בשנים האחרונות העלוּ גלי־העליה קצף רב. מארצות שונות ומקטבי־עולם שונים נגרפוּ אל חופי ארצנוּ אלפי אנשים רדופי־סער ולמוּדי־תלאות, סחוּפים ודוויים ממגלב הנוגש. רבים מהם, חסרי־ממון או שלא נתברכו במקצוע, נאחזו באותו ענף־מחיה הנפוץ מאד בארץ של הגירה: הרוכלות. הללוּ קונים ומוכרים מכל הבא ליד ויונקים את פרנסתם מי בקלות ומי בקושי, הכל לפי תכוּנוֹתיהם האישיוֹת.

כל זמן שהמרכולת היא סבון־גילוח, מסרק ושרוכי־נעלים – אין בכך משוּם סכנה לציבור. אדרבה: מצא יהוּדי את פרנסתו בכגון דא – תשרה הברכה בפעלו. אוּלם יש רוכלים שלבם מואס בסכיני־גילוּח והם מתאווים לאיזמל הניתוּחים דוקא. הללוּ קובעים את דירתם בטבורו של הכרך, תולים שלט עם כתובת לטינית ארוכה ו…חותכים יבלות. אין כאן עוד רוכלות נודדת במיני סידקית, אלא דרגה גבוהה יותר: רוכלות יציבה. סגוּלתה של רוכלות זו שהיא גלויה: אתה רואה לפניך איש עטוי גלימה לבנה עם איזמל ביד, רצונך – תפקיד בידו את יבלתך, אם כי כבר בשלב זה אַתה עלוּל לקנות לך הרעלת־דם, רצונך – אל תפקיד.

ברם, מסוכנת ממנה היא הרוכלות הנסתרת, המבוססת על אדני המדע, כביכול, והרצופה מסתורי־אשפים. רוכלים מסוּג זה ממציאים תרופה מסתורית לכל מיני מחלות ודוקא למחלות כרוניות שמהדע הרפוּאי טרם העלה להן ארוכה. תמיד מוכנה ומזומנה אצלם תרוּפה בדוקה לכל מחלה החל בנשירת־שערות ואקזמה וכלה בקצרת וסרטן. רופאי־אליל אלה – מהם גם שגמרוּ אסכולה רפואה – מחוננים בכל הסגוּלות של רופא מפורסם: ארשת־פנים רצינית, מבט חודר, לפעמים גם זקן ארוך ששיבה זרקה בו, גלימה לבנה וכו'. יצורים אלה – עם או בלי תואר “דוקטור” – כבר החלו צצים בתל־אביב ורבים צובאים על פתחם. יש כבר “מאמינים” ואפילו – מסַפרי־נסים: פלוני החזיק בחורה צעירה בצום 30 או 40 יום, הרי לך נס, היא נשארה בחיים.

“ספּאֶציאליסטים”

יש רוכלי־רפואה המכנים עצמם “ספּאֶציאַליסטים”. לא כל מחלה יוכלו לרפא. כוחם רק במחלה מסוּיימת, כמו: כיב־הקיבה (אולקוס). במכון דיאגנוסטי מיוחד אין צורך. צילום רנטגן – מאן דכר שמיה. (אחד מאלה ענה לחולה על שאלתו אם כדאי לראות את צילוּם הרנטגן בהאי לישנא: צלם־רנטגן הוא כמו פרק מהרש"א שאתה רשאי לפרשו כרצונך…) הוא – הרוכל ברפוּאה – פטור מכל התאמצות ומכל פירושים. הכל גלוּי ויודע לפניו. הדיאגנוסטיקה שלו פשוטה כי אינו נזקק לשום דיאגנוזה. הוא מרפא – אי (אם?) אפשר לקרוא לזה ריפוּי – את הסימפטום ולא את המחלה. כיב הקיבה, סרטן או דלקת כיס־המרה יש להם סימפטומים משוּתפים: מיחוּשים במקום מסויים. הדיאגנוזה של המחלה היא קשה, לפעמים קשה מאד. ריפוי המחלה שונה בהתאם לדיאגנוזה. ריפוּי הסימפטום – קל, והחולה מרוצה, היה כאב ואיננו עוד. אחרים טיפלוּ שבועות וירחים, חיפשו ארוכה ולא מצאו והא ראיה: הכאבים לא חלפוּ, ו“ההוא” לא חיפש ומצא, והר ראיה: אחרי זמן קצר¹ נגוז הכאב.

