בעוד שבארצות אחרות חיי אדם הולכים ומאריכים (באמריקה אורך החיים הממוּצע הוּא עתה 62 שנה, לעוּמת 42 לפני ¹50 שנה), קיים הרושם, שאין הדבר כן בארצנו. אמנם, אנו עדים לתמותה נמוכה בגיל הינקוּת ואיננו נופלים בנידון זה מארצות אחרות, ואפילו עולים עליהן במידה מסויימת – ואילו בגיל הזיקנה – אנו מפגרים בהחלט. נמצא, כי מה שאנו נשׂכּרים מצד אחד, הרינו מפסידים בצד שני.

ייתכן, שאילו באנו לערוך סטאטיסטיקה במשך 20 שנה היינו מוצאים, שמצבנוּ אינו שונה, במוּבן זה, ממַצבם של עמים אחרים. אבל הרי לא מפי הסטאטיסטיקה אנו חיים, אלא מפּי המציאוּת. והמציאות היא מרה ואכזרית. מקרה מוות פּתאומי – לרוב המכריע משבץ־הלב – נהיה דבר שכיח, מעשה בכל יום. ובאיזה גיל! לא בני 80־70, אלא בני 55־50־45, אנשים בשׂיא־התפּתחותם, כורעים ונופלים לפתע.

רבים ושונים הם הגורמים למצב בלתי־תקין זה, מהם גורמים ידועים לנו ומהם בלתי־ידועים, מהם נתונים לשינוּיים על־ידינו ומהם שאין בידינו לשנותם.

המלחמה הקשה והממוּשכת משפּיעה לא רק על האנשים שבחזית, אלא גם על אלה שבעורף ולא בלבד על־ידי גירושים, נדודי־דרך, הפצצות, רעב ומחלות. לא מעטים הם קרבנות ההתרגזוּת המתמדת והמתיחוּת הבלתי־פוסקת, ובין אלו הלב הוא הקרבן הראשון. כשהמדוּבר בהשפעתם של מאורעות שונים על העצבים, רגילים בקהל לחשוב מיד על מחלות־רוח וכו'; ולא היא, אין הכרח להשתגע דווקא מחמת מאורע מזעזע, אפשר להישאר בריא, כביכול, ברוח ובנפש, ואף־על־פי־כן ל“השתגע” בלב, בקיבה, במעיים…

מלבד המלחמה שהיא משותפת לכל עמי העולם, אנו נתונים מאז שנת 1933 במלחמה משלנו. אין כל ספק, שבייחוד השנה האחרונה, עם הגיע הבשורות הרעות מארצות־הגולה, כשכל אחד ואחד מאתנו פגש במכּרים וקרובים מ“שם” וחי את המאורעות הללו – השפּיעה השפּעה מכרעת על חיי העצבים המרכזיים שלנו ועל דרך־תגוּבתם.

והרי גם לפני המלחמה הגדולה, שהיא כשלעצמה כפוּלה בשבילנו, היו לנו שלוש שנות מתיחות לרגל המאורעות בארץ.

גם המצב הפּוליטי והתנודות הבלתי פוסקות חודש־חודש, בין בשׂורה רעה לבין בשׂורה טובה, בין איגרא רמא לבין בירא עמיקתא – גם הוא אֶחד הגורמים החשובים בחיינו הרוּחניים.

אף הרעב נותן אותותיו. היש רעב בתוכנו? יש ויש. יותר משאנו משערים, למעלה משהרופאים יכולים לציינו. למראית־עין שׂוררת גיאוּת בארץ, והפּרוטה מצוּייה בכיס; אין חוסר עבודה, אך יש מחסור במזון. עם כל הרווחים הגדולים והמשכורות “הגבוהות”, אין הפּועל הרגיל והעובד הרוחני הרגיל יכולים לקנות בשר וּביצים וחלב במידה הדרושה לכל בני משפחתם. הקרבן הראשון היא האשה. שכּן היא הדואגת שהחלב והביצה יגיעו קודם־כל לילדים ואחר־כך לבעלה, ואילו לה לא נשאר מאומה.

