוקד הרבה להתמחות באמנותו ולהגיע בה לידי מידה של שכלול. כל אומן מצווה ועומד לעשות את מלאכתו בשלימות. נוטע עצי פרי, מגדל צאן, תופר בגד והמחלל בחליל – הכל חייבים ואף משתוקקים לקנות בקיאות במשלח ידם. וכך הוא הסדר בקירוב: מתחילים בטיפול, עוברים לטיפוח וגומרים בבקשת השיא. ומה טעם אסור על הסופר לרדת לתוך נבכי המקצוע שלו?

משעיינתי קצת בדבר נכנסה בי פליאה על עצם הפליאה. נזכרתי שפסוק זה בניסוחים שונים נאמר ונכתב על ידי רבים ורק המלה הלועזית היא החידוש שבו – כך הוא הנוהג וכך היא השיגרה בימינו. לא נגזים אם נאמר שהשם סופר נעשה בישובנו שם חירוף. לא היה לי אלא לתהות על החידוש שבפסוק. ואמנם, יפה כוחו של חידוש זה להאיר נתיב עד למקור מוצאה של השקפה זו על הסופר. המקור אינו טהור כלל.

הפגיעה בליטראט נתפרסמה בעולם כאחד עם השסוי בספרות אספלט. תחילתה של הפגיעה – גנוי ובזוי בעלוני תעמולה זולים וסופה שריפת ספרים. שריפה זו לא היתה אלא הקדמה לחורבן אירופה. ומה ענין העלאת ספרות המופת על המוקד לחורבן ארצות ועמים? יש ענין. קדם לרצח גופים הרס נשמות ולמבול דמים – שיקוץ הרוח ועמלו. מתברר שלא כל המשננים בפיהם פסוקי השטן נתפסים ממש למעשיו או דינם להימנות עם קהל חסידיו. רבים חוזרים על פסוקים שהטומאה דבוקה בשוליהם בלי דעת טיבם של הדיבורים היוצאים מפיהם ולא את מגילת היוחסין שלהם. הזלזול ברוח וביצירותיו פסול אפילו בשיעורים קטנים ובסייגים מרובים ואפילו כשהוא כרוך בתמימות שבהשגה. מלכות הרוח רחבה לאין שיעור ואין הספרות אלא אחד מגילוייה. אבל נדמה כי בדורותינו מהווה הספרות, אחד מענפיה של היצירה האמנותית החיה, לא רק אבן החן בכתר הרוח, אלא גם אבן הבוחן שלה. לפי היחס אליה ייבחנו אדם ועם, תיבחן תנועה. הספרות היא סמל לעולם התיקון, לבנין של סדר, למשטר נכון. לא זו בלבד שהיא משקפת את פני הדור ומוקיעה נבכי לב אנוש, עושה תשליך לפסולת היצרים ומשמשת במידת מה מקוה טהרה, אלא היא בעצם מציאותה מורה לבני אדם את דרך החיים והבנין ללא הטפת מוסר במישרים אפילו אינה מספרת על גופי החיים במשמעם היומיומי.

