בכל יום תאוּנות; אין יום עובר בלי פּצוּעים ונפגעים. במחלקות הכירורגיות בכל בתי־החולים תפוסות ארבעים אחוז של המיטות ע“י פצועי תאונות־הדרכים; במחלקה לניתוח־מוח ועצבים נתפסו 38% מהמיטות ע”י נפגעים כאלה.

מי אשם בכל זה? – הציבוּר, הנהגים ובראש וראשונה השלטונות. כאשר יקרה אסון גדול כמו זה שעל הקסטל, או כאשר אדם מפורסם נספה בתאוּנה – מתעוררים, כביכול, לאיזו פּעוּלה, שהיא בבחינת נֵפל, וכעבור זמן־מה מסיחים את הדעת ממנה, ואילו מקרים “רגילים” אינם גורמים להתעוררות כלל.

על מדוכה זו ישבוּ שׂרים, הממשלה דנה בענין זה – ותשוּעה אָין. והרי בתאונות דרכים “רגילות” נהרגים כמעט בכל שבוע כמספר הקרבנות שנפלו על הקסטל. וכך נמשך הדבר שבוע אחרי שבוע, חודש אחרי חודש, מאות נפגעים בשנה. רבים מהם נעשו בעלי־מום, ולעתים גרועה הנכוּת ממוות – ואין התרגשות בישוב, פרט למאמר בעתון או הרצאה ברדיו.

בשווייץ נהרגים במשך שנה 9 אנשים מכל 10,000 מכוניות, וכן בארצות־הברית, באנגליה – 12 איש, ובארצנו – 72!

כלום תופעה מדהימה זו אינה ניתנת לשינוי? אכן, אפשר לשנותה ע"י חינוך, הדרכה ופיקוח. בראש וראשונה יש לחנך את הנהג; אך בטרם נבוא לחנכו, צריך לתהות יפה על קנקנו, אם ראוּי הוא להיות נהג בכלל. לא בדיקת הראייה בלבד – כפי שהיא מקובלת עתה – אלא בדיקה יסודית, על־ידי מומחים לדבר, של קרקעית־העין והבחנתו בצבעים, בדיקת השמיעה וכו'. אין להירתע מפּני הוצאה כספּית הכרוּכה בקבלת הרשיון ובלבד שנדע, כי המועמד כשר לנהגות ואין חשש שיקטול בני־אדם בדרכים; וכן ראוּי לבחון את האיש, אם הוּא מוּכשר בכלל, מבחינה פּסיכית, לנהיגה. אם רואים הכרח לבדוק את בלמי־המכוניות, על אחת כמה וכמה שיש לבחון את הנהג, אם מעצוריו הרוּחניים פּועלים כהלכה, אם מסוּגל הוא לשליטה עצמית, שלא יגלה להיטות לעבור על־פני המכונית אשר לפניו – ויהי מה! אם יוּכל למנוע עצמו מנסיעה מהירה מכפי המוּתר. יש מין יצר־ספּורטיבי־רע, הדוחף לנסיעת־חפּזון, שאפילו אנשים אינטליגנטיים ובעלי עמדה בחברה אינם יכולים לכבשו.

פּעם, אחרי אסון גדול בדרכים, הייתי במכונית שנסעה במהירוּת רגילה, ועברה אותה ביעף, במהירוּת תשעים ק"מ ומעלה, מכונית שישב בה אחד השרים שלנוּ (סחוּ לי בסוד, כי זו המהירוּת הרגילה בנסיעותיו). ולא נמצא שוטר שיעמיד פעם מכונית זאת וישלול מן הנהג את רשיון־הנהיגה לשלוש שנים.

קראתי בעתונות על שלילת רשיון־הנהיגה של נהג למשך חודש ימים, לאחר שאירע בעטיו אסון־דרכים. כבודו של בית־המשפט במקומו מונח, אבל הרי זה פרס ולא קנס: זימנו לאותו נהג שעת־כושר לצאת לבית־הבראה לחודש ימים. האין ראוי יותר, כי יעצרוהו לפני האסון ויחמירוּ בענשו, ללמד את חבריו לקח, שינהגוּ במכוניות במהירוּת רגילה, ובערבים יקטינוּ את האורות בהתאם לחוק, וליד הצטלבוּת־דרכים יעצרו ויתבוננוּ לכל הצדדים, כנהוּג בארצות אחרות, כדי לא לסכּן בני־אדם בחצותם את הכביש; אילו עשו כן היו מאות נשארים בחיים, ואלפים – בריאים.

