כבר במאה השניה לספירה ניתח ארכיגנס את סרטן השד והרחם, וכן ביצע קיטוע גפיים (אמפוטציה). אלבוקזיס (Albucasis 1013–1106) נחשב גדול המנתחים בתקוּפה הערבית, וכתב ספר מיוחד על הכירוּרגיה (ההיסטוריונים הנוצריים חשבוּהוּ יהודי למקרא תיאורו לברית־מילה – אך היהודים לא קיבלוּ דעה זו). הוא תיאר וצייר 200 מכשירים כירוּרגיים (ביניהם מכשירים לריפוּי שיניים). כן קבע את תנוּחתה המתאימה של היולדת. מאחר שהמוסלמים לא התירו בדיקת אשה ע"י גבר – נאלץ אלבוקזיס להסתפק במתן הוראות למילדת כיצד לנהוג במצבים שונים. הוא ידע גם על קיוּמה של ההימופיליה כמחלה מופלאה ומיוחדת במינה: בעלי תכוּנה הימופילית היו מתים משטף־דם קל לאחר עקירת שן וכדומה. כדי לעצור את שטף־הדם הציע אלבוקזיס לצרוב את מקום הדימום (קויטריזציה בלשון המדע). שיטה זו נפוצה בין הערבים עד ימינוּ, והם נוהגים בכל מקרה מחלה לעשות כוויות בגוּף. גם יהודי המזרח סיגלו שיטה זו לעצמם.

*

צעדי־התקדמות חשוּבים צעדה הכירורגיה במאה השש־עשרה. פרצלזוס (Philippus Aureolus Theophrastus Paracelsus Bombastus von Hohenheim) חי במחצית השניה של אותה מאה, היה מחלוּצי הכירוּרגיה. רתחן מטבעו, נעדר שויון־משקל ושוגה במיסטיציזם מטבעו – נתמנה, בכל זאת, בזכות שמו שהלך לפניו, כפרופיסור לכירוּרגיה בבזל. זילזל בגדולה הרפוּאה בזמנו ואף בבני הדורות הקודמים: “אתם, אבן סינא, גלן, ראזי ואחרים; אתם בני פּאַריס ומונפליה, קלן וּוינה, איטליה, דלמציה ואתוּנה; אתם היוונים, הערבים והיהוּדים – לא ישאר זכר לכם. אבזמי נעלים תבוּנתם רבה מתבוּנת גלן או אבן סינא” המאמין בטבע, כמוהו כמורה הגדול היפוקרטס. “במלחמת הטבע עם המחלה משמש הרופא עוזר בלבד. ענינו הוא איפוא ליתן לטבע את הדרוש לו במלחמה זו. בטיפול בפצעים הטבע הוא הרופא. כל מה שנחוץ הוא למנוע אינפקציה מהפצעים. אין השפעה לנוזלים בגוּף, כשם שאין השפעה לדיאטה, למזג־האויר ולכוכבים. הטיפול החשוּב הוא להניח לטבע לפעול בשקט וללא אפרעות”. עם כל זאת דבק במסתורין, בכישוּף ובאוקולטיזם. הוא נחשב אבי ה“אישון” Homunculus יצור זה בדמוּת אדם בבקבוּק זכוּכית, העשוי מתערובת של צואת כלב וזרע אדם, יחד עם כמה חמרים כימיים נוספים.

אחד המנתחים הפלסטיים הראשונים היה טגליאקוסי (Tagliacozzi 1546–1594), אשר הרכיב, בין השאר, חוטם חדש לחולי עגבת שחטמם נרקב. וביצע ניתוּחים כיוצא בזה. כן כתב חיבוּר על כירוּרגיה פלסטית. הכירוּרג הראשון במאה ה־16 היה אמברוז פרי (Ambroise Paré) שהיה בתחילה עוזר לסַפּר. הוּא לא יכול לקרוא את היפוקרטס במקורו וכן את גלן בתרגומו הלטיני – אך ניחן באינטוּאיציה ובכוח־הסתכלוּת.

בימיו רווח המנהג לצקת על הפצעים שמן צורב כדי לכלות את הריקמה הרקוּבה ולא שמו אל לב כי הריקמה הבריאה שמסביב לפצע אף היא נהרסת ע"י הצריבה, מלבד הכאב האיום הכרוּך בכך. והנה אירוע לו, לפרי, שאזל השמן שבכליו והוא נאלץ לחבוש את פצעיהם של כמה נפגעים בחזית בתחבושת פשוּטה. לאחר ליל־נדוּדים מיהר לראות את שלום פצועיו והופתע ממראה עיניו: הפצועים שנהנו מן השמן הצורב התפתלוּ בכאבם ואילו חבוּשי התחבושת הפשוּטה נמו את שנתם בשלווה, ללא כל דלקת בפצעיהם. “הביטוּ וראו”, קרא, “החיים לימדוני לטפל בפצועים ולא הספרים”.

יקשה לתאר במלים מה היה בימים ההם ניתוּח לחולה ולמנתח כאחד. הזכרנו לעיל את פרצלזוס ופרי מהמאה ה־16, שכבר אצלם אפשר למצוא רמזים על טיפול אנטיספטי ואספטי עם זאת, עוד באמצע המאה ה־19 תואר מצבו של החולה כמחריד: פחדו לפני הניתוּח, כבילתו אל השוּלחן עד לבלי זוז תוך צווחות נוראות – שכן סמי ההרדמה מימי הביניים כבר נשכחו ואילו אחרים טרם באו לעולם, והדבר האחד שבכוחו היה לסייע לא היה אלא מהירות הביצוּע. וכאן, בכך הגיעוּ הכירוּרגים לשיאים גדולים. הטוב בכירורגים היה זה אשר סיים עד מהרה את פעלו. הניתוּח נעשה תוך כדי החזקת השעון ניד וספירת הדקות והשניות. רוברט ליסטון – שחי במחציתה הראשונה של המאה ה־19 נוהג היה, בשעת קטיעת רגל, ללחוץ בידו האחת על העורק ובשנית חתך וניסר את העצם. כשנזקק לשתי ידיו, החזיק את המשור בפיו.

האקרובטיקה של הניתוּחים הגיעה למדרגה כזאת, שהמסתכל אשר הסיט את ראשו או התעטש עם נצנוּצו של האיזמל, כבר לא ראה את חלקו העיקרי של תהליך הניתוּח. הכירוּרגים באותם הימים צריכים היוּ להיות גם חזקים בגוּפם. אחד החולים שעמד להינתח ע"י ליסטון (הוצאת אבל מהשלפוחית) איבד לפתע את אומץ לבו, קפץ מעל שוּלחן הניתוּחים, רץ דרך המסדרון וסגר עצמו בחדר־הרחצה. ליסטון מיהר אחריו, דחף בחזקה את הדלת ופתחה – והחזיר את החולה למקומו.

תרוּמה חשובה לאנושות ניתנה ע"י רופאי אמריקה שפיתחוּ את האנסתזיה (הרדמה). זו התפתחה אצלם עד לענף מיוּחד ברפוּאה. שנים רבות לפני גילוין של תרוּפות ההרדמה היו מרצים וכימאים סובבים ומשעשעים את הקהל בהנשמת גזים שונים, לרבות ה־Nitr. Oxidi Lachgas, שרבה חשיבוּתוֹ כסם מַרדים בשעת טיפּוּל בשיניים. צעירים אמריקניים היו חוטפים כפעם בפעם כוּשי ולוחצים אל אַפּוֹ ואל פיו מטפחת רווּיית אתר –עד שאיבד את הכרתו.

הניתוּח הראשון בעזרת הרדמה ע“י אתר נעשה ע”י האמריקני לונג, אשר רשם בפנקסו: “James Venable.1842 (שם החולה). אתר וכריתת הגידוּל. 2 דולרים”. ליסטון היה האירופי הראשון שהלך בעקבות האמריקאי. סמואל גוטרי פתח – ללא דיפלומה – בראשית המאה ה־18 מעבדה במקום נידח והצליח לגלות את הכלורופורם, “הויסקי המתוק” ככינויו אז. גילה ולא ידע מה גילה, עד שבא המיילד סימפסון מאדינבורג וגילהו מחדש כאמצעי־הרדמה חשוּב בשעת ניתוּח.

אחד המכשולים העיקריים בשעת ניתוּח, הכאב, נוצח איפוא אף כי האנסתזיה המודרנית שונה בתכלית מזו שלפני 20 שנה. אולם גדול אויביה של הכירוּרגיה – הזיהום (אינפקציה) – עוד נשאר במלוא אונו; והאנסתזיה אף החמירה את המצב, שכן לאחר שנתגלתה לבשו הכירוּרגים עוז והירבו בניתוּחים – וקרבנות הזיהוּמים למיניהם רבו גם רבוּ. הכירורגים לא ידעו את ערך הנקיון והסטריליות, לא נטלו ידיהם לפני הניתוּח והלכוּ ישר מחדר האנטומיה אל חדר הניתוחים או הלידות. מעיליהם היו מזוהמים וריבוי הדם על המעיל הוציא לבעליו מוניטין ככירורג גדול. הגיעו דברים לידי כך, שבבית־חולים באנגליה הציע אחד האורחים, בספר המבקרים, ליתן הוראה להחליף את מעילי הרופאים לפחות פעם בחודש, גם אם אינם דורשים זאת. כיוצא בזה טיפּוּל האחות, שהיה בשפל המדרגה עד לרפורמות של פלורנס נייטינגיל – ולא יקשה לתאר את מצבו של החולה.

*

במשך שנים רבות העסיקה בעיה חמוּרה את ציבור הרופאים: כיצד להתגבר על ה“הוספיטליזם” רב היה הנזק שנגרם לתינוק וליולדת מעצם שהותם בבית־החולים; שכן אוירם של בתי־החולים באותם הימים היה מלא חיידקים מסוּכנים ביותר ורבים החולים שמתו מפצעים אנושים לאחר ניתוּחים קלים ביותר. ולדברי המילד סימפסון: “השוכב על שולחן הניתוּחים באחת המחלקות הכירורגיות שלנו רבים סיכוייו למות מסיכוּייו של החייל האנגלי בשדות ווטרלו”. מספר ארונות המתים היה שווה תכוּפות למספר החולים שהובאו לניתוּח. הגיעו דברים לידי כך, שלדעת כמה רופאים מוטב היה לוותר על האישפוז, כי האויר בבית החולה היה טהור יותר לאין שיעור.

אחד הלוחמים הגדולים בזיהוּם היה זמלווייס (Semmelweiss) בן אוֹסטריה־הוּנגריה. כבר ב־1847 הכריז על הצורך בסטריליוּת בחדר הלידה ונאבק על כך מרה עם חבריו. הוא נתמלא יאוּש למראה היולדות שהיוּ מתות לאחר לידות נורמַליוֹת מחמת הזיהום בחדר הלידה וידיהם המזוהמות של הרופאים המיילדים והסטוּדנטים: “אילו רחצוּ, לפחות, את ידיהם בתמיסה אנטיספּטית קודם לבדיקת היולדת!” זמלווייס גורש מוינה ע"י הרופאים ולבסוף חזר לשם אך סיים את חייו הטרגיים בבית חולי רוּח.

ממשיכי דרכו היו פסטר בצרפת, במעבדה וליסטר באנגליה בקליניקה ליד מיטת החולה. ליסטר (1827–1912) נודע בהיסטוריה של הרפוּאה כאבי השיטה האנטיספטית. הוא היה הראשון למשתמשים בפאֶנול (קרבול) בסברו כי בכך ישמיד את החיידקים בפצעים ובסביבתם.

רבה היתה ההפתעה בעולם הרפוּאה, כאשר הופיע (בקיץ 1867) בעתון הרפואי “לנצט”, מאמרו הראשון של ליסטר על האנטיספטיקה. מאז מקובלת ברפוּאה החלוּקה לתקוּפה שלפני ליסטר ולתקוּפה שאחריו. ליסטר טיהר את הכירורגיה ועשה אותה נקיה.

אך שיטה זו לא האריכה ימים כי הקרבול – או כל רעל אחר – הממית את החיידקים, הורס גם את הריקמה הבריאה של החולה. את מקומה של האנטיספטיקה ירשה האספטיקה, שעיקרה השימוש במכשירים סטריליים, כפפות, תחבושות, ולבנים סטריליים וכן החזקת חדר הניתוח והסובב אותו במצב של נקיון למופת. גם שיטה זו, אשר עשתה גדולות בשעתה, לא על נקלה התרגלוּ לה. האחיות התנגדו לריסוס קרבול בחדר הניתוּחים ולהחלפת התחבושות בכל שבת – ולא נרתעו אף מהפגנות.