הספרות האמנותית – חושבני שיש מקום לנוסחה זו בניגוד לסוג אחר של ספרות, שנתברך אולי בכמה מעלות טובות אלא שאינו אמנותי – יש בה גופה משום מפעל מוסרי. דווקא הצד המקצועי שבאמנות זו פועל על העוסקים בה ועל הנכנסים למחיצתה ומקבלים שפע ממנה ככוח מוסרי. דרך משל: סגנון ספרותי מלוטש הוא ענין שבתיקון ושבסדר. הוא בנוי על חוקים וכפוף למשמעת נפשית והגיונית חמורה. לא ישיג מדריגה בסגנון אלא מי שהוא בעל אמונה בעולם טוב ומתוקן. אין כמובן להפריז ולומר כי כל בעל סגנון הוא מטבעו שומר חוק וכל מי שידיו רב לו לבנות בתי שיר משוכללים ראוי להיות גם אדריכל של מפעלי־חיים. אבל רשאים אנו לומר כי הידור צורה הוא גורם מחנך ליסוד ההדור בכלל. כל הרצאה נאה היא פרי עמל קשה. פסוק מלוטש עולה ביגיעת בשר וביגיעת הרוח כאחת. העמל שבסגנון הטוב הוא לעצמו מעשה יושר. ומה טיבה של היגיעה בסגנון? הלא היא מלאכת בירור ונפוי, עיון ושיקול הדעת. ביסודה מונחת השאיפה לנקיון, למצוי הרעיון, להבהרת הרגש, והמאמץ להימנע מן ההונאה ולהתקרב ככל האפשר אל הזולת לב אל לב. המליצה היפה היא באמת מליצה ומתווכת. ואין היא סתם כיבוד לאורחים. היא נעוצה ברגש הכבוד לבריות ובאהבת העולם. והרי הסגנון אינו אלא סממן אחד מסממניה של הספרות האמנותית. עיקרה של יצירה ספרותית משוכללת הלך־הרוח המושלם שהיא מביאה לידי ביטוי, אור הנשמה היתירה הקורן מתוכה. מן הספרות שופעת אהבת החסד והרחמים על עולם ומלואו.

בין שנראה את הספרות היפה כדבר של נוי, כבושם טוב, כאיצטלה של כבוד ובין שנראה אותה כאספקלרית המעשים או כשוט מצליף על המקולקל והנעווה אין רוחם של עריצים ובוזי אדם נוחה הימנה. פולחן היפה הוא כחומץ לשיני התקיפים, שאינם מניחים כל פולחן חוץ מההכנעה להוד מעלתם וגבורתם. התיאור הנאה משוך חוט של חן וחסד על כל הברואים ואין לפניו קטן ונקלה. האמן בדומה לאיש המדע תאב לדעת הכל, להבין הכל, להתחקות על מעשי כל בריה. את מלוא מרצו הוא משקיע בארגון החומר ובהשגת ההרמוניה. אדיר חפצו לראות את העולם לא מערכת של כתמים אלא בית משכיות של תמונות. מן הדין שכל המחבלים והמשחיתים, המביאים מבוכה ומהומה לעולם, ישנאו בלב ונפש את האמנות הצרופה, הואיל וזו לא די שהיא מצרפת את יצירותיה היא מתכוונת גם לצרף את העולם ולטהר את הלבבות, ועל הכל להרבות חברות והבנת הזולת. האמנות נעשית מתוך מידה מרובה של התמכרות והשתעבדות היוצר למפעלו, אבל מבוקשה ותפקידה החירות. אין תמונה נאה אלא זו שכל פרטיה משתכנים בתוכה דרך חירות ואין ניכרים בה סימנים של כפיה ואונס. עיקר עמלו של האמן מושקע בטשטוש עקבות עמלו ובייבוש אגלי הזיעה. אולם כל פעם שפורצים לעולם בעלי זרוע וחמסנים הם מנפצים קודם כל את האספקלריות מתוך פחד שמא ישקפו הללו את פרצופיהם המנוונים. בניגוד לאחדות מתוך משחק הצבעים, המונחת ביסוד האמנות, שפע של יופי מתוך ריבוי חיים, תובעים העריצים אחדות של בית־עלמין והתמזגות של דיכוי על־ידי כיבוי כל הצבעים והעמדתם על גוון אחד ודגל יחיד. לא רק סערת המבול עוקרת כל ערוגות הבושם של האמנות, גם במוצאי השואה יש ותקופת הירידה ליצירה האמנותית נמשכת והולכת. בשוך מי המבול מקרקרים העורבים והדכאון בתקפו עומד. אין יוצרים אמנות מתוך עיפות אלא מחמת עודף כוח ורווחה. ואמנם אחרי דור של שמדות ופורעניות קשות יש ומתרגשות תקופות של דכדוך, של אפס רצון ומיעוט אמונה, של רשלנות בתוכן ובצורה. אין תסיסה של כוחות יוצרים, אין העזה להשתעשע בצורות נאוה ולסלסל מליצות נשגבות, אף אין הלבבות פנויים לקלוט. בזמנים כאלה מזלזלים בחיצוניות, מתרשלים בביטוי. לכל היותר נוטים לחבר או לשנן קינות וסליחות. אבל היצירות הללו הן מעין פזמונות. ואין כלל צורך לחבר אותן מפעם לפעם מחדש. הדפוסים שלהן קיימים ועומדים. קל וחומר שאין מקום לנהוג בהן הידור, מעשה ליטראטורה. לא, הליטראטורה היא טריפה פסולה.

