א.    🔗

סחה לי חברה בקבוצה, שעסקה שנים מתוך הצלחה בחינוך תינוקות והחליפה את המקצוע בתפירת שמלות:

– אין לך אומנות כפויות־טובה כחינוך והדרכה. שנים עמלתי בחינוך ילדי קבוצתנו ולא זכיתי אף פעם ליישר־כוח מפי אב או אם. אדרבה, רבים הראו לי פנים בלתי מרוצים ולא מעטים היו טופלים עלי טענת ותביעות. ואילו עכשיו כל שמלה שאני תופרת, אם אין תפירתה גרועה, וכיון שהיא הולמת את החברה, מיד אומרים לי עבורה תודה וחן־חן מקרב לב. הלקוחה שלי נהנית ואף אני שבעת־רצון. מכאן אני רואה שהעמלים במקצוע הרוח זורעים על לבבות צחיחים; לגמרי זורעים לרוח. אין מכיר את פעלם ואין מוקיר את האדם הפועל, אולי משום שמבינים בענינים שכאלה מעטים הם. הנאצלים הם דקים ובלתי נתפסים. לא כן כשאתה עושה כלי של ממש, כגון בגד, נעל, רהיט, כל שהבריות נצרכים לו משום טעמים גשמיים, שאפשר למשש אותו בידים. כאן כל אחד מבין את הערך ואת הצורך והוא טורח להעריך חתיכת־מלאכה טובה לפי העמל שמשקיעים בה. ואם זו עשויה לפי צרכיו ולפי טעמו הריהו באמת מודיע חיבה והוקרה לאומן שעשאה ואף מרגיש חובה לבטא זאת באיזו צורה שהיא. לגבי פרט זה אין הבדל בין אורח־חיים הבנוי על קנין פרטי לבין סדר־עולם הנהוג במשק הקבוצי. לעולם רוצה אומן שהבריות יהיו מרוצים ממנו והוא מהם.

הערה זו נראית לי מתאימה לנקודת־מוצא בשביל אילו הרהורים על נושא הסופר והחברה, או הסופר והמדינה – נושא שהנהו, כידוע, מסמר העונה. אני חולק על דברי החברה, שהיו מנוסחים, אמנם, בטוב־טעם וברוע־עצבות. על העצבות אני חולק. עם הניגון איני תמים־דעים, ואילו הנחתה כשלעצמה, המיוסדת על טביעות־עין ונסיון, נכונה בהחלט. אכן, אין הפועלים בשדה הרוח מקבלים בשכרם יחס טוב, יחס לבבי באמת וטוב, מצד כל אלה הנהנים מפני עמלם, אלא לעתים נדירות מאד. אין מחבבים ביותר את התורם מאוצרות רוחו. כך היה וכך יהיה. ביון, למשל, לא די שלא נשאו על כפים את מורי האומה ומזכי הצבור בשפע חכמתם, היו מחייבים אותם גלות לרוב. והיה מעשה שהגישו לאחר לגימה קלה מסם המות. אף יהודה לא פינקה את חכמיה ונביאיה והיא שטבעה את הפסוק בצמצום גאוני משוגע איש הרוח. מכיון שכך היה מאז ומעולם מסתבר שכך יהיה ועד עולם. משמע: אין הזלזול במורים ובמלמדים ובמדריכים דבר של מקרה, תולדה של משטר מסויים או של איזה לקוי בתפיסה, אלא מונח הוא בטבע האדם וביחסי הכוחות שמהם נבנית כל חברה. אין אוהבים רביים, מלמדים, אמנים, סופרים ואף לא נואמים ומטיפים, אם כי מסבירים להם פנים לעתים וטופחים על שכמם דרך חיבה ואף משפיעים על היחידים שבהם, יחידי־סגולה ממש, רבי־מוניטין, שעשו לעצמם שם גדול – והשם הגדול אף הוא בגדר כוח ומצרך ראשון – דברי־חנופה מתוקים. אין אוהבים אותם. וזה העיקר. אלא שיש להבין טעמה של אי־אהבה זו מהו.

