א.    🔗

הבה ונהיה גלויי לב עם עצמנו: חובבי אבק הננו. יתכן שחיבה זו באה לנו מן היסוד שבנו. אדם יסודו מעפר והוא נוהה אחרי כל מה שמיתמר ועולה כמראה אבק מן העפר. בכוונה תחילה ושלא מדעת הוא להוט בכל עת ובכל שעה אחרי תימרות האבק העוטרות אותו מסביב. מסתבר: אבק זה שנאמר ענינו גם פשוט ומוחשי וגם סמלי ונאצל, אף שימושו כפול: להיבלע לתוך האדם פנימה ולהיזרק בעיני זולתו.

תמה אני שלא עמדנו כראוי על תכונה משונה זו הקשורה בטבענו ועל כל המשמעות המשלית שניתנת להידרש בה. ילדים מתפלשים בעפר להנאתם כשהם נאפדים באבק חוצות, על אחת כמה כשמצליחים להביא את חבריהם למשחק ולשובבות תחת מטר ענני אבק. תינח ילדים שנמשכים דרך כלל כלפי מטה לשחק בילדי אדמה, לחפור גומות בתוך העפר, לאפות חלות ורקיקים מן הטיט, להתקין כל מיני תבשילים מבוץ ורפש, לשכשך בשלוליות גשמים את נעליהם החדשות, אף לבלוע חתיכות סיד כמאכל תאוה. אבל גם הגדולים סופגים קורת־רוח יתירה שעה שהם סופגים לתוכם מנות גדושות של אבק והם מצויים הרבה יותר במקומות שמחמת צפיפות הרגלים מתרוממים ועולים עמודי אבק מאשר במקומות שאוירם צח ונקי, ולא עוד אלא שלעתים גובר רושם שהבריות מצטופפות הרבה מלכתחילה ובכוונת מכוון על מנת להקיף עצמם בענני אבק, כדרך שהם אוהבים להשתבץ בתוך מסגרות דחוסות של עשן בתוך רובעי בתי החרושת המאוכלסים בצפיפות ובבתי הקפה הדחוסים. אפשר להניח שחשק הנסיעות והטלטול בדרכים והעליה לרגל למקומות של כינוס בהמוניהם מקורו גם כן באהבת האבק שהדרכים משפיעות על עובריהן במידה גדושה.

צא וראה, כשביקשו לשבח את חמדת החכמה לא מצאו ביטוי נאה מן ההתאבקות בעפר חכמים, המעלה מסתמא כלפי הדיוטות רמזי פיתוי לבוא במחיצת החכמים שאפילו לא יעניקו להם את החכמה עצמה הרי ילעיטו אותם לפחות באבק־חכמה, שאף הוא גונז בתוכו טובה רבה. אמנם, החכמים השפיעו בעצתם הטובה על מעטים בלבד. וכנגד זה לא מעטים כלל המתאבקים בעפר עשירים אף על פי שלא נמצאה אסמכתא לכך ממאמר החכם. יש, כנראה דברים שהמונים מתפתים אליהם מעצמם בלי הכשר. המקרא המפורש. לא נצטרכו כלל החכמים להרים קרנה של העשירות שעל נכסיה הממשיים ואף על חמודותיה המדומות מצויים קופצים רבים. לפיכך רבים נדחקים לעמוד במקום עשירים או ליהנות לפחות מרחוק מזיום מתוך שחומדים עפרות זהב. בדיעבד מסתפקים גם בתימרת עשן העולה ממדבר העשירות מקטורת מור ולבונה מכל אבקת רוכל, אפילו אין כל פתח תקווה לזכות על ידי ההתקרבות למלכות העשירוּת בזהב ממש. באין זהב די באבק הזהב, במה שמבריק כזהב. ואם כי כל הדומה לדבר לעולם הדבר טוב הימנו, מעדיפים את הדומה לדבר ואף את הדומה לדומה על הדבר עצמו.

