סח לי חבר: “שכבתי לפני 30 שנה באחד מבתי החולים המפורסמים ביותר בעיר־בירה אירופּית ששימשה אז מרכז רפואי לעולם כוּלו, ולפני זמן מה נזדמן לי לשהות בתחוּמי בי”ח מפוּרסם במחקר ובמדע בניוּ־יורק. מה עצוּם ההבדל! מה עלוּבים המכשירים הדיאגנוֹסטיים מאז – הסטטוסקופ המפורסם (מכשיר ההאזנה הרפואי) מד־לחץ־הדם ולעתים הרחוקות מכונת הרנטגן – כלפי המכשירים דהאידנא, מעבדה עשירה, מכונות רנטגן מודרניות, אק“ג, שיטות־הרדמה שונות, ציוּד חדר הניתוח, עירויי הדם ועוד. ואמנם הניתוח שלי עבר יפה, בלי כאב ובלי סיבוכים, אבל” – כאן נאנח החבר אנחה עמוקה – “מה התגעגעתי לימים ההם! מהרגע הראשון שהוכנסתי לחדר החולים נשבה בפני איזו זרות, איזו קרירות, הרגשה מוזרה שה”אני" שלי נתבטל לגמרי. הסתובבו סביבי, יותר נכון: סביב כיס המרה שלי, העומד להינתח, אנשים רבים. כל אחד עושה חתיכת מלאכה – זה לוקח דם וזה מודד חום; זו סופרת את הדופק, וזה מודד את השתן; זו חוקרת על פעולת המעיים וזו נותנת תרופות. כל זה נרשם באיזה מקום, ושם במעבדה – במטבח הרפואי – מתבשל דבר מה, מסתכם איזה דבר ואני כאילו נמצא מן הצד. אין שואלים לשלומי, אין דואג אם אני אוכל או שותה, אם אני ישן ומה הרגשתי. כאילו כל הדברים הללו וכל הבדיקות הרבות אינן נוגעות כלל לי אלא לכיס המרה שלי…

נקיון המיטה והחדר ושאר דברים “קלי ערך” כאלה – מי מתענין בהם? עשרות פּעמים ביום עוברים רופאים ראשיים ושניים ושלישיים, אחיות ראשיות ושניות, סניטרים, עובדות משק, ורואים את הלכלוּך המשווע – רואים ואינם רואים. מה איכפת כיום הזיהום גם אם יחדור לתוך הפצע! עוד כמה מאות אלפים יחידות פּניצילין יתקנו את המצב. אחד מכניס צינור, השני שואב במשאבה, השלישי מוציא צינור ואין פּלוני יודע מה אלמוני עושה. אתה שואל ואינך מקבל תשובה; אין גם את מי לשאול וממי לקבל תשובה. המנהל עסוק מאד; עבודה פּרטית וניתוחים ועוד עסקים כאלו. וכשהוא נכנס – אין הוא רואה אותך כלל אלא נותן עין בפצע. “טוב, טוב מאד”, ודי. גם אם לא ישנת כל הלילה מרוב הכאב והלכלוּך ואי השקט והצעקות וההתנהגות הגסה של הפרסונל – הנח, עזוב אותנוּ לנפשנו. כיס המרה הוא בסדר גמוּר, הניתוח הצליח ואתה לא תמות, והרי זה העיקר. הסטטיסטיקה שלנו לא תיפגם ושמנו הטוב יעלה מעלה־מעלה, ומה לנוּ יותר? יתכן ששם, באיזה מקום, קורא מישהו את תוצאות כל הבדיקות הללו (ויתכן שלא). יתכן שאי־שם, באיזו מעבדה ידונו בכובד ראש על כיס המרה שלי ויחליטוּ מה שיחליטוּ, אך “אני” אינני קיים לגביהם.

