

מעלות ומורדות, התקדמוּת ונסיגה, דחיקת שיטה ע"י הבאה אחריה. חידוּשן של תגליות לאחר עשרות ומאות שנות שיכחה – כל אלה מנת־חלקן של האנטומיה והדיאגנוסטיקה; תופעה זאת נשנית ביתר שאת בפרשת גילוין של שיטות־ריפּוּי חדשות והשימוּש בהן.
גורמים שונים נתנוּ אותותיהם בפרשה זו:
הפולקלור. התרופות העממיות שנזקק להן האדם הפּרימיטיבי בימים קדומים, תוך הסתכלוּת בטבע וּבבעלי־החיים. הדם למד מבעלי־החיים כיצד להישמר מצמחים ארסיים ולהיזקק לאלה שנודעת להם, כפי שסברו, השפעה תרפאית. אף בימינוּ יש קופצים על רבות מתרופות אלו.
האמונות התפלות, שלפיהן נודעה השפעה לשדים, לרוחות ולמזיקין, וכן לכוכבים ולמזלות – על התהווּת מחלות ומהלכן. האסטרוֹלוֹגיה מילאה מבחינה זאת תפקיד נכבד מאד במשך מאות בשנים. דרך משל: בשעת מאורע חשוּב – טוב או רע, נצחון או רעב ומגיפה – נמצאוּ אנשים שהבחינוּ במעמדם המסוּיים של שני כוכבים בשמים ובמרחקם המסוּיים זה מזה, והסיקוּ מכך, כי בהימצאם במעמד זה, סימן טוב הוא לפרט ולכלל, ואילו בהימצאם במעמד שונה וּמנוּגד סימן רע הוּא. מתוך האַסטרולוגיה קמה אט־אט והתפתחה האסטרונומיה, וזו האחרונה לא השתחררה מכבלי קודמתה אלא במאה ה־16, בהשפעת תורתו של קופרניקוּס (1473–1543) ותפיסת עולמו.
בשעה שפירסם קופּרניקוּס את ספרו על מסילת גרמי השמים – קם רעש גדול בקרב בני כל הדתות – קתולים ופרוטסטנטים ויהודים כאחד. מרטין לוּתר הצהיר באותה שעה: “אויל זה רוצה להפוך את מדע האסטרוֹנוֹמיה על פּיהוּ, הן נאמר בכתבי הקודש, כי יהושע פקד על השמש – ולא על הארץ – לעמוד דום”.
רבים הרופאים הקדמונים שהיוּ אסטרונומים וזמן רב לא יכלה הרפוּאה להשתחרר מכבלי האסטרולוגיה. גם חכמי המדעים המדוייקים לא נוּקוּ מהשפעה זו.
רבות ושונות התפיסות ששלטו בתקוּפות השונות, ומהן ששימשו תכוּפות בערבוּביה. בעיקר נודעוּ לשם שתי תפיסות מנוּגדות, שנאבקו זו עם זו במשך דורות רבים: האחת, שראשיתה בימי קדם, גורסת כי המחלה היא עונש מאת האלהים. דימון או שד נכנס לגופו של הדם, או “דיבוּק” דבק בו וּבנשמתו – ואין תקנה לכך אלא ריפּוי אכזרי: גירוּש הדימון בהכאות, כבלים, לחישות, קמיעות, הקזת דם לרוב, חמרי־שלשוּל חריפים וכדומה. התפיסה השניה – זו של היפּוקרטס – תולה יתדותיה בטבע: “תן לטבע לעשות את שלו. הרופא אינו אלא עזר כנגדו” – זו הסיסמה החוזרת ונשנית אצל היפוקרטס ותלמידיו עד עצם היום הזה; אי המחלה באה ע“י גורם מן החוץ אשר יש לגרשו, אלא ע”י שינוּיים פתולוגיים בתוך גופו של החולה – שתקנתם בידי הטבע בלבד בעזרת האמצעים הרבים שברשותנוּ.
