רבים מערבבים בטעות את הראשון עם השני, כדרך שהילדים מזהים לתומם את הספר ה“שמן” עם החבור רב־החשיבות. לאמתו של דבר, אין הטוב והמענין עולים תמיד בד בבד, ויש שהם גם מתנגדים זה אל זה. אדם מענין, למשל, עלול להיות גם רע בעניניו ונלוז במעלליו; האופי המסובך אינו במשמע דווקא העשוי הרכבה יפה. יש עמוס תוכן נפשי, אלא שאין תוכן זה מתוכן כדבעי; פעולתו של האדם המענין מופנית בעיקר כלפי חוץ, לתפוס את הזולת בלבו, להופיע לפני אחרים באופן מפתיע, להתגולל כלפי הנוכח קמעה־קמעה בתבנית הסרט המתמשך, לשחק את תפקיד החדה, התובעת פתרונים. הוא מקשה את עצמו ומתפרץ לתוך תחומי הישות הזרה ברוב עניניו ופרצופיו: הוא מרתק ממש את הלא־הוא אל עצמו. יש רואים בשפע הניגודים וההפכים הנפשיים את טעמה של האישיות המענינת ואת הסתירות והנפתולים, הכזבים והפוזות, המלפפים בר נש, הם מכתירים בתארי־כנויים של דרגות־התפתחות, לבושים ועושר־גוונים. מה שאין כן אדם טוב, העני באַנפּין, התם והחלק, הנותן את עצמו כולו ובבת־אחת. הצבעוניות השטחית זרה לרוחו. הוא הנהו משעמם לא במקצת ולעולם אינו מועד, כמענין, להגיש לנו הפתעות. ייתכן לומר, כי ברוב המקרים ניתנת לנו האפשרות לנחש מראש מה יגיד האדם הישר בנידון זה או ההוא וכיצד יגיב ויפעל בקשר עם מאורע פלוני או אלמוני. אולם הטוב הנהו טוב, אף על פי, או משום, שהוא אינו נראה לנו בחילוף מקסים של צורות, אף על פי או משום שהוא הנהו תמיד הוא ואיננו שום דבר אחר שאינו הוא.
והספר מה דינו? יכול ספר לזווג בקרבו את הטוב והמענין כאחד, אבל אין שני הדברים הללו כרוכים זה בזה בהכרח טבעי. ספר נקרא בהתענינות על שום החומר התוסס והמגרה, הניתן על גבי עמודיו, על שום החיים הטריים המסופרים בו. הספר הנהו אהוב כשהוא משמש ראי, תוף או פעמון, רצה לומר, כל כמה שהוא משמש לדבר־מה, השונה ממה שהוא צריך להיות, כל כמה שהוא משקף לא את עצמו אלא את עניני היום והשעה, והאחרונים דווקא. הספר המענין נתבע לתת בת־קול או בת גוון למציאות המונחת על גבי השטח, אנו רוצים למצוא בו את החיים, אותם ממש, גופי העובדות, המתרחשים לעינינו בכל יום ובכל שעה. תמצא לומר: “למה לנו לחפש את החיים בספר? הרוצה בחיים ילך לו אל החיים עצמם!”… על זה באה התשובה: “לא דיים לנו החיים בלבדם, מאחר שהם על הרוב כה לא מענינים ומאד אפורים”. ואם כך הרי מחובת ההגיון היא שהחיים בספר יהיו ניתנים מפוקסים ומקושטים ברוב ענין והחומר המציאותי שבו יהיה נילוש באופן מגרה, היינו, מעוצב וערוך ומוגש לקורא בדרך הרצאה מושכת ומרעיבה את החושים. שגופי המעשים המסופרים ינתנו לנו בצורה של גישוש ובילוש, אגב רמיזות בלתי מוגמרות, שהענינים עצמם יעמדו על הפרק בחיי החברה ויהיו נוגעים בצרכי השעה של פרטים מרובים ויגרו את היצרים המשותפים לצבור כולו. קצורו של דבר: חייב הספר, לפי השקפה זו, להגיש לקוראיו פרשת חיים, חומר שיש בו ממש, שיש בו משום מתן ניב להוי וביטוי לחוית הדור.
אבל וכי הענין, או ריבוי הענינים שבספר מזכים את הלה גם כן בתואר הטוב? אי אפשר לנו להניח הנחה זו מבלי להתנקש ברבוניותו ובעצמאותו של מושג הטוב. הטוב לעולם אינו טוב על שום שהוא נאמן למה שהוא אלא על שום שהוא נאמן לעצמו. הספר המענין מעלה תמיד בזכרון הקורא מה שהוא ידוע לו מחוץ לספר ומלפני קריאתו. ואילו הספר הטוב מעלה רק את זכר עצמו. הוא איננו, דוגמת הספר המענין, כריכה לחיים, אלא הוא הפנים עצמו. לא העולם מקופל בתוכו אלא הוא עולם לעצמו, מציאות חדשה. הספר המענין מפרנס את הזכרון ומגרה את החושים ומשקף באספקלרית המוח צילומי מאורעות ופרצופים ואילו הספר הטוב משכיח את כל הדברים ועושה את העולם הקיים לדבר שהיה. אין הוא אלא מפתח את כוחות הנפש, או, יותר נכון, הוא פותח חוש חדש בנפש וקורע אשנב למקום אטום לשעבר.
