א.    🔗

עיקרה של אמנות – צורה, כלומר, הפיכת תוכן לצורה תוך כדי גלגול הצורה לדבר שבתוך ושבמהות עד שפנים וחוץ שוב אינם מתנגדים זה לזה ונפרדים זה מזה, אלא, אדרבה, עושים שלום ומשלימים זה את זה.

נמצא שכל האומר אמנות היא צורה או אמנות משמעה שלימות והרמוניה, הוא הדין עשיית שלום בין היסודות והשכנת שיווּי משקל בין החלקים, יפה אמר, שכן דברים אלה הם באמת מעיקרי תפקידיה של כל מלאכת מחשבת ומראשי סימניה. החיים שופעים ניגודים ואין רקע מציאות בלי קרע. קר אינו חם, רם אינו שפל, ישן אינו ער, הגשמי אינו נאצל, העצוב אינו עליז, משורש רע לא יצא טוב ומעז אין להפיק מתוק. כל זמן שאנו שרויים בתחומי המציאות הגלמית הרינו משועבדים לנתונים הממשיים, שבויים וכלואים בתוכם. כאילו אנו מרצים איזה עוון, חטא ההויה הקדמון. האמנות אפילו אינה נותנת לנו שחרור הריהי רומזת על אודותיו, פותחת לפנינו סדק דק להציץ דרכו לתוך איזה עולם בלתי מציאותי שבו הטבעים המנוגדים נושקים זה לזה, ההפכים עושים שותפות של ארעי בדומה לזו שמתרחשת בחלום, שהגדרים היציבים נעשים שוטפים והרבה סתירות מתיישבות. החולם, דרך משל, עשוי להיות גם מהלך על שתיים וגם בעל כנפיים. יכול שיהא נתון בשני מקומות או משוחרר מהילוך הזמן ומחוקיו. אף אין זה מן הנמנע שדברים שבהקיץ משמשים גורמי דכאון יהיה בהם לגבי החולם בנותן עונג מתוק ללא מצרים. וזהו ענין השלום המונח ביסוד החלום. מעלה ומטה, רום ועומק, לח ויבש ורוב טבעים ניגודים המתחרים זה בזה משיגים בתוכו איזה דרגה של פיוס.

מבחינה זו ניתן לומר, שכל מלאכת מחשבת נתבעת להמשיך עלינו מעין השראה של חלום ולפי מידת ההשראה הזאת המצויה בה יישקל ערכה. האמנות יונקת מן החלום. כשאנו מסתכלים בתמונה מעשה ידי אמן הננו כחולמים משום שהתמונה עצמה נראית כחולמת. החיים מתרחשים בה, אלא שניטלה מהם גלמיותם וכל הטבעים שנתכנסו לתוכה חודיהם קוצצו. תחת גוונים עזים ובולטים או בצדם ניתנו בני גוונים, רמזי יישים או שאריות מהם, שפירים ושליות. מסתבר שאף ההתגוונות היא סימן היכר לחכמת הנוי והצורה. מלאכת מחשבת שאינה כוללת בני־גוונים ורמזי דברים, בנות קול ובני־צל, שאינה מצרפת גם את הדק מן הדק אל הגס מן הגס, קיצורו של דבר, שאינה מקרבת רחוקים ואינה ממזגת ניגודים, אינה ראויה לשמה. האמנות עיקרה מלאכת המיזוג של סממנים, חכמת הזיווּגין ובמקום שאתה מוצא צלילותה שם אתה מוצא גם צלליותה. מכל מקום ראש יעודה המיזוג. מיזוג טוב ורע, גס ודק, מרומם ונקלה, פנים וחוץ עד שאין תוך וצורה מורגשים בנפרד אלא מובלעים זה לתוך זה ומהווים יחדיו חטיבה גמורה, מקשה אחת, אחדות.

