פלא הדבר, שהמון העם, ואף רוב המשכילים בכללו, להוט כל כך לקשור תהלות ותשבחות לגדולי האמנים והמלומדים, בו בזמן שהנהו מתיחס באדישות גמורה, ולעתים גם באיבה, לאלה שלא זכו להגיע למעלת הגאון, ממה־נפשך, אם הוקרת הכשרון מקננת בלבות הרבים ואם הם נוהגים בהערכותיהם לפי קו הערך של כל נידון, הרי הם צריכים להעניק את שלמי תודותיהם לכל מי שתרם משהו, אם מעט ואם הרבה, באיזה מקצוע של חכמה, אמנם, לכל אחד לפי מעלתו. ומה טעם רווח אצל רבים הבוז לגבי זה, שלא הצליח להגיע לשיעור קומה של גדול? אפשר יש מי שאומר, שאין בכלל זכות קיום למי שאינו גאון במקצועו! אבל אפסותה של סברה זו מוכחת מתוך עצמה. זכות קיום יש לכל שחי וקיים. כל שעודר בשדה הרוח, אם אפילו במעט הצלחה, עשה פעולת הכשרה רצויה, וכל מי שזורע גרעיני טוב ויופי ועמל לקידום של רעיונות נעלים ושאיפות נאות, אינו פועל בטל. כלום מה זה גאון? הוא כשרון כפול כך וכך פעמים. הוא סך־הכל של כמה וכמה כוחות־עבודה, והכיצד יש מוקיר את הסך־הכל כל זמן שאינו מייחד את אהבתו לסיפרות הבודדות, המהווֹֹת את הסך־הכל? אפשר שתאמר, שהגאון קורץ מחומר שונה לחלוטין מזה, שממנו נילושים הבינונים? אבל הנחה זו גוררת אחריה השערה, שהגאון אינו כלל אדם, שהוא יצור עילאי מלכתחילה, שאינו נתון כל עיקר לחוקי הצמיחה, הגידול והניוון, החליט על כל הבריות האנושיות הבינוניות, שהוא אינו נפעל מן התנאים החיצוניים; השערה, שכל תצפיותינו בעבר סותרות אותה, שאם כך, הרי זה כאילו אתה אומר, שיש טיפוס אדם, המשוחרר מכל החולשות האנושיות. ואילו למעשה שום בן תמותה אינו מושלם. שכזה עדין לא נולד, לא נחזה לנו אפילו בחלומנו. אבל את כתר הגאון כבר הענקנו לרבים. ולא עוד אלא שלעתים, ואולי על הרוב, אין אנו פוטרים גם את הגאונים ממנת בוז וקלון, כל זמן שלא באה עדיין ההסכמה הכללית על גדלותם. ואין אנו מתעוררים להעריץ אותם בקול רם ולהתפעל מהם מתוך קידות והשתחווּיות אלא לאחר שהם זוכים למוניטין; שמכיוון שרבים מספרים בשבחם הרי כל אחד ואחד מזדרז להביא להם שי של חונף; שמכיוון שהרבים גומרים את ההלל על האור הגנוז ביצירותיהם או באימרות הכנף שלהם אי אפשר לשום פּרט שלא להסתפח גם כן על קהל המהללים ולשמוח ולברך ברכת הנהנין כאחד עם כל הצבור. ואם כן חוזרת הקושיה למקומה: מי שגדול מאוד בכשרונו מהנה אותנו הרבה מפרי רוחו; וכי משום כן עלינו להיות כפויי טובה לגבי הפחות ממנו במעלה, המזין גם כן את רוחנו? אשרי מי שהצליח לעלות על השיא, אבל מי שנעצר בדרכו באמצע הדרך, שנידרדר אגב טיפוס אחורנית, שלא רכש את קלף הנצחון, כלום אינו צריך לקבל שום שכר הליכה? ולא עוד אלא שמתחייב קלון?
ספק הוא, אם אהבת הגאון, יונקת בעיקרה מתוך הוקרת הכשרון. אין כשרון אלא רוח באדם, רוח הקודש. ואין הרוח נמדדת במידות של גדלים ולא בשיעורים של הישגים. רוח הקודש משרה את עצמה על כל מי שעמל ביושר בשדה הרוח, בין שהוא עולה לגדולה וזוכה לקציר רב ובין שאסון אישי פנימי או טבעי חיצוני משלח את הרזון בקמתו. אולם הצבור ממטיר מבול של חונף על ראש הגאון על שום שהלה הצליח להצטיין מכל האחרים, על שום שהוא הגבר בנה את ביתו בנין יציב, בנין לעדי עד. והואיל והצליח הריהו נראה לרבים בר־מזל, מי שנולד תחת כוכב מיוחד, אדם בעל ממדים אחרים. וזו היא מעלתו היתירה של הגאון, שאין הוא מעורר בנו רגשי קנאה ואף פוטר אותנו מגיוס מאמצים ללכת בעקבותיו ולהידמות אליו. מה שאין כן הכשרון הבינוני שמחייב את כל האחרים, בני־אדם כערכו כמעט, ליגיעה רוחנית ולשאיפה להשתלמות שכלית.