אין אוהבים אותם הואיל ובאמת אין בטחון בשום אומן רוחני שהוא מתקין לבריות דברים שיש להם צורך נפשי בהם. ולא רק הבלתי־מבינים במקצוע רוחני זה או אחר אינם בטוחים, אף המבינים כך. הראיה שכנגד מן הכלי הגשמי היא באמת במקומה, הכל יודעים בטיב הבגד הנאה והמתאים לתעודתו והלחם האפוי כהלכה ויודעים ומבחינים בין חמאה טריה לבין מקולקלת. אבל מי חכם וידע אם פלוני המפעיל את כשרונותיו בתחומי הנפש החיה, שאינו לש בצק אלא לש נשמות, אינו עושה דפוסי־נעלים, אלא מתקין דפוסים לערכי־רוח, כגון שהוא מורה, סופר, נואם או מטיף, מוציא מתחת ידו דבר מתוקן, מדריך ומכוון אל הדרך הנכונה ונוטע נטעי־נעמנים בתלמי הלבבות, או שמא הוא עצמו טועה ואף מטעה את אחרים ונמצא שלא די שאינו מועיל הוא גם מזיק ומחבל. מי יורה בדבר טיב המורים ומי ידין את המשימים עצמם דיינים הם דייני־צדק. האפרכיה של הרוח זרועה מסתורין, אפופה מחשכים, אין בה שום ודאי, שום שטח בטוח. פלוני עומד ומשיא עצות טובות ברבים איזוהי הדרך הישרה שיבור לו האדם או אילו חפצי־אמנות נאים ומתוקנים – מילא, שומעים אותו, פעמים גם שומעים לו, מחייכים אליו בהסכמה, אבל לעולם אין בטחון שהאמת מדברת מתוך גרונו. ובאין בטחון איככה תיוולד האהבה בלב? מעגן האהבה נעוץ במחוז הבטחון דווקא. ועל יסוד־מה רשאים ויכולים עובדי הרוח לתבוע בכרת־תודה ושלמי־אהבה לעצמם? בכלל אין תובעים תודה ואין כופין אהבה.

בספירת הרוח הרבה קלקול מצוי, קלקול שלפעמים אין לו עוד תקנה. הגיעו בעצמכם, מדריכי הנוער הריהם עומסים על מצפונם שלומו של דור שלם. ואם העוו את הישרה, עלולות לצמוח מכך רעות שתהיינה בכיה לדורות. נהג המכונית אפשר להעמידו לאלתר למבחן אם ידו אוחזת נכונה בהגה, ואילו מנהיג הדור כיצד יבחן? שמא לפי התוצאות מהדרכתו. אבל אין התוצאות החיוביות או השליליות מן ההטפה מבצבצות לאלתר. הדרכה והטפה הן השקעות לזמנים ארוכים. בינתים דור הולך וגדל, חברה חדשה מתגבשת, מנהגים חדשים באים למדינה, מתפשטים מידות ונימוסים שהם גופי־חיים והרגלים שנעשים לטבע שני ושוב אין להשיב ואין לתקן. קשה מזה: מורי נבוכי הזמן יש שהם עצמם נבוכים בסתר לבם. כל ישר־לב שומע לעתים בת־קול של היסוס עולה ומצווחת או עולה ולוחשת מקרבו. ראשית חכמה בהסברה לאחרים, שיתוק ההיסוסים של עצמו ועקירת הפקפוקים הפנימיים. חייב אדם להתחזק בשביל שיוכל לחזק אחרים, להיות מקפץ על ההרים ומדלג על הגבעות של הספיקות הרובצים בחביון נפשו. כל פעולה רוחנית, המכוונת להדריך את הרבים, יש בה משום הרפתקה. וכלום יעלה על הדעת לדרוש פרס אהבה, הוקרה והערצה בעד הרפתקה?

יאה עניוות למורה, לסופר, לאמן, לכל עסקן ברוח, רוח שפלה ולב נשבר הולמים אותם.

ב.    🔗

באומנות הסופר יש גריעות נוספת, שאין יתר האומנויות הרוחניות לקויות בה. תינח מלמד דרדקי, מטיף העדה, רב הקהלה, אף השחקן על הבמה וכל יתר עסקנים בענינים שהם לפחות ממונים ומיופי־כוח מטעם איזה מוסד שעומדים לפניו לשמש אותו. שליחי־צבור הם, ואם אפילו מלאכתם מקולקלת יכולים הם להתנחם ולומר: הרי אנו פועלים בשם שולחינו ואם קלקלנו הם שותפים לנו באחריות. אף יש להם זכות־מה לתבוע מאת הקהל שלמענו נעמדו על משמרתם הבעות אימון, תשואות־חן ורגשי־תודה וקריאות הסכמה. הם ממלאים תפקיד צבורי. ואם גרמו קלקול הריהם במידת־מה קרבן הצבור ועוונם הוא גם חטאת הקהל. לא כן הסופר שאין הוא כלל בגדר שכיר וממונה, וחלילה לו להיות בגדר זה. הוא משים עצמו שליח, אבל איש לא שלחו. אין הקהל מעמיד לפניו שום תיבה מיוחדת לו, לשמו בלבדו. אין אומנותו מין דבר שהבריות רואים אותו כמצרך ראשון. אין הוא רב ומרא דאתרא שמעסיקים אותו בשאלות ותשובות. אין הוא רופא־חולים בפועל, אין בפיו ברכות כוהנים, לא סגולות וקמיעות של ידעונים. אף אין הוא מבשר ישועות ונחמות או מתעסק בניחושים ובנבואות. בכלל אין לו מראה כוהן, לא איצטלה של רב, לא מלמד הרועה, אף לא מתק הקול של הנואם וחן המומס והשחקן. אין הוא אפילו במעלה של רואה, שבאים אליו לשאול לאתונות אבודות והוא מעניק לפעמים כתר מלכים. סגולת הרואה המכתיר מלכים או קורע כתרים ניתנה בימינו אולי לעתונאים ראשונים במעלה הבוחשים היטב, מתוך ידיעה ובקריאות מאחורי הפרגוד, בתוך הקלחות המדיניות ויש שבמחי־עט אחד מקעקעים הם כסא של מיניסטר.