אמנות פירושה שלימות, אחדות, הרמוניה, פריצת גדרי המציאות הגלמית ואף בריחה מהן אל תוך שפריר חביון החלום. אפשר להשוות את אמנות היפה על דרך ההיפוך אל אמנות המדיניות, שאם האחרונה הוגדרה כחוש נכון להשגת האפשרי הרי הראשונה מיועדת להשגת הלא אפשרי, להפקת מתוק מעז. ואכן, דבר שהוא במעלת יצירה אמנותית אפילו תוכו רצוף צער ההויה, דכדוך הגוף ויסורי הנפש, כיוון שהננו נכנסים לתוך ספירת השפעתו הריהו מפיג במעט את יגוננו, ממלט דכדוך נפשנו, מכל מקום משכך את סערת רוחנו, מפייס ומרגיע, ויש שהוא מביא לנו גם סמי רפואה והופך את היגון ואנחה לששון ושמחה. מכאן אתה למד שיש הגיון נכון גם ביעודים רבים אחרים שמייחסים לדברי אמנות, כגון שהם מזקקים את ההרגשות, מעדנים את החושים, מטהרים את הלב, מרוממים את הנפש ומרסנים את היצרים. נאה ליצירה האמנותית השם שבת. אין השבת עוקרת את החול, אלא עוקרת את האדם לזמן מועט מתוך החול של ששת ימי המעשה. והואיל וגם השבת היא חלק מהזמן הריהי ממילא אוצלת מזיוה גם ליתר חלקי הזמן. זכור את יום השבת לקדשו נאמר על כל ששת הימים. מתוך שזוכרים כל ימות השבוע את השבת הרי כולם לווים אצילות מן השבת. יצירה היא השבת של העשיה והאמנות עולם האצילות של המלאכה. כשם שאומרים שבת שלום כך ניתן לאמר אמנות שלום. וכשם שהשבת קוראת לנו דרור מן המעשים, כך האמנות, אם כי עשייה מרובה הושקעה בתוך כל פרק יצירה, הריהי משרה עלינו הרגשת שבתון. אמנות כשמה כן היא. רובה אומנות, מלאכת מחשבת.

ב.    🔗

אמנות הסיפור היא בעצם החכמה לספר את המעשים ואף השם ספורי מעשיות מעיד על טיבה. אף על פי כן אין היא עושה את שליחותה כראוי אלא אם כן אף היא, בדומה לענפי אמנות אחרים, עוקרת אותנו מתוך עולם המעשה לספירת החלום. אין היא באה לשקענו בסיפוריה לתוך אותה הויה עכורה או לתוך אותו הוי זעום וגלמי, שכל חמריה לקוחים משם. אמנות של הוי היא אמנות קצוצה. מה ערך לשבת, למשל, שאין היא אלא מעין צילום של כל ששת ימות החול, אלא שנוסף על כל הויות החולין איזה נופך שבתי, כלומר סעודה שמנה, דגים ובשר, לגימה של יין. ספורים שהם בחזקת שבת קטנה, קצוצה, פגומה, ללא נשמה יתירה, אלא שיש בהם מטעמי שבת, הריהם שבת מצולמת. אין בהם מן החלום וממילא אינם כלל בעלי צורה.

עיקר ענינה של אמנות הספור ספור המעשה, אך יעודה תיקון המעשה והעלאתו בשרשו לדרגת האצילות. העובדות הן אותו חומר גלמי שמביאים לתוך כור ההיתוך על מנת להוציאו משם שונה מכפי התרחשותו. הן נטחנות עד דק מן הדק ואין לשייר מהן אלא משהו תמציתי ונאצל בדומה לאותו שייר עובדתי המשתמר אף בחלום. איזהו ספור ראוי לשמו – העשוי בתבנית היכל, שלבניו, כלומר פרטי המעשים, הם חלומות, ונדבכיו, כלומר, הקוים הגדולים של המעשים, המאורעות, הם בגדר סמלים. לא מעשים בכל יום הם ענינו של הספור, לא הויות העולם שבנוהג הן רוחו החיה, לא קליפות הדברים ראויות לשמש נושאי תיאוריו, אלא אדרבה חייב הוא לגאלנו מן הקליפות ולגלות בכל עצם, בכל ענין ומאורע, פנים חדשות, היינו, ללמדנו את הנסתר שבנגלה. את מה שמעל לפשט ועמוק ממנו. הספור דורש במופלא ושואל מה למעלה ומה למטה. מה שמונח על גבי השטח הרי נודע לכל – ומה בא המספר להוסיף, אם אין כוונתו לתקן את הקליפות. להפוך את הפרוזדור לטרקלין ואת העולם להיכל?