העצלות הרוחנית נגע עמוק הוא בנפש כל אחד מאתנו. ואילו בעל הכשרון עומד על גבנו ומזרזנו. שמא לפיכך הוא מביאנו לידי רוגז וכעס. משול בעל הכשרון לאיש טוב פּשוט, העוסק כמו כל אחרים בהויות העולם, אוכל ושותה כבן אדם, אלא שהוא נוהג ביושר במשאו ובמתנו עם הבריות. התינח איש קדוש, פרוש, יושב אוהל, מתנהג בצומות ובסיגופים, שכזה פלא גם הוא בעינינו ואנו מוכנים לקרוא אחריו “קדוש” ואף להביא אליו “פדיונות”, בטוי להערצתנו אותו ואף סיכוי לקבל בזכות זה תיקון לנשמתנו. אבל לעולם עיננו צרה בבעל בעמיו, שאינו כלל צדיק הדור, ואף על פי כן אדם הגון הוא. אף הגאון כאילו מקבל “פדיונות” מבני דורו, הבאים אליו לבקש אותו שיתפלל בעדם, שילמד מדעים בעדם, שיעלה למעלה למשכיל בעדם, שיהיה חכם בעד כל הקהל. וזאת לדעת: כל גאון פוטר ממילא את האחרים מלהתעמק ביצירותיו, מלקרוא בספריו, מלחדור לתוך רוח שיטתו. הרי גאון הוא זה, שניתנה לו מלכתחילה ההעדפה להיות בלתי מושג להדיוטות, דיינו בכך, שאנו יודעים, שכזה חי בינינו, שאנו בקיאים באילו פתגמים משלו, שרווחים בפינו כמה מראי־מקומות נידושים מחבוריו. די לומר: “עיין מה שכתב או מה שאמר פלוני הגאון!” בשביל שנחזיק טובה לעצמנו, שיש לנו גם כן חלק־מה בחלקה הדשנה של הגדול. אכן, איזהו סופר גדול? זה שאין קוראים אותו אלא מצטטים מתוכו. ואילו את הסופרים הבינוניים הננו מחוייבים לקרוא בשביל שיהיה לנו מושג עליהם. ויש גם חומרה יתירה בקריאה מתוך ספרו של לא־גאון: שכן על הקורא לשקול, לבחון, להעריך. וזהו עמל. ואילו החכם המפורסם מהימן עלינו ללא שום יגיעה. הוא מוסכם מטעם רבבות הקוראים שקדמו לנו ואין עלינו אלא לאַשר את מה שנתאשר משכבר. מתוך כך הננו נפטרים משום אחריות אישית. ואין מועקת הבדידות רובצת עלינו כל זמן שהננו שורים במחיצתו של החבור המפורסם. אדרבא, אנו כאילו קוראים אותו בצבור, הננו נמצאים מצורפים לאלפי רבבות מעריצים וחיים את מעט חיינו הרוחניים בתוך התשואה.
אי אפשר שלא לבטא את הדברים כפשוטם: יש בכל גאון כוח המושך של הסנסציה, להבדילו באלף הבדלות מן העשינים הנמוכים לדברי אמנות קלוקלים, המתכוונים מלכתחילה לגרות את העצבים ולהחמיא את חוש הסקרנות. אבל יש חשש, שקורבתו של הגאון תניא את החוסים בצלו מן התלמוד וההעמקה ותכוון אותם כלפי קרני הנוגה, היוצאות בשפע מתוך המחונן הזה, שיש בהן כדי לסנוור. בקרבת המפורסם – האדם או החבור – מצוי הרעש. ובמקום שאונו שם המונו של עולם. יש לעיין היטב בדבר, מי עלול להשפיע יותר על פיתוח כוחות הנפש, השכל והטעם, אם העיון בדבריהם של המאורות הגדולים, הענקים, או קשב לשיח־שיגם של בינונים. הגאון מדבר אלינו מתוך מרחקים בלתי מושגים לנו. או שהוא סוער ובא אלינו ומנמיך את קומתנו על ידי כובד המשא של ענקיותו. יש שהוא קר כמו נוגה השלגים אין־הסופיים, המכהים את ראייתנו ויש שהוא שורף אותנו בלהט פיו. כוחו החזק עלול לפוצץ את הנפש החלשה תחת לפתחה. כל כשרון ככל שהוא יותר מושלם הריהו יותר סגור ככוכב לכת מיוחד בתוך עצמותו עד שאין לנו היכולת להכנס לחלוטין בתחומו הרוחני. ואילו הבינוני קרב אלינו מתוך חום אבהי, טוב, טוב, אנו כבר פסקנו את כל הפסוקים על האחד הענק: “גאון הגאונים”, “איום ונורא”! “אי, אי, עין לא ראתה!”, “לא קם כמוהו!” ויש שהננו מצרפים: “לא יהיה כמוהו!” ו“אין תמורתו”. וכי משום כן אנחנו נמצאים מתוך כך יותר עשירים, יותר חזקים, יותר מפותחים בשכל ובנפש? הוא, הגאון, לו לחוד, וכל אחד ממערימיו המרובים לו לחוד. ואילו בעלי כשרונות צנועים, בלתי־שלמים, הפגומים הרבה, הנאלצים לפתוח את עצמם כשהם מדברים אלינו, שמכיוון שהם כבדי פה ודלי הבטוי הכרחי להם לשלוח אלינו את כל נפשם, שהיא תדבר אלינו בשפתה, הללו, סבור אני, ראויים לשמש לנו מורי דרך, לקדם אותנו, לזרזנו ולהנחותנו קדימה בכיון הטוב והיפה באמת. זה שהוא קטן בעינינו מדמו הוא נותן לנו, הוא לעולם איננו מהממנו, אבל מדריכנו.
