מטבעו של חולה להתלונן, כי רע לו באשר חולה הוא. יש אומרים, שהחולים שלנו מרבים להתלונן יותר מדי. אולי זה נכון. ובמידה שהמחלה מתגברת ונשקפת סכנה לחולה, מתערבים גם קרובי החולה, כי הלא בשר מבשרם הוא והם חרדים לשלומו ולבריאותו. אבל כאן ישנה הפרזה רבּה ולא לתועלת הענין כלל.
הדברים אמוּרים בחולים השוכבים בבתה"ח:
שני סוגים לתלונות. הסוג הראשון הן התלונות נגד הזנחה בטיפול ונגד הסדרים הכלליים. רשאי החולה לדרוש: שהמיטה שלו תהיה נקיה ומסודרת; שרחיצת גוּפו תיעשה בקפדנות; שיוּגש לו האוכל בזמן ובצורה הדרושה; שלא יצטרך לצעוק או לצלצל זמן רב עד שתבוא האחות להגיש לו מעט מים; שגם הרופא יסביר לו פנים בשעת הביקור (לעתים קרובות שוכחים הרופאים, איזה ערך יש לזה לעצם הריפוי!); שתוקדש לו תשומת־הלב הדרושה. וקרובי החולים רשאים לדעת את מצבו של החולה, שלא יצטרכו לחכות שעות על יד שער הברזל, כדי לקלוט לבסוף שתי מלים חטופות מאת הרופא, שבעצם אינן אומרות ולא כלום – הלא אפשר לסדר שעה קבועה, פּעמים אחדות בשבוע, לשם קבלת הקרובים והסברת מצבם. רשאים הם גם לדרוש עזרה מהירה בשעת הצורך. תלונת אלו הן במקומן ומביאות את התועלת הדרושה.
אבל יש גם תלונות על עצם שיטת־הריפוּי, וכאן יכולה בקורת בלתי־מתאימה להביא לידי תוצאות הפוּכות. טבעי הדבר, שבשעת סכּנה נעשים הקרובים רגישים, עצבניים ובלתי־סבלניים. כל דבר קטן נראה בעיניהם כדרך להצלה, ואם לא עשו מה שלפי דעתם היו צריכים לעשות, הרי הם רואים בזה מיד הזנחה והאָשם הוּא, כמוּבן, הרופא המטפּל. הם שומעים, שלפעמים מַזריקים אַדרנַלין לתוך הלב, כדי להציל בן אדם ממוות. ראשית כל, אין זה אמצעי בדוק ומנוּסה. אבל העיקר, מתי משתמשים בזה? כאשר יקרה מקרה־אסון פּתאומי, כמו מקרה טביעה או הפסקת פעולות הלב על־ידי זרם חשמלי וכד', רק אז מנסים לחזק את פּעוּלת הלב – הבריא כשלעצמו – עד שתתחלנה לפעול הפוּנקציוֹת של כל האוֹרגנים. אבל מי ומתי עשוּ זריקה כזאת במקרה מוות הבא ממַחלה ממוּשכת? ומה יועיל, אם הלב כה נחלש ע"י המחלה, שאין בכוחו למַלא תיפקוּדוֹ הרגיל?
שומעים, שבשעת העברת דם מאיש בריא לחולה קשה, בודקים תחילה את דמם של הבּריא ושל החולה, כדי לראות אם הדם של שניהם שייך ל“קבוּצה אחת”. אבל מתי עושים זאת? – כשמעבירים כמוּיות־דם גדולות לתוך הוריד, אבל זריקות לתוך השריר נעשות יום־יום בכל בתי־החולים בלי בדיקה קודמת, חוץ ממקרים של חשד בעגבת. גם אם היה מנַדב הדם חולה בעגבת, אין הפּעולה באה לידי גילוּי אלא אחרי שבועות וחדשים, וגם אז לא בצורת מוות מהיר על־ידי “רעלים נסתרים”. האב המסכן מאשים את עצמו, אולי היו בתוך דמו רעלים נסתרים שהמיתו את ילדו. באסונו הגדול הוא חושב שהוּא חטא בזה, שלא מיהר להביא אחות פּרטית לילדו, כאילוּ זה יכול היה להציל. הוא מאשים את הרופא, שאיחר בעשרה רגעים. אינני מצדיק את הרופא כּלל וּכלל, אבל לא זה גרם לאסון שקרה את ההורים; גם לא סיבה אחרת. אם חלה הילד – על פי האַבחנה שבתשוּבת הרופא – במחלה אשר רק לעתים רחוקות מאד הוא נציל משיניה. האם על סמך זה יכול איש נבון, ולוּ גם בשעת צערו וסבלו, להגיד שהפקיד בעצמו את התינוק בידי האסון בזה שמסר אותו לבית־החולים? ולואי שמספר המיטות בכל המחלקות, ועל אחת כמה במחלקת הילדים, היה די לקלוט את כל הילדים החולים במחלות קשות! היינו יכולים אז להציל ממוות הרבה נפשות צעירות.
“אין אדם נתפס על צערו”, אבל חלילה לנו מלהגיע לידי מסקנות כאלו!
לפנים היו נוהגים להגיד במקרה אסון: “ה' נתן וה' לקח, יהי שם ה' מבורך”, וכשהבריא החולה זקפוּ זאת על חשבון הרופא; בימינוּ הסדר הפוּך: אם הבריא החולה, הרי זה בגלל המדע הרפואי המשוּכלל, ואם מת – הרופֵא הוא האשם.
בקורת על הסדרים הלקוּיים היא רצוּיה ואילו בקורת רפוּאית שיטחית – מזיקה ומרחיבה עוד יותר התהום שבין הרופא ובין החולה.
1935
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.