הספר המענין רק יצור־ביניים הוא, צנור ביוב, פרוזדור דרכו עוברים ושבים דברים ואישים. רומן מענין משמע חבור־מפתח, שבו כל הנפשות המתוארות מרמזות כפי פלונים ואלמונים, הקיימים במציאות, אלא שהם ניתנים לנו בשנוי שם, בסירוס שמות־משפחה ובחילוף הכתובת. כל טיפוס שכזה אינו אלא סגן או שמש לדומה לו בחיים. ולא להשתקע בא על גב עמודי החיבור אלא עובר אורח הוא פה. כאורח אסור לו לשעמם אף כל שהוא. לגבי יצירה עשיונית זו מכוּונת ודאי המימרה: כל אמנות טובה היא, אבל לא המשעממת.
הספר הטוב אינו יכול, כמדומה, להמלט מנופך של שעמום. הוא, שלעולם אינו תייר או אורח אלא תמיד יליד בית נפשו של היוצר, אינו רואה חובה, וגם לא אפשרות לעצמו, להיות רק מענין ומשעשע, הספר הטוב מדבר אל קוראיו, או אל קוראו האחד (וכי מה יש? מה יש? מותר לכתוב חבור אפילו בשביל קורא אחד בלבד!) כדבר איש אל אחיו. ואחים אינם נגלים זה אל זה בצדדים המענינים דוקא.
יש להורות בהדגשה מיוחדת על הספר “האחים קרמזוב” כסמל מפרש להנחה האמורה. משפחתונה זו של הקרמזובים משחתה עד כדי כך, שאפילו אחים בני אב אחד מבלבלים ומסכסכים זה את זה וכל אחד מהם רוקם מזמה להפיל את אחיו בפח. צירוף מסיבות מופלא זה עיצב לנו רומן מלא נכלים, טוב ומענין כאחד. אלא שאין הטוב והמענין נפגשים שם על הרוב בנקודות משותפות. ואף חבור נעלה זה לא נפטר מנופך של שעמום. זכות חושו הגאוני של דוסטויבסקי עמדה לו שלא לברוח מן השעמום. אדרבא, הוא כאילו רדף אחריו. ומדה זו של הכנסת פרשות משעממות לתוך הרקמה הכללית המענינת מצויה כמעט אצל כל הקלסיקונים, ואילו הרדיפה אחרי רבוי, העניניות והדגשת האקטואליות של החומר, של כל פרט ופרט מהחומר, פוסלות בלי ספק את החבור האמנותי, אפילו אם הוא בעל איכות חשובה.
כל ספר מענין הנהו בעצם פלגיאט של איזה מעשה שהיה, חקוּי למציאות, חזרה שבזכרון על חויה, שכבר נחותה פעם או תמרון מעורר לאפשרות אלמונית של מעשה־חיים. ואילו החבור הטוב חס לו לקבל אור שאול מאחרים, הוא כולו מואר מתוכו. הוא תובע מאתנו שנחיה אותו עצמו, כדרך שאנו קולטים לתוכנו נוף מן הטבע. וכי אין חבור יפה, חטוב משפטים אמתיים, נובע בטבעיות כפלג הרים, עלול להעניק לנו אותה שמחת הנפש, אותו טעם האושר, שאנו קולטים אותם מכל פרי הילולים, מכל רקמת־תאים נאה? יפה ומוצדק כל דבר, שהושקע בו עמל אנושי, כל מעשה יצירה לשמו. אבל בשביל להכיר את טיב העמל המושקע הכרח לנו לבחון ולבדוק ביחון ובדיקה מעולים את טיב היצירה הנידונה. באמת אמרו: לעולם אי אפשר לדון לפי הקריאה הראשונה, שכן זו הנה תמיד רהוטה לרגל ההתענינות בנושא. וכל שהספר יותר מענין כן הקריאה המהירה בו מונעת בעדנו מלעמוד על טיב בנינו וערכו הפנימי. כל זמן שאנו מרגישים בספר את הנושא עדיין לא הגענו לשורש נשמתו. אין אנו יורדים לנבכי החיבור אלא אם כן סלקנו תחילה את החומר שלו. רק היצירה האמנותית, ההופכת את החומר שלה לרוח ועושה גם את הנראה לבלתי־נראה, ראויה לתואר מלאכת־מחשבת. ספר טוב נזהר, אמנם, מלעשות שימוש יתר בחומר טוב ומענין מחשש שמא יפתיע על ידי כך ויקפח את אורו הטבעי. אבל עצם צמיחתו והאוירה הזכה, הרוחנית, האופפת אותו, הם הפתעה. חבור אמנותי טוב – זאת אומרת, מופעה טבעית, קרן בן שמן של טבע חדש. דומה, כאילו הטבע, החיים והמציאות מסתלקים לרצונם ואומרים ליוצר: הזנח אותנו וקיים את עצמותך! שכח אותנו על מנת שתיצור דבר־מה מתוך עצמאות מלאה. אין אנו נכנסים לתחומיך בשביל שתרחיב בכוחותיך את היש. כל יצירה טובה היא כביכול הרחבת תחומי הקוסמוס, ספור על זה שעוד לא נודע לפני כן; שאין קוראיו יכולים להצהיר: “הנה! הנה! זהו! הוא הדבר שאנו כבר ראינוהו וכבר שמענוהו! אותנו הוא מבטא!”
ואם גם חייבים אנו תודה לאמנים הללו, המגישים לנו חבורים מענינים ומחיים בקרבנו זכר חויותינו – אבל הערצתנו נתונה לאלה, המספרים לנו דבר־מה חדש מתוך הנפש, לא נאמר ולא הורגש עדיין. הם, הבלתי מענינים, מטפחים בנו את התקוה, כי יש עוד ענינים רבים באדם ובעולם, עדין לא בא עליהם, ועדיין לא הגיע עדיהם, הדבור.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.