יתרונותיה של רפוּאה ציבורית מאורגנת הם, שהיא חסכונית ממושמעת, ונתונה לפיקוּח, בניגוּד לרפואה הפרטית; בדוגמאות הבאות יהיה כדי להסביר את חשיבוּתם של היתרונות האלה.

תרופות    🔗

כאשר מופיעה תרופה חדשה, שתועלתה ויתרונה כלפי תרוּפות אחרות טרם הוכחו די צרכן – פרט לזה שהיא מלוּוית פרסומת צעקנית של בית־החרושת, ויש אשר היא גם מתעטפת במסווה של מחקר מדעי, כביכול – הרי הרופא העומד בהתחרות קשה עם חבריו למקצוע הוא הראשון הנותן אותה לחולה, מפני שאינו יכול לעמוד בלחצו. כי אם לא יתננה הוא לחולה, יפנה לרופא שני ושלישי והלה בודאי ימצא לנחוץ להנותו בזריקה “החדשה”. הוא הדין בתרופות פטנטיות.

הרפוּאה הפרטית מרבה להשתמש בתרוּפות פטנטיות יקרות, בזמן שאפשר להשיג אותן התוצאות ממש בתרופה שאין עליה פטנט. הרפוּאה מתייקרת והולכת מיום ליום ואם לא יינקטו שיטות־ריפוּי חסכוניות, יהווה הסעיף “טיפוּל רפואי” חלק נכבד בהוצאות המשפחה ללא צורך.

שכן, לצערנוּ, החולה הוּא המַכתיב לפעמים נגד רצון הרופא, את השיטה ואת התרופה. אין הדברים אמורים לגנותו של הרופא – אף כי יש רופאים הראוּיים לגינוּי חריף ביותר בנדון זה – אלא לגנוּתה של השיטה.

בימי מלחמת העולם השניה, שעה שהיה מחסור רב בתרוּפות חשוּבות כגון, אינסולין, סירוּם וכד'; כאשר נשקפה הסכנה שהחולים במחלות קשות יישארו בלי תרופה חיונית זו או אחרת – בוּזבז החומר היקר על כל מיני מחלות, שאין התרוּפה האמוּרה חיוּנית להן, ואילוּ חולים קשים לא יכלו להשיגה. לא כן חברי קוּפּ“ח, שהיוּ מוּבטחים בתרוּפות אלוּ כל שנות־המלחמה. היוּ מקרים שתרוּפה חיוּנית, כתכשיר הכבד, נמכרה בבית־מרקחת פרט בשביל כלב חולה, ולבסוף נמנעה התרופה הזאת מאנשים חולים. מקרים דומים היוּ לעשרות רבות ולא מעטים היו החולים, שאינם חברי קופ”ח, אשר נעזרו ממלאי הרפואות של קופ"ח.

חלוקה צודקת של הרופאים    🔗

דוגמה בולטת להבדל בין רפוּאה מאורגנת ובלתי־מאורגנת, היא בעיית החלוקה הרציונלית של הרופאים על פּני כל חלקי ארצנו; אין היא מיוחדת לישראל, אלא קיימת בארצות רבות. כל עוד לא הונהג משטר מסויים, יברור לו הרופא – לעתים בהשראת אשתו – את מקום הפרקטיקה שלו – ואז, כמובן, אין מעדיפים את אֵילת או מעבּרה על פני תל־אביב או עיר אחרת.

הזוכר את הליכתם של רופאי קופ"ח לנקודות “חומה ומגדל” בתנאים החמוּרים והמסוּכנים ששררוּ אז – אף כי רבים מהם יכלוּ להסתדר בעיר – יווכו בנקל, מה פירושה של רפואה מאורגנת. לפי המספרים האוביֶקטיביים אין כיום מחסור ברופאים בארץ, ובכל זאת מתלבטים המוסדות, זה כמה שנים, בהשגת רופא לנקודה כפרית. שום אמצעי־כפייה, כמו: גיוּסים לא הועילוּ ולא יועילו באין משטר מסויים. נזכור: הלאמת הרפוּאה אינה מוגבלת על בתי־החולים בלבד, אלא צריכה לכלול את הרופא והרוקח והתרופה גם יחד. לא כל כך חשוב מי יקיים את בתי־החולים אלא כיצד יקיימו אותם.

פיקוח וביקורת כיצד?    🔗

השיטה הטובה ביותר לא תצליח, באין פּיקוּח עליה ובאין לחולה האפשרוּת לברר תלוּנות באינסטנציה מתאימה. זוהי סיבת כשלונותיהן של רוב קופות־החולים בחוּ“ל: הרופא לא קיבל את החולים במוסד, אלא בביתו הפרטי, ולא היתה כל אפשרוּת של פיקוּח על אלפי מקומות־עבודה המפוזרים בבתיהם הפּרטיים של הרופאים. מנהלי קוּפּוֹת־חולים בחו”ל מספּרים עוּבדות רבות, שהרופא בא לידי הסכם עם החולה ונתן אישוּרים שונים לטובתו האנוכית של החולה והקוּפה נוּצלה לרעה.

הדברים מעציבים ואין להרחיב את הדיבוּר עליהם. הסתדרוּיות הרופאים בארצות, אשר האֶטיקה הרפוּאית עומדת בהן על הרמה הנאותה, נלחמוּ לחינם כנגד תופעות־שחיתות אלו. זו היא תוצאת היזמה הפרטית בכל שטחי החיים, והנחמה היחידה היא, שבמקצועות אחרים המצב גרוּע יותר. אעפ"י־כן אין זה פוטר אותנו מלשאוף למצב טוב יותר במקצוע כה עדין כרפוּאה.