קושיה היא, שאין אמנם להתיאש ממציאת תירוץ לה, על שום מה אנו דבקים לרוב בתרגום יותר מאשר במקור, בממלא־מקום יותר מאשר בתופש החוקי של המקום, בתחליף יותר מאשר בעצם, באבק המיתמר ועולה מן הדברים יותר מאשר בדברים עצמם? מושכל ראשון לתירוץ הוא זה: אין אנו אוהבים מתנות ואיננו רוצים לקחת מן המוכן אלא מתאווים להתפרנס מיגיע כפינו ולאכול מפרי עמלנו. הטבע כמות שהוא נתון ועומד, הדברים הם קנינו של מי שאמר והיו, המציאות מנקרת את העינים בדפוסיה הקיימים כאילו מששת ימי בראשית. בא האדם ועושה הגהות ותיקונים בקיים והוא נמצא שותף ויוצר, לא רק מקבל אלא גם נותן, מתרגם לו את החומר לצורה משלו. בכוח דמיונו הוא בורא כנפים לדברים, מזיז את העצמים ומשנה צורות. משום כך הוא חומד צללים, חושק בבבואות, מלטף עננים במבטיו ומודיע חיבה יתירה לתחליפים ולממלאי מקום, שבניגוד למציאות הקפדנית והנוקדנית אינם דיינים מחמירים ומתירים לכל הרוצה לראות בהם מהרהורי לבו ולמצוא בהם ממאוויי דמיונו. גדולה מזו, הצל, הענן, האבק הפורח, הם עצמם חומדים להם שחוק ומהתלות ללבוש מפעם לפעם צורות שונות ולתכן כל מיני העויות משונות. עמוד העץ הוא עמוד עץ בלבד, ואילו עמוד־אבק, למשל, כמוהו כענן המשייט במרום, עשוי להיות כל־בו ואין לך צורה שאינו מתלבש בה. נמצא שאהבת התחליף יונקת לכאורה מאהבת העמל ומחדות היצירה. ברם, אין תירוץ יחיד זה מיישב את החזיון במלואו. תאוות העמל ויצר היצירה עשויים לבוא על סיפוקם בדרכי עשייה ממש ולאו דווקא בדרך האבק או באבק הדרכים. אולם דומה שגורם ראשון במעלה להתאבקות היא לרוב התשוקה להיפטר מעמל החיים ולהימלט מענשה של העבודה. יתר על כן, הפחד מפני הממשות הוא שמגלה את האדם לתוך מקומות השופעים עשן ואבק. המגע אי האמצעי עם הדברים עצמם, עם כוח הצמיחה והגידול, איתני הטבע, והמציאות הקשה והפתלתולת, עם כל מה שיונק ממקורות בראשיתיים, מחייב מאמץ גדול. לא רק תורה מתישה כוח, אף החיים, הטבע, האמת, ההצצה בפני הגורל, העמידה פנים אל פנים עם מוסדי עולם ואדם, מתישים את הכוח משום שכופים עלינו מאבק בלתי פוסק עם מלאך החיים הפלאי אינו מרפה מיריביו עד שהם צולעים על ירכם. והנה מאימת המאבק בורחים הבריות לתוך האבק, כלומר, לתוך תחליפי חיים ונובלותיהם. החיים עצמם הם שקוי חריף מדאי. התחליף ממותק, ממוזג, סובא מהול במיים. רבים שהם קלי־עולם רוצים להשיג הכל באופן קל, אם גם הכל זה פירושו קליפה במקום תוך. תחת עולם כמות שהוא נוח להם בצל־עולם ובאבק־עולם. ותחת פאר אדם הם מבקשים ליצור אבק־אדם. אכן, חושקים באבק כדרך שחומדים צל להיחבא בתוכו מפני חמת זעמה של החמה היוצאת מנרתיקה, האבק משמעו עולם בתוך נרתיק, חיים מעוטפים בעמעמת.

הכל אוהבים חיים וצועקים “וי, חיים” ומשתוקקים לאכול מפרי עץ החיים אבל לא רבים המטפסים ללא חת לאחוז בסנסיני עץ החיים, כשם שלא רבים מסוגלים לטפס על רוכסי הרים גבוהים ורק מעטים לבם אמיץ לגשת אל תהומות הבעיות העולמיות. משה לבדו עלה על ההר – והדרך אל ההרים זרועה גם תהומות – אולם העם ראה וינועו ויעמדו מרחוק. אכן, היה ערפל מסביב, היו קולות וברקים וענן כבד על ההר והר סיני עשן כולו. העם לא העיז כלל לשמוע את הקולות. הוא ראה אותם, כלומר, שמע רק בת־קול או אבק־קול. ראה עשן. והעשן בדומה לאבק הוא רק תחליף. ולפי שהתחליף משכך יש לו כוח המושך על האדם. הרי הוא עוטף את האש השרפנית בפקעיות עשן ומשרה על כל הדברים מין דוק של הזיה, מקהה את החודים, ממזג את החריפות וממתיק את הדבש בלבדו, כגון, למשל, שמרכך את אימתה של הדובה טרגדיה על הבמה ונמצא קהל הצופים שותף כביכול למאבק איתנים מבלי לסכן את ראשו בו.