כל ענפי אמנות סוגים בחוחים של אי הבנה ובורות. במדיה שחייב האמן, ואפילו אינו חייב הרי משתוקק הוא, לזכות את הרבים בפרי רוחו, לחבב את חזיונותיו על הקהל ולקרבם אל השגתו, הריהו מסתבך בתוך סתירה שאין להתירה כמעט, שכן נטל עליו להשרות את חלומו אולי על אלה שלא חלמו אותו ולאצול מרוחו על מי שאינו מסוגל אולי כלל להיכנס לתוך מערכי רוח כאלה. האמן נתבע לשני דברים, שכל אחד מהם קשה מצד עצמו וששניהם סותרים זה את זה, והם: לבטא את זולתו ולספר את חלומו בלשון השווה לכל נפש. זאת אומרת, חייב היה לצרף לחכמת ההאצלה שלו הרבה עשייה, לעשות את שבתו חול. מבחינה זו נוחה כמדומה הרבה יותר העשיה בתחום כל אותן המלאכות היפות שאין הלשון משמשת בית היוצר שלהן. צלילים וצבעים אינם בגדר שפה יומיומית ורוב הבריות אינם נזקקים להם לתכלית שימושית. עצם העיסוק בהם מרומם את האדם ומפרישו מן החולין והם גופם אבק השיגרה לא דבק בהם. אף הצופה בתמונה והמאזין למנגינה מקבל על עצמו מלכתחילה פרישות־מה מן היומיומי ומשיל מעל עצמו את נעלי החול לעמוד במקום קדוש. אם בכוונת הלב ואם שלא בכוונה הוא נכנס לתוך תחום השבת. אין צריך לומר שלא היה בא כלל, אילוא תעתעוהו בעלי הלכה שבשניים, להעמיס על האומנוית המעונגות האלו צרכי חול שלו ולתבוע מהן תשובות דחופות על שאלות השעה הבוערות. הרי זה אצלו בגדר מושכל ראשון שהאמנויות ההן באות לטעת בתוכנו חיי עולם ולא חיי שעה. ואילו אמנות הכתב, ואמנות הסיפור במיוחד, נתבעת לשמש אף בגילוייה הנאצלים ראי מלוטש לכלל ההויות המגושמות. מעין תערוכה של עסקי הבריות ונוהגותיהם וטיפוליהם וכרכוריהם וכלל מעשיה משער הכבוד והכיבודים הרמים ועד שער האשפות של התאוות הנבזות והיצרים הנקלים. אמנות הסיפור נחשבת למין רקחת וטבחת שהוטלה עליה המשימה להתקין סעודות שמנות ומשביעות ואף תבלינים מפולפלים לגרות את היצרים ולמתוח את עצבי הסקרנות. רוצים