א

מה היא העייפוּת?

כל יצור, כל תא חי כוחו לעבודה מוגבל, ואחרי זמן ידוע של עבודה הם מַראים סימני עייפוּת.

כמה זמן יכול אדם לעבוד עד שמופיעים סימני העייפות בגוּפו? הדבר תלוּי בהרבה גורמים, בעיקר בכוחותיו הגופניים והרוחניים, לאמר: בכושר עבודתו של האיש, בהרגלו לעבודה, באופן עבודתו – בהתאמצוּת או בלי התאמצוּת, בסדר או שלא בסדר – וחוּץ מזה בתנאי האקלים, בגיל ובמין ובתנאים פּסיכוֹלוֹגיים (מצב־רוּח!) וכד'.

את התופעה הזאת מבארים הפּסיכוֹלוֹגים בזה, שבזמן העבודה מתאַספים בתוך התאים שבגוּף סיגים, בעיקר חומצת־החלב, שהכרח הוא להרחיקם בכל רגע מן התאים ע"י צינורות הלימפה והדם, כדי שהתאים יוכלו להתחדש ולהמשיך לפעול.

ברם, משעה שקצב העבודה וכמוּתה הם מסוּג כזה, שאין די בזרם מן התאים אל כלי הלימפה והדם להרחיק את כל הסיגים שהצטברוּ בזמן העבודה – אין התאים מספיקים להתחדש ומשום כך אינם מסוּגלים יותר לעבודה, היינו: הם “מתעייפים”. ואין הבדל בדבר באיזה תא נוגע הדבר, אם העייפות פוגעת בתא השריר שעבד עבודה גופנית, או בתא הכבד שהיה עסוק בעבודת העיכול, או בתא המוח והעצבים שהתייעפו בעבודה רוחנית או באיזו תא אחר של איזו ריקמה שהיא.

העייפות, היא, איפוא, שאיפת התא העובד למנוחה, שאיפה שנגרמת ע"י הצטברוּת סיגים בגוּף, שאין צינורות הלימפה והדם מספיקים להרחיקם. הסוּגים האלה הם, כידוע בתורת הפיסיאולוגיה, ארסיים ומזיקים לגוף ולתאיו.

סימני העייפות הם: הרגשה של חולשה כללית, קהות במוח, חוסר תיאבון, חוסר מרץ, עינים אדומות, דופק מהיר וכו' ולפעמים גם חום – קיצוּרו של דבר: אדם עייף הוּא בחזקת חולה.

אפשר גם להגדיר את העייפות כמין מחלה חריפה הבאה במהירוּת ועוברת במהירוּת וסיבתה – הרעלה עצמית של הגוף ע“י העבודה היתירה. להגדרה זו, שהעייפוּת היא כעין מחלה חריפה – יש להתיחס ברצינות גמוּרה, ואין לך שעה, שבה עלוּל אדם לחלות באיזו מחלה, מאשר מתוך עייפוּת; אם, למשל, בן־אדם “מתקרר” ע”י מקלחת קרה ולוקה בנזלת או נחלה בדלקת הריאות, הרי זה בעיקר, על שום שהתקלח בהיותו עייף. כן עלול אדם לקלקל יותר את קיבתו ע"י ארוחה כבדה בשעת העייפות. דוגמאות כאלה אפשר להביא למאות. וזה גם מובן. מקלחת קרה, אמבט חם, ארוחה כבדה, גם הם דורשים עבודה והתאמצות וכאשר תאי־הגוּף הם במצב של עייפוּת, דומה הדבר להעמסת משא כבד מדי על איש שהגיע עד קצה גבוּל כוחותיו הגופניים וסופו כורע תחתיו.

מתוך הגדרת המושג “עייפות” כמחלה חריפה שבאה מתוך הרעלה עצמית אפשר כבר לדעת את ריפוּי המחלה הזאת. כמו בכל הרעלה יש להפסיק קודם כל את התווספות הרעל בגוּף והרחקתו. שני אלה משיגים ע"י מנוחה.

ב

העייפוּת היא הגשר בין בריאוּת לחולי. חַיוֹת, אשר עייפו אותן באופן מלאכותי, נוטות יותר לחלוֹת בדלקת־הריאות מאלו שלא נתעייפו. והוּא הדין באנשים. השחפת שכיחה פּי שלושה אצל פועלים בלתי־מקצועיים מאשר אצל פּקידים, למשל. סיבות רבות לכך, אבל גם כאן ממלאה העייפות תפקיד חשוב. אפשר לומר: היא ראשית מחלה. צפרדע רעננה שהזריקו לתוכה תמצית של צפרדע שעייפוּה – מראה אף היא סימני עייפוּת חזקה. בשריר עייף מצטבר רעל, שאינו נפרש החוּצה אלא לאחר מנוחה. משך המנוחה הנדרש תלוי במידת ההתאמצוּת שקדמה לה. אַתלאֶט טעוּן החלמה שעה שלימה לאחר התאמצות של עשר שניות.

באנגליה נתברר בימי המלחמה, ש־25 אחוז מן הנשים שעבדו בהתאמצוּת רבה, נאלצו להפסיק את העבודה אחרי 3 חדשים מחמת מחלה. גברים שעבדו 64 שעות ונשים שעבדו 62 שעות בשבוע, החולים ביניהם היו כפליים מאלה שעבדו 54 שעות בשבוע. הווה אומר: גורם העייפוּת תלוּי גם במין. נשים המבקשות הישׂגי עבודה של גברים בהתאמצות יתירה – סופן לחלות. חקירה שנעשתה באנגליה לסיבת התאוּנות בעשרת אלפים מקרים הוכיחה, כי נשים אשר עבדו 12 שעות ביום, נגרמו להן תאונות פי שלושה, מאלו שעבדו רק 10 שעות ביום. בבית־חרושת אחד לחמרים מפוצצים באמריקה הגדילו את שעות העבודה ב־32 אחוזים, והתוצאה היתה שמספר התאונות גדל ב־297 אחוזים. רוב התאונות מתרחשות אחרי שעה 4 אחרי־הצהרים.