יש אומרים בתמימות או בזדון: “הבה ונצפה לבואו של הגאון!” והריהם מתבטלים כל ימיהם, מתוך צפיה לגאון. וכל מי שנגש ודבר בפיו הם מגרשים אותו במקלותיהם: “לך לך, אינך גאון!” יהירים הם הללו. הם מכריזים ומודיעים תמיד, שלא יקבלו לקח מפי שום איש אלא אם כן יביא להם תעודה של גדול בענקים. הואיל ועצלניים הם, אינם רוצים ללמוד ותירוץ בפיהם. וכלום העולם חסר היה גאונים בזמן מן הזמנים? האשם הראשון כבר ראה לפניו שליחיה של הגאוניות. השמש במרומים, הכוכבים, החיות, דכי הנחלים. הגדלות האלהית נשקפה אליו מעל כל הר וגבע. ואף על פי כן לא יצא ברנש מכלל פרא. יכול שבדור יתהלכו גאונים ושיהיה אף על פי כן מלא וגדוש פראים. לא הגאונים אלא צעדיהם האטיים של מחנכים הזיזו את ההמונים מנקודות הקפאון והעצלות. ההתפתחות היא פרי כשרונות בינוניים, שמלמדים את הבריות אם במקל נועם ואם במקל חובלים. ושבין כך וכך הם מבוזים על שום שהם ממריצים להליכה. אלא אם כן מחנכי הבל הם, רמאים וזייפנים, קטנים באמת, שהם עצמם אינם זזים ממקומם ואינם מדריכים אחרים לשום צעד, אלא שהם מנעימים ומשעשעים את הקהל בליצנות. הללו זוכים במיוחד לנשיאת חן, כמעט כמו הגאונים, אם לא למעלה מהם.
דוק ותמצא, שכמעט בכל תקופה בוררים להם בעלי הבתים של העולם הזה מתוך פמליה של העמלים בחכמה בחיר אחד, עתים, אמנם, המושלם ביותר, ועתים הפגום והמתחנף, מן הסתם בר־אבהן, עתיר נכסים, מקורב לשררה או סתם בר־מזל, שפעולתו האמנותית או החינוכית משמשת דרך מקרה אספקלריה לשצף שבמאווי הדור, למה שמתרחש על גבי השטח של הנפשות, והם מכתירים אותו בשם חד־בדרא וממנים אותו כנושא יחיד להתפעלותם. אין כמוהו. וכל אזרח הגון חייב להביא לו מס־הערצה. לעולם נוח לבני אדם שיהיה להם חד בדרא, שאפשר לסלק את מס ההערצה לו, באופן חד־פעמי, בסיטונות, תחת לחלק אותו קמעה־קמעה, לפי הערך האישי, במידה של צדק. הגאון אחד הוא, כתבתו קבועה. ביחס אליו אין שום חשש של כשלון, של טעות. הוא כולו ריוח. בכבודו כדאי להתכבד. תחת חופתו אורה, שמחה וקהל מתעלסים. בסביבתו שורה מעלת חום גבוהה של התלהבות הכלל, ובתוך החום נוח לנמנם ואף לקפוא. ומעלה יתירה לו, שהוא פוטר את הצבור מלהתחקות בהתמדה אחרי ניצנים חדשים, צעירים, רעננים.
ראית צבור שמתלהב מאוד מגדלותו של חד־בדרא, שמעתיר עליו שבחים וקילוסים ומביא לו מתנות לאין שיעור, דע לך, שצבור זה צר־עין הוא. שבמתכוון הוא מקיף בהמוניו את האחד המהולל והמוסכם, שמתוך כך לא יצטרך להיפנות אל אנשי־מעלה אחרים, הדורשים, ובצדק, רחשי־כבוד ותשומת־עיון לעצמם. הוא מקטיר עמוד ענן של תהלה לבן־עליה מורם מעם בשביל לנקר בעתר ענן הקטורת הזאת את עיניהם של הללו מבניו, העורגים גם כן לאור היצירה ולחיי תפארת. אין שעבוד קשה מזה, שעם משתעבד בו למנין של אשלי רברבי, בני הדור או בני הדורות הקודמים. את טובי בניו הוא משקיע בתוך האנדרטות הנשגבות, שהוא מעמיד על קברותיהם של יחידי סגולה שלו. ומה פשר פולחן המולך, שעמים קדומים העבירו אליו את ילדיהם, אם לא שהוא, המולך, היה הגאון?
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.