למצוא בסיפור מציאות שניה, וכלל לא מלוטשת, אלא אותה היומיומית על כל קרבה ופרשה. לא די שהעשיה בתחומי הלשון, שיש עמה כוונה של יצירה, כרוכה בחבלי לידה קשים – שהרי הלשון המדוברת והמשומשת עד לאין שיעור מושכת ממילא כלפי תתא ומפיצה מאליה זרעי החולין החבויים בכנפיה על כל סביבותיה ואין לשון מיוחדת לצרכי ספרות בדומה לשפת צלילים שנתיחדה לצרכי נגינה – עומסים הבריות את כל תביעותיהם החיוניות והשגרתיות על חכמי הלשון ואמני הכתב. הספרות חייבת להיות ראי ודוכן, כנור ותנים, נאד דמעות וכוס של שמחה, חדר משכית לכל מאוויי הדור ובית מרקחת של סגולות ורפואות כנגד כל פגעי בני אנוש בחומר וברוח, במדיניות ובכלכלה, בשאלות מוסר ובבעיות תיקון העולם, מין מכון כל בו שפירותיו נאכלים בעולם הזה ויש לו קרן קיימת לעולם הבא. הקהל שאינו מעיז להכנס לתוך היכל הנגינה, אלא אם כן נמצאים משסים אותו, במקל ובתרמיל כל הבעיות החילוניות שלו, אלא אדרבה הוא בא לשם לפי תומו לעשות את שבת הנפש שלו ולהשכיח את מרי ימיו, את עמלו ואת צרור דאגותיו, הריהו בא על הספרות בעלילות שתהא זנה ומפרנסת אותו בדעת ובמוסר, בבינה לעתים ובפסקי־הלכה, שתדבר אליו על אודותיו ושתדבר אליו, וזה עיקר רצונו, בלשון שווה לכל נפש, אם כי לאמתו של דבר כל נפש סחה עם עצמה בשפת יחוד משלה. הספרות מתחייבת להיות לא רק משכית, אלא גם בית אולפנא ואף גן ילדים פשוטו כמשמעו, שכן נשמעים לרוב דבריהם של אותם חכמי לשון המוותרים על השימוש בשפת נפשם, אלא נעשים מלמדי דרדקאות ואף מתיחסים אל הבריות כאל קהל תינוקות. שושנת הספור סוגה מקדמות הימים ועד ימינו חוחים של אי הבנה ובורות, ואמנות הספור ברובה לא יצאה עדיין מכלל גן שעשועים או בית תבשיל להתקנת מטעמים להאכיל בהם עם רב. סופר שחבוריו הגיעו לדרגת עוברים לקונים, באסט סאלרס, מתייחד לו מקום כבוד בין גדולי הדור, אפילו הוא מאכיל את העם לחם הקלוקל.