התגליות בענפי־המדע השונים כגון: פיסיקה, כימיה, ביולוגיה, תרמוּ אף הן את מלוא חלקן להתפּתחוּתו של המדע הרפואי הוּא הדין בהשקפות־עולם ובעיות חברתיות שונות.
עד העת האחרונה לא רווחה חלוּקתה של הרפוּאה למקצועות שונים. יצאה מהכלל הכירוּרגיה, כענף עצמאי וזרם מיוּחד, עוד משנים קדמוניות ודורות הרבה עשאוּה קרדום לחפור בו גם לא־רוֹפאים – עד שהגיעה השעה והרפוּאה הפּנימית והכירורגיה התקרבוּ בצעדי ענק זו לעוּמת זו, ועתה כשארות־בשר הן. הפסיכותרפיה אף היא שרשים עמוּקים לה, בימים קדמונים, בלא שנתקראה בשם זה.
יקצר המצע מלעמוד בפרוטרוט על התפתחוּתן של שיטות הריפוי השונות, לא כל שכּן על ההיסטוריה של הרפוּאה. נסתפק בציוּן תמרורי הדרך בהתפתחוּת התרפּיה, אשר כמוה כדיאגנוֹסטיקה לא הלכה בהתפתחוּתה בדרך סלוּלה.
לשם בהירוּת־יתר נעמוד על התפתחוּת הרפוּאה הפנימית, הכירורגית והפסיכותרפּיה.
הרפאה הפּנימית
האדם בבואו לבקש תרוּפה למחלותיו ולנגעיו, נעזר כמעט בכל החמרים מן החי, הצומח והדומם, כאחד, ויהא זה יקר ביותר או מלוּכלך ביותר.
מענין הדבר: דוקא בעשרות השנים האחרונות רב ביותר השימוש באבריה הפּנימיים של החיה, ואף נתבסס על אשיות המדע; וענף מיוחד האנדוקרינולוגיה (תורת הבלוּטות בעלות ההפרשה הפּנימית) – כבש את מקומות ברפוּאה.
קלוד בּרנר (Claud Bernard, 1813–1878) עמד לראשונה על תפקיד של בלוּטות אלה, הוא כתב פרקים חשוּבים על הלבלב, הכבד והסוכרת. באחד ביוני 1889 עורר בראון סקר (Brown Sequard) בן ה־72 סנסציה גדולה בהופיעו לפני החברה הביולוגית ומראהו כבן 52 בהשפעת הניסוּיים שערך בגוּפו ע"י הזרקת תמצית אשך. ניסוּייו של בראון סקר ושל הבאים אחריו איכזבו עד מהרה את התקוות שתלו בהם, אולם גרעין גילוּיו של סקר גרעין של ממש היה, וראוּי האחד ביוּני 1889 להיפּקד כיום־הולדתה של האנדוקרינולוגיה. האנושוּת כבר נעזרה רבות במדע צעיר זה, החל באינסוּלין נגד הסוכרת וכלה בתרופה החדישה, קורטיזון, אשר הניסויים בה עודם בעיצומם – אוּלם הם מבשרים הישׂגים חשוּבים מאד.
אך אין חדש תחת השמש. בימים דומים השתמשוּ הסינים באפרם של אצות וספוגים להגדלת הזפק. כיום יודעים שהאצות מכילות יוד לרוב. הצרפתי קורטואה (Curois) גילה זאת. הרומאים הכירו בעבדיהם בעלי העינים הבולטות – שממהרים הם להתעייף. צלזיוס (25 לפנה"ס – 50 לספירה) ופליני (23–79 לספירה) ידעוּ על הגדלת הזפק בהשפעת מים בלתי־נקיים. רק בשנת 1840 כתב באזדוב את המונוגרפיה החשוּבה של המחלה הנושאת את שמו: מחלת באזדוב. 1600 שנה לפני בראון סקר, במאה השניה לספירה, כתב ארקטיאוס (Arcteus):
“הזרע הוא העושה אותנו לגברים, חזקים ושעירים, בעלי קול חזק ורוח חזקה במחשבה ובמעשה – תכוּנות אופייניות לגברים. והיה אם איבד הזרע מחיוּניותו מתכווצים הגברים ומתקמטים, קולם נעשה חד יותר, שׂערות הפנים והזקן נושרות ורב דמיונם לנשים”. הנה הדרך הארוּכה מארקטיאוס במאה השניה ועד צונדק שבירושלים בימינו. תיאור זה הוא תמרור־דרך לאנדוקרינולוגיה ה“מודרנית”. היזקקוּתם הרבה של המצרים לאברים פנימיים שונים ולהפרשות האדם הפכוּ בני עם זה סוללי־דרך לאורגנותרפיה ולאנדוקרינולוגיה של ימינוּ. כיום נעזרים באשכים ובשחלה, בכבד וביתרת הכליות (קורטיזוון) וכן בתירואיד יותר מאשר אי־פעם בעבר.
