מעל דפי העתונות הובעו ספיקות, אם מוצדקת החרדה המופרזת לילדינו, המכניסה בהלה לבית בכל מקרה של מחלה קלה וכו'; מתריעים גם על המנהג הרע שנשתרש בקרבנו לשריין את תקציב הילד – גם במשפחת הפועל וגם בקיבוץ – עד למותרות, אפילו אם המצב במשפחתו או בקיבוץ מחייב חסכון קפדני וצמצום מזונם של הבוגרים. לעומת זאת יש הרואים את פולחן הילד, שהתפתח אצלנו בארץ, למוצדק מסיבות אלו: תריס בפני תחלוּאה בקרב תינוקות והירידה בילוּדה במשפּחה היהוּדית.
נכון הדבר, שרבות הן המחלות האורבות לתינוק – ביחוד באקלימה של ארצנו – ודרושה זהירות, ביחוד בחדשי הקיץ, וידיעה בטיפול בתינוק. במוּבן זה ממלאות התחנות לטיפּוּל בתינוקות תפקיד חשוב מאד. אף כי קשה להגיד, אם פיתוח התחנות בארץ הוא הגורם העיקרי למיעוּט תמותת הילדים. בל נשכח, שהרבה מחלות אפידמיות (אדמת, שנית, אסכרה, שעלת וכו') המהוות אחוז גדול בתמותת הילדים, עוברות בארץ הרבה יותר קל מאשר בחוץ־לארץ. אף אחד לא ישלול מהאֵם את הזכות הטבעית להיות חרדה על בריאות ילדה. טענתנוּ היא, שהחרדה הזאת מעבירה את האם שלנוּ על דעתה, עד כי יאבד לה החוש הטבעי להבחין מתי הילד חולה ומתי הוא בריא, או יותר נכון: מתי הוא מרגיש את עצמו רע ומתי לא.
אם תשאלו אותי: תינוק שיש לו 37.3 ̊, הצריכים להבהיל אליו את הרופא או לא – לא אדע תשובה ברורה לשאלה זו. אפשר שלפנינו התחלה של מחלה רצינית המתפתחת במהירות, ואפשר שלעליה קלה זו של חום אין כל ערך. אבל האֵם הטבעית, המכירה היטב את תינוקה, מרגישה את רגשוֹתיו ומַבחינה כל שינוּי קל במצב גוּפו ורוּחו – יודעת קודם לרופא, אם מתרחש דבר רציני אצל תינוקה. האינסטינקט הזה אָבד לנו.
נזכרתי במקרה אחד, שקרה לפני זמן־מה עם אֵם בידואית אחת. אשה זו הביאה את ילדה פצוע על־ידי מכונית. בכיות ויללות, כרגיל. ובכל זאת לא איבדה את כל חוּשיה. כשהשכיב הרופא את הילד עזרה לו בזה, כדי שהילד ירגיש פחות כאבים, ובעוד הרופא מתחיל לטפל בפצעים, היא חשה להביא מעט מים קרים. ובזמן שהרופא טיפל בפצע הגדול אשר על רגל הילד, הרי היא עצמה קבעה דיאגנוזה נכונה, שגם הזרוע שבורה ותמכה את זרוע הילד, כדי להקל על מכאוביו. וכשהרופא התחיל לטפל בזרוע וידי האשה השתחררו, הריהי – בידואית אשר אנטומיה לא למדה מימיה ולא ביקרה אפילו את הקורסים של המוסד הפדלוגי – עוברת ביד רכה על כל הצלעות של אותו צד, צלע אחרי צלע, צלע אחרי צלע, מתוך מחשבה נכונה, שאם נשברה הזרוע, עלוּלה גם אחת הצלעות להישבר. כמה כיבדתי אשה זו במעמד זה וחשבתי: לוּ קרה כדבר הזה אצל אֵם שלנו, הדרישה הראשונה היתה: קונסיליום. את המים הקרים לא היתה מביאה לילד, כי אם היו צריכים להביאֵם לה. והילד בראותו את האם צועקת ומתעלפת, לא יישאר גם הוא שקט. הטיפול בפצע ובשבר־העצם היה קשה פי שלושה, מתוך התרגשוּת האם והילד והרופא גם יחד. לא פעם יארע, שאין הילד מקבל את הטיפול הדרוש מרוב התרגשוּת ופזיזות. אמנם, האם הבידואית הזאת חסרה הרבה מאד: אין לה השכלה ולא ההבחנה הדרושה, אינה יודעת כלל לפנות לרופא, אבל בדבר אחד חוֹננה: באינסטינקט האמהי הטבעי, דבר שהאמהות שלנו חסרות אותו. לצערנו, אין המדחום יכול למלא את מקומו של האינסטינקט הזה, מפני שבכלל אין לנו קני־מידה נכונים לכל מה שמתרחש בתוך הקומפלכס המסובך הזה – גוף האדם.
לפני עיניה של האם שלנוּ עומד תמיד כמפלצת “המקרה ההוּא”. הנה שם קרה פעם מקרה, שאיזה ילד חלה, כאילו, במחלה קלה ולבסוף התברר שהמחלה רצינית. מספּרים מפּה לאוזן, מתוך הגזמה, והשמוּעה מהלכת. ואני שואל, האפשר לסדר את החיים עפ"י מקרה אחד שקרה פעם? והלא בעינינו אנו רואים יום יום את התוצאות החינוכיות אצל הילדים. אין אני עוֹיין, חלילה, את האמהות שלנו. תשאלנה ברופאים כמה שתרצינה. אבל מוכרח להיות גבול לדבר. כל שלשול קל וכל הקאה קלה יכולים להיות “הרעלת הקיבה”, כל כאב־גרון – אסכרה, ודוקא קשה (שוב אותו המקרה!) וכל כאב ראש – דלקת מוחj. לאָן נגיע? האם באופן כזה נחנך דור חסון שיוכל לעמוד נגד סבלות החיים?
אין למהר במדידת החום. ע"י דחיה לחצי שעה אין עלולים לאחר כלום. במקרים רבים תהיה מדידת החום כעבור שעה מיותרת לגמרי. בינתיים ילמד הילד לדעת, שההורים אינם נבהלים כל כך, כשיש לו כאב ראש או כשהקיא, חס וחלילה.
יש אשר בהלת האם משפיעה על הרופא וגם הוא מתחיל להיות מוּשפע ממנה; ראיתי מקרים, שאמהות הציקו לרופאים עד שהגיעוּ לידי ניתוחים קשים, שלא היה צורך בהם! במקרה כזה האם באה על סיפוּקה: “עשוּ את הכל”. רק נשאלת השאלה אם אמנם מוּכרחים בכל מקרה “לעשות את הכל”?
מה שחסר אצלנוּ – האינסטינקט הטבעי של האם – ושקט…
1933
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.