במשך דורות איבדנוּ את שיווּי־המשקל בין הגוּף והנפש. סבלנוּ מהיפּרטרוֹפּיה של “נפש” על חשבון הטיפּוּל ב“גוף”. גם בתקוּפת ההשׂכּלה, כששאַפנוּ להיות “כּכל הגויים”, התכוונו רק לרוּח. במקום התלמוד באו שילר וגיטה ובמקום “מורה נבוכים” ו“הכּוזרי” – קנט וּשפּינוזה. הבחור היהודי התחיל להסתובב בין כתלי האוּניברסיטה, תחת אשר הסתובב קודם בין כתלי בית־המדרש. רק עם השיבה למולדת התחילה תנוּעה של חזרה לאדמה ולטבע. אפס זה גם מחַייב דאגה לבריאוּת הגוּף.

כאן ראוּי לציין שלושה שלבּים שעברו, במובן זה, על היישוב:

בראשית היתה הזנחת המחלה; חשבו להתגבר על המחלה על־ידי יחס של ביטוּל אליה. בזוּ לדירה, לחיים מסוּדרים, להלבשה ולאוכל. הבחוּרים יצאו לעבודה בשדה בחום של שלושים ותשע מעלות בגופם; ביטלו את הקדחת והכינין גם יחד. התוצאות היוּ גרוּעות מאד: הקדחת הפכה לקדחת שחור־השתן – מחלה מסוּכנת מאד – ורבים נאלצוּ לעזוב את הארץ, רבים נשארו עד היום נכים, הסובלים מחולשה כללית, רזון, קדחת כרונית, מחלות ריאות, מחלות מעיים וכו'.

החלה תקופה שניה: שׂימַת לב למטבח, לסדר־חיים נורמלי פּחות או יותר. לא התביישו להחליף את הצריפים בדירות־אבן, התחילו להישמר בשעת המחלה, וכדי לגרשה כליל מן הארץ – אין זמן ואין כסף לחלות – הפריזוּ במרפּאות, ברופאים ובחובשות. בכל פּינה – חובשת, בכל נקוּדת־יישוּב – רופא. היתה זאת דרישת השעה. היישוב שאף לבריאוּת וחשב לתומו שעל־ידי ריבוּי רופאים, תרבה הבריאוּת.

הגיע תורו של השלב השלישי. אי אפשר להשמיד את המחלה על־ידי הזנחתה, וברופאים וחובשות אין לגרשה מן הארץ. התחילה תקופה של קידוּם פּני המחלה ושל תרבוּת הגוּף. הכירו בצדקת הפּתגם הלטיני “הרופא מרפּא, הטבע מבריא”. אין לדרוש מאת הרופא יותר ממידת יכלתו, והיא עדיין מוּגבלת מאד. במקומות הנגוּעים בקדחת התחילוּ גם המבוּגרים להשתמש בכילה על גבי המיטות. הקיבוצים הבינו מיד, שתחת סעיף ההוצאות לאוהל, רבמַטיזם, ריפוּי־חשמלי – מוטב להוציא יותר להקמת בית אבן, שישמש תריס בפני מחלות. לפני שנים הכירה קוּפּת־חולים שבית־הבראה טוב מכל מיני כדוּרים, תרוּפות וזריקות, והתחיל במלחמה במחלות־המדבּקות, הוּקמה רשת של לשכות־עצה והנוער התחיל לשחק בכדורגל ובמשך זמן קצר גם פּנה לכדור־יד, ריצה, משחקים ליד הים, שׂחיה, שַיִט, התעמלות. ואם לא תמיד היתה בזה כּוונה תחילה, ואולי היה בזה משום חיקוּי, הרי ההתפּתחוּת מוכיחה, שכוחם של קלוּבּי הספורט גדול לפעמים יותר מכוחו של רופא. האם יביאו מגרשי־הספורט והמשׂחקים לידי הפחתת הביקורים במרפּאות ואצל הרופאים? – ימים יגידו. מכל מקום זו הדרך, שעלינו ללכת בה להבראת העם ולשיפּוּר הגזע. מי שאינו מאמין בזה, יעמיד זה כנגד זה בחור־ישיבה ובחור מ“הפועל” או מ“המכבי” – ויוָכח.

אבל עוד רחוקה הדרך. טרם חדר הרעיון של פּיתוּח הגוּף לשׂדרות רחבות של העם, טרם עברה ההתעמלות ממגרש הספּורט ומשפת־הים לתוך הבתים. עוד רבים בקרבנו חלוּשי־גו, כפוּפי־גב וצרי־חזה.

התערוכה בבית־הבריאות מטעם “הדסה” בתל־אביב¹, מנַסה ללמדנו את ערך תרבות הגוּף ותיקון ליקוּייו. תנאי ראשון – ידיעת־מה באַנטומיה ופיסיאולוגיה של הגוף; חשוב מאד, שהאיש המתעמל ידע צורת השריר ותפקידו, יכיר את מיבנה העצמות והשלד, יבין את הפיסיאולוגיה של הנשימה ושל הלב – אלה האיברים המתפּתחים בעיקר על־ידי התעמלות – אך מתנוונים, כשאין אימון תמידי של איברי־התנועה. המחלקה הראשונה בתערוכה – אַנטומיה ופיסיאולוגיה – היא כעין פּרוזדור אשר דרכו נכנסים לפני ולפנים; במחלקה השניה מראים את ליקוּיי הגוּף בגילים השונים. ליקוּיים הנגרמים על־ידי משלוח יד, עמידה וישיבה בלתי־נכונה, השפעת המשא על הגוּף וכד‘. במחלקה השלישית מוצגות תמונות המראות את צורות הספּורט השונות והשפעתן על הגוף, על הלב ועל ליקויי הגוף, וגם אזהרה חמוּרה מפּני נזקי הספּורט. הנוער בארץ־ישראל זקוּק מאד לאזהרה זו. אין להפריז על המידה ויש להתאים את סוּגי הספּורט לגיל, למין וכו’. אבל המושג “תרבות־הגוף” אינו מצטמצם אך ורק בגבולות הספורט; הוא רחב הרבה יותר וכולל הטיפול הכללי בגוף, הרחיצה, הטיפול בעור, אויר, שמש, חיסון הגוף ועוד.

1932