“הלנה מסכה לתוך היין אשר שתוּ תרופה המשקיטה כל כאב ומביאה שיכחה על כל חולי. היא קיבלה תרופות אלה מאת פולידאמנה, אשה ממצרים, מקום שם מצויים המחסנים הגדולים ביותר של תרופות, שרבות מהן מרפאות, ורבות מלאות ארס; שם כל איש הוא רופא חכם מכל אדם עלי אדמות”.
אלה דברי הומרוס ב“אודיסיאה” שלו, על שיטות־הריפוי האכזריות של המצרים. עם כל זאת לא עלה בידי רופאי מצרים לרפא את רגלו של דריוש מלך פרס אשר נקעה ובמצבו החמיר מיום ליום. ביום השמיני למחלתו, משהגיעו יסוריו ומכאוביו לשׂיאם והוא לא יכול לשאתם עוד – הביאו לפניו את דמוצדס (Democedes), רופא יוני שבוי. משנשאל אם יודע הוא פרק ברפואה השיב בשלילה, כי חשש פן לא יתנוּהוּ לחזור למולדתו. לאחר שאיימו עליו בעינוּיים הודה דמוצדס שאמנם רכש לו כמה ידיעות ברפוּאה תוך הסתכלות בעבודתם של כמה רופאים במולדתו. הוא הצליח לרפא את המלך – ואף בא על שכרו. הוא קיבל מתנות רבות מנשי ההרמון. משאמר המלך להמית את הרופאים המצריים ביקש דמוצדס על נפשם ובקשתו נתמלאה.
חזירתו של דמוצדס ליון היתה דרמטית למדי. אטוסה (Atossa) אשת דריוש (בתו של כורש) היתה לה שאת בשד. כל עוד היה הגידול קטן בושה לפנות לרופא. אך משגדל והלך – שאלה בעצת דמוצדס. הלה הבטיח לרפא אותה בתנאי שתמלא את מבוּקשו. בעזרתה נתפתה דריוש לשלוח צי־מלחמה נגד היונים בראשותו של דמוצדס, אשר לא היסס בסופו של דבר להסגיר את הפרסים לידי היונים.
גידול זה אצל אטוסה אפשר שהיה סרטן. הסרטן היה ידוּע כבר בימי היפּוקרטס כגידוּל ממאיר. לדברי גלן נקרא הוא “סרטן” משום שהתפשטותו מעלה בזכרון את הסרטן הפושט רגליו מכל חלקי גוּפו, וכדוגמת הסרטן מחזיק הגידוּל את הקרבן ואינו מרפה ממנו עד המתתו. כבר אז ידוע את ממאירותו של הסרטן. צלזוס כותב כי אין מועיל נגד הסרטן – לא תרופות, לא הברזל הלוהט ולא האיזמל. אמנם, הערבים והיונים ניתחוּ את סרטן השד והגפיים, אך גם הם ידעוּ כי הניתוּח עשוּי להועיל רק אם נתגלה הסרטן בשלב מוקדם.