לא מעטים עתה המקרים, שאשה נכנסת לבית־חולים בלי שהרופא ידע להגדיר בדיוק את מחלתה. והנה מתברר שעל־ידי תזונה טובה ועשירה נעלמת המחלה תוך שבועות מעטים. עוּבדה היא שמחלות־החֶסֶר הללו רבוּ בזמן האחרון. רעב זה היה בידינו למנעו במידה רבה, לו ידענו לפתוח מתחילת המלחמה, בעזרת הממשלה והמוסדות, מטבחים זולים, שיינתנו בהם בארוחה אחת מזונות־המגן הדרושים לאדם; כשם שאין ספק שהזנת הילדים בבתי־הספר סייעה לילדים רבים לעבור את תקוּפת־המשבר בלי זעזועים גדולים בהתפּתחותם הגוּפנית.

על הגורמים הללו, שאין בידינו לשנותם, אנו באים ומוסיפים במו־ידינו רוגזה על רוגזה ומתיחוּת על מתיחוּת, שהם ודאי קשים יותר מתלאות־שבידי־שמים. ריב־אחים ושנאת־אחים הם מן הדברים הקשים ביותר העלוּלים לקצר את חיינו, חיי כולנו. המחלוקת ביישוּב והריב בתוך ההסתדרות והמפלגות והסיעות השונות, בין אחים לצרה ובין אחים לשאיפה אחת, בין אנשים אשר עשרות בשנים הלכו יחד לקראת מטרה אחת – אין לך דבר שכּה עלול להרוס את הגוּף והנפש כאחד.

האם מיצינוּ בזה את כל הגורמים המשפּיעים לרעה על בריאותנו? לא ולא. כמה אנו מַרבּים לדבּר על אורח חיים. גם באסיפות־אֵבל מעירים ומעוררים ומטיפים לאורח־חיים תקין. ומן האסיפה הזאת הולכים המטיפים עצמם ישר לישיבת־לילה. בודאי אי־אפשר להיעדר מהישיבה. ובישיבה זו יושבים אנשים בגיל העמידה, לרוב בני 55־40 – וּמדיינים, יום־יום ולילה־לילה, ללא מנוחת־צהרים, ללא מנוחת־לילה, ללא מנוחת־שבּת, ללא חופשה שנתית, בלי אפשרות להפיג את מתיחוּת־העצבים בחוּג־המשפחה. באין כל התבּדרוּת בתיאַטרון וּבאוּלַם־הקונצרט, יושבים ומתוַכחים מי אחרי התקפת־הלב, ומי לפני התקפת־הלב. אנשים, שהיו שנים רבות קרובים זה לזה, נחלקו לסיעות – אלא שלא נפרדו לגמרי. עתה מתדיינים הם, עוצרים ברוחם לבל יתפּרץ זעמם. זהו אולי אסונם האישי, שאינם נותנים מוצא לזעמם, שאלמלי כן אפשר והיו מֵקלים על לבם. ואם מתעייפים העצבים מוּבא התה לשולחן ואחריו הקפה, תוך כדי עישון סיגריה אחרי סיגריה.

ואם לא די בכך, עוד מעמיסים על איש אחד תפקידים רבים ושונים עד שאינו יכול למלא אחד מהם. מעמיסים? לא, אין אפשרות להכריח. הם עצמם נוטלים תפקיד אחרי תפקיד – מתוך צניעוּת, כביכול. מה לעשות, הן דורשים ממני! אך לאמיתו של דבר, יש בכך משום יהירוּת רבה, כאילו אין אחר היודע גם הוא למלא את התפקיד. ודאי מפעם אותו רצון כּן ותמים לעזור, אך העזרה אינה עזרה, כי מילוּי תפקידים רבים – נעלה הוא מיכולת אדם. ועל־ידי כך ענינים לא מעטים מוּזנחים ומסתבּכים. מוטב היה, אילו היה מטפּל בכל ענין איש פּחות מוּכשר ופחות מנוּסה, אך מסוּר כוּלו לאותו ענין בלבד – אין ספק שהיו מסתדרים בקלוּת יֶתר ובסיבוּכים פּחות.

עד מתי? עד מתי ניתן למלאך המוות להלך בתוכנו ולבחור לו את מיטב אנשינו, בלי שאנו נעמוד בפרץ, לשינוי פּני הדברים?

1945