ריפוי סיבת־המחלה או ריפוּי סימניה – מה עדיף?

יש ריפוּי סימפטומטי ויש ריפוּי אטיולוגי (סיבתי). במידה שהרפואה מתקדמת, בה במידה דוחק הריפּוּי האטיולוגי את הריפּוי הסימפטומטי. האחרון אינו צריך למכשירים דיאגנוסטיים, למעבדות ולמכוני רנטגן. ואם הרופא נזקק, לפעמים, למכשיר מסויים הרי זה למראית־עין בלבד, כי פטור בלא כלום אי־אפשר. הריפוּי הסימפטומטי גם מצליח תמיד, כי יש תרוּפות למכביר לרפּא – ולוּ רק זמנית – כל סימפּטום שהוּא. ריפּוּי אטיולוגי צריך למכשירים ולבדיקות, כי מגמתו לחשוף קודם כל את הסיבה: מה הגורם לכאב – סרטן או דלקת כיס־מרה? שאיפתו אינה לרפּא את הסימפטום – הכאב – אלא את סיבתו.

רופא־אשף מתנגד, לרוב, לכל טיפוּל כירורגי. הוא אינו יודע מה, היכן ואיך לנתח כי אין לו דיאגנוזה. ובעצמו של דבר: כירורגיה למה לו? את הכיב, או הסרטן יש לנתח, אך את הסימפטום, הכאב, אין מנתחים אלא משקיטים. זוהי אחת הסיבות שהקהל נחפז אל בעלי־האוֹב כי החולה אינו נוטה לניתוח ואם מבטיחים לו ריפוּי והרגעת־הכאב בלי שימוּש באיזמל – ומצא לו.

אם אין דעת – הבדלה מנין?

אין צורך לומר עד כמה מסוּכנת תפיסה זו. המדע הרפוּאי בימינוּ אינו מסתפק בקביעת הדיאגנוזה בלבד, הוא שואף לדיאגנוזה מוקדמת, שפירושה: ידיעה עמוקה בסימפטומטולוגיה, בטיב המחלות ובסימניהן הראשונים. רוב המחלות הכרוניות נתונות לריפוי אם הדיאגנוזה נקבעת בסטדיה מוקדמת. מחלות רבות יש להן סימנים משותפים. כאב־בטן מתחת לצלעות מימין יכול לבוא מכמה סיבות: חוסר או עודף חומץ בקיבה, כיב־הקיבה, כיב־התריסריון, סרטן, דלקת כיס־המרה, דלקת־הכבד, אבני כיס־המרה, אבני־כליות וכו' וכו'. כל רופא מצוּוה ללמוד את המחלה כדי לקבוע דיאגנוזה מבדלת (בין מחלה למחלה) אולם מי שאינו נזקק לשום דיאגנוזה – דיאגנוזה מוקדמת ומבדלת מנין לו? אין זה אלא ויתור על שפעת הישגיו של המדע הרפוּאי במשך מאות שנים. הסימפטום נעלם, הכאב הושקט לזמן־מה, אך המחלה מפעפעת ומתפתחת עד שהיא מגיעה לדרגה כזו שאין לה עוד תרופה.

מעשי אוב וידעוני

רופא־קוסם מוכרח להסתגל לרוח הזמן וכדי להעלים את בוּרוּתו ברפואה הוא מסתייע בלהטי־מסתורין. עתים יליט את פני החולה במטפחת, כדי שלא יראה באפסותו של הרופא. פעולות מסתוריות הן אמצעי טוב מאד לטיפוּל תירפויטי. רבים מנוכלי־הרפוּאה משתמשים בכל מיני מכונות־טיפול כדי לעשות רושם. אמצעים חיצוניים, בצוּרות משוּנות ומדהימות, באים לחפות על נביבות־התוכן. לא כל הרוכלים רמאים הם. יש המאמין באמת ובתמים כי שיטת הריפוּי שלו היא הבדוקה ומשזכה לאימוּן הקהל תגבר אמוּנתו בעצמו שבעתיים. זו חוזרת ומשפּיעה השפּעה סוּגסטיבית על הקהל וחוזר חלילה. וכך יצאוּ לו מוניטין עד שלפתע ידעך אורו. כשלונותיו מתרבים במידה כזו שהקהל מתחיל להוקיר רגליו ממנו. אך בינתיים – בתקוּפת “הזוֹהר” הקצרה – כבר הספּיק לעשות שַמוֹת בין חולים רבים. הכרת המשבר (המשגה?) באה אחרי זמן־מה אך לרוב – גם מאוּחר מדי.