הסופר הוא שליח לעצמו, אנוס, או מדמה שהוא אנוס, על פי הדבור. ואף דרך פעולתו היא מעין כפית דעותיו או חזיונותיו על הצבור. כך הוא הוגה וכך הוא כותב. הוא נוטל קולמוס עושה אותו צפורן חדה לשרוט לבבות או פטיש להכות על המוחות. תחילת מעשהו היא מעין טענה ותביעה; יש בלבי מה להגיד ואתם שמעו־נא! הרי חייב הוא לברך “הגומל” אם נמצאות לו מנין אזנים להקשבה.

חסד עושים עמו שמטים לו אוזן, שקוראים את שורותיו ויורדים לסייר את ערוגותיו. הרי הוא בא תמיד בקול רעש או בקול דממה דקה, שמכל מקום מבשר ואומר; ראו, הן חדש הבאתי עמי; גליתי דרך חדשה בבטוי; הנה עשיתי לי סגנון שלא השתמשו בו כל קודמי. הסופר מחוייב להכניס איזה חידוש לתוך בית המדרש, איזו נעימה מקורית משלו, שאם לאו הריהו טוחן קמח טחון. ובכן, בעצם העובדה שפלוני בא ומתיצב בשערי היכל הספרות ואוחז בידו טנא בכורים יש משום יוהרה והחזקת טובה לעצמו. משל הוא מכריז ומודיע: בא גד! אני באתי והנני! כדאי לשמעני. יש בפי חדשות ונצורות. ויתכן שאין בפיו כל דעה חדשה, אין עמו שום חידוש, לא ראיה חדשה, לא רטט חדש, אף לא בטוי מחודש, אלא הוא דחוף על ידי יצר־כתיבה, כתיבה לשמה. שמינית של גרפומניה מצויה אפילו אצל בני־עליה שבסופרים. ואין סופר ישר־רוח שאין לבו נוקפו לעתים: שמא כל עיקרי אינו אלא אחוז בולמוס הכתיבה, גרפומן בלע"ז. מכל מקום אין לו לעולם בטחון־אמת שתרומתו לאוצר הספרות של עמו או של כלל האומות היא בת ערך נכון וקיים שהעולם חייב לו תודה עבורה.

אין מלאכת הספרות אלא תרומה – והתרומה היא נדבה. וכלום אפשר לבקש פרס בעד נדבה? אי אפשר לבקש שום פרס, אף לא של תודה. הרוח היא אוצר של מתנת־חנם. תשוקה להניק. היא שופעת מאליה כחלב מעטינים. ועשירי הרוח הרי באמת עשירים הם – ומה עושר מגיע להם נוסף לכך? אין הם מקריבים כל קרבן לעולם ואין העולם חייב להם קרבן־תודה. סופר שאינו זוכה לאהבת הקהל אינו רשאי לראות את עצמו מקופח ולהתעטף באבלות על שום שנעשה לו כביכול עוול והוא קרבן של צבור רע־עין וצר־מוח. אין העולם חייב כלום למי שרואה עצמו זכאי להעניק לבריות מנת תפארת משאר־רוחו ומסגולת כשרונו.