ב    🔗

כל תחליף יש לו כוח המושך, ודומה שכוח משיכתו של האבק גדול משל כל יתר התחליפים, שכן תחום שלטונו במקום גדול משל כל האחרים. העננים רומזים אלינו ממרום. הצללים צמודים אל האדמה מחצבתם. ואילו האבק בא מלמטה ומיתמר למעלה. שרשו באדמה ונופו כלפי מרום. השמים לו והארץ לו. יש והוא מכסה את עין הארץ ואף את ענן השמים. כמה שנאמר על בורא העולם בסופה ובסערה דרכו וענן אבק רגלו. האבק הוא לו לעצמו יקום. גבשישים הדקדקים, שהם כה מרופפים וחלופיים, מלוא כל הארץ כבודם. הם יציבים בעצם חילופיותם כשם שמתגבשים אגב פיזורם והיסעם ממקום למקום. חלום ומציאות משמשים בהם בערבוביה, מעין ממשות שבאגדתה. ישותם החדלונית מקיפה אותנו מבחוץ ונכנסת לתוכנו פנימה, עוטפת את גופנו ואופפת את נשמתנו, זורעת ערפל לעינים ומוסכת שכרון לתוך הנפש. ככוח האבק לדמדם כך כוחו לטמטם. יש בו אשליה של השראה וכל החוסה בו מקבל הרבה מבלי להתחייב אף במעט. המעוטף בסלסלה של אבק כאילו שוכב בתוך ערסלה, בדומה לרוכב על דבשת הגמל במדבר החולות, והוא מדומדם ומנומנם, מנוענע ומגועגע. מתבונן הוא מסביבו בעינים מאובקות ורואה בנים ולא נים עולם שהחזיון מרובה בו על ההגיון והשכל הפועל מועט מן הייצר הנפעל. הוא גופו עומס החיים וחומרתם נושרים מעליו, אם כי תוכו ניחר קצת אותה שעה וגרונו צרוד יש ומיחוש קל מקל מעל האדם את עול החיים, פוטרו מאחריות ונותן לו הכשר לאבטלה ולחמדת הבחינם.

התירוץ השני סותר לכאורה את הראשון, אבל אין אדם חושש מפני הסתירה. יש בו מקום להכיל שני גורמים המכחישים זה את זה. הוא שונא לחם־חסד ואוהב בכל זאת חיים קלים שרוב דברים ניתנים לו בחינם. מכל מקום מתקבל יותר על הדעת לדרוש סמוכין בין אהבת האבק ליצר הבטלה והתאוה לחיל זרים. הרוצה להכיר כמה שקודים הבריות לקבל הרבה בחינם ברוב תחומי החיים וההכרה יאזין לשיחות בני אדם בבית ובשוק, בכינוסי עם ובמושבי רעים, בפי כל יושבי קרנות. כלום במה מגלגלים על הרוב בקישקוש לשונות? או בדברים הרחוקים לאין שיעור מן המציאות או בדברים הנעוצים בהויה הנמוכה ביותר. מעלים אבק לשון הרע או אבק לשון טובה ונשגבה, כלומר, מליצה. אבק ליצנות או אבק של ההתפעלות מתוקה ומעושה, אבק חכמה או תלי תלים של אבק שטות וסכלות לאין חקר. מספרים בנשימה אחת מתוך אותה מידה של התפעלות בשבחי גבורים מחריבי ארצות ומשמידי עמים ובתהלות הצדיקים שהגיעו למעלות קדושים ומעלים על נס חן תפארתם של עשירים שצברו ממון קורח אם בתחבולות חכמה ואם בנכלי שוד וגזל. מקבלים השראה מכל מה שיש בו משום חנופה רבתי ויזמה כבירה שאין היא נראית להם בגדר יכלתם אפילו בדמיונם. ולמה אנו מרבים להג על כל מה שהוא מאתנו והלאה? על שום שהוא מאתנו והלאה. יש בנו חיבה יתירה לסוס אבירים הדוהר קדימה ומניח מאחוריו עתר ענן אבק, שכל הרודפים אחרי הפרש המהולל בולעים לתיאבון את תמרות האבק שלו. כך רדפו עבדים אחרי מרכבות הפריצים משום החן והיופי שיש במרכבה דוהרת המתרחקת מרודפיה. ילדים שהם אתגליה שבאתכסיה שבמבוגרים עושים זאת בריש גלי וברוב מצהלות. כל מקום שיש עגלה רצה שם הם רודפים אחריה מחמת תענוג הרדיפה לעצמה. כיוצא בה מרבים הבריות שיחה בדברים שהם מיסוד ההויה הנמוכה כגון במאכלות ערבים ובמשקאות טעימים שאינם כלל בעין ואולי אינם כלל בגדר הישגם אלא שעצם הדיבור בהם מענג את הלב ומעלה לנחירים ריח המאכלים ואדי היינות שאכלו וששתו הם עצמם לשעבר או שאבותיהם סיפרו להם על אודותיהם. טובים המאכל והמשקה גם לדמיון המתלעלע בהם. לא גופי חיים ולא תענוגות ממשיים, אלא בבואותיהם וצליליהם, אד של הזיה המיתמר ועולה, ריח ניחוח של זכרון ושכרון, ולאמתו של דבר, חיבה זו שנוהגים, ועל הרוב רק מן השפה ולחוץ בדברי יצירה, שחותם הכשרון טבוע בהם, אף היא יונקת לרוב לא מדביקות באמת, המרה לפעמים, המרה לפעמי־פעמים עד לאימה, הבאה לידי גלוי בחפצי אמנות, אלא מלהיטות אחרי סמים משכרים המנחילים בחינם עולם מלא להט וסער, חמסינים של כאבים ורוחות־קשב של ספיקות ועינויים אין מתביישים כלל לברך בקול רם ברכת הנהנין על פרקי יצירה ובכך אנו מודים בפה מלא שהננו הנאתנים. באים להתפלש באבק הזהב המיתמר ועולה מן הנפשות השופעות צמאון וכוסף. וזה שורש רדיפת ההמונים אחרי חידושים, נסים ונפלאות, סיפורי מעשיות מרעישות, הפתעות מהממות. רוצים להיות מנויים על מחסן של סנסציות, כמעט בחינם, ואין נלאים מלספר ששלמה המלך חכם גדול היה, אלכסנדר גבור, סוקראטס צדיק, בעל שם טוב חסיד, שפינוזה אוהב אלהים, נפוליון כובש, משה עניו, ישו שה תמים, אדיסון ממציא, גליליי מקדש שם האמת, או, להיפך, פלוני ונירון שמו היה רשע גמור. צדיק או רשע, חכם או כסיל, גבור או פחדן, העיקר שהוא גדול ומהולל. אפילו הרוסטרטס, ובלבד שהוא שם דבר, איש מופלא, ששמו מהלך לפניו על פני הדורות ומעלה אחריו שובל אבק של תהילה. אמנם, בעלי חידושים לעולם בעלי יסורים היו וכל שהמציא איזה דבר ירד תחילה לתוך גיהנום של ניסויים ועינויים. אולם אנו היורשים איננו חוששים לקחת תמצית חיי סבל, קרב דמים או ברית דמים בין אחד יחיד ובין האיתנים, ולעשות מהם נושא לראווה נאה או לשיחה בטלה. סבורים שאפשר להתעשר מן האבק של פסלתם של לוחות ולהתפרנס משיירים של לבבות שבורים. סבורים שאמרות חכמים ופתגמי צדיקים דיים לשפשפם בלשון בשביל להגיע על ידם לאורחא דמהימנותא, ובאמת קראו לשפשוף לשונות בשם התעסקות בדברים בטלים, כלומר, רצון לבטל את הדברים החיוניים של הויתנו האנושית ולהורידם לדרגת צללים ובבואות, הרי זו גניבת דעת וזריקת אבק בעינים.

