ריפּוּי הנפש כשלעצמו מנין שנותיו כמנין שנות הרפוּאה בכללה. לאמיתו של דבר קדמה הפסיכותרפּיה לרפוּאה. השם פסיכותרפּיה הוא בלבד מודרני ורק לשלביה הגבוהים הועלתה שיטת ריפוּי הנפש בעשרות השנים האחרונות, ועם הופעתו המדהימה והמהפכנית של פרויד חדרה לשכבות רחבות ולמקצועות שונים.
כל רופא הוא פסיכותרפאי בלא יודעים והאמוּנה בלחישות, קמיעות, מגעו של המלך, תפילות וב“קוויטלאך” של הרבי יסודה בריפּוי פסיכי ובהשפעה חיצונית על הנפש. הרפוּאה המודרנית הכירה בעובדה שלא יתכן ריפּוּי סומטי (סומה – גוף) בלי ריפוי הפסיכה (הנפש) – ושיטה זו הפּסיכוסומטיקה, משתלטת והולכת ברפוּאה, אף כי לא מעטים הרופאים שעודם מסתייעם בשיטה ה"סומטית בלבד.
אגדה הודית מספּרת: לקיסוגוטמי היה ילד יפה להפליא והוא חלה ומת. לא יכלה האם השכוּלה להשלים עם מות בנה, והלכה מבית לבית לבקש עזרה. איש לא יכול להחיותו והכל אמרו לה: “לכי אל בודהא”. הלכה אל בודהא והפילה תחינתה לפניו: “מורי ורבי, התוכל לעזור לי? היש בידך תרופה לבני?” הניע בודהא בראשו ואמר: “הביאי לו חרדל מבית אשר לא מת בו איש”. היש קל מהשגת חרדל? רצה לבית הראשון: “היש לכם חרדל?” “יש!” לשאלתה “המת מישהו בבית זה?” השיבו: “החיים הם מעטים, המתים הם רבים”. בבית אחד שכלו בן, בשני – הורים וכן הלאה. אין בית אשר לא היה בו מת. אז הבינה את אשר נתכוון בודהא לרמז לה, הלכה ליער וקברה שם את בנה.
ומעשה באנטיוכוס, בנו של Seleucus Nicator. שהתאהב באשתו השניה של אביו, Stratonica. הוּא נלחם ונאבק עם מַצפּוּנוֹ והתאמץ לדכא רגש זה – וסופו שחלה במלנכוליה. הוא זנח את עצמו וסירב לקחת אוכל לפיו. כל הרופאים שהזמין אביו – העלוּ חרס בידם. גם ארסיסטרטוס לא הצליח לגלות פּשר דבר. אך פּעם, כשבדק את החולה ומישש את דופקו חש לפתע שהדופק קופץ ועולה במהירות יתירה. הסתכל הרופא סביבו והנה – סטרטוניקה עומדת בפתח. מיד הבין הכל וסיפר זאת לאב. הלה, מתוך דאגה לבריאות בנו, ויתר על אשתו השניה והשיא אותה לבנו – והכל היו שבעי רצון, פּרט לגלן, יריבו של ארסיסטרטוס, אשר טען כי אין “דוֹפק של מתאהב”.
מעשה זה, שנתרחש במאה הרביעית לפני הספירה, מכיל את תסביך אדיפּוּס, ריפּוּי פּסיכי וכן שתי אסכולות ברפואה: זו של גלן השמרני אשר האמין במרקחות וברצפּטים בלבד, ולעוּמתה זו של ארסיסטרטוס, הפּסיכוֹתרפאי המוּבהק.
על מקרה דומה כותב ארקטיאוס במאה השניה: “מעשה בחולה אנוּש שהרופאים לא יכלו להעלות לו ארוּכה והוא הבריא משהתאהב בנערה אחת. לי נראה שהחולה התאהב בצעירה בטרם חלה והיא השיבה את פניו ריקם, ומרוב צער נעשה מלנכולי. הוא לא ידע שהתאהב, אולם כאשר התוודה לפני הצעירה על אהבתו פג צערו והוא נתעלה בשמחה מנחיתוּת־הרוּח והאמין שהאהבה ריפאתוּ”. דברים כדרבונות על תת־הידע כגורם למחלה, על הסחה ועל בריחה למחלה – לפי השיטות הפסיכותראפיות המודרניות.
