לאחרונה החלו רוֹוחות דעות בדבר הלאָמת הרפוּאה על־ידי הממשלה. ראוי, איפוא, להעיר, כי אינה דומה הלאָמת הרפוּאה להלאָמת ענף בתעשיה, שכּן תיתכן רפואה ממלכתית שאינה ציבוּרית כלל; וכנגד זו אפשרית רפואה ציבורית מוּבהקת, אף כי אינה מנוהלת על־ידי הממשלה. יתרה מזו, לעתים אף שיטותיה של קופת־חולים מסוּיימת הן אנטי־ציבוריות…

ריפּוּי שאינו ריפּוּי    🔗

מה נדרש מרפואה ציבורית? כלל ראשון: רמה מתאימה, כי טיפוּל שאינו על רמה מתאימה גרוע מאפס־טיפוּל, משום שהוא אונאָה עצמית. דוגמה לכך – קוּפּות־החולים כפי שהיוּ במרכז אירופּה במשך עשרות שנים.

חבר בקוּפת־חולים בפולין או באוסטריה וגרמניה עד מלחמת העולם השניה אמנם שילם לה את מסיו, אבל לא נהנה ממנה כראוי, מכיון שלא ניתנה לו האפשרוּת לכך. היה פונה אל רופא קופת־חולים לשם קבלת תעודת־מחלה או לשם חתימה על רצפּט של רופא פּרטי (עתים אותו רופא קוּפּת־חולים שטיפּל בחולה בחדר־הקבּלה הפּרטי שלו), כדי שיוּכל לקבל את התרופה בקופת־חולים, או לשם אישור צילוּם רנטגן או ריפוּי בחשמל וכד‘. את הריפוּי לא היה החולה מקבל במסגרת הקופה. מי שלא היו לו האמצעים לפנות אל רופא פּרטי, נאלץ להסתפּק בבדיקה שטחית מחמת הגבלת שירות הקופה לשעה אחת ביום וכד’. גרוע מזה היה המצב במרפּאות הצבוּריות, הממשלתיות והעירוניות, או הפילנטרופּיות למען השכבות העניות ברוב הארצות. אמנם, בכל המוסדות הללו ניתן הריפוּי חינם, אלא שהריפוּי גופו לא היה ראוּי לשמו.

השיטה בארצות־הברית – למופת?    🔗

העקרון השני של רפואה ציבורית הוא אי תלוּתו של הטיפוּל הרפוּאי במצבו הכלכלי של החולה בשעה שהוּא מזדקק לו. דוּגמה קלאסית לכך הן ארצות־הברית. המדע הרפוּאי עומד שם על גובה רב, אבל רק מעטים יש לאַל ידם להשיגוֹ, פּוֹעל, חנוָני, בעל־מלאכה או אחד מבני משפּחתם, אם חלה במחלה ממוּשכת במקצת, מצבה הכלכלי של המשפחה נהרס כשהוּא מבקש ליהנות מההישגים הרבים של הרפוּאה המודרנית בארצות־הברית. בזמן קצר מוּטל עליו להוציא מאות וגם אלפי דולרים לטיפוּל בביתו או בבית־החולים, כאשר יש צורך באיזה ניתוח רציני וכד'. אם הצליח האיש לחסוך סכוּמים מסוּיימים, הוא מוציא אותם בזמן קצר, ואם המחלה היא כרונית ונמשכת יותר, לא יספּיק גם זה ויצטרך לפנות לעזרת מוסדות־צדקה עם כל הכּרוּך בכך.

מה התועלת ברמה הגבוהה של הרפואה בארצות־הברית, אם רק אחוז קטן מהאוכלוסיה שם יכול ליהנות ממנה? רפואה יש כאן. ברם, רפואה ציבוּרית – כלומר: שרוב הציבור, יכולים ליהנות ממנה – אָין. רק יש להצטער, שהסתדרוּת הרופאים באמריקה היא שנרתמה ראשונה במלחמה נגד התפּתחוּת הרפוּאה הציבוּרית מחשש שמא יימנע מהרופאים להתעשר. הסיסמה “יזמה פּרטית”, אשר אמריקה דוגלת בה באדיקוּת, הורסת כל אפשרות של רפוּאה ציבוּרית. ההסתדרות הרפוּאית שם ניהלה פּעם תעמולת לחץ כנגד תכנית טרוּמאן לביטוּח מפּני מחלה, וזו היתה סיבת מלחמתם נגד המועמד הדמוקרטי. על כן יש להצטער, שהסתדרוּיות רופאים בארצות אחרות רואות גם בענין זה את אמריקה כמוֹפת.

אף קוּפות־חולים המגישות עזרה רפואית לחברים בלבד, בלי ביטוח בני משפּחתם, אין המוּשג “רפוּאה ציבוּרית” הולם אותן. שהרי אין הבדל למשפּחה מי זקוּק להוצאות הגדולות לשם ריפוּי, אבי המשפּחה או אחד התלוּיים בו. על כן קיימת בקופת־חולים שלנו המגמה להרחיב, במידת האפשר, את הביטוח המשפּחתי. כל עוד התשלוּמים בעד הטיפּוּל בבני־משפּחה בלתי־מבוּטחים היו נמוּכים ורק סמליים והתרופה גם היא נמכרה בזול, לא היה הדבר מורגש. אולם עם התייקרות הטיפול בקופת־חולים והעלאת התשלוּמים בעד הטיפול בבני־המשפּחה במרפּאות ובבתי־החולים עד לסכוּמים ניכּרים למדי, מתגלה ההכרח לחייב לבטח את כל חברי קופת־חולים בביטוּח משפחתי.