חוששני שלא רבים יסכימו, שאפילו דברים בטלים שתוכם רצוף פתגמי חכמה, כיון שאינם נתונים בשום סמיכות לאיזו פעולה יוצרת בתוך נפש המשוחחים, אינם אלא דברים בטלים. להיפך, רווחת דעה שאף שעשועי חכמה הם בגדר חכמה. ומשום כך חבבו דורות רבים את הפלפול לשמו, שאינו אלא מין אבק, נסורת היוצאת מהתכתשות של מוחין המשתפשפים זה בזה. אבל הרי באותה מידה ואף במידה יתירה מזו, שוגים הבריות מתוך פטפוטים לאין קץ בפלאי עשירות והם מבלים שעות לשם שומת נכסיהם של גביר זה ונגיד פלוני, בעוצם מסחרם, פאר מעמד שולחנם, רוב משרתיהם, רהיטיהם, נימוסיהם, מתארים גינוני בני ביתם, מבלי לקבל מתוך כך שום לקח ולא שכר חוץ מן העונג של ההשתפשפות בענני האבק של אנשי הזהב. הם ממשמשים ללא הרף בתפארת זרה שאינה לא בעין ולא בגדר הישגם. לכאורה דיבורם בא מתוך תאוות הרכוש, ובכן אנשי ממש הם ואוהבי נכסים. אבל מה פועל יוצא להם משיחה בטלה זו? כל קנין ממשי אינו מתווסף על ידי כך, אבל גם קנין־אבק שמו קנין. הזהב קונה הכל ואבק הזהב קונה, כנראה, את הזהב. שכור שאין לו לגימה שוגה וממלמל בה. גדול כוחו של הפטפוט על דברי חמדה עד כדי למלא מקום הדברים החמודים, אכן, דברים בטלים מקורם בחיים בטלים, אלא שמכוונים הם לבוא במקום החיים ולמלאם כביכול תוכן. תוכן מנופח, מדומה, מאובק.