סימני־ההיכר של רופא קוסם

מה הם סימני ההיכר של רופא־קוסם? איך יבחין הציבוּר בין רמאי לבין רופא אמיתי?

א. כל טיפוּל רפוּאי, דיאגנוסטי או תירפויטי, המלווה פעולות מסתורין צריך מיד לעורר חשד. רפוּאה המליטה את פּניה – אינה רפוּאה. המדע הרפוּאי אין לו במה להתבייש ואין לו מה להסתיר ואינו נזקק לשוּם הסוואה.

ב. כל “רופא” הקובע דיאגנוזה מניה־וביה, ביחוּד במחלות האברים הפנימיים, בלי להזדקק לבדיקות נוספות, הוא בחזקת נוכל. מעבדה, רנטגן וכיו“ב הם כיום אמצעי־עזר חשוּבים, שבלעדיהם לא תיתכן דיאגנוֹזה נכונה. כל רופא נזקק לעתים קרובות לסידוּר החולה בבית־חולים, כי יש בדיקות וטיפוּלים שמן הנמנע לעשותם באופן אמבולטורי. רופא־אליל מוּכן כמעט תמיד לרפא את החולה בביתו ואם הוּא מייעץ לו להיכנס לביה”ח סימן שרצונו להתחמק ממנוּ. הדוגמה של החזקת צעירה בצום של חודש ימים ומעלה מוכיחה מה טיבו של בר־נש זה. רופא ישר־לב לא יטול על עצמו אחריוּת כה רבה. אגב, לפנים הסתייעו בצום במקרי כיב־הקיבה – ויש הגיון־מה בשיטה זו: אם יש פצע בקיבה נשמרים מלגרותו על־ידי מאכלים. אך בינתיים צעד המדע הרפוּאי קדימה והמציא אפשרות להזנת החולה בדרכים אחרות (בעזרת חוֹקן או באמצעוּת מְחדֵר לתוך התריסריוֹן) מחוּץ לקיבה. העקרון: לחוס על הקרוּם־הרירי של הקיבה נשמר והחולה אינו צריך לרעוב. אבל גם זה מיוּתר. הוכח שהזנת החולה בחלב, על פי שיטה מסויימת, אינה מגרה את הפצע. להיפך: החלב מקטין את הפרשת החומצה בקיבה ומסייע לריפוי. הנוכלים או שאינם יודעים זאת או שמתעלמים מזה במתכוון ובלבד לנקוט אמצעים “רדיקליים” ולעשות רושם.

ג. רופא המבטיח גדולות: “מאה אחוז ריפוּי” וכדומה – מעורר חשד. כל טיפוּל רפוּאי – אפילוּ הבדוּק ביותר – תוצאותיו תלוּיות מן התגוּבה האינדיבידוּאלית של החולה, ואי־אפשר להבטיח מראש ריפוי גמוּר, פרט למקרים יוצאים מן הכלל.

ד. שיטת־ריפוּי אחת שמסתייעים בה בכל המקרים, אין בה כדי להביא תועלת. טיפוּל אינדיבידוּאַלי והתאמת הריפוּי לגוּפוֹ ולנפשו של החוֹלה, הם כלל חשוּב ברפוּאה. רופא־ידעוני מרפא בשיטה אחת את כל החולים במחלה מסויימת ולפעמים גם במחלות שונות.

אלה הם סימני־ההיכר העיקריים שלפיהם ידע הקהל לגלות את נוכלי־הרפוּאה.

החולה היהודי נוהג מנהג בקורת ברופאו, ינהג נא מידה מסוּיימת של היסוּס ורתיעה ביחס לרופא־קוסם – כי בנפשו הוּא.

1941