בשלב האחרון של סרטן הושט והקיבה – כאשר החולה אינו יכול לבלוע – נוהגי היו הרופאים להכניסו לתוך אמבטיה מלאה חלב חם בהאמינם כי החלב יחדור אל הגוּף דרך נקבוביות העור; עד שבא אבן זוהר מקורדובה (1113–1162), בתור הזהב של ספרד, ודחה שיטה זו. הוּא הציע הזנה דרך החלחלת באמצעוּת חוֹקן – בניגוּד לדעתו של גלן. תחילה שטפו את המעיים – “חוקן ניקוּי” – ואחר־כך הכניסו לתוך המעיים חלב, ביצים ודייסות. היתה זו ראשיתה של ההזנה המלאכוּתית. מאות שנים לאחר מכּן לעגוּ לשיטה זו, הממלאת גם כיום תפקיד חשוב בטיפול בחולה קשה.
אבן־זוהר היה אחד הקליניקאים המשוּבחים ביותר בספרד, ומוצאו ממשפחת רופאים (הוּא הכחיש את השמוּעה שהיה יהוּדי). עם זאת היה אחראי, כפי שסבוּרים, לאמוּנה התפלה על הריפוּי באבן־המעיים.
כיום קיימת שיטה משוּכללת יותר להזנה מלאכוּתית – עירוי דם ופּלסמה והזרקת חמרים וּתרוּפות שונות דרך הוריד. גם שיטה זו אינה חדשה, הוּמצאה במאה ה־17 ע“י הארכיטקט כריסטופר רן (Cristopher Wren), מעבד התכנית של הקתדרלה ע”ש פאול הקדוש (St. Paul). את הניסויים הראשונים ערך רן יחד עם חברו רוברט בויל (Boyle) בכלבים. וכרגיל לעגו לו המלוּמדים בני זמנו. אלסהולץ מברלין אף הציע, מתוך לעג, להשכין שלום בין זוּגות נשוּאים שאין התאמה ביניהם ע"י העברת דם מן האחד אל משנהו. אוּלם הלעג היה לשוא – השיטה נתקבלה ונפוצה כיום מאד ומצילה רבים ממוות.
שיטה אחרת, אכזרית מאד, שהיתה נפוצה מאות בשנים, היא הקזת דם. הרופא דובר (Dover, 1742־1660), בהיותו סטוּדנט, חלה באבעבוּעות, נמסר לטיפּוּלו של הרופא הנודע סידנהם (Sydenham). “תחילה הקיז לי”, מספר דובר, “22 אוקיות דם, אח”כ נתן לי סמים להקאה. הוא אסר עלי להעלות אש בתנור שבבית. החלונות היו פתוּחים ומותר היה להתכסות בשמיכה עד לחזה בלבד. תריסר בקבוּקי בירה היה עלי לשתות בכל יממה בתוספת ספּירט עם חוּמצת גפרית". משהחלים החליט דובר לערוך שיט סביב העולם, ורק כשהזקין חזר לרפוּאה. הוא גילה את התרוּפה הנקראת על־שמו ושכיחה עד היום, היא –Pulvis Doveri אבקת דובר נגד שיעוּל.
סידנהם הנזכר, שהיה הרופא הנודע ביותר במאה ה־17, נהג כהיפּוקרטס וראה את המחלה לא כשד הנכנס לגוּפו של אדם, אלא כדבר טבעי שכוחותיו הפנימיים של הגוּף יכולים וצריכים להתגבר עליו. לפיכך גם נקרא “היפּוקרטס האנגלי.” הוא ידע להבדיל בין ריבמטיזם חריף לבין פודגרה, בין שנית לבין חצבת, והעניק למדע תיאור קלסי של ההיסטריה. מחמת דביקוּתו הרבה בהיפוקרטס לא רצה אף לעיין בספרוּת המקצועית של זמנו ולפיכך לא הכיר את ההתקדמוּת באַנטוֹמיה ובפיסיולוגיה. נהרי־נחלי־דם זרמוּ מהחולים במשך מאות בשנים, עד אשר קם במאה ה־18 וולשטיין, והכריז מלחמה על הקזת הדם. “חום אינו מחלה”, טען, “כי אם הנשק החזק למלחמה במחלה. דם אינו מים – הוא עסיס החיים”. אך קריאתו לא נשאה פרי והרופאים הוסיפוּ להקיז את דמם של החולי כמים. לא הועילה גם קריאתו של דקרט: “רבותי, חסכוּ את דמם של הצרפתים”.