ג.    🔗

עתים אף האבק מפרה, אבק פרחים, למשל, אבל דרך כלל הוא מסמא את העינים, סותם את כלי הנשימה, סוחט את הנפש ומיבש את המעינות. אין להוציא מן הכלל הזה גם את אבק הספרים, האוכל כעש לא רק את הגוילים אלא גם את המעיינים בהם. אמנם, הספר אינו תצלום החיים בלבד, ראי מלוטש המשקף צל, אלא יש ואף הוא נזרק מתוך נפש המחבר כחתיכת לבה רותחת, מנת חיים לעצמה. אבל אין הוא כלל במעלה זו לגבי מי שניגש אליו מתוך התכוונות צוננת, סקרנית או חקרנית בלבד. ומה מעטים הספרים הזוכים לקריאה שיש בה משום היצמדות נפש בנפש וכמה יקר מציאות חיבור המשרה על קוראיו רצון להתחברות בסוד רוח ברוח. נדירים ביותר שיש להם הכושר להתמכר למגילת עיון עד כדי מסירות נפש. רוב ספרים נקראים ורוב אנשים מתיחסים לקריאה כתריס כנגד השעמום והבטלה וכלל לא לעורר את המחשבה, אלא, להיפך, בשביל לשתק את הכוח החושב העצמי ולצאת ידי חובת עיון בקליטת רעיונות זרים, לזכות בשכר הבקיאות בהשקפותיהם של אחרים באיצטלא של למדנות. בין קריאה לשם התעסקות מדומה של הנפש ובין קריאה לשם קבלת תואר בקי ולמדן מופלג, שרשה אהבת האבק. והרי רבים אוהבים ספרים לאו דווקא משום תכנם אלא בחינת קישוט כגון סוג של רהיטים או משום השערים והכריכות או בשל איזו סמיכות חיצונית שיש בינם לבין זמן הופעתם ומקום הדפסתם. דנים את הספר דין מוצג ארכיולוגי. וככל ששכבת האבק שנערמה עליו עבה יותר כן מתגדל ומתעלה חנו.

ארכיולוגיה אינה כרוכה דווקא במוצגי העבר. יש גישה ארכיולוגית אף לגבי פרקי הווה. הולם אותה השם גישה אבקקית. קשה להגיע עד הבר, אבל התבן והמוץ הנפזרים לכל רוח מגיעים אליך מאליהם. הרבה צריך לטרוח בשביל להשיג את התוך, ואילו הקליפה ניתנת לאלתר בעין. מה תימה שיש נטיה לזרוק את התוך ולאכול את הקליפה? אין חשק לירד לתוך עמקן של סוגיות ולהתחפר בתוך בעיות. סוגיות ובעיות הן דבר משעמם. ולשם יתר דיוק הן דבר מפחיד מאחר שמעמידות את ההוגה בהן פנים אל פנים עם הפלאי, עם הקדמון הטורף. לא נוח לירד לתוך עומק. אבל שיחה נאה על דברים שבעומק מהיכי תיתי. אין זו אלא אבק ואד, הד או עשן. פליאה היא שגם תלמידי חכמים נוהגים על הרוב בכך כהדיוטות. עיקר עיסוקם דבר מתוך דבר או אבק של הדבר ולא הדבר עצמו. מחבבים פרשנות, למדנות, חקרנות וסמכנות על דפוסים. כותבים ספרים על ספרים מפי ספרים או בולעים ספרים ופולטים מאמרים, מחברים מסכות מחקר על אמרות ראשונים וכל המרבה לחטט באבק קדמונים מקומו בקתדרה מובטח יותר. ויש חכמים מומחים לתאריכים, שגם במחקר תולדות אנשי השם הם מייחדים את עיקר עיוניהם ודיוניהם לא בגופי המעשים או המצאות שחוללו רבי הפעלים וגדולי השירה והמדע, לא בהפצת אור על הלך מחשבתם וטבע רגשם, אלא על פרטי לואי של מפעלם, על שלשלת היוחסין שלהם ועל פרקי הזמנים הנתונים בקשר לצעד זה או אחר של מהלכם. המשנה עצמה מעלתה פחותה הרבה מאילו תופעות־טפל שנתלוו לה. וכן נוצר מדע תולדתי שעיקרו אבק, מוץ המתפזר, המסנוור את העינים, מעסיק את הדעת במתגנב, סוג של נקרנות הממלא מקום של תלמוד חוקר לתכלית אמת.