דברי ימי עמנו הם דברי ימי צרות ופורעניות קשות. מעטים היו ימי הטובה והשלוה בקורותינו, אבל רק בתקופות הקצרות של שלוה יחסית נוצרה המליצה הנשגבה העברית, המשמשת מופת לכל העמים. צא וראה, כל מקום שיש תוכן נעלה שם גם הצורה מסולסלת ומקושטת. התנ"ך והמדרשים חצובים לשגב גם בסגנונם. האגדה העברית רצופה פתגמים טובים ומוסר השכל, אבל היא מבריקה גם בשלל צבעים של ביטוי מלוטש ומזוקק ויש בה בדרך הרצאתה מצד עצמה הרחבת הדעת. סימן לערכי האמנות הצפונים בה. האמנות באה לעולם בשבל להרחיב את הדעת ולגלות את ריבוי הפנים שבחיים. אולם כנגד כמה יובלות של יצירה חיה היו לנו דורות מרובים של זלזול והזנחה. ויותר ממה שנתרשלנו בתוכן נהגנו אדישות בצורה ונעשינו נלעגי לשון. אם גם נניח שהיינו עם הספר לא גרסנו ספרות ולא הקימונו חס ושלום ליטראטים. האמנם כבר נעשינו שטופים עד כדי כך במלאכת הספרות שאנו טעונים שמירה מפניה?

מצב העניינים איננו כזה לא באוהל שם ולא במחנה יפת. המבול האחרון, שהוא אולי הגדול במבולי העולם, שטף את הכל ובמדורות שקדמו לו נשרפו לא רק האותיות אלא גם רוחן החיה. נאלמו הלשונות, גוועו הצבעים, נחבאו התמונות משום ששחה קומת האדם והרוח נחרדה ונמוגה. ימים רבים יעברו עד שתזדקף קומתנו ותתחדש הרוח האנושית היוצרת ואמנות הביטוי תגיע לידי הישגים חדשים – אף הישגים מקצועיים במשמע. אולם כלל גדול הוא: כל פעם שמטילים דופי בערכי היופי והיצירה האמנותית, סימן שעדיין מהומה שורה בעולם ועננים קודרים מהלכים על הראשים. שונאי צבעים שונאי החיים הם ומקורבים למביאי המבול. בתום המבול ניתן הקשת בענן לאות ברית. “והיתה הקשת בענן וראיתיה לזכור ברית עולם בין אלהים ובין כל נפש חיה בכל בשר אשר על הארץ”. כך הוא הדבר בכלל. על אחת כמה בתחום ישראל. ראה איזו מהומה שורה מסביבנו בישוב הזה, כמה זלזול ורישול ורשלנות והזנחה ומיעוט הדמות וצמצום הדעת וקנאות לצבע וחוסר הרצון או הכושר להקשיב לזולת ולהעריך יפיה של תמונה וכמה מרובים הגמגום ואי הדיוק והכלאיים והחוורון בביטוי ותבין את עוצם חשיבותו של התיקון הגנוז בביטוי הספרותי השקול והמדוקדק. כל האוהב דבר אוהב לעשותו בהידור ולהתקין לו עיטורים וקישוטים. “לא היה לי יום קשה כיום שנפלט מקולמוסי פסוק שאינו עשוי על טהרת הליטוש הלשוני” – העיד על עצמו פלובר, סופר רחב לב ורחב דעה. הוא היה סופר בלב ונפש. לא התבייש באומנותו. הלואי וירבו בישראל סופרים לשמם. ללמד לבני יהודה צבעי הקשת.