מענין לענין בענין שירים. איזהו שיר טוב? סח לי חבר מן המבינים: זה שאינו טעון פירוש ושאין… בו מה לפרש. מקץ שהות של שתיקה בצוותא הטיל בי החבר מבט תוהה וחותר לקראת מבטי, שהיה מושפל מחמת מבוכה. חייך ואמר: ולואי שתשובתי לא תתפרש על ידך שלא כשורה. רצונך אסביר לך את כוונתי. רצוני היה מוכן ומזומן. אבל ככל שהוסיף להסבירני כן נתברר לשנינו, שאיננו יורדים זה לסוף דעתו של זה. פלא: שנינו דברנו פרוזה ובקשנו להבין זה את זה, ואין צריך לומר שהתאמצנו לדבר בלשון מובנת ביותר, אולם כל תוספת ביאור מצד האחד גררה אחריה אי הבנה מצד חברו “כמה קשה שיחת בני אדם! – פרצה קריאה מפי בן־שיחי – אתה אומר דברים של טעם, אתה מדבר בלשון פשוטה ביותר, והשומע תולה בך בוקי סריקי”. לבשתי לא כבשתי בי את יצר הנצחנות ותפסתי מיד את יריבי בלשונו. “תן דעתך, אמרתי לו, כמה אתה סותר כעת את דברי עצמך מתחילה, שסימנו של שיר טוב היותו פשוט ומובן לכל. הרי אפילו שיחה קלה שבין שנינו כספר החתום היא לנו”. אגב ריתחת הויכוח בצבצה נעימת הקפידה בקולו של בר־פלוגתא שלי: “אנו בדברי הגיון – צווח בקול נואם – בדברים שיש בהם משום תוכן, המחייבים עיון ושיקול דעת, ואין מהם ראיה לשירים, שהם שירים, זאת אומרת, דברי זמר, שעיקרם טעם וצורה, פרפראות נעימה, נעימה לכל. שיר המחייבני יגיעת מוח, הניתן להידרש פנים לכאן ולכאן, כלום שיר הוא זה? מה?” אף אני נזדרזתי לקפחו בטענה חדשה: בתמיהה, שכללי ההגיון וההסברה אינם חלים על ענינים שבשיר. אם כך מה טעם אנו מתנצחים זה שעה בהלכה זו? הוי אומר: “השירה תורה היא הצריכה לימוד”. “השירה כן – נכנס חברי לדברי בקול ענות ניצוח – ולא השיר. אני אמרתי מה שאמרתי על כל שיר לחוד ולא על השירה בכללה”. תשובה זו לא היתה מובנה לי כלל. ואני – מה טעם להסתיר את חולשתי? – ניצלתי את אי־הבנתי ככל הצורך והטחתי בצד שכנגדי תמיהה רבתי. “מה אתה סח? השירה לחוד ושיר לחוד! מוחי אינו תופס זאת”. “ומניין לך שמה שמוחך אינו תופס אינו ראוי לתפיסה? – טען מתווכחי בקפידה גלויה – אתה אינך מבין. ולדידי הדברים גלויים ומחוורים ביותר. אין אני עומד ומצפה שאתה תבשרני כי קיימת תורה שלימה במסכת השירה, במה דברים אמורים בשירה לכשעצמה, שאמנם כמה גופי הלכה תלויים בה ומקיפים אותה. מה שאין כן כל שיר כפרט, הפורץ מפי המשורר”. סליחה – יצאה מפי מחאה שלא מדעת – אַל תאמר “פורץ מפי… שום דבר אינו פורץ. הכל, אפילו שיר, הוא פרי מחשבה תחילה. מעשה שבתיקון ושבשכלול, שביגיעה מרובה”. “ואנחנו לא על כך הננו דנים כעת. אנחנו על השיר הננו מדיינים. על השיר הנתון לפנינו בעין, והריני חוזר על הנחתי הבלתי־מעורערת, שאיזהו שיר טוב, זה הפועל פעולה שלאלתר, באופן אי אמצעי, על כל קורא… ללא הבדל – שיסעתי לו דרך גדר התיל של הניצוח הסוער – על כל קורא, משמע, גם על מי שלא קרא ולא שנה, גם על הילד”. “על הילד, קודם כל – הצהיר מתנגדי ברוב רגש – הילד הוא פוסק ראשון למעלתו של שיר, הוא השופט… הוא…”. “זאת אומרת, ששיר שאינו מדבר אל לב הילד, אפילו נועד לגדולים פסול?”. “אבל בבקשה, שלא לתת בפי מה שלא אמרתי. אני כלל לא אמרתי. אני אמרתי, אם תדייק כמה שאמרתי, הרי אמרתי כי…” “ובכן אמור לי פשוט וברור, אבל בדיוק נמרץ מה אמרת ואדע”. יש לשער כי נעימת ההיתול שלי היתה עוקצת ביותר, שכן חברי, יריבי, בר־פלוגתא שלי, גילה סימני ריתחה ורוגז ממש. “אין דרך וכוח הוגן לסרס בכוונה תחילה את דברי זולתך – טען מתוך הכרת צדקתו – אני מלכתחילה הבעתי רעיון פשוט ביותר, אלא ש…” סופו של דבר: לויכוח לא היה כל סיכוי להגיע לידי החוורת הענין בינינו אפילו בראשי פרקיו. הנעימה האישית, שנשתלבה לתוך הויכוח, עשתה אותו קנטרני ונושא עלבונות גלויים וסמויים. כך דרכו של פולמוס, ששולל את הבירור העניני, ולא עוד אלא עוקר מלבנו את האמונה באפשרותו של בירור. וצדקה נעשתה לנו, שרעיון גואל אחד הבריק אצל שנינו בבת אחת, והוא: לשם הצלת קורטוב הידידות שבינינו עלינו להיזהר להבא מלנגוע בבעית השיר והשירה. רשאים אנו לדבר על כל הענינים שבעולם ולא על שירים. האמנם כל הענינים שבעולם מקרבים את הלבבות ורק השירה מפרידה ביניהם? ייתכן!