יש יסוד לפקפק בהגדרתו של אריסטו שהטרגדיה על הבמה נועדה לה פעולה של היטהרות הנפש. יותר נכון לשער שהיא משלה את הנפש ומסנורתה להתרפק על האדים הדחוסים והעכורים המיתמרים ועולים מנפשות המעונים הנאבקים עם מר גורלם בין שהם נעקדים על המזבח ובין שהם עולים בחומה ולנתוץ מזבחות. אין הצופה במאבק הזה נכנס כלל בגופו ובנפשו לתוך מאבק הדמים, אין הוא מניח את ראשו על הגרדום, אין הוא כורך מסביב לצוארו את עניבת התליה, ואין הוא נכנס כלל לתוך עורו של אדיפוס, ליר או המלט, אין הוא עצמו עומד בנסיון הזה, אלא צופה במשחק, מתענג על ענויי הקרבן מתוך חמודות המשחק. אין משחק בה במקום החיים, כשם שאין האבק יכול למלא את מקומו של העצם. מתוך שאדם מעלה על עצמו כאילו הוא גופו נתון באותה צרה עדיין אין הוא חש אפילו שמינית מן הסבל הכרוך בה. והיטהרות הנפש מניין? כלום קלה היטהרות זו שאפשר לקנותה בטביעות עין ובטביעות אוזן בלבד? שמא נאמר שההתפעלות לעצמה אף היא מעין פעולה? רוב חכמים לא פסקו כמדומה, הלכה כאריסטו, אלא נמנו וגמרו שלא נוצרה האמנות אלא לשעשע את הלבבות, לבדר את הרוחות, להסיח את הדעת מעמל יום־יום ומפגעי לב אנוש. אופי היסח הדעת שבמעשה האמנות הוא שנתקבל יותר על לב הבריות וגם על דעת חכמים. יותר משבאה האמנות לתת חיים בקשה להשכיח את החיים. כוהני האמנות נקטו הגדרה אחרונה דווקא והם שהפכו את בית היוצר למין בית המרקחת של סמי שכחה, שכל המתקין מנות גדולות יותר של שכחה בסממני אמנים משובחים מהולל יותר.

אם לגבי פרקי־אמנות רמי־מעלה עדיין יש מקום לבעל דין לומר, שמכל מקום יוצאת מהם השפעה מעדנת על הרגשות ומטהרת על הנפש, שההוגה בהם בא מתוך שלא לשמה לשמה. שכן גם מהיסח דעתו ושלא מרצונו נכנס הקורא או הצופה לתוך גוב האריות של התאוות הקשות ועולה משם בסופת הענויים אל גבהי המחשבה על תכלית אדם ועולם. וגדולה מחשבה שמביאה לידי חשבון הנפש והחשבון מעורר תשובה וחרטה. אתה נמצא אומר שאף חזיון החיים בתבנית מסכת אמנותית הוא מין מסכת־חיים שגורמת סערת רגשות וטלטלת חושים חזקה. אולם כיצד נפרנס אותה להיטות אחרי תאוות קלוקלות וספורי מעשיות תפלניים שאין בהם אף שמץ אמת ולא זיק הוי ממשי, אלא כל עיקרם העויות נמוכות ובדויות לגמרי, אך שופעות ניבוּל־פה, אם לא בתשוקת האנוש להתאבדות ולהתאבק מפעם לפעם, להתפרק מן הכובד, היינו, מן הכבוד האנושי, לאבד את הצלם הנאור ולהתגלגל לתוך עורו של לוחך עפר? אבק, אבק, אהבת האבק רוח היא באנוש. באופנים שונים ובתחבולות משונות רוקד האדם מסביב לעגל האבק כמתחולל ומשתולל משום שבכוח האבק הוא נעשה מהולל ומשולל. האבק מוזג לו מנת שכחה ושכרון, בין שאדם מתאבק בעפרות הזהב של אלילי הזהב או מתאבק בעפר הקודש של אלים דורשי קרבנות ובין שהוא מהדק הדק היטב את ימיו לאבק במסבאות ובשווקים, בשיחות יושבי קרנות על עסקי המדיניות הגבוהה, בין שהוא מתאבק בספורי מעשיות על מפעלי הגבורים או מבלה עולמו בשיחות בטלות שיש בהן משום אבק לשון הרע וליצנות, ובין שהוא צובא על הקרקסאות והתיאטראות להתענג על פרקי אמנות זוטא ולמלא בשחוק את פיו – הוא נותן עינו בכוס. להשתכר הוא רוצה. להשתכר ולהשתכח. להתאבק. להיהפך לאבק חוצות, לשוב ליסוד העפר. ואכן, יפה הגדירו קדמונים ואמרו אבק לשון הרע, אבק ליצנות, אבק שוחד, אבק גזל, עבודה זרה ושפיכות דמים, אף אבק שוחד ואבק חנופה. רוב עיסוקיהם של הבריות בכל הזמנים היתה טבילה בנהר איתן של אבק מתוך אימה לירד לתוך ים החיים.