לפעמים, בשכבך במיטה כל הלילה ללא שינה, תוקפת אותך הרגשה מוזרה שאתה וכל אלה ששוכבים כאן במחיצה אחת בחדר, וכל אלה המאות והאלפים שבכל הקומות בבית הזה – אינם אלא שפנים למחקר מדעי, שהוציאוּ מהם את כיס המרה, את הריאה, קטע־מעי ועושים בדיקות מענינות מאד של האברים הללוּ. מי מתענין מהי הרגשתו של השפן בשכבו בכלוב? רק דבר אחד מענין אותם, ששפן זה לא ימות חלילה, שהרי אז יהיה האכספרימנט לשוא, ואני – שפן מן השפנים – שפן מספר 35. וקרה מקרה שעובדת אחת לא ידעה להבחין מי אני מספר 34 או 35? לאמור: כיס מרה או כליה נודדת? נזכרתי בסיפור על מסיבת רופאים ששוחחו וצחקו על רשימה של איזה רופא במאה השבע עשרה ביומן העבודה שלו: “ראיתי את אשת נגר פּטר ששכבה במיטה בחום”. צחקו הרופאים על הדיאגנוזה “חום”. היום יודעים יותר להגדירו, כטיפוס או מלריה, או דלקת ריאות וכד‘. צחקו הרופאים המודרניים הללו ושכחו דבר אחד חשוב ברשימה זו: הוא, הרופא במאה השבע עשרה, ראה את אשר הנגר פּטר והם, הרופאים, הספּציאליסטים המוֹדרניים, רואים את הכבד ואת הריאה, ואת אשת הנגר אינם רואים כלל. אתם כרופאים יודעים היטב, שאם ישנם במחלקה 10 אנשים חולים בדלקת ריאה הנגרמים על ידי אותו מחולל, מהלך המחלה שונה אצל כולם, כי חשוב לא רק האורגן החולה, אלא גם האינדיוידוּאוּם על תכונותיו, סגולותיו, תורשתו, חיסונו, תגובתו, עצביו המרכזיים, בקיצור האישיוּת, לאמור: אתם חייבים להכיר ולראות את אשת הנגר פּטר על תולדות חייה, משפּחתה, סביבתה, אופן חייה. גדולה מזו: אַתה, הרופא, אינך יכול לעמוד על טיב המחלה אם אינך יודע את האיש בהיותו בריא. ואותו רופא מהמאה ה־17 הכיר את אשת הנגר, בעלה וילדיהם, את כל הבית וכל סביבתם במשך 30־20 שנה. ואילו אתם רואים רגע אחד את תמונת הרנטגן, את תוצאות בדיקת הדם ורוצים להגיע לידי מסקנה. אמנם אתם מגיעים לידי מסקנה אנטומית, אך למסקנה נפשית לעולם לא תוכלו להגיע בשיטות־עבודה מקוטעות כאלו. לא לחינם התחילו בזמן האחרון לשוחח הרבה על פסיכו־סומטיקה. את הסומה – את הגוף – עוד מסוגלים אתם לראות; את הפּסיכה – את נפש החולה לא תכירו לעולם. במלים אחרות: האיש איננו רק: כבד+ריאה+מעיים+לב+מוח+כליה וכו’ אלא יש איזה חוט מקשר, דבר המאחד את כולם והנקרא אינדיוידוּאוּם, ועדיין אינני יודע למי היתרון, אם לזה שראה את תמוּנת הרנטגן מכיס המרה של אשת הנגר פּטר, או לזה שראה את כל מערכת האברים וכל האישיוּת של אשת הנגר פּטר, אפילו לא ראה את תמונת הרנטגן של כיס המרה, שהרי אז רנטגן טרם היה. אין כל ספק, שאת המחלה אתם מכירים היטב וביתר מהירות ויסודיות, אבל את החולה על רגשותיו וחויותיו הכיר הרופא ההוא יותר מכם. וזהו גורם חשוּב עד למאד!

דוּגמה מאַלפת: נעשוּ ניסוּיים בכלב והוציאוּ את בלוּטת הלבלב (פּאַנקראֶאַס) שלו והנה התפתחוּ אצלו סימנים של סוּכּרת. מכאן הסיקוּ מסקנות נכונות וזכינו לתגלית החשובה ביותר של האינסולין – הפֶּרֶש של הבלוטה הזאת. הכל נכון. אבל אצל האיש החולה בדיאַבּטס לא כרתו את בלוּטת הלבלב אלא ישנן כאן השפעות מבלוטות אחרות והשפעות פסיכיות הגורמות אצל האדם להתהוות מחלת הסוכר. הענין הוא, איפוא, לא כל כך פשוט כמו אצל אותו כלב, ואם אתה רוצה לרפא איש כזה, עליך לעקוב אחרי כל הסיבות הפּנימיות. אולם בזה לא התקדמה הרפואה בהרבה מהמצב לפני 50 שנה ואוּלי היתה כאן עוד נסיגה אחורנית, מפני הגישה האנטומית היבשה של הספּציאליסטים המודרניים המוגבלת לאורגן אחד, בלי לדעת ובלי להתאמץ להכיר את הפּסיכיקה של החולה.

אמנם ניכרים סימני חרטה, שאיפה להחזיר את הגלגל אחורנית.

ג’מס מאָקאָנזי, רופא מפורסם למחלות לב בלונדון, עזב את הפּרקטיקה שלו בלונדון, הלך לעיר אוניברסיטאית קטנה בסקוטלנדיה ויסד שם מכון למחקר קליני תוך שאיפה לחקור בעיר קטנה אוכלוסיה קבועה במשך זמן ארוך וע"י כך להכיר יותר על סיבות התהווּת המחלות.

ובשכבי בלילה ההוא על מיטתי, שפן בין מאות שפנים, ובזכרי את בית החולים ההוא מלפני 30 שנה, כשהרופא ניגש למיטתי, מדד את החום, ספר את הדוֹפק, ישב על מיטתי, נכנס בשיחה עמי, שאל לפרטים, ניחם והשקיט – התגעגעתי מאד על אותו הרופא, הידיד, ואמרתי בלבי: אילו יכולתי לאחד את המעבדה ואת הטכניקה עם האוירה של חדר החולים מלפני 50־30 שנה, ולוּ יכלו הרופאים למצוא אפשרות של הכרת המחלה ובו בזמן גם להכיר את החולה – כמה היו מתקדמים במדע הרפואי!".

הקשבתי למוֹנוֹלוֹג וחשבתי בלבי: האם תוּכל ארצנוּ ליצור מזיגה כזאת?…

1949