קיוּם המשפּחה בחלות המפרנס    🔗

לא די בריפוי בלבד; העיקרון השלישי הוא: דאגה לקיום המשפּחה בשעת מחלתו של אבי המשפּחה.

בעייה זו אינה כלכלית גרידא, אלא היא גם בעייה רפוּאית. הרפואה הפּסיכוֹסוֹמַטית מלמדת אותנו, כי כל זמן שמעיקות דאגות פּרנסה או דאגות אחרות על החולה, אין ריפוּיו יכול להיות שלם. כיב הקיבה, הקוֹליטיס, מחלות איברי־ההפרשה הפּנימיים, כגון בזדוב, או שחפת ומחלות כרוניות אחרות, אינן ניתנות בקלות לריפוּי כל עוד החולה אינו משוּחרר מדאגות וצרות. מבחינה זאת פּיגרה קופת־חולים שלנו, כל עוד דמי־הכלכלה שהעניקה היו נמוכים מאד.

חולים – ולא לקוחות    🔗

העיקרון הרביעי הוא: היחסים בין הרופא לחולה. מן הדין שיהיוּ בלתי תלוּיים בתשלוּם בעד הטיפּוּל. החולים צריכים להופיע בחדר הקבלה של הרופאים רק כחולים, ולא כלקוחות, שהרופא צריך להם לקיומו. במרפּאה הציבוּרית אין הכסף גורם מקרב את הרופא לחולה וגם אינו מהווה חַיִץ ביניהם. הרופא מזמין את החולה לביקור־חוזר אחד או אחדים, בלי חשש שהחולה יחשוד בו כי הוא עושה זאת למען בצע כסף.

החולה מתקבל לבית־החולים לפי התור או לפי הדחיפות של מחלתו, אך לא לפי סכוּם הכסף, ששילם לרופא בחדר־הקבלה הפּרטי שלו; על־פי הרוב משמש רופא כזה גם מנהל מחלקה בבית־חולים ציבוּרי. החולה נשאר בבית־החולים לא לפי הצורך וההכרח בטיפוּל, אלא לפי גודל הסכוּם שקיבל מהחולה – בגלוי או בסתר; לקרובי החולה ניתנת האינפורמציה באופן שווה, מבלי להפלוֹת בין חולה המשלם ובין חולה שאין ידו מַשׂגת זאת; הניתוּח נעשה לחולה על־ידי מנהל המחלקה או עוזריו לפי סדר והתוָיה רפוּאיים, בלי כל הפלָיה בין חולה לחולה. ואין אומרים לחולה ולקרוביו כי אם הוא רוצה להנתח על־ידי רופא מסויים או שמנהל המחלקה יהיה נוכח בשעת הלידה – עליו לשלם סכוּם מסוּיים, אף שידועים הם הרופאים במידת אחריוּתם, אלא במידת הצורך, מופיע המנהל בעצמו בחדר הניתוּח או בחדר הלידה, בלי כל תשלוּם.

ואַל נזלזל בעבירות “קלות”, כי הן מובילות לספסרוּת ולמקח וממכר וקבלת אחוּזים והסכמים עם בתי־מרקחת וכו'. אַל נסתיר עוּבדות ידוּעות לכל בכל הארצות. לא הרופא אשם בכך, אלא השיטה, הפּוגמת קשה במוּסר הרפואי, ביחוד בארצות שבהן מרוכז עודף של רופאים בערים וההתחרות ביניהם מרוּבה.

התפּתחוּת יפה – בשביל מעטים    🔗

הרפואה הציבוּרית צריכה לכלול את כל שלבי הרפואה: המקַדמת, המרַפּאה והמשַקמת. כיום כל השלבים האלה משוּלבים זה בזה ואי־אפשר לקיים אחד בלי השנַים האחרים. בארצות־הברית מפתחים את הרפוּאה המקדמת ומטיפים, למשל, שכל איש בגיל למעלה מארבעים שנה ייבּדק מדי שנה בשנה בדיקה רפוּאית כללית לשם גילוּי מוּקדם של שחפת, סרטן וכו' – אבל אין אומרים איך להגשים זאת. היש ביכולתם של המוני אנשים לפנות בכל שנה לרופא פּרטי לשם בדיקה כללית? אכן, זוהי התפּתחוּת יפה של רפואה מקדמת, אבל רק למעטים ואילוּ רוב הציבור אינו יכול ליהנוֹת ממנה.

גם בזה נבדלת קופּת־חולים שלנוּ מקוּפּות־החולים האחרות, שאחרי התחלה נאה ושכלול הרפואה המרפאת, היא עברה לטפּל בשלב הראשון של הרפואה – רפואה מקדמת – ויש כבר התחלות צנועות של טיפול בשלב השלישי – השיקוּם. התפקידים הקשים והדחופים שהוּטלוּ על קופת־חולים על־ידי העליה ההמונית מנעו ממנה בשנים האחרונות את המשך השכלול של שני השלבים האחרים – הרפוּאה המקדמת והמשקמת – אבל אין היא צריכה לרפּוֹת את מאמציה, אלא לפתח, בעקשנות ועקביוּת המציינות את קופת־חולים, את שלבי־הרפוּאה כולם.

1952