ד.    🔗

ראשונים טבלו בנהרי נחל אבק, ואילו בימינו נהפכו חיי אדם לים של אבק ממש. לשעבר היו הבריות מעוטפים כפרטים בענני אבק, כדרך שהם כפרטים ישבו על איצטבותיהם וגלגלו עם שכניהם ברכילות, לשון הרע וליצנות וכל דברי הבאי ובטלנות. אך בדורות האחרונים, שרוב חיי אנוש מתוכנים ומאורגנים, אף ענין ההתאבקות מתוכן ומאורגן והמונים רבים ועצומים שוכנים תחת תקרת ענן האבק. לא עוד יגלגלו על האיצטבאות בדברים בטלים, אלא מכנסים לשם כך כינוסים רבי עם ומזמנים קונגרסים כל־ארציים ובין־לאומיים לייצר מעל הבמות הגבוהות את תוצרת האבק. עתוני בוקר ערב וצהרים משמשים אף הם קתדרות לעשיית אבק בסיטונות, במנות גדושות, כל־עולמיות. הרי עתון זמננו נברא כביכול כאדם הראשון, שעפרו נצטבר מעפר כל העולם. הקורא המאמין או שאינו מאמין מתפלש להנאתו בחדשות תבל ובשמועות פורחות ובידיעות רעשניות או לחשניות המגיעות אליו מקצוי כל הארץ. סבור הוא בתמימותו או מדמה הוא שהנהו סבור, שאותם האחשתרנים, הכתבים המיוחדים ושאינם מיוחדים מבירות העולם, הממונים על לשכות המודיעין, אינם אלא טורחים עבורו להביא אליו מכל זמרת הארץ, להעשירו באמת בידיעות על המעשים ולתאר לפניו את הדברים כמות שהם לפני הפרגוד ומאחורי הפרגוד. והללו אינם טורחים אלא לרקום לפניו מסך עשן, פרוכת של אבק, תבלולים, תבלולים שמים על עיניו, בשוגג, נוזדים לו. גונבים את דעתו, מורטים את עצביו, מותחים אותו מבוקר ועד שעת הצהרים ומשעת הצהרים עד ערב ובערב יאמר מי יתן בוקר ואדע מה דבר נפל בלילה. וכך אותו אזרח מסכן, אזרח כל עולמי, שרוי במתיחות מתמדת, אוכל עפר ובולע אבק ואין לו לא רוויה ולא סיפוק. העתון אבק. במת החזיון וקתדרת הנואם אבק. אבק אבק אבקותיים הוא הסרט הנע. כאן האבקנים זורעים שקר ושקרון וכמעט אף ללא כשרון, כלומר, אין צורך כלל לשתף את הכשרון בתעשית אבקות השעשועים האלה. אדרבא, הכשרון אינו רצוי כל עיקר. הכשרון עשוי להיות מום. כשרון כרוך לרוב באנינות הדעת, בשאר רוח, ברגש זך, אף בנקיון הדעת, רצה לומר, בהיגינה רוחנית. אולם נקיון הוא, כידוע, יריב לאבק, כשם שהוא צד שכנגד ללכלוך. ולא זו בלבד הצרה שהאבק של זמננו שוב אינו זקוק אפילו למראית עין של כשרון ושאר רוח, ורובו ככולו אינו כלל פרי רוח כי אם מעשה ידים, מלאכה מתוקנת פחות או יותר, ולרוב לא מתוקנת כלל אלא קלוקלת דוקא – לא זו בלבד הצרה, אלא אף זו, שעשייתו אינו עוד אף בגדר מלאכה הנעשית בסדנת האומן כי אם סוג של תעשייה, מוצר, שמתקינים אותו בבתי־חרושת גדולים ואף מולאמים ומותקנים לתוצרת סיטונאית.

אין זה הבדל קל כלל וכלל, חושבני שהרבה שנויים לגריעותא שנתהוו בטבע הבריות בדורות האחרונים נעוצים בהבדל זה. לשעבר היתה מלאכת האבק תעשית בית. בני אדם ישבו על אצטבאותיהם שבת שכנים, שבת רעים וידידים, או נתכנסו לקהליות קטנות ביותר והיו זורים על ימיהם האפורים אבק צבעונין של רכילות, לשון הרע, ליצנות, חנופה וסתם דברים בטלים, צחוק וקלות ראש. הם טרחו לפחות בכוחות עצמם על עשיה זו ולא נתבטלו כלל בנפשם בשעה שגלגלו בדברים בטלים. היה זה חלק מעמל יומם. כדרך שאפו את פתם ובשלו את נזידם שפתו להם גם את סיר הליצנות. מתוך סביבתם הקרובה צמחו הרוכלנים והליצנים והשטיינים המומסים והלגלגנים וכל האבקקנים למיניהם, רוכלי החדשות הבדינים ורוקחי השמועות התרודנים, וכל יתר האזרחים היו לא רק צרכנים, עדי ראיה או עדי שמיעה, אלא גם יצרנים במידת מה, שותפים פעלתניים לשליש או למחצה. ובזכות שותפות כל הקהל נוצרו ממעמקי האבקנות הכללית שירה עממית, אגדות וספורי עם. מתוך שלא לשמה נוצרה אמנות לשמה. אולם המוני העם בימינו אינם שותפים אף במעט, אף בנופך כל שהוא, לתעשיה האבקקנית המתייצרת בכוונת מכון על ידי תעשיינים מומחים היושבים אי שם בחביון ערפל באפרכיה שעשוענית מיוחדת לכך ומפזרים את תימרות האבק על פני ארץ רבה. האבק התרבותי הזה אין אזרח ימינו שותף לו כלל. הבריות ברובם צרכנים ולקוחות בלבד. שעה שהם סופגים את כותרות הדברים הבטלים מעל עמודי העתונים או משפופרות כלי השידור הם עצמם מתבטלים בלב ונפש. ולאמתו של דבר, אף במוח. אין הם אלא כלי קיבול וחומר ספיגה. יומו של אזרח בזמננו מלא ספיגות לאין שיעור, שאין עמהן כל קליטה כמעט. הללו הן בליעות שלכל אחת מהן סמוכה פליטה. מקבל הוא מנות קטנטנות על קצה המזלג מכל מיני ענינים שבעולם, כל ענין בקצבה של כמה דקות, על הבלט הקלסי, על הפיסיקה החדשה, על התיאטרון במאה השמונה עשרה, ידיעות למודיות על המדיניות בסין ועל בעיות הכלכלה בארצות הברית, הרצאות קצרות־נשימה על חיי אנשי השם ועל שיטות חדשות בפילוסופיה, תסכיתים תפלניים משולבים בפרקי נגינה של ג’ז ונגינה קלאסית יחד. בליל ותבליל ובסך הכל תבלול לעינים, אבק. בתוך עתר ענן האבק הזה עובר האדם ארצות, תרבויות, תקופות ומשטרים מדיניים כלכליים ודתיים שונים ומלקק כביכול ממסכות תרבות שונות ככלב המלקק מן הים. מן הים של האבק – נאמר אנו.

אין לך בודד כבן זמננו, אין פרוש חיים ונזיר־עולם כמוהו. עשוי אזרח דורנו לבלות ימים ושנים בבטלה נפשית גמורה ולהיות מדמה עצמו שט כברבור על פני נחשולי תרבות עצומים. יושב הוא בביתו, מכונס ומצומצם בתוך דלת אמותיו, ובזכות שתי אזניות הקשורות לו מעלה על עצמו שהוא שותף לכל מעשי העולם. ואין הוא סופג לתוך עיניו ואזניו אלא חיים מדומים, חכמה שאולה, אמנות שאובה מכלי שלישי או רביעי. אפילו צללים אינו חובק בעיניו על הבד הנע, אלא צלליות. אפילו אבק ממש אינו בולע אלא אבקיקיות. כל תאוות גבעות עולם, סערות הרגשות וסופת הרעיונות הוא מקבל בתבנית אבקיקיות. מדמה הוא שהוא יושב כאן ורואה מה שנעשה באספמיה, בהודו, בארצות הברית, מדלג ומקפץ הוא לפי כותרות העתונים על הררי הקוטב הצפוני, כשם שהוא מתענג ביומן הקולנועי על הררי השלג בסיביר הרחוקה. אבל כלום ריח השלג עולה באפו? וכי חש הוא בצינתו? אבק שלג. אבק ניגון וריקוד וספרות ואמנות ומדיניות. בן דורנו הוא מין אלוה קטן, בחינת כל יש וכל יודע וכל רואה, אבל לרוב יש בידו ממשות פחותה אפילו משל התולעת הקשורה בנקודתה אל נחיל העפר ואל בשר הפרי.

לא תהא בכך משום הגזמה אם נאמר שהאבק התרבותי הופך חיי אנוש בימינו למעין קטלוג של חיים, לתפריט של מאכלים שאין בצדו כל שולחן ערוך, לרשת של דינים וחשבונות יבשים על דברים ללא דבר, לתיאורים של כינוסים ותערוכות ומסיבות וחגיגות ובתי משכית שאינם נותנים כל דריסת הרגל לגיא החזיון של המעשים, סיכומים, תקצירים, תפריטים, תסכיתים, החיים עולים בעשן ובאבק. לא יושבים כאן ורואים חלום באספמיה, אלא לא יושבים בשום מקום ואף לא חולמים אלא מצלמים צלמים, שרויים בדמדום ארוך.

חזות קשה? נמצא, אתה מכבה אור החיים ועושה את האדם מין בר־מינן חי המעופף בתכריכים של אבק? איני חוזה. איני עושה. אני רואה. וכלום אפשר לעקור את העינים שכך רואות?