בבית־חרושת לנשק באמריקה היה נהוג יום־עבודה בין 10 שעות. כשהוסיפו עוד 2/3 2 שעות – ירדה התפוקה ב־ 1/2 6 אחוזים. בבית־חרושת אחר הפחיתו את שעות העבודה בשבוע מ־1/2 74 ל־1/2 63, ואחר כך ל־1/2 55, ואם ההפחתה גדלה התפוקה.

אשר למספר השעות ה“נורמַלי” הראה הנסיון, שאם מפחיתים את שעות־העבודה מ־12 ל־10, גדלה גם התפוקה בכל שעה וגם התפוקה היומית הכללית. אם מפחיתים את מספר השעות מ־10 עד ל־8, התפוקה בכל שעה; לרבות התפוקה היומית, גדלות והולכות. ואילו אם מפחיתים את מספר השעות לפחות מ־8, גדלה אמנם התפוקה לשעה אבל זו היומית אינה גדלה עוד. מכאן, שהאוֹפּטימוּם הוּא 8 שעות־עבודה ביום.

לשם שמירה על בריאות העובדים והגבּרת התפוקה גם יחד חשוב לא רק מספּר שעות־העבודה אלא גם החלוקה הנכונה בין העבודה והמנוחה. שני קצינים שהוּטל עליהם לחפור חפירות באורך שווה ובאותו מספּר האנשים, פּתחו בתחרות: האחד נתן לאנשים לעבוד הרבה כּכל האפשר ולנוּח בשעה שירצו. השני חילק את אנשיו לשלוש קבוצות. כל קבוצה עבדה 5 דקות ונחה 10. האחרון ניצח בתחרות.

ביאוגרפים של אנשים מפורסמים מסַפּרים, כיצד ניצלו גבּוריהם כל הזדמנוּת לשם נופש ומנוחה. לויד ג’ורג' היה נרדם תמיד מיד עם כניסתו למכונית. נפּוליאון היה ישן בשעת הרכיבה על הסוס. אולי משום כך היה ממַעט בשינה במיטה, עד שיכול היה לומר: “6 שעות־שינה לגבר, 7 שעות לאשה, 8 שעות לטפּשים”. צ’יאן־קאַי־שאֶק אינו מסתפּק בשינה של אחה"צ אלא עושה גם עבודות רבות תוך שכיבה על הסַפּה.

בבתי־חרושת הנהיגו, שפּעמון מצלצל חמש דקות לפני גמר כל שעה לשם מנוּחה. כעבור חמשת הרגעים מתחילה העבודה מחדש. נותן עבודה אחד השיג תוצאות טובות על־ידי שנתן לפועליו לשכב כל שעתים 10 דקות.

נוֹפש יכול להתבטא גם בישיבה נוחה בכוּרסה ובעצימת־עינים. גם שתית כוס תה משמשת הזדמנות טובה למנוּחה – אמנם לא בתוך אוּלם־הישיבה, כנהוּג אצלנוּ.

אצל העובד הרוּחני המנוחה היא לא רק בשכיבה, אלא גם בעבודה קלה. תושבי פּאריס היו רואים כל יום את דאלאדיֶה רוכב על אופנַיִם דרך רחובות העיר, בשעה שהיה עייף מעבודה מרובה. גם גיווּן העבודה הוא גורם חשוב. רופאי קופת־חולים מספּרים, ששמונה שעות עבודה בתוך המרפאה קשות יותר מעבודה מחוּלקת מקצתה במרפּאה ומקצתה בביקוּרים בבית־החולה, אף כי לכאורה מצריכים הביקוּרים התאמצות פיסית. כשאני לעצמי, נהגתי תמיד שלא להתמיד שעות מרוּבות בנושא אחד, אם ללימוּד ואם לקריאה.

ואצלנו? – כשאתה מסתכל בדרכי העבודה בקיבוּצים, במושבים, בבתי־החרושת – תתמה, איך יכול עם תרבוּתי לעבוד בצורה כה פּראית ובאופן לא־חסכוני ברכוש ובכוחות־אדם. דומה, כי בנדון זה עשו יד אחת נותני־העבודה ופועלי בתי־החרושת. עובדים בהתאמצוּת מכּסימלית 10 שעות ויותר ביום, ללא מנוחה, בתנאים קשים, בחום היום הלוהט ובאוּלמים מואפלים בלילה, והכל מתוך שאיפה לרווחים מדוּמים, שכּן בסופו של דבר גם נותן העבודה מפסיד: התפוּקה יורדת והפּועל מפסיד את כוחותיו ונעשה נכה. בקיבוּצים לא זו בלבד שאין נהוּגות הפסקות נופש בשעת העבודה, אלא אף החופשה השנתית לא הוּסדרה עדיין. ואפילו החוּפשה השבוּעית הולכת לעתים קרובות לאיבוד על־ידי גיוסי־שבּת לשם עבודות דחוּפות.

הגיע הזמן שנחשוב קצת על שימוש ראציונאלי בזמן ובכוחות העבודה. לא כל המרבּה לעבוד הרי זה משוּבח. עלינו ללמוד, איך לעבוד ואיך

לנוּח.

1943