רפואה מאורגנת ורפואה פרטית    🔗

שגיאה שגוּ קופות־חולים רבות בחו“ל, שלרופא העובד בהן ניתנה הרשות לעסוק בפרקטיקה פרטית. קבלת חברי קופ”ח היא במקרים כאלה המונית והחולה מגיע לידי מסקנה שאם הוא מעוניין בריפוּי יסודי, הוּא צריך לפנות אל רופא פּרטי או אל אותו רופא בקופ“ח באופן פרטי – בתשלום מיוּחד. והיוּ רופאים שרמזו לחולה, ואחרים גם אמרוּ זאת בפה מלא, שאם הוּא רוצה בריפוּי יסודי, עליו לפנות אליו באופן פּרטי. עם בוא המוני עולים מפולין ומרומניה, אנוּ שומעים לעתים קרובות, שהחולה שואל את הרופא במרפאת קופ”ח לכתבתו הפרטית, כי נתרשם, שבמרפאה הציבורית לא ישיג את הדרוּש לו לריפוי יסודי; הרופא אינו יכול לעמוד תמיד בפני הפיתוּיים האלה ששכרם בצדם. אנו באים בטענות נגד מנהגים נפסדים אלה אך בל נשכח שהאשמה היא בדימורליזציה של החולים, הרגילים עוד מחו"ל בשיטות אחרות. כל עוד ישנם אצלנוּ הרופאים הותיקים, שנתחנכו בחינוך חלוּצי במשך שנים רבות, קיים עוד איזה מעצור שהוּא; ובעטיים גם האחרים עדיין מתביישים ומחפשים תירוּצים שונים, אבל משנה לשנה ילך המצב ויורע.

רפוּאה ציבורית מאורגנת ורפוּאה פרטית הן שתי שיטות כה נבדלות באופן יסודי זו מזו, שאין כל מקום להשלמה ביניהן.

רופאים בבתי־חולים    🔗

המצב חמוּר מזה כשהמדוּבר ברופאים העובדים בבתי־חולים בכל תפקיד שהוּא. בארצות אחדות, שבהן מוּתרת עבודה פרטית לרופאים העובדים במרפאות, שוקדים על כך שעל־כל־פנים רופאי בתי חולים יהיוּ חפשים מעבודה פרטית; שכן נוכחו לדעת, שאם קבלת חולה לבי“ח ציבורי תלוּיה במידה רבה, אם החולה היה תחילה בביקוּר פרטי אצל הרופא שלמחלקתו הוּא שואף להתקבל, הרי זו הפלָיה רצינית בין חולה לחולה. גם יחסו של הרופא לחולה בתוך כתלי ביה”ח הוא אחר, אם החולה הוא “שלו” כלומר: אם נתקבל אצלו לפני כן באופן פרטי. בארצות אחרות כבר התרגלו לתופעה זו ואין מרגישים בפגם המוסרי שבה, כשם שאין רואים כל פגם להעניק דמי־כיס לאָחות ולסניטר. אצלנו עוד מתביישים במקצת, אבל אין ספק, כי גם בארצנו המצב נעשה גרוע יותר משהיה לפני 20־15 שנה. המוסדות הציבוריים התחילו לנהוג בליברליות כלפי בעייה זו, מטעמי חסכון.

באמריקה נתקלתי בהופעה כזו: רופאים יהוּדים נטלו את היזמה לידיהם והקימו בי“ח מיוּחד ליהוּדים, כעין סַנַטוריוּם פרטי, שכל רופא מכניס לשם את חוליו להמשך הטיפוּל. אין זו שיטה נכונה, אבל יש עוד נימוקים להצדקתה. אולם באיזו רשוּת מקבלים רופאים את חוליהם הפרטיים בבתי חולים ממשלתיים וציבוריים? הלא זה פגם מוסרי קשה כלפי יתר החולים ניצוּל זכוּתו של ציבוּר משלמי־המסים. ואמנם רופאים פּרטיים בעלי עמדה גבוהה בארצותיהם הודוּ לא פעם, ששיטת הרופאים החלקיים בבתי־חולים ציבוּריים נפסדת היא. יש בתי חולים באנגליה וארה”ב, שנאסר על רופאיהם לעסוק בפרקטיקה פרטית.

ואם בחיים האזרחיים כך, בצבא לא כל שכן; כמה וכמה נימוּקים נוספים נגד השיטה של קבלה פרטית מצד רופאים צבאיים העובדים בבתי־החולים הצבאיים. ידוּעים לנו הטיפוּס של ה“רגימנטאַרצט” ברוּסיה, פולין וארצות אחרות. כל הכבוד לרופאים הצבאיים שלנוּ ואין להטיל עליהם חשד של פגם מוּסרי. ראינו אותם במסירוּתם ובהקרבתם העצמית בימי מלחמת השחרוּר ועוד הרבה נשאר בהם מהקרבה זאת. האם לזמן רב? במקומם יבואוּ רופאים מארצות שונות עם מנהגיהן הנפסדים. אז נבוא בטענות קשות נגד “רופאי הגדוּדים” הללו, והאָשם לא יהיה בהם אלא בנו, שהרשינוּ לשיטה נפסדת זו לחדור גם לצבא.