ג.    🔗

לעיצומו של דבר רבים יודעים וכמעט הכל מנחשים שאין אמנות הסיפור רשאית להיות חזרה על המציאות והעתקת המעשים שהיו בלבד. יש שואלים את עצמם, ואלה שהם בגדר שאינם יודעים לשאול הריהם נשאלים מטעם איזה חוש עמום הלוחש בסתר: ספור שאינו אלא משנה מציאות מה חידוש יש בו? היומיות משעממת אותנו והמציאות כבר נתקהתה עלינו – ובכן, הספרות מה תקנתה? וכי אין מחובתה של זו לשמש לנו מפלט מן השעמום? הספרות בחינת מפלט מן השעמום היא הנחת־פלסתר שמועטות כמותה לטמטום ולקלקול, שכן אין תרופה כנגד השעמום אלא עקירתו משרשו. כיוון שהננו נותנים לו מציאות אין סיפור המעשה יכול להמתיקו. השעמום מקורו בסלידה ממעשים שבכל יום – ומה כוחו הפבולה המרעישה, ההרפתקה כיסוד לספור, שאינה יוצרת שלום אלא ניזונה מריב היסודות. מחמת אי יכולת לאצול זיו חלומי להוי חיינו, ולגלות פנים של מסתורין בפשט המציאות ולחשוף את הנס שבדרך הטבע, מוציאים את הסיפור מדרך הטבע ומכניסים אותו לתוך העקיפים והסילופים של הבלתי מצוי. אמנות הספור שנועדה להשרות על המציאות נוגה עילאי, יקר־מציאותי, מסלפת את המציאות על ידי שגוזרת אותה שלא כדרכה ומעלה על פני השטח את הבלתי־מציאותיי או מסדרת את מקרי החיים במיני קוביות של פלאים, מעשה תשבץ, שעריכתו ופענוחו מסור לידי בלשים מומחים בלבד. היכל זה שנועד לאנשי השרת של המסתורין בלשים השתכנו בו. צרה היא שמצד מה אף הבלשות היא חכמה חריפה ורבים נתפסים לה. אבל חכמה עקרה היא. במידה שהיא מחדדת את המוח היא מטמטמת את הלב, וככל שהיא מגבבת תלי תלים של עובדות היא הופכת את הרגשות האנושיים הטבעיים לתל שממה. תחת למזג לתוך מקרי חיינו את בושם החלום היא הופכת אותם למין סיוט. אם נאמר שבספרות פלסתר זו היא אופיום לעם לא נחדש כלום. אבל אף על פי שאין הדברים האלה בגדר חידוש אינם גם כן בגדר מוסכם. אדרבה מן המוסכם הוא שהספרות היא בית ממכר ליין הרקח ולכל מיני סמים משכרים, ואין תוהה, אף אין מוחה, על כך. אמנם, אין אומרים סמים משכרים, אלא אומרים הבו לנו טרגדיות וקומדיות או תובעים בטוי לזוועות ימינו, כלומר, למלחמות, למהפכות, לחזיתות הקרב לסוגיהן. כלום מהי התביעה להעלות על במת הספרות אותם מאבקי הדמים כהויתם וכצורתם, כפי שהתחוללו בחיים, אם לא מגמה מפורשת להשקות מן האדום־האדום לא רק את קהל הלוחמים, אלא גם את קהל הצופים והקוראים והמאזינים? ספרות הנותנת בטוי לחיים כמות שהם נדרשת אצל רבים בחינת העתקה מפורשת של המציאות השותתת דם, של המלחמות על הגויות הרטושות והרגלים הכרותות, של הפרעות והרציחות בהמון. רוצים לשמוע על הבמה קול שופר המלחמה ויריות מקלעים, רוצים לשמוע גניחות גוססים וצעקות נואשים ומשתוקקים לראות במחזה לא מעשים סתם אלא מעשי גבורה, פלאי מעללים. הספרות שנועדה לרומם את נס החיים ולדרוש במופלא שבדרך הטבע מתנוונת לכדי נושאת דגל המות והסופר נידון לשמש שר המשקים של דמים. האמנות לספר על רוממות החיים וגדולת כל העתים, בתוכן אף השעות האפופות דממת יגון והסתכלות חרישית ואף את הרגעים השוקקים בסוד שיח אנוש עם הנעלם לאין סוף, נעשתה כלי שרת לתנות שפלות מעשיהם של מלאכי חבלה, שליחיו של מלאך המות, לפאר ולרומם מעשי בלשים וכל מעלל שבהרפתקה. עיקר חידושה בכך הוא שמחמת ההזדעזעות שהיא משפיעה על העצבים ומפאת השכרון שהיא נוסכת בלבבות מתגלות ההויות היומיומיות הנדושות כמין פליאה, כדרך שאף השכור רואה לרוב מעין עולם הפוך, שבני אדם מהלכים על ראשיהם והאילנות צמרותיהם למטה ושרשיהם למעלה. אמנם, אף החולם אין תמונת העולם נגלית לו כסדרה. אבל נבדל החולם מן השכור, כשם שנבדל החוזה מן המטורף. אמנות הספור באה לעולם להרבות חולמים וחוזים, כיון שעשתה סנסציה עטרה לראשה הריהי מרבה מבולבלי־מוח, תועי־לבב ונעווי־צורה. אמנות זו שעיקרה טביעת־צורה ומתן־דמות יצאה לתרבות רעה והיא פוגמת את הצורה וממעטת את הדמות.