שלב ראשון: 1922. תל־אביב – ספק עיר, ספק מושבה גדולה; חציה חוֹל וחציה בתים נמוכים. על אחת מגבעות החול – צריף: מרפּאת קופת־חולים. הצריף מחוּלק תאים־תאים על־ידי מחיצות דקות או מסך. פקיד ליד קוּפסה – והרי קוּפּה: רופא ושפופרת בידו (ייזכר לברכה שמו של ד"ר מלכּין המנוח); חובשת ומַזרק בידה. נכנס חבר, יותר מתוך הכּרה מאשר מתוך צורך חיוני. “הדסה” העניקה עזרה רפוּאית ביד רחבה, לכל דכפין. התנהל ויכוּח חריף, לשם מה בכלל נחוצה מרפּאה מיוחדת לקופת־חולים, כלוּם אין זו עבודה כפוּלה? בזבוּז כספּי־הלאום? מאות אחדים של חברים לקופת־חולים – ולשם מה ההתבדלוּת?
שלב שני: עברו שנים מעטות. תל־אביב גדלה והתפּשטה: צצוּ קומות שניות. החולות נכבשו בכבישים, המכונית הציבורית דוחקת רגלי החמוֹרים והגמלים. חברי קוּפּת־חולים כבר מונים אלפים: לתוך המרפּאָה התחילו לחדור בעלי מקצועות רפוּאיים. שפופרת העץ נדחקה הצידה; גם המעבּדה כבשה מקומה; נתרבּוּ הרופאים והחובשות. צר הצריף מהכילם וגם חם בו: יצאה הקריאה – בנין למרפּאה. ההד היה גדול וההתנדבוּת רבּה. כל אחד הקדיש יום־עבודה (לא שכר של יום עבודה, כי אם יום עבודה ממש, מי בטיח ומי בסיד) והבית הוּקם. בית “ענקי” וחזיתוֹ עגוּלה, כיאוּת לתקופה ההיא. מי שהביט על הבית הזה בשמחה ובגאווה, ומי בעיני קנאה.
שלב שלישי: לאט לאט נתמלא הבית. באו רופא אחרי רופא. החובשות עובדות קשה, מאות ביקוּרים ביום. בית־המרקחת מלא. בינתיים התחתנו רווקים, ונוספו ילדים, רבּוּ המשפּחות, האלפים היו לרבבות, גם רבּו המחלות: החברים מתחילים תובעים. המוסד נהיה לצורך חיוּני: רופא זה אינו מספּיק; תרוּפה זו זולה מדי. הבוּ חשמל ורנטגן! נוספוּ מכונות כבדות למכון לריפּוּי פיסיקלי. המעבדה משתכללת. צר המקום מהשתרע ומרכז קופת־חולים נאלץ לשכור לעצמו דירה מיוחדת: מרפּאת־השינַיִם אף היא עברה למקום אחר. הוקמו קומות חדשות. מחלקות הועברו לבתים שׂכוּרים, הסתנפו סניפים: בתל־נורדוי, בנוה־שאנן, בצפון, בשכוּנת מונטיפיורי והמרפּאה ברחוב מזא“ה נעשתה מרכזית. גם הסניפים גדלוּ נתקבלו רופאים מקצועיים והובאו מכונות משוּכללות. כל סניף מרפּאה גדולה. והדרישה התגברה: “הבוּ בית חדש”, תיכנוּ תכניות, את המגרש נתנה העיריה והחלום מתגשם והולך. היום אנוּ עומדים על סף ההגשמה היתנו החברים יד? היתנדבו באותה ההתלהבוּת כמו בתקופה ההיא בשעת הקמת הבניין ברחוב מזא”ה? ארבעים ושבעה רופאים נותנים את שירותם לחברי קופת־חולים בתל־אביב, צוות גדול של רוקחים, חובשות, פּקידים – מאַמצים את כל כוחם, כדי לסַפּק את צרכי שמונה־עשר אלף נפש: הידעו החברים להעריך את העבודה הענקית הזאת, היעזרו להקים בית מתאים לצרכי הזמן, שיתאים לנוחיות החולים?
שלב רביעי: חזון לעתיד הקרוב: ברחוב זמנהוף בתל־אביב משתרע בנין רחב־ידים על שלושת אגפיו ובו חדרים נוחים, מאוּוררים היטב, מכוֹנים גדולים, ריפּוּי פיסיקלי, הידרופּתיה משוּכללת, מכון־רנטגן מיוחד לריפּוּי שטחי ולריפּוּי עמוק, מעבדה למיקרוסקופּיה, לבדיקות כימיות ולבּקטריוֹלוֹגיה, חדרי־ניתוּח מרוּוחים. בבית־המרקחת ספסלים מרוּוחים וחדרי־המתנה נוחים בכל מחלקה. תחנות־יִעוץ לתינוקות ולנשים הרות, לנוער ולבעיות־נשוּאין. גם הפּקידים החלו עובדים מתוך רווחה.
הבנין ברחוב מזא“ה היה לאחד הסניפים, ואילו יתר הסניפים באזורי העיר שוכנים כבוד גם הם בבתיהם היפים: ומה חסר עוד? חסר העיקר. שכן מה עשו למען החולה הקשה – ולאו־דוקא קשה – הזקוּק לבית־חולים האם עוד יעמדו קרובי החולה לעשרות לפני דלתו של הרופא המחוזי, כדי לדעת, אם זכוּ סוף־סוף, אחרי ימים רבים של ציפּיה, להשיג מיטה בעבור קרובם החולה? האם תצטרך עוד היולדת למנוע שינה מעיניה מתוך פחד והיסוּסים, שמא לא תתקבל, לא ב”הדסה" ולא בבית־חולים פּרטי, ותצטרך ללדת בביתה או בצריפה הדל? היצטרכוּ עוד חולי ריאות, קיבה, אפּנדיציט ושבר־המעיים לחכות חדשים למיטה? האם יוכלו פּעם להכניס ילד חולה לבית־החולים, בזמן שניתן עוד להצילו?
– – במרחק עשרה רגעי נסיעה מתל־אביב, בקירבת פתח־תקוה מתנוססים בניינים מפוארים ועליהם שלט מאיר־עינים: היה ברוּך בכניסתך ובריא בצאתך" – “בית־חולים של קופת־חולים למושבות יהודה”. וּבו חבר רופאים ואחיות מסוּרים, עובדים ומתאמצים להחזיר את החולים לאיתנם.
היבינו החברים את ערכו של מוסד כזה? היתנדבו בשנת־גאוּת להכין לעצמם מקום מקלט מן המחלות והכאבים בשנות רזון ובצורת?
כסף דרוּש לזה, כסף רב. לא נשתוק. נדרוש מהחבר, נדרוש ממש הרבה, כדי להחזיר כפלים, נתבע ממנוּ בשעת בריאות, כדי להיטיב לו בשעת מחלה. מוטב שיתרעם החבר בשעת תשלוּם מסיו ובלבד שיקבל את הדרוש לו כשיחלה, חלילה.
1934
-
להנחת אבן־הפּינה למרפּאה המרכזית של קוּפּת־חולים בתל־אביב. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.