אין העולם חייב כלום לסופר, לאמן, לכל מי שמשים עצמו כוהן בהיכל הנוי ו“כוכב” בשמי התפארת ומזל מיוחד במערכת המזלות של פמלית היוצרים. ולואי ולא היו עובדים ומשתחווים לכוכבים ולמזלות, אפילו אורם מבהיק ביותר, אלא נהנים בחשאי, בדחילו של שתיקה וברחימו של צנע, מזיוום. אולם רעה היא שהעולם סבור משום־מה שהוא חייב תרומת־שפתים בשבחים או תרומת־כפים במחיאות לסופרים ולאמנים, העומדים ומכהנים לפניו – והריהו מעתיר עליהם תהלות ותשבחות וסתם דברי־חונף לא מתוך שיקול הדעת והבחנה שבטעם ולא מתוך רגש כן וישר, אלא מחמת מצות אנשים מלומדה, משום בולמוס של סנוביות ורדיפת אחרי האפנה.

מעטים המבינים, ואף המבינים אינם בטוחים שהם מבינים. רוב דרשנים ופרשנים בעסקי אמנות אינם נכנסים לתוך עמקה של מלאכת־מחשבת דרך שער החן והנוי הפנימי, אלא מפסיעים ובאים בשערים החיצוניים שלה, דורשים כמין חומר דווקא את ההיולי שבה, ומרימים על נס את קוי הלואי שלה, את מה שיש בה מן השוטף ועובר, מזוטו של יום ומהמית השעה; שיש לו זיקה ישרה אל מאורעות היום ומשאלות הלבבות ברגע אחד חולף – ואף אם הרגע ארכו דור רק רגע הנהו בחיי עולם – ונמצא הם, המחנכים עצמם, מקבלים השראה מן ההשגות השטחיות של שאינם יודעי־חן ואינם בקיאים בדקדוקי העשירות של אמנות, השופעת לעולם מן המעמקים. בכיוון זה הם חוזרים ומשפיעים על שומעי־לקחם. יש כאן מעגל־קסמים. המורים סבורים שהם משפיעים ונמצאים מושפעים; מקבלי ההשפעה סבורים שהם מודרכים ונמצאים מדריכים. הקהל סבור שהוא מחוייב להיות מצוי אצל דברים שבאמנות ומחוייב להתפעל ולבטא את התרשמויותיו במצהלות רעשניות ובתשואות־חן מחרישות אזנים. אילו זכתה האמנות היתה היכל לתפלה. כיוון שלא זכתה היא שוק למקח־וממכר.

תאמר היכל הרי בעזרה שעל יד ההיכל ובכל הפרוזדורים המובילים אליו מנסר לעולם רעש גדול ושרויה מהומה המכוונת לחפות על המבוכה. לעולם הכל, מבינים ושאינם מבינים, נבוכים ומהוססים אינם יודעים מה טוב ומה רע, מה נאה ומתוקן ומה לאו, אבל בינתיים רועשים, הומים, מברכים, משבחים, מעריכים, מגנים, מבקרים ומשיאים עצות טובות ונותנים הדרכה לקהל ואף ליוצרים עצמם. מובן מאליו שפקידי תרבות מרצים ומסבירים. אילו היו מתהלכים בתוך ההיכל ומסביבו בדממה, ברגש, ביראת־הכבוד, בשמירת הלשון, בזהירות מפני החנופה, לא היתה שורה צביעות כזאת בערכת פרקי־אמנות ולא היו דרכי היצירה ואף לא שבילי הקוראים והצופים אל ערכי הרוח אבלים כל כך. אבל קול המון שוקק נצב תמיד במחיצת האמנים, קול משבחים או מגנים, קול מחנפים או מגדפים, קול מבינים וגעש מתפעלים. אין נותנים לאמן לעבוד בצנעה, להתרכז במלאכתו, להגיע באמת לידי התיחדות עם נפשו. ואין נותנים לקורא, לצופה, למאזין, להישען על חושם. סבורים שצריך להקיף את האמן בענני־כבוד, שחובה להציע לפניו שלמי־תודה, להביע לו אותות הערצה, לעשותו איקונין לדור, להרימו למעלת “כוכב”. הכוכבים האלה, הכוכביות הזאת, מוליכים את קהל הקוראים והצופים שולל.

אין הבנה טבעית, אין הערכת אמת, אין גידול אטיי, אין צמחיה ברעדה של כשרונות, כיוון שמכאן משיאים משואות של תהלה לזוכים, ומכאן מטילים קרח כפתים לשאינם זוכים, נשרפים הכשרונות אם באש חמה מלאכותית ואם בזיקוקין של קור, שלא היו מזיקים כלל לכוח היוצר, שהקור יפה לו, אילולא גם רווחה הטעות שאין האמנות פורחת, אלא בתוך חממה של מחמאות מתוקות. ושאמנים עומדים ומצפים תמיד לתשואות־חן ולשלמי־תודה.