רש (Rush) מפילדלפיה, שחי בסוף המאה ה־18, הצהיר כי שחפת אינה מידבקת ויש לרפּא אותה ע“י הקזת דם, דיגיטליס וכספית. “כאשר נקראתי אל חולה שנית”, כותב רש, “מעולם לא החטיאוּ אמצעי הקאה יחד עם קלומל (כספית) את המטרה: המחלה נרפאה”. הוא הסכים שהכלבת היא מחלה איוּמה – אך אפשר למנעה ע”י כספית ולרפאה ע"י הקזת דם רב.
נוכח כל זאת ראוּי להביא כאן את דבריו של הרמב“ם (אשר חי במאה ה־11): “הרופא צריך להתחיל בטיפּוּל פּשוּט ולהשתדל לרפא ע”י דיאֶטה, לפני שהוא מתחיל להשתמש בתרוּפות”. מה חשוּב לחזור ולהשמיע דברים נכונים אלה באזני החולים וגם באזני רופאים לא מעטים בימינוּ.
בקברות המצרים נמצאו זרעי שמן קיק, ובכל זאת לא השתמשוּ הרופאים בתרוּפה משלשלת רכה זו מאות בשנים, ונזקקוּ לאמצעים חריפים אשר החלישו את החולה, אם בכלל יש מקום לשימוש במשלשלים במחלות המלוּוות חום, ובכל זאת נזקקוּ לה רופאים וחובשים, לצורך ושלא לצורך, עד היום הזה.
וכגורל שמן־הקיק גורל האופּיוּם, שנודע על מציאוּתו כנראה כבר בימי הומרוס (הלנה היפה מסכה אותו ביין…). דיוסקרידס (במאה הראשונה לספירה) תיאר לראשונה, במפורט, את השפּעת האופּיוּם: “הוא מקל את הכאב, מרדים, נודעת לו השפּעה על שיעול כרוני – ובהינתנו במנות גדושות הוּא גורם שינה עמוּקה ונוראה”. על שמו מונים קרוב לאלף תרופות שהשתמש בהן. הוא גם המליץ על תרופות למניעת הריון ולהגברת הילודה. רק במאה ה־19 הצליחוּ לגלות את הרכב האוֹפּיוּם ולבודדו לחלקיו (מוֹרפיום, קודאין וכו').
רבות התרופות ושיטות־הריפּוּי בדברי־ימי הרפוּאה שנתגלוּ ע“י מחלתם של מלכים, נסיכים ו”רמי מעלה" אחרים, שדירבּנוּ את הרופאים לחפשׂ תרוּפות מועילות. הון תועפות וכבוד רב היוּ מנת־חלקם של רופאים אלה – אם מאמציהם נשאוּ פּרי; אך אם נכשלוּ – היוּ צפויים לבזיון ולעינוּיים, לגירוּש מן הארץ ופעמים אף למיתה.