בארץ שוררת תפיסה מוטעית מעיקרה כלפי הולכי־הרגל. בארצות אחרות חוּנך הנהג לשמור על ההולכים ברגל, ואילוּ זה שבארצנוּ סבוּר, כי הולכי־הרגל – שביניהם גם זקנים, ילדים, תשושים, נכים, חרשים – חייבים להישמר מפניו, והוא יוצא ידי חובתו אם הוא תוקע תקיעות גדולות בצופר שלו, בלי להאֵט במקצת את מהלך המכונית! הצופר מקנה לנהג הרגשת עליונות – פּנו דרך! ומי שאינו נזהר נופל קרבּן. וזו גם אמתלה לנהג להתחמק מאחריוּת: הוא הזהיר והאנשים לא נשמעו.

הנהג צריך לחנך עצמו להשקפה, כי הוא חייב בזהירוּת, וכי זכות קדימה להולכים ברגל. ההולך ברגל מוּתר לו להיות חלש וזקן ונכה, ואפילוּ חרש שוטה וקטן; ואילוּ הרשוּת להיות נהג רק למי שהוּא בריא ושלם בגופו ובעל מעצורים נפשיים. פעם הצעתי למשרד התחבורה, שלפחות פּעם בשנה יחזרו ויבחנו כל הנהגים שקיבלו את רשיונותיהם בימי ממשלת המנדט או בצבא. ידוע, מה ערך היה לבחינות ההן ואין ספק, שבחינה נכונה היתה פּוֹסלת הרבה נהגים. יש גם מקרים שחולים בקרב הנהגים – לרבות בעלי מכוניות פרטיות – אינם מוכשרים לנהגות. אין גם לשכוח שהראיה משתנית אצל האדם וכן חלים שינוּיים בשמיעה ובמערכת־העצבים. מצוּיות מחלות – מחלות־עצבים, מחלות־לב מסוימות – אשר הנחלה בהן מאַבּד לרגעים את הכרתו, ואז הוא מסכּן את חיי הנוסעים. לפני זמן לא רב אירע אסון גדול במכונית ציבוּרית ובו נהרג גם הנהג, ותיק וּמנוּסה במקצועו. נוסעי האוטובוּס מעירים, שהוּא איבד את הכּרתוֹ לפני התאונה וכך נגרם האסון. אילוּ נבדק האיש באופן שיטתי, היוּ קובעים תחילה את מחלתו והיה נמנע האסון.

עוד סיבה חשובה לריבוי התאוּנות: הגיל. אחוז גדול של תאונות נזקף לחובתם של נהגים צעירים. זו גם אחת הסיבות לריבוי התאונות בצבא – ואין להסיח את הדעת מבעיית הסמים המשכּרים בכלל והאלכּוֹהוֹל בפרט. הקהל טועה בחשבו, שרק על הנהג השיכור יש לאסור את הנהיגה. די אם שתה כוס בירה או שתים או כוסית קוניאק או שרי, והוא רק שרוי במצב של גילופין, מרבה להג, חומד לצון ובודאי אינו יודע להעריך נכונה מרחקים ומאותה סיבה של התרוֹפפוּת המעצורים הוּא נוטה למהר בנסיעה, להיכשל ולהמיט אסון גם על המוסעים. זהו גם הגורם לריבוּי התאוּנות בטיולים אחרי נשפים ומסיבות.

אולם גם הקהל אינו פטור מאשמה. ביחוד יש טינה בלבי על רוכבי האופניים, העושים אקרוֹבּטיקה בין האוטובוּסים בלי שים לב לסכּנה. מעולם לא ראיתי שיגש פּעם שוטר לבחוּר כזה וישלחנוּ הביתה בלי אופנים ובשלילת רשיונו. אדרבה, ילמד בחוּר זה ללכת קצת ברגל. כאשר יוּטלוּ עשרה קנסות כאלה על נוסעי־אפניים בעיר, ילמדו הצעירים כיצד לרכב. מובן, כי לכל זה יש ערך אם הקנסות יבואוּ קודם האסון, כי לרוב הצעירים עצמם הם הקרבנות.

ועתה לקהל. הקהל שלנו אינו יודע כיצד להלך ברחוב, ולעתים שכיחות אף אינו מבחין מאיזה כיווּן צריכה לבוא מכונית – הוּא מביט לשמאל ולמין, לימין ולשמאל, עד שהוּא מתחיל לרוּץ ריצה מבוהלת דוקא בשעה שהמכונית עוברת, ובאמת מתרחשים אצלנוּ נסים בכל רגע. והאֵם המסיחה דעתה מילדה הקטן, כדי לפטפט עם שכנתה ונמצאת מוּפתעת על ידי מכונית.

ובכלל נוסעים אצלנו יתר־על־המידה; דומה, כי תושבי־הערים נגמלים מהליכה.

אף הנסיעה בעמידה באוטובוס עשויה לגרור אסון, כיון שהעומדים מסתירים מהנהג את המכוניות שמאחוריו. האין מחובת המשטרה, או משרד הבריאוּת, לקבוע גבול מכסימלי למספר העומדים באוטובוס?

1951