לעתים קרובות נזקקו הרופאים לאמצעים דרסטיים גם לשם ריפוּי פסיכי. הערבים מספּרים מעשה באשה צעירה ששוּתקוּ זרועותיה והרופא המטפל הזמינה לעמוד לפני קבוצת רופאים. בלא להודיעה מראש הסיר בבת אחת את הצעיף מעל פניה והרים את שמלתה עד מעל ראשה. באופן אינסטינקטיבי הרימה זרועותיה כדי להוריד שמלתה – ונתרפּאה.
בדרך דומה נהג גם אבו בקר מוחמד אבן זכריה אל ראזי (850–923, נולד בעיירה ליד טהרן שבפרס). אחד האמירים חלה ב“רבמטיזם” ולא יכול ללכת, ואפילוּ לא לזוּז. אבו בקר הכניסו לאמבטיה, קלחוּ במקלחות והניחו לנפשו. לאחר שהות קצרה חזר, איים עליו בסכין בלווית צעקות והאשים אותו כי רצה לרצחו. האמיר נתרתח וקפץ על רגליו.
ראזי נמלט ושלח לאמיר מכתב. הוא הסביר לו את שיטתו וציין כי החום הרגיל והטבעי לא יכול לרפאותו ולפיכך נאלץ להיעזר ב“פסיכותרפיה” (כך כינה ראזי שיטה זו). במתכוון הכעיסו כדי להעלות את חומו הפנימי. האמיר החלים מן הרבמטיזם הכרוני והעניק לראזי מתנות לרוב: שלל בגדים, עבד ושפחה, פנסיה שנתית בסך אלפיים דינרי זהב, סוּס וריתמתו וכן 200 מטעני־חמור של תבוּאה1.
בן 40 היה ראזי כשהחל ללמוד רפוּאה. לאחר שסייר בירושלים, בספרד ובאפריקה חזר לבגדד ושימש שם מנהל בית־החולים המפורסם. שמו יצא לתהילה כקליניקאי מובהק בתור הזהב של הרפוּאה הערבית, ומכל הארצות נהרוּ אליו לשמוע תורה מפיו. רוב ספריו תורגמו לעברית. “פרקי ראזי” תוּרגמו ללטינית יחד עם פּרקי הרמב"ם. הוּא ידע להבדיל בין אבעבוּעות לבין מחלות חריפות אחרות מלוות פריחה בעור (שנית וכו'); כן ניתח חיות בחוטי־מעיים. חיבר ספר על מחלות ילדים.
המפורסם ברופאי פרס היה אבן סינא (Avicenna, 980–1037). היהודים חשבוּהוּ יהודי (סברו שהוא אלפסי), ואף הרמב"ם מצטט אותו.
ומעשה באחד הנסיכים שחלה במלנכוליה והאמין כי הוא פרה: היה הולך ומצעק: “שחטוּני ועשו ממני צלי טוב”. משלא יכלו הרופאים לרפא אותו קראו לאבן־סינא, שכבר היה אז ראש הוזירים. הוא שלח לפני את עוזרו ופקד עליו לומר לחולה שהנה הקצב הולך ובא. הוא נכנס לחדר החולה וגרזן־קצבים בידו ושאל: “הפרה היכן היא? לשחוט אותה אני הולך”. הנסיך החולה התחיל מצווח: “מוּ”… אז פקד הרופא להשליכו ארצה ולכבלו בכבלים. אחר מישש את “הפרה” ומצא כי הרזה מכדי לשחטה ויש לפטמה תחילה, פיטמוּ את החולה עד שנתחזקוּ כוחותיו – והחלים.
השפעתם ההדדית של הגוּף והנפש עוברת איפוא כחוּט השני בדברי ימי האנושות, ממשה ואהרן ואלישע הנביא ובודהא וישו הנוצרי, דרך ימי הביניים הרצוּפים אמונות תפלות אשר יסוד השפעתן הוא פסיכי, ועד לסיפורי החסידים ומופתיהם של הצדיקים ועד לפרוֹיד ואדלר והפסיכוסומטיקה. השפעה הדדית זו של הגוּף והנפש עשויה להסביר תופעות רבות בריפוּי אשר בדרך אחרת יקשה להבינן.
-
על ראזי ר‘ להלן, עמ’ 143, 151. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.