השימוּש הרב בכינין, דרך משל, בזכוּתה של נסיכה אחת מצא לו מהלכים. בשנת 1638 חלתה אשתו של המשנה־למלך בפּרוּ במלריה. רופא החצר נתן לה חפיסה שהכילה אבקה מקליפּת העץ צינכונה (Cinchone), אשר נודעה כתרוּפה יעילה למלריה שלישונית. משהחליפה שלחה הנסיכה כמוּיות גדולות של אבקה זו לידידיה באירופה – ולפיכך קראוּה “אבקת הנסיכה”, ותוך שנה נוכחוּ בכל אירופּה ביעילוּתה. כן נקראה התרוּפה בשם “אבקת הישוּעים”, הואיל והם נתנו לה פרסוּם רב. אגדה, שיש להטיל ספק באמיתוּתה, מספרת שהישוּעים חילקוּ תרופה זו חינם לעניים – ולעשירים תמורה זהב כמשקל האבקה. הפּרוטסטנטים סירבו ליהנות מאבקה “קתולית” זו, שנקראה גם “אבקת הקרדינל”, גם אם נטוּ למוּת. הרופאים השמרנים היססוּ להשתמש בתרוּפה שאינה רשוּמה אצל גלן. לפי דרך מחשבתו של גלן – שהאירה להמוני הרופאים – היתה רתיחת הנוזלים בגוּף יוצרת חום וחדשים רבי נמשכה הוצאת הנוזלים המקוּלקלים מן הגוּף. לשם כך הקיזו דם ונתנוּ תרוּפות משלשלות – הגוּף נחלש וצריך היה ליתן לו תרופה לחיזוּקו. רופאים אלה לא יכלו להעלות בדעתם תרוּפה אשר תוך שעות או ימים היא “מגרשת” את החום.
רבות התרוּפות שמקורן בין המון העם.
ר' יוחנן חש בצפדינה (חולי הפה) הלך אצל מטרונה אחת…" וגומ' “אמר אביי: אני עשיתי את כוּלם ולא נרפּאתי עד שאמר לי אותו הערבי”… (מסכתא יומא פד).
הבוטניקאי הנודע ויליאם וידרינג – אשר חקר ביסודיות (בשנת 1785) את הדיגיטליס (“האצבעוני”), צמח חשוּב אשר ממנוּ מתקינים תרוּפה חשוּבה מאד למחלות לב – מודה שזקנה אחת רמזה לו על כך.
אחת המחלות השכיחות ביותר מאלו שידעו לאבחן אותן היא אבן בשלפוחית השתן. במאה ה־18 רכשה לה אשה אחת בשם יוהנה סטפנס כבוד רב והון תועפות כשגילתה תרוּפה סודית לאבן בשלפּוּחית. אשה זו לא ידעה דבר באלכימיה אך ידעה להפוך אבן לזהב, כלומר: לצבור הון רב מאבן בשלפוּחית. היא ניאותה לפרסם את סודה רק במחיר 5000 לי“ש (בימים ההם!) משלא עלה בידי הנסיכים והכנסיה להשיג סכום עצום זה – מינה הפרלמנט הבריטי ועדת־מומחים לבחינת טיב התרוּפה. עם חברי הועדה נמנה כירורג מפורסם שהצליח לפתוח את השלפוחית ולהוציא את האבן תוך 54 שניות. הועדה סמכה ידיה על התרוּפה, יוהנה קיבלה את 5000 הלי”ש ופירסמה ב“לונדון גאזט” את סודה. היתה זו מרקחת מצמחים שונים ומסבון.
לעומת ההתלבטוּיות הרבות בגילוי תרופות ומכשירי־רפוּאה שונים נזכיר בקצרה את התגליות של המאה התשע־עשרה: קופאין, קודאין, ניקוטין, אטרופין, אמטין, סטריכנין, הפקת כינין מעץ הצינכונה ועוד. כן נתגלו הקרנים האינפרה־אדומות והאולטרה־סגוּלות, האלקטרומגנט, עקרון האלקטרוליזה, והורחב השימוש באלקטרותרפיה (ריפּוי בחשמל) ובהידרותרפיה (ריפּוי במים)
באוקטובר 1895 גילה אחד המורים לפיסיקה, וילהלם רנטגן, את הקרנים החודרות דרך הרקמות והורסות תאי־גידול. בכך נפתח פתח רחב לריפוי שאתות. באותו פרק־זמן גילה פינסן את המנורה, הקרויה על שמו, אשר שימשה כיסוד לפוטוגרפיה הוא גם למד את השימוש בקרני־שמש מלאכותיות (קוַרץ).
הזוג קירי (Curie), מפּאריס, העשיר באותו זמן את המדע בגילוּי הראדיוּם.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות