אקדמה באלף לשם שנוי    🔗

לאמתו של דבר, כל הקדמה אינה מעלה ואינה מורידה, אבל הואיל ואינה מורידה יש מחברים הנוהגים להעמידה בראש דבריהם משהם מוצאים צורך בה לתכלית הסברה או התנצלות, והכותרת המוזרה, המתנוססת מעל לפרקי הרשימות האלה, אומרת גם כן פרשני מקצת ודרך אגב תגיד כמה מלים על אודות הכותרות בכללן, דפי חבור־חיסור – שם מעולם החשבון, חולין במחילה. ונושאי הדפים עניני שירה, ספרות, טעם. אבל מה לעשות ולא מצאתי שם טוב מזה לפרקי, לא מצאתי להם כל שם. העולם, אומרים, נעשה צר מדור לדור. ואילו עולם השמות נתכווץ ונצטמצם, כמדומה, עד כדי כך, שלא נשתייר בו כלום לשימושנו. צרות רבות יש, אבל אַל תהא קלה בעינינו גם צרת השם. הגיעו בעצמכם: אדם יש לו דברים להשמיע לקהל ואף טרח וערכם על הגליון ואין הוא חסר אלא כותרת ההולמת אותם. הבנין כולו הוקם ברוב עמל, ורק השלט אין בידו. אבל בנין ללא שלט כלום אינו גוף בלי פרצוף פנים? ואכן, סברה אומרת: החבור המוצלח בא לעולם יחד עם שמו ההולם אותו, ואילו קושי בשם מעיד על לקוי בכלל המסכת, אבל ברצוני לחלוק על דעה זו. הרבה יצירות־מופת יש, שלא הצליחו בשמותיהן, אנה קרנינה, האחים קרמזוב, מדם בוברי, המלט, המלך ליר הם שמות של אישים ולא של חבורים. מסתבר כי מחבריהם רבי התהלה קראו בשמה של נפש הפועלת רק משום שלא יכלו להמציא שם נאות לגוף החבור. בדורות קודמים כך בדורנו לא כל שכן. ובאמת מה שם מקורי אפשר לתת בימינו לאחר “הקומדיה האלוהית” של דנטה, “גן עדן האבוד” של מילטון, “מלחמה ושלום” של טולסטוי, “ממעמקים” של ויילר, “המערב השוקע” של שפנגלר וכיוצא בזה? ראשונים שלו לעצמם את השמנת. הבאים אחריהם מהם יש ששיחקה להם גם כן השעה והם ידעו לחדש שמות רבי חן, כגון: בשולי היריעה או בשוליים פשוט, דפים מיומן, רשימות עפרון, עלים ממחברת, פרק ממסה, וכן ראשי פרקים. המחוכמים ביותר המציאו “עלי טרף”, “שורות”, “בשורה”, “כשורה”. ויש שכתבו רשימות בלי שם, או מאמרים בלי כותרת. הקיצור, כל מה שאפשר היה לחדש במקצוע השם כבר נתחדש. והכלל, שחבור מאושר נולד בכתונת, ההולמת אותו מששת ימי בראשית, שוב אין לו שום יסוד. אילו אפשר היה לפטור את המחברים מענשו של השם ולהתיר מאמרים וספרים שאין עליהם כל כותרת! מה מצינו במשוררים, שטובעים לעתים שלוש נקודות בראש השיר או מציינים אותו בשורה הראשונה של הבית הראשון ודי להם בכך. באמת אמרו: טוב היות משורר. המשורר אהוב על הכל והכל מחוּל לו. לא די שהביקוש על שירים מצוי בדורותינו באופן מפליא והכל צועקים הבו לנו שירים, ואמני הבמה העברית, שאינם מוצאים במרחבי ספריתנו אף מחזה אחר כתוב פרוזה, הראוי למעלת כשרונותיהם, מדקלמים בחשק וברגש שירים עבריים, אלא שבכלל קל לכתוב שירים, מאחר שעיקר הקושי שבחיבור, השם המקורי, מסולק מראש. לצערנו לא זכתה עדיין הפרוזה להיגאל מחיבוטי שמות. מאמר בלי שם הוא כגוף בלי ראש. באין ברירה נקשר לגוף רשימותי ראש שהוא חולין במחילה, שענינו חשבון יבש.